שיעור בוקר 19.11.2023 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש" כרך ב', עמ' 908,

מאמר "הידיעה שהאדם עמד בנסיון, לצורך מי"

קריין: ספר כתבי רב"ש, כרך ב', עמ' 908. "הידיעה שהאדם עמד בנסיון, לצורך מי".

הידיעה שהאדם עמד בנסיון, לצורך מי

תשמ"ט - מאמר כ"ח
1988/89 - מאמר 28

"הזה"ק (במדבר דף ב' ובהסולם אות ז') אומר וזה לשונו "כיון שהוקמו התורה והמשכן, רצה הקב"ה לספור חיילות התורה, כמה צבאות הם בתורה, בז"א, כמה צבאות הם במשכן, ומשום זה ישראל, שהם צבאותיהם של ז"א ומלכות, עולים בחשבון, שיהיו נודעים אצלם". עד כאן לשונו.

ויש להבין הענין הזה, לדעת שרצה הקב"ה לספור את ישראל, בכדי לדעת כמה חיילות יש. מי הוא הצריך לדעת. הקב"ה, הלא גלוי וידוע לפניו הכל. וכי בכדי שהוא ידע את המנין צריכים לספור אותם למטה בפועל ממש. אם כן לצורך מי אפשר לומר, שהקב"ה אמר לספור את ישראל, בכדי לדעת את מספר חייליהם של ז"א ומלכות, כמו שכתוב "רצה הקב"ה לספור חיילות התורה כמה צבאות הם בתורה".

והנה אאמו"ר זצ"ל שאל שאלה כעין זו על מה שאומר אצל אברהם "ויאמר, אל תשלח ידך אל הנער, ואל תעש לו מאומה, כי עתה ידעתי, כי ירא אלקים אתה". ושאל, וכי חס ושלום הקב"ה לא ידע שאברהם הוא ירא אלקים מלפני הנסיון. אם כן מהו הפירוש "כי עתה ידעתי". ואמר, שהפירוש הוא "כי עתה ידעתי", שאתה יודע שאתה ירא אלקים, היות שעמדת בנסיון.

אולם יש להבין, לאיזה צורך האדם צריך לדעת שהוא ירא אלקים. הלא ע"י זה תהיה לו האפשרות לקבל סיפוק בעבודה, כי מה עוד יש לעשות בעולם, הלא אמרו חז"ל (ברכות ל"ג) וזה לשונם "אמר רבי חנינא, הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים". זאת אומרת, הכל עושה הקב"ה. ומה יש לאדם לעשות, זהו רק יראת שמים, שנאמר "ועתה ישראל, מה ה' אלקיך שואל מעמך, כי אם ליראה". אם כן לשם מה האדם צריך לעבור את הנסיון, בכדי שידע האדם שהוא ירא אלקים. הלא יותר טוב יהיה, שלא ידע אם הוא ירא אלקים, וזה יתן לו צורך להרבות בעבודת הקודש, בכדי להגיע שהוא ירא אלקים.

והנה אנו רואים שחז"ל אמרו (ברכות ס"א ע"ב) וזה לשונם "אמר רבא, לידע אינש בנפשיה, אם צדיק גמור הוא אם לאו". וגם כאן אותה שאלה, בשביל מה האדם צריך לדעת את מצבו, הלא הוא יקבל סיפוק מהידיעה הזו, אם כן מהי התועלת בעבודה מהידיעה הזאת.

ולהבין כל זה צריכים לזכור את הב' עיקרים שיש לנו בעבודת הקודש:

א. היא מטרת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו, כלומר שהנבראים יקבלו טוב ועונג. ומטרם שמגיעים לבחינה זו, לקבל טוב ועונג, הרי הם עוד לא הגיעו לשלימותם, היינו למטרת הבריאה.

ב. היא תיקון הבריאה. כידוע, בכדי שלא יהיה ענין של "נהמא דכסופא", כלומר שהנבראים בעת קבלת הטוב ועונג שלא ירגישו אי נעימות, נעשה ענין של צמצום והסתר, שלא ירגישו את הטוב ועונג שיש במטרת הבריאה, בכדי שזה יהיה להם מקום לעבוד לתועלת ה' ולא לתועלת עצמו. וממילא מסתלקת מהאדם הבושה, היות שכל מה שהוא נהנה בעולם אינו כוונתו לתועלת עצמו, אלא מטעם שהקב"ה רוצה שהנבראים יהנו בעולם. ורק מסיבה זו הם נהנים. ולעצמם, היינו שהוא יהנה מטעם שהוא רוצה להנות, על זה הוא לא רוצה לקבל ומוותר על כל הנאות שבעולם.

וזהו שהוא לא רוצה לקבל שום דבר לתועלת עצמו, אלא בכל דבר הוא חושב, אם ע"י קבלת התענוג, שהוא נהנה עכשיו, תהיה מזה נחת רוח למעלה, רק אז הוא מקבל ההנאה ותענוג, אחרת הוא מוותר. זה נקרא "תיקון הבריאה", היינו שמטרת הבריאה מתקבלת בלבוש, שהלבוש הזה לא נותן להכנס בחינת בושה בעת קבלת התענוג. והלבוש הזה נקרא "רצון להשפיע".

ובהאמור נבין ענין היראה, מהו בעבודה, שעל היראה אמרו "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים". ולמה הוא אינו בידי שמים. כפי שאנו לומדים, אנו מיחסים כל השפעות לה', היינו שהכל נותן הבורא להנבראים. מה שאין כן שלא לתת, זה לא שייך להבורא, היות שרצונו להטיב לנבראיו.

והיות שפירושו של יראה הוא, כמו שכתוב בהקדמת ספר הזהר (דף קצ"א ובהסולם טור ב') וזה לשונו "יראה הוא, שמפחד, שמא ימעט בעשיית נחת רוח ליוצרו".

ומשום זה הוא מונע עצמו מלבקש, שה' ישפיע לו טוב ועונג, אולי זה יהיה לא לתועלת ה' אלא לתועלת עצמו, שזה מכונה שהשפע הולך לקליפות. נמצא, שיראה הוא, שלא לקבל, זה שייך לאדם, היינו שאין האדם רוצה לקבל מטעם יראה, אולי אין זה לשם שמים. את זה, היינו עבודה זו שייכת להאדם. כלומר, שענין לא לקבל בעל מנת לקבל, את זה אנו מיחסים להתחתונים, היינו מצד הבורא הוא רק להשפיע.

וזה נקרא שם הויה, שאין שם שום שינוי חס ושלום, כמו שכתוב "אני הויה לא שניתי", אלא תמיד הוא רוצה לתת. לכן יראה, שהוא מפחד לקבל, זה שייך להנבראים. וזוהי כל עבודתם. וכל התיקונים שישנם בעולם, הכל הולך על נקודה זו, היינו לתקן את עצמנו ולהגיע לידי דרגה שלא לקבל שום דבר לתועלת עצמו, אלא כמו שאמרו חז"ל "כל מעשיך יהיו לשם שמים".

ובהאמור יש לפרש את הידיעה הזו שיש לו יראת אלקים. האדם צריך לדעת, בכדי שיהיה לו עכשיו רצון ללכת ולבקש מה', שיתן לו את האור תורה, ששם יש התענוג האמיתי, המכונה "רצונו להטיב לנבראיו", מטעם שהוא רואה בעצמו, שכבר עבר כמה נסיונות ועמד בהם, מסיבת שכבר יש לו יראת שמים, היינו שכבר הוא בטוח בעצמו, שכל מה שיקבל יהיה בעל מנת להשפיע, אחרת לא היה עומד בהנסיונות שלו, כי כל זה שאין האדם יכול לעמוד בנסיון, הוא מסיבת שעדיין משוקע בהרצון לקבל לעצמו, מה שאין כן באדם שהוא כבר התרחק מלקבל תענוגים לתועלת עצמו, אלא בכל תענוג הוא מסתכל מקודם, איזה נחת רוח תצמח מזה להבורא, אז הוא מקבל את התענוג.

זה נקרא "כי עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה", היינו שיש כבר להאדם הידיעה הזו. אז המצב הזה נקרא "משפיע בעמ"נ להשפיע". ואח"כ, שכבר רכש המדרגה הזו של יראת שמים כנ"ל, שזה נקרא "עבודת האדם", אז האדם צריך ללכת קדימה ולבקש מה' שיתן לו את הטוב והעונג, מה שיש ברצונו לתת להנבראים, היות שהוא רוצה להשפיע להבורא תענוג. והתענוג שלו הוא במה שמחשבתו יוצאת לפועל, היינו זה שהנבראים מקבלים ממנו טוב ועונג, זוהי כל ההנאה שלו. ובגלל זה צריך האדם להידיעה.

ובהאמור יש לפרש מה ששאלנו, על מה שהזה"ק אומר "כיון שהוקמו התורה והמשכן, רצה הקב"ה לספור חיילות התורה, כמה צבאות הם במשכן". ושאלנו, הידיעה הזו לצורך מי, וכי הקב"ה אינו יודע, אפילו כשלא סופרים בפועל ממש. והתשובה היא, כנ"ל אצל אברהם, "כי עתה ידעתי", פירושו, שה' יודע עכשיו שגם אברהם יודע שהוא ירא אלקים.

כמו כאן יש לפרש על דרך הנ"ל, היינו שעם ישראל צריכים לדעת הידיעה הזו, בכדי שידעו עכשיו לאיזו דרגה הם שייכים, אם לבחינת תורה או לבחינת משכן. כי ענין תורה ומשכן, אומר שם, הוא ענין ז"א ומלכות, שפירושו ענין "יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה". לכן אמר הזה"ק "כמה צבאות הם בתורה", היינו שידעו לאיזו מדרגה הם שייכים, כמה צבאות הם במשכן, היינו כמה אנשים מהם שייכים לבחינת שכינה. נמצא, שכל ענין המנין הוא רק לידיעת האדם, מה שאין כן הבורא, בטח יודע הכל בלי שסופרים בפועל ממש.

נמצא, העיקר הוא, שהאדם צריך לדעת לאיזה מצב הוא שייך. וכמו שאמר רבא "לידע אינש בנפשיה אם צדיק גמור הוא, אם לאו". והכל הוא בכדי שהאדם ידע אם הוא הולך בדרך הנכונה, כלומר שיודע מה מוטל עליו לעשות בכדי להגיע להמטרה שבשבילה הוא נברא, וכמו שאמרו "למען לא ניגע לריק".

ובכדי להבין איך שהאדם רגיל להיות נמשך אחר הכלל, ובכדי שהאדם יהיה לו כח לצאת ממה שמקובל אצל הכלל, ולהיות עובד באופן פרטי, היינו, באופן פרטי הוא יבין מה שעליו לעשות, ואיך האדם צריך זהירות יתירה, איך להינצל מזה שהאדם רגיל לעבוד אך לתועלת עצמו, אני אביא כאן סיפור מהחוזה מלובלין זי"ע, המובא בספר "שיחות חיים" (דף ל"ד) וזה לשונו:

סיפר הרבי ממוגליצה, שפעם אחת, בעת אשר הרבי מלובלין זי"ע היה סגור בחדרו בליל שבת קודש קודם קידוש, פתאום פתח הרבי את הדלת, והבית היה מלא אדמורי"ם וזקנים מגדולי תלמידיו, ויפנה אליהם הרבי ויאמר להם, הנה כתוב "ומשלם לשונאיו על פניו להאבידו". ותרגומו, ומשלם לשונאיו, עובדין טבין, דאינין עבדין בהאי עלמא, כדי להאבידן מעלמא דאתי (פירוש, שה' משלם לשונאיו על מעשים טובים שעשו בעולם הזה, כדי להאבידם שלא יהיה להם עולם הבא). אם כן אני שואל אתכם, בשלימא, אם הרשע להוט אחר תאות ממון שפיר, משלמים לו בממון הרבה. ואם הרשע להוט אחר תאות הכבוד, נותנים לו כבוד הרבה. אבל אם הרשע אינו אוהב לא כבוד ולא ממון, אלא אוהב מדרגות או אוהב להיות רב או רבי, במה משלמין לו, העובדין טבא, דעבד בהאי עלמא, להעבידו מעלמא דאתי, (פירוש, במה משלמים לאותם אנשים שעשו טוב בעולם הזה, בכדי שלא יהיה להם עולם הבא). אלא על כן הוא בודאי כך, מי שאוהב להיות רבי או רב, נותנים לו מן השמים, ומי שאוהב מדרגות נותנים לו מדרגות, בכדי שיפסיד עולם הבא חס ושלום. ותיכף סגר הדלת. עד כאן הסיפור.

ומהסיפור הזה אנו רואים, שיש אנשים שחושבים שהם שלמים בזה שהם מוותרים על תאוות, ומוותרים על כבוד, והם מסתכלים על אנשים שהם משוקעים בתאוות או בכבוד, שלא כדאי להסתכל עליהם, ובפרט לדבר עמהם. כלומר, שהם רואים שאנשים שמקיימים תו"מ בעמ"נ שימלאו את הרצון לקבל שלהם, בודאי המדובר עם תאוות שאין בהן איסור, אחרת הם לא נקראים שעושים מעשים טובים. וכמו כן אלו שמקיימים תו"מ בעל מנת שיהיה להם כבוד, והם, היינו האנשים האלו, שרוצים מדרגות עליונות, או להיות רב או רבי, בטח הם חושבים שרוצים זה בשביל טובת הכלל.

אז אמר החוזה מלובלין זצ"ל עליהם, שהם נקראים "שונאי ה'". אבל היות שהם סוף כל סוף עסקו בתו"מ, לכן הקב"ה משלם להם שכר כפי מה שהם רוצים, כלומר כפי שהם מתפללים לה' שיתן להם. ונמצא שהקב"ה ממלא משאלותם. אלא הם צריכים לדעת, את מה שהם מקבלים, הוא מטעם שהקב"ה ממלא דרישתם. אבל הם צריכים לדעת, שע"י זה שהם רוצים שה' ימלא את דרישתם, בזה הם מפסידים עולם הבא, היות שע"י זה הם נקראים "שונאי ה'", כמו שכתוב "ומשלם לשונאיו על פניו להאבידו". כלומר, שהם צריכים לדעת, כי בזה שהם יקבלו את דרישתם, היינו שימלא להם מה שהם רוצים, יפסידו בזה עולם הבא.

ויש כאן להבין ב' דברים:

א. מדוע אם הם יקבלו שכר בעולם הזה, הם מוכרחים להפסיד עולם הבא, הלא חז"ל אמרו, (ברכות ח' ע"א) "גדול הנהנה מיגיע כפו יותר מירא שמים", דאילו גבי ירא שמים כתיב, "אשרי איש ירא את ה'". ואילו הנהנה מיגיעו כתיב "יגיע כפיך כי תאכל אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא". הרי אנו רואים, שמי שיש לו שכר בעולם הזה לא מוכרח להפסיד עולם הבא, ומדוע אצל השונאי ה', כי מקבל שכר בעולם הזה אומרים שמפסיד.

ב. יש להבין, אם הוא מקיים תו"מ שנקרא "מעשים טובים", מדוע הוא נקרא "שונא ה'". הנה אנו רואים, שהיצר הרע נקרא "שונא", כמו שכתוב "אם רעב שונאיך האכילהו לחם".

ויש להבין מדוע היצר הרע הוא השונא לאדם, הלא אדרבה, הלא הוא מיעץ להאדם לעשות עבירות לא בכדי שהאדם יסגף את עצמו, אלא בכדי שתהיה לו הנאה. אם כן מי שמביא הנאה לאדם בטח שהוא צריך להיקרא בשם אוהב, ולמה נקרא שונא.

אלא אנו צריכים להאמין באמונת חכמים שאמרו, שכל עבודתנו בעולם הזה היא לזכות לדביקות ה', כלומר זה שיש ברצונו יתברך לתת טוב ועונג להנבראים, שזה נקרא "מטרת הבריאה", ואי אפשר לתת לנו מטרם שאנו מתקנים את הרצון לקבל שלנו, שיהיה בעל מנת להשפיע, אחרת תהיה לנו בחינת בושה כידוע.

לכן אנו צריכים לבחינת דביקות, הנקראת "השתוות הצורה", כלומר שכל מה שאנו רוצים לקבל טוב ועונג מה', אין זה לתועלת עצמנו, כי אנו רוצים לבטל את הרשות שלנו, ושלא תהיה, (אלא) רק רשות היחיד, שהיא רשותו של הקב"ה. ואז יהיה לנו העונג האמיתי, בזה ש"אמר ונעשה רצונו", כלומר שהרצון של הבורא בא לשלימותו בפועל, היינו שהנבראים יוכלו לקבל את מה שהבורא רוצה לתת להם, היינו הטוב ועונג.

נמצא, שהיצר הרע מסית את האדם שלא לעבוד לתועלת ה' אלא לתועלת עצמו, הוא גורם בזה רע לאדם. לכן נקרא "יצר רע". ובהאמור נבין את השאלה, מדוע כשהאדם מקיים תו"מ ועושה מעשים טובים, והראיה לזה שהם מעשים טובים, שה' משלם לו עבור המעשים טובים כנ"ל, ומכל מקום הוא נקרא "שונא ה'", כמו שכתוב "ומשלם לשונאיו על פניו להאבידו", מהיות שהגם שעושה מעשים טובים, אין זה מחמת שאוהב את ה', אלא משום שמאמין, שה' יתן לו שכר תמורת זה, ולא מטעם שהוא אוהב את ה' בגלל זה הוא עובד ומקיים תו"מ, אלא מטעם תועלת עצמם.

אולם יש להבין:

א. וכי מי שעובד אצל חבירו, וכוונתו על השכר, ולא עובד אותו, ועושה ומקיים את פקודיו מחמת אהבה שאוהב אותו, וכי בשביל זה הוא נקרא "שונאו", שיכולים לומר רק, שאינו עובד אצלו מחמת אהבה, אלא מחמת שהאדם אוהב את עצמו. אבל מדוע הוא נקרא "שונא את ה'". כלומר, במה הוא נעשה שונא ה', אם הוא עובד לתועלת עצמו.

ב. מהו ענין מצות אהבת ה'. וכי הקב"ה רוצה שאנחנו ניתן לו אהבה, וכי הוא נצרך לאהבה שלנו, וכי הוא בעל חסרון שבגלל זה צוה לנו שנאהוב אותו, כמו שכתוב "ואהבת את ה' אלקיך". והתשובה היא, שזה שצוה לנו, שאנחנו נאהוב אותו, זהו לטובתינו. היינו, שמזה שאנחנו נאהוב אותו בגלל זה אנו מקיימים תורה ומצות. כלומר, זה שאנו מקיימים תו"מ, הוא בכדי שאנו רוצים להנות לו, שתהיה לו נחת רוח, שמטבע שמי שאוהבים, האהבה מחייבת שרוצים שתהיה לו נחת רוח.

כדוגמת אהבת הורים לילדים, שרוצים שהילדים יהנו ומשתדלים לתת להילדים מחמת שאוהבים אותם, שיהנו מהחיים. והנמשל הוא, כי זה שמקיימים תו"מ הוא מחמת האהבה שיש להם להבורא, וממילא לא רוצים שום תמורה חזרה, וממילא כל מה שה' רוצה לתת להם טוב ועונג, הם לא יקבלו זה בכלים דקבלה אלא בכלים דהשפעה, כלומר, שהם מקבלים את הטוב ועונג היות שיודעים שהבורא נהנה מזה, שהמטרת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו, יוצאת לפועל, כמו שהוא רוצה, היינו שיש שלימות בזה שהם מקבלים את הטוב ועונג, שאין בהם בחינת בושה.

ולפי זה יוצא, מי שמקיים תו"מ מטעם שכר, היינו שרוצה תמורה, הוא נקרא "שונאו של הקב"ה", מטעם שהוא המפריע לה', שהוא מעכב, שמה שהבורא רוצה לתת להנבראים, שזוהי הנאה של (הוא) הקב"ה, והאדם הזה מעכב על המטרה שלא תצא לפועל, היות שחסר שם הכלי והלבוש, שמרחקים את הבושה בעת קבלת השפע. לכן הוא נקרא "שונא ה'".

והאדם צריך להאמין בדברי חז"ל, שאמרו "הבא לטהר מסייעין אותו", שהפירוש הוא, שלאחר שהאדם בא לטהר, היינו שמרגיש שהוא נמצא בטומאה והוא עדיין רחוק מקדושה, הוא צריך לומר, הידיעה הזו באה מלמעלה, כלומר, זה שבא לטהר הוא שקבל סיוע מלמעלה והודיעו לו שהוא רחוק מקדושה.

זאת אומרת הידיעה הזאת הוא צריך להחשיב ולומר, שזה נקרא "גלוי מלמעלה", שהודיעו לו שירגיש בעצמו אי נעימות בזה שהוא מרוחק מקדושה. כלומר, שבדרך כלל האדם אינו דואג על חסרון של חוסר דביקות בה'. שעל כל דבר האדם מסוגל להרגיש חסרון וכואב לו מה שחסר לו, אולם להבחין כאב בזה שהוא מרוחק מה', הגם שהאדם מרוחק, אבל הוא לא שם לב לזה, כי יש לו דאגות יותר חשובות שהוא מרגיש בחסרונן.

רק לפעמים בא אדם לידי הרגשה, שהוא כן מתחיל להרגיש בחינת בושה, בזה שהוא נמצא במצב של שפלות. ולפני זה, היינו מטרם זה, הגם שהיה נמצא גם אז במצב הזה, אבל לא שם לב לזה. ואז האדם צריך להאמין, שזה בא לו מלמעלה, מבחינת "הבא לטהר". כלומר, מדוע הוא עכשיו בא לטהר ואינו יכול לסבול את מצב השפלות שלו, הוא צריך לומר שזה בא לו מלמעלה.

אולם אין להאדם לומר, אני אחכה עד שתגיע לי הידיעה הזו מלמעלה, אז אני אחשוב שאני צריך לטהר את עצמי. על זה אמר אאמו"ר זצ"ל, שלפני המעשה האדם צריך לומר "אם אין אני לי, מי לי". פירוש, שרק אני בעצמי יכול לעזור לעצמי, היינו אם אני אתגבר בעצמי ואעשה מעשים, המביאים לדביקות. משאם כן אח"כ, היינו לאחר המעשה, האדם צריך לומר, שהכל בא מלמעלה, ואסור לומר ש"זה כוחי ועוצם ידי עשה החיל הזה".

והנה אנו רואים, שמצד אחד האדם צריך לומר, שכל הנסיונות שהאדם עמד בהם בנסיון, האדם צריך לדעת, מצד אחד, שהאדם הוא גיבור חיל כנ"ל, "כי עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה". היינו שהאדם הוא הגבור. ומצד שני עליו לומר, שה' עזר לי. אבל מאיזה צד שהוא הוא רואה שהוא עמד בנסיון, הידיעה הזו נותנת לאדם בטחון, שהוא יכול עכשיו לדרוש מה', שיתן לו ללכת להגיע להמטרה."

שאלה: כתוב "בכל תענוג הוא מסתכל מקודם, איזה נחת רוח תצמח מזה להבורא, אז הוא מקבל את התענוג."

ודאי, כי איך הוא יכול להחליט אם הוא מקבל או לא, איזה תענוג וכמה תענוגים?

תלמיד: מדובר על תענוג שהוא מצפה לקבל מהעבודה עם החברים או על כל התענוגים, גם של העולם הזה?

לא, אני לא חושב שמדובר כאן על תענוגים של העולם הזה.

תלמיד: כתוב ששונאי ה' הם אלו שבעצם מבקשים מה' שימלא את דרישתם. האם הכוונה לכך שהם מבקשים תענוגים לעצמם, לקבל על מנת לקבל?

יכול להיות.

תלמיד: אם אני מבקש כוח השפעה לחברים, זה בסדר לבקש שהבורא ימלא את דרישתי?

יכול להיות.

תלמיד: זאת אומרת, יש מקרים שכן ויש מקרים שלא.

כן.

שאלה: איך אני יכול להבחין שאני נמצא במצב יראה? רב"ש נותן פה דוגמה על אברהם, הוא אומר שאלוהים יודע שאברהם במצב שהוא פוחד ממנו. אבל אני אישית צריך להבחין שאני נמצא במצב יראה, ביחס לחברים, ביחס לכל מה שאני חושב, לכל מה שאני עושה, לכל מה שאני מרגיש, שיהיה חרוט בתוך ליבי שהכול קשור.

ברור.

תלמיד: מהי ההבחנה בתוכי שכל מה שאני עושה מכוון למטרה? אתמול הייתה לי דוגמה ממש ברורה. בשיעור בוקר ניגש אליי חבר ואומר, "זה הכיסא שלי", ולקח לי את הכיסא.

אני התכוננתי לשיעור, הייתי בכוונה, בא מישהו ואומר "זה הכיסא שלי", ומראה לי שהכיסא מסומן. אתה לא יודע מה עשיתי לו.

יפה.

תלמיד: אתה מבין?

אני מבין מה שעשית לו. מה הלאה, מה אתה שואל?

תלמיד: אני לא שולט במצב של יראה, כך שכל מה שאני חושב, כל מה שאני מתכוון יהיה באמת נכון.

כשעשית לו משהו או כשהוא עשה לך משהו, עשית איזה חשבונות?

תלמיד: לא עשיתי שום דבר, זה מה שהיה לי בראש.

לא שאלת אותו או את עצמך למה הוא עשה כך?

תלמיד: לא, נתתי לו, "קח".

אבל אחר כך מה היה עם כל המחשבות והרגשות שלך?

תלמיד: לאט לאט הן התיישרו לכיוון.

היית בוער ואחר כך זה ירד.

תלמיד: כן.

מה אז הרגשת?

תלמיד: רק עכשיו אני מבין. קראנו את המאמר ועכשיו אני מתחיל לחשוב מה עשיתי, איפה הייתי, לא יראה, שום דבר. זה מראה שכל מחשבה, כל כוונה, הכול משפיע.

כן.

תלמיד: במיוחד ביחס לחברים, שיש לנו מטרה משותפת, אנחנו חייבים להיות אחראים ביחד. זו היראה הפרטית שלי, אבל איך כולנו נהיה אחראים אחד כלפי האחר באותה יראה? איך אנחנו כעשירייה נבנה את כל מה שאנחנו עושים, נגיע בהכנה משותפת לשיעור וכן הלאה. פתאום אתה מרגיש שלכל מה שאתה עושה יש השלכות.

כן. ומהי השאלה?

תלמיד: מתי אני ארגיש את ההבחנה הזאת של יראה?

יראה ממה, למה, ממי? יראה היא לא סתם, היא צריכה להיות תלויה במשהו. האם זו יראה מהבורא, יראה מעונש ועוד.

תלמיד: לא יראה מעונש, אני לא פוחד. זו יראה שאני אחראי כלפי החברים, אז איך האחריות הזו לא פשוט תסתלק.

טוב, עוד נדבר על זה.

שאלה: איך למדוד אם אני מקבל או לא מקבל, אם זה למען הבורא או לא למען הבורא, אם אין הרגשה שיש תענוגים בכלל?

לא יודע, תנסו.

תלמיד: כי לעשות בירורים, אפשר לעשות על כל דבר, אבל זה לא כלפי התענוג.

כן.

תלמיד: איך לא להפוך את זה למוסר?

תקראו את המאמר עוד פעם ותחשבו.

שאלה: כתוב ש"זה שמקיימים תו"מ הוא מחמת האהבה שיש להם להבורא", כלומר יכולה להיות או אהבה לבורא או אהבה לעצמו, אז איך מתקדמים? מפני שכשאני מסתכל על עצמי, אני לא יכול למצוא שום פעולה נכונה שהיא לגמרי מתוך אהבה לבורא.

כל מה שאתה עושה אתה עושה מתוך אהבה לעצמך.

תלמיד: זה בלאו הכי תמיד רשע, איך מתקדמים?

מתקדמים כנראה בתפילה. אם אתה רואה שאין לך מה שיכול לעזור לך, אז רק הבורא.

תלמיד: הוא כותב שגם התפילה הזאת יכולה להיות בסופו של דבר לטובת עצמו, אפילו כשאדם רוצה מדרגות רוחניות. אז איך מגיעים לנקודה של אהבה הבורא?

גם בתפילה. תפילה זו בקשה. מה שתכניס לתוך הבקשה, כך תבטא את עצמך, מה אתה רוצה לברר, מי אתה רוצה שיברר לך את זה.

שאלה: הוא כותב שיש אנשים "נותנים לו כבוד הרבה. אבל אם הרשע אינו אוהב לא כבוד ולא ממון, אלא אוהב מדרגות או אוהב להיות רב או רבי, במה משלמין לו". ואחר כך "נותנים לו מן השמים, ומי שאוהב מדרגות נותנים לו מדרגות, בכדי שיפסיד עולם הבא חס ושלום. ותיכף סגר הדלת. עד כאן הסיפור". אני מזדהה עם זה בכל רמ"ח איברי, כל הרצון שלי הוא להיות מקושר, להרגיש את הכוח הזה. איך אני צריך לצאת מזה לכיוון של השפעה דרך החברים?

דרך החברים. תתפוס את החברים ואל תזוז מהם, אל תתנתק מהם, וכך תצא.

תלמיד: האם אני יכול לבקש כוחות בעבורם?

אתה יכול. אם יש לך מקום בלב לבקש עבורם, אז תבקש.

תלמיד: חשבתי שהרעיון להתחבר לאותם עולמות הוא חלק מהמטרה שלנו. ופה הוא כותב שחשובה הסיבה שאתה מתחבר, לא רק הכוונה שלך להתחבר. יש לי עשירייה, יש כלי שאליו אני יכול לכוון את עצמי כדי להשתנות. איך אני עושה את זה?

מה הבעיה? תדביק את עצמך לעשירייה, ולאן שהם יכוונו את עצמם גם אתה תנוע.

תלמיד: לנוע איתם לאן שהם מכוונים.

זה הכול.

שאלה: מה אנחנו צריכים לאהוב בבורא?

שהוא טוב ומיטיב, סובב את הכול, ממלא את הכול ואין עוד מלבדו.

תלמיד: לאהוב את זה שהוא טוב ומיטיב, איך זה לא אגואיסטי?

אם אני מאמין שהבורא מוביל אותנו לגמר תיקון בדרך נכונה, אז זה לא אגואיסטי. כי אם אני חושב על גמר התיקון, אז אני חושב על כלל התיקון, על כולם, ושמכולם יהיה טוב לבורא קודם כל.

שאלה: אני רוצה לציין שבמאמר הזה רב"ש נותן לנו ממש את שלמות פעולותיו, איך הוא רוצה שנתייחס זה לזה כמו שהוא נותן לנו את היחס שלו. בעבודה שלי מול החברים, איך אני בודק את עצמי כל פעם שאני עושה את העבודה בצורה שלמה כפי שהבורא רוצה שאעשה?

יש לך עשירייה, תשתדל להיות דבוק אליהם. תקבל את מה שהם מחליטים, תעשה מה שהם עושים, זה בהתחלה.

תלמיד: זה כך כל הזמן, אני רק בעשירייה, אין משהו אחר. אני שואל שוב, איך אני מרגיש שאני עושה מה שהכי טוב לחברים, שהחברים מקבלים דרכי מהבורא את כל מה שצריך?

אם אתה כל הזמן במחשבות כאלה, אז מה חסר לך עוד?

תלמיד: תמיד אני חושב שזה לא מספיק ומה עוד חסר. אני שואל את הבורא כל הזמן מה עוד לעשות.

ומה אתה שומע?

תלמיד: להיות כל הזמן שם בשבילם, לא לעזוב.

בסדר גמור. כן.

שאלה: הרב"ש מזכיר כאן כמה פעמים את עיקרון הבושה, האם כל עבודתנו לבקש מהבורא להפוך את הבושה לכבוד?

כן.

שאלה: כתוב במאמר על היצר הרע, "מדוע הוא נקרא "שונא ה'". מה זה נקרא להיות שונא של הבורא?

לפי חכמת הקבלה, השונא של הבורא זה אומר לא לרצות אותם הדברים שהבורא רוצה, לרצות דווקא את הדברים ההפוכים, זה להיות שונא.

שאלה: במאמר רב"ש כתב על התענוג מזוויות שונות. יש לי איזו הבנה, אבל אם אני לא מרגיש את הבורא או את החברים והקבוצה, אז איך אני יכול להרגיש שהבורא או החברים נהנים מתענוגים מסוימים ומתענוגים מסוימים לא? איך לעבוד בצורה פרקטית עם תענוג שעליו מדובר במאמר?

אתה חייב לתאר לעצמך, כשאתה נמצא יחד עם החברים ונמצא רחוק מהם רגשית, להשתדל כל הזמן להתקרב עוד ועוד לחברים, ומתוך פנימיות הרגשות המשותפים שלכם אתם חייבים לבחור ברגשות שבהם אתם משתתפים יחד, נוגעים, משיקים יחד.

תלמיד: האם להשתדל להרגיש את הקשר הרגשי?

כן.

שאלה: איך לבדוק שהרגשת השמחה באה דווקא מהתקרבות לבורא?

זה תלוי בחברים. אתם חייבים להתקרב לבורא יחד ולחוות תענוג מזה שאתם ביחד והבורא ממלא את הרצון המשותף שלכם.

שאלה: מה מאפיין את הניסיון שנותנים לאדם?

שכולנו מרגישים את התשובה שקיבלנו מהבורא.

שאלה: האם יראת שמיים זה כשאני מבטל את השליטה שלי בפני הבורא?

כן.

תלמיד: תמיד יש רצון להשאיר קצת שליטה. איך זה שייך לחיבור, איך להגיע לביטול?

להתכלל בחיבור, ממש להידבק בו.

שאלה: המשפט "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים". תפש חזק. בהמשך הוא אומר "מה ה' יתברך שואל מעמך"¹. זאת אומרת, הבורא חייב שנבקש. זה נקרא "חוץ מיראה"?

הבורא רוצה שאנחנו נבקש ממנו יראה. כן.

תלמיד: זה מה שהרב"ש אמר - "למה לא ביקשת"?

כן.

שאלה: אברהם עמד בניסיון ועכשיו הוא יודע שהוא ירא אלוהים. ומה עם העיקרון של אמונה מעל מהדעת?

כשהוא יודע שהוא ירא אלוהים, זה אחרי הניסיון.

תלמיד: אבל אם הוא יודע את זה בתוך הדעת, איפה האמונה מעל הדעת? אם הוא יודע, אז הוא יודע.

לא. הבדיקה שלו כבר הייתה למעלה מהדעת.

תלמיד: ואיך אנחנו מגיעים למצב כזה?

בינתיים תמשיך ותראה.

שאלה: האם האדם יכול להגיע למצב שהוא רוצה את מה שהבורא רוצה לתת לו?

יכול להיות, כן.

תלמיד: אז איך לברר את זה?

איך לברר? תשאל, תברר. כל העבודה שלנו זה הבירורים.

שאלה: איך אני יכול לשנוא יותר את הרע?

לשנוא את הרע כל פעם יותר ויותר? במידה שאני מתקרב לחברים. אין לי מאיפה לקבל כוחות בעד או נגד, רק דרכם.

שאלה: איך אדם יכול לעבוד ללא שום תנאי?

לעבוד ללא שום תנאי, מה זאת אומרת ללא שום תנאי?

תלמיד: שאני לא אתן תנאים לבורא.

אני לא נותן תנאים לבורא אלא מוכן לעבוד עמו ללא שום תנאים. איך לעשות? רק על ידי הסביבה. התשובה היא רק סביבה. אנחנו חושבים שאנחנו יכולים להתקרב לבורא, להתרחק, לעשות כל מיני תנועות. זה אפשרי רק על ידי הקבוצה. אין שום דבר חוץ מזה. אין כוחות חוץ מהקבוצה שיכולים לשנות את דרך האדם.

שאלה: מתוך הקשר הרגשי עם החברים, איך אנחנו מכניסים לשם תענוג בשביל לבדוק האם זה יהיה תענוג למען ה' או לא?

אנחנו מודדים את זה כלפי החברה. אין לנו הרגשת הבורא, אלא רק דרך הרגשת החברה.

תלמיד: ואיך בתוך הרגשת החברה אנחנו יכולים לבדוק את התענוג, כמה הוא רצוי לבורא?

בדיוק דרך העשירייה. אין לנו אפשרות אחרת, כלי אחר, אמצעי אחר שאנחנו יכולים למדוד, לראות, להרגיש, רק דרך העשירייה.

תלמיד: יש את הרגשת העשירייה בקשר שלנו, ומחוצה לזה יש גם תענוג כלשהו. איך אנחנו מקרבים ביניהם, איך בוחרים ממה ליהנות, ממה לא?

תנסו לעשות איזה דיון, ממה העשירייה חושבת שהיא נהנית וממה היא מצטערת, כך אתם תראו. תחברו את עצמכם קצת יותר לגוף אחד ויהיה לכם יותר ברור.

שאלה: אדם שמרגיש עונג מעצם הדבקות בעשירייה והוא לא מרגיש ממה בדיוק הוא מתענג, זה נקרא דבקות אמיתית?

לא. זה סתם מה שנקרא, "חבר'מן", הוא אוהב חברה, טוב לו שם.

שאלה: נאמר שאנחנו עומדים בניסיון. האם אנחנו עומדים בניסיון לכל אורך הדרך?

מתי שהבורא מביא אותנו לניסיון, לא שאנחנו בוחרים בזה.

שאלה: אם כך, מה הניסיון שאנחנו עומדים בו?

הניסיון שאנחנו עומדים בו בדרך כלל, זה למה אני נמשך יותר, לגשמיות או לרוחניות, לחברים או לכבוד וכדומה. זה הכול כדי לברר לנו את הדרך היותר מדויקת למטרת הבריאה.

תלמיד: אבל זה שאלה שאנחנו אמורים לשאול את עצמנו כל הזמן, איזה רצון אני ממלא, אחרי מה אני הולך?

בסדר, אז תשאל.

תלמיד: אז מה ההבדל?

אנחנו כל הזמן נמצאים בין הבחירה זה או זה, זה או זה, בכל מיני אפשרויות שהבורא מעמיד לפנינו, ועל ידי זה אנחנו צריכים לשנות את עצמנו כל הזמן, לכאן או לשם, וכך נהיה מוכנים ומותאמים למטרת הבריאה.

שאלה: במה הכוח של תיקון היראה?

מתי שאנחנו רוצים לתקן את עצמנו כלפי הכוח העליון, זה סימן שאנחנו מוכנים לנטרל את עצמנו כלפיו, וזה כבר תיקון.

שאלה: איך אני יכולה לשלוט בעצמי, שכל הפעולות שאני עושה יהיו בלי שנאה ואעשה אותן באהבה?

על ידי דבקות בחברים ובמה שאני קורא. עד כמה אני רוצה להיות דבוקה לטקסט, זה מה שמביא אותי למצב שאני מתרחקת משנאה. ככה זה.

שאלה: איך להשיג את יראה ה' באופן קבוע?

באופן קבוע אי אפשר, כל הזמן אנחנו צריכים לדאוג להעלות את יראת ה' יותר ויותר.

שאלה: אמרת שיש סוגים שונים של יראה. על איזה סוג של יראה מדובר כאן במאמר?

בעצם יראה כלפי הבורא, פשוט מול הבורא.

שאלה: הרב"ש בחר לכתוב הפסקא, "רצה הקב"ה לספור חיילות" ומשפט הספירה מופיע כאן שוב ושוב, ואילו כל הילדות שלי מהולה בזה שאמרו לי להיזהר מלספור אנשים. מה הסוד שמתחבא פה מאחורי זה?

אני לא יודע סודות. צריכים לקרוא את המאמר ולהשתדל להבין על מה מדובר.

שאלה: האם צריך יראה כלפי חברים קודם לה'? ואפשר להתפלל על יראה לחברים או יראה לה'?

כן, יראה בפני החברים ויראה בפני הבורא הדברים קשורים. אפשר תחילה יראה בפני החברים ואחרי זה בפני הבורא, ואפשר להתחיל עם יראה בפני הבורא ולעבור ליראה כלפי החברים, כדי להשיג יראה אמיתית לפני ה'.

תלמיד: אפשר להתפלל על היראה הזאת?

כן, אפשר להתפלל. היראה הזאת היא מאוד נחוצה, היא מגדילה את הכוחות של האדם שקשור לקבוצה.

שאלה: במאמר כתוב "אם אין אני לי, מי לי". פירושו, שאין מי שיכול לעשות את זה חוץ ממני. איך לעבוד נכון עם הביטוי הזה.

את צריכה לחשוב על איך תתקדמי, לשם זה את צריכה להתכלל בקבוצה, להתקרב לחברות, לתת להן דוגמה, כדי שהן בתורן יעשו את אותו הדבר עם המעגלים שלהן, וכתוצאה מזה יהיה לכם כוח גדול שרוצה חיבור וזה פשוט ישאב אותכם פנימה.

שאלה: כדי לבדוק אם אני נמצא ביראת ה', האדם צריך להיות כמו אברהם, שמוכן להשמיד את מה שהכי יקר לליבו?

בינתיים לא בודקים אותנו על זה, ולא מושכים אותנו, אבל אנחנו צריכים להבין שהמשימה העיקרית שלנו היא להתחבר עם החברים ודרכם עם הבורא.

שאלה: כתוב שאדם צריך לדעת בנשמה שלו אם הוא צדיק או לא. אני חושבת שרובנו יודעים שאנחנו לא צדיקים ואנחנו תמיד הולכים על שתי רגליים. אז למה כתוב שהאדם צריך לדעת את זה בנשמה שלו?

האדם צריך בכל זאת לדאוג אם הוא צדיק הוא או רשע, וכל הזמן להיות עם השאלה הזאת, ועם השאלה הזאת כל הזמן לגשת לבורא, לחברים וקודם כל לעצמו. וכך, השאלה הזאת כל הזמן תהיה לו יותר ויותר ברורה והוא יזכה לתשובה.

שאלה: איך להגביר יראת שמיים בקבוצה?

בזה שאנחנו תלויים זה בזה, אבל מי יודע אם אנחנו באמת מתחייבים להיות תלויים זה בזה. כדי להגיע למטרה, אנחנו צריכים להיות כאיש אחד בלב אחד, אבל האם באמת אני יכול להגיע למצב שכך זה יהיה? לא יודע.

שאלה: אני רוצה להבין יותר טוב מה זו יראה בפני החברים. למשל, אם אני דואג לא להסיט חברים מהדרך זו יראה?

כן, זו יראה.

שאלה: מצד אחד אנחנו צריכים להיות בביטול עצמי, מצד אחר יש תענוג כשאנחנו מתגברים על הניסיונות שהבורא נותן לנו. איך זה מסתדר, כי אפשר גם להרגיש גאווה על כך שאנחנו עומדים בניסיונות האלה?

גם כן.

תלמיד: איך זה מסתדר עם ביטול עצמי?

גם בביטול עצמי אני יכול להיות בגאווה. גאווה יכולה להיות אפילו בדרגה האחרונה של התיקון, לכן זו בעיה כל כך גדולה.

שאלה: נאמר שאדם מעולם לא הרגיש את הבורא, הוא לא מרגיש את החשיבות שלו ומגיע לכאן. האם הוא יכול בלי יראת הבורא להגיע לחיבור עם החברים, להגיע לוויתורים הנחוצים כדי להיכנס לחיבור איתם?

להתקרב לחברים הוא יכול, יחסית, אבל יש עניין של התקרבות גשמית והתקרבות רוחנית, אז להתקרב רוחנית הוא לא יכול.

תלמיד: זה אומר שאנחנו חייבים שתהיה לנו יראה גם בתהליך החיבור, שמא אני לא אקיים את זה, את מצוות הבורא.

כן.

תלמיד: מקבלים את זה בצורה טבעית מההתכללות, או שצריכה להיות עבודה של האדם הפרטי להשיג הרגשה כזאת?

בתוך העבודה הפרטית שלנו, בינינו, אנחנו מתחילים להרגיש שאנחנו חייבים עזרה מלמעלה.

תלמיד: וגם מרגישים את החשיבות להגיע לחיבור?

כן.

תלמיד: בלי קשר להרגשה של הבורא אלא פשוט מתוך זה שאנחנו כחברה משפיעים אחד על האחר?

כן.

שאלה: מה מאפיין מצב שנקרא "ניסיון"?

תלוי ממי הניסיון ועבור מה. אבל הניסיון מראה לאדם, נותן לאדם תשובה.

תלמיד: אנחנו עוברים הרבה מצבים וכל פעם צריך לבחור בין חשיבות לגשמיות או לרוחניות. אבל האם כל מצב הוא ניסיון?

תלוי איך אדם מקבל את זה.

תלמיד: אז מה זה ניסיון?

ניסיון זה כשאדם מבין שעכשיו בודקים אותו, הוא נמצא כמו במבחן.

תלמיד: אבל הניסיון הוא על דברים גדולים או על דברים קטנים?

זה בעצם לא חשוב, זה תלוי באדם.

תלמיד: אז כל מצב יכול להפוך להיות ניסיון לבן אדם?

כן.

תלמיד: וניסיון זה בדרך כלל משהו שחוזר אם האדם לא פותר אותו?

כן, אבל יכול להיות בצורה אחרת.

תלמיד: ניסיון הוא עניין פרטי בדרך כלל?

כן.

שאלה: איך להבין נכון את הסיפור עם הרבי מלובלין, שאם אדם רוצה משהו מהמדרגות, להיות רב, דווקא נותנים לו את זה, אבל אז הוא מפסיד את העולם הבא?

אני לא הייתי במקומו כדי להגיד לך. בפשטות אפשר להבין את זה, אבל אני גם לא חושב עליו שהוא דיבר בפשטות, כי הוא היה איש גדול מאוד.

תלמיד: אני חושב שבדרך שלנו כולנו עוברים הרבה נקודות שרוצים להבין משהו וגם נהנים מההבנה.

כן.

תלמיד: בזה אנחנו מחשיבים את עצמנו?

יש כאלה שכן, יש כאלה שלא.

תלמיד: לכאורה אם הבורא רוצה לעזור לאדם שנופל בנקודה הזאת, הוא צריך לא לתת לו את הידע או את התענוג, ומזה שהוא לא ייתן לו האדם יבין שהוא צריך לחפש משהו אחר.

אני לא הולך לבדוק את התוכניות של הבורא ואת סגנונות ההפעלה שלו באדם.

תלמיד: הרבה פעמים מרגישים פתאום "אה, הבנתי משהו" ויש תענוג. זה לא טוב? איך להימנע מזה? איך להתנהג נכון?

יכול להיות שזה מקדם אותו ויכול להיות שלא. השאלה היא לא באותו מקום שבו הוא עכשיו מבין, מרגיש משהו, אלא מה הוא עושה עם זה אחר כך, איך הוא מתקדם מתוך זה.

(סוף השיעור)

---

1. "ועתה ישראל, מה ה' אלקיך שואל מעמך."↩