heb_o_rav_bs-pticha_2006-08-14_shiur_bb

] הבהרה לקורא:

דברי בעל הסולם מובאים בכתב מודגש. דברי הרב לייטמן בכתב רגיל. כדי להקל על קריאת דברי בעל הסולם צורפו לכמה מהציטוטים משפט או שניים מהציטוט הקודם. המשפטים שנוספו תחומים בסוגריים מרובעות ומתחילים בשלוש נקודות, כך: [ "... והנה " ].

הקטעים שאינם קשורים ישירות ללימוד הפתיחה, מובאים במסגרת נפרדת. הנושא שבו עוסק כל קטע מתואר בכותרת קצרה.

פתיחה לחכמת הקבלה

(אות צ"ד – ק')

שיעור 42

שיעור בוקר 14.08.06 – לאחר עריכה

אות צ"ד

"ונמצא בעת שאו"א קבלו האור חדש דע"ב ס"ג, והורידו הה"ת מנקבי עינים בחזרה אל הפה שלהם, והעלו אליהם את האח"פ שלהם. הנה גם הז"ת המלבישים האח"פ אלו בעת קטנות, עלו עתה גם הם עמהם ביחד לאו"א ונעשו הז"ת למדרגה אחת עם או"א, והנה עליה הזו של הז"ת לאו"א, נקרא בשם עלית מ"ן ובהיותם מדרגה אחת עם או"א נמצאים מקבלים גם אורותיהם דאו"א."

אות צ"ה

"ומה שנקרא בשם מ"ן, הוא מטעם שעלית הז"א אל הבינה מחזיר אותה פנים בפנים עם החכמה (אות פ'), ונודע שכל ז"ת הם זו"ן, וע"כ בעת שהז"ת נתעלו עם האח"פ דאו"א למדרגת או"א כנ"ל, נעשו מ"ן אל הבינה דע"ס דאו"א, והיא חוזרת עם החכמה דאו"א פב"פ, ומשפעת הארת חכמה אל הזו"ן, שהם הז"ת דנקודים שעלו אליהם."

התחתון, בבקשה שלו לעליון, בהתאמת החיסרון שלו לעליון, למילוי שלו בעליון, מחייב את העליון למלא אותו – לתת לו כוחות ולאחר מכן מילוי.

העיקר הוא להגיע למ"ן. מציאות התחתון היא החיסרון שלו. זעיר אנפין מעלה את החיסרון שלו לאבא ואמא, ומעמיד אותם פנים בפנים. החיסרון שמעמיד את אבא ואמא פנים בפנים נקרא מצד הזעיר אנפין מ"ן, ומצד אבא ואמא הוא יקרא ספירת הדעת. הקשר בין עליון לתחתון נבנה רק בהתאם לחיסרון של התחתון.

כל העבודה שלנו היא למצוא בנו את החיסרון שהעליון עומד ומחכה שנעלה אליו. עלינו להבין באמצעות איזו מערכת תומכים נוכל להגיע לחיסרון הנכון שמותאם לרצון של העליון, כי בצורה טבעית הוא לעולם לא יתגלה בנו.

ברצון הזה, במ"ן הזה, זעיר אנפין משיג את הרצון של העליון. הוא מתחיל להשיג את היחס של אבא ואמא כלפיו. הוא מבין מה העליון רוצה ממנו, מהו העליון בעצמו, כיצד העליון רוצה שהוא, התחתון, יהיה כמוהו, במידת האהבה שלו. המ"ן של התחתון הוא תוצאה של בירורים רבים. וכשהוא עולה לעליון, העליון מרגיש שהתחתון רוצה להיות כמוהו.

מ"ן אינו צעקה סתמית. חייבת להיות יגיעה גדולה על פני כל היוצרות שבתחתון כדי לבשל את המ"ן ולהוליד את החיסרון הראשון, הנכון. במילים אחרות, החיסרון שמעמיד את אבא ואמא בזיווג חייב לכלול בתוכו הבנה של אבא, של אמא ושל הזיווג ביניהם – הבנה במידת מה כמובן, בהתאם ליכולתו של התחתון. החיסרון של התחתון חייב להתכלל באבא ובאמא כספירת דעת. התחתון צריך להראות לעליון שהוא יודע להשתמש במה שיקבל ממנו.

כלפי העליון המ"ן הוא החיסרון שמזווג את אבא ואמא בספירת הדעת. כלפי התחתון המ"ן הוא הכלי שיקבל מאבא ואמא את האור כתוצאה מהזיווג. דעת מלשון "וידע אדם את חווה". ספירת הדעת היא מקום החיבור, הזיווג, הדביקות.

מספירת דעת נולדת הבחנה חדשה, שהיא הנברא. לפני הזיווג בספירת הדעת, דבר אינו נזקף לחובתו או לזכותו של הנברא. לפני ספירת הדעת יש רק חיסרון שנברא על ידי האור ורשימות מהשבירה שהאור העליון מעורר אותן, ומערכת העולמות מסדרת אותן בצורה הנכונה. אלא שכתוצאה מההכנה שנעשתה על ידי כל היוצרות והמרכיבים האלה, נולד חיסרון חדש שלא היה קודם, חיסרון שנקרא מ"ן.

המ"ן אינו מגיע מהבורא. זהו חיסרון שמגיע מהנברא, ממטה למעלה ממש. לפני לידת החיסרון החדש הזה לא היה נברא. המ"ן הוא הנברא. כשהמ"ן מקבל מ"ד, נעשה יצור חדש, יצור שלא הבורא ברא, יצור שעומד עצמאי מול הבורא. לכן הוא נקרא נברא.

בהמשך הלימוד נברר כיצד הנברא מופיע כדבר חדש שמורכב מכוחות ונתונים שמקורם בבורא, ומכל מערכת העולמות, ומתוך ההרכבה הזו עושה דבר חדש, שלגמרי אינו קשור למרכיבים שלו; כיצד הדמות הזו עומדת מול הבורא ממש. יש עוד הרבה הבחנות שעלינו לברר.

סיכומו של דבר, מ"ן הוא החיסרון של הנברא – לפניו לא היה נברא. והמ"ד שהנברא מקבל הוא המילוי שלו. בזאת הנברא נעשה דומה לבורא במידת המ"ן שלו, ועומד כיצור עצמאי שהוליד את עצמו.

איך לגלות את העליון שאלה: בעולם שלנו, הקטן אינו צריך ללמוד את המערכת, או לדעת כיצד אבא ואמא מולידים אותו ... בעולם שלנו, הכל מתרחש מאליו. כל התהליך בעולם שלנו עד שמתעוררת באדם הנקודה שבלב, מתפתח על ידי גֶנים, על ידי רשימות. הכול מתגלגל ללא שום בחירה וללא שום השתתפות מצד הדומם, הצומח, החי והמדבר. כדברי הכתוב, "עולם כמנהגו נוהג" (עבודה זרה נ"ד, ע"ב). לפני שמתעוררת הנקודה שבלב ומתחילים לעבוד איתה כדי לבשל את המ"ן, כל מה שקורה הוא הכנה מצד הבורא. שאלה: אם התחתון אינו מכיר את העליון, מה זאת אומרת "לבשל את המ"ן"? לפי איזה שכל הוא מבשל את המ"ן, כלפי מה? התחתון מכיר את העליון – אם ממידת ההסתרה של העליון או ממידת התעוררות הכלים האגואיסטיים שלו עצמו. במובן הזה אין הבדל בין השניים, כי הכלים האגואיסטים של התחתון הם אלה שמסתירים את העליון. העליון אינו מסתיר את עצמו, אלא לפי הכלים של התחתון. התחתון מסתיר את העליון על ידי הכלים שלו, וכתוצאה מכך הוא מתחיל להכיר את העליון. אם התחתון מקבל על עצמו את הדעה שהעליון אינו מסתיר את עצמו אלא מגולה, ורק הוא, התחתון, מסתיר את העליון בקלקולים שלו, אז מתוך כל ההרהורים האלה, בשימוש נכון בהם, בהתעלותו מעל כל חשש וספק, הוא בונה מתוכם את דמותו של העליון. הוא בונה אותה לפי הצל שלה, ואליה הוא נמשך. כיוון שאנו רוצים לעבוד עם הרצונות האגואיסטים שלנו בצורה הפוכה, דווקא הם מגלים בנו את דמות הבורא. הרי הרצונות האלה נבראו על ידי האור. כל שחסר לנו הוא להתעלות מעליהם, להשתמש בהם בהשפעה. רק כך אנו יכולים להכיר את הבורא. יש לנו תרי"ג רצונות. צורת העבודה הנכונה בהם, בהשפעה, היא בדיוק הבורא שלנו, הבורא שברא בנו את הרצונות האגואיסטים האלה.

שאלה: האם תרי"ג הרצונות הם תרי"ג תבניות שונות של לבושים לתענוג, או תרי"ג גדלים שונים של רצון?

תרי"ג הרצונות נחלקים לפי כמות ולפי איכות. לכל רצון יש אופי שונה, לכל רצון יש עשר ספירות, ולכל רצון יש את דרכו המיוחדת לשמש ליתר הרצונות. לכן כל אחד מאיתנו הוא כאין סוף. כתוצאה מהתכללות הרצונות שבנו, כל אחד מאיתנו הוא כמו כל העולם.

זכור לי שכתלמיד מתחיל תיארתי לעצמי את תרי"ג הרצונות כאקווילייזר ((equalizer עם הרבה תדרים בגבהים שונים – כל רצון בגובה אחר. שכמאחדים את התדרים לצליל אחד, כלומר כשמאחדים את הרצונות להרגשה כוללת והרמונית של הבורא, נוצרת דמות אחידה. השילוב הזה "מנגן" בתוכנו בתרי"ג תדרים, בתרי"ג רצונות, כל פעם לפי רצון אחר, ובשילובם יחד הם בונים כל הזמן את התקדמות האדם.

שאלה: ואם מדובר על רצונות אגואיסטיים, כמה רצונות אגואיסטיים אנו יכולים לתפוס בתמונת מציאות שלנו, האם אנו יכולים לתפוס תרי"ג רצונות?

זה לא חשוב. איננו צריכים להתעמק בכל רצון, גישה כזו אינה נכונה כלל. רק את הרצונות שאנו יכולים לכלול ולעבד בהרגשה, בהבנה ובכוונה, אנו מעלים למ"ן. מתינוק למשל לא דורשים יותר מאשר לצעוק כשהוא רוצה לאכול או כשכואב לו. ההבדל הוא שאת התינוק הטבע מחייב לצעוק, ואילו ברוחניות אנו חייבים לחייֶב את עצמנו. בכל מקרה, אנו צועקים רק לפי החסרונות שאנו מגלים.

שאלה: התמונה של הבורא שמתגלה על גבי רצונות האדם, מה היא? האם היא המ"ד מהעליון?

תמונת הבורא שמתגלה בתוך האדם, אינה מ"ד. מ"ד הוא הכוח שהאדם מקבל כדי לעשות זיווג דהכאה ולבנות מעצמו את דמות הבורא. מ"ד הוא כוח מלמעלה. מהעליון אנו מבקשים רק דבר אחד: "תן לנו כוח להידמות אליך, להיות כמוך, כמו שתיארנו לעצמנו את תכונת ההשפעה או פעולת ההשפעה, על פני הרצונות שהתגלו בנו". כמו תינוק שרוצה להידמות לגדול, כך אנו רוצים להידמות לעליון. אנו מבקשים ממנו כוח: "תעזור לנו להיות כמוך". הבקשה הזו מביאה לדביקות ולקבלת הכוח מהעליון. בפעולה אחת היא גורמת לכול. מ"ד הוא קבלת הכוח.

הפעולה שאנו עושים היא פעולת הדביקות, זיווג דהכאה או פעולת הייחוד. אנו בונים מעצמנו דמות שבה ה"אני", הרצונות שלנו, הכוונות שלנו, הפעולה שלנו, דומים לבורא. ואז הבורא מתלבש בנו. בתוך האור שממלא אותנו, בתוך האור של ההשפעה, אנו מרגישים גם את המקור. בנוסף למילוי עצמו אנו מרגישים את הבורא בתוכו. כמו שבחינה א' מגלה בסופה את בחינת שורש, "המשפיע", כך גם אנו מגלים במילוי שלנו שאנו מושכים את המשפיע, את השורש, ואיתו אנו נכנסים לדביקות. לכן פעולת השפעה היא דבר אחד, והדביקות עם המשפיע בתוך הפעולה היא תוספת.

אות צ"ו

"אמנם עלית הז"ת לאו"א שאמרנו, אין הפירוש שנעדרו ממקומם לגמרי ועלו לאו"א, כי אין העדר ברוחני, וכל שינוי מקום הנאמר ברוחניות, אין הפירוש שנעדרה ממקומה הקודם ובאה למקום החדש, כדרך העתקת מקום בגשמיות, אלא רק תוספת יש כאן"

התחתון מרגיש את החיסרון שלו ומעלה אותו לעליון. החיסרון של התחתון נקלט בעליון והופך את חכמה ובינה לאבא ואמא. ללא החיסרון של התחתון, חכמה ובינה אינם אבא ואמא. החיסרון של התחתון בונה בחכמה ובינה את חלקי הז"ת שלהם שמחייבים אותם לעבוד כלפי התחתון. חכמה ובינה, שהם בסך הכול מערכות בעלמא או ספירות, הופכים להיות נציגי הבורא, נציגי כתר כלפי זעיר אנפין.

ניתן לתאר זאת כך (ראה שרטוט מס. 1): מלכות היא אוסף הנשמות; זעיר אנפין מעלה את המ"ן שלו ומזָווג את חכמה ובינה; וכתר מממש את עצמו באמצעות חכמה ובינה. כך גם הבורא משתמש בקבלה והשפעה כדי להקנות לתחתון את היכולת לבנות את עצמו מכלים, ובאמצעות הכלים להידמות לאורות.

לכן הכתר זקוק לחכמה ולבינה, לכלים ולאורות. בהם הוא בונה את התחתון. הוא בונה את התחתון כך שהתחתון יוכל להידמות לו, לכתר, להשפעה. אלא שהכתר הוא ההשפעה עצמה, ובתחתון ההשפעה היא לקבל על מנת להשפיע. לכן התחתון מורכב מחכמה ובינה.

שרטוט מס. 1

מכאן מובן מדוע התחתון חייב להעלות מ"ן, לקבל מ"ד ולהיות מורכב משני החלקים, חכמה ובינה. הפעולה דרך חכמה ובינה היא פעולה של הכתר. ואת הפעולה הזו התחתון מעורר. אמנם הוא מבקש מאבא ואמא, מחכמה ובינה, ומחייב אותם לתת לו, אבל הבקשה שלו היא להיות ככתר.

[ " ... אמנם עלית הז"ת לאו"א שאמרנו, אין הפירוש שנעדרו ממקומם לגמרי ועלו לאו"א, כי אין העדר ברוחני, וכל שינוי מקום הנאמר ברוחניות, אין הפירוש שנעדרה ממקומה הקודם ובאה למקום החדש, כדרך העתקת מקום בגשמיות, אלא רק תוספת יש כאן" ]

"כי באו למקום החדש וגם נשארו במקומם הקודם. באופן, שהגם שהז"ת עלו לאו"א למ"ן כנ"ל, מ"מ נשארו ג"כ במקומם במדרגתם למטה כמקודם לכן."

מזעיר אנפין עולה חיסרון. זעיר אנפין נשאר כמובן במקומו. נדרשת עדינות מיוחדת כדי להבין מה בדיוק עולה ומה נשאר. הרי כבר הקדמנו ואמרנו כי מציאות הנברא היא החיסרון עצמו, ואם החיסרון עולה, מה נשאר? ובכן, התשובה היא שהנברא, במודעותו, נחלק לשניים: חלק אחד הוא "מי אני", כלומר ההכרה של הנברא שהוא חיסרון, והחלק השני הוא "מי אני רוצה להיות". מבין שני החלקים האלה, החלק שעולה לאבא ואמא הוא החלק השני, כלומר מה הנברא רוצה להיות, מה הוא רוצה להשיג.

גם הרשימו נחלק בצורה דומה. ברשימו ד' ג' למשל, ג' דעביות היא המצב הנוכחי וד' דהתלבשות היא המצב שאותו אנו רוצים, שאליו אנו נמשכים. בדומה לכך, ביציאת הרשימות של זעיר אנפין מלמעלה למטה, מתגלה רשימו מהדרגה העליונה בנוסף לקומה שלו. לכן יש לו מציאות בפני עצמו ומציאות של "הייתי רוצה". שני הרגשות.

שרטוט מס. 2

שאלה: עד כמה התיאור של המצב הבא שאני רוצה להיות בו צריך להיות מבורר ומדויק כדי שהמ"ן יהיה באמת מ"ן?

התיאור של המצב הבא צריך להיות מבורר לפי דרגת ההתפתחות של התחתון. מתינוק מבקשים רק צעקה. את הגדול, לעומת זאת, שואלים מה הוא רוצה. לצעקה של הגדול יכולות להיות הרבה מאוד סיבות. התינוק צועק מסיבה אחת. ככל שהאדם מפותח יותר קשה יותר להבין למה הוא צועק. המ"ן שדורשים מאיתנו, הוא בהתאם לדרגת ההתפתחות שלנו. שוב ושוב עלינו לברר ולדעת ביתר דיוק מה אנו רוצים להיות.

שאלה: מה הקשר בין שני החלקים "עצמו" ו"הייתי רוצה"?

כך בחרתי לתרץ את העובדה שזעיר אנפין נשאר במקומו ובה בעת עולה למעלה. הסבר כזה קרוב יותר לתפיסה ולהבנה שלנו.

מה זאת אומרת "חלק מזעיר אנפין עולה למעלה"? מה זאת אומרת חלק? הפרצוף כולו הוא חסרונות, רצונות, מימוש של חסרונות, כוונות שאיתם אנו עובדים בהשפעה. העבודה של הפרצוף בהשפעה במדרגתו הנוכחית נקראת "הוא עצמו", והחסרונות שלו להגיע ליתר ההשפעה, ליתר דביקות והשוואה, נקראים מ"ן. אלה הם "אני" ו"הייתי רוצה".

שאלה: אם שינוי צורה מבדיל ברוחניות, מדוע שני החלקים האלה אינם נחלקים לשני פרצופים שונים?

הם אינם נחלקים, כי הם עדיין אינם ממומשים. כשהנברא מקבל מ"ד מלמעלה ויכול לממשו, מתלבשים שני החלקים האחד בתוך השני. כך למשל, המצב הקודם יהיה כעיבור והמצב הנוכחי כיניקה.

שאלה: מהי עליית החיסרון?

עליית החיסרון למעלה היא סוף הבירורים של התחתון ביחס לעליון. על הבירורים האלה אנו לומדים במאמר של הרב ברוך אשלג "שיתוף מידת הרחמים בדין". התחתון מגלה שמישהו נמצא בהסתרה כלפיו. הוא מגלה שאותו ה"מישהו" גדול, שהוא כל העולם שלו. מתברר לו שהוא נמצא במעין רחם, באח"פ דעליון. הוא מגלה שהעליון מתייחס אליו בצורה מסוימת על מנת לעורר בו כלים דקבלה ורשימות. כך, על פני הכלים דקבלה, יוכל התחתון להגיע להחלטה שהוא רוצה להיות דומה לעליון, או להידמות לעליון על ידי ביטול עצמו, או להידמות לעליון מתוך שהוא משפיע בפועל כמו העליון.

על כל ההבחנות האלה אנו לומדים בתלמוד עשר הספירות. נה"י דאמא נמצאים בזעיר אנפין, זעיר אנפין נמצא בתוך נה"י דאמא. אמא, ז"ת דבינה, היא ראש כלפי זעיר אנפין, וכו'. כך התחתון מחפש ומוצא את הקשר שלו עם העליון.

בסיכום כל הפעולות האלה זעיר אנפין מבין מה זאת אומרת להיות העליון, כיצד העליון מתייחס אליו ומה הוא צריך לבקש מעליון כדי להתקדם ולהיות כמוהו. הסיכום הזה נקרא "מ"ן". הצעקה אינה מתגלה בבת אחת, היא תוצאה מיגיעה רבה, מהבחנות ומבירורים.

אות צ"ז

"וכן עד"ז תבין, אע"פ שאנו אומרים, שאחר שעלו הזו"ן למ"ן לאו"א וקבלו שם אורותיהם, הם יוצאים משם וחוזרים למקומם למטה, הנה גם כאן, אין הפירוש שנעדרו ממקומם למעלה ובאו להמקום שלמטה. כי אם היו הזו"ן נעדרים ממקומם למעלה באו"א, היה נפסק הזווג פב"פ דאו"א תיכף, והיו חוזרים אב"א כמקודם לכן, ואז היה נפסק השפע שלהם, וגם הזו"ן שלמטה היו אובדים את המוחין שלהם. כי כבר נתבאר למעלה שהבינה מטבעה חושקת רק באור דחסדים, בסו"ה כי חפץ חסד הוא, ואין לה ענין כלל לקבל אור חכמה, וע"כ נמצאת עם החכמה אב"א, ורק בעת עלית הזו"ן להם למ"ן, חוזרת הבינה בזווג פב"פ עם החכמה, בכדי להשפיע הארת חכמה אל הז"א. כנ"ל באות פ' ע"ש. ולפיכך, הכרח הוא, שהזו"ן ישארו שם תמיד, כדי ליתן קיום והעמדה אל הזווג דאו"א פב"פ. וע"כ אי אפשר לומר שהזו"ן נעדרו ממקום או"א בעת שבאים למקומם למטה, אלא כמו שאמרנו, שכל שינוי מקום אינו אלא תוספת בלבד, באופן שהגם שהזו"ן ירדו למקומם למטה, מ"מ נשארו ג"כ למעלה."

בבחינה א' בד' בחינות דאור ישר, האור בורא רצון. הרצון בבחינה א' מרגיש בסופו את האור, את בחינת שורש. לכן בבחינה ב' הוא רוצה להידמות לשורש. בּחינה ב' נחלקת לשלושה חלקים. בחלקה הראשון בינה היא כחכמה, בחלקה השני היא השפעה, היינו רצון להידמות לשורש בכוח, ובחלקה השלישי היא רצון להידמות לשורש בפועל. החלק השלישי בבינה הוא הראש דזעיר אנפין, הראש של בחינה ג'.

בינה מתכננת את זעיר אנפין בסופה, בחלק השלישי שלה. בינה מולידה את זעיר אנפין ומטפלת בו. לכן זעיר אנפין נקרא "קטן", או "ו' קצוות". לזעיר אנפין אין ראש, בינה היא הראש שלו. זעיר אנפין אינו יכול לעשות דבר. תמיד הוא נשאר קטן. הראש שלו תמיד בבינה. ככל שידבֶּק לבינה, כך הוא יקבל ממנה. המידה שבה זעיר אנפין ייקח דוגמה מבינה וירצה להידמות אליה, היא מידת הקיום שלו.

אם זעיר אנפין אינו רוצה להידמות לבינה הוא אינו קיים, כי בכוונה הזו האצילה אותו בינה. זו הפעולה שלה, פעולת ההשפעה. לפיכך גם להפך, ממטה למעלה, אם זעיר אנפין רוצה להידמות לבינה – לממש את מה שקיים בראש שלו, בז"ת דבינה – הרי שהוא קיים. כך הוא מחובר לז"ת דבינה. בז"ת דבינה מקום לידתו ובז"ת דבינה מקום גדלותו.

זעיר אנפין חייב להתאים את עצמו לראש שלו שבבינה. הקשר ביניהם פשוט. זעיר אנפין ובינה קשורים זה לזה בחבל הטבור ממש. אלא שזעיר אנפין, כתחתון, צריך למצוא את הקשר בעצמו, וכל פעם לחדש אותו, לבנות אותו. לשם כך מתעוררות בו רשימות, ומתוך הרשימות עליו להבין מה העליון רוצה ממנו, כיצד הוא צריך להתאים את עצמו לעליון.

שרטוט מס. 3

המ"ן של זעיר אנפין הוא ההסכמה שלו להיות הגוף המבצע של אמא, של הראש שלה. לפני הכול הוא מסכים לקבל את מרות הבינה. מרות הבינה היא השפעה למעלה מהדעת, למעלה מהכול. זה נקרא "אמונה למעלה מהדעת". תכונת הבינה, ההשפעה, נקראת "אמונה".

מכאן אנו רואים כיצד צמצום ב', כלומר חיבור מלכות ובינה, מביא את זעיר אנפין כנציג של מלכות לחיבור עם הבורא. זעיר אנפין הוא אותו החלק ממלכות שמוכן להתחבר לבינה. בינה היא בורא והחלק בזעיר אנפין שרוצה להתחבר לבורא הוא הנברא. הקשר ביניהם באמצעות המ"ן הוא נקודת הקשר בין הנברא לבורא.

צמצום ב' שמחבר את מלכות ובינה, השבירה והתיקונים, בונים את הנברא להיות דומה לבורא.

שרטוט מס. 4

סיכומו של דבר, המ"ן או המ"ד אנו שמקבלים, או בחינת הדעת שנבנית באבא ואמא, הוא המרכז של הכול: של העבודה, של היגיעה, של החיבור ושל הדביקות.

אות צ"ח

"ומכאן תבין סוד ספירת הדעת, שנתחדש בעולם הנקודים. כי בכל פרצופי א"ק עד הנקודים, אין שם כי אם ע"ס כח"ב זו"ן, ומעולם הנקודים ואילך כבר יש גם ספירת הדעת, ואנו חושבים כחב"ד זו"ן, והענין הוא כי כבר נתבאר לעיל באות ע"ט, שגם ענין עלית מ"ן לא היה בפרצופי א"ק, אלא רק ענין עלית המסך לפה דראש, ע"ש. ותדע, שספירת הדעת נמשך מעלית מ"ן דזו"ן אל או"א. כי נתבאר, שזו"ן שעלו שם למ"ן לחו"ב, המה נשארים שם גם אחר יציאתם משם למקומם למטה, בכדי ליתן קיום והעמדה להזווג דאו"א פב"פ, והזו"ן האלו הנשארים באו"א, נקראים ספירת הדעת. וע"כ יש עתה לחו"ב ספירת הדעת המקיים ומעמיד אותם בזווג פב"פ, שהם הזו"ן שעלו שמה למ"ן, ונשארו שמה גם אחר יציאת הזו"ן למקומם. וע"כ אנו חושבים מכאן ואילך את הע"ס בשמות כחב"ד זו"ן, אבל בפרצופי א"ק, שמקודם עולם הנקודים שעוד לא היה שם ענין עלית מ"ן, ע"כ לא היתה שם ספירת הדעת. גם תדע שספירת הדעת מכונה תמיד בשם ה' חסדים וה' גבורות. כי הז"א הנשאר שם הוא בחינת ה"ח, והנוקבא שנשארה שם היא בחינת ה"ג."

הקשר בין התחתון לעליון, בין זעיר אנפין לבינה, בין הנברא לבורא, נקרא ספירת הדעת. ממה מורכב קשר זה?

בכל פרצופי א"ק עד הניקודים, נמשכת הירידה ממעלה למטה ללא כל דרישה מצד התחתון. עדיין אין תחתון, עדיין אין חסרונות, אין רצון להידבק. זו רק מערכת. אמנם גם בניקודים עדיין אין רצון סופי, רצון שנחתך מהבורא, עדיין לא התרחשה שבירה, ובכל זאת בעולם הניקודים מופיע בפעם הראשונה רצון כחיבור של שני ניגודים.

המ"ן שעולה לחכמה ובינה, מזָוְוג את חכמה ובינה לעבוד למען זו"ן. במילים אחרות, זעיר אנפין מחייב את אבא ואמא לבנות אותו. הוא מחבר ביניהם. מידת החיבור שזעיר אנפין מזמין באבא ואמא, נקראת ספירת הדעת. ספירת הדעת כוללת בתוכה כוחות של אבא וכוחות של אמא, הנקראים בהתאמה ה' חסדים וה' גבורות.

ספירת הדעת היא כל המהות של זעיר אנפין שייבנה. היא תולדה מהתחתון. התחתון הוא שהעלה את המ"ן ודרש. הוא עיצב את המ"ן. כל מה שהעליון עושה, הוא תולדה מהתחתון, אף על פי שהוא עושה זאת לפי הבנתו, דרגתו והכוחות שבו. התחתון הוא שמצא את החיבור בין הכלים דקבלה והכלים דהשפעה שבו, כך שיעבדו בלקבל על מנת להשפיע. כדברי הכתוב "יגעתי ומצאתי" (מגילה ו' ע"ב). מתוך היגיעה, התחתון בסופו של דבר מגיע למצב שבו העליון עונה לו. התגובה הזו, התשובה של העליון אליו, נקראת מציאה.

שאלה: מהם שלושת המצבים: "אחור באחור", "פנים באחור" ו"פנים בפנים"?

יש מצב נוסף, "אחור בפנים". ארבעת המצבים: "אחור באחור", "פנים באחור", "אחור בפנים" ו"פנים בפנים", הם המצבים שבהם אבא ואמא יכולים להיות זה ביחס לזה. המצב שחשוב לנו מכל הוא המצב שבו התחתון מעמיד את אבא ואמא פנים בפנים. כל יתר המצבים, "אחור באחור", "פנים באחור" ו"אחור בפנים", הם המצבים שבהם אבא ואמא נמצאים בהכנה כלפי התחתון. במידה מסוימת גם הם חשובים, כי הם משפיעים עלינו בעקיפין, אבל החשוב לנו מכול הוא מצב ה"פנים בפנים", כשאנו מחייבים את אבא ואמא להיכנס לזיווג שנקרא ספירת דעת.

כל היתר הם מערכות מלמעלה. כזהו הוא למשל יסוד דעתיק המתלבש באריך אנפין ודרך אבא ואמא משפיע לזו"ן. זעיר אנפין מקבל מיסוד דעתיק דרך כל המערכת העליונה. את המערכת העליונה איננו מכירים. בעל הסולם מסביר לנו עליה כדי שנבין מי מעורר אותנו. אולם העיקר בעבורנו הוא לברר את המ"ן מתוך החסרונות, החושך והבלבולים.

לא צריך לזלזל בחסרונות ולא צריך למחוק את העביות, אלא דווקא מתוכם, בעבודה הנכונה איתם, לברר פעם אחר פעם את המ"ן. כך, במידה שאבא ואמא מוכנים ומחכים להזדווג, התחתון מעמיד אותם פנים בפנים. הם מוכנים לזיווג, במידה שהתחתון חייב להתקדם. על התחתון מוטל למצוא את מצבו המתקדם יותר.

יתכן כי הדברים נשמעים פשוטים ושטחיים. רק מתוך עבודה פנימית מתברר כי דווקא בנקודה זו נמצאת כל העבודה של התחתון. כאן נכנס עניין הקבוצה, הספרים והחסרונות שצריך לאסוף יחד כדי לבנות מהם דמות של "יותר השפעה", כפי שאנו מתארים אותה לעצמנו. בסופו של דבר עלינו להצדיק את כל ההנהגה כפי שאנו מרגישים אותה במצבנו, שמצד העליון היא כולה טובה.

מתי אנו עושים זאת? כשאנו מסוגלים לעלות מעל הרצונות שלנו ולקבוע בוודאות שכל מה שיש בנו הוא ההכנה הטובה ביותר להגיע לדביקות. אז אנו מצדיקים את מצבנו ומבינים שהעליון מסתיר את עצמו כדי לתת לנו הזדמנות לגלות בעצמנו מצב מתקדם יותר. אז אנו מבקשים מהעליון לממש אותו. זה נקרא מ"ן.

אות ק

"ואין להקשות הרי איתא בספר יצירה, שהע"ס, הן עשר ולא תשע, עשר ולא אחד עשר. ולפי האמור שבעולם הנקודים נתחדש ספירת הדעת הרי יש אחד עשר ספירות: כחב"ד זו"ן."

מדוע מעולם הניקודים והלאה אנו מדברים על אחד עשרה ספירות כחב"ד זו"ן? הלא כתוב "עשר ולא תשע, עשר ולא אחד עשרה". מהי אותה הספירה הנוספת? האם האור שמגיע מהבורא לנברא ובונה בו כלים, בונה בו כעת חסרונות נוספים?

צמצום א', צמצום ב' וכל מה שהתגלגל ונתהווה בהשתלשלות ממעלה למטה, נתהווה לפי הקשר בין כתר למלכות, כתוצאה מהופעת תכונות הבורא, ט' ראשונות, כלפי הנברא שהוא מלכות. כיוון שכך, וכיוון שכל ספירה היא תכונה חדשה שדרכה הבורא מתגלה לנברא ומראה לו מי הוא, נשאלת השאלה, כיצד יתכנו תכונות נוספות? האם ספירת הדעת היא תכונה חדשה? האם התבטל החיוב לעבוד לפי מלכות דצמצום א'? האם מלכות דאין סוף כבר אינה העיקר? הרי מלכות דאין סוף נבנתה על ידי ט' הספירות הראשונות, ואילו עתה יש עשר ספירות ראשונות ומלכות היא האחד עשרה. האם זו מלכות אחרת, נברא אחר? האם יש שינוי בהוי"ה?

זו שאלה מהותית, יסודית, שכן עם יציאת ספירת הדעת נדמה כי המערכת השתנתה לגמרי. האם החיבור בין מלכות ובינה שנעשה בצמצום ב', משנה לגמרי את היוצרות? האם כתוצאה מצמצום ב' אנו מגיעים לתיקונים שונים מהתיקונים שאליהם היינו מגיעים אילו התהליך היה מתקדם ישירות לפי הקשר בין כתר למלכות? העניין מורכב עד כדי כך, שאפילו את השאלה עצמה קשה לנסח ולהסביר.

אם אנו מדברים על אחד עשרה ספירות, על מלכות כספירה מספר אחד עשרה, הרי שזו מלכות שונה לגמרי ממלכות מספר עשר. תארו לעצמכם איזו מלכות הייתה יוצאת אם במקום ארבע בחינות דאור ישר ומלכות החמישית, היו בחינות נוספות. הייתה זו מלכות שונה לגמרי מהמלכות שעליה אנו לומדים. איני יודע איזו בדיוק, אבל שונה לגמרי. ואם לאחר צמצום ב' אנו מתקנים מלכות שונה, אין זה אותו התיקון שנעשה על מלכות בצמצום א'.

בסופו של דבר השאלה היא האם הקשר בין חכמה ובינה בצמצום ב' אינו הולך בדיוק באותו כיוון כמו תיקון המלכות דצמצום א'? ואולי התיקון הוא באותו הכיוון ובאותם השלבים לקראת המטרה, אבל בחלק מסוים של המלכות, באופן חלקי, ולא חס ושלום במלכות אחרת?

שאלה: איך תיתכן ספירה נוספת אם אין שינוי באור?

גם זו שאלה.

שאלה: איני מבין מה הקשר שלנו לשאלה. מה זה משנה אם אנו מדברים על תיקון מלכות דצמצום ב' או על תיקון מלכות דצמצום א'?

נניח שרצית לקנות אוטו ובמקום האוטו קנית עגלה עם סוסים. יכול להיות שהמכונית והעגלה הם היינו הך בעבורך, ויכול להיות שלא. יכול להיות שבאוטו אתה מגיע למטרה, ובעגלה עם הסוסים לא – לא בדרך נכונה ולא לאותה המטרה, אף על פי שהן דומות במשהו.

את התשובה לכך איננו יודעים. אנו נמצאים בתלם עבודה שונה מצמצום א'. צמצום א' פירושו חיסרון-מסך-אור וזיווג דכהאה ביניהם. בצמצום ב' עלינו לעלות חיסרון לעליון, לקבל ממנו כוחות ולהרכיב את עצמנו מהכוחות האלה, מחכמה ובינה, מחסדים וגבורות, להרכיב פרצוף מיוחד מבינה ומלכות.

אולם המטרה היא לתקן את מלכות. אם רק יתנו לנו כוחות, נעבוד עם מלכות עצמה ונתקן אותה. לא! עלינו עלות את מלכות לבינה, לכלול אותה בבינה שתהיה כבינה ולא כמלכות; ואת העיקר שלה, את ל"ב האבן, להשאיר למטה.

מה נשאר מנברא שעובד בצורה כזאת? מה נולד מהחסרונות שהנברא מעלה לחכמה ובינה בבקשה להוליד אותו? האם נולד אותו הנברא שהיה בצמצום א'? לא, חסר בו ל"ב האבן, חסרה בו הגדלות האמיתית, יש בו רק התכללות. לכאורה נדמה כי לא נשאר זכר מהנברא דצמצום א'. לוקחים ממנו קצת "לכלוך" ואיתו עובדים.

אם כן, שאלה שאנו שואלים היא שאלה מהותית. איננו שואלים על ספירת הדעת. אנו שואלים האם בעבודה על צמצום ב' לא עזבנו את הטבע שעלינו לתקן.

שאלה: האם המחלוקת בין צמצום ב' לצמצום א' זהה במשהו למחלוקת בין תיקון הבריאה למטרת הבריאה?

לא. תיקון הבריאה הוא להידמות לבורא. תכלית הבריאה היא הדביקות שמשיגים מתוך ההתאמה לבורא. הסוגיה שאנו עוסקים בה שונה: נדמה כי אפשר לקבל מהבינה כוחות ולעבוד עם מלכות, אבל מתגלה שהעבודה הזו בלתי אפשרית.

מהשבירה נולד חיסרון חדש. ספירת הדעת מתגלה לראשונה בעולם הניקודים. אנו עובדים איתה לאחר מכן, בהעלאת מ"ן מהשבירה. השאלה היא האם החסרונות שמתגלים מהשבירה, מתקנים בסופו של דבר את המלכות דצמצום א' שמושרשת בשבירה. האם בתיקון החסרונות האלה אנו ממלאים את רצון הבורא ומדָמִים את עצמנו אליו. במה החיסרון החדש שאנו משיגים בשבירה נבנה על ל"ב האבן? הרי ל"ב האבן הוא העיקר, ואילו אנו, בעבודה על החיסרון מהשבירה, דווקא עוזבים את ל"ב האבן ועובדים בהתכללות.

נמשיך לברר זאת בשיעורים הבאים. זה נושא די מורכב, כביכול פילוסופי.

שאלה: אפשר להגיד שהשאלה היא איך מלכות מיתקנת אם לאחר צמצום ב' איננו מתקנים אותה ישירות?

כן, בפשטות זו השאלה. הרי נעשה כאן משהו חדש, ספירה חדשה, התכללות. אנו עוזבים את העבודה עם ל"ב האבן. השאלה היא האם אנו הולכים לאותה מטרה? העיקר הוא ללכת לאותה המטרה, גם אם בכלים שונים. קנית עגלה במקום אוטו, לא נורא. מה שחשוב הוא האם אנו מתקדמים נכון לקראת המטרה, האם זה אפשרי?