סדרת שיעורים בנושא: undefined
שיעור בוקר 11.06.2018 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן- אחרי עריכה
שיעור בנושא: "התקפה על החיבור"
מטרת הבריאה זה חיבור של כל הנבראים, של כל הכלי השבור דאדם הראשון. שאותו אנחנו צריכים לגלות עד כמה שהוא שבור, עד כמה שהוא גדול, את סגנון השבירה, עומק, אופי השבירה. לא מדובר על איזו צורת דומם שנשבר, אלא נשברה המערכת שהייתה בנויה בהתאם לאור, ה-ו-י-ה. ונשברה מתוך זה שהתגלה בתוך המערכת רצון שהוא כנגד הה-ו-י-ה, בדיוק כנגד הבורא, רצון הבורא ששורה בה-ו-י-ה. ולכן השבירה היא בין שני הכוחות המנוגדים היחידים הקיימים שבטבע.
לכן כשאנחנו רוצים להתחבר, לנסות, להשתדל, אנחנו נמצאים כאן בהתקפה על החיבור. כי אפילו להתקרב לביצוע החיבור, אנחנו כבר מבינים את עצמנו, שלא מוכנים לזה, מבולבלים, משהו מפריע לנו בשכל, ברגש. אנחנו גם לא מבינים בדיוק מה חסר לנו כדי לגשת לזה. כבר מרחוק, מרחוק ישנן המערכות, כוחות, שדות כאלה של כוח שהם דוחים אותנו בכל מיני הבחנות, כך שאנחנו לא יודעים איך להתקרב לחיבור.
שנים אנחנו נמצאים במצב שרוצים לגשת ולא, רוצים לגשת ולא. כשמתחילים כבר לטפס על הר המלך אז מתחילים קצת יותר בצורה ברורה לזהות את השומרים והשוטרים, שהם דוחים אותנו מההר. אז גם בזה אנחנו מרגישים את עצמינו חלשים כל הזמן, ואין מצידנו שום דבר חוץ מהרצון שמתעורר, אבל כוח לבצע אף פעם אין, הבנה אין, כוח התמדה ודאי שאין.
וכאן אומר הכתוב שאנחנו צריכים כל הזמן לפנות לבורא, "ויצעקו", “ויאנחו בני ישראל", ולא יודעים מה לעשות, עד שמחייבים את הבורא "ה' יגמור בעדי", הוא מבצע את הפעולה ומביא לנו חיבור. בסך הכול העבודה היא נגד אותם הכוחות השליליים שהבורא רצה לגלות לנו אותם, "כיתרון אור מתוך החושך"1, שאנחנו מהכוח השלילי יכולים לגלות את הכוחות החיוביים. שהם בעצם כבר שייכים לכוח הבורא, כוח החיבור, כוח ההשפעה, כוח האהבה.
ואז אנחנו מתחילים לקיים את הה-ו-י-ה הראשונה אבל מצידנו, מלמעלה למטה י-ה-ו-ה, ואנחנו ההיפך מלמטה למעלה, ואז מגיעים להשלמה. ובהשלמה הזאת כשאנחנו בונים כלי לאותה הה-ו-י-ה ראשונה, אז אנחנו כבר מגלים את שם ה’ בכל העולמות. אז יש כאן לא רק נטייה לחיבור, התקפה לחיבור, אלא יש כאן בניית מערכות, השגת כלים נוספים, לימוד בדרך מה מפריע לנו, מה עוזר לנו. אנחנו צריכים כאן ממש לבנות מדינה שלמה, שזה העולם החדש.
אז נקווה שאנחנו נבין את החשיבות של העבודה הזאת, בעצם העבודה היחידה והחשובה שישנה בכל המציאות. ועכשיו אנחנו נמצאים במצב שאנחנו משתדלים בפעם הראשונה לבצע אותה במסגרת הדור האחרון.
קריין: ציטוט 23, רב"ש ב', "מהו, שהיצר טוב ויצר הרע שומרים לאדם, בעבודה".
"שהאדם רוצה ללכת בדרך להגיע לדביקות ה', שהוא לעשות כל מעשיו לשם שמים, היינו להשפיע נחת רוח ליוצרו ולא לתועלת עצמו, והיות שזהו נגד הטבע של האדם, שהוא נברא ברצון לקבל לתועלת עצמו, וכל עבודתו של האדם היא, שאומרים לו, שהוא לא ישיג את הכח הזה בכוחות עצמו, אלא רק ה' יכול לתת לו את הכח הזה, הנקרא רצון להשפיע, והאדם צריך רק להכין כלי לקבל את הכח הזה, הנקרא טבע שני, נמצא, שדוקא על ידי היצר הרע, שהוא מתגדל אצלו בשלמותו, היינו שהאדם רואה את חסרונו האמיתי, שהוא אינו ראוי בכוחות עצמו להשיג את הרצון להשפיע, זה גורם לו להגיע לידי מצב, שהבורא נותן לו את הטבע דלהשפיע. נמצא, שהן היצר טוב והן היצר הרע מוליכים את האדם להגיע להמטרה של השתוות הצורה, הנקראת דביקות בה'."
(רב"ש - ב'. מאמר 11 "מהו, שהיצר טוב ויצר הרע שומרים לאדם, בעבודה" 1991)
אבל בדרך אנחנו צריכים להבין שיהיו הרבה מאוד הפרעות, שאנחנו צריכים לראות מה הן. זה כמו שאין חכם כבעל ניסיון. יש איזה מוסכניק שעברו עליו אלפי מכוניות עם כל מיני בעיות, כאלו וכאלו ממש מכל הסוגים, אחרי זה הוא נקרא מומחה בעל ניסיון. וכבר אפשר להביא לו כל תקלה והוא יידע איך להתמודד איתה.
אותו דבר כאן, רק הבעיה היא שאין כאן מוסכניקים מומחים, אלא כל אחד ואחד מאיתנו חייב להתכלל מכל ההפרעות, מכל השבירות, מכל התקלות. כי דווקא בריבוי התקלות, השבירות ואי ההצלחות, אנחנו בזה מגבירים את האור בתוך הכלי המתוקן. שעד כמה שהוא ייראה יותר שבור והחלקים השבורים רחוקים זה מזה, הפוכים ועוד ועוד, יש להם כבר בדרגות יותר ויותר עמוקות שבירה, ניתוק, ניגוד וריחוק, אז בהתאם לזה הכלי שלנו המתוקן הוא יהיה מורכב, הוא יהיה מזוהה יותר, מגלה לנו יותר את הבורא. כי הוא צריך באופי שלו לגלות נרנח"י שלם.
ואז מתוך תיקון הכלי אנחנו צריכים להבין איך נמצאות בתרכובת התכונות האלו והאלו זו עם זו, בכל ההוויות דהוויות דהוויות הפרטיות. שאין מצב אם אין לו ה-ו-י-ה פנימית, והיא שם גם שבורה בכל מיני צורות וכן הלאה. זאת אומרת, יש כאן עבודה מאוד מאוד קפדנית, עדינה, שכלל ופרט שבה הם ממש נמצאים בהשלמה זה עם זה.
סדנה
מאיפה אנחנו מגיעים למצב שרק הבורא יכול לעזור לנו? מאיפה מגיעה לי ידיעה, הרגשה שרק הבורא יכול לעזור לי? לא אני ולא כלי ולא הזמן, לא שום דבר וחברים שנמצאים כאן, שרק הבורא יכול לעזור בצורה מאוד כזאת מוזרה, שמגיע לי כוח ממנו אם אני דורש, מבקש. מתי אני מתחיל להבין שזה כך, שרק כך זה עובד, שבאמת המומחה, המתקן, המכונאי האמיתי זה הכוח העליון?
*
קריין: ציטוט 24, רב"ש ב', "מהו, שאם הטוב מתגדל, גם הרע מתגדל, בעבודה".
"בתחילת העבודה בזמן העיבור, זאת אומרת, בזמן שמתחיל לעבור מעבודת הכלל לעבודת הפרט, תיכף מתחיל אצלו להתגלות הרע. אמנם לא ניכר כל כך. אבל כשמתחיל להתעלות בעבודה, שמתחיל להתגדל, כמו שכתוב "ויגדלו הנערים", לפי סדר ושיעור גדלות, מתגדל הרע, לפי שיעור הטוב, מה שהוא עושה, בשיעור זה מתגדל הרע אצלו, בכדי שיהיו חציו חייב וחציו זכאי. ובהאמור יש לפרש מה שפירש רש"י "דבר אחר, מתרוצצים זה עם זה, ומריבים בנחלת שני עולמות". ויש להבין, לאיזה צורך צריך להיות הריב בין שניהם. אלא כמו שאמרו חז"ל (ברכות ה') "אמר רבי לוי, לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע". ופירוש רש"י, שיעשה מלחמה עם יצר הרע. ויש להבין, המלחמה הזו לאיזה צורך. הלא יותר טוב היה, שאם האדם רואה, שהרע שבו לא מתעורר בקרבו. בשביל מה הוא צריך לעורר ולעשות עמו מלחמה. הלא יותר טוב שלא יכניס עצמו לסכנה, אולי לא יכול לנצחו, כדברי חז"ל, "שאין לאדם להכניס עצמו בסכנה". ובדרך עבודה, שרוצים להגיע להשפיע, אז מוטל על האדם להגיד, בזמן שהוא עושה מעשי מצות, או שעוסק בתורה, שהוא רוצה לעשות הכל על הכוונה דלהשפיע, זה נקרא שירגיז את יצר טוב על יצר הרע. כי בזמן שהאדם אומר להגוף שלו, שצריכים לעבוד לשם שמים, ולא לתועלת עצמו. תיכף הגוף מתרגז, ועומד בכל תוקפו נגדו, ואומר לו "את הכל אתה תוכל לעשות, אבל לשם שמים ולא לתועלת עצמו, זה לא בא בחשבון". נמצא, שאם לא ירגיז אותו, אף פעם לא יהיה לו מציאות להגיע להאמת."
(רב"ש - ב'. מאמר 8 "מהו, שאם הטוב מתגדל, גם הרע מתגדל, בעבודה" 1989)
את זה אנחנו לא צריכים לשכוח אף פעם, שיש לנו קשר ועניין רק עם שתי מחלקות, עם שני כוחות, עם שתי צורות, ואף אחד הוא אחד ללא השני. שיתרון אור מתוך חושך, ויתרון חושך מתוך האור צריך להיות. שהיצר הטוב והיצר הרע הם תמיד נלחמים על האדם עד שמשלימים, ואדם צריך להביא אותם להשלמה. ולכן כל אחד מהם גדל בצורה יחסית לשני, לא יכול להיות שיגדל רע בלי טוב וטוב בלי רע. זה כמו שאנחנו לא מסוגלים להוציא חשמל אם לא יהיה מינוס ופלוס בבטרייה, במערכת באיזה מקום. רק בצורה שהם עובדים שניהם יחד על עומס משותף ביניהם, אז הם יכולים להראות את עצמם, את העבודה שלהם.
לכן כוח אחד לא קיים בטבע. הוא יכול להיות נסתר כלפינו שאנחנו לא רואים איפה הכוח השני, אבל להפעיל רק כוח טוב בלי רע בלתי אפשרי. וגם רע בלי טוב לא מתגלה, איפה שמתגלה הרע בטוח שטמון שם באיזה מקום גם הכוח הטוב.
לכן כל העבודה שלנו היא איך אנחנו נביא את הכוחות האלו לגילוי זה על זה, כמה הם מנוגדים זה לזה, ובאיזה תנאים הם יכולים להיות מחוברים, מיועדים זה לזה. עד כמה שאנחנו יכולים להשתמש אז בשניהם למטרה אחת. הבורא לא שייך לא לכוח הטוב ולא לכוח הרע, אלא אנחנו כנבראים יכולים לגלות אותו רק בשימוש בשני כוחות מנוגדים. אנחנו רק יכולים לראות את האור על פני החושך, כוח השפעה ואהבה על פני כוח כנגד זה, קבלה ושנאה וכן הלאה.
ולכן צריכים להתייחס לשני ההיבטים האלו בצורה שווה. כי בסופו של דבר אנחנו צריכים להיות למעלה מכוח רע וכוח טוב, כוח קבלה וכוח השפעה, כוח חושך וכוח האור. להיות למעלה מהם ולהשתמש בהם כדי לגלות את הבורא, כדי לעשות לו בזה נחת רוח. ואי אפשר לכן להעדיף משהו מכוח אחד לעומת השני. אלא דווקא היחס הנכון, הבונה, לשני הכוחות האלה שאנחנו נמצאים למעלה מהם, ולא משייכים את עצמנו לאף אחד מהם, זה המצב הנכון.
סדנה
איך אנחנו בקבוצה משתדלים לבנות מערכת יחסים, שהיא באמת יכולה לשמש לגילוי הא-לוהות? להשתמש נכון בכוח שנאה אהבה, חושך אור, רצון לקבל רצון להשפיע וכולי.
*
קריין: ציטוט 25, בעל הסולם "שמעתי", מאמר קכ"א "היתה כאניות סוחר".
"בפסוק "היתה כאניות סוחר ממרחק תביא לחמה". הנה בזמן שהאדם דורש ועומד בתוקף ש"כולה שלי", היינו שכל הרצוניות יהיה מוקדש כולה לה', אזי הס"א מתעורר כנגדו וטוענת גם כן "כולה שלי". ואז יש מסחר. מסחר נקרא, שהאדם רוצה לקנות איזה חפץ, והקונה והמוכר מתדיינים על הכדאיות. היינו כל אחד טוען שהצדק עמו. וכאן הגוף מסתכל למי כדאי לשמוע: להמקבל או לכח המשפיע, ששניהם טוענים בבירור "כולה שלי". וכיון שהאדם רואה את שופלותו, שגם יש בו נצוצין, שלא מסכימים לשמור את התורה והמצות, אפילו כקוצו של יוד, אלא כל הגוף טוען "כולה שלי". אזי "ממרחק תביא לחמה". היינו, מהרחקות, שהאדם רואה, איך שהוא כל כך מרוחק מה', ומצטער ומבקש מה', שיקרבהו, "תביא לחמה". ענין לחם הוא סוד אמונה. אזי הוא זוכה לאמונה בקביעות, כי "ה' עשה, שיראו מלפניו". היינו שכל ההרחקות, שהוא מרגיש, ה' הביאו לו את המצבים האלו, בכדי שיהיה לו צורך לקבל עליו את יראת שמים. וזה פירוש "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה'". פירוש, שהחיות דקדושה שבאדם, אינו בא דוקא מההתקרבות, היינו הכנסות. זאת אומרת, הכניסות להקדושה. אלא גם מהיציאות, היינו מההתרחקות. שעל ידי זה שהסטרא אחרא מתלבשת בגוף האדם, וטוענת "כולה שלי" בטענה צודקת, ועל ידי זה התגברות באלו המצבים, האדם זוכה לאמונה בקביעות. זאת אומרת שהאדם צריך ליחד הכל לה', היינו, אפילו היציאות נמשך ממנו ית'. וכשזוכה, אזי הוא רואה, שבין היציאות ובין ההכנסות, הכל ממנו יתברך."
(בעל הסולם. שמעתי. קכ"א. "היתה כאניות סוחר")
יש לנו עבודה גדולה, לשייך את כל מה שקורה לנו לבורא, גם את ההצלחה שלנו לשייך לבורא, כל מה שקורה, ואין לנו עבודה אלא רק עימו. אנחנו צריכים לעשות בירור, ביקורת, עוד ועוד על איך אנחנו מדברים, שזה ישתנה כל פעם יותר ויותר למצב שהבורא הוא המבצע את הכול. לא אנחנו. למשל בחיבור בינינו, כששרים למשל "אני סוחב את החבר עליי", כביכול משדה הקרב, או כשמטפסים על ההרים, להר ה' וכן הלאה, את כל זה לא אני מבצע, לא אני שר כאן וממש מודיע על האהבה שלי, אלא עד כמה אני יכול לעורר את הכוח העליון שהוא יבצע את זה.
אנחנו לא הגיבורים, אלא הגיבור הוא הבורא בלבד. אנחנו צריכים לשנות את מקום הדגש שלנו, על מי אנחנו מדברים, למי אנחנו מכוונים ומי המבצע את הכול. הוא מכין לנו את הכול מצד הרע כדי שנזדקק לו ונגיע לטוב.
שאלה: אנחנו רואים שאם נעבוד לפי השיטה של לחפש את החיבור, בהכרח תעלה התנגדות בתוכנו. כשמבינים שהעבודה היא לאורך זמן, יש פחד ללכת קדימה כי אנחנו כבר מגלים שיש התנגדות שעולה.
מה עושים עם זה?
תלמיד: בזמן האחרון אתה מדבר על לנסות לעבוד עם ההתנגדות. פה זה קצת פחות מובן, נעשה יותר עדין, יותר רגיש. איך עובדים עם ההתנגדות בתוך העשירייה כדי לעורר את האור, כדי להוציא את האור מתוך החושך כמו שאמרת?
אנחנו כביכול מחזיקים את תהליך בשתי מושכות. יושבים בעגלה, הסוסים לפנינו, המושכות בידינו וקדימה. וזה לא נכון. אני בסך הכול על כל בעיה שמתגלה, חייב לפנות לכוח המבצע שהוא יבצע, אך ורק. ואם אנחנו במקום זה רוצים לסדר משהו, דבר הכי קטן, האם יש לנו את כוח התיקון? יש בנו, בעצמנו את המאור המחזיר למוטב?
לכן אנחנו צריכים לקחת בחשבון, זה נקרא "שהבורא לא יהיה לך כוח זר". תמיד בחצי מהפעולה אנחנו מגלים את הקלקול ובחצי השני אנחנו פונים אליו. וכך תמיד.
שאלה: להגיד שהכול בא מהבורא זה דבר אחד, אבל להרגיש, זה לא בשליטה שלך, הבורא עדין לא נותן את ההרגשה.
ואתה צריך להשתדל לזכור שהכול בא מהבורא.
תלמיד: אפשר להסביר את זה?
אין כאן מה להסביר. צריכים לעשות פעולות כאלו שאני אתרגל כל הזמן לשייך לבורא כל דבר שקורה איתי, גם טוב וגם רע.
תלמיד: באיזו צורה אתה כן יכול להצליח בזה?
בצורה שהחברה עוזרת לי ואני כל הזמן עושה תרגילים עם עצמי, שכל מה שקורה בא מהבורא, בכל רגע ורגע בחיים, בכל רצון, מחשבה ופעולה.
תלמיד: אז להגיד את זה לעצמך בלי הרגשה?
להגיד את זה בלי הרגשה כדי בסופו של דבר לקבל הרגשה.
תלמיד: אם אתה אומר את זה בלי הרגשה, איך אתה אומר את זה?
תגיד אתה זה בלי הרגשה כל הזמן, בכל דקה, בכל מה שקורה אתה צריך להגיד את זה. להגיד.
תלמיד: מה זה אומר, להגיד?
להגיד, לדבר עם הפה.
תלמיד: כן, כל אחד יכול להגיד מילים בפה. אבל לעצמי אני לא אומר את זה.
תלמיד: בפה אני יכול להגיד.
זה מספיק בפה.
תלמיד: זה באמת עוזר כדי להמשיך את האור, כדי להשיג את זה?
אני אומר לך מה תעשה. מה ייצא מזה אני לא יודע ולא רוצה לדעת. אני פשוט נותן לך תרגיל ואתה צריך לבצע, ואין כאן שום שאלה. אומרים, תעשה. "לא, אני צריך לדעת איך שזה עובד ואיך שזה פועל, ואולי כך או אחרת. איפה זה, תן לי את כל הידיעה, תן לי את כל החכמה, אז אולי אני אשכנע את עצמי". אין.
תלמיד: אבל להגיד את זה לעצמך.
להגיד את זה כמו שזה, מילים להגיד, כן.
תלמיד: להגיד אפילו כשאתה מרגיש התנגדות?
אנחנו לא מדברים על מה שאתה מרגיש, לאף אחד לא אכפת מה אתה מרגיש. אתה אומר שזה בא מהבורא.
תלמיד: אומר בפה, כי חשבתי להגיד לעצמי במחשבות.
לא במחשבות. אני יודע שכשמדברים פותחים את הפה ומוציאים [מילים] מהפה.
תלמיד: וזה לא קשור ליחס שלך בכלל?
כמו שאתה תמיד אומר, בלי שום יחס ושום שכל, אתה פותח את הפה ויוצא משם דבר שאי אפשר לשמוע. כך תגיד.
"דוגמה" טובה לבן אדם, "עד שאני לא מבין, לא משוכנע, לא מרגיש, עד שממש כך וכך בכל השכל הבהמי שלי, עד שהחמור שלי, מהאף שלו ועד הזנב שלו לא מסכים עם מה שאני מדבר, אני לא מדבר". וכל הזמן שומעים את נעירות של החמור, זה לא חשוב, אבל דברים שאנחנו צריכים להגיד בצורה כזאת שבכוונה ללא שום שכל ודעת, "לא", כאן הוא מתנגד.
כל החיים חי כמו חמור, הוא לא יודע מה הוא עושה, זה לא חשוב, כאן זה חשוב. כי זה יצר הרע שמתנגד, דורש הוכחות.
שאלה: בעל הסולם כותב בקטע הזה על אמונה בקביעות. האם האמונה בקביעות היא מידה מסוימת של תפיסה?
אמונה בקביעות זה כבר דבר גבוה. זה [קורה] כשהאדם קיבל את כוח האור שפועל בו ומחזיק אותו ברמה רוחנית מסוימת. והאדם מחזיק את כוח האור הזה, הוא לא יכול לעזוב והאמונה הזאת נשארת. אנחנו צריכים להיות תמיד מצוידים בעביות שעליה יש מסך. אז אם יש לי עביות מסוימת ועליה כבר יש מסך ואני נמצא למעלה מזה, עם המסך, זה כבר נקרא שהאמונה שלי, כוח ההשפעה, היא "בקביעות", שאני כבר יכול להתייחס למערכת שמתגלה בסגנון של מערכת ההשפעה. זה כבר שכל חדש, רגש חדש, זה כבר יחס חדש לעולם. אני כבר רואה מה שקורה בסגנון של השפעה ולא קבלה. אנחנו לא יכולים לתאר לעצמינו את זה.
שאלה: אמרת שאני יכול לעורר את הכוח העליון והוא מבצע. אז מה בעצם בשליטה שלנו?
בשליטה שלנו לעורר את הכוח העליון שיבצע, אלא מה עוד? אנחנו [קיימים] רק כדי לעורר את הכוח העליון. משהו מקולקל, אני לא יודע מה מקולקל, אני צריך אור שיבוא ויראה לי את הקלקול, כדי לעורר את הכוח העליון. כשהוא בא אני רואה שיש לי קלקול ואני לא מסוגל [לתקן]. כך חשבתי קודם, לא זאת הבעיה, אלא הבעיה היא בזה שאני לא מסוגל להתחבר, במשהו להתקרב. גם זה כוח הקלקול.
מה בדיוק הקלקול, מה צריך להיות בתיקון, איך לבצע את התיקון, על ידי איזו בקשה לבצע את התיקון. מה ייראה אחרי שזה יתבצע? את כל הדברים האלה אני חייב שלב אחר שלב לקבל מלמעלה. ועל כל אחד מהם אני צריך להעלות מ"ן.
אנחנו חושבים שזה מתגלגל מאליו. לא. העבודה שלנו למטרה חייבת להיות כל הזמן, כל הזמן בצורה עקבית כזאת בדרישה שהבורא יתגלה. נחת הרוח לבורא היא בזה שאתה מושך אותו לכל פעולה ופעולה, אתה מכתיר אותו בזה. הוא המבצע, לא חשוב באיזה דרגות, לא חשוב באיזה פעולות, יכול להיות כביכול המלוכלכות ביותר, הוא בעצמו הכין לך אותן, תמשיך אותו שיתקן אותן.
קריין: ציטוט 26, בעל סולם "שמעתי", מאמר ל"ו "מהו, ג' בחינות גופים באדם".
"כתוב "בזיעת אפך תאכל לחם". שלפני חטא דעץ הדעת, לא היה החיות תלוי בהלחם, היינו שלא היו צריכים להמשיך אור וחיות, אלא שהיה מאיר. מה שאין כן אחר החטא, שאדם הראשון נדבק בהגוף של משכא דחויא [עורו של נחש], אז נקשר החיים בהלחם, היינו במזונות, שצריכים כל פעם להמשיך מחדש, ואם לא נותנים להם מזונות, הם מתים. וזה נעשה לתיקון גדול, בכדי להינצל ב' גופים. ולכן מוטל על האדם להשתדל ולהתאמץ, שלא יחשוב מחשבות מה שנוגע להם. ואפשר שזהו מה שאמרו חז"ל "הרהורי עבירה קשים מעבירה". כי המחשבות זהו המזונות שלהם. היינו מהמחשבות שחושבים מהם, מזה הם מקבלים חיות. לכן האדם צריך לחשוב, רק עבור הגוף הפנימי, היות שהוא לבוש לנפש דקדושה. כלומר, שיחשוב מחשבות מה שהם אחר עורו, כלומר אחרי עור של הגוף, נקרא חוץ מגופו, שפירושו חוץ מתועלת עצמו. אלא רק מחשבות שהם תועלת הזולת. וזה נקרא "חוץ מעורו". כי אחרי עורו אין שום אחיזה לקליפות. כי הקליפות נאחזות רק מה שהוא בתוך העור. היינו מה ששייך לגופו, ולא מחוץ לגופו, הנקרא "חוץ מעורו". זאת אומרת, שכל מה שבא לידי התלבשות בגוף, יש להם אחיזה. וכל מה שאינו באה לידי הלבשה, אין הם יכולים להתאחז. וכשיתמיד לחשוב מחשבות שהם לאחר עורו, אז הוא זוכה למה שכתוב "ואחר עורי נקפו זאת, ומבשרי אחזה אלוק" (איוב י"ט כ"ו). "זאת" היא בחינת שכינה הקדושה. והיא עומדת אחרי עורו. "נקפו" היינו שנתקנה, להיות לעמוד אחרי עורי. ואז האדם זוכה לבחינת "מבשרי אחזה אלוק". היינו שהקדושה באה בהתלבשות בגוף בפנימיות. וזהו דוקא בזמן, כשהוא מסכים לעבוד מחוץ לעורו, היינו בלי כל התלבשות. מה שאין כן הרשעים, שרוצים לעבוד דוקא בזמן, שיש הלבשות בתוך הגוף, הנקרא "בתוך העור", אז "וימותו ולא בחכמה". שאז אין להם שום התלבשות, ולא זוכים לשום דבר. מה שאין כן הצדיקים, דוקא הם זוכים להתלבשות בגוף.
(בעל הסולם. שמעתי. ל"ו. "מהו, ג' בחינות גופים באדם")
מדובר כאן על ידי איזה פעולות, שוב ושוב אדם יכול להגיע ולהעמיד את עצמו ברוחניות. שהוא מעביר בחלקים קטנים את אוצר המלך מהמדינה הישנה, למקום המדינה החדשה, כך הוא עושה, עד שהוא מעביר את הכול. אבל הוא משתדל להאמין שזו העבודה הנכונה. המדינה הישנה נמצאת בתוכי, בתוך כל אחד ואחד, אני מאוד דאגתי, אגרתי שם את כל הדברים הטובים, הכול זה הרכוש שלי, זה אני, זה מה שנותן לי את הרגשת החיות, הביטחון, זה שלי, פשוט מאוד שלי, לא רוצה שאף אחד יגע בזה, הכול נמצא בתוך גופי.
ופתאום אני קובע שמה שיהיה חשוב לי, שאני רוצה שיהיה חשוב לי, זה דווקא מה שנמצא מחוצה לגופי. מה שמחוצה לגופי זה אוויר? לא, שם זה האחרים, ואני רוצה להעביר את זה אליהם, ואז אני מתחיל, כל חלק וחלק שממני, רצון עם המילוי, ממש להוציא מעצמי ולשייך לכולם, ולצפות שזה יקרא המדינה השנייה שלי. כשאני עושה את העבודה הזאת, אז אני מתחיל להבין שבהחלט רק צורה כזאת, יחס כזה שעכשיו אני עיצבתי בי, בכוח, בעזרת הכוח העליון, דווקא צורה כזאת, שאני מתייחס למה שמחוצה לי, הצורה הזאת היא הנכונה. היא נותנת לי חופש לא להיות קשור לרצון לקבל, לא לחיות בתוכו, אלא מעברו, ברצון להשפיע, בדרגת הבינה. כך עוברים מהעולם הזה לעולם העליון.
שאלה: האם הפעולה הזאת של לייחד לבורא, היא להצליח לקחת את הדבר הקטן ולהעביר אותו ממדינה למדינה, ואז שוב ושוב?
כן, אני מעביר מהרשות שלי לרשות שלו.
תלמיד: ומה לעשות עם זה, שאני מצליח להחזיק חצי שנייה שזה ברשותו, ואז עוד פעם זה חוזר בדיוק לאותו מקום.
בסדר, תלמד מזה מי אתה.
שאלה: מה זאת אומרת מחשבות לטובת הזולת?
אתה צודק, אני לא יודע.
תלמיד: אתה לא יודע?
אני לא יודע מה זה "לטובת הזולת". מחשבות לטובת הזולת, רצונות, מעשים.
תלמיד: מה זה "טובת הזולת"?
טובת הזולת זה שאני מרגיש את הזולת, אני מרגיש מה שהוא רוצה, ואני עושה הכול לפי הרצון שלו, זה הכול. ודאי שאני בעצמי לא יכול לגרום לזולת שום דבר, אבל אני פונה לבורא, שהבורא יגרום לו את מה שהוא רוצה. אני כאילו אומר לבורא "אתה תעשה לו טובה, ואני משלם". אתה מבין את זה? זה מהעולם שלנו, נניח שאנחנו חברים שיוצאים מהבר, אני שתוי ולא יודע כלום, אתה מכניס אותי למונית, נותן לנהג מאה ש"ח ואומר "תעביר אותו הביתה", כך זה.
תלמיד: באופן טבעי אני לא מסוגל לעשות את זה.
אני מאמין לך שאתה לא מסוגל לעשות דברים כאלה.
תלמיד: באופן פנימי אתה מסוגל לעשות דבר כזה, לחשוב לטובת הזולת? הרי אתה אגואיסט קטן, אתה עדיין לא מסוגל לחשוב על הזולת.
אתה תעשה כאלה פעולות אפילו שאתה לא רוצה.
תלמיד: מה זאת אומרת?
זאת אומרת כך, הלך.
תלמיד: אבל בעל הסולם אומר שהאדם צריך לחשוב רק על הלבוש הפנימי. צריך לחשוב רק על הלבוש הפנימי?
עזוב פנימי, חיצון. זאת דוגמה, תבין ותעשה, זה הכול. זאת אומרת, אתה יכול במקום החבר לבקש מהבורא, שהבורא יבצע תיקון. אתה לא מסוגל, החבר לא מסוגל, הבורא כן מסוגל. אבל הוא לא מסוגל לעשות את זה מהפניה של החבר עצמו, שמבקש שהבורא יעשה עליו תיקון, אלא רק מהפנייה שלך עבור החבר, הבורא כן יעשה את זה. זה "איש את רעהו יעזורו".
תלמיד: מתי יש תועלת מזה? אני עדיין לא מבין איך טובת הזולת פועלת.
אם יהיו לך חברים ויבקשו עבורך, אתה תרגיש איזו תועלת יש לך מזה.
תלמיד: אני בדרך כלל רוצה להפטר ממנו, לא לעשות לו טוב, רק להפטר ממנו שהוא לא יפריע לי, באופן טבעי.
את זה אני לא יודע. אני אומר לך, אם אתה רוצה להתקדם לרוחניות, זה יקרה אך ורק כשהחברים מבקשים עבורך, פונים לבורא ואומרים "אנחנו משלמים, תעזור לו" והוא מבצע. כי זאת צורת ההשפעה, איך היא יכולה להיות אחרת. אתה חושב שזה לא נקרא "ערבות"?
תלמיד: אני לא יודע, אני צריך להיות כנה עם עצמי. אם אני עושה פעולה כזאת, אני צריך להיות כנה עם עצמי שאני באמת עושה לטובתו.
אבל זו מערכת עליונה, מסבירים לך איך היא עובדת. האדם, עבור עצמו, אף פעם לא יכול לעשות שום דבר.
תלמיד: אפילו אם אני לא מרגיש את זה כלפיו, אני צריך לעשות את זה באופן פנימי, כאילו להתגבר על זה?
אתה צריך לקבל את מה שאומרים לך המקובלים, ולבצע, ואז מתוך הביצוע תהיה לך הרגשה. כמו שילד קטן עושה מה שעושים הגדולים, ואחר כך מתחיל להבין מה זה. זה נקרא "חינוך קופים", "ממעשיך הכרנוך".
שאלה: מה זה אומר שהבורא הוא הגיבור?
יש כזו בדיחה, האם יש אבן שהבורא לא יכול כאילו לסובב אותה. זה "גיבור", זאת אומרת שאת כל אותו היצר הרע הוא יכול לתקן ולהביא ליצר הטוב. לא ליצר הטוב אלא לצורה הטובה, לביטוי הטוב.
תלמיד: הבן האדם בדרך כלל מרגיש שהוא הגיבור של החיים שלו.
ומה הלאה?
תלמיד: איך עוברים מהמצב שאני המרכז למצב שהבורא הוא המרכז?
איך עוברים? על ידי זה שמקבלים מכות, ורואים שאני לא המרכז. זה יקרה בדרך, אל תדאג.
שאלה: מה פירוש שהקליפות נדבקות מיד למחשבות בתוך הגוף?
אני לא יודע מה זה קליפות שנדבקות למחשבות שבתוך הגוף, את הכול צריך לפרש. אם האדם עושה מזה איזה ציור גשמי, אז זה סוג מחלה, שישאל את הרופאים.
שאלה: אם אדם לא חושב שזה בא מהבורא, אז מאיפה הוא חושב שזה בא בכלל?
שישאל את עצמו. הוא שואל אותי מאיפה הוא חושב שזה בא, אם זה לא בא מהבורא. באמת, איזה שאלות אלה. מי אני מה אני, שאני אלך להסביר לו?
שאלה: איך ממצב שלאדם אין כוח לעצמו הוא קם, אוגר את הכוחות ועושה פעולות לטובת החברים שלו?
דווקא במצב שאין לו כוח לעצמו הוא יכול להשיג כוחות לחברים שלו. תנסו ותראו שזה לא שייך אחד לשני. זה מאגר כוחות אחר לגמרי לעשות עבור אחרים. עבור עצמו, לא.
קריין: ציטוט 27, רב"ש ב', מהו, שהסולם הוא באלכסון, בעבודה.
"צריכים את השני קוים, שעל ידי שניהם יגיעו לקו האמצעי. כי אי אפשר להיות קו אמצעי, אם אין לפניהם שני קוים. לכן, בזמן שיש מחלוקת, אז שייך לומר, ש"בא השלישי ויכריע ביניהם, ועושה שלום". מה שאין כן אם אין מחלוקת, אין צורך לעשות שלום. זאת אומרת, אם אנו צריך לבחינת שלום, אז אנו מוכרחים להמציא מקודם מחלוקת, אחרת אין מקום לשלום. אולם השאלה היא, בשביל מה אנו צריכים לשלום, הלא יותר טוב היה, אנו מבינים, כשאין מחלוקת, ולא צריכים לשלום, שכך השכל מחייב. והתשובה היא, היות שאלו שני הופכיים יש בנו בהטבע, נמצא לפי זה, שענין המחלוקת זהו מציאותי, שהטבע עשה לנו כך. פירוש, שמצד מטרת הבריאה, יש בנו טבע, שהבורא נתן לנו רצון לקבל הנאה ותענוג. ומצד תיקון הבריאה, אנו צריכים ללכת בכיוון הפוך, שהוא להשפיע, כדוגמת הבורא "מהו רחום אף אתה רחום". אם כן הב' קצוות האלו הם נמצאים בנו. ומה שאנו אומרים, שצריכים לעשות מחלוקת, כמו שאמרו חז"ל "לעולם ירגיז אדם יצר הטוב על יצר הרע", וכמו שפירש רש"י, "שיעשה עמו מלחמה". הכוונה היא, שיגלה את הרע שבו. ולא ע"י המחלוקת, הוא מייצר רע, שמזה נעשה מחלוקת. אלא הרע שבאדם הוא בגניזו. ואם יכנס שמה אור דקדושה, תיכף יתעורר הרצון לקבל, הנקרא שבו, ויקבל הכל בקבלת לעצמו. וזה יעבור תיכף להצד הטומאה והקליפות. לכן צריכים לעשות מלחמה, שע"י זה הרע יצא ממחבואו וילחם עם היצר טוב. נמצא, שדוקא ע"י מלחמה הוא מתגלה, היות שהוא רוצה להילחם עם היצר טוב. וכשהוא מתגלה בפרצופו האמיתי, אז רואה האדם, איך שהוא "הר גבוה". ובא אז לידי הכרה, שאין עצה אחרת, אלא לבקש מה', שיעזור לו להכניע את הרע, ושתהיה לו היכולת לעבוד רק על הכוונה בעל מנת להשפיע."
(רב"ש - ב'. מאמר 10 "מהו, שהסולם הוא באלכסון, בעבודה" 1989)
שאלה: אמרת שאני מבקש מהבורא שיעשה טובה לחבר ואני אשלם. מהו אותו תשלום, במה אני משלם?
זה לא חשוב. העיקר שאתה מרגיש שאתה מוכן לכסות את כל הפנייה שלך לבורא עבור החבר. אתה לא סתם פונה אליו ומבקש שיעשה את זה. הבורא פועל חינם. אתה מוכן לעשות לו טובה ולעשות הכול רק כדי שיעזור לחבר שלך.
שאלה: על איזו מלחמה ביצר הרע ויצר הטוב הוא מדבר?
שליטה על האדם.
תלמיד: איך מעוררים את המלחמה?
שאדם בודק את עצמו מה מדבר בו.
תלמיד: מה זה אומר, מה אני צריך לעשות?
מה אני חושב, מה אני מבין, מה אני מרגיש, איך אני שומע, איך אני מדבר, מה מניע אותי, המחשבה שלי על העתיד הטוב, על המצב הטוב, על להרוויח, להצליח, לרכוש יותר ביטחון בכל מצב וכן הלאה, או שאני חושב על כל הדברים האלה רק כלפי הקבוצה, כל הזמן מחוצה לי.
תלמיד: אז לגלות שאני נמצא כל הזמן בוויכוח בין שני הדברים האלה.
כן, בשתי ההבחנות האלה בך אתה צריך להיות בוויכוח וכל הזמן להעביר, להעביר, להעביר הכול לרשות הרבים.
תלמיד: אדם לא מסוגל לעשות את זה.
אז יש לך למי לפנות, גם לחברים שיעזרו לך בערבות וגם לבורא.
תלמיד: זאת המלחמה?
אין יותר, רק השטח הקטן הזה.
תלמיד: אז מעצמי, מכל המחשבה של עצמי, כל הזמן להעביר המחשבה הזאת לחברים ולבורא.
כן.
אנחנו דיברנו אתמול על הכנס. אתם השגתם איזה תוצאות מהשיעור ההוא? יש משהו חדש לשמוע? איך להתקדם, מה לבצע? אבל בצורה קצרה, עניינית. אני רואה על חשבון השיעור אתמול היום יש הכבדת הלב, הכבדת הראש, הכבדה בכל השטחים.
תלמיד: אתמול הייתה משימה לשלוח למייל הצעות, ולצערי קיבלנו מעט מאוד פניות. רצוי שהעשיריות ייקחו את זה ברצינות. הייתה דוגמה של עשירייה מסוימת ששלחה הצעה, אולי כדאי שהעשיריות ידונו על זה ובמשך השבוע תשלחו כמה שיותר הצעות, אנחנו זקוקים לזה.
זה נכון, אבל המצב של היום, שהוא איזו תרדמה, כבדות, ערפול, אתם מבינים את זה? כן או לא? אני לא מבין. אפילו להבין את זה קשה. מה אתם חושבים, איך לצאת מזה, לא להסכים עם המצב? יש מה להציע או לא?
תלמיד: בדיוק על זה דיברנו היום, לקשר הכול אליו ולבקש שהוא יעשה לנו את השינוי הזה. זה באמת היה מבורך, עבדנו גם בערב, גם בשיעור וגם בישיבת חברים, ואם אלה באמת הפירות, אז יש עם מה לבוא אליו.
אז איך לבוא?
תלמיד: בכל עשירייה שתהיה התקבצות, שתהיה תפילה.
איך?
תלמיד: אני חושב שאולי בזמן שיש לכל עשירייה שמתקבצת במשך היום, לברר את הפנייה הזאת, כי זה משהו פנימי, ולא שיכולים להגיד משהו בחוץ. צריך ליצור את הבקשה, את התפילה הזאת בינינו.
בואו נעשה את זה עכשיו כרגע.
סדנה
נדבר על מה שיש לנו, מה שקיבלנו מהבורא. בצורה אינטנסיבית, מהירה, תוך דקה כל אחד אומר מה שיש לו עכשיו, הכבדה שבלב כלפי החברים, חוסר אונים, ערפול, ערפל במוח, ריקנות בלב וכולי, זה הכול בא מהבורא. יש לנו את מי להאשים.
*
לשם מה הבורא עשה לנו היום מצב רוח כזה? מה המטרה, כי וודאי ש"אני הראשון", הוא מבשל את הכול. לשם מה הכניס לנו היום כזה מצב רוח, שזה תמיד התקדמות, כי מעלים בקודש. לשם מה?
*
אני שומע מאנשים תשובות שונות מאוד. איזה תשובות יש לנו מזה שקיבלנו היום הכבדת הלב? שזה בכוונה. זה בא מהבורא כדי לתת הזדמנות. כדי מה? שנפנה אליו. כדי לפנות לחברים. ישנן הרבה מאוד דעות שונות. אז מה עלינו לעשות? כל אחד לפי הדעה שלו?
*
איך אנחנו שקיבלנו דעות שונות, התרשמות שונה על הכבדת הלב כמו זאת שיש לנו היום, יכולים לפעול? אולי זה נכון שכך פועלים, אבל האם צריכים לעשות את זה יחד או מספיק שכל אחד יעשה? מה עושה כל אחד עם הדעה שלו שהוא חושב שצריכים להתנהג בצורה המסוימת האישית שלו? איך הצורות האלו יתחברו כדי להשפיע לבורא בעוצמה רבה קבוצתית באיכות אחרת ממה שכל אחד? מה עושים?
*
לסיכום מה אנחנו עושים היום עם מה שקיבלנו מאתמול בפועל? איזו תגובה נותנים היום על מה שקיבלנו מאתמול? איזו תגובה יש לנו למצב שקיבלנו היום? אתמול הייתה לנו התעוררות, ההתעוררות השפיעה כך שהבורא סידר לנו את המצב של היום. איך אנחנו מקבלים אותו? ואיך אנחנו מגיבים אליו? יש כאן שני שלבים. קודם כל לקבל אותו, להבין אותו, לברר אותו, על כל דבר צריך להגיד תודה, כי זה בטוח התקדמות לשלב הבא, ואיך אנחנו מגיבים אליו בצורה ברורה, בוגרת, ריאלית? שלא בוכים ולא נכנעים.
*
נניח שאנחנו רוצים לפנות לבורא, אז עם איזה מצב, מהמצב של היום, אנחנו פונים אליו? כתוב שבכל רגע התפילה צריכה להיות תמידית. איזו תפילה יכולה להיות לנו מהיום? כל אחד מדבר כנציג, כשליח ציבור.
*
(סוף השיעור)
-
"וראיתי אני, שיש יתרון לחכמה מן הסכלות- כיתרון האור מן החשך" (קהלת ב', י"ג)↩