סדרת שיעורים בנושא: בעל הסולם - undefined

28 junho - 14 julho 2018

שיעור 512 de jul de 2018

בעל הסולם. השלום בעולם

שיעור 5|12 de jul de 2018
לכל השיעורים בסדרה: בעל הסולם. השלום בעולם

שיעור בוקר 12.07.2018 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 463, מאמר: "השלום בעולם"

תקוות השלום

"ואחר, שהתנאים האלו הביאו את החברה לקטטות גדולות, שסכנו את כללות החברה - צמחו ונתגלו עושי השלום, בחברה, שנטלו את עוצם התקיפות והכח שבידיהם, וחדשו את חיי החברה על פי תנאים חדשים, אמיתיים לפי דעתם, שיספקו את קיום החברה בשלום.

אמנם, עושי השלום האלו, הצומחים ובאים אחרי כל מחלוקת, הנה מצד טבע הדברים, באים ברובם רק מבעלי החורבן, דהיינו, ממבקשי האמת, מבחינת "שלי שלי ושלך שלך". והוא, לטעם היותם בעלי הכח והאומץ שבחברה, המכונים גבורים, אמיצי הלב, כי המה מוכנים תמיד להפקיר את חיי עצמם ואת חיי כללות הציבור כולו, אם לא יסכים הצבור לדעתם.

מה שאין כן בעלי הבנין שבחברה, שהם אנשי החסד והצדקה, שיקר להם חיי עצמם, וגם יקר להם חיי הציבור - הם אינם מוכנים להפקיר את עצמם, ולא את הציבור, להעמידם בסכנה, כדי לכפות על הציבור להסכים לדעתם. ומכיון שכן, המה תמיד הצד החלש שבחברה, המכונים מוגי הלב והפחדנים."

כך אנחנו רואים שהחברה מתחלקת, אצלנו בהיסטוריה של ישראל האירוע הבולט ביותר זה אלטלנה. אלה היו מוכנים להרוג את כולם, רק שיהיה הצדק שלהם, ואלה כמו שבגין אז אמר, "שום דבר, לא תהיה מלחמה עם אחים". זאת החלוקה.

"ומובן מאליו, שתמיד ידי המופקרים אמיצי הלב על העליונה, על כן טבעי הוא, הדבר, שכל עושי השלום - מ"בעלי החורבן" באים, ולא "מבעלי הבנין".

ומהאמור אנו רואים, איך שתקוות השלום, שכל בני דורנו מיחלים אליו, בכליון עיניים, הוא מחוסר ערך הן מצד "הנושא" והן מצד "הנשוא".

כי הנושאים, שהם עושי השלום שבדורנו, ובכל דור ודור, כלומר, אותם שהכח בידיהם לעשות שלום בעולם - הרי המה לעולם קרוצים מאותו החומר האנושי שאנו מכנים אותם: "בעלי החורבן", להיותם מבקשי האמת, דהיינו, להשתית העולם על מדת "שלי שלי ושלך שלך".

טבעי הדבר, שאותם האנשים עומדים על דעתם בתוקף, עד כדי להעמיד בסכנה את חייהם, וחיי הציבור כולו. והיא הנותנת להם תמיד את הכח להתגבר על אותו החומר האנושי, שהם בעלי הבנין, מבקשי החסד והצדקה, המוכנים לוותר משלהם, לטובת האחרים, כדי להציל את בנין העולם, כי המה הפחדנים, מוגי הלב.

המתבאר: שביקוש האמת וחורבן העולם - היינו הך, וביקוש החסד ובנין העולם - היינו הך. ולכן אין לקוות כלל מבעלי החורבן, שיבנה השלום על ידם.

וכן מחוסרת ערך תקוות השלום מצד הנשוא, כלומר, מצד התנאים של השלום עצמו. כי עדיין לא נבראו אותם התנאים המאושרים לחיי היחיד ולחיי הציבור, על פי אמת המידה של האמת, שעושי השלום הללו חפצים בה. והכרח הוא שנמצאים וימצאו תמיד מיעוט חשוב בחברה, בלתי מרוצים מהתנאים המוצעים להם, כמו שהוכחנו לעיל את חולשת האמת. והמה יהיו תמיד חומר מוכן לבעלי הקטטה החדשים, ולעושי השלום החדשים שיתגלגלו כן לאין קץ."

שאלה: מה זה אומר להיות אנשים רחמנים וחופשיים בחברה?

צריך לקרוא את זה שוב. זה מאוד מבולבל כלפינו. כאילו שרודפי שלום הורסים את העולם, ואלו שההפך, אלה שיוצאים למלחמה הם בונים את העולם. יש כאן בלבול בתפיסה, בהבנה, בהסכמה. בואו נקרא שוב.

קריין: עמוד 463 כותרת "תקוות השלום".

"ואחר, שהתנאים האלו הביאו את החברה לקטטות גדולות, שסכנו את כללות החברה - צמחו ונתגלו עושי השלום, בחברה, שנטלו את עוצם התקיפות והכח שבידיהם, וחדשו את חיי החברה על פי תנאים חדשים, אמיתיים לפי דעתם, שיספקו את קיום החברה בשלום.

אמנם, עושי השלום האלו, הצומחים ובאים אחרי כל מחלוקת, הנה מצד טבע הדברים, באים ברובם רק מבעלי החורבן, דהיינו, ממבקשי האמת, מבחינת "שלי שלי ושלך שלך". והוא, לטעם היותם בעלי הכח והאומץ שבחברה, המכונים גבורים, אמיצי הלב, כי המה מוכנים תמיד להפקיר את חיי עצמם ואת חיי כללות הציבור כולו, אם לא יסכים הצבור לדעתם.

מה שאין כן בעלי הבנין שבחברה, שהם אנשי החסד והצדקה, שיקר להם חיי עצמם, וגם יקר להם חיי הציבור - הם אינם מוכנים להפקיר את עצמם, ולא את הציבור, להעמידם בסכנה, כדי לכפות על הציבור להסכים לדעתם. ומכיון שכן, המה תמיד הצד החלש שבחברה, המכונים מוגי הלב והפחדנים.

ומובן מאליו, שתמיד ידי המופקרים אמיצי הלב על העליונה, על כן טבעי הוא, הדבר, שכל עושי השלום - מ"בעלי החורבן" באים, ולא "מבעלי הבנין".

ומהאמור אנו רואים, איך שתקוות השלום, שכל בני דורנו מיחלים אליו, בכליון עיניים, הוא מחוסר ערך הן מצד "הנושא" והן מצד "הנשוא".

כי הנושאים, שהם עושי השלום שבדורנו, ובכל דור ודור, כלומר, אותם שהכח בידיהם לעשות שלום בעולם - הרי המה לעולם קרוצים מאותו החומר האנושי שאנו מכנים אותם: "בעלי החורבן", להיותם מבקשי האמת, דהיינו, להשתית העולם על מדת "שלי שלי ושלך שלך".

טבעי הדבר, שאותם האנשים עומדים על דעתם בתוקף, עד כדי להעמיד בסכנה את חייהם, וחיי הציבור כולו."

זה כל האליטות, כל הממשלות, כל הקצינים, כמו שאז נקרא "קצינים", זאת אומרת מנהלים בכל מיני שטחים, בכל מיני רמות, בכל מיני מקומות, הם כולם שייכים לבעלי החורבן.

"והיא הנותנת להם תמיד את הכח להתגבר על אותו החומר האנושי, שהם בעלי הבנין, מבקשי החסד והצדקה, המוכנים לוותר משלהם, לטובת האחרים, כדי להציל את בנין העולם, כי המה הפחדנים, מוגי הלב.

המתבאר: שביקוש האמת וחורבן העולם - היינו הך, וביקוש החסד ובנין העולם - היינו הך. ולכן אין לקוות כלל מבעלי החורבן, שיבנה השלום על ידם.

וכן מחוסרת ערך תקוות השלום מצד הנשוא, כלומר, מצד התנאים של השלום עצמו. כי עדיין לא נבראו אותם התנאים המאושרים לחיי היחיד ולחיי הציבור, על פי אמת המידה של האמת, שעושי השלום הללו חפצים בה. והכרח הוא שנמצאים וימצאו תמיד מיעוט חשוב בחברה, בלתי מרוצים מהתנאים המוצעים להם, כמו שהוכחנו לעיל את חולשת האמת. והמה יהיו תמיד חומר מוכן לבעלי הקטטה החדשים, ולעושי השלום החדשים שיתגלגלו כן לאין קץ."

תמיד הם ירצו להוכיח שלשלום אפשר להגיע דרך קטטות, דרך מהפכות, דרך כל מיני לחצים, ויכוח, וודאי שאף פעם זה לא קורה.

הפתרון הוא עוד לפנינו. מה יש כאן? בעלי החורבן שזה אלו שאומרים "שלי, שלי. שלך, שלך" הם החזקים, הם רוצים כל פעם להתקדם ולכבוש את כל העולם, שכל האוכלוסייה תהיה תחתיהם, ובעלי בניין. בעלי בניין זה אלו שהם דווקא החלשים, הם פחדנים, הם דואגים לכולם, לאחרים. זה הטבע. הם נמשכים לחסד, לצדקה.

ואז יש לנו חזקים וחלשים, בצורה אגואיסטית כי כך מחולקת הסביבה, החברה, האנושות כולה, ולכן בינתיים אין לנו שום תקווה לשלום. כי תמיד בכל חברה יתגברו, יתאחדו איזה חזקים ביניהם ויתחילו שוב מהומות וכל מיני בעיות וסך הכול אין תקווה לשלום.

שאלה: איך בנוי למעשה שלום מושלם בעולם הזה?

חכה, אני לא רוצה לקפוץ לפני בעל הסולם. יש לו להסביר כאן בדרך כמה דברים, יש לנו חסד, אמת, צדק ושלום אנחנו עכשיו דברנו רק על כך שהשלום הוא לא בר השגה.

תלמיד: בפסקה האחרונה הוא מדבר על סוג שלישי סוג נוסף של אנשים שבעצם לא מרוצים מהתנאים והם יהיו מוכנים ללכת או לשם או לפה, לא משנה איפה, לפי אַמָת אֶמֶת. "וימצאו תמיד מיעוט חשוב בחברה, בלתי מרוצים מהתנאים המוצעים להם".

לא ברור, מה זה הסוג הזה של החברה? כי פה הוא דיבר שאפשר לקרוא לזה חלבי ובשרי, אבל הם כמו פרווה, הם לא לפה לא לשם, הסוג השלישי של האנשים.

זו מסה שאנחנו לא יכולים להתחשב בהם. תמיד יש לך כאלה שהם מעוניינים רק במונדיאל או לא יודע במה שם. הוא מדבר על החלק הפעיל, שגם אלו החלשים שהם בעלי בניין, הם גם צועקים, לוחצים, אבל אלו שלא לזה ולא לזה איך אתה יכול להתחשב בהם? זה סתם חומר.

רובם ככה, 90% מהחברה, דבר עם אנשים, מה יש להם? מה ששמעו בחדשות, ככה הם מדברים. תפסיק להם את החדשות לאיזה חודש ותראה מה יהיה עם בני אדם, איך הם ידברו, איך יחשבו, אתה תראה שהם ממש "כולם כבהמות נדמו".

קריין: נקרא שוב את הפסקה.

"וכן מחוסרת ערך תקוות השלום מצד הנשוא, כלומר, מצד התנאים של השלום עצמו. כי עדיין לא נבראו אותם התנאים המאושרים לחיי היחיד ולחיי הציבור, על פי אמת המידה של האמת, שעושי השלום הללו חפצים בה. והכרח הוא שנמצאים וימצאו תמיד מיעוט חשוב בחברה, בלתי מרוצים מהתנאים המוצעים להם, כמו שהוכחנו לעיל את חולשת האמת. והמה יהיו תמיד חומר מוכן לבעלי הקטטה החדשים, ולעושי השלום החדשים שיתגלגלו כן לאין קץ."

שעושי השלום הם עושי החורבן.

שאלה: עושה רושם שאותה קבוצה של אנשים שבעל הסולם מדבר עליה פה, הם כמו תאים רדומים שמחכים שיהיו תנאים להגיע לאיזו אמת, לאיזה שלום. אבל הם תאים רדומים שלא פעילים, לא פה ולא שם. אני מתקשה להבין מה הצורך בהם, מה התועלת?

אלו שהם רדומים אתה תראה עד כמה תהיה בהם תועלת כשתתגלה קצת מהאמת. הם לא נמשכים לא לזה ולא לזה, לא בגלל שהם כאלה קטנים, רדומים, זאת מסה גדולה מאוד, אלא בגלל שזה לפי הנקודה שבלב. נניח שאין להם נקודה בלב, לא מתגלה, לא נמשכים לזה ולא נמשכים לזה, אדישים, זה לא מושך אותם, את זה בכלל הם לא שומעים. אלה הסוציאליסטים צועקים ואלה הקפיטליסטים צועקים, אלו בעד האיחוד האירופאי ואלו בעד הפירוד, וכל זה לא שייך להם כאילו, עדיין אין משהו שהלב שלהם יגיב. עוד לא השתמשנו בכל התכונות.

שלום ציבור מסויים, ושלום העולם כולו

"ואל תתמה, מה שאני מערבב יחד את שלומו של ציבור אחד, עם שלום העולם כולו, כי באמת כבר באנו לידי מדרגה כזו, שכל העולם נחשבים רק לציבור אחד, ולחברה אחת, כלומר, שכל יחיד בעולם, מתוך שיונק לשד חייו והספקתו מכל בני העולם כולו - נעשה בזה משועבד, לשרת ולדאוג לטובת העולם כולו.

כי הוכחנו לעיל את השיעבוד המוחלט של היחיד, להציבור שלו, כדוגמת גלגל קטן במכונה. כי הוא נוטל כל חייו ואשרו מאותו הציבור, ועל כן טובת הציבור, וטובתו הפרטית - היינו הך. וכן להיפך. ולפיכך, באותו השיעור שהאדם משועבד לעצמו - הנה בהכרח שנעשה משועבד לציבור, כמו שהארכנו בדברים לעיל.

ומהו היקפו של אותו ציבור. - דבר זה נבחן לפי מרחק יניקת היחיד מהם, כי למשל בתקופות ההיסטוריה הקדומות, היה המרחק הזה משוער רק בהיקף של משפחה אחת. כלומר, שהיחיד לא נצרך לסיוע כלשהו רק מבני משפחתו. אשר אז, ודאי לא היה מוכרח להשתעבד רק לבני המשפחה שלו.

ובתקופות מאוחרות יותר, נצטרפו המשפחות לעיירות ולגלילות, ונעשה היחיד משועבד לעירו. - ואחר כך כשנצטרפו העיירות והגלילות למדינות - היה היחיד מסתייע באושר חייו מכל בני המדינה, הנה נעשה עם זה משועבד לכל בני המדינה.

ועל כן בדורינו זה, כשכל יחיד מסתייע באושר החיים שלו, מכל מדינות העולם, הנה הכרח הוא, שהיחיד נעשה בשיעור הזה משועבד לכל העולם כולו, כמו הגלגל בתוך המכונה.

ולפיכך אין להעלות על הדעת את האפשרות לעשות סדרים טובים ומאושרים בדרכי שלום במדינה אחת, כאשר לא יהיה כן בכל מדינות העולם, וכן להיפך. כי בתקופתנו אנו, כבר מקושרות המדינות בהספקת משאלות החיים, כמו היחידים במשפחתם בתקופות הקדמוניות, ולפיכך אין לדבר ולעסוק עוד, מסדרים צודקים המבטיחים שלום מדינה או אומה אחת. אלא רק משלום העולם כולו. כי טובתו ורעתו של כל יחיד ויחיד בעולם תלוי ומדוד במדת טובת היחידים שבכל העולם כולו.

ואע"פ שדבר זה למעשה ידוע ומורגש למדי, עם כל זה בני העולם עדיין לא תפסו את זאת להלכה כראוי. ומדוע - כי כן מהלכי ההתפתחות בטבע, אשר המעשה מקדימה את הבנת הענינים. ורק המעשים יוכיחו וידחפו את האנושות קדימה."

זה כבר בדרך ייסורים, אבל האנושות לא מסוגלת אחרת. זה רק על ידי שיבוא מישהו ויסביר להם שאפשר להימנע מייסורים ולהתקדם לאותה המטרה ההכרחית הנקובה כבר מראש בדרך החינוך. אנחנו עוד נבין מה בעל הסולם כתב קודם בחלק הזה שלא כל כך מובן על שלום, חורבן ובעלי בנין.

שאלה: איך להתעלות מעל לניתוח האנליטי והפסיכולוגי שנראה שממנו מורכב המאמר, ולהתמקד במסר הפנימי שבעל הסולם מנסה להעביר לנו?

אנחנו צריכים להבין שאנחנו מדברים כבר קצת יותר קדימה ממה שהעולם מתפתח, כמו שהוא מסביר לנו כאן. אנחנו כבר נמשכים לראות את העולם שכולו מחובר, כי זה ככה מהטבע, מהיסוד שלו, הוא כך יצא ולזה צריך לחזור, ונעשה רק כמפוזר ומנותק זה מזה כלפי הראיה שלנו, כלפי הרצון לקבל שלנו, שכל הפוסל במומו פוסל, ולכן עלינו לתקן את הראיה שלנו ואז נראה את העולם המתוקן. איך אנחנו נראה את זה? אך ורק על ידי חינוך.

אנחנו מספקים לעצמנו חינוך מתוך חכמת הקבלה, ואנחנו צריכים לספק לכל העולם חינוך על ידנו, כמו שהוא מסביר לנו בסוף ההקדמה לספר הזוהר. במידה שאנחנו משתוקקים לחיבור ולהשגת כוח האיחוד, הכוח האחד שנקרא בורא, כך אנחנו גם נשפיע דרך הצינורות הפנימיים שבטבע, הקשרים הפנימיים שבטבע, לכל אומות העולם ולכל אחד ואחד. הכול תלוי רק בנו, אין מה לחכות מהציבור.

גם בעלי החורבן וגם בעלי הבניין, גם החלשים והפחדנים שהם בעלי הבניין וגם החזקים והקצינים מה שנקרא, שהם בעלי החורבן, כולם לא יודעים מה לעשות. אלה אומרים שצריכים להתחלק עם כולם, אלה אומרים שלא, רק שלי שלי, שלך שלך. כל השיטות הללו הן לא ברות קיימא, אלא אך ורק התיקון של כל אחד ואחד להיות המרכיב האינטגרלי הקטן לכולם. שכולם חייבים להתחבר, זה מה שיביא את השלום. אנחנו עוד נקרא, זה עוד יבוא.

שאלה: בעל הסולם כותב שלא יהיה אף פעם שלום, כי מי שדוחף לשלום אלה בעלי החורבן שזו מידת שלי שלי, שלך שלך. מה נורא בשלי שלי, שלך שלך?

אני מבין, לכן אומרים שרק כך יהיה שלום. מה פתאום שאני אדרוש ממישהו משהו, או מישהו ידרוש ממני שאני אתחלק עם מישהו? מה זה נקרא אצלם שלום? שלום זה נקרא במסגרת העולם הזה לפי הרצון לקבל שלנו. הבורא ברא אותנו שונים, שם אותנו במצבים שונים, אנחנו משתמשים ברצון לקבל שלנו, זה בא ממנו, וכל אחד מרוויח מה שמרוויח וכל אחד עושה מה שהוא עושה. אתה יכול לעשות חוקים שאף אחד לא יהרוג את השני אבל מבחינת הרווח, כמה שכל אחד מרוויח זה שלו. איך אתה יכול להגיד שלא? אתה בא אלי לגנוב? זה נקרא כבר גניבה אם אתה לוקח ממני מה ששלי ולא מגיע לך.

תלמיד: נכון, אז למה הוא קורא להם בעלי חורבן? למה הם בעלי חורבן מי שרוצה שלי שלי, שלך שלך?

הם אומרים שלום.

תלמיד: הם רוצים שלום, אבל הוא קורא להם בעלי חורבן.

אבל זה "שלך שלך ושלי שלי", זה חורבן.

תלמיד: למה?

כי זה מחלק את החברה האנושית ואז בסופו של דבר זה מביא לקטטה. כשמתרבים החלשים אז זה מביא לקטטה. אתה רואה בכל העולם מה שלא יהיה, בכל זאת על ידי מהפכות, על ידי לחצים הקהל דורש את שלו. אתה יכול להגיד "אבל לא מגיע לו", זה לא חשוב שלא מגיע לו אתה חייב את זה לסדר. בימינו שוב אנחנו רואים, תראה את ביל גייטס ועוד כל מיני מיליונרים כמה הם קופצים, קופצים כל יום, אבל זה לא מרבה שלום בעולם, העולם שהם אומרים.

כי מצד הרצון לקבל זה נכון, זה אמת, כי הבורא ברא כך. ומצד שלום החברה אנחנו רואים שזה בסופו של דבר לא מביא לשלום העולם. אמנם אלה אומרים שרק כך יכול להיות שלום, שכל אחד יקבל מה שמגיע לו. מגיע לו הכוונה לפי ההשקעה שלו.

עוד תבין. אני מבין שיש כאן בעיה להבין למה שלום ובעלי חורבן זה אותו דבר. ולמה אלו שהם חלשים ורוצים צדקה וחסד ופחדנים הם בעלי בנין. מה הם יכולים לבנות אם הם כאלה חלשים ופחדנים? שום דבר הם לא יכולים לבנות, זה נכון, אבל הם דווקא בעלי הבניין. עוד נברר את זה.

תלמיד: אני יכול לדווח שיש לנו עד עכשיו 388 נרשמים לכנס וזה רק עולה. חברים באירופה עובדים הרבה מאוד, הם מתכננים את השיעורים שיהיו באמצע, נספר על כל מיני פרויקטים,וגם מכינים את שיעור אפס ביום חמישי, את המפגש איתך, את השיעור האחרון, כולם בונים את התכנון איך לעשות את אירופה מאוחדת. הולך להיות שמח מאוד בכנס.

יופי. אני מוכן להשתתף בכל דבר שתרצו, רק אני רוצה שבכל זאת יהיה באמצע, יום ראשון ושני.

תלמיד: יש את זה באמצע וגם יום ראשון הזה יש את המרתון העולמי, אנחנו מזמינים את כל החברים, את כל הקבוצות, להשתתף, לתמוך, להיות פעילים, כל החברים מאירופה. זה ממש אירוע כניסה לתוך המצב של הכנס, אז בבקשה כל החברים תתקשרו, תכתבו, תהיו ותשתתפו. ואולי גם נבקש ממך להיות בחלק מהיום הזה נוכח.

אם צריך אין שום בעיה. גם ביום ראשון בבוקר אנחנו לומדים שיעור שלישי של הכנס. ומה שאני מבקש שיעברו על כל הפסוקים.

תלמיד: הכול נמצא באתר, מתורגם. כל השירים, כל המנגינות, כל הציטוטים, הכול נמצא באתר.

ואפילו בואו נתחיל שאלות ביום ראשון. שיתקפו, שישאלו, נחקור את כל הנושא עד כמה שאפשר.

קריין: עמוד 465, כותרת "בחיי המעשה סותרות ארבעת המדות זו לזו".

בחיי המעשה סותרות ארבעת המדות זו לזו

"והמעט לנו את הקשיים המעשיים האמורים, המפריעים על דרכנו, חדלי האונים, הנה נוספה לנו עוד ערבוביא ומלחמה גדולה מבחינת הנטיות הפסיכולוגיות. כלומר, המדות עצמם השוררים בכל אחד מאתנו, באופן מיוחד ובסתירה מאיש לרעהו, להיות כי ארבע המדות הנזכרים, חסד ואמת, צדק ושלום, שנתחלקו בטבע בני האדם אם מתוך התפתחות, ואם מתוך החינוך - המה עצמם סותרים זה לזה.

כי כשנקח למשל את מדת החסד, בצורה מופשטת, אנו מוצאים את כח ממשלתה, שסותרת את כל המדות האחרות, - כלומר, שעל פי חוקי ממשלת החסד אין שום מקום להופעת יתר המדות בעולמנו.

מדת החסד מהי - חז"ל גדרו לנו (אבות ה'): "שלי שלך ושלך שלך, חסיד". ואם היו בני העולם כולו מתנהגים במדה זו, הרי בטלה והלכה לה כל התפארת והיקר שבמדת "האמת והדין". כי אילו כל אחד היה מוכן מטבעו לתת כל אשר לו לזולתו, ולא לקחת כלום משל זולתו - כבר בטל והלך לו כל ענין וגורם לשקר בעמיתו.

וגם אין מקום אז לדבר ממדת האמת כל עיקר, כי האמת והשקר הם יחסיים זה לזה. כי אם לא היה "שקר" בעולם - לא היה קיים מושג של "אמת", ואין צריך לומר שגם שאר המדות שבאו רק לחזק האמת מסיבת חולשתו, היו מתבטלות.

והאמת, המוגדר באמירה: "שלי שלי ושלך שלך", סותר את מדת החסד, ואינו סובל אותו לגמרי, כי אין זה הגון כלל מבחינת האמת לעמול ולהתיגע בשביל זולתו, כי מלבד שמכשיל את חברו, ומרגילו לנצל את זולתו - הנה האמת נותן, שכל אדם חייב לאצור רכושו לשעת הדחק, שלא יצטרך ליפול למעמסה על יגיעת זולתו.

ומלבד כל אלה, אין לך אדם שאין לו קרובים ויורשי רכושו, שעל פי האמת המה מוקדמים מאחרים, כי כן הטבע מחייב, שהנותן רכושו לאחרים נמצא משקר בקרוביו ויורשיו, בזה שאינו משאיר להם כלום.

וכן השלום סותר לצדק. כי כדי לעשות שלום בציבור, מוכרחים להיות התנאים כמות שהם קיימים, המבטיחים לפי תוכנם לזריזים ולפיקחים, המשקיעים ממרצם ומשכלם - להתעשר, ואילו המתרשלים והתמימים - להיות עניים. כך, שבעל המרץ נוטל חלקו, וחלק חברו המתרשל, ונהנה מחיים טובים ביותר, עד שלא נשאר עוד למתרשלים ולתמימים אפילו כדי חיותם ההכרחית, ונשארים על כן בעירום ובחוסר כל, ובנושאים מרובים.

וזה ודאי בלתי צודק, להעניש את המתרשלים והתמימים במדה מרובה כל כך, אשר על לא חמס בכפיהם. ומה חטאם ומה פשעם של האומללים הללו, אם ההשגחה לא העניקה להם את הזריזות והפיקחות, להענש ביסורים הקשים ממות. הרי שאין צדק כלל בתנאים של השלום, והשלום סותר לצדק.

וכן הצדק סותר לשלום, כי אם נסדר את חלוקת הרכוש על פי הצדק, דהיינו, לתת למתרשלים ולתמימים חלק חשוב בערכו, עם הזריזים ובעלי המרץ - כי אז בעלי הכח והיזמה הללו, ודאי לא ינוחו ולא ישקוטו, עד שיפילו את ההנהגה הזו, המשעבדת את הגדולים, בעלי המרץ, ומנצלים אותם לטובת החלשים הללו. ואין על כן שום תקוה לשלום הציבור - הרי שהצדק סותר לשלום."

תלמיד: משימה מיומית, במשך היום מבררים איך אני במשך היום דואג על החברים ולרשום את סיכום המאמצים האלה ביומן בסוף היום.

(סוף השיעור)