שיעור בוקר 01.08.2024 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

חורבן כהזדמנות לתיקון - קטעים נבחרים מן המקורות

קריין: לקראת תקופת "בין המצרים" נלמד קטעים נבחרים מן המקורות בנושא: חורבן כהזדמנות לתיקון.

שבירת הכלים, קטע מס' 1.

שבירת הכלים

"שבירת הכלים: ענין תיקון הבא ע"י הקדם השבירה הזאת, באופן שהשבירה עצמה היא תיקון גדול. ויש שפרשו שהוא קלקול ע"מ לתקן, אמנם הלשון אינו נכון, שיש להקשות על לשון זה, למה לו לקלקל ואח"כ לתקן? לא יקלקל ולא יהא צריך לתקן. אלא העניין הוא, אשר כל עיקר התיקון והריווח הגדול אשר חשב הבורא ית' בתחילת הבריאה, כל זה לא היה בא לעולם, זולת ע"י קלקול הכלים באופן הזה, ואשר כל תיקונם הוא בסוד אגלאי מלתא [מתגלה העניין] למפרע, שלא היו מקולקלים מעולם."

(בעל הסולם. "אור הבהיר". שבירת הכלים)

מה ברור לנו מזה? האם היה קלקול בשבירת הכלים או לא היה? איך אנחנו צריכים להתייחס לזה?

תלמיד: זה בדיוק כמו שמלמדים אותנו, שהכול תקין, הבעיה היא רק בתפיסת המציאות שלנו, ובכלל להסכים לזה שתפיסת המציאות שלנו לא נכונה, להסכים לראות את זה. וכשאנחנו נצליח לתקן את תפיסת המציאות, נראה שהכול היה תקין.

בסדר.

תלמיד: ככל שהבנתי, הוא כותב על זה שזה היה קלקול מטרתי, ורק דרך הקלקול הזה אפשר להגיע למימוש מחשבת הבריאה, רק הדרך הזאת היא אפשרית.

כן. "זולת ע"י קלקול הכלים באופן הזה, ואשר כל תיקונם הוא בסוד אגלאי מלתא [מתגלה העניין] למפרע".

שאלה: המקובלים מכניסים את המונחים האלה, קלקול, שבירה, אבל למה קוראים לזה כך? כי זו פעולה שהיא לא קלקול.

למה?

תלמיד: קלקול זה שהיה משהו שלם והתקלקל. אבל הוא לא היה שלם, אחרת לא היה צריך לעשות את הפעולה הזו. זה לא נכון לומר על המצב הקודם שהוא היה שלם ועכשיו הוא התקלקל, אלא יש לזה צורך כי הקודם לא היה שלם.

הפגם שהיה במצב הקודם היה לא ברור, לא מגולה, ולכן קרה עניין השבירה. ואחרי השבירה כבר מובן מה קורה כאן בין הכלים ומה צריך לתקן.

תלמיד: אבל המקובלים מדברים מצד האמת, לא איך שאנחנו תופסים את זה, אלא מה שבאמת קורה בתוך הכלי. כשאנחנו שומעים את המילה קלקול, אז כביכול המצב הקודם היה מושלם, לא היה צריך לעזוב אותו. ואם הוא לא היה גלוי, אז אפשר להגיד שזה לא קלקול אלא התגלות. הרטוריקה הזאת, השימוש במונחים האלה, זה משהו שהמקובלים משרישים. בהתפתחות הזאת שאמורה להיות התפתחות חיובית ממצב לא שלם למצב שלם יותר, למה להשתמש במילה קלקול, כאילו זה הולך אחורה?

כי כך אנחנו צריכים לקבל אותו.

תלמיד: המצב היה שלם, ומה שנראה לי שנעשה זה לא קלקול, אלא כמו הפרדה, הסתרה וחזרה למצב השלם מחדש, מין תהליך כזה של הכרת הכול. זו למעשה לא ממש שבירה, אלא תהליך של בירור והסתכלות ממקום שלא יודע למקום שכן מכיר את כוח הדבקות. באנו מדבקות ואנחנו אמורים לחזור לדבקות. יותר קל להמחיש לאדם את העניין כשאתה משתמש במונחים כמו שבירה וקלקול. הרי אין שום קלקול, הכול שלם. אז זה הכיוון שצריך ללכת.

כן, זה רק כלפי בני אדם. אתה צודק.

שאלה: האם הקלקול היה בעולם הנקודים? כי נבראו עולמות אחרי זה, אז נראה שזה לא קלקול.

למה לא?

תלמיד: כי אחרי זה תוקן עולם הנקודים, שנקרא אצילות, בריאה, יצירה, עשיה.

כן, כתוב על אדם הראשון שהוא היה מתוקן, שהיה בכלל בלי תיקון, נולד מידי הבורא.

תלמיד: איזה קלקול נעשה בנשמת אדם הראשון? האם הוא נשבר כמו בשבירת הכלים?

בזה שהוא רצה להגיע לתשובה על מהי תכלית הבריאה.

קריין: קטע מס' 2.

""שבירה" ברוחניות הוא, כדוגמת שבירת כלי בגשמיות, כמו שכלי הגשמי, אם הוא שבור ואתה נותן בתוכו איזה משקה, אז המשקה יוצא לחוץ, כמו כן ברוחניות, אם נכנס בהכלי מחשבה של רצון לקבל לעצמו, אז השפע יוצא לחיצוניים, היינו לחוץ מהקדושה.

"קדושה" נקראת "לשם שמים" וחוץ מלשם שמים נקרא "סטרא אחרא", שהוא צד השני של הקדושה. לכן אומרים, שהקדושה נקראת "להשפיע" וטומאה נקראת "לקבל". ומשום זה, שאנחנו נולדנו אחרי השבירה, וממילא הרצון שלנו הוא רק לקבל, לכן לא יכולים לתת לנו שפע, שבטח הכל ילך לצד הסטרא אחרא."

(הרב"ש. מאמר 19 "בא אל פרעה - א'" 1985)

שאלה: הוא כותב שבשבירה האור יוצא, ומובן מההמשך שיש סכנה שזה ילך לסטרא אחרא. נראה שאין ברירה, האור בתהליך הזה ייצא ויכנס, אז איך נשמרים שהוא לפחות לא ילך לסטרא אחרא?

אנחנו הכלים, מדברים עלינו. אנחנו יצאנו מהחיבור בינינו על ידי זה שנכנס חיסרון יותר גדול, רצון יותר גדול. ואנחנו צריכים עכשיו לקבוע אם הכלים האלה ילכו להיפרד ולאבד את האור שהיה בהם, או שאנחנו יכולים לתפוס אותם ולחבר אותם חזרה.

תלמיד: יוצא שאנחנו חייבים כל הזמן לשמור על כוונה שהיא מאוד רחוקה מהלב שלי לפחות, היא דבר מאוד גבוה, כי לא מובן מה זה להשפיע.

אבל אנחנו לא עושים את התיקונים האלה בעולם אין סוף, באצילות, אלא אנחנו עושים את זה בינינו. מספיק לנו בינתיים להתחיל להתקרב זה אל זה באהבת חברים, ובזה נתחיל את תיקון הבריאה.

תלמיד: ואם בניסיון הזה עם החבר נכנסת לי לרגע מחשבה על עצמי?

בסדר, אז אתה צריך לתקן את זה. להצטער, לבקש מהבורא שיתקן את זה ולהשתתף בתיקון.

תלמיד: האם זה נקרא שנשבר הכלי?

לא, הוא לא נשבר, הכול נשבר כבר לפנינו. אנחנו רק מגלים מה נמצא בכלים השבורים שלנו.

שאלה: אז מה שנסתר מאיתנו זה מידת התענוג, כי יש אור ויש כלי, והכלי נהנה.

יכול להיות, אני לא יכול להגיד על זה כן או לא.

תלמיד: למה? מהי המטרה האחרת של הבריאה, פרט להיטיב לנבראיו.

כן

תלמיד: אז אם אנחנו נהנים כמו שבעל הסולם כותב מזיעת החיים, זאת אומרת ממש ניצוצות של טיפין טיפין שאנחנו מקבלים מהם תענוג. ועכשיו התענוג מהאור לא מורגש, אנחנו נהנים מכל מיני דברים קטנוניים. אפילו נהנים מזה שאחרים סובלים, כנאמר, "צרת רבים חצי נחמה", מזה שאני סובל פחות מהם. אבל ברגע שמתחילים להתעלות מעל זה, זה כבר משהו אחר, תענוג אחר.

כן.

תלמיד: אז מידת התענוג נסתרת מאיתנו?

כן, מידת התענוג נסתרת.

שאלה: איך בחיבור שלנו לא לאפשר למחשבות כאלה אגואיסטיות, כך שהשפע העליון לא ייצא?

אני לא חושב שאנחנו מסוגלים למנוע את גילוי שבירת הכלים. אנחנו יכולים להיות מוכנים לזה וברגע שמגלים במאמצינו את הכלים השבורים, נבקש מהבורא שיתקן אותנו. זו הדרך הקצרה והנכונה ביותר לתיקון הכלים.

שאלה: כתוב "כל תיקונם הוא בסוד אגלאי מלתא [מתגלה העניין] למפרע, שלא היו מקולקלים מעולם." כלומר, כל התיקונים שלהם נכנסים לקטגוריה של נחשפו למפרע, כלומר מעולם לא נשברו, הושמדו. מה זה אומר?

זה אומר שאנחנו לומדים את הדברים שהם נעשו שבורים בכוח ולא בפועל, ולכן אנחנו יכולים לתקן אותם.

קריין: קטע מס' 3.

"ענין שבירת הכלים. שהיה התערבות הרצון לקבל לעצמו בקדושה, שמסיבה זו הכלים נשברו. והיה גם ענין חטא של עץ הדעת, שזה גרם, שניצוצין קדושים נפלו לתוך הקליפות. נמצא, ששבירת הכלים וחטא של עץ הדעת גרמו בזה, שהנבראים הבאים אחרי זה, שהרצון לקבל, מקבל חיותו מאבי"ע דקליפה."

(הרב"ש. מאמר 13 "מהו שעל ידי יחוד קוב"ה ושכינתה כל העוונות מתכפרים" 1990)

אחרי השבירה האור הרוחני נפל ונכנס לכלים דקבלה, ואז העבודה שלנו היא הרבה יותר קשה.

שאלה: למה היא יותר קשה? אם לא היו נופלים ניצוצים קדושים אז בכלל לא היה לנו איך לעלות.

כמו שכתוב, "לא הם ולא שכרם".

תלמיד: אני לא מבין.

זאת אומרת אז לא הייתה לנו עבודה קשה. ככה אנחנו צריכים לאתר את הכלים דהשפעה שנמצאים בשבי הכלים דקבלה ולהבדיל ביניהם, ואחר כך להוציא את הפסולת מהאוכל ולתקן מה שנשאר באוכל, ואת הפסולת לשפוך.

תלמיד: אבל לפחות יש מה לעשות, אחרת לא היה מה לעשות בכלל. כי היה מופרד, וכלים דהשפעה בכלל לא היו נמצאים.

טוב, זה ברור, אבל בכל זאת אנחנו לא מתפללים לעבודה, אנחנו מתפללים לתיקון.

קריין: קטע מס' 4.

"אנו צריכים להאמין, במה שאמרו לנו חז"ל, במה שאמרו, שכל התענוגים שנמצאים בתענוגים גשמיים, אינם אלא נהירו דקיק בערך התענוגים הנמצאים ברוחניות. כמו שכתוב בהסולם (הקדמת ספר הזוהר דף קע"ג) וזה לשונו, "והנה גם זה סוד שבירת הכלים, שהיתה קודם בריאת העולם. כי ע"י שבירת הכלים דקדושה ונפילתם לבי"ע דפרודא, נפלו עמהם ניצוצין קדישין לקליפות, שמהם באו עניני תענוגות ואהבות מכל המינים לרשותם של הקליפות, שהם מעבירים אותן לקבלת האדם ולהנאתו". נמצא לפי זה, כי עיקר התענוגים נמצאים בקדושה."

(הרב"ש. מאמר 7 "חשיבותה של תפילת רבים" 1986)

כן. אנחנו יכולים שם להרגיש את התענוג, שהקדושה מאירה.

שאלה: אני מרגיש שאם לא נברר את העניין הזה, זה כאילו עברנו על הקטעים האלה. למה אנחנו צריכים להתייחס בצורה שלילית למצב שלנו, לעבודה שלנו, למה מלמדים אותנו לשנוא את המצב הזה?

כך אתה מרגיש מדברי המקובלים?

תלמיד: כך אני מרגיש גם ממך. "לא הם ולא שכרם", אולי מדובר ממש על זה. למה הגישה שמלמדים אותנו פה זה שזה מצב רע. למה אנחנו צריכים ככה להתייחס לזה?

כי על ידי הפעולה הזאת אנחנו התרחקנו מהבורא, ולא רק התרחקנו, אנחנו נמצאים בהפכיות ממנו. מה שבעיניו טוב, בעינינו רע וההיפך. אז למה אנחנו צריכים לכבד את המצב?

תלמיד: כי החלק השני של מה שאנחנו לומדים שזאת העבודה שלנו, ומלמדים אותנו מתוך העבודה שלנו כן לאהוב, כן להשלים, כן להסתכל על זה בצורה של צדיק. להפוך את הצורה הזאת לצורה שזה כן בא מהבורא וזה כן טוב ומיטיב, והעבודה שלנו זה להפוך את השליליות שאנחנו מרגישים ומקבלים מלמעלה, את המצב הלא שלם, לעשות אותו שלם.

ופה הגישה שהמצב הוא לא טוב. אז אולי בגלל זה, אנחנו צריכים להתייחס למה שמגיע מלמעלה שהמצב הקיים שלנו הוא לא טוב וצריך לשנוא אותו, אולי זו התשובה הנכונה. ככה אנחנו צריכים ללמוד את זה. כאילו הבורא ברא בשבילנו מצב לא שלם.

לא שלם.

תלמיד: אז להפנים את זה שהבורא ברא במיוחד בשבילנו מצב לא שלם, זו גם תפיסה שצריך להרגיש אותה בעבודה ואני צריך לחשוב שהבורא ברא בשבילי עולם לא שלם?

כן. זה הבדל בין חכמת הקבלה ובין החסידות. בחסידות הכול טוב ומיטיב, הבורא נמצא במרכז הבריאה וחושב על כל אחד איך להביא אותו לתיקון, לשלימות. ובחכמת הקבלה אנחנו צריכים לעבור קודם כל את נפילתנו לעל מנת לקבל ולהבין מאיפה זה בא ולמה, ואז על ידי העלאת מ"ן, על ידי התפילה אנחנו יכולים להגיע לעל מנת להשפיע לקדושה.

תלמיד: כלומר זה שאני למשל עכשיו לא מצליח להבין את זה ב100% זה דווקא נכון שזה ככה, כי זה מה שהבורא רצה מלכתחילה.

כן.

שאלה: מה שלבורא טוב אני כביכול רואה כרע ולהיפך, מה שהוא רואה כרע אני רואה כטוב? אני צריך להפוך את המצב הזה?

תלוי באיזה מצב אתה נמצא. אם אתה נמצא ביצר הרע, אז כול מה שמסייע ליצר הרע אתה מקבל כטוב.

תלמיד: אז איך יוצאים מהמצב הזה, שקודם קראת לזה, "כלים דהשפעה נמצאים בכלא".

כן.

תלמיד: ואיך אפשר לצאת מהמצב הזה, להכיר את הכלא הזה, אם זה בכלל עוזר?

לאט לאט לראות עד כמה שהרצון לקבל פועל על האגו שלך ומרחיק אותך מהבורא, מהשגת הבורא, מהרגשת הבורא.

תלמיד: אפשר לצאת למצב שלם בלי להכיר אותו, להבין את הסיבה? האם נדרש פה איזשהו גילוי מעבר, בשביל לעשות את הקפיצה הזאת ולהיות דבוק בו? אני מרגיש שחסר פה משהו.

לא חסר לך כלום. רק אתה קורא, משתדל להבין, משתדל לממש את זה בפועל עם חבריך, ודרך החיבור עם החברים אתה מגיע למצב שאתה רואה איפה המצב השלם ואיפה המצב הלא שלם וככה זה יותר ויותר מתברר והולך.

תלמיד: אז ההבחנות החדשות, התיקון הזה הוא נעשה במעגל עם החברים?

אך ורק.

תלמיד: וגם האדם משתנה באופן פרטי מתוך זה?

כן, ודאי שהוא נעשה אחד מתוך העשר.

תלמיד: אז נדרשת פה ממש דבקות טוטלית בעשירייה?

המימוש שלמדנו.

שאלה: אנחנו לומדים בתקופה הזאת את נושא השבירה, האם אתה יכול להסביר למה?

אני לומד את מה שמגישים לי.

תלמיד: אנחנו בתקופה של בין הזמנים, שבועיים לפני תשעה באב אין משהו מסוים שלפיו צריך להתנהג, לחשוב, לפעול? אני מבין שבגלל זה אנחנו לומדים את החומרים על השבירה.

יכול להיות, תשאל אותם, תברר.

תלמיד: אני אענה לכל החברים. אנחנו נמצאים עכשיו בימי "בין המצרים", שהם שלושה שבועות מי"ז בתמוז עד תשעה באב, תקופה שמתארת את המצרים של עם ישראל, תקופה של צרה, מצוקה. יש הרבה מקומות שעוסקים בשבירה, בתיקון, ובעוד תתי נושאים שנגיע אליהם. בכל שנה בתקופה הזאת אנחנו לומדים את המקורות לפי שורש וענף, ורוצים להרחיב בזה יותר.

כדאי לכם לדבר על זה, ולהודיע לכולם.

שאלה: למדנו פה שכל העניין שהאדם חושב על עצמו, כביכול הכול הולך לקליפות. ענית קודם לחבר, שכל אחד משאיר את העבודה לחברים, ולא לוקח על עצמו לעשות את העבודה. האם גם כשאדם לא נמצא בחברותא עם החברים, יש עליו אחריות לשמור על עצמו, על המחשבות שלו, אפילו בפעולות הפשוטות היומיומיות שהוא עושה, ולהשתדל לראות שהוא לא עושה חור בכלי המשותף בהתנהגות שלו? זאת אומרת לצאת מעצמו גם כשהוא לבד, זה חלק מהעבודה שאתה תומך בעשירייה?

כן.

שאלה: בהקשר למה שאמרת על ההבדל בין גישה של החסידות וחכמת הקבלה, על התהליך שאנחנו צריכים להגיע לנקודה של הכרת עומק הרצון לקבל. מה עושה אדם שלאורך תקופה ארוכה, חודשים, שנים, נמצא לא בזה ולא בזה. והוא עדיין פעיל בעשירייה, עובד, ומשקיע.

שיתכלל עם הלימוד, ועם חבריו, וזה ילווה אותו לנקודה הנכונה.

תלמיד: אני לא יודע מה קורה בעשיריות אחרות, אבל אצלנו בעשירייה לפעמים לאורך תקופה מאוד ארוכה מחפשים מה להוסיף, ואיך להוסיף. יש לפעמים תחושה שמצד אחד אנחנו נמצאים בתנועה, בעבודה, אבל מצד שני לא ממש מוצאים מה להוסיף. כאילו שעובדים בסוג של ניוטרל, עדיין יש תנועה של המנוע, אבל לא משולב הילוך, ואין משהו שמקדם אותנו. אז יש את ההרגשה האישית שדיברתי עליה, וגם את ההרגשה הקבוצתית הזאת בתוך העשירייה. מה פרקטית עושים במצב כזה?

כתוב "מה לעשות עם חבריי שהזקינו", שהם כבר לא רוצים להתקדם הלאה, אלא מוכנים לשמור על הכיסא החם שלהם, יש מספיק מקום, מאוורר, וככה נמשיך מיום ליום. אני לא נגד זה, גם זה לא פשוט, אבל אדם נכנע לזה.

תלמיד: האמת היא שאני מרגיש מכל הלב שיש חברים בעשירייה שעושים באמת המון מאמץ, אני לא בתחושה שחברים שהזקינו. אבל אני מרגיש שאני כן, שאין לי כוחות, אני מנסה כל הזמן לקבל כוחות, אבל כשאני רואה חברים אחרים בעשירייה אני רואה שכן יש השקעה, ואני אומר את זה מכל הלב.

ובכל זאת החיפוש קיים, אבל כאילו אין מציאה של הדבר הזה, וזה לאורך זמן. אנחנו באמת רוצים להוסיף, מחפשים, גם בסדנאות כשאנחנו שואלים שאלות, אנחנו חוזרים על עצמנו בתשובות, בהבחנות, ואין משהו שעכשיו יעלה אותנו הלאה עוד שלב.

זה לא יכול להיות בלי חיסרון מצידכם. אתם צריכים לראות את המצב האמיתי שלכם, את המצב הרצוי, ומהחיסרון שאתם משיגים ביניכם, להתפלל.

תלמיד: אני לא מצליח להגיע לתפילה, אבל התקווה, והציפייה קיימות.

צעקה, צעקה לבורא. אל תקרא לזה תפילה אלא צעקה לבורא.

תלמיד: לי אין, אבל אני מקווה שתהיה. היום יש לנו מפגש עבודה, קבענו לעצמנו ביום חמישי מפגש עבודה, שאנחנו עושים היום את הצעד הראשון בעשירייה. איך נכון להתחיל את הצעד הזה כלפי מה שעכשיו בררנו, יש לך המלצה?

תדברו על זה היום.

שאלה: ענית עכשיו שהעשירייה צריכה לקבוע מה המצב האמיתי שלה, ומה המצב הרצוי. מה זאת אומרת לקבוע את המצב האמיתי? אתמול דיברנו, וכל אחד רואה את עולמו שונה מהאחר.

תדברו על זה ביניכם.

תלמיד: איך לדבר ולא להגיע לוויכוחים, איך לעשות את זה בשלום, ושבאמת תהיה מכך תועלת, לא סתם.

להיכנס אחד בתוך שני, ואז בנחת ובאהבה.

שאלה: מאוד מורגש שהחברים מאוד רוצים לעבוד, להתעמק, להיכנס פנימה. אבל יש מצב, אנחנו נכנסים לבירורים מאוד עמוקים, ואין לנו כל כך שפה לדבר על זה אחד עם השני. אלה נושאים מאוד עמוקים, עבודה בשלושה קווים, עבודת לשמה, כל מה שמעביר לנו בעל הסולם באגרות שלו, ואנחנו לא יכולים לדבר על זה כי זה מאוד מאוד פנימי, ולא מובן איך אנחנו עובדים בצורה נכונה?

תבקשו מהבורא שיסביר לכם, שיברר לכם, גם את המצב שבו אתם נמצאים, גם את המצב שבו אתם צריכים להיות, ואיך אתם עוברים ממצב למצב. הכול בידיים שלכם. אני נמצא כאן לא כדי להגיד לכם חדשות, אלא כדי לעזור לכם לעבור ממצב למצב, בכיוון הנכון.

שאלה: ענית קודם לחבר "מה לעשות עם חבריי שהזקינו", שכאילו כבר לא רוצים להתקדם הלאה, נוח פה, מוכנים לשמור על הכיסא, יש אוורור, יש חימום, מתחילים להיכנע למצב הזה, זאת אומרת להסכים, בסדר.

גם זה לא מבוטל.

תלמיד: אין בעיה, על זה סימננו "וי", עכשיו הלאה, איך מצעידים את זה קדימה? איך לוקחים את זה הלאה, ולא נשארים על מי מנוחות, עוד יום, עוד שיעור, המאור יפעל מתישהו..

מה מפריע לנו להתקדם? צריכים לברר מה מפריע לנו. אולי זה הבורא ששם לנו רגל?

תלמיד: ואולי אנחנו מתקדמים? אולי אנחנו חיים באשליה שהכול בסדר, עוד שיעור, עוד לימוד, עוד הבחנות?

אם אין בזה הרגל, או שיש בזה הרגל בלבד ולא יותר מזה, זאת אומרת לא מוסיפים חיסרון מיום ליום, לא רוצים להתקדם ולברר יותר, ולהתחבר יותר בינינו וביחד לבורא, אז אנחנו צריכים לחפש, איפה אנחנו משיגים את הרצונות האלו ומממשים אותם.

תלמיד: איך מגיעים שוב לבעירה מחדש? לא להרגל?

ודאי שאנחנו צריכים לגלות את הרצון החדש, אבל על זה צריכים לדבר ולהצטער שאין, להתפלל ולבקש. צריכים לראות שאם אנחנו לא מקבלים חידוש במצבנו, זה כמו שאנחנו לא מקבלים מזון.

תלמיד: מה יש בדיבור הזה בין החברים בעשירייה שיכול להדליק את כל העסק מחדש?

בעל הסולם מדבר על זה וגם רב"ש.

תלמיד: אני אומר את זה כי אני מרגיש שאני מתמלא מהשיעור, מהאיגרת של בעל הסולם, וממה שאתה אומר, ויש תחושה שקורה משהו, אבל התחושה הזאת שאנחנו מבינים, מרגישים, מתקדמים, אולי מבטלת קצת את החיסרון ואת הבעירה לחפש עוד משהו.

כן. אתם צריכים לשבת ולחשוב.

שאלה: איך אדם יכול להבחין אם הוא נמצא בהרגל או בהתחדשות? מה ההבחנה פה?

לא יודע, להתפלל, קודם כל להתפלל.

תלמיד: או שיש בי תפילה או שאין בי תפילה, אני לא שואל על התפילה. אני מגיע כל בוקר לשיעור, ואני רוצה להבין אם אני עושה את זה מתוך הרגל או שאולי אני מתחדש. איך אני בודק את זה?

מה הסיבה שהגעת לשיעור?

תלמיד: השעון צלצל, קמתי ובאתי לשיעור, ממש כמו בהמה.

יופי. גם זה טוב.

תלמיד: אני רוצה להבין, כך זה היה אתמול ושלשום וכל השנים, ובכל זאת אני יוצא מהשיעור עם איזו התעוררות, אני לא יוצא מהשיעור כמו שבאתי. אני רוצה לדעת להבחין אם זה מתוך הרגל או מתוך הרגשה של התחדשות?

יש פה איזו התחדשות, ודאי.

תלמיד: מבחינתי הכול התקבע אצלי, אלה החיים שלי, ואני לא מתעסק יותר מידי במה יהיה הלאה. פעם הייתי מתעסק בזה יותר, יכולתי להתעצבן או להתרגז אם לא הייתי משיג את התוצאה. היום אני מגיע, מתחדש, שמח, באמת יש הודיה בלב, אני הולך לשיעור ושוב למחרת ובין לבין עושה מה שצריך בחברה.

אני מבין.

תלמיד: כך זה בסדר?

אני לא יכול להגיד אם זה בסדר, אבל אתה צריך להגיד כי אתה צריך לעשות פעולות כדי לצאת מזה למצב יותר טוב.

תלמיד: ומה הן הפעולות שעליי לעשות?

אתה צריך לעשות פעולות שבעזרתן, כך נראה לך, אתה יכול לעלות מהמצב הזה למצב יותר גבוה.

תלמיד: איך אני ארגיש מצב יותר גבוה? מה יהיה ההבדל בין מצב יותר גבוה לבין המצב שתיארתי עכשיו, שאני מגיע לשיעור ויוצא עם התעוררות? מה יכול להיות יותר גבוה?

יש לך התעוררות?

תלמיד: כן, כשאני יוצא מהשיעור, וזה כך שנים. ואחר כך אני המום בכל פעם מחדש מהפער האדיר שיש בין מה שקורה בשיעור לבין מה שקורה בחיים, כביכול שתי מציאויות נפרדות לגמרי, והפער לא נסגר עם השנים.

כן.

תלמיד: אני שואל אותה שאלה כל השנים, איך אני מיישם את השיעור במהלך היום? איך אני לוקח את ההתעוררות למהלך היום? אם בעבר הייתי מתרגז על כך שאני לא מצליח, היום זה כבר נהיה הרגל. אני באמת מנסה לברר האם זה בסדר להמשיך לחיות כך, ומה שיהיה יהיה, או שיש משהו שאני יכול לעשות עם זה.

נברר.

שאלה: גם אני רוצה להצטרף להרגשה שהבורא כביכול "מייבש", ומצד אחד יוצאים מהשיעור עם הודיה, וזכות גדולה שיש לנו לשבת ביחד, לשמוע אותך, לשמוע את בעל הסולם, זאת באמת הודיה גדולה. ומהצד האחר אנחנו שומעים כל הזמן את עצות המקובלים, ואני מרגיש על עצמי שאני יודע כביכול מה אני אמור לקיים ומה אני אמור לעשות ולא מצליח. יש איזה סדר שבו המקובל צריך להיות כמו הכנה לשיעור והכנה לשינה, בדביקות למקור בכל זמן פנוי שיש לו, ומגיעים למצב של סטטוס קוו שאת זה ואת זה אני מצליח לקיים. אני יודע שיש פער גדול ואני לא מצליח לעשות את הצעדים הקטנים האלה קדימה ולהחזיק ברמה של "הברזלים", אני כבר לא מדבר על עבודה פנימית של אהבה לחברים וכו'. ואז מתפללים ומבקשים כל יום כל חודש ושנה אחד שנה, ואתה נשאר באותו מצב. אני מרגיש גם על החברים שלי שכל אחד מקבע את עצמו באיזה מצב, באיזה סטטוס כלפי הדרך וכך זה נשאר. יש רצון מאוד חזק ומאד מורגש כאן, שכולם רוצים להתקדם ביחס כלפי הבורא, ביחס כלפי הדרך, והבורא מייבש אותנו.

אם אתם חושבים כך, אז הגעתם כבר למצב שאתם יכולים לשנות אותו ביניכם. אתם חייבים לשנות את המצב. לי אין מה להגיד, בואו נראה מהפסוקים, אולי שם נמצא איזו דרך. אני חושב, כמו שאמרת, שכל אחד ואחד יכול להגיד פחות או יותר שהוא נמצא במצב הזה. זה כבר מצב שמייבש אותו והוא כבר מיואש מהשינויים ואין לו כוחות מבפנים לצעוק לבורא. אולי נתחבר בינינו, וכל אחד יגיע לצעקה עם כולם. יש כאן איזו הרדמה כללית.

שאלה: שמעתי הרבה פעמים שאחד הדברים הכי חשובים זה להסכים עם הבורא על המצבים שהוא מעביר אותנו. כאן יש איזה מצב שאנחנו מרגישים אותו אפילו ביחד, שאנחנו נרדמים ואין כוח לבקש. אבל האם זה בסדר להסכים עם זה שהבורא מרדים אותי, כמו שתיארת שיש פה מושב זקנים ולזה אני בא יומיום? מצד אחד בהרגשה הפנימית אני לא מסכים עם זה, מצד האחר גם לא באה תפילה, כמו שקראנו במאמר של בעל הסולם על הנימה הזאת בין מים עליונים לתחתונים והאדם לא יודע איך למלא את זה. זאת אומרת, אתה רוצה להיכנע ואתה לא יכול, אם כך איך כן להיכנע לבורא?

להתפלל, רק תפילה. רק תפילה לבורא שהוא יכול לשנות את מצבנו, להוציא אותנו מהמצב שאנחנו נמצאים בו, מהחושך הזה, ולהאיר לנו קצת במטרתו ואז נתעורר ונגיע.

תלמיד: אבל תפילה לא מגיעה. ברור לנו שהתפילה היא הדבר הכי חשוב בעבודה שלנו אבל היא לא מגיעה.

זה מה שנשאר לנו. אנחנו כביכול היינו בכל מיני מצבים וראינו שבאמת שום דבר לא מועיל חוץ מלהתפרץ ולצעוק לבורא שיעזור לנו, כי אנחנו נמצאים בנפילה הזאת כבר יותר מידי זמן.

תלמיד: אז לא להסכים עם המצב.

אני חושב שלא. אבל לשם מה יש לנו הרבה חברים וחברות? כי כל אחד יכול להתפלל ממצבו הפרטי וכך לבקש מהבורא שיעזור.

תלמיד: זאת אומרת אני צריך לבקש רק עבור החברים, בשביל עצמי כלום.

רק עבור החברים, לעצמך אתה לא יכול. הם כולם יוציאו אותך, וכך כל אחד ירגיש שהחברים הם שמעוררים אותו ומעלים אותו.

תלמיד: זאת הסכמה, שאני מסכים שלי לא יהיה כלום ויהיה רק לחברים.

כן. כך צריכים להתקדם. אני רואה את הכוחות שיש לנו אם נתעורר, וגם את החלק הנשי שבינינו שהוא חלק מאוד מיוחד וחזק. אם נחזיק זה את זה, אז נוכל להתעורר מהר מבור עמוק להר גבוה.

שאלה: האם צריך לעשות צמצום על הנאות שאנחנו מקבלים מ"נהירו דקיק"? שמעתי שבחכמת הקבלה, להבדיל מחכמות אחרות, אנחנו לא צריכים לצמצם את ההנאות.

כן. אבל השאלה, האם אתה מכוון את עצמך נכון עם כל מה שמתגלה לך.

תלמיד: אני משתדל, באופן אישי כן.

משתדל. טוב, בסדר.

שאלה: האם שיא המימוש של מה שאנחנו מדברים עליו נמצא בשיעור הבוקר, ויתר הזמן הוא הכנה לשיא, או להיפך, שיעור הבוקר מכין אותנו לממש במהלך היום?

לא יודע, לא כתוב כך. בכל רגע ורגע זה יכול להיות. יכול להיות שאדם מתפלל וחושב על זה במשך היום, ופתאום מתעורר בלילה ומגיעה אליו איזו מחשבה, רצון, תפילה וקשר עם הבורא, ויכול להיות ההפך, אי אפשר להגדיר.

תלמיד: אני יודע מהעולם הזה שתמיד יש לחיים את הנקודה המרכזית, למשל ספורטאי, יש את התחרות שאליה הוא מתכונן. האם אין אצלנו רגע שיא?

אמרתי לך שלא. הבורא מסדר את זה בצורה כזאת שאדם לא יכול לקבוע את זה מראש.

שאלה: אנחנו מסתובבים סביב הנושא הזה של התפילה והבקשה. לפני ארבע עשרה שנים בערך אני זוכר שסיפרת לנו פעם ראשונה את הסיפור עם רב"ש שאמר לך "למה לא ביקשת?", סיפרת לנו את זה בהתרגשות עם גרון חנוק. ואחד החברים קם ושאל בכאב, למה כל כך קשה לבקש, להגיע לבקשה. אנחנו עכשיו באותה נקודה, מנסים לברר איך לצאת מהרגילות הזאת, מהיובש הזה, אבל אין את היכולת להגיע לתפילה, לבקשה. אנחנו מבינים בשכל שזה מה שצריך לקרות, אני בטוח שיש פה הרבה חברים שיש להם גם את הכאב הזה עמוק בלב, אבל לא יודעים איך פורצים את קיר הבטון הזה. אחרי כל כך הרבה שנים שאנחנו בעשייה עם כוח גדול, עם כוח נשי שהצטרף אלינו ונותן לנו רוח גבית, וזה מורגש, עדיין לא מצליחים לפרוץ. אני אישית מרגיש שאני רוצה לבקש וזה לא קורה. אנחנו רוצים לעשות מעשה, זה ברור שזה תלוי בנו ולא בך.

מה עוד נשאר לעשות כדי שהשכל יפעיל את הרגש, שאת הידיעה הזאת שתפילה, בקשה, רק היא שתגאל אותנו באמת, הלב כבר יתפוס?

תפילה. כל אחד צריך להרגיש שהוא מחויב לקבוצה שלו להתפלל. להתפלל מהבוקר עד הבוקר, כך סביב השעון, כל הזמן ככל האפשר, להיות בבקשה לבורא עבור הקשר שלו עם כל הקבוצה, וכך כולם.

תלמיד: אנחנו במקום של "צריך", אתה חוזר על זה הרבה וגם עכשיו אתה אומר "צריך". איך אנחנו הופכים את הצריך הזה מהשכל לרגש? מורגש שחסר לנו עוד משהו, אולי זה החור במחט שבעל הסולם מתאר באגרת.

כן.

תלמיד: מה עוד חסר לנו?

חסר לנו חיסרון.

תלמיד: האם זה סוג של צער?

יכול להיות שהוא מלווה.

קריין: קטע מס' 5.

"הנבראים, לאחר חטא אדם הראשון, נבחנים לכלים שבורים ומתים, היינו הכלים שלהם הם רק בקבלה עצמית, שנפרדו מהחיי החיים. רק יש בהם ניצוץ, שהוא מהרשימות דאור חוזר, שנשאר וירד להחיות הכלים, שיוכלו על ידו לקום לתחית המתים.

והניצוץ הזה הוא ניצוץ דקדושה, שהוא שיריים מהאור חוזר. וצריכים להעלות אותו, היינו לקבל אותו בעל מנת להשפיע, שזהו נקרא "העלאה", היינו עלית מ"ן. שעל ידי זה נעשה בחינת מסך ועביות, שיוצא על זה מילוי, שהאור חוזר ממלא את הכלים בשיעור שילביש את האורות (אור ישר)."

(הרב"ש. 179. "עיבור- א'")

שאלה: ניכר שיש איזו הכרה של מצב חדש עכשיו מתוך השאלות, מין חוט שני כזה לאורך כל השיעור. איך להיות בהודיה מלאה ושלמה על המצב שמתגלה, וגם לדרוש את ההתעוררות, את השינוי, להמציא את ההמצאות החדשות להתעוררות? איך מחזיקים את ההודיה יחד עם הבקשה?

כן, באמת צריכים כך להשתדל להחזיק ולהרגיש. לא יודע.

שאלה: כתוב לנו בתפילות, לא למען עצמנו. אם אנחנו רוצים את ההתעוררות בגלל שזה נותן נחת רוח לבורא, כי בזה נשמח אותו, אז זה כן יכול להסתדר. אני מרגיש את החיסרון, אבל את המילוי אני לא מבקש רק בשביל שאני אוכל למלאות את החיסרון הזה, אלא כי אני רוצה להשתמש בזה כדי לשמח את הבורא. אבל אם אין לנו עדיין את הרגשת הבורא ואת הרגשת הרצון לעשות לו נחת רוח, אז אנחנו בבעיה. כי הדרך היחידה לקבל חיות מהאור זה במסך. מה שחסר לנו זו התחושה שאפשר לעשות נחת רוח לבורא, הוא כאילו לא נותן לנו הרגשה כזאת. אם היה לנו מקום כזה שהיינו יכולים להרגיש את זה, אז היינו יכולים לפעול עבור זה.

יש חברים שאולי מרגישים את זה, ואז יכולים לקיים את כל המציאות הזאת בלי בעיה, כי הם יכולים לעשות את זה בעל מנת להשפיע, אבל בלי על מנת להשפיע אין פתרון לכל המצוקה הזאת. הרצון לקבל נשאר יבש ויישאר יבש, כי זאת המטרה שלו, הוא לא צריך להתמלאות, הוא צריך לשמש בשביל לעשות נחת רוח לבורא.

מה יכולה להיות הטענה שלנו או הדרישה שלנו במצב הזה? כי אנחנו מבינים שמה שחסר לנו זו הרגשת היכולת לעשות נחת רוח לבורא, שזה הרצון להשפיע, אדם לא יודע מה זה.

מה אתה מציע?

תלמיד: אני חושב שרק עזרה ותמיכה הדדית יכולות להעביר אותנו את התקופה הזאת של ארבע מאות שנות מצרים. זו תקופה ארוכה של התייבשות הרצון לקבל שלא מקבל מה שהוא רוצה כי הוא לא מבין למה הוא מיועד בכלל.

כן.

תלמיד: פשוט צריך לשמור על החוקים שהמקובלים אומרים לנו, אהבת חברים, התכללות, להאמין בזה וזה באמת יהיה המוצא שלנו.

מישהו יכול להצטרף אליו, להוסיף?

תלמיד: אני רוצה לתאר את הקושי. אם אני נמצא עם עצמי ומנסה לעשות פעולות, הרבה יותר קל לי, אבל בכל דבר כשניגשים לעשירייה, בשיחות, במפגשים, מקבלים כבדות גדולה, כי אתה כבר לא מרגיש רק את הכובד שלך, אלא את ההכבדות של החברים, ואז כולנו נכנסים לסוג של שיתוק.

גדלנו ובגדילה הזו צריך לטפל, לדבר עליה יותר, שיהיה ברור לנו שזה לא מצב אישי. כל אחד מרגיש את ההכבדה של החבר ואז אנחנו מאבדים את התמימות והאמונה.

בסדר.

תלמיד: יוצא שהבורא כמו משחק איתנו, הוא רוצה שנסכים שלא להסכים. הרבה פעמים תיארת את זה כפלירט כזה, משחק שהוא עושה איתנו. יש מצב כזה שאנחנו צריכים לא להסכים להפרעות, נניח הפרעה שמונעת ממני להגיע לשיעור ואני צריך לא להסכים איתה. מה יקרה זה אולי לא תלוי בי, אבל היחס הפנימי שלי הוא לא להסכים ובזה אני צריך להסכים עם הבורא.

תלמיד: זו נקודת החושך ואומרים שלפני השחר החושך הכי גדול. הקושי הוא להבדיל האם בכוחי ובעוצם ידי אני עושה את זה, או ה' עשה את זה. הקושי הגדול הוא לוותר על "כוחי ועוצם ידי", לכן אנחנו בחושך שלפני השחר.

כן.

שאלה: לא ברור מה צריך לעשות כשאנחנו מודים ואולי יש דברים שלא כדאי להודות עליהם, והשאלה היא איך להבדיל על מה להודות ועל מה לא להודות.

טוב.

שאלה: את גמר התיקון אף אחד לא מבטל ויש לנו זכות להיות במקום שיש לנו את האמצעים לראות ולהיות חלק מהתהליך.

כן.

תלמיד: יש לנו אמצעים, רב, קבוצה, עשיריות, ספרים. ברובד הגשמי אנחנו רואים איך תהליך ההתפתחות, שבעל הסולם קורא לו מכבש ההתפתחות, מכווץ את כולם וזה מתבטא בייסורים שלא ניתן לתאר.

וכאן קיבלנו את ההזדמנות לעורר אותו חיסרון מתוך אהבת חברים, מתוך השפעה לחברים, ורב"ש כותב שדרך אהבת החברים מגיעים לאהבת הבורא. חברים מחפשים תוצאות אבל קודם כל צריך להשפיע לחבר. תנסה ליהנות מזה שהוא שמח, תתקן את מידת ההשפעה המינימאלית הזאת, ואז תפנה. אנחנו מפספסים את המדרגה הראשונה של אהבת החברים ומחפשים קשר עם הבורא ישירות. זה הדבר הכי אגואיסטי שיכול להיות, "למה הוא לא מיטיב לי, בכלים שלי".

בסדר, תודה.

שאלה: שמעתי חבר שאומר "גברים לא מתחבקים", ואני רוצה להציע עצה פרקטית, שבהכנה לשיעור, בזמן השיר, דווקא לחבק את החברים.

זה מרכך את הלב?

תלמיד: זה מראה על כל הכוונה שלך, זה מהותי אם אתה מתחיל את היום שלך ואת הגישה ללימוד באופן שאתה הולך לכיוון אהבת החברים. אם היית יבש בהתחלה ולא רצית לקבל על עצמך את אהבת החברים אז גם לא תקבל חכמה אחרי כן. הגישה שלנו צריכה להיות עוד יותר חזקה ועוד יותר להאמין, לרכך את הלב הזה. מהרגע הראשון אנחנו צריכים לדעת שריכוך הלב יאפשר לבורא להיכנס פנימה ולעשות את העבודה.

אני מסכים, חייבים לנסות.

שאלה: הזכרת את החלק הנשי, העוצמתי. כשמדברים על זה, עולה תפילה, כוחה של אישה. מה אנחנו הגברים, צריכים לפתח בנו כלפי החיסרון של נשים, בזמנים המיוחדים האלה שדורשים מאתנו את התפילה הזו?

אנחנו מקווים שנשים יצטרפו לחיסרון שלנו, לתפילות שלנו וכך נגיע לתפילה שלמה לבורא.

קריין: קטע מס' 6.

"ידוע, שע"י השבירה נפלו נצוצין דקדושה לבי"ע. ושם בבי"ע אין הם יכולים להתתקן. לכן צריכין להעלותם לאצילות. ועל ידי זה שעושים מצות ומעשים טובים בכוונה עמ"נ להשפיע נחת רוח ליוצרו ולא לעצמו, מתעלים הנצוצין הללו לאצילות."

(בעל הסולם. "שמעתי". פ"א. "ענין העלאת מ"ן")

קריין: קטע מס' 7.

"בסוד שבירת הכלים, נעתקו כל האותיות, להנהגות ובריות הגשמיים, שבהיות האדם משתלם ומגיע אל שורשו, מוכרח מעצמו ללקטם, אחת לאחת, ולהמציאם לשורשם לקדושה, שז"ס "מכריע את עצמו ואת העולם כולו לכף זכות". 

(בעל הסולם. אגרת י"ט)

אנחנו צריכים להשתדל בכל רגע ורגע שאנחנו זוכרים את מטרת הבריאה, מטרת החיים, לאסוף את כל הרצונות שלנו, את הכלים שלנו, את המחשבות והמעשים כדי לתקנם ולהעלות אותם לאצילות, ואז נרגיש כמה זה משנה את כל החיים.

שאלה: דיברנו על כך שבשיעור אנחנו מוגנים ועוד מעט נצא ליום בחוץ. יש הרגשה שיש שם הרבה עבודה אבל לא תמיד אנחנו מצליחים לאסוף את הצורות הגשמיות ולקשור אותן לרוחניות.

שאלה: אמרת השבוע שהבורא מסתכל על כל רגע בצורה חמורה. הוא לא מוותר לך על כל רגע, כביכול כל רגע הוא כן מצפה ממך שתעשה משהו. האם אפשר לקשור את כל היום, כי אנחנו לא יכולים לשבת וללמוד כל היום, גם בעל הסולם לא רצה כזה דבר, צריך לעבוד, יש בית, אישה, ילדים. איך אנחנו קושרים כל רגע? פעם סיפרת שאתה הולך ברחוב אז הבורא מדבר איתך דרך כל הצורות שהוא מראה לך. צריך להיות כזה דו שיח פנימי עם הבורא בכל רגע, ולקשור את כל מה שאתה עובר?

להשתדל, כן, ואז גם החיים נראים לך אחרת, אתה כל הזמן נמצא בקשר עם הכוח העליון, אתה כל הזמן מדבר עימו, אתה משתדל לא לצאת מזה.

תלמיד: ואיך אני קושר את העשירייה לשיח הזה?

זה כבר משהו אחר, צריכים לקשור גם את העשירייה וגם את כל הקבוצה, וכל העולם.

תלמיד: ענית לי בשאלה הראשונה ששאלתי, שאתה צריך להרגיש שהכול תלוי בך.

כן.

תלמיד: זה חלק מהמצב שבן אדם צריך להכניס את עצמו לתוכו, להרגיש שעכשיו במאמץ שהוא עושה הוא רוצה "לדון את כל העולם לכף זכות"?

כן. תצליחו.

שאלה: איך אנחנו מתמקדים רק בחסרון לעשות נחת רוח לבורא, ומגדילים ומעמיקים אותו, כך שלא יהיה שום חסרון אחר, רק לעשות נחת רוח לבורא, איך מגיעים לזה?

קודם כל אני לא בטוח שאתה יכול לאחוז בזה כל היום, אבל להשתדל על ידי זה שתחלקו את כל הדברים האלו בין כל החברים, ותראו איך אתם בלי להתקשר זה לזה, אלא "דרך האוויר" יכולים בכל זאת למשוך את כולם לאותה תפילה קבועה. כל המקובלים מדברים על כך שהתפילה היא ממש בלי הפסקה. נשתדל להקים אותה.

שאלה: אני נשארתי עם שאלה, אני מנסה למצוא את זה אבל לא מצליח, אם אין תפילה, אי אפשר לגעת בחיסרון אם לא הייתה קודם אחיזה בגדלות הבורא ובהודיה לבורא.

נכון. זה אפס.

תלמיד: אחרת אפשר להתלונן כל החיים עד כמה "אני לא, ואין לי" וכולי, זה לא יעזור כלום.

כן.

שאלה: איך מחזיקים בזה וגם לוקחים את החסרונות, כמו שהוא אומר להעלות אותם לאצילות או להעלות אותם למעלה? איך גם מחזיקים בגדלות הבורא ולא עוזבים אותה, אלא להיפך כדי לרומם אותה, נוגעים בכל החסרונות?

בלי מה אתה לא יכול להיות דבוק בבורא?

תלמיד: בלי החברים, גדלות החברים, גדלות העשירייה, גדלות הרב, השיעור. כל הגדלות הזאת ביחד וההודיה על זה שקיבלנו את הזכות להיות בזה, בלי זה אין שום דבר, אין בורא, לא יכול להיות בורא.

נכון.

תלמיד: אבל לתוך זה צריך להוסיף את החסרונות.

צריך לדאוג גם לקשר בין כל החלקים האלה, המרכיבים האלו שדיברת עליהם עכשיו, אני, והחברים, והעולם, והדרך, והמצבים וכן הלאה.

תלמיד: כן, אבל מתגלים לנו גם החסרונות, הנה עכשיו חברים אומרים יובש, ותחושה שלפעמים לא מתקדמים וכל מה שאנחנו שומעים עכשיו מהחברים.

כן.

תלמיד: זה לא סתם מתעורר, זה מתעורר כדי שנצרף את זה. איך מחזיקים בשלמות וגם מצרפים את זה פנימה כדי להרבות בשלמות?

מתוך השלמות עושים את זה, ואת זה, כן.

תלמיד: זאת אומרת, הסדר הוא שכל עוד אדם לא מגיע לאיזו תחושת הודיה אמיתית הוא לא יכול לגעת בחסרונות האלה, אפילו אסור לגעת בהם?

נגיד. כן.

תלמיד: ואיך עושים את זה ביחד?

שכולם חושבים ברמה הווירטואלית - מתחברים בלי לדבר. או שאתם יכולים קצת לדבר על זה, אבל זה מסוכן, כדאי לשמור את זה בפנים.

(סוף השיעור)