שיעור בוקר 22.05.2021 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

בעל הסולם. "תלמוד עשר הספירות". כרך א'. חלק א׳. עמ' 15. דף טו.

"הסתכלות פנימית". פרק א׳. אות ג׳

קריין: אנחנו לומדים בתלמוד עשר הספירות, כרך א', חלק א', עמוד 15, דף ט"ו. אנחנו בהסתכלות פנימית, אות ג'.

אות ג'

"איך אפשר להבין שהנשמה היא חלק מאלקיות"

"ובזה נבוא להבין מ"ש המקובלים במהות הנשמה, וזה לשונם, אשר הנשמה, היא חלק אלוהי ממעל ממש ואין בה שום שינוי כלל מן ה"כל", אלא במה שהנשמה היא חלק ולא "כל": ודומה לאבן הנחצבת מההר, שמהות ההר ומהות האבן שוות, ואין שום הבחן מן האבן אל ההר, רק בזה, שהאבן היא רק חלק מן ההר, וההר הוא בחינת ה"כל". עד כאן תמצית דבריהם ז"ל. ולכאורה הם דברים מתמיהים בתכלית, וביותר קשה להבין, איך יתכן לדרוש בחינת הבדל וחלק מן האלקיות, עד לדמות, לאבן הנחצבת מההר, דבשלמא אבן, היא נחצבת מההר, ע"י גרזן ומקבת, אבל באלקיות, כביכול, איך, ובמה, יתפרדו זה מזה."

אלה דברים יחסית פשוטים. הבורא, האור העליון ממלא את הכול, והכול תלוי בכלים של התחתונים. ככל שהם יכולים להיות דומים לאותו האור, לתכונת ההשפעה של הבורא, ככה הם תופסים את זה. ותכונת ההשפעה החלקית שרוכשים הכלים השבורים בתיקונם, כשמתקדמים ומדמים את עצמם לכוח ההשפעה המוחלט האינסופי שזה הבורא, כך הם מרגישים את עצמם שנמצאים באיזשהו מצב לעומתו.

זה כמו שאנחנו נמצאים בים, במים, עם כלי, ספל או דלי ואנחנו יכולים להכניס אותו למים, אז אותו חלק שאנחנו תופסים במים האלו, בים, זה נקרא "הנשמה הפרטית". זו ודאי דוגמה מאוד מאוד מוגבלת, אבל ככה זה בינתיים. לכן מה שאנחנו תופסים זה נקרא "חלק מהבורא", אבל בכל זאת באותו חלק אנחנו יכולים לגלות על ידי הכלי שלנו את כל תכונות הבורא, כל מה שיש, זה הכול תלוי בכלי שלנו. ואין הבדל באור שממלא את הכלי, אלא ההבדל רק בכלי עד כמה הכלי מגלה את האור.

שאלה: אנחנו למדנו שהכלי מותאם לגמרי לכל האור שיש, אז מה זה שהנשמה היא חלק?

אני לא מבין מה זה כלי מותאם לאור. כלי רוצה להיות מותאם לאור בכמה שהכלי מסוגל להיות מותאם. ובהתאם לזה הוא מקבל מהאור, מרגיש את האור בצורה מוגבלת, נפש, רוח, נשמה וכן הלאה.

תלמיד: אנחנו יודעים שכל האור שהבורא ברא צריך להתקבל בסופו של דבר בתוך הכלי.

בסופו של דבר. הכלי צריך להגיע לכאלו תכונות שיגלה את האור במלואו.

תלמיד: אז מה זה שהנשמה היא חלק?

בינתיים היא חלק. בינתיים הכלי מסוגל לגלות מהאור רק חלק, נרנח"י דנפש, נרנח"י דרוח, תלוי באיזו דרגה הוא נמצא.

אות ד'

"הרוחני נבדל בכח שינוי צורה,

כמו הגשמי שנבדל ע"י גרזן"

"וטרם נבא אל הביאור, נסביר מהות ענין ההבדלה, הנוהג ברוחניים: ודע, אשר האישים הרוחניים מתפרדים זה מזה, רק על פי שינוי הצורה בלבד, דהיינו, אם דבר רוחני אחד, קונה בעצמו שתי צורות, כבר אינו אחד, אלא שנים: ואסביר לך, בנפשות בני אדם, שהם גם כן רוחניים: ונודע החוק הרוחני, אשר צורתו פשוטה כנ"ל, וזה ודאי שיש רבוי נפשות, כמספר הגופות, שהנפשות מאירות בהם, אלא שהן נבדלות זו מזו, ע"י שינוי הצורה שבכל אחת ואחת. וע"ד שאמרו חז"ל, כשם שפרצופיהן אינם שווים זה לזה, כך דעותיהן אינן דומות זו לזו. ויש בסגולת הגוף, להבדיל בצורות הנפשות, עד להבחין בכל נפש לפי עצמה, שזו נפש טובה, וזו נפש רעה, וכדומה, בצורות הנבדלות.

והנך רואה שכמו דבר גשמי, מתחלק ונחתך ונבדל, בגרזן, ותנועה בהרחקת מקום בין חלק לחלק, כמו כן דבר רוחני, מתחלק ונחתך ונבדל, בסיבת שינוי צורה מחלק לחלק, ולפי השיעור של ההשתנות, כן ישוער המרחק מחלק לחלק, וזכור זאת היטב."

"הרוחני נבדל בכח שינוי צורה, כמו הגשמי נבדל על ידי גרזן", זאת אומרת על ידי משהו שחותך אותו לשניים בגשמיות. כך זה שינוי התכונות ברוחני, כשיש איזו תכונה חדשה שמתהווה באיזו צורה רוחנית, אז הצורה הזאת מתחלקת לשניים, או לכמה, תלוי כמה תכונות חדשות פתאום מתגלות.

שאלה: כל עשירייה מתקנת איזשהו חלק מהנשמה הכללית. האם יש הבדל? נגיד לכל איבר צריכה להיות איזו השתוות בתכונות, ואנחנו מתחברים, אחד מחלק אחד של האדם והשני מהחלק השני של האדם.

את זה אחר כך אתם תתחילו לבדוק, לגלות ולראות. עכשיו זה לא חשוב לנו, העיקר שאנחנו נתחבר כמה שאפשר יותר.

שאלה: כתוב, "כשם שפרצופיהם אינם שווים זה לזה, כך דעותיהן אינן דומות זה לזו, ויש בסגולת הגוף להבדיל בצורת הנפשות עד להבחין בכל נפש לפי עצמה". תכונת ההשפעה היא שווה לכולם, ופה הוא אומר, שלכל אחד יש נשמה אחרת?

אני לא מבין מה שאתה אומר. נגיד שיש עשרה ילדים לאמא אחת, והיא רוצה להנות לכל אחד ואחד מהם, אז היא נותנת גם בכמות וגם באיכות לכל אחד ואחד משהו שונה, לפי הרצון של כל אחד ואחד.

תלמיד: איך זה יכול להיות שכך דעותיהן אינן דומות זה לזו, ויש בסגולת הגוף להבדיל בצורת הנפשות? מה אפשר להבין מזה? תכונת ההשפעה אצל כל אחד היאה שונה?

ודאי שכל אחד שונה מהשני, אחרת לא היו הרבה שונים אלא היה אחד. אם הרצון שלי היה כרצון שלך אז לא היינו שנינו אלא היה אחד. אנחנו צריכים להתחבר כאחד, רצונות שונים, ועוד יותר ויותר הם יהיו שונים ושונים, אבל פועלים למקום אחד, למטרה אחת, לבורא אחד, אבל יותר ויותר שונים.

תלמיד: כמה מקובלים שהם ביחד, הם מרגישים אותו דבר את תכונת ההשפעה, האם כל אחד מרגיש בנוסף עוד משהו אישי, בנוסף לתכונת ההשפעה שהיא כללית?

מקובלים שמתחברים ביניהם, על ידי החיבור ביניהם הם מגלים בורא אחד. הם מרגישים את הבורא, מגלים אותו כל אחד בצורה אישית משלו.

תלמיד: בנוסף לזה שביחד, כל אחד מרגיש הרגשה אישית שלו?

כדי להשיג את הבורא אנחנו צריכים לעשות מאיתנו כאחד, כמו אחד. כל אחד מבטל את עצמו ומתחבר עם האחרים, זה מצד אחד. מצד שני, כשמקבלים מהבורא גילויים, השגות, אז כל אחד מקבל לפי הכלים הפרטיים שלו. זה עוד לפנינו.

שאלה: כתוב, מסיבת שינוי צורה מחלק לחלק. מהי הצורה שבעל הסולם מדבר עליה?

רצון לקבל של כל אחד ואחד הוא שונה בצורתו הפרטית מכל הנשמות הפרטיות האחרות.

תלמיד: אבל לכל אחד יש רצונות שונים.

זה מה שאני אומר, רצון שונה. וצריך עם הרצון השונה הזה להתחבר עם האחרים, לכלול אותם בו, וכך להשתדל להשיג את הבורא יחד עם כולם.

שאלה: החלק הזה, הסתכלות פנימית, הוא כמו מאמר של בעל הסולם. לפעמים כאילו לוקח אותך לתוך שֶׂכל והכול ברור, ואז הכוונה של לימוד תע"ס קצת מִטַּשטשת. האם זה נכון, עדיין לומדים כאן תע"ס?

תע"ס זה סך הכול גילוי הבורא לנברא בצורה כמה שיותר מדויקת. מסבירה לנברא מה הוא צריך לעשות, איך הוא צריך לכייל את הכלים שלו כדי להרגיש את הבורא ולקבל אותו ולהבין אותו ולהרגיש אותו, להתקשר אליו. זה תע"ס. זה אמצעי להתקשרות הנברא עם הבורא. עשר ספירות, מה הם? התקשרות של הנברא, שזה "מלכות", עם הבורא שזה ה"כתר", דרך כל הספירות הפרטיות ביניהם. זה התע"ס, זה הלימוד של עשר הספירות.

תלמיד: אני שאלתי על כוונת הלימוד.

היא דווקא בזה.

אות ה'

"איך יצוייר שינוי צורה בבריאה, ביחס א"ס"

"אמנם, עדיין לא הונח לנו, אלא בעוה"ז, בנפשות בני אדם, אבל בדבר הנשמה, שאמרו בה שהיא חלק אלוקי ממעל, עדיין לא נתבאר, איך נבדלת היא מאלקיות, עד שיתכן לקרותה חלק אלקי. ואין לומר, על ידי שינוי הצורה, דח"ו לומר כן, דכבר ביררנו, שהאלקיות היא אור פשוט, הכולל, כל מיני ריבוי הצורות, והפוך הצורות שבעולם, באחדותו הפשוטה, בסוד אחד יחיד ומיוחד, כנ"ל. וא"כ, איך תצוייר לנו בחינת שינוי הצורה, בנשמה שתהיה משונה מאלקיות, שמשום זה תהיה נבדלת, לקנות שם חלק הימנו ית'.

ובאמת, קושיא זו נוהגת ביותר, באור א"ס שמטרם הצמצום, כי זו המציאות שלפנינו, כל העולמות, עליונים ותחתונים יחד, נבחנים בשתי הבחנות, ההבחן הא', הוא צורת כל המציאות הזו, איך שהיא בטרם הצמצום, שהכל היה אז בלי גבול ובלי סוף, והבחן זה נקרא, אור א"ס ב"ה. ההבחן הב', הוא צורת כל המציאות הזו, שכבר באה מהצמצום ולמטה, אשר הכל הוא בגבול ומדה, והבחן זה נקרא, ד' העולמות, אצילות, בריאה, יצירה ועשיה. ונודע, שבעצמותו יתברך, לית מחשבה תפיסא ביה כלל וכלל, ואין בו שום שם וכינוי, שכל מה שלא נשיג איך נגדירו בשם, שכל שם, ענינו השגה, שמורה, שמושג לנו בבחינת השם הזה. וע"כ, ודאי שבעצמותו ית' אין שום שם וכינוי כלל וכלל, וכל השמות והכינויים, המה, רק באורו ית' המתפשט הימנו, אשר התפשטות אורו ית' מטרם הצמצום, שהיתה ממלאת כל המציאות בלי גבול וסוף, היא נקראת בשם אין סוף ב"ה. ולפי זה, צריך להבין במה שאור א"ס ב"ה מוגדר לעצמו, ויצא מכלל עצמותו ית', עד שנוכל להגדירו בשם, כמו שהקשינו בנשמה כנ"ל."

זאת אומרת, שממש את השפעת הבורא לנבראים אנחנו לא משיגים. אנחנו משיגים את זה אך ורק בתוך הכלי שלנו, ועל ההשגה הזאת אנחנו יכולים לדבר. והשגה הזאת נובעת מזה שאנחנו עושים את תכונות הכלי כמה שיותר קרובות להשפעה לפי הבנתנו, לפי הרגשתנו, לפי יכולתנו, וכך אנחנו מקבלים את השפעת הבורא בתוכנו. ולפי ההכנה שלנו, כמה שאנחנו מכינים את עצמנו, כך אנחנו מקבלים את האור העליון, ורק בצורה כזאת אנחנו יכולים לדבר אליו. זאת אומרת, אנחנו תמיד מדברים על הקשר שלנו עם האור העליון, עד כמה שיכולים לתפוס אותו, לפענח אותו, להרגיש, לתת לו שמות, וזה הכול לפי הרגשה שלנו.

לכן כשאנחנו אומרים "בורא", בוא וראה, האור העליון, אנחנו אומרים שהוא העליון, אבל זה לא שנמצא מחוצה לנו. מה שמחוצה לכלים שלנו אנחנו לא יכולים להגיד שום דבר, אלא אך ורק לפי תכונת הכלים. לכן זה נקרא "ממעשיך היכרנוך", לפי המעשים שלך, מעשה דהשפעה, אתה תוכל לגלות את הכוח העליון המשפיע, ולא אחרת. או שזה נקרא לפי חוק השתוות הצורה בינך לבין הבורא.

שאלה: מה זה נקרא להגדיר בשם?

אנחנו תופסים את האור העליון בכלים שלנו, בכמה שהכלים שלנו במשהו דומים לאור העליון. אנחנו עושים את הכלים שלנו בצמצום, במסך, באור חוזר, לפי השתוות הצורה עם האור העליון. אנחנו מרגישים מידה מסוימת של האור העליון, תופסים ומודדים, ולפי זה יש לנו השגה רוחנית.

תלמיד: האם השם זה הגדרה רוחנית, השגה רוחנית?

ודאי, זו הגדרה רוחנית. כל מה שאנחנו מרגישים בצורת ההשפעה מצידנו, שמקבלים במה שנקרא "באור חוזר", זה נקרא "רוחני".

שאלה: אבל אם הנשמה זה חלק אלוה ממעל, אז לָמה אנחנו לא יכולים לדבר על הבורא בעצמו, ואיך המקובלים בכלל מדברים עליו?

"בורא" זה נקרא בוא וראה. בו-רא. זאת אומרת, אתה מגיע ואתה רואה, מגלה. ואתה יכול לגלות אך ורק לפי הכלים שלך ולא על משהו אחר. אני הגעתי ואני רואה אתכם עכשיו בלי משקפיים, להגיד לך שאני לא רואה כלום, זו אמת. עכשיו אני עם משקפיים, אז אני רואה אותך יותר. יכול לקחת משקפת, יכול לקחת טלסקופ ועוד, הכול תלוי בתחתון, עד כמה הוא רוכש את כלי הקשר שלו עם האור, שזה נמדד לפי הרצון שבתחתון. ועל הרצון צריך להיות צמצום, מסך, אור חוזר, זאת אומרת, צורות התקשרות להאור, אחרת הוא לא יראה אותו, כמו שכל אלו שנמצאים בעולם הזה, ואז בצורה כזאת אנחנו בונים את הכלי.

שאלה: אמרת ש"תע"ס" זה גילוי הבורא לנברא, עשר ספירות. כאשר המקובלים קוראים "תע"ס" הם מרגישים את כל זה ממש, מה שכתוב שם, תוך כדי קריאה?

ודאי. כמו שאתה קורא איזה סיפור, רומן, אז אתה מרגיש מה שאתה קורא, שנאה, אהבה, מידות התקשרות, התרחקות, כל מיני מצבים, זה מה שאתה מרגיש.

תלמיד: אבל הרי המקובלים נמצאים במדרגות רוחניות שונות, וכאן קוראים על גבהים של תחילת הבריאה, אז איך אפשר להרגיש את זה?

זה אנחנו עוד נגלה. אתה צודק, יש הבדל בין מקובל למקובל. יש הבדל בין מתחיל ומתקדם. אבל קודם כל אנחנו צריכים לעבור צמצום ולהיכנס איכשהו בכלל למרחב הרוחני. אז אדם צריך בשביל זה לקיים את הצמצום, שאתה נמצא למעלה מהרצון לקבל שלך.

תלמיד: איך עכשיו, במהלך קריאת "תע"ס", נעשה את הצמצום וניכנס נכון לקריאה?

לרצות להיות למעלה מזה, לרצות להיות למעלה מהרצון שלנו. וזה הכי נכון לתאר על ידי חיבור בינינו, שאני מבטל את עצמי בקבוצה, ובתוך הקבוצה אני רוצה להרגיש על מה תלמוד עשר הספירות, מדבר.

תלמיד: מה זה נקרא להרגיש בקבוצה מה ש"תע"ס" מדבר עליו?

שאתם יחד רוצים להתחבר עד כדי כך, שאתם תהיו כאיש אחד בלב אחד, ואז תתחילו לגלות.

תלמיד: אנחנו קוראים מתוך המצב הזה על הצורה שעכשיו מתוארת ב"תע"ס". איך מתוך החיבור הזה לתאר לעצמי נכון את הדברים?

צריכים לעשות מאמצים, ורק מתוך הניסיון שלכם, במאמצים, אתם תגיעו לזה. אין לי מילים, כמה שאני יותר אדבר זה יותר יבלבל.

שאלה: כלי ומילוי קיימים ביחד רק אחד כלפי השני, או שיש מצב שבו תחילה הכלי ואחרי זה המילוי?

נכון, קודם כל צריכים לגלות את הכלי, לסדר אותו, ולפי איך שאתה מסדר אותו כך אתה תרגיש בו מילוי.

שאלה: אור חכמה זו פעולה מצד הבורא. זו רק שאלה של כמה אנחנו מתקנים את עצמנו בחסדים לפני שזה מגיע?

קודם אנחנו צריכים לרכוש את אור החסדים. אור חסדים צריך למלאות את הכלי שלנו, ואחר כך, ביכולת לעבוד עם אור החסדים בעל מנת להשפיע בפועל, אנחנו מקבלים את אור החכמה על מנת להשפיע.

תלמיד: הרי יש מצבים שאור החכמה מתגלה גם בלי קשר, כאילו בלי לשאול את הנברא, שההכנה לא מתאימה, או שזה מתגלה בתור מכות?

לא, זה לא רוחני, זה משהו שלא נמצא ברוחניות. ברוחניות יש לך קודם כל הרבה דרגות ומצבים של אור החסדים, ואחר כך אתה מקבל אותו, אתה עובד עימו, ואחר כך אתה מתחיל לגלות גם יכולת לעבוד עם אור החכמה בלקבל בעל מנת להשפיע, זה כבר דרגות גבוהות. זה מה שאנחנו לומדים, שיש לך בסך הכול תרי"ג רצונות, רמ"ח איברים ושס"ה גידים, זאת אומרת, חלק זה הרצונות של להשפיע על מנת להשפיע, וחלק רצונות של לקבל על מנת להשפיע.

קריין: אנחנו ממשיכים דף ט"ז, טור א', אות ו'.

אות ו'

"ביאור על מ"ש ז"ל לכן הוכן עבודה ויגיעה

על שכר הנשמות, כי מאן דאכיל דלאו דיליה

בהית לאסתכולי באפיה [מי שאוכל מזון של זולתו מתבייש להסתכל בפניו]"

"ולהבין באפס מה במקום גבוה זה, צריכים להרחיב הדברים. ונחקור, בקוטב כל זו המציאות שלפנינו, ותכליתה הכללית, שכלום יש לך פועל בלי תכלית, וא"כ תכלית זו מה היא, אשר לסיבתה, המציא ית' כל המציאות הזו שלפנינו, בעולמות העליונים ובעולמות התחתונים. אמנם כן כבר הורו לנו חז"ל, בהרבה מקומות, שכל העולמות כולם לא נבראו אלא בשביל ישראל המקיימים תורה ומצוות וכו', וזה מפורסם. אלא צריך להבין בזה, בקושיא של חז"ל, שהקשו ע"ז, אם הכונה של בריאת העולמות, היא בשביל להנות לנבראיו, א"כ, מה היה לו ית', לברוא את העוה"ז הגשמי, העכור והמלא יסורים, ובלי זה, ודאי שהיה יכול להנות לנשמות כמה שרוצה, כביכול, ולמה הביא את הנשמה בגוף עכור ומזוהם כזה. ותירצו על זה, דמאן דאכיל דלאו דיליה בהית לאסתכולי באפיה [מי שאוכל מזון של זולתו מתבייש להסתכל בפניו] וכו', פירוש דבכל מתנת חנם נמצא פגם של בושת פנים, וכדי למנוע מהנשמות הפגם הזה, ברא את העוה"ז, שישנה כאן מציאות של עבודה, ונמצאו נהנים לעתיד מיגיע כפיהם, כי נוטלים שכרם משלם, חלף יגיעם, וניצולים ע"י מפגם של בושה ע"כ."

שאלה: יוצא שהעולם שלנו והפעולות שלנו כאן, הם רק כדי להביא אותנו לתחושת הבושה?

נכון, כל המציאות נבראה בצורה כזאת של עולמות, פרצופים, ספירות, וכל התהליך הזה הוא בסך הכול כדי שאנחנו נתפטר מהבושה. הבורא ברא בושה, הרגשת הפער בינינו אליו, ואנחנו צריכים לעבוד כל הזמן על הרגשת הבושה. ובכל מדרגה ומדרגה, בכל גילוי וגילוי של הבורא, אנחנו נרגיש את הפער בינינו, הרגשת בושה יותר ויותר. בינתיים אנחנו לא מרגישים שום בושה, ואנחנו דורשים רק מהבורא, אם בכלל דורשים ממנו, אבל אחר כך אנחנו מתחילים להתייחס אליו, לגלות שהוא קיים ואנחנו תלויים בו, ולא שהוא חייב לנו, אלא שאנחנו חייבים לו. כל מיני כאלו מצבים אנחנו מגלים, עד שאנחנו מגיעים למצב שרוצים לכסות את הבושה, לא לחסל אותה, אלא לכסות אותה. כי דווקא בזכות הבושה, וטוב מאוד שהבורא ברא בושה, אנחנו יכולים להרגיש עד כמה אנחנו שונים ממנו ולתקן את עצמנו להיות לא שונים אלא דומים. שהבושה הזאת תעבוד בשני הכיוונים, שאני מתפטר מהבושה ואחר כך אני מעורר אותה עוד יותר ויותר כדי להידמות לבורא. שלא מספיק לי לא לקבל ממנו, אלא אני רוצה להשפיע כמוהו.

ולכן הבושה היא בריאה בפני עצמה, שהבורא ברא ממש. הוא היה יכול לא לבנות את הבושה ואז אנחנו היינו כמו חיות. אלא הבושה היא מיועדת רק למין האדם, וכמה שהוא יותר ויותר אדם, הוא יותר ויותר מרגיש את הבושה. בושה ממה? בסופו של דבר בושה בזה שהוא שונה מהבורא בכל מיני דרגות. הרגשת הבושה הזאת היא מורגשת רק בנשמות הגבוהות, והיא מחייבת אותן לעשות את כל המאמצים רק כדי להגיע למצב שהן יכולות להחזיר משהו לבורא. זאת מטרת החיים שלנו.

שאלה: אנחנו לומדים שיש אור ויש כלי, האם אפשר להבין שיש אור, יש כלי ויש בושה, שלושה דברים?

כן. שאלתי את הרב"ש ממש בפירוש האם בושה היא בריאה בפני עצמה, והוא אמר שכן. זאת אומרת שהבורא היה יכול לברוא הכול בלי בושה, וברא את הבושה כדי על ידה להעלות את דרגת החי לדרגת המדבר, זה ההבדל בין דרגת חי למדבר.

חיות לא מתביישות, אין להן בושה בשום דבר, הן אוכלות ממה שיש לפניהן, עושות מה שיש לפניהן, אין להן שום הרגשה של בושה. בני אדם, ככל שבן אדם הוא יותר ויותר גדל מלהיות "כולם כבהמות נדמו", עד דרגות יותר ויותר גבוהות, מפותחות, אז הם יותר ויותר מרגישים בושה גם בצורה הגשמית, אבל על צורה גשמית הם יכולים להביא כל מיני כיסויים, כל מיני הצדקות. אנחנו רואים את זה במיוחד בימינו, שרוצים לבטל את כל הבושות וכל הדברים, הכול יפה, הכול מותר, הכול טבעי. ולכן אנחנו מדברים לא על הבושה הזאת, אנחנו מדברים על בושה כלפי הבורא, שהבורא הוא משפיע ואני המקבל, ואני מרגיש ממש אש שורפת של בושה כי היא נותנת לי הרגשת הפער ביני לבין הבורא, בזה שהוא משפיע ואני המקבל. והרגשת הבושה הזאת עוזרת לי לעלות למעלה מהרגשת המקבל ללהיות המשפיע.

שאלה: לפני כמה ימים למדנו שהסיבה לצמצום א' היא ההשתוקקות להשוות צורה לבורא, להיות דומה לו. ועכשיו אנחנו אומרים שהסיבה בעצם היא בושה. אלה שני שלבים או שתי בחינות של צמצום, ראשונה ושנייה?

נכון. קודם יש הרגשת הבושה, ומתוך הרגשת הבושה הנברא עושה את כל הפעולות כדי להתפטר מהבושה, כדי לעלות למעלה מהבושה, ואפילו כדי לעורר את הבושה, כדי עוד יותר ויותר לעלות למעלה מדרגת המקבל לדרגת המשפיע. בלי בושה לא היינו יכולים להגיע לצורת השפעה.

שאלה: האם יש קשר בין הרגשת הבושה שמרגישים לפעמים כלפי חברים להרגשת הבושה שאנחנו מדברים פה?

ודאי שבכל מצב ובכל דרגה הבושה היא אחרת.

שאלה: מה ההבדל בין צמצום שהבורא היה צריך לעשות לבין הצמצום שאנחנו צריכים לעשות?

אנחנו נלמד את זה, זה דבר מאוד רחב.

קריין: טור א' למטה. כותרת "איזה יחס יש מעבודת ע' שנה לתענוג נצחי, ואין לך מתנת חנם גדולה מזו."

אות ז'

"איזה יחס יש מעבודת ע' שנה לתענוג נצחי,

ואין לך מתנת חנם גדולה מזו."

אם אנחנו מדברים על בושה, אז צריך להיות בקבלת הבורא שאני משלם, כדי שלא תהיה בושה. איך יכול להיות שאני נמצא ב"שבעים שנה", כך נקראים החיים שלנו בעולם הזה, בשבעים שנותיי בעולם הזה, כמה שאני אוכל לתת ומה שאני אעשה, ואחר כך אומרים שאני אקבל תענוג נצחי, אינסופי, רוחני, איך יכול להיות שוויון בין זה לזה? אז איפה הבושה, איך אנחנו יכולים לחפות על עליה?

קריין: אות ז'.

"ודבריהם ז"ל אלו, מוקשים מאד סביב סביב, מתחילה קשה, הרי עיקר מגמתנו ותפילתנו הוא, מאוצר מתנת חנם חננו, ואמרו ז"ל שאוצר מתנת חנם, מוכן הוא, רק בשביל הנשמות היותר גדולות בעולם. וביותר קשה עיקר תירוצם. שתירצו, אשר במתנת חנם נמצא חסרון גדול, דהיינו בושת הפנים הנמצא לכל מקבל מתנת חנם, שלהשלמה זו, הכין ית' את עוה"ז, שיש בו מציאות של יגיעה ועבודה, כדי שבעוה"ב יטלו את שכרם, חלף טרחתם ויגיע כפם, ותירוצם תמוה מאד, הא למה זה דומה, אל אדם האומר לחברו, עבוד עמי רגע אחד קטן, ותמורת זאת אתן לך מכל תענוגי העולם ושכיות החמדה, בכל ימי חייך." זאת אומרת, נעבוד קצת כאן בעולם הזה ונקבל שכר בעולם הבא, גן עדן, כל מיני דברים טובים. כך אנשים חושבים, כל הדתיים בעולם חושבים כך. "שאין לך מתנת חנם גדולה מזו, משום שהשכר אין לו שום השתוות עם העבודה, שהרי העבודה היא בעוה"ז, עולם עובר, שאין לו ערך של כלום, כלפי השכר והתענוג של העולם הנצחי, שאיזה ערך יש, לכמות העולם העובר, נגד כמות העולם הנצחי. ואצ"ל באיכות היגיעה, שאין בה ערך של כלום, כלפי איכות השכר, וכמו"ש ז"ל, עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק ש"י עולמות, וכו', ואין לומר, שמקצת השכר נותן השי"ת חלף טרחתם, והשאר במתנת חנם, שא"כ מה הועילו חכמים בתקנתם, שהרי נשאר הפגם של בושת הפנים, בשאר המתנה, אלא שאין דבריהם אלו מובנים כפשוטם, אלא יש כאן כוונה עמוקה."

אני הייתי קורא שוב.

קריין: שוב אות ז'.

אות ז'

איזה יחס יש מעבודת ע' שנה לתענוג נצחי,

ואין לך מתנת חנם גדולה מזו.

"ודבריהם ז"ל אלו, מוקשים מאד סביב סביב, מתחילה קשה, הרי עיקר מגמתנו ותפילתנו הוא, מאוצר מתנת חנם חננו, ואמרו ז"ל שאוצר מתנת חנם, מוכן הוא, רק בשביל הנשמות היותר גדולות בעולם. וביותר קשה עיקר תירוצם. שתירצו, אשר במתנת חנם נמצא חסרון גדול, דהיינו בושת הפנים הנמצא לכל מקבל מתנת חנם, שלהשלמה זו, הכין ית' את עוה"ז, שיש בו מציאות של יגיעה ועבודה, כדי שבעוה"ב יטלו את שכרם, חלף טרחתם ויגיע כפם, ותירוצם תמוה מאד, הא למה זה דומה, אל אדם האומר לחברו, עבוד עמי רגע אחד קטן, ותמורת זאת אתן לך מכל תענוגי העולם ושכיות החמדה, בכל ימי חייך. שאין לך מתנת חנם גדולה מזו, משום שהשכר אין לו שום השתוות עם העבודה, שהרי העבודה היא בעוה"ז, עולם עובר, שאין לו ערך של כלום, כלפי השכר והתענוג של העולם הנצחי, שאיזה ערך יש, לכמות העולם העובר, נגד כמות העולם הנצחי. ואצ"ל באיכות היגיעה, שאין בה ערך של כלום, כלפי איכות השכר, וכמו"ש ז"ל, עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק ש"י עולמות, וכו', ואין לומר, שמקצת השכר נותן השי"ת חלף טרחתם, והשאר במתנת חנם, שא"כ מה הועילו חכמים בתקנתם, שהרי נשאר הפגם של בושת הפנים, בשאר המתנה, אלא שאין דבריהם אלו מובנים כפשוטם, אלא יש כאן כוונה עמוקה."

התירוץ בכללות הוא פשוט, אם אנחנו לא משיגים את הבורא במצבנו כאן, אין לנו מה לחשוב שאנחנו משיגים משהו בעולם הבא, אחרי שאנחנו מתים. אין דבר כזה בכלל שהגוף הבהמי שלנו מפריד בינינו לרוחניות, הוא לא מפריע, זה סתם בהמה, כמו שאדם רוכב על הסוס.

לכן הכול תלוי בכמה שאדם כבר עכשיו משתוקק להשיג את הרוחניות, לגלות את הבורא, להתקשר אליו, להידבק בו, וזה השכר שלו. לכן זה לא עניין של שבעים שנה שאנחנו חיים כאן בעולם הזה ואחר כך מקבלים אין סוף מתנות, אלא כמה שאתה מכין את הכלים, לפי זה אתה מקבל. ואז אין לך שום בושה ואתה באמת עובד בצורה הנכונה.

שאלה: האם הבושה פועלת כמסך והיא פועלת כל הזמן בנו?

הבושה היא מתפתחת באותם אנשים שבאמת רוצים להגיע לאמת. ואז הם מגלים, לא מיד, אלא אחרי זמן שלומדים ומשתדלים להיות מחוברים בקבוצה, הם מתחילים להרגיש כמה הרצון לקבל שלהם הוא רע, וכמה הם צריכים לתקן אותו בעל מנת להשפיע שיהיה דומה לבורא, שיהיה טוב. ואז במידה הזאת הם מתפטרים מהבושה ומהדרישות שלהם, "תן לי", "תן לי", שכך הם פונים לבורא. כול זה מוכן לאדם העובד והמשיג, שאז הבושה שלו היא הופכת להיות לכבוד.

שאלה: בעל הסולם כותב פה שזה בשביל הנשמות הגדולות ביותר. האם זה אומר שככל שבן אדם מתקדם יותר הוא מרגיש יותר את ההרגשה הזאת של בושה, ככל שאנחנו יותר עובדים בכיוון הזה?

הוא מרגיש את הבושה בצורה יותר עוצמתית איכותית. ודאי שהבושה היא מבדילה בין אדם לבורא, ועוזרת לאדם להידמות לבורא.

תלמיד: וכך בהדרגה מדרגה לדרגה זה יותר ויותר בושה?

בכל מצב ומצב שאדם מתקדם, ודאי שלא מהמצבים שלנו עדיין, האדם מתחיל להרגיש פער בינו לבין הבורא שנקרא "בושה".

שאלה: מה הקשר בין הבושה להסתרה? איך מתחברת הרגשת הבושה להרגשת ההסתרה?

הסתרה היא קיימת מתוך ההבדל בין רצונות של הבורא ורצונות של הנברא, זאת הסיבה להסתרה. והבושה היא מתגלה בתוך הנברא, כמה לפי הכלים שלו מקולקלים ומתוקנים הוא מרגיש שעדיין נמצא בסתירה עם הבורא.

תלמיד: אבל איך יכולה לבוא בושה אם אין את הגילוי של הבורא קודם? כלפיו הבושה.

הבורא מתגלה בצורה כזאת שמתגלה דרך העשירייה, דרך כלי, ולכן דרך הכלי אנחנו מגלים בינתיים את הפער בינינו לבורא. ואם אדם מתעלה ומתחיל להרגיש ביחסים האלו עם הבורא הרגשת הבושה, אז הוא הולך ומתקן אותה. כתוצאה מזה הוא בונה צמצום, מסך, אור חוזר, ואז מגיע לקשר ולגילוי עם הבורא בהדרגה.

שאלה: הרגשת הבושה זו הרגשה בכלים מתוקנים. אחרי השבירה יש הרגשה רעה, ומעבר מהרע לבושה זה התיקון?

נכון.

שאלה: אנחנו בעבודה הרוחנית שלנו צריכים להרגיש את הבושה הזאת בפני הבורא, או שבאמצעות המאמצים שלנו אנחנו כבר מורידים את הבושה הזאת ומגלים?

אנחנו צריכים להרגיש, ממש להרגיש את הפער בינינו ולהרגיש אותו כהרגשת הבושה השורפת, הרגשה שמקבלים חינם, וזה עוזר לנו לצמצם את עצמנו ולבנות אור חוזר.

תלמיד: אמרת שאנחנו קודם עושים צמצום ורק אחרי זה מתחילות כל מיני פעולות רוחניות.

אנחנו מלמדים את עצמנו מתוך מה שכבר כתוב. אבל באמת את הצמצומים האמיתיים אנחנו יכולים להתקין בינינו לבורא רק על ידי הבושה. בושה היא ממש עוזרת לנו להרגיש עד כמה אנחנו צריכים להיות מחוסנים, מעוגנים כלפי האור העליון, שיתגלה בצורה שאנחנו חס ושלום לא נגנוב.

קריין: היום שיעור עם הרב לנשים בין 16:00 ל-17:30.

מפני שנשים הן חלק מאוד חשוב מהקהילה העולמית שלנו, וסך הכול יש להן רק שעה בשבוע ללמוד, לשאול, אמנם קשה לי, אבל אני חושב שעוד חצי שעה אני חייב להוסיף לשיעור איתן ולכן כך נשתדל מהיום לעשות.

(סוף השיעור)