שיעור בוקר 31.01.2020 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

להשפיע נחת רוח לבורא – קטעים נבחרים מהמקורות

קריין: אנחנו נפתח את השיעור בקטעים נבחרים מהמקורות בנושא "להשפיע נחת רוח לבורא", המשך מקטע מספר 24.

במה בסופו של דבר מתבטאת נחת הרוח לבורא? לא חסר לו כלום, אלא שהנבראים ירצו לקבל ממנו מה שהוא רוצה לתת, כי רצונו רק להיטיב. שום דבר לא חסר ושום דבר לא נשמע, שום דבר לא מוכן, אם הוא רק רוצה להשפיע אז חסר לו רק שיהיו נבראים שירצו שהוא ישפיע, לקבל את הטבתו בדיוק במידה, בדיוק בצורה, שהוא רוצה לתת, בכל רגע ורגע, בכל מצב ומצב, שהנבראים מסוגלים לקבל. לכן כל העבודה שלנו כלפי הבורא היא סך הכול מתבצעת בתפילה, שאנחנו מבקשים ממנו להשפיע לנו אז באמת אנחנו עושים לו נחת רוח.

אז אנחנו צריכים לדעת מה הוא רוצה לתת, באיזו מידה, באיזו צורה, איפה אנחנו יכולים לרכוש את הרצון הזה דווקא שהוא רוצה לתת. בדרך כלל רצון לקבל משהו נולד אצלנו מתוך זה שאנחנו מקבלים משהו, מרגישים שזה טוב, ואחר כך הטוב הזה נעלם, משאיר רשימו, ואנחנו עם הרשימו הזה כבר רצים כדי להחזיר אלינו את הטוב הזה. איך זה קורה כאן? אנחנו צריכים לבדוק, להבין, איך בדיוק. לכן התורה שלנו, השיטה, היא נקראת "חכמת הקבלה", לא סתם לקבל, כי אתה לא תקבל, אלא לדעת איך לקבל, איך לבקש, אפילו לדרוש, כי "נצחוני בני", "דופקים בתשובה", שאנחנו רוצים את זה, מבקשים כמו ילד קטן, תינוק שבוכה, שדורש, בזה עושים נחת רוח, וכל העבודה בסופו של דבר היא מסתיימת בתפילה. כך אנחנו לומדים.

עכשיו לפנינו נמצא הכנס הגדול השנתי 2020, ואנחנו צריכים לחשוב איך אנחנו מעלים תפילה יחד עם אלו האלפים שיהיו בתוך הכנס פיזית, וגם יהיו עוד הרבה בכל מיני צורות הקשר מכל היבשות, אנחנו צריכים לחשוב איך אנחנו מגיעים לריכוז של בקשה, לעוצמה כזאת של העלאת מ"ן, שבאמת נוכל להתחיל לקבל מהבורא גם מה שצריך, אחרת לא נקבל, שיהיה ברצון טוב של המקבלים וברצון טוב של הנותן, וגם עד כמה שאפשר יותר. בגודל הבקשה, בגודל הכלי שלנו, אז אנחנו עושים לו אם כן יותר מצב רוח, יותר תענוג, יותר נחת רוח. אז לשמח את הבורא זה להצטייד בחיסרון חזק, כללי, גדול, כמה שאפשר בתוקף, ולדרוש כמה שאפשר, כמו תינוק, אז בזה נעשה נחת רוח, ויהיה ברצון טוב שלנו וברצון טוב שלו, כך נגיע למגע הראשון. זו בעצם השאלה, המצב, הבעיה, שאנחנו צריכים לפתור, שעומד לפנינו.

בואו נמשיך בינתיים בקטעים האלו, איך אנחנו בכל מיני אופנים רוצים לראות איך משפיעים נחת רוח.

קריין: קטע מספר 24 מתוך "רב"ש" ב', "מהו, שהצדיקים ניכרים על ידי הרשעים, בעבודה".

"אם כוונתם היא לעשות נחת להבורא, הרי זה גורם, שאם הם רוצים להוסיף עבודה, הם נצרכים להוסיף בגדלות הבורא, כי כפי שיעור גדלותו יתברך, בשיעור זה הם יכולים להיבטל אליו ולעשות את כל מעשיהם רק לשם שמים. וזה כמו שאומר בזה"ק על פסוק "נודע בשערים בעלה", שכל אחד ואחד "לפום מה דמשער בלביה". אי לזאת, אלו אנשים שרוצים לעבוד לשם שמים, בכדי שיהיה להם חומרי דלק לעבודה, הם צריכים כל יום להשתדל להשיג בחינת אמונה בגדלות ה', היות שגדלות ה' זו שמחייבת אותם לעבוד בשבילו. וזהו כל התענוג שיש להם בעבודתם."

(רב"ש - ב'. מאמר 15 "מהו, שהצדיקים ניכרים ע"י הרשעים, בעבודה" 1989)

סדנה

איך אנחנו מוסיפים בגדלות הבורא? איך אנחנו בטוחים שאנחנו באמת פועלים בצורה נכונה? איך אנחנו בודקים שאנחנו משיגים את גדלות הבורא יותר ממה שהיתה קודם?

*

איזה קשר יש בין להגדיל את העשירייה בעיניי הפרטיות ולהגדיל את הבורא כלפַי, איזה קשר יש בין להגדיל את העשירייה ולהגדיל את הבורא בעיניי?

*

אני את הבורא לא מרגיש, אני לא יכול למדוד את נחת הרוח לו, בו, שום דבר. איך אני מודד את כל הדברים האלה, שאני והוא, כנראה שהעשירייה באמצע, זה ברור לנו כבר. איך אני בתוך עשירייה, שהיא עומדת ביני לבין הבורא, מבצע את כל הפעולות, אני כלפי הבורא והבורא כלפַי, שזה הכול מתגלה בעשירייה?

עד כמה שהעשירייה היא יותר עוצמתית, אז הקשר שלי עם הבורא יותר גדול, אז יכול להיות שכאן יש עשירייה יותר גדולה בכמות ויותר גדולה באיכות. יותר גדולה באיכות זו בעיה, זה עניין של המדרגות, אבל יותר גדולה בכמות, זה נגיד אנחנו כשמתחברים בכנס, ואז יכולים גם להגיע להגברת הקשר שלנו עם הבורא.

איך אני בעבודה שלי עם העשירייה מבצע את כל הפעולות שלי עם הבורא? כי אין בורא מחוץ לעשירייה ואין את האני גם כן בעצם מחוץ לעשירייה, אם אני מתנתק מהם אז אני כבר לא נמצא, ברוחניות קיימת רק עשירייה, רק פרצוף, רק עשר ספירות.

*

אם אני רוצה להגיע למגע עם הבורא איך אני צריך להשתמש בהזדמנות הזאת של הכנס, העשירייה שבכנס, זאת אומרת, כל הקהל, באיזו צורה אני צריך להשתמש בהם, להתכלל בעשירייה שלי הפרטית, הקטנה, המקרית, שיש לי בכנס, כל פעם עם כמה אנשים מקריים, או שאני משתמש בכל הקהל שנמצא שם כדי להגיע לעוצמת הקשר עם הבורא, שתפתח לי? איך אני משתמש בכל האלפים שנמצאים בכנס שלנו?

*

איך אנחנו מגיעים למצב שלא יכולה להיות גדלות הבורא יותר מגדלות העשירייה? עשירייה זה יכול להיות אלפים או עשר או אפילו פחות מעשר קצת. איך אני יכול להגיע למצב שגדלות העשירייה וגדלות הבורא אצלנו הן היינו הך? כמו שכתוב, שלא יכול להיות יותר, כמה שאני חושב שהבורא יותר גדול, יותר חושב, זה שאני מרמה את עצמי, זה לא יכול להיות יותר ממה שאני מתאר לעצמי את גדלות החברים. איך אני תמיד שוקל אותם בשווה?

זאת הבעיה שלנו, אם היינו עושים זאת כך כל הזמן, היינו כל הזמן נמשכים לחיבור. איך אנחנו מגיעים למצב ששוקלים את העשירייה כחשיבות הבורא, ממש בצורה כזאת?

*

מהו הקשר בין גדלות הבורא, גדלות החברה, וגדלות עצמי? מה עם האני?

*

קריין: קטע מספר 25 מתוך רב"ש - ג' "עבדו את ה' בשמחה".

"העובד ה', היינו מי שכוונתו בעל מנת להשפיע, צריך להיות בשמחה בזה, שמשמש את המלך. ואם אין לו שמחה בזמן העבודה הזאת, סימן שחסר לו בהערכת גדלות המלך. לכן אם רואה שאין לו שמחה, אז צריך לתקן, היינו שיחשוב בגדלות המלך. ואם מכל מקום הוא לא מרגיש, יש לו להתפלל לה', שה' יפתח עיניו וליבו, שירגיש את גדלות ה'. וכאן מתפתחות ב' הבחינות:

א. בזה שאין לו הרגשת גדלות המלך צריך להצטער.

ב. צריך להיות בשמחה בזה שכל הצער מהחסרונות על רוחניות, ולא כמו שאר אנשים, שכל חסרונות, שמהם מצטערים, הם רק על על מנת לקבל.

וצריך לדעת, מי הוא שנתן לו לאדם את הידיעה הזאת, שצריך להצטער על רוחניות. ומזה הוא צריך להיות שמח, שה' שלח לו מחשבות של חסרון רוחני, שזה בעצמו נקרא ישועת ה'. ולכן הוא צריך לשמוח."

(רב"ש - ג'. מאמר 42 "עבדו ה' בשמחה)

על מה אני צריך להצטער יותר, על זה שאני חושב על עצמי ולא על הסביבה, או על זה שאני חושב על עצמי ולא על הבורא, או על זה שאני חושב על הסביבה פחות מאשר על הבורא?

*

קריין: קטע מספר 26 מתוך רב"ש - ג' "עבודת האדם".

"מי שעובד מטעם להשפיע, היינו שיש טבע בהגוף שיכול להכניע את עצמו תחת מי שגדול ממנו, ויש לו כח לשמש את מי שגדול ממנו, נמצא שרק שיעור גדלותו של השם יתברך מחייב אותו את העבודה. ובשיעור שמאמין בגדלות השם יתברך, לפי שיעור זה יש לו כח לעבודה. ומאחר שרצון ה' הוא שהתחתונים יזכו לראות את גדלותו ורוממותו של הבורא יתברך ויתעלה, לכן משום זה התחתון צריך לעבוד רק מטעם להשפיע. היינו לא מטעם מתנת המלך, הנקרא אהבה התלויה בדבר, אלא מטעם המלך עצמו, מאחר שהוא מאמין בגדלות המלך, לכן יש לו כח להשפיע ולשרת את המלך. נמצא שכל עבודתו היא בהתבוננות גדלותו ורוממותו יתברך. ובשיעור שיש לו הכרה בגדלותו, בשיעור זה הוא מרבה בהעבודה. לכן יש מעלה יתירה בהעבודה של על מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו."

(רב"ש - ג'. מאמר 326 "עבודת האדם")

אבל מה לעשות אם לא יכולה להיות גדלות הבורא יותר מגדלות החברה? כי אם הוא מתאר את הבורא יותר מגדלות החברה זה לגמרי לא מציאותי, זה כבר דמיון. מה שאין כן, אם מתאר את גדלות הבורא בתוך החברה, אז לפי כוח החיבור, לפי הקשר שיש בין החברים, אז מתאר אותו נכון, כי הבורא הוא מהות הקשר בין החברים. איך אנחנו אם כך מתפללים לבורא? אם הבורא הוא מהות הקשר בין החברים, איך אנחנו מתפללים אליו?

*

הבורא מתגלה רק בין החברים, הכוח שמקשר בין האגו של האחד והאגו של השני, הכוח שמקשר בין האגואים שלנו הוא כוח ההשפעה, זה כוח הבורא. איך הוא מתגלה? יש את האגו שלי והאגו של החבר, איך הבורא מתגלה בינינו?

*

איך אני מעמיד את האגו שלי ואת החבר עם האגו שלו, מה שנראה לי, כדי לגלות בינינו את תכונת ההשפעה, תכונת הבורא? ממש פשוט, אני והחבר שלי שלידי איך אני יכול לייצב מצב שהבורא מתגלה בינינו? כאן, עכשיו, פשוט.

*

קריין: קטע מספר 27 , מתוך כתבי רב"ש א', "אהבת חברים - ב".

"בכדי לזכות לאמונה, צריכים להקדים מקודם, יראה, כי היראה היא מצוה כוללת כל המצות שבתורה, להיותה השער לאמונתו ית', שלפי התעוררות יראתו בהשגחתו ית', כן שורה בו האמונה, בהשגחתו ית'. והיראה הוא, שמפחד שמא ימעט בעשית נחת רוח ליוצרו, שפירושו שהיראה שהאדם צריך לפחד מה' אולי לא יוכל להשפיע נחת רוח לה' ולא שהיראה תהיה לתועלת עצמו. לפי הנ"ל יוצא כי השער לאמונה הוא יראה. אחרת אי אפשר להגיע לאמונה. ובכדי להגיע ליראה, היינו שיהיה לו פחד אולי לא יוכל להשפיע נחת רוח ליוצרו, אז מקודם צריך שיהיה לו רצון וחשק להשפיע, ואח"כ אפשר לומר שיש מקום לפחד אולי לא יהיה לו אפשרות לקיים, את היראה. אבל בדרך כלל אדם מפחד אולי לא יעלה בידו לקיים בשלימות אהבה עצמית, ולא שידאג אולי אפשר לא יוכל, להשפיע להבורא. ומאיזה חומר אדם יכול להגיע, ולהשיג תכונה חדשה, שהוא צריך להשפיע; וקבלה עצמית, הוא דבר פסול. הלא זה הוא נגד הטבע... אי לזאת יש עצה אחת, אם מתאספים כמה יחידים שיש להם הכח הקטן הזה, שכדאי לצאת מאהבה עצמית, אלא שאין להם כל הכח והחשיבות לדבר השפעה, שיוכלו להיות עצמאים בלי עזרה מבחוץ, וכל אלה היחידים מתבטלים כל אחד להשני. כולם יש לכל הפחות בכח, את ענין של אהבת הבורא, אבל בפועל, לא יכולים לקיים את זה, אז על ידי זה שכל אחד נכנס בחברה ומתבטל את עצמו להחברה אז נעשה גוף אחד, שהגוף הזה מורכב, למשל מעשרה אנשים, הרי יש להגוף הזה כח, פי עשרה מכפי שהוא היה יחידי. אבל בתנאי כשהם מתאספים, כל אחד יחשוב, שהוא בא עכשיו להמטרה לבטל את אהבה עצמית, היינו שלא יחשוב עתה איך למלאות את הרצון לקבל שלו, אלא יחשוב עכשיו עד כמה שאפשר רק על אהבת הזולת, רק על ידי זה הוא יכול לקבל רצון וצורך, שצריכים, לקבל תכונה חדשה שנקרא רצון להשפיע. ומאהבת חברים הוא יכול להגיע לאהבת הבורא, היינו שרוצה להשפיע להבורא נחת רוח. נמצא שרק על ידי זה קבל צורך שמבין שענין להשפיע הוא דבר חשוב ונחוץ וזה הגיע לו ע"י אהבת חברים, ואז שייך לומר יראה היינו שמתירא אולי לא יוכל להשפיע נחת רוח להבורא שזה נקרא יראה. נמצא שעיקר היסוד שעליו יכולים לבנות, את הבנין, דקדושה הוא הכלל של "ואהבת לרעך", שעל ידי זה יכולים לקבל צורך, שצריכים להשפיע נחת רוח להבורא, ואח"כ שייך ענין יראה, היינו שמתירא אולי לא יכול להשפיע נחת רוח להבורא, ואח"כ כשכבר יש לו השער, שנקרא יראה, אז הוא יכול לבוא לאמונה. כי האמונה הוא, הכלי להשראת השכינה.

(רב"ש - א'. מאמר 6 "אהבת חברים - ב" 1984)

איך אנחנו עוברים מיחס לחברה ליחס לבורא, פשוט כשרואים שככה זה קורה? לא שאנחנו צריכים לייצב לעצמנו עוד איזה דמויות או איזה פעולות, אלא בתוך היחס לחברים, לעשירייה, לקשר, במסירות נפש לעשירייה אני מגלה שבעצם אני מתייחס לא לעשירייה אלא לבורא. איך זה קורה?

*

הבורא זה בוא וראה, ולפני בוא וראה לא קיים. אלא ישנו כוח בטבע שפועל, משפיע, ואנחנו כנבראים צריכים לבנות גלאי כדי לגלות אותו. כדי לגלות אותו, אז הוא ברא אותנו ברצון לקבל שנמצא בצורה פרטית בכול אחד ואחד, ואם אנחנו מעל הרצון לקבל הזה משתדלים להתחבר בינינו, אז יוצא שיש בנו שתי תכונות, הרצון לקבל שלנו המפריד בינינו והרצון להשפיע שאנחנו משתדלים להרכיב מעלינו. ואז יוצא שהמכשיר שלנו, שאנחנו בונים בצורה כזאת, הוא מסוגל לגלות את כוח ההשפעה שישנו בטבע. לא הכוח ההוא, עצמותו, שאותו אנחנו פשוט לא יכולים לגלות, אין לנו אליו כלים, אבל כלי שהוא משפיע אנחנו יכולים לגלות, במה שאנחנו על פני הרצון לקבל שלנו בונים רצון להשפיע. ואז אנחנו בונים גלאי כזה וזה נקרא "עשירייה", "פרצוף", "כלי רוחני".

אז איך אנחנו בפועל עכשיו, מתחילים בכול רגע [לבנות] את הגלאי הזה, לגלות את הבורא. ואיפה מגלים? ודאי שיתלבש בתוך הכלי שלנו, אחרת איך נרגיש? כמו כל דבר בחיים. יוצא שאין זה דבר מעורפל, משהו שלא קיים, אלא ההיפך, בונים בצורה מדעית, בצורה רגשית, בהכרה, בהבנה, בבדיקה את הגלאי הזה שנקרא "נשמה" ובה מתגלה הכוח העליון. ומה שמגלים תמיד זה חלק ממנו, חלק א-לוה ממעל שמתלבש לפי השתוות הצורה בתוך הכלי שלנו שנקרא "נשמה", שחיברו את הכלי הזה מהחלקים האגואיסטים שוויתרו על האגו כדי להתחבר. ועוצמת הכלי היא לפי עוצמת האגו שבכול אחד ואחד ועד כמה כל אחד ויתר על עצמו, ועד כמה שהתחברנו מעל זה.

שאלה: איך עכשיו יוצרים מצב, שבו הבורא מתגלה במערכת היחסים ביני ובין החבר?

זאת אומרת, לא במערכת היחסים. אם אנחנו מייצבים בינינו קשר, חיבור מעל האגו שלנו, זאת אומרת, למרות האגו שלנו, למרות הדחייה הטבעית, ההדדית שיש בינינו, אם אנחנו משתדלים לבנות מצב כזה שאנחנו מתחברים, אז כוחות החיבור האלו לא יכולים להתחבר. אז אנחנו מבקשים מהבורא שיחבר בינינו, אבל בסופו של דבר כשמגיעים לחיבור מעל הפירוד, אז עוצמת החיבור היא עוצמת הכלי הרוחני שלנו ובו, בתוך החיבור הזה, מתגלה הבורא.

תלמיד: שמעתי אותך אומר, "בסופו של דבר מגיעים לחיבור מעל הפירוד".

כן, חייב להיות גם פירוד וגם חיבור. פירוד זה נקרא "עביות שבכלי", וחיבור זה נקרא "הזכות שבכלי".

תלמיד: ויש פעולה הזאת, לבקש את הזכות מעל העוביות, איך מגיעים אליה?

משתדלים. משתדלים ומגיע האור ועוזר. אנחנו עושים כאילו כמו ילדים, עושים מאמצים, האור פועל ומהמאמצים שלנו אנחנו מגיעים לתוצאה שהיא כבר ממש רוחנית.

שאלה: על מה יותר לחשוב, על הבורא או על החברים? כי אני לא יכול לחשוב שתי מחשבות ביחד.

אני רוצה שאתם תהיו יחד עם השאלה שלי ולא עם מה שהיה לך לפני חצי שעה. ככה אי אפשר ללמוד, אתה לא זורם עם כולם.

שאלה: במעשים אני משתדל לעשות משהו, אבל בפנים אני לא מתחבר, לא יכול להתבטל עד הסוף במאה אחוז. אני חושב, אבל לא יוצא לי. מה אני עושה?

זו העבודה שלנו.

תלמיד: יושבים בשיעור, אבל בפנים לא יוצא.

אני מבין. אבל זה שבפנים לא יוצא ואתה מרגיש שלעומת השאלות שלי, לעומת מה שצריך לעשות, אתה משתדל ואתה לא יכול, זה כמו ילד קטן שמשתדל, משתדל, ולא הולך לו. אבל על ידי ההשתדלות הזאת, זה נקרא "יגיעה", לאט פועל עליו המאור המחזיר למוטב, מגדל אותו והוא יצליח בסופו של דבר. אין מה לעשות, ככה זה. מה שלא עושה השכל עושה הזמן, כך זה, רק יחד עם כולם ללכת.

שאלה: אנחנו פה כמה קבוצות התאספנו ביחד בשיעור הבוקר, מתל אביב, מרחובות, מירושלים ואנחנו מרגישים שהשאלות ששאלת בשיעור זה מרגיש כנס, כאילו אנחנו כבר מתחילים לעשות את ההכנה הזאת, ולהרגיש על הבשר את הדברים שאתה רוצה להעביר אותנו. אז איך עוד יותר ללחוץ על המקום של ההכנה לכנס? אולי בעזרת המפגשים האלה?

אני כל הזמן שואל שאלות שהן מכוונות לחיבור. ואגיד לך, תשאל את השאלות האלה בעשירייה, כשאתם תרצו להתחבר כדי לגלות ביניכם בורא וזה באמת הכול תלוי בגלאי שלנו שאנחנו בונים. אז ברור שהכול תלוי בעשירייה, אבל אם יש איתך עוד אלף, או אלף חמש מאות כאלו, לא חשוב, אבל ממש המון עשיריות שהן מתחברות, רוצות להתחבר, אז כבר העוצמה היא פי כמה מהעשיריות שישנן, לפחות. אמנם זה בפרוגרסיה אחרת, זה לא סתם כפול, נגיד חמש מאות עשיריות.

ולכן, אנחנו צריכים לדאוג קודם כל שיהיו כמה שיותר עשיריות ועד כמה שיהיו יותר מוכנות לחיבורים כאלה, לנסות, להשתדל להתחבר כדי לגלות את הבורא ביניהן, כדי לעשות לו נחת רוח.

וכשאנחנו ממש מבקשים את זה וגם מבקשים שזה יקרה לחברים שלנו, לעשיריות האחרות יחד איתנו, אז בצורה כזאת, שאני שעובד בעשירייה שלי, דואג ליתר העשיריות, אז התפילה שלי היא באמת כבר במשהו בעל מנת להשפיע. לפחות ככה, בצורה חיצונה, ואז יוצא שאני זוכה בזה למאור המחזיר למוטב. ואז מגיע אותו הכוח שפועל, שנמצא בפנים, אנחנו נמצאים בתוך הבורא אין מקום אחר ואז בנטייה הזאת אנחנו מזמינים אותו שיפעל עלינו, שישפיע עלינו ויחבר ויתגלה.

אז מכאן אנחנו צריכים להבין, שהעוצמה בכנס שאנחנו רוצים להשיג, יש מצדנו כל ההכנות עוד יותר ועוד יותר להבין, להכין את עצמנו וזה יתגלה, זה יתגלה.

 

שאלה: המכניזם הזה שדברת עליו, זאת העשירייה שבה אנחנו מגלים את הבורא, או שזה הכוונות שלי והפעולות שלי כלפיהם?

זאת שאלה ערמומית, אני אסביר לך למה. כי כל מה שאני מרגיש, אני מרגיש בתוך הכלים שלי, בתוך התפיסה שלי. אז האם העשירייה הזאת קיימת או אני רק מדמיין אותה? האם הבורא מתגלה בתוך עשירייה, או גם כן אני מדמיין אותו? יש פה הרבה דברים. לכן אני אומר רק בצורה חלקית, רצוי לנו לעבוד בצורה פשוטה כמו שאנחנו עכשיו בינתיים מדברים. אחר כך יתגלה שהעשירייה כבר מזמן קיימת והבורא מראש נמצא שם ומתגלה בצורה כזאת שהוא מזמין מאיתנו, גם שאלות וגם תשובות וגם מעמיד את הכול, "אני ראשון ואני אחרון".

 שאלה: ההתרשמות היא שאנחנו בסדנה בונים משהו משותף. האם אני אמור לעבוד רק עם ההתרשמות שלי מהסדנה הזאת, או שגם לקחת את ההתרשמות של החברים של מה שהם חווים מתוך זה, שלפעמים זה מתאים לפעמים לא?

רצוי להתכלל עם כל מה שיש בחברים ולהשתדל לעשות סיכום משותף ולעבוד עליו, כך הייתי ממליץ.

שאלה: אתמול הבטחת שיותר לא תדבר על הכנס והיום מהבוקר הטענת אותנו. אנחנו כל העשירייה אחד עשר אנשים נוסעים לכנס. השאלה היא, כשנגיע לשם, האם כדאי לנו להמשיך ולהחזיק בקשר הזה בינינו, או שכל אחד צריך לנסוע לכנס באופן אישי, או לפני הכנס לאסוף את כל הכוח של העשירייה כדי שבמהלך הכנס לנסות ולהתמוסס ביתר החברים, מה הדרך הטובה ביותר?

הדרך הטובה ביותר להגיע לכנס היא איך שאתם מגיעים, יחד או לא יחד, איך שאתם יכולים לפי התנאים החיצוניים. אבל בכנס ודאי להתמוסס, להיכנס עם כולם ולהיות מעורב עם כולם ולא לשבת בעשירייה שלכם. רצוי לא לשבת בעשירייה שלכם אפילו במקצת, זאת אומרת אפילו שניים שלושה מהעשירייה שלא ישבו באותה עשירייה בכנס, תשתדלו כך.

אני לא יודע מה המארגנים עושים, אבל כדאי לעשות כך שהקהל יהיה מעורב רק לפי השפות, כל היתר לא חשוב מה קורה. דווקא שנרגיש עד כמה אנחנו שונים ורחוקים ושתהיה לנו יותר עוצמת עבודה בחיבור.

 

שאלה: איך להשתמש בכל שיעור בוקר ככנס, ולמה אנחנו לא מצליחים לאסוף את אותו הכוח כמו בכנסים?

כי אתם מרגישים רק את העשירייה שלכם, ולא מרגישים שאנחנו עכשיו גם נמצאים בכנס גדול. ומה חסר לנו? לראות את האנשים האלה. אז יש לנו עכשיו בכל המסכים נניח אלף גברים, וחוץ מזה יש בטוח עוד אלפיים נשים שצופות גם בשיעור בוקר, אבל הבעיה היא בנו. אנחנו לא מסוגלים לכוון את האגו שלי והאגו של החבר, אפילו שיהיו שניים, לא עשרה, שעם האגו שלו והאגו שלי אנחנו צריכים לעבוד כך שיתגלה הבורא בקשר בינינו, מעל האגואים שלנו, מעל הרצון לקבל שלנו, את זה אנחנו לא מסוגלים לסדר.

אנחנו לא מסוגלים להתעלות כל אחד מעל האגו שלו, אני מעל האגו שלי, ואתה מעל האגו שלך, ובצורה הדדית לעזור זה לזה לצאת. אני עוזר לחבר שלי לצאת מהאגו שלו, והוא עוזר לי לצאת מהאגו שלי, אני מרגיש עד כמה הוא משתדל ואני הולך יחד איתו להתעלות אליו, להגיע אליו רגשית, והוא עושה אותו דבר כלפיי. ואז אנחנו נפגשים במצב שלא אני ולא הוא קשורים כל אחד ברצון שלו, אלא כל אחד על ידי זה שנכלל ברצון של החבר מתעלה מעל הרצון שלו. ואז בהתעלות הזאת כשאנחנו מתחברים, אנחנו מגלים את כוח ההשפעה שקיים בטבע, מגלים אותו בחיישן הזה, איפה שאנחנו יחד, בנקודת ההלחמה בינינו, בינו וביני. ושם, בנקודת ההלחמה הזאת, שם אנחנו מגלים את הבורא.

לא צריכים כנס. אבל כשאנחנו מגיעים למצב כזה כמו כנס, ואני מקווה שכולנו נתעסק בזה פחות או יותר, אז ודאי שיש עוצמה בהשפעת הסביבה על האדם ונוכל להשיג. אבל עד הכנס בבקשה, אדרבה, כרגע, בעוד רגע תשיג את ההתעלות הזאת ותגלה את הכוח שנמצא לידך, שאתה נמצא בו, בטבע. אנחנו נמצאים כולנו בתוך הבורא.

שאלה: אתה אומר שעשירייה זה כלי, איך אני יכול לסדר את הכוונת הזאת נכון בעשירייה, בסדנאות, או באיזו צורה לבנות את הכיוון המשותף שדווקא בעשירייה נראה את הקשר עם הבורא? איך לעשות את זה?

אומרים שזה מרכז העשירייה. כמו שכתוב, שעיני כולם מכוונים לזה. כך אנחנו צריכים לתאר את זה. אתה רוצה לתאר את זה כבית המקדש, לא חשוב באיזו צורה, זו אותה הנקודה, המרכז של כל המציאות שבה אנחנו מביאים את כל התשוקות שלנו, היינו את כל האור החוזר שלנו מעל האגו שלנו שאנחנו מייצבים. ושם בתשוקות האלה, באור החוזר הזה, אנחנו בונים את הכלי לגילוי הבורא, מרכז עשירייה.

למה עשירייה? כי בכל זאת העוצמה הזאת היא אופטימלית, היא בהתאם לרוחניות, ועם שניים, אני וחבר קשה לעבוד, לא יכולים להיות כל הזמן מרוכזים, אבל עם עשירייה, עם "איש את רעהו יעזורו", אם דורשים ככה בצורה כזאת שכולם נותנים מאמץ, זה יותר קל. זה גם מתוך המבנה הפנימי שלנו, שכל אחד מתוך הבריאה שלו כלול כבר מעשרה, עוד מד' בחינות דאור ישר ואחר כך מפרצוף דאדם הראשון שנשבר, ולכן בהתאם לזה אנחנו עובדים. אבל שוב, יכולים להיות אפילו שניים.

תלמיד: אנחנו מתפזרים, מתמוססים במהלך הכנס. האם אנחנו צריכים להיפגש אחרי זה ולתקן, לסדר את מה שאספנו ורוצים למסור זה לזה אחרי הסדנאות, אחרי השיעורים שיהיו בכנס? האם כדאי להתאסף בעשירייה ולעשות תיקונים כאלה של מה שאספנו בכנס בתוך העשירייה שלנו?

יכול להיות שכן, כדאי להתכנס ולהתרשם ושוב להתפזר לשיעור הבא. זה כדאי. כן. אתם אומרים נכון.

שאלה: כשאני עובד בעשירייה ורוצה להגיע למרכז עשירייה, רוצה לגלות את הבורא שם, בכל זאת הרצון הזה הוא רצון שלי, האם זה נחשב לרצון אגואיסטי, רצון מקולקל?

מתחילים מזה. אבל אחר כך, כשרוצים להתחבר עם אחרים אז נכנסים תחת השפעת המאור המחזיר למוטב. ואז הוא מסדר אותנו בינינו ובונה את הקשר הנכון ומתגלה שם.

שאלה: כאשר אני נכלל עם כל החברים שנמצאים בכנס, האם עלי להיות כפרט או לכלול את העשירייה הפרטית שלי?

לא, עשירייה פרטית, אין דבר כזה, תעזבו את העבודה הזאת. אני נכלל עכשיו בעשירייה שבה אני עכשיו נמצא, אין חוץ מזה כלום. בסדר? גם זה עובד, וזו לא עשירייה, אולי תהיה שמינייה, שביעייה או שישייה.

שאלה: שמתי לב שאתה מהבוקר מכוון אותנו לכיוון הכנס.

לא לכנס, דווקא לעכשיו.

תלמיד: לכיוון עכשיו. מה זה לעזור לחבר עם האגו? אמרת לעזור לחבר עם האגו שלנו, למה אתה מתכוון?

הוא רוצה לצאת מהאגו שלו ואתה שנמשך אליו, רוצה לעזור. אתה יכול לעזור לו לצאת מהאגו שלו, עם האגו שלך. הרי אתה מעוניין שהוא ייצא מהאגו שלו, אליך, כי אז הוא יוכל להתקרב אליך, הוא יוכל לעזור לך, הוא יהיה יותר גדול. ואז אתה תוכל יותר בקלות לצאת אליו. זה נקרא "איש את רעהו יעזורו", אתה מבין איזה ערמומיות יש כאן? אפילו בצורה אגואיסטית אתה מעוניין שהחבר יתעלה ויצליח. זה נקרא איש את רעהו יעזורו.

זאת אומרת חכמת הקבלה מתייחסת לאדם באשר הוא שם. אתה באגו? בסדר גמור, גם מתוך האגו אתה יכול לעזור לחבר, וגם הוא בצורה כזאת לך. לא מדובר במשהו מעורפל, אלא פשוט, ממש "לא בשמים היא".

תלמיד: שמתי לב שמשבת שעברה עד היום כל בקר אתה זורק את המשפט כמו פצצה, "אתם פוחדים לגעת אחד בשני, איך תתקדמו? לא תתקדמו בחיים, אתם פשוט פוחדים". אז איך עוברים את המכשול הזה? אנחנו נורא נחמדים אחד לשני, נופת צופים, שותים קפה, נהדר, שומעים אותך, אנחנו מתנהגים יפה גם כלפיך, כלפי החברים, איך אנחנו נוגעים אחד בשני? נופת צופים. זה מכשול לא נורמאלי. אתה יכול להסביר איך עוברים את זה? ובכלל אפשר לעבור את זה?

לכן אני מכניס את העניין הזה, שמחוסר ברירה חייב להתגלות בינינו. אני צריך לראות את החבר כמו תינוק שרוצה לעשות משהו ולא הולך לו, הוא רוצה, אבל לא הולך לו. גם הוא רואה בי את אותו הדבר, ואז אנחנו עוזרים זה לזה.

אני מעוניין באגו שלי שהוא יתעלה, כי אז יהיה לי פרטנר חשוב, גדול, שיעזור לי לצאת אחר כך. אז אני באגו שלי, במה שאני נמצא, כי לא דורשים ממני פעולות מעורפלות. אז אני באגו שלי בא אליו ועוזר לו בכל מיני פעולות שיתעלה מעל עצמו, והוא עושה אותו דבר כלפיי. זאת אומרת אנחנו מוכנים, מסוגלים, לעזור אחד לשני. לא דורשים מאיתנו, "תעזור לחבר בכוח השפעה". אין לי כוח השפעה, וגם לחבר אין כוח השפעה. לא צריכים כוח השפעה, צריכים מאמץ שאחד יעשה, והשני בכוח הקבלה שלו יעזור לו, וכך אחד כלפי השני. תראה עד כמה שהכול מסודר.

שאלה: פשוט לא הבנתי, איפה נכנסת פה השפעה?

אין השפעה, איזו השפעה יש לכם? מה, אתם הזויים?

תלמיד: לא, בסדר, אין בעיה. אז מה יש?

יש כוח קבלה. כל אחד כאילו רוצה להתעלות מעליו, וכל אחד בכוח הקבלה שלו עוזר לשני לצאת. אני לא יכול בכוח שלי להוציא את עצמי, אבל לחבר אני יכול לעזור לצאת. זה נקרא "איש את רעהו יעזורו", אחרת במה הם יכולים לעזור זה לזה? כולם אגואיסטים, כולם מקולקלים. במה, תגידו לי? אתם מציאותיים או לא? כולם אגואיסטים, אז איך אנחנו יכולים לעזור? באגו של כל אחד ואחד.

תלמיד: אז במה פה התיקון ?נראה כאילו שאנחנו פשוט אגואיסטים ומשתמשים בזה עוד.

אז אני שואל אותך, איך יכול להיות שקבוצת אגואיסטים זורקת חבל למי שטובע בנהר? הוא רוצה לצאת מהאגו שלו, הזרם האגואיסטי שלו סוחף אותו פנימה, אז איך הם זורקים לו חבל? ממה? הם גם אגואיסטים, אם כולם היו מתוקנים אז אין שאלה, אבל הם אגואיסטים.

תלמיד: מה התיקון פה?

הם רוצים לעזור לו, "בסדר גמור, ככה", והוא יוצא, והם עושים לו כל מיני דוגמאות. מטעם האגו שלהם אפילו, וזה עוזר לו לצאת מהאגו. זה נקרא "איש את רעהו יעזורו". אחרת אתה צריך להגיד כך, אם בינינו אין את רבי שמעון, לא חשוב מי, אז אנחנו לא יכולים לצאת, זאת אומרת שבכל עשירייה חייב להיות מקובל.

אין באף אחד, ובאף מקום, ויהיו זמנים עוד יותר גרועים, ויהיו עשיריות עוד יותר נמוכות ושפלות. רק אם הם יעבדו בצורה נכונה עם הבורא עם כל היוצרות שיש בהם, עם כל ההכנות.

תלמיד: אז כשעובדים על למשוך אחד את השני בעזרת האגו, איפה נכנסת התפילה, איפה נכנס פה הבורא?

תכניס. אבל אחרת איך דורשים מאיתנו שנעשה משהו? איך? רק בתנאי שאנחנו עובדים עם הכוחות האמיתיים שלנו, כי כולנו כאגואיסטים. עד שיוצאים ממצרים איזו עבודה גדולה יש עד שמגיעים לקבלת התורה, כולנו עדיין נמצאים באגו שלנו. התורה לא מדברת בצורה כאילו הזויה או שקרית.

תלמיד: אם אמרת לנו לכתוב משהו, והאגו שלי רוצה להיות ילד טוב, מה העבודה? לעזור לחבר שלי לכתוב ולמלא מה שהרב רוצה?

אמרתי לך לכתוב, תכתוב, נקודה. עזוב את החבר הזה, ועזוב את הכול. ככה כמו שאמרו לך, אם קיבלת פקודה, אתה צריך לבצע אותה כמו שהיא.

שאלה: במאמץ שלי לעזור לחבר לצאת החוצה מהאגו שלו, במאמץ שלו לעזור לי לצאת מהאגו שלו, זו נקודת ההלחמה?

כן. ואם אתם עוזרים אחד לשני עם מה שיש לכם, אז הכול בסדר. אבל תעזרו בכל הכוח לכל אחד.

תלמיד: יש כבר תבניות, אצל כל חבר אני יודע בדיוק את הנקודה שבה הוא מנסה להוציא את עצמו מהשערות, כל אחד יש לו כזו תבנית. אם התבנית הזאת אני עובד? אני מבחינתי כל הזמן נמצא כלפיהם, שכל אחד ייצא מהתבנית שלו, מה למשוך?

אני לא מכיר את החשבונות הגדולים האלה, אני משתדל לעשות מה שהם צריכים כדי להתעלות.

תלמיד: אבל במה הם יודעים שאני משתדל? איך הם יודעים את זה?

בעזרה, בכמה שאתה יכול. במיוחד שאתה מראה להם, בשקר ודאי, שאתה כבר עולה ועושה והכול. כמו שגדולים עוזרים לקטנים, כשהם נותנים דוגמה נוחה, טובה, יפה, ומעוררים את הקטנים לעשות משהו.

שאלה: אם אני במחשבה וברצון כל הזמן לעזור לחבר לצאת מהאגו שלו, אז אני לא בעצם מכניס לעצמי לראש שהחבר הוא אגואיסט? איך זה מסתדר?

במה שהוא מסוגל. מה זה אגואיסט או לא אגואיסט? אתה לא הולך איתו לגנוב, או לשדוד בנק. אתה עוזר לו איכשהו להתחבר איתך. הוא בנטייה להתחבר איתך, ואתה צריך להיות בנטייה להתחבר עימו, איתו, כדי לגלות במרכז החיבור ביניכם את הבורא.

תלמיד: אבל אני רוצה לראות את החבר כגדול.

זה משהו אחר. למה הוא לא גדול בזה שהוא רוצה להתעלות מעל המצב שלו? הוא גדול, הוא עושה מאמצים.

(סוף השיעור)