שיעור ערב 13.4.2019 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן- אחרי עריכה

מאמרים לפסח

קריין: אנחנו קוראים בספר פסח, עמוד 179, מאמר "מהו "לחם רע עין" בעבודה". או ברב"ש ב' עמוד 843.

מה שעכשיו דיברנו, זה איך בתוך האדם התכונות שלו, החברים שלו. רב"ש אומר את זה בכמה מאמרים, שאתה צריך להתייעץ עם החברים שלך, עם התכונות. כשאברהם הלך להתייעץ עם אשכול, מסביר לנו רב"ש שמדובר בתכונות הפנימיות.

מהו "לחם רע עין" בעבודה

"בזהר שמות (דף ז' ובהסולם אות כ"א) כתוב שם וזה לשונו, "רבי חייא פתח, אל תלחם את לחם רע עין, משום שהלחם או ההנאה, מאותו בן אדם שהוא רע עין, אינו כדאי לאכול ולהנות ממנו. ואם כשירדו ישראל למצרים, לא היו טועמים את לחם המצרים, לא היו נעזבים בגלות במצרים, ולא היו יכולים להרע להם". (ובאות כ"ג) אומר שם וזה לשונו, "כי אין לחם רע בעולם זולת הלחם של רע עין. מה כתוב, כי לא יוכלון המצרים לאכל את העברים לחם, כי תועבה היא למצרים, כלומר, שלא יכלו לראות כשהעברים אוכלים. הנה לך לחם רע עין", עד כאן לשונו.

ויש להבין את האיסור של "לחם רע עין". עד כדי כך, שאם לא היו ישראל טועמים את לחם המצרים, לא היו עם ישראל נשארים בגלות. זה תמוה מאוד, מהו הקשר של "לחם רע עין" לגלות. כלומר, מדוע זה גורם, שיהיו בגלות עבור דבר זה, שמשמע, שזהו איסור חמור, האם זה בכלל מצות לא תעשה מדאורייתא או מדרבנן, שמגיע בגלל זה גלות.

ובכדי להבין זה על דרך העבודה, צריכים לזכור את ב' דברים שיש לפנינו. ואת זה צריכים לזכור תמיד:

א. הוא מטרת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו. וזה מזכיר לנו, שאנו צריכים להגיע לידי שלימות, ולזכות להגיע לקבל את הטוב והעונג, שישנם במטרת הבריאה. ומטרם זה האדם נבחן לבעל חסרון, היות שלא הגיע למטרת הבריאה. והוא נמצא עדיין באמצע עבודה. וזה נקרא בלשון הקבלה, שהאדם צריך לזכות להשיג את בחינת "נרנח"י שבשורש נשמתו".

ב. הוא תיקון הבריאה. היות ששינוי צורה עושה פירוד, והיות שהאדם נברא בכדי שיוכל לקבל את הטוב והעונג, שמוכרח שיהיה לו רצון וחשק לקבל תענוג, והרצון לקבל הזה, מפריד אותו מהשורש, כי הבורא רוצה להשפיע, והנבראים יש להם רצון לקבל, וזה גורם פירוד, שמרחק את הנבראים מהבורא. לכן נעשה תיקון, המכונה "צמצום והסתר", שאין הנבראים יכולים להרגיש את השורש שלהם, כלומר "מי ברא אותם", מטרם שמתקנים את הפירוד.

וכמו שכתוב (בפתיחה לחכמת הקבלה, אות י') וזה לשונו, "והנך מוצא, איך שהנפש הזאת, שהיא אור החיים, המלובש בהגוף, נמשכת יש מיש מעצמותו יתברך ממש, ובעברה דרך ד' עולמות אבי"ע, כן היא הולכת ומתרחקת מאור פניו יתברך, עד שבאה בכלי המיוחד לה, הנקרא "גוף". ואם אמנם גם האור שבה נתמעט מאוד, עד שאין ניכר בו עוד שורש מוצאו, עם כל זה ע"י העסק בתו"מ, על מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו, הוא הולך ומזכך את הכלי שלו, הנקרא "גוף", עד שראוי לקבל את השפע הגדול, בכל השיעור הכלול במחשבת הבריאה בעת שבראה".

ובהאמור נבין, שהעבודה שלנו היא לצאת מקבלה עצמית, היינו שהפרנסה שלנו תהיה ממה שאנחנו מפרנסים את הגוף, שיהיו לו חיים, שיכול להנות מחיים, לא יהיה מזה, שהרצון לקבל לעצמו נהנה, שהוא נקרא "רע עין", כלומר, שלא רוצה להיות משפיע, אלא כל חשקו הוא לקבל לעצמו, שזה נקרא "רע עין", שלא רוצה לתת משהו לאחרים, אלא הוא משוקע באהבה עצמית.

וזה נקרא "רע עין". ולכן, אם המזונות, מה שהאדם אוכל, הנקרא "לחם", אסור לאדם להנות מהלחם הזה, שהוא "לחם רע עין". כלומר, שהאדם נהנה וסועד את לבו מהלחם של "רע עין". זאת אומרת, מזה ש"הרע עין" נהנה, היא תהיה הנאה של אדם. כלומר, מזה שהרצון לקבל, הנקרא "רע עין", נהנה, שמזה תהיה כל השמחה, והמצב רוח, שהאדם מקבל על זה, הוא לא מסכים לקבל, משום שהנאה הזו גורמת לאדם שיהיה נפרד מהקדושה מסיבת שינוי צורה, כנ"ל.

ובזה נבין את מה ששאלנו, מהו כל כך גודל האיסור של "אל תלחם לחם רע עין", שבגלל זה נשארו ישראל בגלות, כמו שאומר "ואם כשירדו ישראל למצרים, לא היו טועמים את לחם המצרים, לא היו נעזבים בגלות מצרים". היות שענין "גלות" נקרא בזה, שעם ישראל לא היו יכולים לעבוד בעל מנת להשפיע לה', אלא רק לקבל לעצמו. וזה נקרא "גלות מצרים", שלא יכלו לצאת משליטתם, אלא הרצון לקבל לעצמו, היה שולט. לכן אומר הזה"ק, שאם בזמן שירדו בגלות מצרים, היו נזהרים שלא יאכלו, היינו שלא יהנו מזה שהמצרים נהנין, כלומר "מרע עין", שהוא הרצון לקבל לעצמו, לא היו נכנסים תחת שליטתם, בגלות.

נמצא, שגודל האיסור של רע עין הוא, שהלחם שלו כולו בעל מנת לקבל, וזה גורם כל הפירוד מהקדושה. וזהו כל האיסור של "אל תלחם את לחם רע עין". זאת אומרת, שכל עבודה שלנו בתו"מ, היא בכדי שנצא מגלות של הרצון לקבל לעצמו. כלומר, שאנו צריכים לכוון בעת שאנו עוסקים בתו"מ, שהשכר שלנו יהיה, שע"י זה נזכה לצאת מגלות והשעבוד של הרצון לקבל לעצמו, ונוכל לעבוד הכל בעל מנת, שיצמח מזה נחת רוח להבורא, ושכר אחר אין אנו דורשים עבור העבודה בתו"מ.

היינו, שאנו רוצים לזכות, להרגיש בעת שאנו עוסקים בתו"מ, שאנחנו משמשים למלך גדול וחשוב, ושתהיה בנו בזה אהבת ה', מזה שאנו מרגישים את רוממותו יתברך. אבל כל הנאה שלנו תהיה מזה, שאנחנו משמשים את הבורא, זה יהיה השכר שלנו, ולא שהוא יתן לנו איזו תמורה עבור העבודה. אלא שנרגיש, כי העבודה בעצמה היא השכר, ואין שום שכר יותר גדול בעולם, מזה שזוכים לשמש את הקב"ה.

מה שאין כן "לחם המצרים" הוא, בדרך העבודה, ממש להיפך, כמו שכתוב "כי לא יוכלון המצרים, לאכל את העברים לחם, כי תועבה היא למצרים". "כי תועבה" הוא מלשון "תועבת מצרים כל רועה צאן", שפירושו, מבוזים היו בעיניהם הרועים. לכן הפירוש יהיה, שהמצרים היו מבזים את המאכלים של העברים, כי העברים כל הלחם היינו המזונות, היו בעל מנת להשפיע, ואצל המצרים כל הלחם הוא בבחינת "רע עין", שהוא לקבל. וכששמעו, שהלחם עברים הוא להשפיע, דבר של להשפיע הוא מאוס ובזוי, כי בזמן שצריכים לעשות בעל מנת להשפיע ולא לקבל לתועלת עצמו, עבודה זו בזויה אצלם. ולא מרגישים בזה שום טעם.

לכן בזמן שהמצרים היו רק שומעים, שצריכים לעבוד בעל מנת להשפיע, הם באים לידי הרגשה, שהם צריכים להשפיל עצמם. היינו, שכל הדעת שלהם, שהיא מחייבת, שהאדם צריך לדאוג לתועלת עצמו, ומה שאינו יצמח מזה משהו לתועלת עצמו, זה אין הם מסוגלים לעשות, לכן הגוף, בזמן שהוא נמצא תחת שליטת המצרים, בזמן שהוא שומע אפילו רק רמז קל, שצריכים לעשות להשפיע, תיכף הגוף מבזה את עבודה זו, והוא טוען, שהוא עדיין בשכל המלא שלו, ולא יכנע לאכול לחם של עברים, שאצלו הלחם הזה לחם תועבה, משום שהלחם הזה הוא נגד הדעת."

סדנה

מה ההבדל בין הלחם העברי ללחם המצרי?

*

כל העולם שלנו הוא "מצרַים", שמכבד רק את הרצון לקבל, את התוצאות בתוך הרצון לקבל, ההישגים בתוך הרצון לקבל, הכול רצון לקבל, זה מה שמכובד בעיני העולם הזה, בעיני מצרים. ומה שמכובד בעיני העברים זה דווקא הרצון להשפיע, התעלות למעלה מהרצון לקבל בתכונות אחרות לגמרי.

איפה יש לנו מעַבר מהעולם הזה לעולם העליון, ממצרים לארץ ישראל? איך אנחנו יכולים לראות את זה? איך האנושות תעבור את הנקודה הזאת של המעַבר?

*

המעבר הזה יהיה או על ידי זה שאנחנו נפרסם את השיטה ואז הם יוכלו להימשך עם הרצון לקבל שלהם למטרה הרוחנית, או בזה שהם יגלו צרות, שבירה, במצבם הגשמי, או באמצע. מה כאן יכולה להיות נקודת המעבר?

*

בואו נעשה חשבון כמו שזה אצלנו. בכל אחד ואחד יש עולם קטן משלו ונקודה שבלב משלו ואיך זה קורה בכל אחד. לעומת זאת, איך אנחנו יכולים לתאר את כל העולם ואנחנו בו כנקודה שבלב, איזה יחס צריך להיות כדי שאנשים יתחילו לנוע לקראת מטרת החיים? מהעניין הפרטי נלמד העניין הכללי. דברו על זה.

*

שאלה: אם הבנתי נכון, במאמר כתוב על סלידה מהשפעה. איך נפטרים מזה, אם אני מתחיל לראות שהשפעה נראית לי דבר מאוד בזוי?

זה נראה, זה נכון. אתה צודק. לאיש הבריא השפעה זה משהו לא טבעי.

תלמיד: בהתחלה זה לא הפריע לי, זה נראה לי מאוד יפה ונכון, אבל לאט, לאט, אתה נדחה מזה.

זה נקרא שנמצאים יותר ויותר במצרים. שהרצון לקבל גדל יותר ויותר. ואם בהתחלה הסכמת עם כל מיני דברים שחכמת הקבלה אומרת, מה זה נקרא "על מנת להשפיע", "לאהוב את הזולת", "להתחבר עם החברים", אחר כך אתה לא יכול לשמוע, אתה לא יכול להסתכל עליהם. יחד עם זה אתה מבין שזה אמת. שני דברים הפוכים, זה אמת, אבל אני נמצא בשקר, ואני מעדיף את השקר, אין לי ברירה.

עד שזה מגיע לשני קצוות שאני מרגיש שאני חייב להגיע להשפעה, אחרת "טוב לי מותי מחיי" מצד אחד. מצד שני, אני לא מסוגל, כי כולי ספוג מפרעה. וכששתי הצורות ההפוכות האלה מתגלות, אני מוכן להתפרצות.

תלמיד: מה זה "התפרצות"?

התפרצות זאת אומרת לפתרון, "וייאנחו", ו"יצעקו". ומה שהיה שלפני זה, כל הצעקות, כל התפילות, היו סתם כך, כהכנה בלבד.

תלמיד: אם אני יודע שהרצון לקבל זה משהו שהוא רע לי, איך יכול להיות שכל הזמן הוא מנצח את הכוונה, את זה שאני רוצה להשפיע?

אז מה אם זה מתוך שרע? יש הרבה דברים שאני רואה שהם רעים, אבל אני נשאר עם ההרגלים האלה. אני מעשן, אני אוכל מתוק, שמן. במקום לעשות ספורט, אני מעדיף לשכב על הספה וכן הלאה. אלא מה? זה לא אומר כלום. זה לא נקרא "הכרת הרע". הכרת הרע נקרא שאני לא יכול לנגוע בזה, ממש "טוב לי מותי מחיי". זאת הכרת הרע האמיתית.

שאלה: מתי אדם באמת מגלה את הנחיצות, הצורך, להיכנס לעשירייה?

הוא נכנס בגלל שאחרים אומרים, בגלל שכך כתוב. אומרים לו, "עכשיו אנחנו ניכנס לעשירייה מפני שככה זה נהוג אצלנו, אחרת אנחנו לא נתקדם". עשירייה, אז עשירייה, מה צריך, לשבת עם עוד חמישה או תשעה חברים, אני אשב. לדבר "פקה פקה", אני אדבר. זה עדיין לא נקרא שהוא נכנס לעשירייה. להיכנס לעשירייה זה נקרא להתבטל כלפי תשעה חברים, שאני אפס מוחלט.

תלמיד: זה קורה בסוף שבע שנות שובע, זו הכניסה לעשירייה?

אני לא יודע, זה לא חשוב. זה מתי שאני מגיע לאפס המוחלט, שפחות מזה אין. מה זה האפס המוחלט? זה מינוס קור כזה, שפחות מזה אין. לחום אין גבול, מיליוני מעלות פלוס, אבל למינוס יש לך רק עד האפס המוחלט. למה? כי שם נעצרת התנועה, אין יותר אנרגיה שמזיזה את החלקיקים והכול נעצר, כביכול, כי אנחנו עוד לא מגיעים לזה ממש, לזה אי אפשר להגיע בכלים שלנו, בטכניקה שלנו, אבל כמעט. ואז, תתאר לעצמך, למצב כזה אתה מגיע, שאין לך שום אפשרות לעשות שום תנועה. פשוט מצב יפה.

תלמיד: זה הביטול המוחלט של הרצון לקבל?

נגיד שזה ביטול מוחלט.

תלמיד: שאין כלום ויש רק נקודה והוא מגלה שיש עוד תשע נקודות שבלב?

זו השגה שאני לא מגיע למה שאני חייב להגיע, שזה נמצא לפניי, ואני לא מגיע לזה אם אני לא מתבטל סופית שממני לא נשאר שום דבר, ממש לא נשאר שום דבר, חוץ מניצוץ שאני לא יכול לעשות ממנו כלום. אבל כל הרצונות סביב הניצוץ מבוטלים עד האפס, ואז אני ממש נכלל. זה כבר מצב מאוד גבוה.

תלמיד: נכלל במה, נכלל בעשירייה רוחנית עם עוד תשעה חברים?

כן. אז אני מקבל את תשע הבחינות הללו בצורה הרוחנית השלימה.

תלמיד: וגם את תשע הבחינות האלה האדם מגלה שזה בתוכו?

מדובר רק בתפיסת המציאות האמיתית, שזה בתוך האדם בלבד. אין מחוצה לאדם שום דבר. אין. את מה שאנחנו משיגים, אנחנו משיגים בתוכנו.

תלמיד: ואז הוא אומר, "אין עצה אחרת. זה רק אהבת חברים". אהבת חברים מתחילה שם, בפנים, בנקודה הזאת שממנה מתחילה עשירייה רוחנית?

כן.

שאלה: במצב שלנו, מה זו העבודה הזאת, "לקחת את הכלים מהמצרים" או לעבוד עם הרצונות האלה?

זה הרצון לקבל שלך, שאתה לוקח אותו ומתחיל לעבוד עימו כמו שהנקודה שבלב מחייבת, שהמצרים יתכופפו כלפי הנקודה שבלב, זה נקרא ש"לקחת כלים מהמצרים" ואתה מתקדם.

תלמיד: כן, אבל זה סוג של מחקר. היום, לדוגמה, אני מרגיש אחוז אחד מהרצון לקבל ואני צריך להגיע ולהרגיש מאה אחוז. זה נכון, יש כאן עבודה כזאת?

אתה לא צריך להרגיש שני אחוז, אחוז אחד, אתה לא מכתיב את זה. אתה מכתיב איך שהרצון לקבל שלך יהיה כפוף לנקודה שבלב.

תלמיד: אז איך אני מכתיב לרצון לקבל שיהיה כפוף לנקודה שבלב?

על ידי חשיבות, גדלות בעל הבית, גדלות הבורא. הנקודה שבלב שייכת לו, זה "חלק א-לוה ממעל".

תלמיד: איך זה קשור לעבודה במצרים, לכל העינויים?

רק כלפי עבודה במצרים אתה יכול לגדל נקודה שבלב, כי אין לה מלכתחילה שום דבר. הרצון להשפיע שלנו הוא נקודה. רק על ידי זה שאתה מעלה אותה נקודה למעלה מכל הרצונות שלך האגואיסטיים, כך אתה מגדיל אותה, עד שהיא תופסת את כל המציאות. זה נקרא שאתה מגלה את הבורא שהוא שורה בכל המציאות.

תלמיד: אתה יכול לעשות לי סדר, מה קורה קודם, אני קודם מגלה עוד איזו חתיכה של רצון לקבל?

קודם אתה מגלה נקודה שבלב. וכשאתה מגלה נקודה שבלב, אתה מתוך זה מתחיל לגלות לאט לאט רצון לקבל ומשליט את הנקודה שבלב עליו.

תלמיד: אז מה גורם לזה שאני מגלה עוד פרוסה של הרצון לקבל?

בזה שאתה הכנת את הנקודה שבלב. זה נקרא שאתה מקבל עלייה, ולפי העלייה הזאת אתה מקבל מלמעלה ירידה.

שאלה: הבוקר בסדנה שאלת, האם ישראל צריכים לרדת למצרים בשביל שהם יוכלו אחר כך לשרת את העולם כולו.

נכון. כי ישראל בעצמם הם אותה נקודה שבלב שבתוך העולם, והם לא זקוקים בעצמם לרצון לקבל כה גדול. הם לא זקוקים. אלא אך ורק כשהם יורדים למצרים ורוכשים את כל הכלים של כל העולם, וקודם מתעלים מעל כל הכלים האלו, מקבלים שיטה שנקראת "תורה", ומתחילים לעבוד עם השיטה הזאת, אז מגיעים לבית המקדש הראשון, השני והשלישי. אבל הכול זה "זכר ליציאת מצרים". כל המצוות הן "זכר ליציאת מצרים". זאת אומרת, שאתה מתקן מה שקיבלת ממצרים בהדרגה, עד גמר התיקון.

תלמיד: אז להרגשה הזאת האמיתית שאנחנו באמת צריכים לשרת את כל העולם, אפשר להגיע רק אחרי כל התהליך הזה?

לא. אתה חייב עכשיו, בדור האחרון אתה צריך. אתה לא נכנס לדור האחרון ממש בפועל אם אתה לא מצרף לעצמך את כל העולם. אחרת בשביל מה כל השבירות האלה, בית המקדש הראשון והשני?

הראשון נשבר במוחין דחיה. השני נשבר במוחין דנשמה. אנחנו צריכים להגיע לבית המקדש השלם, השלישי יותר משניהם, זה נקרא "מוחין דיחידה". זה יכול להיות בתנאי שאתה מעורר את כל הכלים של כל העולם. כל "פרעה" ממש מתעורר בך ואתה עם כל העולם עושה את התיקון. זה מה שבעל הסולם כותב בסוף ה"הקדמה לספר הזוהר". לכן כל העולם עכשיו מתעורר כלפי היהודים.

תלמיד: אני רואה על עצמי, רואים על היהודים, על עם ישראל שאנחנו לא מרגישים את הצער של העולם.

ישראל לא מרגישים, ודאי. כל העולם ירגיש ויחייב את ישראל, או בדרך טובה או בדרך רעה. דרך טובה היא דרכך, ודרך רעה היא דרך מכות.

תלמיד: אז מה אני צריך לעשות שאני כן ארגיש, שיהיה אכפת לי ממה שקורה בעולם?

לשמוע מה שאני אומר לך. לקרוא מה שבעל הסולם כותב לך, מה שכל המקובלים בכלל מכל הדורות, אבל במיוחד רב קוק, בעל הסולם, רב"ש.

תלמיד: בשכל אני מבין, אבל ברגש אני רואה, אני יכול לפתוח את העיתון, מתו מיליון איש, לא מזיז.

כן. אני מבין אותך. כי לא רק שלא מזיז, אתה אפילו שמח מזה. כששם מתים אני בזה מעלה את המניות שלי. כמה שמתים יותר, המניות שלי עולות יותר. כך אדם מרגיש, נורמאלי, אגואיסטי כמוך.

שאלה: אם אנשים ירצו להתקרב יותר לחכמה, ללמוד והכול, זה יהיה חייב לבוא דרך מכות?

מכות פנימיות או מכות חיצוניות, אחד משניים, אבל חייב להיות. מכות פנימיות הן יותר מהירות ויותר ממוקדות ומביאות לתכלית בצורה קצרה. או, אם אדם לא מעוניין בהן, בעל כורחו מגיעות אליו מכות חיצוניות.

תלמיד: אם את המטרה נעטוף בשאלות שמעניינות אנשים, נעטוף את זה בהרבה שקרים שיהיה מתוק?

למה שקרים? לא. אתה יכול להגיד, לא רצינו להתחבר? לא רצינו להגיע לתיקון בתחילת המאה עשרים? אז הגיעה שואה. עכשיו לא רוצים להתחבר, לא רוצים להגיע לתיקון? חכו מה שיהיה. זה מה שיש. אין ברירה. התהליך הוא מאוד פשוט, התוכנה היא מאוד מאוד פשוטה, שני כוחות ואחד צריך להיות על השני, או הרצון להשפיע על הרצון לקבל או הרצון לקבל על הרצון להשפיע.

תלמיד: גישה כזאת, אני לא חושב שהיא תלך.

אני לא אומר לך שכך תלך להסביר לאחרים, אבל זה מה שצריך לקרות.

תלמיד: אני מסכים איתך, זה מה שיקרה.

אתה שואל איך להסביר להם?

תלמיד: בדיוק. אני שואל, איך אתה עוטף את זה?

עוד יותר מאמרים באינטרנט, בכל מיני מקומות, בכל מיני שפות. להשתדל לכתוב מכתבים, מכתב פתוח לראש הממשלה כל חודש. עוד כל מיני דברים. ממש להתחיל לעשות, להתחיל עבודה בצורה כזאת.

תלמיד: ואם אתה רוצה להוריד את זה ממש לרמה שלהם, למה מרגישים זוועה, למה אנשים לבד, דברים שמציקים כל הזמן, ואתה יודע שזה מציק, וכולם עוברים את אותו דבר, וכולם עם אותן מחלות, ועליהם לדבר בצורה פשוטה?

אני לא יכול לתת להם תרופה נגד מחלות, נגד בעיות קונקרטיות שיש להם בחיים. אני נותן להם תרופה כללית. אתם רוצים שיהיה טוב? רק בצורה כזאת, כללית, גלובאלית. אני לא יכול להסביר להם, שאם כואב לך הראש, קח כדור נגד כאבי ראש. זה נותן הרופא. אצלנו לא. אנחנו אומרים, שכל הבעיות הן מהרצון לקבל האגואיסטי, אנחנו יכולים להילחם נגדו. התרופה היא, אם אנחנו נתחבר בינינו ונעמוד מולו ונרכב עליו. אנחנו נרכב עליו ולא שהוא עלינו. אבל לא כנגד כל בעיה בחיים, שעקרת בית, או איזשהו מישהו שם סובל, שאני אתן לו פתרון אישי שלו.

תלמיד: ברור שלא. אני מתכוון לזה שכל הבעיות שלנו נובעות מזה שאנחנו ככה אחד לשני, יחסים כאלה בינינו, וצריך לתקן את היחסים בינינו אבל בצורה כביכול פשוטה.

מה זה "בצורה פשוטה"?

תלמיד: שזה בגובה של האנשים. כי להגיד רצון לקבל או רצון להשפיע וכאלה דברים, אף אחד לא ישמע.

אלא מה, בואו נתחבר? בואו נתחבק?

תלמיד: לא. להגיד את הצרות נטו, אנשים מרגישים זוועה.

צרות, הם יודעים. מה הלאה?

תלמיד: להסביר ברמה מאוד פשוטה. לי לפעמים זה ממש עובד.

עובד?

תלמיד: כאילו כשאתה מדבר ברמה הכי נמוכה, הכי פשוטה.

אז תמשיך. תלמד אחרים. אם אתה מצליח, תלמד את כולם.

תלמיד: אני מנסה, הרצתי משהו, אבל אני לא מצליח להגיד את זה.

עוד מעט. זה יקרה.

תלמיד: רק להמשיך את חבר הענק שלנו. באמת, יש לנו מאה אלף מתנות, וזה עטוף בצורה מאוד יפה, בהסבר מאוד נעים, עם הרבה דוגמאות, צבעים ותמונות. ופסח לפנינו, ויש מאה אלף מתנות כאלה מחולקות כבר בכל הארץ. רק צריך ללכת ולהגיש אותם בצורה נעימה עם חיוך, "חג שמח", ואנשים יקראו במשך החג ויבינו.

זה מספיק מאה אלף, כביכול המספר לא גדול.

תלמיד: תלוי ברצון וביכולת.

תלוי באיכות החלוקה?

תלמיד: גם איכות, כי עם כל ההכנות לפסח החלטנו ביחד שנשים את זה מול הדלת של האדם, שבאמת יקבל את זה עד הבית. וזו הדרך הכי יעילה להגיע למספרים האלה של מאה אלף. אם נראה תוך כדי החג שבאמת השתלטנו, ומאה אלף באמת חולקו, נדפיס עוד.

שאלה: לגבי העניין של "לחם רע עין". זה כאילו שהמצרים הם משפיעים על מנת לקבל. זה נכון להבין את זה ככה, שהמצרים משפיעים?

לקבל על מנת לקבל ולהשפיע על מנת לקבל.

שאלה: והעברים הם כביכול במצב שהם לא יכולים להשפיע על מנת להשפיע וגם לא להשפיע על מנת לקבל.

כרגע, איפה שהם נמצאים? כן, בנקודה.

שאלה: ומה זה המצב הזה?

עוד לא הגיעו להשפעה ולא יכולים לעבוד עדיין בקבלה.

תלמיד: הם תקועים.

תקועים, ואז זה כמו ב"ים סוף", יש כאלה נקודות קריטיות, שאז מתוך הצעקה יוצאים.

תלמיד : יש את המאמר שחיפשת מקודם לגבי אברהם שמתייעץ עם החברים.

כן. ושם רב"ש כותב שזה "חברים שבגופו". תקרא.

תלמיד: מאמר "וירא אליו ה' באלוני ממרה". קטע ראשון.

"כי כשאמר לו הקב"ה "שימול את עצמו, אז הלך להיוועץ עם חבריו", היינו עם הגוף שלו, היות שהגוף הוא צריך לעשות את הפעולה. לכן שאל את הגוף שלו, אם הוא מסכים, או דעתו היא שלא צריך לקיים את ציווי ה'. כי בהגוף שם נמצאים החברים של האדם, היינו שהם הרצונות, שהם ביחד בחיבור הגוף, אותם הוא מוכרח לשאול, כיון שהם צריכים לקיים את הציווי הזו מה שקיבל מה'. ואז, כשידע דעתם, אז הוא יכול לדעת מה לעשות."

תלמיד: ועוד קטע.

"מה שהזהר אומר, "שאברהם הלך להיוועץ עם חבריו", הוא גופו עצמו של אברהם. שהגוף צריך לקיים את המצוה, לכן שאל את הגוף, מה דעתו. בכדי לדעת מה עליו לעשות. היינו, אם הוא צריך ללכת בכפיה עמו, או שהם מסכימים למה שהקב"ה אמר לו. ומה שאומר, שהלך להתייעץ עם חבריו, הכוונה על ג' נפשות שישנם בהגוף שלו, שהם החברים שלו, שהוא נמצא עמהם ביחד תמיד."

אנחנו צריכים להתרגל לרעיונות האלה לאט לאט. הם מתעוררים בנו, כל המחשבות, הרצונות והתגובות, ולאט לאט מקרבים אותנו לתפיסת המציאות האמיתית. שאין חוץ מגופו של אדם שום דבר, הכול מתרחש בתוך האדם, בתוף גופו.

דרך אגב, ראיתי ראיון עם מדען אחד, מדען מוח, והוא אמר כמה דברים לעניין. הוא חילוני לגמרי, לא ישראלי. הוא אומר שאין לנו מוח, המוח שלנו הוא רק המקשר עם איזה מוח כללי. ורצונות? איזה רצונות שלנו? זה לא הרצונות שלנו. בקיצור, דיבר בצורה מאוד מאוד מופשטת, לא ממש אמיתית, אבל מאוד מופשטת ממה שמדענים בדרך כלל מדברים. והוא מדען בחקר המוח.

שאלה: כשאנחנו מדברים שהגוף מתנגד, הוא שואל שאלות, ואני הוא ששואל אותו, וגוף זה רצון לקבל. מה זה הוויכוח הזה, אני לא מרגיש שיש מלחמה כזו בפנים, שאני שואל והוא מתנגד למשל.

אתה קם בבוקר, מצד אחד אתה יודע שצריכים להניח תפילין ולהתפלל, ככה אתה רוצה, אתה מבין שכך צריך להיות. ומצד שני, לא בא לך, אתה לא רוצה, ואתה נמצא במאבק. מה אתה עושה אז?

תלמיד: הגוף הוא כמו חמור. אם צריך, אז צריך. אם לא, אז לא. אין פה כל כך מלחמה גדולה.

לא חשוב איזו מלחמה בין מה למה, או להניח תפילין או לעשות כל דבר אחר שלא נוח לגוף. באחד עשרה וחצי, אומרים לצאת לזום, יש בעיה.

תלמיד: מי אני ומי זה הגוף?

אני לא יודע. תברר עם עצמך. כמו שאברהם הלך להתייעץ עם חבריו, גם אתה תתייעץ כך.

(סוף השיעור)