שיעור בוקר 31.08.2018 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן- אחרי עריכה

שיעור בנושא: "העבודה בדעת ובלמעלה מהדעת"

במאמר הזה, בכלל במאמרי "שמעתי" ובכלל בחכמת הקבלה, אנחנו לומדים איך אנחנו יכולים להיות למעלה מהרצון שלנו. בדרך כלל אנחנו עושים פעולות מתוך הרצון או נגד הרצון. אין לנו ברירה ואז אנחנו צריכים לעלות רצון אחד כנגד השני והרצון שהוא יותר גדול, יותר חשוב, הכרחי, הוא הקובע. וכך אנחנו עושים.

אבל תמיד אצלנו עבודה, פעולה, החלטה בכל החיים שלנו זה עם הרצון. אפילו אם אני לא רוצה משהו, אבל ה"לא רוצה" הזה בכל זאת מחייב אותי שאני אעשה, זאת אומרת כדאיות. או שאני אקבל איזה מכות או קנס או משהו, זה מחייב אותי. או שאני אקבל שכר. בכל זאת השכר הוא הקובע. לא לקבל מכות, זה גם שכר.

מה שאין כן חכמת הקבלה זו חכמת הנסתר. כאן אנחנו לא עובדים עם הרצון שלנו, מה יותר חשוב, מה פחות חשוב. כך אנחנו מתקדמים גם כשמתחילים ללמוד את חכמת הקבלה, ודאי מה שהכי חשוב, חשוב להגיע להכרת הטוב, הכרת הרע, איך אני נפעל, מה כדאי לי בחיים, מה הטעם בחיים, בשביל מה חיים וכן הלאה. זה הכול כדי להיכנס לבירור איך אנחנו פועלים, איך אנחנו נפעלים.

אבל אחר כך העבודה היא לא עם הרצון, אלא להיות ההיפך מהרצון, למעלה מהרצון. כי כל הרצון שאנחנו יכולים לדבר עליו, להרגיש אותו, הרצון הזה זה כל העולם הזה. כול העולם הזה זה הרצון שלי, אני רואה את כל העולם בתוך הרצון. הבורא ברא את הרצון והעבודה שלנו, אם אנחנו רוצים להיות למעלה מהבריאה, להיות בהזדהות עימו, אז אנחנו צריכים להתעלות למעלה מהרצון, ההיפך, הפוך, בניגוד.

זה בינתיים, רק כדי לקפוץ לדרגה יותר עליונה, לעולם העליון. ואחר כך יש עוד סגנונות לעבוד עם הרצון כנגד הרצון, זה נקרא כבר צמצום, מסך, אור חוזר, הרבה מאוד פעולות שאז אני למעלה מהרצון מתחיל לעשות כל מיני פעולות, החלטות, שבהם אני עושה את עצמי דומה לבורא.

אחת מהפעולות הראשונות שאנחנו צריכים לעשות כדי להידמות לבורא, להגיע למצבו הנצחי, השלם, שזו מטרתו וגם צריכה להיות מטרתנו, זה עניין ההגבלה. איך אני מתעלה מעל הרצון שלי ומתחיל לקבוע מחשבות, רצונות ופעולות למעלה מהרצון. לצאת מהרצון לגמרי אני לא מסוגל, זה כל הטבע שלי, אבל לעבוד בצורה שאני משתמש בו בצורה חופשית, זאת המטרה. ואז אני יכול לעשות עם הרצון שלי כאלה מניפולציות, שהרצון הופך להיות במקום בעל הבית שלי, השולט עלי, אני על ידי זה שמקבל מהבורא כוח השפעה, כוח אמונה, אני שולט עליו. וכך בזה אני מדמה את עצמי לבורא.

מתחילים את העבודה שנקראת העבודה הרוחנית מהגבלה. בוא נראה מה אמר בעל הסולם על ההגבלה.

קריין: עמ' 570 בספר "כתבי בעל הסולם", "שמעתי" נ"ג, "ענין הגבלה".

נג. ענין הגבלה

"ענין הגבלה, הוא להגביל את מצבו, שבו הוא נמצא, ולא לרצות גדלות. אלא בהמצב הנוכחי, שבו הוא נמצא, הוא רוצה להשאר לנצחיות. וזה נקרא "דביקות תמידית". ולא חשוב את השיעור של גדלות, שיש לו. אלא אפילו שיהיה הקטנות הכי קטנה, ואם זה מאיר לנצחיות, נקרא זה ש"זכה לדביקות תמידי". מה שאין כן מי שמשתוקק ליותר גדלות, נקרא זה "מותרות".

וזה סוד "וכל עצב יהיה מותר". היינו, שהעצבות המגיע להאדם, היא בסיבת שמשתוקק למותרות. וזה סוד, כשבא ישראל לקבל התורה, ויוליכן משה לתחתית ההר, כמ"ש "ויתיצבו בתחתית ההר", (הר פירוש הרהורים), שמשה הוליכן לסוף המחשבה, והבנה, ושכל, שאין מדרגה למטה הימנו.

ורק אז, שהסכימו על מצב כזה, ללכת בו בלי שום נדנוד ותנועה, אלא להשאר במצב כזה, כאילו היה להם גדלות הכי גדולה, ולגלות על זה שמחה. שזה סוד "עבדו ה' בשמחה". היינו, כי בזמן הגדלות, לא שייך לומר, שנותן להם עבודה שיהיה בשמחה. כי בזמן הגדלות, השמחה בא מאליו. אלא על הזמן הקטנות ניתן להם עבודה של שמחה. ואז, בזמן הקטנות, שיהיה להם שמחה, אעפ"י שהם מרגישים קטנות. זהו עבודה גדולה.

וזה נקרא "עיקר אצילות של המדרגה", שהוא בחינת קטנות. ובחינה זו צריך להיות בקביעות. והגדלות הוא רק תוספת. וצריכים להשתוקק על העיקר, ולא על התוספות."

הבורא מביא לאדם הרגשה טובה, והאדם שמח ורץ ועושה כל מיני פעולות כי נראה לו שהוא מרוויח, מצליח, שזה חשוב, מתוך הרצון לקבל שלו שכך הוא נברא. אבל בזה הוא רק מקיים את החוקים, הפקודות שבאים לו מהטבע בצורה הכרחית. אנחנו כך יכולים לשחק עם ילדים, לתת להם מתנות גדולות והם רצים, או עם החיות, כמו עם כלב, זה ברור.

אנחנו שרוצים לגדל אותו בצורת האדם שבו, לא החיה שבו, כי דרגת חי זה שהוא רץ אחרי הפרס, מה שמרגיש בתוך הרצון לקבל שיהיה לו, אז אנחנו צריכים להקטין את התענוגים ולתת לו אפשרות להגדיל את החשיבות בפעולה למעלה מהתענוג, ואולי אפילו למרות התענוג, בניגוד לתענוג. אולי אפילו שקצת סובל, אולי אפילו שעוד יותר יסבול.

בצורה כזאת האדם מתחיל לראות איך הוא מכור לתענוג ולא מסוגל לעשות שום דבר, ואז הוא זקוק לגדלות המצב שהוא מתעלה מעל התענוג, לכן הוא זקוק לידיעה מאיפה לקחת כוחות לעבוד, לעשות איזה פעולות למרות שאין לו בזה חומר דלק, היינו תענוג. ומה לעשות, איפה יקבל? אומרים לו, בחברה. כי על ידי קנאה, תאווה, כבוד אתה יכול להתכלל בחברה, יש לך כאלה יוצרות, קנאה, תאווה, כבוד, אתה יכול להשתמש בהם כדי לקבל מהחברה כוח, חומר דלק. ואתה תעבוד לא לפי הרצון לקבל שלך כמו שכרגיל אתה עובד, אלא לפי החשיבות שהחברה תיתן לך.

יש היום כאלה מכונות היברידיות, שבהן משולב דלק וחשמל, שאפשר לעבוד על זה ואפשר לעבוד על זה, ובאמת זה תומך את זה. כאן אנחנו צריכים לראות, איך אנחנו יכולים לעבור ממנוע דלק למנוע חשמלי, וכך להתעלות לדרגה אחרת. לא לעבוד לפי מה שיש לי ברצון לקבל עם כל הפרסים שבו שהוא מרגיש, שבגללם הוא מסוגל לעבוד במרץ יותר, במרץ פחות. אלא לעבוד לפי הסגנון, לפי החשיבות, לפי הערכים, לפי שיטה אחרת. אני לא מסתובב בגלל שיש לי פרס בכלים דקבלה, אלא אני מסתובב מפני שהחברה מחייבת אותי. או שאני מצייר לעצמי מטרה רוחנית ודורש מהמטרה הזאת חומר דלק. חומר דלק אני חייב, בלי זה לא אוכל לעשות שום דבר.

לכן יש כאן עניין של הגבלה, להגביל את עצמי בשימוש במנוע הרגיל, ברצון לקבל שמתמלא עם הפרסים החומריים ולהשתדל לעבוד עם המנוע שנקרא אמונה. לא דעת, אלא אמונה. כמה שאני יותר משפיע, אני יותר נהנה מהעבודה הזאת, היא יותר חשובה, יותר גדולה. ולעבור מזה לזה זה נקרא לעבור מהעולם הזה, מעבודה בגוף, מלעשות פעולות עם הידיים או עם הדיבור, מה שנקרא מצוות דעולם הזה, או מצוות אנשים מלומדה, מה שנקרא "דעת בעלי הבתים", מי שבעל הבית על הרצון שלו, זאת אומרת שנמצא בתוך האגו, בתוך המנוע הרגיל, לעבור למנוע חשמלי.

אז אני עובד גם עם הגוף אבל עם הגוף הרוחני. השפה היא בעצם כמעט אותה שפה. יש לי בגוף הרוחני גם ידיים, רגליים, חלקי הגוף, למעלה מחזה, למטה מחזה, פה, אוזניים, עיניים, תיקוני דיקנא, תיקוני רישא, כל מיני כאלה ומלא מלא שמות שנלקחים מהעולם הזה, רק הכוונה שלנו היא לא על הגוף, אלא על הרצון שעובד לא בצורה על מנת לקבל, אלא על מנת להשפיע. זה גוף אחר, כשהגוף זה רצון שעובד על מנת להשפיע.

גם ב"תורת הכלל" כשמתכוונים לגוף, מתכוונים לרצון, אבל רצון שעובד על מנת לקבל. וב"תורת הפרט", בחכמת הקבלה, שם עובדים עם הרצון בעל מנת להשפיע, או "למעלה מהדעת" מה שנקרא. לכן אנשים טועים, כי מדובר במילים הרגילות כמו שאנחנו רגילים מהעולם הזה, אלא כל אחד רואה אותם לפי הדרגה שלו. אחד רואה בו פעולות גופניות או רצוניות, והשני רואה בו פעולות של הנשמה, היינו פעולות של אמונה למעלה מהדעת, פעולות של השפעה. זה ההבדל.

נקרא שוב "עניין הגבלה".

"ענין הגבלה, הוא להגביל את מצבו, שבו הוא נמצא, ולא לרצות גדלות. אלא בהמצב הנוכחי, שבו הוא נמצא, הוא רוצה להשאר לנצחיות. וזה נקרא "דביקות תמידית". ולא חשוב את השיעור של גדלות, שיש לו. אלא אפילו שיהיה הקטנות הכי קטנה, ואם זה מאיר לנצחיות, נקרא זה ש"זכה לדביקות תמידי". מה שאין כן מי שמשתוקק ליותר גדלות, נקרא זה "מותרות"."

נקרא זה ש"נכנס לקליפות", "לרצונות לקבל". זאת אומרת, בכל מצב שאנחנו נמצאים, המצב הכי גדול, אנחנו לא מפסיקים להשתוקק רק לנקודת הדבקות, להקטין את הרצון לקבל שלנו עד לנקודה הקטנה ביותר, ובזה אנחנו משיגים את מידת העוּבר, את מידת הדבקות במצב. ברגע הבא יהיה לנו רצון לקבל אחר, גם שם להשיג את בחינת העוּבר, את הדבקות בנקודה, וברגע הבא שוב, וכך אנחנו גדלים.

הרצון לקבל גדל, אבל אנחנו על פניו מגיעים לדבקות בנקודה, שאני לא דורש כלום חוץ מלהיות דבוק בנקודה. במצב הגרוע ביותר, הטוב ביותר, לא חשוב באיזה מצב, כך אנחנו משיגים בכל המצבים שלנו רק דבקות נקודתית. אבל תלוי על פני אילו תנאים אנחנו משיגים את אותה הדבקות, זה קובע את הרמה שלנו, את הדרגה שלנו, את האופן של העוּבר, הוא כבר לא עוּבר, הוא יכול להיות גדול מאוד, אבל הוא לא דורש כלום חוץ מנקודת הדבקות.

לכן זה ענין ההגבלה, בזה שאני מגביל את עצמי לרצות רק דבר אחד, להיות שייך לא-לוהות, בזה אני עושה צמצום על הרצון לקבל שלי ומשתמש בו בצורה הנכונה ביותר.

"וזה סוד "וכל עצב יהיה מותר". היינו, שהעצבות המגיע להאדם, היא בסיבת שמשתוקק למותרות. וזה סוד, כשבא ישראל לקבל התורה, ויוליכן משה לתחתית ההר, כמ"ש "ויתיצבו בתחתית ההר", (הר פירוש הרהורים), שמשה הוליכן לסוף המחשבה, והבנה, ושכל, שאין מדרגה למטה הימנו.

ורק אז, שהסכימו על מצב כזה, ללכת בו בלי שום נדנוד ותנועה, אלא להשאר במצב כזה, כאילו היה להם גדלות הכי גדולה, ולגלות על זה שמחה. שזה סוד "עבדו ה' בשמחה". היינו, כי בזמן הגדלות, לא שייך לומר, שנותן להם עבודה שיהיה בשמחה. כי בזמן הגדלות, השמחה בא מאליו. אלא על הזמן הקטנות ניתן להם עבודה של שמחה. ואז, בזמן הקטנות, שיהיה להם שמחה, אעפ"י שהם מרגישים קטנות. זהו עבודה גדולה.

וזה נקרא "עיקר אצילות של המדרגה", שהוא בחינת קטנות. ובחינה זו צריך להיות בקביעות. והגדלות הוא רק תוספת. וצריכים להשתוקק על העיקר, ולא על התוספות."

עד כמה שנשתוקק לאותה הנקודה בלבד, אנחנו נעלה ונעלה לדרגות יותר ויותר גדולות. לכן כתוב על משה שעלה להר, "והאיש משה ענו מאוד¹, "עקב ענוה יראת ה'"².

שאלה: במצב של דבקות ושייכות לרוחניות, איך אני מהמצב שלי צריך לתאר את הדבר הזה?

דבקות, לתאר את זה מאוד פשוט. הבורא, אין עוד מלבדו, ממלא את הכל, קובע את הכול. בָרגע שעכשיו אני נמצא, מה שאני מרגיש מגיע אלי ממנו. בי תלוי רק איך אני מתייחס למה שאני מקבל ממנו. אם אני מקבל ממנו, אני צריך להיות בשמחה, בהתפרצות של הודיה בכל מצב שיהיה, זה נקרא שאני נמצא "בדבקות" בו. אם אני לא נמצא בזה, אז אני צריך לבקש להיות במצב כזה. וכתוצאה מזה אני צריך להיות בכוח, במצב רוח, ביחס יפה לכולם, זה מצב של מרץ ועבודה.

תלמיד: מהו חומר הדלק? אמרת שחייב להיות איזה חומר דלק.

ודאי, חומר דלק חייב להיות מלכתחילה וזה תמיד גדלות הבורא. ומשיגים אותה, אם באמת מדברים על גדלות הבורא, רק על ידי הכנעה כלפי העשירייה. כי העשירייה זה אותו המקום איפה שהוא מתגלה, שדרכה, דרך הפרצוף הזה, דרך הה-ו-י-ה הזאת, הוא משפיע, כי תמיד ממלא כך את הה-ו-י-ה. אז אנחנו צריכים להגיע למצב שאנחנו משתדלים כל הזמן להיטמע בתוך העשירייה ולהתרשם מהכוח ששורה בה, בינתיים בנסתר אחר כך יותר בגילוי, שזה הבורא. זה צריך לתת לנו כוחות לכל דבר.

תלמיד: כל עוד זה לא מתגלה, מאיפה מקבלים את חומר הדלק?

לתאר ששם הוא נמצא ואז אני מתפעל מהחברה. והחברה חייבת לשחק איתי ועם עצמה כמה שהיא מסוגלת. לעשות מאמצים עד שבאמת מגיעים למצבים רוחניים, ושם האמת לעשות מצבים טובים, עוד יותר קשה.

תלמיד: במה ההכנעה שלי כלפי העשירייה?

ההכנעה שלי כלפי העשירייה היא בזה, שאחרי כל חבר עומד בורא. ואם אני משתדל להתכופף ולהכניע את ראשי כלפיהם, אז אני אפילו אולי תופס את החיבור ביניהם שהוא קיים ושהבורא ממלא אותם שכך זה קיים. ואז אני בהתאם לזה מקבל השראה, הארה שמתקנת אותי, מחברת אותי לעשירייה ואני כבר נמצא בפרצוף רוחני.

האדם צריך להגיד שחוץ ממנו הכול מתוקן, הכול מסודר, ורק כלפיו כך מתגלה, במידה שהוא צריך לעבודה שלו, להתקדמות שלו, עולם שבור, עשירייה, לא עשירייה וכן הלאה.

שאלה: האם גם בדבקות, גם בהשתוות הצורה וגם בהשתנות יש סוג של קטנות?

לא, כאן בהגבלה אנחנו לא אומרים על קטנות. זו לא קטנות שאני מגביל את עצמי. קטנות זו נקודת הדבקות שלי, ומהנקודה הזאת אנחנו מתחילים לגדול. אני לא יכול להתחיל לגדול אם אני קופץ מעל נקודת העיבור.

תלמיד: אם אני רוצה קטנות, אני יודע. את נקודת ההתחלה אני יודע. האפ יש מצב שאני יכול לראות את הגדלות, אני יכול לדמיין אותה, לשרטט אותה?

לעולם לא. אם לא נכללת בקטנות ומהקטנויות האלו, מהמצבים של קטנות, אתה לא בונה אחד, אחד את העוּבר במשך כל זמן התפתחותו, איך אתה יודע מה זו גדלות? אתה לא יכול לתאר את זה, אלה חיים שהם מעולם אחר.

תלמיד: אבל בכל זאת.

אין בכל זאת. זו מיסטיקה.

תלמיד: לא מיסטיקה, משהו מאוד מעשי, מאוד רציונאלי.

רציונאלי, זה בדיוק לפי השכל הבהמי, הרציונאלי שאז אתה עוסק בפילוסופיה.

תלמיד: אז זה כמו מבוי סתום כזה.

נכון. אתה תצטרך להרים ידיים ולהגביל את עצמך בשכל הבריא וברצון האגואיסטי הבריא, וללכת בהכנעה סופית.

תלמיד: ברור שאני צריך ורוצה לעשות זאת, אבל יש את הפעמים שזה בדיוק ההיפך, שיש לי התנגדות מאוד גדולה לזה.

בדיוק על אלו המצבים מדובר, שצריך להכניע את עצמנו.

שאלה: האם השמחה היא לא חלק ממותָרות?

שמחה, אם היא בהתחלה או באמצע או בסוף הפעולה, תלוי איך להתייחס לזה. את השמחה אנחנו צריכים כמדד של חומר דלק שיש לנו, הסכמה עם הפעולה מעל הדעת, שאני שמח שאני הולך למעלה מהדעת למען מטרה יותר חשובה.

כמו שכל הזמן אני אומר על הניתוח שלי, רצתי לשולחן הניתוחים, שכבתי ואמרתי תנתחו מכאן אני לא יורד. המטרה היא החשובה, ובאמצע אני מתנתק מהחיים, אני לא יודע מה, אני רוצה חיים אחרים, אז אני נמצא בשמחה שהם עכשיו ייתנו לי את זה, שיעבדו עלי. לכן זו שמחה בהתחלה. שמחה באמצע בתהליך עצמו, שאני בטוח שאני עכשיו נמצא בתהליך שהבורא מוליך אותי. ושמחה בסוף, שהכול במסירות נפש, מה שיצא יצא, לא חשוב לי מה, העיקר שאני יוצא מהאגו שלי, שאני מתעלה מעליו ושורף את החיים הקודמים. כל המצבים האלה צריכים להיות בשמחה.

שמחה, זו הסכמה עם מה שעכשיו אתה נמצא. רוחניות לא יכולה לעבור עליך בכפייה כל עוד אתה לא מסכים. כי כל העניין זו הסכמה ואפילו מעל להסכמה, אתה מתפלל, מבקש, אחרת זה לא יקרה.

שאלה: הבוקר אמרת שמגיע שלב שבו אני מתחיל לשלוט בעצמי, ברצון לקבל שלי, במחשבות שלי, ברגשות שלי, בפעולות שלי, איך לעשות את זה?

אם אני נכלל מספיק עם הקבוצה, עם הלימוד, עם המורה, עם כל הגורמים האלו, אז וודאי שיהיה לי כוח בחשיבות המטרה להיות בשמחה, ללכת בשמחה, בהתקפה. רב"ש היה קורא לזה "התקפה".

שאלה: אתה דיברת על שימוש חופשי ברצון למי שהולך בדרך הבורא. אנחנו מדברים הרי על הגבלה, על השימוש ברצון עם הכוונה לא למען עצמי, אלא למען החברים, למען הבורא. אם כן, איפה כאן השימוש החופשי ברצון? איך להבין את זה טוב יותר?

אנחנו עכשיו מדברים על המצב של עיבור, שאני מגביל את עצמי, את הרצון לקבל שלי עד הנקודה, שעם הנקודה הזאת אני רוצה להיות דבוק בעליון, והעליון שיעשה מה שהוא רוצה.

מה זאת אומרת נקודה? נקודה זה נקרא שלא חשוב לי לאיזה כיוון עכשיו העליון יעשה איתי איזו פעולה, העיקר בשבילי להידבק, ולהידבק זה בנקודה. כמו שעם דבק, שמים נקודה וזה מספיק, או כמו בהלחמה, עושים את הנקודה וכבר קשורים. ככה זה. כל היתר זה רק כדי לקבוע את החוזק. זה בא אחר כך וכבר נקרא "ירחי לידה", שבתשעה חודשים העובר יותר ויותר נדבק לעליון, על ידי זה שהוא מבטל את עצמו לעליון הוא מקבל צורה של העליון, וכך הוא גדל בתוכו ומקבל צורת "אדם", הדומה לבורא.

כשגמר את השלב הראשון להידמות לבורא, הוא חייב להמשיך לגדול או להתחיל שלב ב', זה כבר יניקה. שעל ידי לא אור חכמה שמקבל בתוך הרחם בגלל שהוא לגמרי מתבטל, אלא על ידי זה שאור החכמה כבר מתלבש באור החסדים שזה נקרא "חלב" שהוא מקבל מהאם, הוא מתחיל לדמות את עצמו בצורה יותר הכרתית כלפי הבורא. זאת אומרת, הוא רוצה או לא רוצה לינוק, הוא כבר עושה כל מיני פעולות בעצמו, יכול להיכנס עם העליון באיזו אינטראקציה. אבל תמיד נקודה, נקודה הוא מוסיף ומוסיף, אבל בעצם הוא עובד על הנקודה הראשונה להיות דבוק בעליון.

אנחנו צריכים קצת יותר לחשוב על זה, כי בעצם אנחנו מגדילים את נקודת הדבקות הראשונה. הבורא נתן לנו את זה כי אנחנו לא שלטנו על זה. אנחנו רק השתדלנו, אפילו לא השתדלנו, [ניסינו] איכשהו להיות דבוקים בו בקבוצה, מתוך הרצון לקבל שלנו, מתוך האגו שלנו, אבל מפני שזו רק הנקודה הראשונה אז זה ממש נס, עשו לנו את זה. ואותה נקודה אנחנו כל הזמן מגדילים.

אנחנו עכשיו נמצאים דווקא בשלב שמתחילים לעבוד על עצמנו בתהליך יצירתי הייתי אומר. שכל פעם בעצמנו מוסיפים ומוסיפים עבודה יצירתית. היא תהיה מאוד מעניינת. עוד מעט כשיהיו לנו למטה מהדעת, למעלה מהדעת, ימין, שמאל, אמצע, כל מיני דברים, אנחנו נתחיל בזה ממש לבנות את עצמנו, לבנות את הנשמה. לכן אנחנו ניקרא שותפים של הבורא.

מה שאין כן עד כה היו שנים רבות, אבל לא הבנו מה שקורה לנו. אחר כך אנחנו נדע מה קורה. התינוק לא יכול לדבר על שנות העיבור שהיה בבטן אימו, הוא לא מבין בזה. אלא כשיגדל יותר, ילמד וישיג אז הוא יתחיל להבין ולהרגיש איך שם מרגיש העובר.

אבל הכול זה עניין של הגבלה. בכל מצב ומצב בדרך אני צריך על פני הרצונות שהבורא מעורר בי, תמיד לעלות למעלה מהדעת ובעבודה נקודתית, בפיקסלים כאלה, כל פעם לצייר את עצמי בפיקסלים, ואלו נקודות הדבקות בבורא שזה נקרא "הגבלה".

תלמיד: מרב"ש ב', מאמר "מהו, כוס של ברכה צריך להיות מלא, בעבודה".

"וזהו בזמן שהאדם יכול ללכת בעינים עצומות, למעלה מהדעת, ולהאמין באמונת חכמים, וללכת עד הסוף. זה נקרא עיבור, שאין לו פה. ועיבור פירושו (תע"ס חלק ח' דף תר"ח אות י"ז) וזה לשונו "קומת מלכות, שהוא הקטנות היותר מצומצם באפשרות, נקראת בשם עיבור, שהוא מלשון "עברה ודינין", בסוד הכתוב "ויתעבר ה', בי למענכם".

ויש לפרש את ענין עברה ודינין. היות זה שהאדם צריך ללכת בעינים עצומות למעלה מהדעת, הגוף מתנגד לעבודה זו, לכן זה שהאדם צריך תמיד להתגבר, זה נקרא "עברה, וזעם, וצרה", היות שזוהי עבודה קשה ללכת תמיד בהתגברות להיבטל להעליון, שהעליון יעשה ממנו מה שהעליון רוצה. וזה נקרא "עיבור", כנ"ל, שהוא קטנות היותר מצומצם באפשרות."

שאלה: למה להקטין את הרצון לקבל? לא אמרנו שהייחודיות של חכמת הקבלה היא להגדיל את הרצון, להגדיל את האגו, לעבוד איתו ללא סיגופים וללא צמצום?

כנראה שלא למדת נכון "פתיחה". קודם כל זה צמצום. אחרי צמצום כשאני שולט ברצון לקבל שלי ואני מחזיק אותו, "צמצמתי", מהרגע הזה והלאה כשאני כך מחזיק אותו בכוח, אני מתחיל לשחרר מה שנקרא, עם איזו מידת הרצון לקבל אני יכול לעבוד בעל מנת להשפיע.

אנחנו עכשיו מדברים על הנקודה שבה מצמצמים את הרצון לקבל. וכל פעם כשהוא גדל אנחנו צריכים קודם כל לעשות עליו פעולת הצמצום, זה עניין של הגבלה. ואחרי זה עוד נראה. אבל בכל זאת, מנקודות ההגבלה, מהפיקסלים האלה, אנחנו בונים תמונה. זה נקרא "פרוטה ופרוטה מצטברת לחשבון גדול".

שאלה: מה זה נקרא שאני מגביל את עצמי בעשירייה בעבודה?

מגביל את עצמי זה שאני נכנע לעשירייה. אתם יכולים להגיד, "אבל העשירייה שלי היא כזאת שזה בטלן וזה עצלן וזה שקרן, וזה בכלל לא מבין איפה הוא נמצא", וכולי. זה לא חשוב. אני מקבל אותם, כי הבורא הביא אותי למצב הזה ואומר "קח לך", לכן אני צריך לקחת ולהתבטל כלפיהם כמו רבי יוסי בן קיסמא. ואז אני מתחיל לראות איך דרך הקבוצה הזאת שכלפיה עשיתי כזאת ביקורת, ברגע שאני מתחיל להכניע את עצמי כלפיה, אני מתחיל לגלות שהבורא מנהל אותה. בנקודה שאני מבטל את עצמי כלפי הקבוצה, גם הבורא נמצא שם בנקודה הפנימית, ואז אני והבורא דרך הקבוצה נכנסים למגע. כך זה עובד.

לכן הכול רק דרך הצמצום, צמצום, מסך ואור חוזר. רצון לקבל, כשנתחיל להשתמש בו באמת, הוא צריך לעבור את כל הצמצומים האלו והמסכים.

שאלה: כיצד לא מתבלבלים בין הכנעה גשמית בעל מנת לקבל להכנעה רוחנית בעל מנת להשפיע?

בהכנעה גשמית אני נכנע לרצון לקבל, אין לי שום בעיה, מה יותר ומה פחות ומה כדאי. בהכנעה גשמית אני נכנע כלפי כלל גדול, כי יש לו כוח גדול. כשאני נכלל בו, אני מרגיש ביטחון, כולם כך עושים גם אני עושה, כולם כך חצי פנטים או רבע פנטים, גם אני כך. אני מקבל מזה הרבה כוח.

כאן אני תלוי באוויר. שם זה נקרא "דעת בעלי בתים", ואצלנו זה נקרא "דעת תורה", ההפוכה מדעת בעלי הבתים. אני צריך כאן להשיג דעת ולכן אני לא עובד עם הרצון לקבל שלי, אני חייב לעבוד למעלה מהרצון לקבל. ומה שבתוך הרצון לקבל ניתן לי אך ורק כדי לדרוך עליו. עליי לתאר לעצמי שאני דורך עליו ועושה פעולות למען גדלות הבורא בי, וזה דרך הקבוצה, כמה הקבוצה יותר גדולה, כדי שאני לא אטעה את עצמי.

שאלה: איך מצד אחד עלינו להצטער שלא נמצאים עדיין בהשפעה, ומצד השני להסתפק במה שיש?

כן, נכון. אבל מספיק לי להיות בהשפעה בצורה הקטנה ביותר. זה גם נקרא שלא מבקש גדלות. מספיק לי להיות כל הזמן רק בנקודה, זה נקרא "דביקות באפס", זה מספיק. מנקודות כאלו אנחנו הולכים קדימה. כי הבורא כל פעם מוסיף לי תוספת נקודתית כדי שעליה אני עוד ועוד אבנה את הדרך מנקודות. וכל פעם בנקודות האלו יש לנו שבירה. כמו קו במתימטיקה שהוא אוסף של נקודות שבכל אחת מהן יש נגזרת בחזקה שנייה, מכאלו נקודות נבנה הקו. זה ממש אצלנו כאן.

שאלה: איך בכל מצב חדש לקבל את העבודה מעל הדעת בשמחה?

השאלה היא אפילו לא איך לקבל את העבודה בשמחה, אלא מאיפה השמחה. האם שמחה מגיעה מזה שאני מתעלה מעל הרצון לקבל שלי ומרגיש את עצמי ממש באוויר, למעלה ממנו, או שהשמחה שלי בזה שאני שולט ברצון? בקיצור כאן זה עניין כלפי הבורא דרך הקבוצה. כדי שלא תהיה טעות, זה חייב להיות דרך הקבוצה. עד כמה אני נכנע, עד כמה אני מתבטל ועד כמה אני נמצא בהכנעה כזאת, בהרגשה כזאת שאני רוצה שהבורא יתלבש בי ויבצע את כל הפעולות דרכי.

שאלה: המקובלים כל הזמן מדברים על כך שהפעולה הראשונה היא צמצום הרצון לקבל. מהו הרצון לקבל, מה בדיוק צריך לצמצם?

צריכים לצמצם את היחס שלי למציאות, לחיים, ולהשאיר בתוכי רק בהמה, ואז לבדוק את עצמי מעבר לזה. עד שאני לא בודק את עצמי, עד שאני לא מחליט למעלה מהמצב של בהמה, אסור לי לעבוד עם הרצונות למעלה מהבהמה. עם רצונות למעלה מהבהמה, למעלה מהקיום אני חייב לעבוד רק על מנת להשפיע לסביבה, לעשירייה. בתוכה נמצא בורא. רק כך, אם אנחנו באמת רוצים לממש את מה שחכמת הקבלה מגישה לנו, מייעצת לנו. אנחנו עוד לא הגענו להכרעה טוטלית.

שאלה: האם להימצא בשמחה זה להימצא בהשפעה?

למה? ראיתי הרבה רשעים שמחים והרבה צדיקים כמוך שהם עצובים כל הזמן.

שאלה: רב"ש כותב במאמר, "ויתייצבו בתחתית ההר שמשה הוליכם לסוף המחשבה והבנה ושכל, שאין דרגה למטה ממנו".

זאת אומרת הכי קטנה, לא חשוב, העיקר שזו דביקות. וכל פעם אתה צריך להתחיל ממנה, מהנקודה הכי תחתונה בתחתית ההר.

תלמיד: לא הבנתי איך זה קשור להבנה ולשכל?

לפי מה אתה עושה? במוחא וליבא. במה אתה צריך להקטין את עצמך עד נקודת האפס? העיקר להיות דבוק, כמו טיפת זרע בתוך הרחם. רק במצב כזה אתה נותן לבורא לעבוד עליך.

תלמיד: זאת אומרת, אחרי כל ההבנה, כביכול את השכל שלי אני שם בצד מה שנקרא.

כן, "עיניים להם ולא יראו, אוזניים להם ולא ישמעו". אחרת איך יכול להיות שאתה תיכנס למרחב הרוחני, עם השכל שלך, עם הרגש שלך? זה מפריע. אתה חייב לעשות מהם אפס ולהגיד "אני עכשיו רק בנקודה אחת דבוק לרוחניות. מעכשיו והלאה תן לי, תגדל אותי בכלים שאני אוכל להתקיים ברוחניות, עוד גרם אחד, עוד שני גרם", כך זה. ועל כל גרם שאתה רוצה שיגדלו אותך, אתה צריך לעשות ויתור מראש. זה נקרא להיות בצמצום, מסך, אור חוזר, להלביש אותו באור ישר, לעשות זווג דהכאה שזה הכול בעל מנת להשפיע, ואז אתה עושה פרצוף קטנצ'יק כזה של גרם אחד, אבל הוא כבר קיים חוץ מהנקודה. ויש בפרצוף הזה אור ישר, אור חוזר, זווג דהכאה, כל מיני דברים.

חלק מהפעולות, כמעט כולן נעשות רק על ידי העליון, כי אתה מתבטל, עושה מעצמך אפס, אבל אלה אותן הפעולות, ה-ו-י-ה היא תמיד ה-ו-י-ה. אפילו שעשית נקודת הדבקות, זה כלפיך נראה שאין כלום, אבל שם בפנים ישנו. אם אתה לוקח מיקרוסקופ, אתה רואה את מה שקורה שם בטיפת זרע, איך שהיא מתחילה להידבק, להתפתח, קו ימין, שמאל, אמצע, זה ג' ימי קליטה, הכול נמצא בפנים. רק כלפיך הפעולות האלה נסתרות כאילו אין שום דבר חוץ מנקודה.

שאלה: אם אני דורך על הדעה שלי לקבל, האם בזה אני לא מקטין את הבורא, הרי הוא יצר בתוכי את הרצון הזה?

ודאי שהבורא יצר בי את הרצון, הכול הוא יוצר, הכול הוא נותן לנו כדי שנשתמש בזה נכון.

קריין: קטע 23 מתוך המסמך "עבודה בדעת ולמעלה מהדעת" מתוך רב"ש א', "ענין למעלה מהדעת".

"מוטל על האדם לומר, שעכשיו אני רואה, שהדרך האמיתית היא דוקא ללכת למעלה מהדעת. והראיה לזה היא, כי זה שזכיתי עכשיו לאיזו הארה מלמעלה, הוא רק בגלל שקיבלתי עלי ללכת למעלה מהדעת. לכן זכיתי שה' קירב אותי קצת אליו, ונתן לי איזה התעוררות מלמעלה. וההארה זו, שקיבל עתה מלמעלה, נותנת לו תירוץ על כל הקושיות. נמצא, שזה מעיד על הלמעלה מהדעת. אם כן, ומה עלי לעשות עתה, שאני אמשיך בלמעלה מהדעת. רק להתגבר ולהתחיל לחפש דרכים, איך שיוכל להלביש את העבודה שלו בלמעלה מהדעת. ונמצא, בזה שלא פגם כלל את האמונה שלו, שהלך בה לפני שזכה לאיזו הארה מלמעלה. כי גם עכשיו אינו מקבל את ההארה ליסוד, לבנות עליו את בנין עבודתו. אלא הוא לוקח את ההארה זו לבחינת עדות, שהוא הולך בדרך הנכונה, שהוא בחינת אמונה למעלה מהדעת. שרק בעבודה בבחינת זו, הקב"ה מקרב את האדם אליו, ונותן לו מקום להתקרב אליו, משום שההתקרבות הזו לא תיתן לו ליפול לתוך כלי קבלה, הנקראים "בתוך הדעת". היות שהבורא רואה, שהוא משתדל ללכת רק למעלה מהדעת."

(רב"ש א', ענין למעלה מהדעת)

האם אתם יכולים לתת בזה דוגמאות, או לא? נניח שאני וחבר פתחנו איזה עסק. העסק הכניס מיליון דולר והחבר לקח אותם. אני שמח מזה שהעסק היה נכון, רק החבר לא היה נכון, אבל העסק היה נכון. זאת אומרת אני מקבל את הדברים האלה כעובדה שעסקנו במשהו טוב ונכון, ואני לא רציתי לקבל יותר מהעובדה שהדרך נכונה.

"מוטל על האדם לומר, שעכשיו אני רואה, שהדרך האמיתית היא דוקא ללכת למעלה מהדעת. והראיה לזה היא, כי זה שזכיתי עכשיו לאיזו הארה מלמעלה, הוא רק בגלל שקיבלתי עלי ללכת למעלה מהדעת. לכן זכיתי שה' קירב אותי קצת אליו, ונתן לי איזה התעוררות מלמעלה. וההארה זו, שקיבל עתה מלמעלה, נותנת לו תירוץ על כל הקושיות. נמצא, שזה מעיד על הלמעלה מהדעת. אם כן, ומה עלי לעשות עתה, שאני אמשיך בלמעלה מהדעת. רק להתגבר ולהתחיל לחפש דרכים, איך שיוכל להלביש את העבודה שלו בלמעלה מהדעת. ונמצא, בזה שלא פגם כלל את האמונה שלו, שהלך בה לפני שזכה לאיזו הארה מלמעלה. כי גם עכשיו אינו מקבל את ההארה ליסוד, לבנות עליו את בנין עבודתו. אלא הוא לוקח את ההארה זו לבחינת עדות, שהוא הולך בדרך הנכונה, שהוא בחינת אמונה למעלה מהדעת. שרק בעבודה בבחינת זו, הקב"ה מקרב את האדם אליו, ונותן לו מקום להתקרב אליו, משום שההתקרבות הזו לא תיתן לו ליפול לתוך כלי קבלה, הנקראים "בתוך הדעת". היות שהבורא רואה, שהוא משתדל ללכת רק למעלה מהדעת."

(רב"ש א', ענין למעלה מהדעת)

סדנה

הלכתי וראיתי שעשיתי נכון, עליתי לדרגה רוחנית, מה אני יכול לעשות עכשיו? איך מהמצב הקודם אני יכול להבטיח לעצמי את הצעד הנכון הבא? האם אני יכול לעשות את זה? ואם לא, אם אני באמת צריך לעשות גם את הצעד הבא למעלה מהדעת, אז הבורא צריך להכשיל אותי בזה שמה שהיה קודם לא ילך עכשיו, אני לא יכול לעבוד לפי אותו סגנון של למעלה מהדעת, אני אצטרך עכשיו לעבוד למעלה מהדעת דלמעלה מהדעת, כאילו בחזקת שתיים. איך לראות דבר כזה?

אחרת זה לא יהיה למעלה מהדעת, אחרת אני כבר מיד יוצא מתאוצה למהירות. תסבירו קודם אחד לשני, תבררו את המצב עצמו, ואחר כך איך זה יראה למעלה מהדעת בדרגה השנייה?

אנחנו צריכים לכבד מאוד את המאמצים, זה העיקר. זה כמו תינוק, ילד קטן שלא יודע, אבל הוא מתאמץ ומתאמץ, ודווקא מההתאמצות שלו באה החכמה.

*

איך זה שהולכים למעלה מהדעת ועל ידי זה הדעת גדלה? השגנו בעבודה קשה, בהתאמצות, איזו דרגה רוחנית והיא הופכת להיות להגברת האגו שלי, אני נעשיתי מזה עוד יותר אגואיסט, ושוב אני צריך לטפס למעלה מהדעת. אני משיג, ושוב זה נכלל בתוך הדעת ואני נעשה אגואיסט עוד יותר גדול וככה זה. קודם כל, באיזה תהליך שהשגתי רוחניות, על ידי זה גדלה, גוברת בי הגשמיות, ומה אני עושה עם זה?

*

אולי זה מזכיר לכם משהו מ"חיל בלע ויקיאנו"?

*

קריין: מתוך "כתבי בעל הסולם" טור ב', עמוד 550, טור ב', שורה "למטה".

"היינו, אם האדם המשיך איזה הארה, ואין בידו להחזיקה בקביעות, מטעם שהכלים שלו עדיין לא נקיים, שיהיו מתאימים להאור, היינו שהאדם יקבל זה בכלים דהשפעה, כדוגמת האור הבא מצד המשפיע, לכן ההארה מוכרח להסתלק ממנו.

ואז ההארה הזו נופלת לידי הס"א. וכך הוא כמה פעמים. היינו שהאדם ממשיך ואח"כ מסתלק ממנו. לכן מתרבה ההארות בים דס"א. וזהו עד שנתמלאה סאתה. זאת אומרת, לאחר שהאדם מגלה את כל מדת היגיעה, שיש בידו לגלות, אז הס"א נותנת לו בחזרה את כל מה שלקחה לרשותה, בסוד "חיל בלע ויקיאנו".

נמצא לפי זה, את כל מה שהס"א קבלה הכל לרשותה, היה רק בתור פקדון. היינו שכל זמן שיש לה שליטה על האדם, וענין השליטה שיש לה, הוא הכל בכדי שיהיה מקום להאדם, לברר את הכלי קבלה שלו, ולהכניסם להקדושה. זאת אומרת, אם היא לא היתה שולטת על האדם, אז היה האדם מסתפק במועט. ואז כל הכלי קבלה של האדם היו נשארים בפרודא.

והאדם, אף פעם לא היה ביכולתו לקבץ את הכלים השייכים לשורש נשמתו, ולהכניסם לקדושה, ולהמשיך את האור השייך אליו. לכן זהו תיקון, שכל פעם שהוא ממשיך, ממשיך משהו, ויש לו ירידה, הוא מוכרח עוד הפעם להתחיל מחדש,"³

כמו אדם הנכנס לאוצר עם קופסה קטנה, ממלא אותה, לא יכול לקבל יותר, זורקים לו אותה אחר כך וכך שוב ושוב. זאת אומרת, הדברים האלה שיהיו לנו בכל זאת מובנים, שעליות וירידות חייבות להיות לסירוגין כל הזמן.

תלמיד: בתחילת השיעור היה נראה שיש משהו שהוא אני. ועכשיו, ככל שאנחנו קוראים את המאמרים אנחנו רואים שיש פה איזה תוכנה שהיא מנהלת את העניינים לגמרי.

איך יכול להיות שלא?

תלמיד: מה זו העשירייה בתוך התוכנה הזאת?

איפה יש לך בחירה חופשית?

תלמיד: מה זו העשירייה בתוך התוכנה הזאת שאתה עכשיו מראה לנו שיש עליות וירידות והבורא מחליט?

עשירייה זה אותו מקום איפה שאתה מבצע או שדרכה מממשים עליך.

תלמיד: מממשים עליי?

או כך או כך, אלה שתי דרכים. אתה לא משנה כלום חוץ מדבר אחד, שאתה הולך או ב"דרך תורה" או ב"דרך ייסורים". כל העולם הולך בדרך ייסורים, לך יש הזדמנות ללכת גם בדרך התורה. דרך התורה, זה דרך האור, שאתה מקבל את האור המחזיר למוטב. "בראתי יצר רע, בראתי לו תורה תבלין" כי "המאור שבה מחזירו למוטב"⁴. אם אתה משתמש בזה, אתה מרוויח זמן.

תלמיד: האמת שזה קצת כואב.

אגואיסטית זה כואב?

תלמיד: לא, זה כואב כי בעצם יש לנו פה משהו שהוא לגמרי אמיתי, אתה מרגיש את זה, אתה רואה את זה, אבל מתוכך אין לך שום דבר שרוצה לקחת את זה.

אם היה משהו שרוצה לקחת, אז אתה היית ממשיך באגו שלך. אדרבה, אז במה העסק הזה היה רוחני?

תלמיד: למה לא ליהנות קצת מכל התהליך הזה?

אתה תהנה, אבל בערך אחר.

תלמיד: כן, אבל שום תענוג שאתה מקבל פה אתה לא יכול לקחת לעצמך, ואתה מרגיש את זה.

אבל לעצמך זה רק נדמה לך שזה לעצמך, כי זה נעלם אחרי רגע. תגיד לי, מאיזה תענוג שהשגת בתוך חייך, אתה נהנה עד היום?

תלמיד: אני לא דוגמה, לא נהניתי מכלום.

לא רק אתה לא נהנה, כולם לא נהנים. אף אחד. התענוג לא קיים יותר מאותו רגע מקסימום ואז הוא נכבה, ומה קורה אז? לכן כאן נותנים לך אפשרות כל הזמן לחדש תענוגים, אבל בסופו של דבר להגיע לזה, שכמו עם הקופסה של האוצר, אתה מוציא ומוציא עד שאתה מוציא את כל האוצר החוצה, ואז אומרים לך, "אתה רואה, זה הכול שלך". זה נקרא "חיל בלע ויקיאנו"⁵.

תלמיד: אני רוצה להמשיך רגע את הבירור.

אתה רוצה שבזמן העבודה יהיה גם תענוג. יש לך תענוג בזמן העבודה, אבל לא מזה שאתה כל הזמן נמצא באותה הקבלה. אלא אם אתה נמצא בהשפעה, יש לך תמיד התרוממות רוח וכל מה שאתה רוצה.

תלמיד: אז יש את נקודת הדבקות, יש את אותה הרחבת הדעת שלי והגדילה והשכל. ואני אומר לעצמי, תקשיב, זו המדרגה הכי נמוכה. אתה לא נותן לזה בכלל לנהל אותך, אתה ממשיך לרצות להידבק בסביבה הזאת ובבורא.

אתה צריך לזה הרבה שכל ודעת.

תלמיד: נכון. ואם יש לך איזו תוספת או משהו, גם זה כלום.

לא, לא כלום. אתה צודק. נראה לנו כמו שאנחנו מדברים היום שכאילו צריך את הכול לבטל, לוותר על הכול. ומה נשאר? רק בצורה כזאת אני מתקדם. למה אני מתקדם? ליתר ביטול. לא, זאת הפעולה. אבל כתוצאה מהפעולה אתה נכנס עוד יותר ועוד יותר, או מטפס על הר המלך או מגיע להיכל המלך, אתה משיג, יש לפניך פרצופים. זאת אומרת, אתה רוכש את הנשמה וכל הזמן מגדיל אותה.

אנחנו דיברנו רק על פן אחד של העבודה, שצריכים כל הזמן לבטל את הרצון לקבל ולבנות עליו רצון להשפיע. אבל ברצון להשפיע אתה בונה ממש ארמון והוא לא מזדכך, הוא לא נעלם, זה בכלים אחרים.

שאלה: איך יכול להיות שהשגה רוחנית, שאני הולך למעלה מהדעת, הופכת להיות פתאום דעת, הופכת להיות משהו גשמי?

כי באמת אין גשמי ורוחני. אלא כדי לתת לי אפשרות ללכת למעלה מהדעת בדרגה הבאה, מה שהשגתי בדרגה הנוכחית הופך להיות כאילו לגשמי, לרצון לקבל שלי. אנחנו גם עשינו כל מיני עבודות, כל מיני פעולות, ומה יש לנו? מישהו יכול להגיד שיש לו משהו? לא. זה "איש חסיד היה בלי מזון ומחיה".

תלמיד: כן, אבל זאת בדיוק השאלה, איך משיגים משהו בלמעלה מהדעת ואז זה הופך להיות דעת?

כי אתה לא יכול ללכת למעלה מהדעת, אם לא יתנו לך עכשיו כישלון, הכבדת הלב יותר גדולה. איך? ומאיפה יודעים איך לתת? אך ורק מתוך זה שהשגת, ועכשיו זה יהיה לפניך כמכשול. נניח אתה הולך עכשיו לפתח איזו שיטה מדעית, איזה גילוי מדעי מיוחד, אז אתה עוסק בזה המון שנים ומשקיע ומשקיע, וכל דבר שבו אתה משקיע פותח לפניך עוד יותר שאלות, עד שאתה מגיע לפתרון. אנחנו רואים את התופעות האלה כל הזמן.

לכן זה כאילו נבלע באדמה, כל מה שהשיגו, הכול נבלע באדמה, כך זה תמיד. וזה כדי לתת לנו אפשרות ללכת למעלה מהדעת כאילו מחדש. אני עשיתי משהו, איזה מאמץ למעלה מהדעת? אני עשיתי משהו רוחני? לא. אני בטוח שלא עשיתי כלום. ההיפך, אני רואה עכשיו במו עיני עד כמה שאני אגואיסט יותר גדול. ואז אני צריך עוד יותר חוזק בחברה, עוד יותר אמונה. וכך מתקדמים, זה לא משעמם.

תלמיד: התהליך הוא מאוד מאוד ברור, גם ברור לי למה זה צריך לקרות, אך את המנגנון אני לא מבין. איך יכול להיות שמשהו שאני כאילו השגתי, בניתי קומה חדשה. דיברנו כל השבועיים האחרונים שללכת כל הזמן מעל הדעת, זה לבנות קומה חדשה בכלים אחרים בכלל ממה שאני מכיר או משיג.

ואז הדבר הזה שהוא בקומה החדשה לגמרי, הוא פתאום הופך להיות.. איך, ממה?

לך זה נראה, זה כלפיך נראה. "כל הגדול מחברו, יצרו גדול ממנו"⁶, אתה עכשיו יותר גדול מחברך. מחבריך, זה ממה שהיית אתמול.

שאלה: ואז מה?

היצר יותר גדול.

תלמיד: אגרת נ"ז, בעל הסולם.

"ועל זה אומר הכתוב: "ויאנחו בני ישראל מן העבודה וכו' ותעל שועתם" וכו'. כי כלל ישראל באו בזמן ההוא למצב מיואש ר"ל "מן העבודה". כמו השואב בכלי מנוקב, שהולך ושואב כל היום, ואין לו טפת מים לרוות צמאונו, כן בני ישראל במצרים, כל כמה שבנו היה נבלע הבנין במקומו בקרקע, כמ"ש חז"ל.

כמו כן מי שלא זכה לאהבתו ית', כל מה שפעל בעבודתו בטהרת הנפש ביום האתמול, נמצא כמו נשרף כליל ביום מחר. וכל יום וכל רגע, צריך להתחיל מחדש, כמו שלא פעל כלום מימיו. ואז "ויאנחו בני ישראל מן העבודה". כי ראו בעליל, שאינם מוכשרים לעולם, שיצמח מה מעבודתם עצמם. ועל כן היתה אנחתם ותפלתם בשלמות כראוי, ועל כן "ותעל שועתם" וכו'. כי השי"ת שומע תפלה, ורק לתפלה שלמה הוא מחכה."

אנחנו עברנו אתכם כמה נקודות מאוד חשובות, לכן לא לשכוח עליהן, וההיפך, לדבר עליהן, ולהגדיל אותן יותר ויותר כדי שיהיה לנו יסוד. כי מדרגה לא נעלמת. מה שהשגנו היום נכנס דווקא לרצון לקבל, כדי לתת לנו כישלון עוד יותר גדול למחר, קושי, שעליו אנחנו נוכל להתגבר. מה שהיה אתמול כהשגה, היום זה כמכשול. ואז אנחנו יכולים דווקא על פני זה לראות בזה "עזר כנגדו", כדי לעלות עליו למעלה מהדעת.

שאלה: אני לא תופס את זה שמשיגים וזה מגדיל לך את הרצון לקבל, ואז מה נשאר לך מההשגה? לא נשאר כלום. לא נשאר לך עם מה להתמודד, הוא זורק אותך. כאילו הייתה עכשיו איזו התעוררות, ועכשיו ההתעוררות הזאת הופכת להיות ל..

לא רק התעוררות. התעוררות, השגה, הבנה, כל נושאי הפעולה, מרכיבי הפעולה הם עכשיו הופכים להיות המכשול.

תלמיד: נכון. אבל הוא לא משאיר לך שום דבר, הכול הופך להיות כזה שאתה לא יודע..

אתה רוצה להיכנס לרוחניות עם עוד משהו לסחוב אחריך, איזו עגלה קטנה?

תלמיד: לא. אבל לפחות יכולת להתמודד עם מה שבא עכשיו.

יכולת להתמודד זה לא רוחניות. רוחניות, זה שאתה מרים ידיים וה' יעזור.

תלמיד: אז אין לך שום יכולת להתפתח.

בזכות זה שעשית יגיעה טובה אין לך שום אפשרות להתפתח, ואז אתה ערום.

שאלה: אז איך מתקדמים פה?

איך אתה מתקדם עד המדרגה הראשונה? אתה מבטל את עצמך וזהו. ויותר מזה, אתה נעשית עכשיו עובר, עוד יותר עובר מהעובר שהיה.

שאלה: את זה אני תופס. אבל מה שאני לא תופס, זה כאילו שנמצאים בתהליך שהבורא מפתח אותך לפי מה שהוא מחליט שצריך לפתח אותך, ואתה כאילו רק צריך להיות חלק מזה. "תעשה ממני מה שאתה רוצה". ואז אתה רק רואה עוד יותר, ועוד יותר עד כמה אין לך שום יכולת לעשות שום דבר בתהליך חוץ מלהתבטל. ואז איך זה עובד, מאיפה לוקחים כוחות לזה?

כוחות אתה לא יכול לקחת מהרצון לקבל שלך, אחרת איזו רוחניות זאת?

שאלה: אז מה מניע אותך? אתה חייב כוח, אחרת מאיפה אתה פועל?

אם אתה הולך עם משהו שיש לך, זה לא רוחניות. אתה צריך להיוולד בעולם החדש, וכל פעם להיוולד בעולם החדש. אתה לא לוקח מהעולם הזה כלום. ממש. אתה כמו נפטר ונולד, נפטר ונולד, לכן זה נקרא "גלגולים".

שאלה: אז התהליך הוא להיכשל, האם אתה צריך להיכשל כל הזמן?

לא להיכשל. זה לא כישלון, זו מדרגה חדשה יותר גבוהה, "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו." עכשיו עם היצר המוגבר, תעשה עבודה של עיבור ב'.

שאלה: אני לא מצליח לתפוס את הדבקות הראשונה, שהיא כל הזמן תהיה הבסיס להמשך. אבל אני רואה שהכול נמחק כל פעם, כאילו אני לא רואה במה אני יכול להמשיך לאחוז כשקורה.

בכלום.

שאלה: בכלום. אז מה עושים, שוב מתחילים מאפס?

אתה שמח. תראה איזה פרס, צ'ופר נתנו לך, איזו התחלה נותנים לך שאתה רואה שאין לי כלום. ועוד לא רק שאין לי כלום, אלא יש לי מינוס. זאת עזרה, "עזר כנגדו".

שאלה: האם מזה אני צריך לקבל חיות, מזה שאין לי כלום ואני במינוס?

מכוח אחד אי אפשר לקבל חיות, חייב להיות משהו כנגדו. יש לך כנגד זה קבוצה, גדלות הבורא, הרגל להגיע לשיעור בוקר, לסעודה ולכל מיני דברים? האם יש לך הרגל? האם יש לך משהו או לא? אם לא, אז מגרם אחד תוספת שלילית אתה כבר נופל.

תלמיד: כל ההרגלים קיימים.

אין בעיה. אז אתה רק מחפש, איך עם כל ההרגלים האלה אתה יכול להתקדם, יכול להיות שוב עובר. מה זה עובר? להגיע לנקודת הדבקות בבורא בכל מה שמתגלה. לא חשוב מה מתגלה, את העיניים לעצום ולחיות בדבקות בו בלבד. דבקות נקודתית. אין לי כלום, לא עבר, הווה, עתיד, לא שום דבר, הכול נקודה בלבד.

שאלה: אתה יכול להגדיר את הנקודה הזאת? מה זה נקרא "שיש לי את נקודת הדבקות הראשונה", והיא היסוד שלי לחיים?

שאני כלום לא מבין, כלום לא מרגיש, ואני צריך להיות רק בידיעה אחת, שבפעולה הזאת שאני מבטל את עצמי, את עצמיותי, אני בזה דבוק. כאילו שאני לא קיים.

שאלה: אתה לא קיים אני מבין. אני כאילו לא מצליח לתפוס את קצה החוט של מה נותן לך חיות בתהליך?

שאני לא קיים.

שאלה: זאת החיות שלי, שאני לא קיים?

כן. כי אני בזה נמצא בתוך הבורא.

שאלה: למה אם אני לא קיים, אני נמצא בתוך הבורא?

הרוצה לחיות, שימית את עצמו.

שאלה: את זה אני מכיר. אבל אני לא מבין, מה מפריע לזה שגם אני אהיה קיים בתהליך, למה אני חייב להמית את עצמי?

איך אתה יכול להיות קיים עם הרצון לקבל שלך? כדי להתקדם לדרגה ב', אתה לא יכול להתקיים עם מה שהיה לך קודם. עכשיו צריכים לתת לך רצון לקבל יותר גדול, ושאתה תעבוד על צמצום, מסך, אור חוזר וכן הלאה.

תלמיד: איך שומרים על נקודת הדבקות הראשונה שהיא היסוד?

אתה לא חושב עליה. ואילו אתה כל הזמן רוצה להתייחס לרוחניות בצורה גשמית, "מה יש לי, איפה מה שהשגתי קודם שאני לא אאבד את זה".

תלמיד: כי קודם אמרת שכל הזמן לוקחים את נקודת הדבקות הראשונה ועליה כל הזמן ממשיכים לבנות.

ממשיכים לבנות ברצון לקבל האגואיסטי שמתגלה.

תלמיד: לא שומרים על נקודת הדבקות?

איך אני יכול לשמור?

תלמיד: אז כל פעם זו אותה עבודה?

כל פעם מחדש. אנחנו נפלנו, עכשיו אני צריך לקום מחדש. זה כמו פרצוף, פרצוף חדש. רק בפרצופים מלמעלה למטה, מאין סוף, אנחנו חוזרים כביכול לאותה נקודה, וממנה ממשיכים פרצוף חדש בהזדככות המסך. וכאן אנחנו לא בהזדככות המסך אלא בהתהוות המסך. אז מסך עדיין אין, יש לנו רק עביות שכל הזמן גוברת ועליה אנחנו צריכים לרכוש את כוח המסך.

תלמיד: רק להבין את התהליך. בסופו של דבר, לאן הבורא מוביל אותנו, לזה שיהיה לנו רצון שלחלוטין לא נוכל להתקיים בו, כי ממה שאני רואה תמיד יש שם רע?

לא. למה? אנחנו רוצים להתקיים. ברצון לקבל, כל מה שהשגנו הופך עכשיו להיות נגדנו, כדי שיהיה לי על מה להתגבר, באותה מידה שהשגתי. נניח שנתנו לי חמישים קילו מכשול, אני עבדתי עם זה, אז עכשיו אני עובד על החמישים קילו האלה. השגתי מאה קילו, עכשיו על המאה קילו האלה אני ממשיך הלאה. אני כל הזמן מוסיף. מאיפה מגיעה לי מידה חדשה של הכבדת הלב? מזה שאני הצלחתי להשיג אותה.

תלמיד: חייבת להיות הכבדה. זה לא יכול להיות בלי הכבדה?

לא. לא יכול להיות. אתה עולה על ההר.

תלמיד: וההכבדה היא תמיד תוצאה ממה שהשגתי, היא כביכול הופכת להיות ההכבדה?

כן. רק מעבירים לך את זה מימין לשמאל.

תלמיד: האם משאירים לך משהו כנגד?

כלום. מה שעוזר לך במקצת זה רק ההרגל שלך ברב, קבוצה ולימוד.

תלמיד: יש עוד נקודה אחת ששמעתי בהתחלה. הנקודה הזאת היא שאי אפשר להחזיק באותה קטנות עד שלא מצליחים להיות למעלה מכל התענוגים. צריך לצמצם אותם ורק אז אפשר להחזיק בקטנות. איך מתחילים בכלל כזה תהליך?

עזוב את זה. אנחנו מדברים היום על הדבקות בלבד.

שאלה: כשאנחנו מתארים לעצמנו את המדרגה הבאה, האם אנחנו לא עובדים בדעת או רק הרגשת המצב הנוכחי, ההווה זה נקרא "דעת"?

"דעת" זה נקרא מה שמתרחש עכשיו אצלי בכלים דקבלה שלי. זה הכול. לא חשוב מאיפה זה נובע, מהמצב שהשגתי או שעוד לא, או היה או יהיה. בכלים דקבלה, זה ה"דעת". האם מה שאני השגתי קודם בלמעלה מהדעת הופך להיות אצלי דעת? כן. לכן, ככול שהולכים למעלה מהדעת נעשים חכמים יותר, כי הכלים דדעת נעשים גדולים יותר. מה שאין כן, מי שלא הולך למעלה מהדעת, מפעם לפעם, מתקופה לתקופה הוא נעשה פנאטי יותר, טיפש יותר.

קריין: 24, מתוך מאמרי "שמעתי" רל"ח, "אשרי איש שלא ישכחך ובן אדם יתאמץ בך".

"אשרי איש שלא ישכחך, ובן אדם יתאמץ בך" (מוסף לר"ה). הנה בזמן שהאדם הולך בבחינת לבן, צריך לזכור תמיד, שכל מה שזכה הוא רק מסיבת שקבל עליו את בחינת השחרות. וצריך להתאמץ בבחינת "בך" דוקא. על דרך "וכל מאמינים שהוא אל אמונה", אף על פי שלא רואה עכשיו שום מקום שיצטרך לעבוד בבחינת אמונה, היות שהכל גלוי לפניו - ומכל מקום הוא צריך להאמין בבחינת למעלה מהדעת, שיש עוד מקום להאמין בבחינת אמונה. וזה סוד: "וירא ישראל את היד הגדולה... ויאמינו בה'", היינו אף על פי שזכו לבחינת "וירא", שהוא סוד ראיה, מכל מקום היה להם הכח עוד להאמין בבחינת האמונה. ועל דבר זה צריכים להתאמצות יתירה, אחרת נופלים ממדרגתן. כעין לבני ושמעי. זאת אומרת, שאם לא כן משמע שדוקא בזמן שיש לבנונית, יכול לשמוע לתורה ומצוות, שזהו כעין תנאי. אלא צריכים לשמוע ללא תנאים. לכן בזמן הלבנונית צריכים להזהר שלא לפגום בבחינת השחרות. ודי למבין."

(בעל הסולם. שמעתי. רל"ח. "אשרי איש שלא ישכחך ובן אדם יתאמץ בך")

סדנה

איזה יחס יש לנו לאמונה בזמן שמאיר לנו ובזמן שלא מאיר, בזמן שחרית או לבנונית?

*

שאלה: בכל הדיון שהיה לנו, לא אמרת לנו מה הבדיקה החותכת שאנחנו באמת פועלים נכון ובלמעלה מהדעת?

הבדיקה היא שאני לא מקבל בחשבון שום מצב שנראה לי בכל הכלים שלי, חוץ מלהיות דבוק. ובדבקות אין לך שטח, רק נקודה. כי כל שטח שאתה יכול לצייר לעצמך, ימינה שמאלה, מטה מעלה, זה הכול כבר חשבונות שלך.

תלמיד: כשאומרים "דבוק", הבדיקה היא דבוק לבורא דרך החברים והקבוצה?

כן. אבל שוב, רק תבינו שנקודת הדבקות נקראת "נקודה", אבל זה יכול להיות כל העולם, רק אני לא מפרש את זה בכלים שלי.

תלמיד: מה זה אומר לפרש בכלים שלי?

אולי חבל שאמרתי, זה מבלבל. אני דבוק בלב ונפש בבורא, ומה שלא יהיה אני דבוק, אז אני דבוק בנקודה. אבל הנקודה הזאת תופסת שטח של כל העולם. ככה זה.

שאלה: נתת פה דוגמה שאני חייב לעשות עליה בירור. אתה והחבר בניתם עסק ביחד והרווחתם מיליון דולר, ואז החבר בא, לקח את המיליון דולר והלך, ולך לא נשאר כלום. אז אני מודה לבורא שיש לי דבקות.

תלמיד: האם מהמצב הזה שהוא כביכול לקח לך, הכניס אותך לקטנות, האם מהנקודה הזאת אתה תעשה את שני מיליון הדולר הבאים שלך, שזה בעצם מגדיל אותך?

כן. אני לא מתייאש מזה שנעלמו המיליון דולר, ואני הולך על שניים, וכן הלאה.

(סוף השיעור)

mlt_o_rav_2018-08-31_lesson_emuna-lemala-mehadaat_n1_p1_h8puUTs0

---

1. והאיש משה ענו [עניו] מאד מכל האדם אשר על פני האדמה (במדבר, י"ב, ג')↩

2. עקב ענוה יראת יהוה עשר וכבוד וחיים (משלי כ"ב, ד')↩

3. ספר "כתבי בעל הסולם", מאמרי "שמעתי", מאמר ל"ה, "בענין החיות דקדושה".↩

4. "בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין" (קידושין ל', ע"ב), כי "המאור שבה מחזירו למוטב" (מדרש ספרי פרשת יעקוב, הגר"א)↩

5. "חיל בלע, ויקאנו" (איוב, פרק כ', ט"ו)↩

6. "כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו" (תלמוד בבלי, סדר מועד, מסכת סוכה, דף נ"ב, פרק ה', א' גמרא)↩