שיעור בוקר 16.06.2023 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 419, מאמר "החרות"

קריין: "כתבי בעל הסולם" עמ' 419, מאמר "החרות", כותרת "שליטת השכל על הגוף".

שליטת השכל על הגוף

"ויש מהחכמים המודרנים החיצונים, אשר לאחר שהתבוננו בענין הנזכר לעיל, וראו איך ששכלו של האדם, אינו אלא בחינת פרי הצומח ויוצא ממאורעות החיים, - על דרך שהבאנו לעיל - באו למסקנה, שאין שום שליטה לשׂכל, לפעול על הגוף במדת מה, אלא רק מאורעות החיים בלבד, הנרשמים בגידים הגשמיים של המוח, המה השולטים ומפעילים את האדם. ושכלו של האדם, דומה למראה המקבל צורות הנמצאות לנגדו, שאף על פי שהמראה הוא הנושא לצורות הללו, מכל מקום אינו יכול להפעיל ולהניע את הצורות הנשקפות בו כלל.

כן השׂכל, אף על פי שמאורעות החיים, בכל בחינותיהם של הגורם ונמשך, מתראים וידועים בשכל, מכל מקום אין השכל עצמו שולט כלל על הגוף שיוכל להביאו לידי תנועה. דהיינו, לקרבו למועיל, או להרחיקו מהמזיק, משום שהרוחני והגשמי רחוקים זה מזה בתכלית, ולא יצוייר כלל שום אמצעי מכשיר ביניהם, באופן שיוכל השׂכל הרוחני להניע ולפעול על הגוף שהוא גשמי, כמו שהרחיבו בו והאריכו בזה.

אולם במקום חריפותם, שם שיבושם, כי הדמיון שבאדם משמש עם השׂכל, לא פחות מהמיקרוסקופ לעינים, אשר בלי המיקרוסקופ אינו רואה שום דבר מזיק מחמת קטנותו. אולם אחר שרואה את הבריה המזיקה, על ידי המיקרוסקופ, הרי האדם מתרחק מאותו המזיק.

נמצא אשר המיקרוסקופ, מביא את האדם לידי פעולה להרחיקו מהנזק, ולא החוש. כי החוש לא הרגיש במזיק. ובשיעור הזה, ודאי שהשכל שולט על גוף האדם בשליטה גמורה, להרחיקו מהרע, ולקרבו אל הטוב. דהיינו, בכל אותם המקומות, אשר תכונת הגוף, חלשה להכיר שם את המועיל או המזיק, ורק להשכלתו של השכל הוא צריך. ולא עוד, אלא שמתוך שהאדם מכיר את השׂכל, שהוא מסקנה נאמנה מנסיונות החיים, על כן, הוא מסוגל לקבל שׂכל ובינה מהאדם הנאמן לו, ולקבל אותו בדמות חוק, אף על פי שמאורעות חייו, לא הספיקו לגלות לו שכל כזה.

בדומה לשואל בעצת הרופא - שהאדם מקבל ושומע לעצתו, אף על פי שאינו מבין בשכלו עצמו ולא כלום. הרי שמשתמש בשכל של אחרים, ונעזר על ידם, לא פחות מבשכלו שלו עצמו.

וזהו שביארנו לעיל, שיש ב' דרכים לדרכי ההשגחה, להבטיח לאדם שיבוא אל המטרה הטובה התכליתית. שהם: דרך יסורים, ודרך תורה. אשר כל הבהירות שאמרנו שם, שנמצא בדרך התורה, נובע מזה, משום שאותם שכליות הבהירות, שנתגלו ויצאו והוכרו לעין, אחר שלשלת גדולה וארוכה ממאורעות החיים של הנביאים ואנשי השם, הנה האדם בא ומנצל אותן בכל מדתן, ומוציא תועלת על ידיהן, כאילו אותן השכליות היו ממאורעות חייו עצמו.

הרי לעיניך שנפטר האדם מתוך זה מכל אותם הנסיונות המרים המחויבות לו לעבור עליו עד שיתפתח בו עצמו אותו השכל הבהיר, ואם כן נפטר מיסורים, וגם מרויח זמן.

ואפשר לדמות הדבר לחולה שאינו רוצה לשמוע לעצתו של הרופא, בטרם שיבין בעצמו איך עצתו תרפא אותו. ועל כן מתחיל בעצמו ללמוד חכמת הרפואה, הרי יוכל למות מחליו, בטרם יספיק להבין חכמת הרפואה.

כן דרך היסורים, לעומת דרך התורה. כי מי שאינו מאמין למושכלות, שהתורה והנבואה מיעצים לו לקבלם בלי הבנה עצמית, הרי מוכרח בעצמו לבוא לאותם השכליות, והיינו רק על דרך ביאתו בשלשלת הסיבה והמסובב ממאורעות החיים, שהן נסיונות מזרזות מאד המסוגלות לפתח בהם את חוש הכרת הרע, כמו שנתבאר בלי בחירתו, אלא מטעם התאמצותו לרכוש לו סביבה טובה, המביאה לידי המחשבות והמעשים האלו."

תלמיד: מה שבעל הסולם מתאר זה מובן, אבל מתוך הניסיון אני חייב לבטל את השכל שלי כדי לקבל חכמה ממקובלים. אי אפשר לעבוד בשכל ישר, צריך להיות ביטול כלפיהם, זאת כל הבעיה.

בסדר, שומע.

שאלה: האם העבודה לקחת את השכל של המקובלים שרשמו לנו את הכתבים זו עבודה של אמונה למעלה מהדעת?

כן, יש בה חלק מאמונה למעלה מהדעת.

תלמיד: אפשר להגיד שמה שיוצא פה זה שחובה להתבטל כדי לקבל משהו, כמו שאי אפשר להעביר חכמה לילדים ככל שאתה רוצה את הטוב בשבילם אלא אם אתה מתבטל בפניה.

נכון, מסכים.

שאלה: איך אנחנו משתמשים נכון בשכל שלנו?

עדיין שאלה. טוב שאתה שואל.

שאלה: אנחנו יכולים להתבטל ולעשות דברים בצורה מכנית לפי מה שהחכמים אומרים לנו, אבל איך אפשר להיכנס עוד יותר פנימה, שהם יהיו הראש ואנחנו כמו הגוף שמבצע?

השאלה נשארת.

תלמיד: לפי מה שקראנו השכל הוא יעיל רק כשהוא עובד בשירות של הרגש, כשהוא כפוף לו. אבל שכל שמשרת שכל זה לא עובד, רק כשהוא משרת את הרגש זה קנה המידה.

שומעים.

שאלה: למה מאורעות החיים שנרשמים ברצון לקבל לא בונים בנו שכל שמרחיק אותנו מהרע ומקרב אותנו לטוב?

כי כנראה אותו רע ואותו טוב שאנחנו צריכים להגיע אליהם הם לא מתבררים לנו על ידי מאורעות החיים שלנו, אחרת באמת אין חכם כבעל ניסיון. האם זה בעל ניסיון בחיים?

תלמיד: אבל אנחנו לומדים שכל דבר שאדם עובר אמור לקרב אותו למטרת הבריאה.

מי אמר לך?

תלמיד: אז בשביל מה הוא עובר את זה?

אני לא יודע, אבל אני רואה לפניי שלא. ככל שהאנושות מתפתחת, היא מתפתחת בצורה הפוכה ממטרת הבריאה.

תלמיד: משהו פה לא הגיוני.

משהו בחיים שלנו לא הגיוני, אני מסכים.

שאלה: לפי מה שבעל הסולם כותב בפסקה האחרונה, הדרך שבה אנחנו בוחרים בסביבה היא דווקא דרך הייסורים, והדרך שבה אנחנו מקבלים שכל עליון היא דרך התורה. האם אם אפשר להסביר את זה?

אין מה להסביר, אלו באמת שתי דרכים. תיכף נלמד את זה.

שאלה: האם להתבטל בפני השכל העליון זה אור ובצורה כזאת מקבלים אור מלמעלה?

כן.

תלמיד: והאם להתבטל בפני שכל הקבוצה כך בונים את הכלי?

כן. יש לך תפיסה נכונה.

תלמיד: אנחנו בעשירייה קוראים את המאמרים שאנחנו לומדים כמה וכמה פעמים, לפעמים אני קורא אותם לבד, וכשאנחנו באים לאולם הלימוד זה שונה לגמרי. כשאתה עושה את המאמץ, פותח את עצמך, בא בביטול, פותח את הלב ושומע את השאלות של החברים ואת התשובות, המאמר נלמד בצורה שונה לגמרי, אתה פתאום מקבל את המאמר בצורה אחרת, שלמה יותר.

זו גם ההבנה שלי ממה שהוא כותב פה, שבעצם אנחנו משלימים אחד את האחר, אם רוצים באמת חיבור אמיתי, וכשאני בא לפה, פותח את עצמי בשביל כולם, מכניס את התשובות אלי, אז אני מבין את המאמר הזה בתוך הלב לשכל שלי.

מצוין, אמרת יפה.

שאלה: המשפט הזה מזעזע אותי. "כן דרך היסורים, לעומת דרך התורה. כי מי שאינו מאמין למושכלות, שהתורה והנבואה מיעצים לו לקבלם בלי הבנה עצמית, הרי מוכרח בעצמו לבוא לאותם השכליות, והיינו רק על דרך ביאתו בשלשלת הסיבה והמסובב ממאורעות החיים". הוי אומר, אם לא תהיה מעל הדעת, אז תקבל ייסורים.

אם אתה לא מקבל את הדרך שקבעו לנו המקובלים, אז תצטרך ללמוד את זה ממאורעות החיים וזה בהרבה מאוד ייסורים.

תלמיד: האם בשביל זה אני לומד קבלה? אני לא רוצה לעבור את הייסורים אלה.

לא, הוא רק אומר לך שאתה יכול ללמוד אותה בצורה קצרה, יפה, טובה, כמו שהקבלה מייעצת לך, או שאם אתה רוצה לבדוק את הדרך השנייה, אז בבקשה, יש לפניך שתי דרכים. זה נקרא דרך תורה ודרך ייסורים.

תלמיד: אבל כשאנחנו מתחילים ללמוד, אפילו כמה שנים, אני עוד לא תופס מה שהוא כותב, זה לא שמהתחלה אני נכנס ומבין מה שכתוב פה.

אתה לא יכול להבין מלכתחילה, אתה נכנס כדי ללמוד.

תלמיד: איך אתה, הרב שלנו, יכול ללמד אותנו מהתחלה לעקוף את הייסורים?

לעקוף את הייסורים זה נקרא ללמוד את הייסורים שנמצאים לפנינו בדרך, למה הם נמצאים, ובאיזה פעולות כמו בחיבור בינינו ועוד אנחנו יכולים לעקוף את הייסורים האלה ולהביא את עצמנו למטרה.

תלמיד: יש פה נוסחה שמסבירה לנו איך אנחנו יכולים לא לסבול.

לא.

תלמיד: למה?

כי העניין הוא לא שלא נסבול. אם לא לסבול, אז הבורא היה נותן לנו זריקה נגד כאבים והיינו עוברים את הדברים האלה בשמחה.

תלמיד: האם מה שאתה אומר זה שבכל מקרה צריך לעבור את הייסורים האלה?

לא ייסורים. אלא אתה צריך לזהות את הדברים הבלתי נעימים שעל ידם אתה בוחר בדרך הנכונה אחד משניים. ואז על ידי זה אתה מתחכם, "זה כדאי ולא כדאי, כך אני עובר וכך אני עוקף" וכן הלאה. ואז אתה מגיע למטרה עם מזוודה או עם שק מלא הבחנות, ואתה מבין שאתה הגעת למטרה נכונה. איך תקבע ותזהה את המטרה בלי זה?

תלמיד: אני מקבל מה שאתה אומר, רק אני אומר שיש גובה להבות ויש גובה להבות. לכן אולי אפשר ללמוד דרכך, כמו שאתה למדת מהרב"ש.

אתה לא יכול ללמוד מהייסורים שלי.

תלמיד: למה לא? אני לוקח מהניסיון שלך. הוא כותב פה שהכול מהניסיון.

"אין חכם כבעל ניסיון" הכוונה לניסיונות שלו.

תלמיד: האם אתה לא יכול להעביר לנו את הניסיון שלך כדי שאנחנו נספוג אותו ונבין יותר?

השאלה עד כמה אתם יכולים. זה מה שאנחנו רואים בסולם המדרגות, שאם המדרגה התחתונה מתחברת עם כל יתר המרכיבים אותה, עם העשירייה, אז היא יכולה לנתח ולפתח נכון את מה שהיא מקבלת מהעליונה, היא יכולה לזהות מה זה רע ומה זה טוב ולהתקדם הלאה, זה כן.

תלמיד: כלומר יש אפשרות להפחית את הייסורים, את גובה הלהבות.

בצורה פרקטית, ככה ככה. רואים זאת מההיסטוריה. תיאורטית אני רואה שיש כאן דרך ישרה וסלולה, אבל לפי מה שקורה אני רואה שעם זאת יש דרך ייסורים. אבל נקווה שנתקדם יותר בדרך התורה.

שאלה: מה זו התכללות? מה אנחנו עושים בזה שאנחנו מתכללים זה בזה אם לא עוזרים?

אנחנו מלכתחילה מלידתנו, ממקור יציאתנו, כולנו נכללים זה בזה עד בלי די. אחר כך על ידי הפיצוץ התרחקנו זה מזה וכל אחד נעשה כלול מכולם. מה עושים הלאה? הלאה, על ידי כל מאורעות החיים שהבורא מזמין לנו, עלינו להשתדל להתחבר. לכן עם כל מה שעובר עלינו אנחנו צריכים להשתדל לצרף את עצמנו ל"איש אחד בלב אחד".

תלמיד: אם כך, פעולת החיבור, כשנגיע למצב של "איש אחד בלב אחד", תקצר לנו את התהליך, תקצר את הייסורים האישיים שכל אחד עובר.

ודאי, אנחנו לא צריכים ייסורים אישיים בכלל. אלא אנחנו מרגישים אותם אך ורק בתנאי שאנחנו מתנתקים מהמערכת הכללית.

שאלה: הוא כותב ש"הרוחני והגשמי רחוקים זה מזה בתכלית, ולא יצוייר כלל שום אמצעי מכשיר ביניהם", ואחרי זה הוא עונה שהאמצעי הוא הדמיון של האדם. מה זה הדמיון הזה? איך משתמשים בו?

אדם יכול בדמיון שלו לקרב רוחני וגשמי.

תלמיד: איך?

כי הדמיון של האדם נמצא באמצע, בין רוחני וגשמי.

תלמיד: מה זה לדמיין משהו רוחני?

אני יכול לדמיין משהו רוחני לפי התנאים שאני שומע מהמקובלים. אצלם זו האמת, אצלם זה החיים, ואצלי אלו רק תנאים לבנות את הצורה הרוחנית הדמיונית בינתיים.

תלמיד: כשאנחנו אומרים להתחבר, האם זה נקרא דמיון?

כן, ודאי שדמיון. אנחנו לא יכולים לתאר מה זה חיבור.

תלמיד: הדמיון שלי מוגבל. אני יכול לצייר את זה בראש בצורה של טבעת שכולנו יחד, אבל זו לא צורה רוחנית.

כן. אתה בונה דוגמאות, כמו שאנחנו עושים בחיים שלנו, בטכניקה, בכל הדברים.

תלמיד: איך הדוגמאות האלה שהם בעצם גשמיות גורמות לקפיצה הזאת? הקפיצה מגשמיות לרוחניות אף פעם לא מובנת, איך היא קורית?

זה בנו. כשאנחנו רוצים לבנות מערכת רוחנית, אומנם בינתיים יכולים לתאר במקומה מערכת גשמית, אז אנחנו בכוח מקרבים את עצמנו, את הצורות שלנו, להיות כאחד.

תלמיד: ומה הקשר בין הדמיונות האלה לבין תפילה, לבין הבקשה האמיתית לבורא?

כשאנחנו משתדלים לראות את הדברים האלה כאחד, אז בצורה כזאת אנחנו מפעילים אותם, והם כבר עושים חיבור.

תלמיד: האם זו בקשה לבורא שיהפוך את הדמיון למציאות?

את זה כבר הוא עושה, כן.

שאלה: למה אנחנו לא משתמשים במה שבעל הסולם כותב פה, שאם תלמד מחכמים ונביאים תסבול פחות?

למה אסור לך להשתמש בזה?

תלמיד: לא, אנחנו לא מבליטים את זה, אנחנו לא אומרים לאנשים "בוא תלמד חכמת הקבלה, ואז תפסיק לסבול".

תגיד לעצמך. למה אתה צריך להגיד לאחרים?

תלמיד: כשהגעתי לפה לגמרי הפסקתי לסבול, מהרגע הראשון כמעט.

יפה.

שאלה: אנחנו אומרים לאנשים, "תבין את החיים, תקבל משמעות לחיים". למה אנחנו לא אומרים, "אתה פשוט תפסיק לסבול"?

אני לא רואה על האנשים שמגיעים ללמוד חכמת הקבלה שהם מפסיקים לסבול.

תלמיד: יש ייסורים, אבל אתה מרגיש את הקשר של מה שאתה עובר.

אז יש איזה פיצוי, נכון.

תלמיד: זה פיצוי רציני מאוד, זו המתקה, אלו לא ייסורים שחוויתי לפני שבאתי לפה.

לכל אחד משלו.

תלמיד: למה אנחנו לא משתמשים בזה? הוא כותב במפורש לשמוע בעצת הרופא. היום אנשים מסתובבים בחוץ עם קסדה, כאילו לא לקבל מכות.

יש דבר כזה?

תלמיד: לא קסדה פיסית. אתה מדבר עם בן אדם והוא מספר לנו איך הוא מסדר את החיים כדי לקבל פחות מכות.

יפה. צריכים לקחת אותך להפצה.

תלמיד: אני מפיץ הרבה. אבל נראה שאנחנו מפחדים להשתמש בזה שאם אדם ילמד חכמת הקבלה, אז הוא יפסיק לסבול. גם הרמב"ם כותב שבהתחלה צריך ללמד קטנים, כלומר דרך הרצון לקבל, ולאט לאט הוא יבין במה מדובר.

כלומר אתה אומר לו, "על ידי חכמת הקבלה אתה יכול למלא את הרצון לקבל ויהיה לך כל טוב".

תלמיד: לא. אני אומר לו שהוא יפסיק לסבול ולאט לאט הוא יבין במה מדובר, ואז תהיה לו בחירה חופשית. אני לא אומר לו שהוא הולך להיות עבד של הרצון לקבל, אבל לפחות שיידע במה מדובר, למה הוא סובל.

אני לא רואה בזה תועלת, אני לא רואה בזה אמת.

שאלה: מה זה אומר להשתדל להתחבר?

להשתדל להתחבר עם החברים.

תלמיד: אפשר להסביר מה זה?

אני לא יכול להסביר, כי אתה דורש שאני אסביר לך נקודה, מה זה נקרא להתחבר. להתחבר זה נקרא להיות בנקודה אחת של הרצון.

תלמיד: אמרת גם שאי אפשר לדמיין מה זה חיבור, לפני שאתה בזה. אז איך להיות תמיד במאמצים לחיבור?

מפני שאתה לא יכול, אתה אומר שאי אפשר, ואני אומר לך שאפשר. כמה שנים אתה כבר אצלנו?

תלמיד: חמש עשרה.

אתה רואה שאתה נשאר באותו מקום?

תלמיד: נכון. איך לצאת מהמקום הזה?

אי אפשר לצאת, כי אתה עצור בנקודה אחת ולא יכול לזוז ממנה.

תלמיד: אז מה לעשות?

מה לעשות? אני לא יודע, לחפש במקום אחר.

תלמיד: למה אתה אומר לי את זה?

כי אני רואה שאין לי מה לתת לך.

תלמיד: אני לא רוצה לצאת למקום אחר, אין לי מקום אחר ומורה אחר.

אין לך מורה אחר וגם אין לך מורה כאן, אין לך מקום אחר וגם אין לך מקום כאן. אני אומר לך, שככה לא תשיג כלום.

תלמיד: אני לא מבין למה אתה אומר את זה?

כי אתה צריך שיטה שתמשוך אותך.

תלמיד: אני רוצה להיות פה, אני רוצה לעשות מה שאתה אומר לעשות, אבל אני לא יודע איך.

חמש עשרה שנה אני אומר לך מה לעשות כמו שאתה אומר. ומה יש?

תלמיד: אתה צודק, אבל אני רואה על עצמי שאני רק יושב ומחכה שמשהו יקרה, אבל חוץ מזה, אני לא יודע מה לעשות. כי אני לא יודע מה זה חיבור, אני לא יודע מה זה להתפלל.

זה שאתה לא יודע, כולם לא יודעים. אבל זה שאתה לא רוצה לדעת, לא רוצה להתקרב לפי מה שכולם מתקרבים, זה אומר שאתה לא רוצה.

תלמיד: אני כן רוצה, באמת.

טוב. אני לא יכול לגרש בן אדם מכאן, אבל אני אומר לך שיכול להיות שכדאי לך לחפש מקום אחר. בינתיים אין מה לעשות.

תלמיד: אנחנו אומרים הכול חוץ מצא, אבל אתה אומר לי לצאת.

בסדר.

שאלה: מה אנחנו יכולים לעשות עבור חבר שלא רוצה לעזוב? האם אנחנו יכולים להתפלל עבורו? הוא לא רוצה לעזוב.

להתפלל.

תלמידה: אנחנו צריכים להיות בערבות כלפי כל החברים, אז איך אנחנו יכולים להתפלל עבור החבר?

כבר לפני זמן רב אמרתי הרבה פעמים לפני כולם, שהצורה שהחבר מציג לנו היא לא טובה. אנחנו צריכים להשתדל להשפיע עליו. בבקשה, תשפיעו עליו, תעזרו לו ככל האפשר. אבל ודאי שאת צודקת, נשתדל להתחבר יותר ולדאוג זה לזה. תראי שיהיה בסדר.

תלמידה: כתוב שהשכל הוא תוצאה ממאורעות החיים ושלשכל אין שליטה על הגוף, מה המשמעות של "גוף" כפי שכתוב במאמר?

יש לנו שכל ורצון. רצון הוא דבר יותר רוחני ושכל הוא דבר יותר גשמי, ואין שליטה של השכל על הרצון. הרצון במקרים מסוימים, יכול להשפיע על השכל ויכול לא להשפיע על השכל, על זה אנחנו עוד נדבר, זה לימוד שיהיה קצת בהמשך.

שאלה: אם אני מרגיש שמחה מכך שחברים רבים מתקדמים למטרה, איך אני יכול לעשות מאמץ חיובי כדי שכולם יוכלו להרגיש את האושר, את השמחה הזאת?

אם תחבק את כולם ותנסה להעביר את הלב שלך לכולם, אז תראה כמה הם ישמחו בלב שלך ויתכללו בלב שלך, וזה באמת יהיה משהו מיוחד. נשתדל.

אבל אני מאוד שמח שיש לנו היום התפרצות של כמה חברים, זה מראה עד כמה הכלי שלנו נעשה יותר ויותר קרוב לרגש אמיתי, וודאי שהבורא שמח.

שאלה: האם חברים יכולים לשנות גורל של חבר אחר?

אם הם יתפללו על ידי התחברות ביניהם עבור חבר אחד מהעשירייה, הם יכולים לשנות הכול.

תלמיד: וצריכים לפעול כך?

אם תחליטו, אז אתם יכולים לעשות הכול, אתם יכולים לעשות יותר מאשר הבורא. אבל באמת המצב שלנו מתחיל להיות יותר פנימי, יותר עדין, יותר טוב, ואנחנו גם מתקרבים לתקופה כזאת, עוד מעט יהיה ט' באב ועוד.

(סוף השיעור)