שיעור בוקר 05.07.23 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך ב', עמ' 1204,

מאמר "מהו שהמחבל היה נמצא בהמבול, והוא היה ממית, בעבודה"

קריין: ספר "כתבי רב"ש" כרך ב', עמ' 1204, מאמר "מהו שהמחבל היה נמצא בהמבול, והוא היה ממית, בעבודה".

מהו שהמחבל היה נמצא בהמבול, והוא היה ממית, בעבודה

תשנ"א - מאמר ד'
1990/91 - מאמר 4

"בזהר נח אומר, "טופנא הוי (המבול היה) והמחבל הוי יתיב בגוה (והמחבל היה יושב בפנים)". ואאמו"ר זצ"ל שאל, מהו ההבדל שהמחבל היה ממית, או שהמבול היה ממית. ואמר, שהמבול היה גורם יסורים גשמיים, ומחבל הוא גורם יסורים רוחניים, היינו שבתוך היסורים הגשמיים, יש בתוכם מחבל, שהורג גם את הרוחניות של האדם. כלומר, שיסורי הגוף מביאים לו לידי מחשבות זרות, עד שהמחשבות האלו מחבלות והורגות את הרוחניות.

ויש לפרש דבריו, כי מבול והגשם, מה שהיה, זה נקרא "בחינת נגלה", היינו מה שנראה לעינינו, שהמבול גשם הורג את האנשים. היינו מה שהאדם חושב, שאם היה להרצון לקבל, מה שהוא דורש, היינו ידיעה ולא אמונה, כלומר, שאם היה מבין כל דבר בהשגחתו יתברך, כפי שהרצון לקבל דורש, הוא היה עובד ה' כמו שצריך להיות. אולם אינו כך, ומזה האדם מתרחק מחיי החיים, היות שקשה לו לסבול יסורים, והאדם רוצה שה' ישפיע לו רק תענוגים, לכן מתרחק.

אולם בתוך היסורים הגשמים, היינו ע"י זה שהאדם לא יכול להבין את השגחתו יתברך, מדוע ה' לא נותן לו מה שהרצון לקבל מבין שה' צריך לתת, וסובל יסורים, מזה נמשך אח"כ מיתה ברוחניות, היינו יסורים רוחניים, שהיסורים האלו גורמים לו מיתה ברוחניות, היינו שבא לידי כפירה חס ושלום.

כלומר, זה שסבל את היסורים הגשמיים, שה' לא נותן לו מה שהוא מבין, וכואב לו, היסורים האלו גורמים מיתה בגשמיות, כמו שכתוב, "עני חשוב כמת, מי שאין לו בנים חשוב כמת". אולם אח"כ הוא בא לידי יסורים רוחניים, היינו שלא יכול להתגבר על האמונה, להאמין בה', שהוא מנהיג את העולם בבחינת השגחה של טוב ומטיב. ואז הוא בא לידי כפירה חס ושלום, כנ"ל.

וזה נקרא "מיתה רוחנית", שאז האדם נופל לרשות חלל הפנוי דס"א. וכשהאדם שוב נכנס אח"כ לעבודה, זה כבר נקרא תחיית המתים. ואז על האדם להאמין, שזה, שעכשיו נכנס עוד הפעם לעבודה, אין זה בכוחות עצמו, אלא הוא קיבל מלמעלה טל של תחיה. והוא בחינת תחיית המתים, שזכה, שקיבל התעוררות מלמעלה. לכן על האדם לומר כל יום, "ברוך אתה ה', המחזיר נשמות לפגרים מתים". וכמו כן האדם צריך לומר (בתפלת שמונה עשרה) "ונאמן אתה להחיות מתים".

נמצא, שיש כאן ב' דברים בענין היסורים:

א. יסורי גשמיים, מה שהאדם סובל בדברים גשמיים, מה שחסר לו, ועל זה הוא סובל בחינת מיתה, כנ"ל, כדוגמת "עני חשוב כמת, מי שאין לו בנים חשוב כמת", וכדומה. נמצא, שמיתה זו, אין לו שייכות לרוחניות. אולם זה גורם לו אח"כ מיתה רוחניות, משום שאין הוא יכול להאמין בה', שהוא מנהיג את העולם בבחינת טוב ומטיב.

נמצא, שזוהי מיתה רוחנית, ולא מיתה גשמית. וזהו הפירוש, שבתוך המבול גשם, שהוא יסורי גשמיים, הוא בא אח"כ ליסורי רוחניים, שאין הוא יכול להצדיק את ההשגחה עליונה, לכן הוא בא לידי מיתה רוחנית.

וזהו על דרך שכתוב בהקדמת ספר הזהר (דף קל"ח ובהסולם אות קל"ח) וזה לשונו, "כי מטרם גמר התיקון, נקראת המלכות בשם אילנא טוב ורע, כנ"ל, שפירושו, כי המלכות היא סוד הנהגתו יתברך שבעולם הזה. וכל עוד שהמקבלים לא באו לידי השלמה, שיוכלו לקבל שלמות הטבתו, מוכרחה ההנהגה להיות בדרך טוב ורע, ושכר ועונש, כי כלי הקבלה שלנו מלוכלכים עוד בקבלה עצמית. הרי אנו מרגישים בהכרח בפעולות שבהנהגה, שהם בחינת רע בעדנו.

כי חוק הוא זה, שלא יוכל הנברא לקבל רע מאתו יתברך בגלוי, כי הוא פגם בכבודו יתברך, שהנברא ישיגו כפועל רעות, כי אין זה מתאים לפועל השלם. ועל כן, בעת שהאדם מרגיש רע, הנה באותו שיעור שורה עליו כפירה על השגחתו חס ושלום, ונעלם ממנו הפועל יתברך, שהוא העונש היותר גדול בעולם".

ובהאמור יוצא, כי זה שהאדם מקבל ממנו יתברך רעות, זה גורם לו, שנעלם ממנו הפועל יתברך. וזה נקרא "מיתה" ברוחניות. ומי היה הגורם זה שקיבל רעות ממנו יתברך. ומדוע קיבל רעות. הוא מטעם, שעדיין אלו הכלים מלוכלכים מבחינת קבלה עצמית. לכן מוכרחה להיות ההשגחה בבחינת העלם והסתר. לכן היסורים גורמים מיתה ברוחניות.

ובגלל זה צריך האדם ללכת למעלה מהדעת, היינו שלא להתפעל מהדעת מה שהוא רואה, על זה הוא בונה את עבודתו בעבודת הקודש, שיוכל לזכות להכנס להקדושה. היות שהדעת הזו באה מכוח שהוא קיבל רעות. והדעת מחייבת, שאם הבורא הוא טוב ומטיב, אם כן מדוע הוא לא נותן לו מה שהאדם מבין שחסר לו, אלא שהבורא עושה מה שהוא רוצה. נמצא, שהדעת בנויה על יסוד של הנהגה דטוב ורע, כנ"ל. לכן אין עצה לאדם, אלא שיאמר, שהדעת, מה שהיא אומרת לו, אינו נכון, כי על זה נאמר "כי לא מחשבותי מחשבותיכם, ולא דרכיכם דרכי". אלא לא להתפעל מהדעת, ולומר, שהוא הולך למעלה מהדעת.

אולם בענין הרגשה של התקרבות לה', יש להבחין ב' אופנים:

א. לפעמים האדם מודאג, שהוא צריך להשיג איזה דבר נחוץ, ודרך העולם הוא, שאם חסר לאדם משהו, הוא מתפלל לה' שימלא חסרונו. ואם הדבר הוא דבר הנחוץ לו, והוא לא רואה מדרך הטבע, שהוא ישיג את הדבר, ונעשה לו נס, והוא קיבל את מבוקשו, אז האדם מתמלא באהבה לה', בזה שעזר לו להשיג את הדבר, והוא מיחס את השגת הדבר לה'. נמצא, שהתקרבות לה' באה לו ע"י קבלת טוב ועונג, זה היה הגורם להתקרבות לה'. ואותו דבר הוא חולה שנתרפא, שהיה כבר מיואש, ופתאום נעשה שינוי לטובה, ונתרפא. גם כן לפעמים מתקרב לה'. והסיבה היתה, קבלת הטוב מה', זה קירוב אותו לה'.

ולפעמים יש להיפך, שהאדם קיבל יסורים, והיסורים דוחפים אותו להתקרבות ה', היינו שעולה בדעתו, שאם הוא יקבל עליו עול תו"מ, ה' יציל אותו מצרותיו. נמצא, שהיסורים היו סיבה להתקרבות לה'. ועל זה יש לומר, היות שהאדם נמצא בעת צרה במצב של שפלות, והיות שכתוב "רם ה' ושפל יראה", נמצא, זה שהאדם נמצא בשפלות מכח הצרות והיסורים שפגעו בו, הוא מוכשר לקבל עזרה מלמעלה, כמו שכתוב "רם ה' שפל יראה". אולם בדרך כלל, אנו רואים שיסורים מרחקים את האדם מה', היות שאינו יכול ליחס את היסורים למי שהוא טוב ומטיב. לכן זה גורם לו מיתה ברוחניות.

אולם בענין שפלות יש הרבה פשטים. כלומר, זה שהאדם משפיל עצמו, השאלה היא, מהו שפלות. כלומר, במה מתבטא שהאדם הוא בשפלות. הפירוש הפשוט הוא, שפלות, כשהאדם מכניע את עצמו ועובד למעלה מהדעת, זה נקרא שפלות, היינו שמשפיל את הדעת שלו, ואומר, שדעתו אינה שוה כלום, דהיינו כנ"ל, שדעתו של אדם מחייבת, אם ה' נותן לו כל צרכיו, מה שהרצון לקבל מבין שמגיע לו, אז הוא יכול לאהוב את ה', מסיבת שהוא ממלא לו כל צרכיו, לכן הוא אוהב אותו. ואם לא, אין הוא יכול להשפיל עצמו, ולומר שדעתו לא שוה כלום, אלא האדם מתרחק אז מה', ואומר, שאינו כדאי לעבוד את ה', אם אין ה' ממלא את רצונו. נמצא, שזה נקרא בעל גאוה, מטעם שהוא רוצה להבין את דרכיו של הבורא, במה הוא נקרא טוב ומטיב, אם אין הגוף מקבל מה שהוא דורש. ועל בעל גאוה זו אומר (ה') הקב"ה "אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד".

מה שאין כן אם הוא משפיל עצמו, ואומר, שאין בידי להבין את דרכי ה', ואומר מה שהדעת שלו מחייבת, אינו שוה כלום, אלא שהוא הולך למעלה מהדעת, זה נקרא שפלות, ועליו נאמר "רם ה' ושפל יראה". והוא זוכה שה' מקרב אותו אליו.

ובהאמור יש לפרש מה שאמרו חז"ל, "כל מחזר על הגדולה, גדולה בורחת ממנו" (עירובין י"ג). היינו, שהאדם אומר, שאני יכול להיות עובד ה', בתנאי שה' יתן לי גדולה היינו גדלות. כלומר, אם אני ארגיש את גדלותו יתברך, אז אני מסוגל לעבוד לתועלת ה', אחרת אין אני יכול לעבוד לשם שמים. אומרים, לו, הגדולה בורחת ממנו.

אלא בזמן שהאדם אומר, אני רוצה להיות עובד ה' בלי תנאים, ואין אני זקוק לגדלות, אלא הוא רוצה לעבוד את ה' בתכלית השפלות, כלומר אף על פי שאין לו שום הרגשה של גדלות ה', אלא למעלה מהדעת, שזה נקרא שפלות כנ"ל, אז הוא זוכה לבחינת גדולה, היות שהוא משפיל עצמו, מטעם שהוא רוצה לעבוד רק לשם שמים ולא לתועלת עצמו.

לכן בזמן שהוא אומר, שאינו יכול לעבוד, אלא כשירגיש בחינת גדלות ה', נמצא, שהרצון לקבל אומר, שאם הוא לא יבין את גדלות ה' בתוך הדעת, אין הוא מסוגל לעבוד לתועלת הבורא, נמצא, שרק הרצון לקבל הוא הפועל. ועל הרצון לקבל היה צמצום והסתר. לכן אין לו שום אפשרות, שיזכה לבחינת גדולה. אלא האדם צריך להיות בורח מהגדולה. אז יש לומר, כמו שאומרים, "הבורח מן הכבוד, הכבוד רודף אחריו".

ובהאמור יוצא, שיש כאן בסדר עבודה כמה שלבים:

א. שהאדם צריך להיות מקודם רודף אחר גדולה וכבוד, אחרת אין לו בכלל כלים לכבוד וגדולה, כי מחשבתו פועלת על מה שהאדם דורש. ואם אין לו כלים לדעת, איך הוא יכול ללכת למעלה מהדעת. לכן האדם, כשמתחיל בעבודה, הוא צריך לחשוב, איך מקבלים גדלות ה', שבטח כשתהיה לו הרגשה של גדלות ה', אז לא תהיה לו התנגדות מצד הגוף, כי זה טבעי שהקטן מתבטל לגבי הגדול. ועל זה אין עבודה, כי יש כלל, כל דבר שבא מצד הטבע, אין הגוף מתנגד לזה.

מה שאין כן אם אין לו תשוקה לדעת, היינו שיהיה לו רצון לשמש מלך גדול, אז העבודה שלו היא רק בבחינת המעשה, ואין לו צורך שהבורא יעזור לו, כי אז הוא עובד רק על קבלת שכר. ובשיעור שהוא מאמין בשכר ועונש, בשיעור הזה כבר הוא יכול לעבוד, ואין לו צורך לגדלות ה', כלומר, שאפילו שאין המלך גדול כל כך, לא חשוב לו, מטעם שהוא מסתכל על השכר, ולא על נותן השכר.

מה שאין כן אם הוא מתחיל לעבוד לשם שמים, אז כבר יש לו צורך לגדלות המלך. נמצא, שאם אין הוא משתוקק לגדלות המלך, זהו סימן שהוא לא עובד לשם שמים. נמצא, שדוקא בזמן שרודף אחר גדולה, זהו סימן שהוא רוצה להגיע לידי מצב, שיוכל לומר, שכל מעשיו יהיו לשם שמים. ואח"כ, בזמן שיש לו כבר הרגשה, שצריכים לדעת, שיש לו מלך גדול וחשוב, והוא רואה, שזה הוא אצלו המפריע העיקרי, מה שחסר לו, שיהיה לו כח להתגבר על הרצון לקבל, אז הוא בא לשלב ב', היינו, שהוא צריך לברוח מהגדולה, אלא שהוא רוצה לעבוד לשם שמים בלי שום תנאים, שזה נקרא למעלה מהדעת.

כלומר, אף על פי שהדעת אומרת לו, הלא אתה רואה, שאתה מאמין רק במלך קטן, מכל מקום האדם צריך לומר, אצלי אתה מלך גדול, כאילו הייתי מרגיש את זה, ואני מאמין למעלה מהדעת, שאתה מלך גדול, כאילו הייתי מרגיש את זה. לכן בשלב זה הוא בורח מן הגדולה והכבוד, ואז הגדולה והכבוד רודפין אחריו ותופסין אותו, אף על פי שהאדם לא רוצה לקבל את הגדולה, מהסיבת שרק אז יש השתוות עם הבורא.

וזהו על דרך שלומדים בענין זיווג דהכאה, בשיעור שהמסך דוחה את האור, אף על פי שיש לו בחינת עביות, היינו רצון וחשק להאור, ומכל מקום אינו מקבלו, מטעם שהוא רוצה להיות משפיע ולא מקבל, לכן על ידי דחיית המסך, נולד בו ענין של אור חוזר. ובאור חוזר הזה הוא מקבל כלי חדש לקבלת האור.

כן כאן. מקודם האדם צריך לקבל רצון וחשק להשגת גדלות ה', ואח"כ האדם צריך לקבל כח לדחות את הגדולה, ולא ירצה לקבל אותה, מטעם שהוא רוצה בהשתוות הצורה. ואז הוא משיג בחינת אור חוזר, שבאור חוזר הזה הוא מקבל את הגדולה והגבורה. נמצא שיש כאן ג' שלבים:

א. להשתוקק לגדלות ה' דוקא,

ב. לדחות את הרעיון להשתוקקות, כלומר, אף על פי שהוא מבין, שאם תהיה לו באמת הרגשה מגדלות ה', אז הגוף יכנע לעבוד עבודת הקודש, מכל מקום הוא בורח מן הכבוד והגדולה, אלא שאומר, שהוא רוצה לעבוד לתועלת ה', אף על פי שאין לו שום הרגשה, אלא שהוא מבקש מה', שיתן לו כוחות, שיהיה בידו לנצח את הרצון לקבל, אף על פי שאינו מסכים לכך.

ג. בזמן שהוא אינו נצרך להרגשת גדלות ה', אלא הוא עובד לשם שמים, בלי שום תנאים, אז הוא זוכה לבחינת גדלות ה' ולבחינת כבוד ה'. ואז מקוים, הבורח מן הכבוד והגדולה, הכבוד רודף אחריו ורוצה להתדבק בו, מטעם שכבר יש לו השתוות הצורה, היינו שהאדם רוצה לעבוד בעל מנת להשפיע.

ובהאמור, שלאחר שהאדם מבין, שכדאי שהוא יקבל הרגשה בגדלות ה', כי אז הגוף יסכים לשמש המלך. ולאחר שכבר יש לו תביעה לזה, היות שהוא רוצה לעבוד לתועלת ה', והגוף מתנגד לזה, מטעם, שכל זמן שהוא לא מרגיש גדלות ה', הוא לא רוצה להאמין למעלה מהדעת, אז בא המצב, שהאדם צריך לברוח מזה, מטעם כי זה הוא רק טענה של הרצון לקבל.

מה שאין כן כשהוא לא מרגיש מגדלות ה', הגוף לא מסכים לעבודה זו, אז האדם צריך לומר, הלא חז"ל אמרו, "כל המחזר אחר הגדולה, הגדולה בורחת ממנו", מטעם שהאדם צריך לעבוד לתועלת ה', אפילו שהגוף לא נהנה מהעבודה, כי לתועלת ה' פירושו, "לא להסתכל כלום על תועלת עצמו".

וזהו כמו שכתוב בהקדמת ספר הזהר (דף קפ"ט ובהסולם אות קצ"ט) וזה לשונו, "אהבה שלמה, שהיא בשלמות, משני הצדדים, בין בדינא ובין בטיבו, ואפילו הוא נוטל את נשמתך, תהיה אהבתך בו בשלמות הגמורה, כמו בעת שנותן לך כל טוב. יש מי שאוהב אותו בשביל שיש לו עושר, אריכות ימים, בנים סביב לו, מושל על שנאיו, דרכיו יכונו לו. ומתוך כך אוהב אותו. ואם יהיה לזה ההפך, והקב"ה יחזור עליו הגלגל בדין קשה, יהיה שונא אותו. ולא יאהב אותו כלל. ומשום זה אינה אהבה שיש לה יסוד. האהבה שנקראת שלמה, היא אותה האהבה, שהיא בשני צדדים, בין בדין בין בחסד והצלחת דרכיו, שיאהב את הקב"ה, כמו שלמדנו, "אפילו הוא לוקח ממך את נשמתך, זו היא אהבה שלימה".

ויש לפרש, זה שהאדם צריך לאהוב את הקב"ה, בין בצד עליה, היינו שמרגיש שה' הוא מנהיג את העולם בבחינת טוב ומטיב, כי בזמן העליה האדם רוצה להיבטל אליו יתברך בלי שום תנאים, אלא שזה דומה כנר בפני האבוקה, שהוא מתבטל בלי שום שכל ודעת, זה נקרא שהאדם עובד את ה' בזמן שיש לו נשמה.

כי עליה נקרא שהאדם חי, ויש לו נשמת חיים, ואז יש להאדם אהבה לה'. זה נקרא "סטרא דטיבו" בעבודה. וכמו כן צריך האדם לאהוב את הקב"ה בזמן שנוטל ממנו את הנשמה, היינו שהקב"ה לוקח ממנו את נשמת חיים, שזה נקרא זמן ירידה, שאין לו שום הרגש חיות, שנלקח ממנו את נשמתו, ואין לו שום רוח חיים, שאם גם במצב כזה יש לו אהבת ה', זה נקרא אהבה שלמה.

ודבר זה יכול להיות רק למעלה מהדעת, כי בתוך הדעת אין לו שום חיות, שיהיה לו כח להתגבר. לכן האדם צריך לעבוד בזמן ההכנה, מטרם שמשיג איזו התקרבות מצד הבורא, שיהא בורח מן הגדולה וכבוד. היינו, שלא יאמר, שדוקא אם הבורא יתן לי בחינת נשמת חיים, אז אני אוכל לעבוד בעל מנת להשפיע, מה שאין כן בלי חיות, היינו בלי רוח חיים, איננו מסוגל לעבוד לתועלת הבורא. זהו לא דעת תורה.

אלא האדם צריך לבקש מהבורא, שיתן לו כח לאהוב את הקב"ה, אפילו שהוא לוקח ממנו את נשמתו, והוא נשאר בלי רוח חיים, שיהא בידו כח להתגבר, ושיאהב את הקב"ה בכל האופנים.

ובהאמור יש לפרש מה שכתוב "ישת חושך סתרו", שפירושו, בזמן שה' רוצה להסתיר עצמו בפני אדם, שבטח שזהו לטובת האדם, מטעם כי עדיין אינו ראוי לגילוי, אז הוא נותן לאדם בחינת חושך, כלומר, שלוקח ממנו את נשמת רוח החיים, וממילא הוא נופל למקום חושך, שאין אור דקדושה מאיר שם.

והאדם צריך להאמין שזוהי הסתרה. שפירוש הסתרה הוא, שהוא מאמין שיש בורא גדול, והוא מנהיג העולם בבחינת טוב ומטיב, אלא ממנו הענין הזה נסתר. והוא צריך להאמין, שזוהי רק הסתרה. ואם יעלה בידו של האדם להאמין, שזה הוא רק הסתרה, אבל באמת אינו כן, כמו שהוא רואה, אז הוא זכה שהאור מאיר על כסא זה, היינו שאור יאיר בתוך החושך הזה.

ובהאמור, האדם צריך ללמוד ממצב הירידה וממצב העליה. כלומר, שמצב הירידה, הבאה לאדם בזמן שהוא רוצה לעשות מאמצים גדולים, בכדי להגיע לדביקות ה'. ומכל מקום האדם רואה אחרת, כאילו לא עשה שום דבר, אלא הוא נמצא באותו מצב כמו מטרם שהוא נכנס לעבוד בעבודה דעל מנת להשפיע. אז האדם צריך להאמין באמונת חכמים, מה שהם אומרים, ולא מה שהאדם חושב ואומר, היות שהירידות האלו נותנות לו מקום לעלות ולהתקרב לה'."

שאלה: רב"ש כותב בצורה פשוטה. בדרך כלל אנו רואים שייסורים מרחיקים את האדם מה', הוא לא יכול לייחס את הייסורים למישהו טוב ומיטיב.

כן.

תלמיד: אז נניח והגענו לאיזה מצב שחבר משתף ואנחנו מבינים שיש לו ייסורים, אז יש אותי, את העשירייה ואת הבורא. איזה יחס אני צריך לסדר, כשאני אולי רואה שהבורא מסתתר ממנו ונותן לו את הייסורים בכוונה. אני מנסה להבין מה אני צריך לעשות נכון?

אתה צריך להראות לחבר שלך את ההתנהגות הנכונה, לתת דוגמה.

תלמיד: איך הוא יזדהה עם הדוגמה שלי, מהייסורים שלי?

למה ייסורים? אתה לא מרגיש ייסורים, הוא מרגיש ייסורים.

תלמיד: נכון, אז מה אני אראה לו, שאני שמח וטוב לי?

כן. אתה צריך להראות לו שבכל זאת בעולמו של הבורא, שכולנו נמצאים בהשפעתו, אפשר להיות במצב אחר, הפוך ממה שהוא מרגיש.

תלמיד: למה שהוא יקבל את הדוגמה שלי? הוא יגיד, "טוב, הוא טוב לו, אין לו ייסורים, הוא לא סובל, אז למה שאני אקשיב לו, אני כן סובל".

אבל אתם חברים ואתה יכול להשפיע עליו, והוא בכל זאת מתייחס אליך לא כמו למשהו זר.

תלמיד: לאיזו מטרה אני צריך שהחבר יגיע, שהוא יראה שזה באמת מגיע מהבורא?

ודאי שכל מה שאנחנו מרגישים מגיע מהבורא ואנחנו צריכים לתת כל אחד שתי דוגמאות נכונות, יפות איך מגיבים לזה. הבורא משפיע על כל אחד ואחד, איך כל אחד ואחד מגיב לזה.

תלמיד: אז אני צריך לפרסם את היחס שלי, איך אני עושה את הדבר הזה?

כן, ודאי. זה נקרא לתת דוגמה. זה נקרא לחזק את החבר.

שאלה: לגבי לברוח מהכבוד, האדם בורח מהכבוד של גדלות ה' או שהוא בורח מהכבוד של עצמו?

מכבוד עצמו. זאת אומרת, אם הוא מעלה את עצמו למעלה מהבורא אז את המצב הזה צריך למחוק כמה שיותר מהר.

תלמיד: כי אני גם התרשמתי מהמאמר שצריך לעבוד בלי גדלות ה', שגם מזה צריך להימנע.

נכון, אם אדם לא מרגיש גדלות ה', צריך לפתח את ההרגשה שלו כאילו שמרגיש גדלות ה', ואז בצורה כזאת ללכת. זה כבר נקרא להתקדם בהסתרה.

שאלה: טוב ומיטיב מושג באמונה מעל הדעת, נכון?

כן.

תלמיד: אבל הוא כותב שהייסורים מרחיקים את האדם מהקביעה שהבורא הוא טוב ומטיב. והקושיה שלי היא דווקא בקשר לייסורים בתוך הדעת שגורמים לאדם לרצות להצדיק את הבורא ללכת מעל הדעת. זה נשמע כאילו הם דווקא מקרבים אותו.

ייסורים מקרבים את האדם, נכון, מרככים את האדם.

תלמיד: זאת אומרת מקרבים אותו להשיג את ההשגחה בבחינת טוב ומטיב מעל הדעת, לא בתוך הדעת.

כן.

שאלה: הרב"ש ממליץ לנו פה שבזמן הכנה האדם יברח מהגדולה והכבוד, מה זה אומר לנו בעבודה, לברוח מהגדולה והכבוד?

לא לקבל מזה חיזוק, זאת אומרת אני רוצה להתקדם בעבודה לא מתוך גדולה וכבוד אלא סך הכול מתוך הרצון להשפיע לבורא.

שאלה: הוא ציין שני שלבים, גדלות הבורא או לא לדרוש גדלות הבורא. מה שני סוגי העבודות ומתי צריך לדרוש גדלות הבורא ומתי הוא אומר, לא, אני לא רוצה גדלות הבורא בשביל כוח לעבוד. אלה שני שלבים שונים? זה בא לסירוגין?

לא. האם הוא מרגיש את גדלות הבורא, שהיא מעלה אותו ונותנת לו כוח ללכת קדימה, וכשאין לו גדלות הבורא הוא מחפש ובכל זאת מתקדם, זאת אומרת, האם הוא צריך את חומר הדלק מגדלות הבורא או לא.

שאלה: מה זה אומר לדחות את גדלות הבורא אחרי שיש רצון כלפיו?

כשאדם לא רוצה לקבל את זה ככוח שיקדם אותו.

שאלה:  מה זאת אומרת שהאדם צריך לאהוב את הבורא אפילו הוא לוקח את נשמתו?

זאת אומרת עד הדיוטא האחרונה, ככל שהוא מסוגל, הוא בכל זאת הולך באמונה למעלה מהדעת ולא צריך שום חיזוק מצד דעתו כדי להתקרב לבורא.

שאלה: איך להיזהר שהעבודה באמונה במעל הדעת, לא תשמש לבריחה מהמציאות, אלא בכדי להתקרב לחברים ולבורא?

כל העבודה באמונה למעלה מהדעת, היא כולה מכוונת לזה שאנחנו לא רוצים להשתמש בכוחות שלנו, בדעת. אלא אנחנו רוצים להשתמש אך ורק בכלים שהם למעלה מהדעת וזה כלים שבהם אנחנו מתקרבים לחברים. בכלים שלמטה מהדעת או בתוך הדעת, אנחנו לא יכולים להתקרב לחברים. אנחנו יכולים רק להתקרב בכמה צעדים ראשונים כדי להרגיש שיש בזה איזו אחיזה, אבל לא יותר מזה.

תלמיד: לפעמים יש מצב שלא נעים בחיים הגשמיים ואתה אומר, "הכול טוב, זה בא מהבורא" וזה כאילו עוזר לך להתגבר, אבל זה לא מקרב אותך לחברים ולבורא, זה משמש אותך ביום יום.

כן, נכון.

שאלה: כתוב פה שמצב הירידה מגיע לאדם כשהוא רוצה להשקיע מאמץ גדול יותר, כדי להגיע לדבקות עם הבורא. מה זה אומר לעשות מאמץ יגיעה גדולה יותר?

זה נקרא שלהתעלות למעלה מהדעת היא יותר חזקה.

שאלה: מה גורם לסבל גופני, ולצורך מה זה נוצר, ואיך ניתן להתנתק ממנו?

הסבל הגופני נוצר כדי שנגיב כמה שיותר מהר מעליו, בכל מצב וממנו והלאה נעלה כבר לסבל רוחני.

שאלה: כתוב, "לדחות את הרעיון להשתוקקות, כלומר, אף על פי שהוא מבין, שאם תהיה לו באמת הרגשה מגדלות ה', אז הגוף יכנע לעבוד עבודת הקודש, מכל מקום הוא בורח מן הכבוד והגדולה, אלא שאומר, שהוא רוצה לעבוד לתועלת ה', אף על פי שאין לו שום הרגשה," איך אפשר לדחות את ההשתוקקות שמתוארת בשלב ב' ובכלל ניתן לעבוד ללא השתוקקות?

אנחנו יכולים להתחיל ללא שום השתוקקות ואפילו ללא שום רצון ואחר כך זה יבוא. זה נקרא, "מלא לשמה מגיעים לשמה".

שאלה: מה צריך להיות חומר הדלק הנכון בעבודה?

גדלות הבורא. ואם עוד לא, אז גדלות החברים, גדלות הקבוצה.

תלמיד: ואיך לעבוד את גדלות הבורא בלי גדלות הבורא?

אתה נמצא איתם יחד ואכפת לך באיזה מצבים אתה נמצא איתם. זאת אומרת הם מתחילים להשפיע עלייך ממש ממצב אפס.

תלמיד: מאיפה אתה מקבל את הגדלות הבורא.

מתוך הערכה לחברים.

תלמיד: ומאיפה תהיה לי הערכה לחברים?

ממה שאתה רואה בהם.

תלמיד: מה גדול בהם?

הם יכולים להתעלות למעלה מכל מצב.

תלמיד: ומזה אתה מתחיל לקבל את גדלות הבורא?

מתחיל מזה.

תלמיד: במה הבורא גדול, בזה שהוא טוב ומיטיב?

כן.

שאלה: מה פתאום האדם שכולו רצון לקבל על מנת לקבל, הוא יקבע שטוב ומיטיב זה גדול? זה נשמע בדיוק ההיפך, למה שהוא בכלל ירצה להכתיר את הטוב ומיטיב כמשהו גדול?

יש משהו יותר גדול מטוב ומיטיב?

תלמיד: אני מסכים איתך, בהרגשה זה באמת ככה, אין משהו יותר גדול מזה. אבל אני שואל, כי זה נשמע כמו פלא, שהרצון לקבל יחליט או יקבע, שטוב ומיטיב, שהוא בדיוק ההיפך ממנו, הוא דבר גדול.

מדובר על אנשים שיש להם נקודה שבלב והם רוצים להתקדם ולהכיר את הבורא ואז יוצא שהחשיבות והגדלות נמדדת למעלה מהדעת, למעלה מהתכונות האנושיות.

תלמיד: אם הבנתי אותך נכון, האדם שרוצה לקבוע שטוב ומיטיב זה גדול, אז יש עוד משהו חוץ מהכוונה על מנת לקבל לעצמו, אחרת לא היה שום מגע, שום קשר, נכון?

כן.

שאלה: כשאדם משתוקק לגדלות הבורא, אז חומר הדלק שהוא מקבל, זו הצדקה בכלים דקבלה כדי לפעול?

נגיד.

תלמיד: המעבר הזה לשלב השני, כשהוא עובד ללא גדלות הבורא, עם מה הוא עובד?

כאן בדיוק העניין. האם הבורא הוא יותר גדול מהכלים דקבלה, מהרגשת הקבלה, או שהוא גדול מפני שהוא עובד בכלים דהשפעה.

תלמיד: ברור. אז איפה מתחיל הלמעלה מהדעת? כי נראה שכל הזמן הוא מחפש לעצמו איזו סיבה שהרצון יזוז. מתי אתה עובד נקי ללא סיבות? אם אתה תמיד צריך איזשהו חומר דלק שיזיז אותך.

אז כאן אתה בדיוק עובר את המעבר מלעצמו להשפעה.

תלמיד: אז במעבר, מהי הגדלות שאתה מחפש, או שאתה לא מחפש גדלות?

אני מחפש כוח בהשפעה.

שאלה: וזה כבר כלים אחרים?

כן. וודאי.

תלמיד: ובהשפעה אתה לא צריך את גדלות הבורא, גדלות הבורא זו הסיבה שמחייבת אותך לעבודה, ובגלל זה אתה עובד?

נגיד שכן. גדלות הבורא זאת סיבה שמחייבת אותי בעבודה.

תלמיד: הוא נותן שלושה שלבים שעוברים באדם, מהצורך בגדלות הבורא עד שהוא עובד כשהוא נקי לחלוטין. אתה יכול לעבור איתנו שלב שלב?

הוא כותב על זה.

תלמיד: כן. אבל אולי אתה תוכל לפתוח את זה יותר, אולי נבין יותר.

תקרא מה שהוא כותב בקטע האחרון, אני חושב שזה מספיק.

"האדם צריך ללמוד ממצב הירידה וממצב העליה. כלומר, שמצב הירידה, הבאה לאדם בזמן שהוא רוצה לעשות מאמצים גדולים, בכדי להגיע לדביקות ה'. ומכל מקום האדם רואה אחרת, כאילו לא עשה שום דבר, אלא הוא נמצא באותו מצב כמו מטרם שהוא נכנס לעבוד בעבודה דעל מנת להשפיע. אז האדם צריך להאמין באמונת חכמים, מה שהם אומרים, ולא מה שהאדם חושב ואומר, היות שהירידות האלו נותנות לו מקום לעלות ולהתקרב לה'".

תלמיד: מאיפה לוקחים כלים דהשפעה אם זה כבר לא מתוך הצורך לגדלות הבורא? כי תמיד אמרנו שאתה צריך דווקא את גדלות הבורא, שהיא מעלה אותך מעל הדעת ונותנת את הכוח, ועכשיו הכלים דהשפעה האלה הם כאילו בריאה חדשה. מאיפה הם מגיעים?

מאותם הכלים שהבורא מאיר עליהם והם הופכים להיות לעל מנת להשפיע.

תלמיד: האם הכלי צריך סיבה לעבודה או שהוא פשוט כל הזמן בעל מנת להשפיע?

אבל הוא כבר נמצא במצב כזה שהוא לא צריך סיבות.

שאלה: למה עבודה למעלה מהדעת נחשבת יותר מעבודה כשמרגיש טוב ועונג?

כי הוא לא עושה את העבודה מפני שהוא מרגיש טוב אלא מפני שגדלות הבורא מחייבת אותו.

תלמיד: האם אפשר לעשות פעולת השפעה כשנמצאים בטוב ועונג או שחייבים להיות רק מעל הדעת?

כשהוא נמצא בטוב ועונג, אז הוא לא יכול לצאת מהעיגול הזה והוא נמצא בגלל שזה מחייב אותו. כשהוא עושה צמצום ומתעלה מעל הטוב והעונג, אז הוא יכול לעשות פעולות על מנת להשפיע ולא בגלל שהטוב והעונג מחייבים אותו.

תלמיד: האם הוא מחפש כל הזמן מקום שבו הוא יכול לתת עבודה בלי השכר?

להיות חופשי.

שאלה: הבנתי שבירידה צריך לבנות את גדלות הבורא כדי לקבל כוח לעבוד, ובעלייה מבטלים את גדלות הבורא. מה זה לבטל את גדלות הבורא?

אם אדם רוצה לבדוק את עצמו לשם מה הוא עובד, אז הוא צריך לבדוק האם גדלות הבורא מחייבת אותו או גדלות התענוג שהוא מקבל מחייבת אותו.

תלמיד: מהי הפעולה של לבטל את גדלות הבורא?

אנחנו בעצם לא עושים זאת אף פעם וגם לא יכולים לעשות.

שאלה: איך אנחנו מגיעים להשתוקק לגדלות המלך?

אם אנחנו מאוכזבים מההצלחה שלנו בכל מיני דברים, אז אנחנו דורשים רק דבר אחד, שהבורא יתגלה ככוח העליון ושהוא יוכל לסדר אותנו ולתת לנו כוחות השפעה, ואז נוכל להיות בהשפעה.

שאלה: כתוב שהמחבל יושב בתוך המבול, שהייסורים הרוחניים יושבים בתוך הייסורים הגשמיים. האם זה חוק, או שייסורים רוחניים יכולים להיות בנפרד?

לא בנפרד, זה בתוך זה, יש קשר ביניהם.

תלמיד: הוא כותב "כלומר, זה שסבל את היסורים הגשמיים, שה' לא נותן לו מה שהוא מבין, וכואב לו, היסורים האלו גורמים מיתה בגשמיות". יש הרבה ייסורים שלא גורמים מיתה. למה מיתה?

הוא לא רוצה יותר, "לא הם ולא שכרם".

תלמיד: ואז הוא כותב "אולם אח"כ הוא בא לידי יסורים רוחניים, היינו שלא יכול להתגבר על האמונה".

כן. כואב לו מכך.

תלמיד: האם העבודה עם ייסורים רוחניים היא רק בתוך ייסורים גשמיים? האם חייבים ייסורים גשמיים בשביל להתחיל לעבוד?

בלי ייסורים גשמיים הוא לא יכול, כי הוא מבין רק בזה.

תלמיד: יש תקופות כאלה שאין בהן ייסורים. מה קורה אם לאדם אין ייסורים גשמיים הרבה זמן?

הוא אדיש לכל.

תלמיד: האם הוא לא יכול לעבוד גם ברוחניות?

לא, רק דרך גשמיות הוא מגיע לרוחניות. הוא צריך להרגיש את עצמו כלא מוצלח, שנמצא במקום צר מבחינת עבודה, משפחה, הוא חייב להגיע למצב שזה ילחץ עליו ויזיז אותו.

תלמיד: אם אדם מוצלח, מנהל טוב בעבודה, מרוויח ומטייל בעולם, הבורא נותן לו חיים טובים, האם הוא אינו יכול לעבוד ברוחניות?

לא.

תלמיד: מה הוא יעשה?

הוא לא יעשה כלום כי הבורא סותם אותו בזה שנותן לו כל טוב.

תלמיד: אז מה העבודה שלו?

אין לו עבודה.

תלמיד: אבל עדיין יש לו נקודה שבלב שהוא מרגיש.

אם יש לו נקודה שבלב ודרכה הוא מרגיש שהוא נמצא בצרות, כלומר שהוא לא יכול להשיג את הבורא, להשיג רוחניות, אין לו שום מגע עם מטרת החיים, אז זה משהו אחר.

תלמיד: אבל אז הייסורים הרוחניים הם לא בתוך הייסורים הגשמיים. האם יכולים להיות ייסורים רוחניים בנפרד?

יכול להיות שאדם לא יכול לקשור את זה לזה.

תלמיד: אבל זה תמיד זה בתוך זה.

כן.

שאלה: מהי מיתה רוחנית בעבודה שלנו?

אין לנו חיים רוחניים לכן אי אפשר לומר שיש לנו מיתה רוחנית. אבל אם אדם מגיע לחיים רוחניים, אז יש לו גם הרגשה של מיתה.

תלמיד: מיהו המחבל שממית את הרוחני במבול וגשם?

מי זה המחבל שיושב במבול? הוא מסביר שזה הרצון לקבל שלא נותן לאדם להתקדם יותר.

שאלה: כתוב "לתועלת הבורא". האם זה לא למען עצמי? מה זה לעשות לבורא נחת רוח?

בעצם כתוב מאהבת הבריות לאהבת ה'. אם אני צריך לעשות משהו לבורא, אז אני צריך לעשות זאת קודם כל דרך הבריות וכך אנחנו מכוונים את עצמנו.

שאלה: במה תלויה היכולת שלנו לסבול, לעבור את הייסורים?

בגדלות המטרה.

(סוף השיעור)