שיעור בוקר 05.09.23 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש" כרך א', עמ' 725 ,

מאמר: "מהו ההבדל בין חוק למשפט, בעבודה"

קריין: ספר "כתבי רב"ש" כרך א', עמ' 725, מאמר "מהו ההבדל בין חוק למשפט, בעבודה" הוא מופיע".

מהו ההבדל בין חוק למשפט, בעבודה

תשמ"ח - מאמר כ"ו
1987/88 - מאמר 26

"ידוע, ש"חוק" נקרא בלי שכל, היינו למעלה מהדעת. זאת אומרת, מבחינת השכל אין מה להשיב, מדוע הדבר הזה נעשה כך, או שהדבר הזה צריך להעשות כך. כלומר, באותו אופן וצורה שהתורה דורשת מאתנו כך.

דוגמא חז"ל (מנחות כ"ט, ע"ב), אמרו שם וזה לשונו "אמר רב יהודה, אמר רב, בשעה שעלה משה למרום, מצאו להקב"ה, שיושב וקשר כתרים לאותיות. אמר לפניו, רבונו של עולם, מי מעכב על ידך. (ופירוש רש"י "כתרים" כגון התגין שבספר תורה. "מי מעכב על ידך" פירוש, על מה שכתבת, שאתה צריך להוסיף עוד עליהם כתרים). אמר לו, אדם אחד יש, שעתיד להיות בסוף כמה דורות, ועקיבא בן יוסף שמו. שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות. אמר לפניו, רבונו של עולם, יש לך אדם כזה, ואתה נותן תורה על ידי. אמר לו, שתוק, כך עלה במחשבה לפני. אמר לו, רבונו של עולם, הראיתני תורתו, הראני שכרו. ראה, ששוקלין את בשרו במקולין. (ופירוש רש"י, מקום שהקצבים שוקלין בשר, כדאמר בברכות דף ס"א, שסרקו בשרו במסרקות ברזל). אמר לפניו, רבונו של עולם, זו תורה וזו שכרה. אמר לו, שתוק, כך עלה במחשבה לפני", עד כאן לשונו.

רואים אנו למעלה מהדעת של משה בשני אופנים:

א. למעלה מהדעת, מה שהקב"ה נתן למשה, כמו שכתוב "ישמח משה במתנת חלקו, מתנת התורה שיהיה על ידו, שזה בטח הוא רק ישועת ה'". שהאדם לא יודע, מדוע מגיעה לו מתנה כל כך גדולה. כלומר, שמשה ראה, שאין זה לפי המעשים שלו, אלא לפי השכל שלו, היה שצריך להיות נתינת התורה ע"י רבי עקיבא, ולא על ידו.

ב. למעלה מהדעת באופן הפוך. כי משה שאל, זו תורה וזה שכרה. שנדמה, כאילו שזה הוא עונש. והלמעלה מהדעת, היה צריך לומר, שזה הוא שכר, ולא עונש, כמו שחשב משה. וזה נקרא "חוק למעלה מהדעת", שאין הדעת יכול להשיג דבר זה.

ובהאמור יוצא, כשהאדם מקבל על עצמו מלכות שמים, הגוף שואל, מה תרויח עם זה. על זה יש לתת ב' תשובות:

א. אחת, שלא לשמה. כלומר, שהאדם צריך להמציא לעצמו איזו תשובה, שהגוף יבין זה עם שכלו, את הכדאיות של המטרה, הנקרא "שלא לשמה". וזה נקרא "בתוך הדעת". וכמו שהסברנו (במאמר כ"ג, תשמ"ח), שיש להבחין ה' בחינות בשלא לשמה. והאדם צריך לברור לו את השלא לשמה, שבמצב שהוא נמצא, שהגוף יבין, שכדאי לעבוד בגלל השלא לשמה, שהוא מבין עכשיו את הכדאיות שלו. ובאופן כזה יהיה לו חומרי דלק לעבודה, ויהיה לו תמיד מקום לעבודה.

אולם גם האדם צריך לנסות להתחיל לעבוד ולעשות תחבולות, איך להגיע לשמה. כי אין האדם יודע מהו "לשמה", הגם שפירושו הפשוט הוא "לעבוד לשם שמים". ומי לא יודע מהו לשם שמים. מכל מקום, מטרם שהאדם התחיל ללכת בעבודה בעל מנת להגיע לשם שמים, הוא לא יכול לדעת, מהו הפירוש הפשוט של "לשם שמים", היות שבעבודה עיקר הוא ההרגשה ולא השכל.

ולכן, כל אדם הרוצה להגיע לשמה, הוא צריך לקחת לו זמן, חלק מיום העבודה שלו, כלומר מה"שלא לשמה" שלו, ולהתחיל לעבוד ב"לשמה". אז הוא יבין מהו הפירוש "למעלה מהדעת". כלומר, שאין הגוף מבין בשביל מה הוא צריך לעבוד לשם שמים. וגם אז הוא מתחיל להבין, מהו הפירוש, שהאדם צריך לעבוד להאמין למעלה מהדעת.

מה שאין כן בשלא לשמה, אז לא כל כך קשה להאמין בה', מטעם שהגוף מבין, שכדאי לקיים תו"מ. כמו שכתוב (במאמר כ"ג, תשמ"ח), שיש ה' בחינות בשלא לשמה. ובזמן שהגוף מוציא איזו בחינה, שבגללה כדאי לקיים תו"מ, נקרא זה שהוא "עובד בתוך הדעת". היות שהגוף מבין בתוך הדעת את הכדאיות שבדבר, שהוא ירויח יותר, מזה שהוא יהיה חילוני. כלומר, שהגוף שלו יהנה יותר, ממי שאינו מקיים תו"מ. לכן "השלא לשמה" נקרא בתוך הדעת, כלומר שהדעת מבין את הצורך בזה.

מה שאין כן אם הוא לוקח קצת זמן, מזמנו שהוא הקציב לתורה ועבודה על בסיס שלא לשמה. נגיד לדוגמא, הוא לוקח חצי שעה ביום, ומתחיל לחשוב, אולי כדאי לעבוד לשם שמים, היינו לא לתועלת עצמו. אז הגוף מתחיל לשאול את האדם את "שאלת פרעה", שאמר "מי ה' אשר אשמע בקולו".

ויש לשאול, מדוע מטרם שהתחיל לחשוב בעבודה דלשמה, היה מספיק לו את האמונה בה', והגוף לא שאל לו השאלות האלו. מה שאין כן עתה, שהוא חושב רק ללכת בדרך השפעה, כבר הגוף מתחיל לשאול שאלות כאלה.

התשובה היא, כי בנוהג שבעולם, אנו רואים, כשאדם עובד אצל בעל הבית, יש להסתכל מי הוא בעל הבית, ומהי המשכורת שבעל הבית נותן. אולם הגם שרוצה להכיר את בעל הבית, אבל זה לא משנה. כלומר, אפילו שלא רואה אף פעם את בעל הבית, אלא שהוא בטוח על השכר, האדם מסכים לעבוד. ועוד יותר מזה. דהיינו, שאפילו יגידו לו, שאף פעם לא יראה את בעל הבית, גם כן לא משנה, אלא עיקר הוא השכר. זהו הקובע את הכדאיות של העבודה.

מה שאין כן אם אומרים לאדם, יש כאן אדם חשוב, שצריכים לעבוד אצלו. אבל אין הוא משלם שום תמורה עבור העבודה. אז הוא כבר צריך להסתכל, למי הוא צריך לעבוד. כלומר, הוא רוצה לדעת, אם הוא באמת אדם חשוב, שיהיה כדאי לעבוד בשבילו בלי שום תמורה. אמנם אם יש אנשים שמכבדים אותו, והוא רואה שיקבל כבוד, כלומר שהאנשים שמכירים את האדם חשוב יכבדוהו עבור עבודתו, היות שהוא משמש לאדם חשוב, גם כן יכול לעבוד, אפילו שהוא בעצמו לא יראה אותו אף פעם, ולא יכול לראות את מה שאומרים, אם הוא נכון שהוא בעצמו ישיג את גדלותו והחשיבות שיש בו.

וזהו גם כן מטעם, שהכבוד הזה, לא שהאדם חשוב מכבדו, אלא הוא מקבל הנאה, מזה שהאנשים מכבדים אותו, בגלל שהוא משמש לאדם חשוב. נמצא, שכאן מספיק לו מזה, שהוא רואה את האנשים שמכבדים אותו. וממילא אין לו צורך כל כך שיראה את המעביד, אלא מספיק לו, שהוא מכיר את האנשים, שנותנים לו את שכרו, במה שהאנשים מכבדים אותו. כלומר, שמספיק לו זה שהוא רואה את האנשים, שנותנים לו שכרו, הנקרא "כבוד".

מה שאין כן אם הוא נמצא במקום, שאין כאן אנשים, שיכבדוהו את האדם חשוב. כלומר, הוא רואה, שהאנשים שמכבדים אותו, לפי שהוא רואה את השרות, שהאנשים נותנים לו, הוא רואה, שמעריכים אותו כמו לאדם שהוא קצת חשוב, ורק שיש קומץ אנשים, שהם כן מחשיבים לאדם חשוב, אבל אנשים האלו הם אנשים בלתי חשובים בערך כלל אנשים שמחשיבים אותו מעט, אז האדם עומד בפני הדילמה, האם כדאי לשמוע לאלו אנשים, שאין להם ערך בכלל האנשים מכובדים.

כלומר, האנשים שיש להם עמדה אצל הכלל, הם אומרים, שכן כדאי לכבד אותו אדם חשוב, מסיבת חשיבותו, אבל במידה ומשקל, לא סתם להעריך אותו למעלה מהדעת, כלומר יותר ממה שהשכל מחייב. ואדם רואה, שמאלו אנשים, שהם בעלי עמדה, הם רוב מנין ורוב בנין. ואם הוא ישמע בקולם, כלומר שהוא ישמש אותו כפי מה שהם מעריכים אותו, אז אנשים האלו יכבדוהו.

או, לשמוע קצת בקולם, לאלו אנשים, שהם אינם בעלי צורה. ואפילו יותר מזה, שאפילו בזיון לומר ברחוב, שהוא התחבר לאלו אנשים שפלים, שהם אומרים, שהוא כן אדם חשוב, וכן כדאי לשמש אותו בכל לב ונפש. והיות שהכלל הוא, שהרבים שולטים על הפרט עם דעותיהם, אז כשהאדם מתחיל לעבוד בעמ"נ להשפיע ולא לקבל שום תמורה, מתעוררת כל פעם דעת רבים, אולי באמת לא כדאי לעבוד ולשמש אותו בכל לב ונפש. לכן מתעוררת כל פעם שאלת פרעה "מי ה', אשר אשמע בקולו".

ובהאמור יוצא, מהי הסיבה, שנתעוררה שאלת "מי". הוא שאלת "מה", שהיא שאלת רשע. כמו שכתוב "רשע, מה הוא אומר, מה העבודה הזאת לכם". פירוש, שבזמן שהאדם רוצה ללכת נגד הכלל, שהם אומרים, שמספיק לנו בזה, שאנו עובדים שלא לשמה, כי ענין לשמה שייך לאנשים, שהם יכולים ללכת למעלה מהדעת. ואנו, הכלל ישראל, מספיק לנו בזה, שאנו יכולים לקיים תו"מ על הכוונה דתועלת עצמו. אבל לעשות הכל על הכוונה דתועלת ה', זה לא עסק בשבילנו.

והוא כן רוצה לעבוד בעל מנת להשפיע ולא לקבל כלל. אז הגוף שואל "מי ה'". כלומר, האם אתה בטוח, שהוא כל כך חשוב, שכדאי לעבוד בשבילו. כלומר, שענין לעבוד בשביל כבוד, כלומר שעובד בעמ"נ שיכבדוהו, אינו נוהג כאן, מטעם שכל הכלל לא מכבדים אותו, בשביל שהוא עובד בעל מנת להשפיע. אלא להיפך, שכולם משפילים אותו, ואומרים עליו, שהוא חסיד שוטה.

לכן הוא צריך לקבוע בעצמו את חשיבות הבורא. כאן מתחיל אצל האדם ענין העליות וירידות, ששני אלה, היינו מי ומה, באים ביחד, ושואלים לו את שאלותיהם. ולא תמיד מצליחים להתגבר עליהם.

נמצא, שעיקר הסיבה, שהאדם מתחיל עכשיו לשאול שאלות, שלכאורה משמע שהוא שואל שאלה, כאילו הוא מוכן לעבוד עבודת הקודש, ואין לו שום בחינת שפלות בבחינתו עצמו, אלא רק קשה לו ללכת באמונה למעלה מהדעת, לכן הוא שואל שאלת "מי". אבל האמת הוא, שהשאלות באות מתוך שפלותו של אדם, היות שהוא משוקע באהבה עצמית, ולא יכול להתגבר על אהבה עצמית שלו.

ומטבע של אדם הוא, שקשה לו לומר, שהוא לא בסדר, שאין לו דיעה על עצמו. אלא שהוא נמשך אחר לבו, כמו שאמרו חז"ל "שרשע הוא ביד לבו", כמו שכתוב "ויאמר המן בלבו".

ומשום זה יותר כדאי לו לומר, שאילו הוא היה יודע את ה', אז בטח שהיה עובד את ה'. אבל היות שהשכל לא מבין את כל ענין של אמונה למעלה מהדעת, לכן הוא טוען "מי ה', אשר אשמע בקולו". אבל באמת הרצון לקבל שלו, הוא טוען ורוצה רק להבין, אם זה נכון, ורוצה תשובה על "מי ה', אשר אשמע בקולו". כלומר, בזמן שאומרים להגוף, שצריכים לעבוד לשם ה' ולא לתועלת עצמו, זהו הסיבה, ששואל את השאלה של "מי ה'".

מה שאין כן, כשהיה עובד בכוונה דשלא לשמה, לא היה לו צורך לשאול את השאלה של "מי ה'", מטעם היות שהעבודה דשלא לשמה היא בתוך הדעת. לכן קבלת האמונה גם כן אצלו בתוך הדעת. זאת אומרת, שענין מוחא וליבא, שניהם נבנים למעלה מהדעת. ולשניהם צריכים עזרת ה', שיזכו לבחינת מוחא וליבא.

נמצא, ש"חוק" נקרא בחינה שהוא למעלה מהדעת. והכוונה הוא על בחינת אמונה, שעל ידי האמונה למעלה מהדעת, הוא נעשה בחינת "ישראל". מה שאין כן מטרם שזכה לבחינת אמונה למעלה מהדעת, הוא נבחן רק לבחינת "דומם דקדושה", הנקרא בחינת "עפר". כלומר, שהרוחניות מה שהוא משיג, עדיין הוא טועם בזה טעם עפר, שזה נקרא "שכינתא בעפרא". וזהו כל זמן שעדיין לא מקבל למעלה מדעת. וזהו כנ"ל, שצריכים לבקש מה', שיתן לו את הכוחות, שיוכל ללכת למעלה מהדעת, ולא יהיה משועבד להדעת שלו.

מה שאין כן בחינת תורה, נקרא "משפט", שזהו דוקא בתוך הדעת. כלומר, שהוא צריך להבין את בחינת התורה, הנקרא "שמותיו של הקב"ה". אולם אי אפשר להשיג בחינת תורה, הנקרא "בתוך הדעת", מטרם שהוא זכה לבחינת "ישראל", כמו שכתוב (חגיגה י"ג ע"א) וזה לשונו "אמר רבי אמי, אין מוסרין דברי תורה לעכו"ם, שנאמר "לא עשה כן לכל גוי, ומשפטים בל ידעום".

מכאן אנו רואים שני דברים:

א. תורה נקראת "משפט", כמו שכתוב "ומשפטים בל ידעום".

ב. אסור ללמד לעכו"ם משפט, היינו תורה.

והשאלה היא, למה אם העכו"ם רוצה ללמוד תורה, אסור ללמוד עמו. השכל מחייב, אדרבה, ע"י זה שילמוד, אז יהיה קידוש ה'. כלומר, שאפילו עכו"ם מודה על חשיבות התורה, אם כן מהו האיסור.

ויש לפרש זה על דרך העבודה. שפירושו, שבאדם אחד נוהג ענין עכו"ם וענין ישראל. שפירושו, שמטרם שזכה לבחינת חוק, הנקרא, "אמונה למעלה מהדעת", הוא עוד לא נקרא "ישראל", שיהיה לו אפשרות להשיג בחינת "תורה" מבחינת "שמותיו של הקב"ה", המכונה בתוך הדעת.

שבעבודה יש כלל, שאאמו"ר זצ"ל אמר, איפה שכתוב אסור, פירושו בעבודה שאי אפשר. וזהו הפירוש שהתורה נתנה דוקא לישראל. היות שבחינת ישראל הוא בחינת ישר-אל, שפירושו "שכל מעשיו הם לשם שמים". שזה נקרא בחינת "דביקות", "השתוות הצורה". ובזמן שהאדם זכה לבחינת חוק הזה, אז בא הזמן שיכול לזכות לבחינת משפט, הנקרא "תורה". וזה שכתוב "שהתורה נתנו רק לישראל".

ובהאמור יוצא, ש"משפט" נקרא תשע ספירות הראשונות, שזהו בחינת תורה, שזה מקובל בתוך הדעת. וזהו כמו שאמרו חז"ל (בבא מציעא, נ"ט ע"ב) וזה לשונו "עמד רבי יהושע על רגליו ואמר, לא בשמים היא. אמר רבי ירמיה, שכבר נתנה תורה מהר סיני".

ובזה נבין ענין פאתי הראש, שהם דומים לפאת השדה. שצריכים להשאיר פיאה, כמו שכתב האר"י ז"ל (תע"ס, חלק י"ג, דף א' שפ"ב) וזה לשונו "מלכות דגלגלתא נקראת פיאה. זה נודע מסוד, לא תכלה פאת שדך לקצור, לעני ולגר תעזוב אותם. כי המלכות האחרונה שבכולם היא, כדמיון פאת השדה, הנשאר באחרית הקצירה. וכן על דרך זה, אחר התגלח שערות הראש, שהם דמיון קצירת השדה, צריך להניח גם כן הפיאה, שהיא בחינת המלכות דשערי. נמצא, כי לעולם פיאה היא המלכות".

ובהאמור אנו רואים בדברי האר"י ז"ל, שהוא מדמה קצירת השדה וגלוח שערות הראש לבחינה אחת. שבחינת פיאה, שהיא הרמז למלכות, אסור לאדם לקבל לעצמו. אלא הן בשדה והן בשערות הראש, צריכים להשאיר את הפיאה, המרומז על מלכות.

והפירוש הוא כנ"ל, שענין מלכות הוא בחינת אמונה למעלה מהדעת, שאין להאדם שום מושג. וזה הוא הרמז, שאין להאדם שום רשות לקבל לתוך הדעת שלו. אלא שהוא צריך להשאיר זה לה'. כלומר, שאין יד אדם מגעת שם. שענין יד פירושו השגה, מלשון "כי תשיג יד".

וזה נקרא בחינת "חוק". מה שאין כן בחינת תורה, שהיא שייכת לט' ראשונות, היא בחינת משפט, שזה שייך דוקא לאדם. כלומר, שהוא צריך זה להשיג בתוך הדעת. כנ"ל, שנאמר על התורה "לא בשמים היא". זאת אומרת, שהשדה, חוץ מפאת השדה, נקרא ט"ר. שזה נקרא, בחינת תורה השייך להאדם. מה שאין כן פאת השדה ופיאה של ראש, הם רומזים על מלכות. זה שייך רק לה'. כלומר, למעלה מדעת האנושי, שזה נקרא "כולה לה', ואין יד אדם משגת שם כלל".

מה שאין כן "תורה" היא להיפך. שזה דוקא לאנשים, שיקבלו אותה בתוך הדעת. שזהו ההבדל בין תורה למצוה. כי מצוה, לא ניתן לנו טעמי המצות, אלא אנו מקבלים עלינו את המצות בלי שום טעם, אלא בבחינת חוקה.

והתורה, אמרו חז"ל, נקראת על שם האדם. כלומר, שהתורה שייכת להאדם. שהקושיא היא, פעם כתוב "כי אם בתורת ה' חפצו", ופעם כתוב "ובתורתו יהגה יומם ולילה". ומפרשים, בתחילה נקראת "תורת ה'". ומשלמדה וגרסה, נקראת "תורתו". לכן אמר רבא "אין תורה דיליה הוא. דכתיב, ובתורתו יהגה יומם ולילה" (קידושין לב, ע"ב).

רואים אנו, שהתורה נקראת על שם האדם. כלומר, שזהו צריך לבוא בתוך הדעת, כנ"ל. וזה נקרא "משפט", ההיפך מהחוק, שהיא בחינת אמונה. אולם עבודה זו של האמונה, שהיא בחינת צדקה ולא תורה, צריכה להיות בשמחה, כמו שכתוב "עבדו את ה' בשמחה".

כלומר, שזה שהאדם מקבל על עצמו מלכות שמים, צריך להיות בשמחה. ואל להסתכל על הטבע שיש באדם, שקשה לו ללכת נגד השכל, אלא שהוא רוצה להבין ולדעת את מה שהוא רוצה. והגם שאין האדם מסוגל לקבל תיכף את העבודה הזו, של קבלת אמונה למעלה מהדעת, שיהיה לו מזה שמחה, ולכן אנו מוכרחים להתחיל עבודה זו בדרך הכפיה, אף על פי שאין הגוף מסכים לזה, שזה נקרא "שהאדם צריך לקבל עליו עול מלכות שמים כשור לעול וכחמור למשא".

אבל האדם צריך לדעת, שהוא צריך להגיע לדרגת שמחה, בעת קבלת מלכות שמים. כמו שאנו אומרים אחרי "שמע ישראל", "ואהבת את ה'". זאת אומרת, שהגם שהאדם מתחיל בכפיה, אבל הוא צריך להגיע לבחינת שמחה. ואז כבר לא מורגש אצלו לבחינת "כשור לעול", שרוצה תמיד לזרוק את העול, מטעם שלא יכול לסבול אותו. מה שאין כן כשהוא בשמחה מזה, לא שייך לומר עוד, שזה נחשב לעול אצלו.

ובזה יש לפרש בענין "פרה אדומה, אשר לא עלה עליה עול". והיות ש"פרה אדומה" נקראת "חוק", שהוא בחינת מלכות, "לא עלה עליה עול" כתיב. כי "עול" מראה, שעדיין הוא לא בשמחה, ואינו יכול לקיים "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך."

שאלה: לא ברור לי מה זה מלכות. פעם הוא אומר שמלכות היא למעלה מהדעת, אחר כך הוא כותב שתורה זה משפט שבתוך הדעת.

אז אל תשאל, זה עוד מוקדם. בשביל מה לך להתבלבל במה שאתה עוד לא נמצא בו. יהיה לך בלבול כפול. יותר טוב ככה, לפחות אתה יודע מה שאתה לא יודע.

שאלה: אם אסור ללמד את אומות העולם תורה, אז איך הם מתקנים?

אתה שואל על אומות העולם בכלל, או האומות עולם שבאדם?

תלמיד: באדם.

מתקנים אותם לאט לאט. מקרבים אותם בדברים חיצוניים, עד שהם אומרים שהם מעוניינים להתקרב לתורה. אבל ודאי שלא בכוח. המאמר עשה משהו.

תלמיד: הוא כותב שצריך לקבל תורה בתוך הדעת ומצוות זה למעלה מהדעת.

כן.

שאלה: איך זה יכול להיות שאפשר לקבל תורה בתוך הדעת בתוך רצון לקבל?

כשאנחנו מסכימים ללמוד, להכיר ולהתקרב לתורה בתוך הדעת.

תלמיד: זה נגד החוק. בתוך הדעת זה בתוך הרצון לקבל. תורה זה אור, מאור, השפע. איך זה אפשרי?

נראה.

תלמיד: ועל המצוות הוא אומר שזה למעלה מהדעת. מצוות אנחנו מפרשים שזה פעולות חיבור וזה איכשהו מובן שזה למעלה מהדעת.

כן.

תלמיד: בתוך הדעת לא מובן למה צריך להתחבר. אבל כשעשית את המצוות למעלה מהדעת, כתוצאה מזה אתה מקבל תורה בתוך הדעת, זה לא מובן.

כשאתה כבר בכלים מתוקנים אתה מתחיל לקבל איזשהו אור עליון, שקודם לא היה יכול להאיר בהם.

תלמיד: אמרנו שתורה מקבלים בכלי חדש שנבנה, כלי דהשפעה?

כן, זה נקרא כלים חדשים.

תלמיד: אז זה נקרא דעת חדשה. לכן זה נקרא בתוך הדעת. כאילו יש דעת בתוך רצון לקבל ויש דעת למעלה מהרצון לקבל?

כן, למעלה מהרצון לקבל. דעת תורה ודעת בעלי בתים.

שאלה: אפשר היה מאוד להזדהות במאמר עם כל השאלות של מי ומה. איך אדם עובר כל רגע את הבירורים האלו. ובסוף הוא מסיים את המאמר, "שהגם שהאדם מתחיל בכפיה, אבל הוא צריך להגיע לבחינת שמחה. ואז כבר לא מורגש אצלו לבחינת "כשור לעול"". "מה שאין כן כשהוא בשמחה מזה, לא שייך לומר עוד, שזה נחשב לעול אצלו." זה כאילו פתרון, ואם נגיע לשמחה אז זה כמו מושך אותנו ומאיץ לנו את העבודה. ואני שואל, איך מגיעים לשמחה הזו?

זה האור העליון שמתפשט, מגיע ומאיר לנו ומזמין שמחה.

תלמיד: אנחנו לא צריכים לעשות מאמץ לייצר שמחה?

אנחנו עושים מאמץ בדרגה ובמה שאנחנו נמצאים. אבל את כל היתר עושה האור.

תלמיד: ראינו בעשירייה, שאם אנחנו מצליחים להכניס שמחה אפילו בין כמה חברים, זה מיד מושך עוד חברים להצטרף לדבר הזה, יש בזה כוח. אז שאלתי, אם זה גם צריך ליצור שמחה כזו ומהי אותה שמחה?

זו עדיין לא אותה דרגה שמדובר כאן עליה. עוד לא.

שאלה: יש זמנים בדרך שהאדם מרגיש חיסרון מאוד חזק. אפילו זה נראה כמעט בלתי טבעי עד כמה החיסרון הוא עוצמתי. ואז האינסטינקט הוא לנסות להרגיש את החיסרון הזה כמו משהו גשמי. אבל אנחנו עובדים עם החיסרון הזה בצורה שהבורא מכוון אותנו כדי לעבוד לתועלתו, לטובתו. אז איך אנחנו מעלים חיסרון כזה חזק שיפעיל את הבורא, שכאילו יניע את הבורא קדימה. במיוחד כשאנחנו מרגישים שזו ממש לידה של רצון חדש להשפיע לו עבור הכלל.

ככל שאנחנו מייחדים את החיסרונות שלנו לחיסרון אחד ומכוונים אותו בדיוק למטרה אחת, בזה אנחנו מפעילים את הבורא.

שאלה: מה זה אומר שידו של אדם לא תיגע במלכות באמונה למעלה מהדעת, שצריך להשאיר את פאת השדה. למה הכוונה?

שאנחנו הולכים בדיוק לפי ההגבלות שהבורא מביא לנו ולא עולים למעלה מהן. זו פאת השדה, פאת הראש.

תלמיד: נניח שאני מתחבר עם החברים, ואני מתעלה מעל העבודה בדעת, מה זה אומר שאני לא חוזר לדעת, שאני לא נוגע בו?

אתה ממשיך לחיות, לפעול, להרגיש ולדון רק במה שאתה נמצא למעלה מהדעת.

שאלה: איך לקבל את כל המציאות בבחינת למעלה מהדעת דרך הלימוד, דרך הקבוצה?

כמו שאנחנו משתדלים לעשות, מיום ליום אנחנו קוראים מאמרים שהם יותר ויותר מושכים אותנו לתוך אמונה למעלה מהדעת. ואנחנו צריכים לעבוד ברמה הזאת.

תלמיד: זה תלוי לפי המאמצים שלנו, או זה משהו לפי הזמן?

לא, לפי הזמן זה לפי הזמן. אבל כל פעם זה לפי המאמצים.

שאלה: הוא כותב, "מטרם שזכה לבחינת אמונה למעלה מהדעת, הוא נבחן רק לבחינת "דומם דקדושה", הנקרא בחינת "עפר". כלומר, שהרוחניות מה שהוא משיג, עדיין הוא טועם בזה טעם עפר, שזה נקרא "שכינתא בעפרא". וזהו כל זמן שעדיין לא מקבל למעלה מדעת." אז לפי מה שאני מבין, כל עוד האדם מרגיש טעם עפר, זה אומר שהוא עדיין לא נמצא בלמעלה מהדעת?

כן, ודאי.

תלמיד: ואם הוא מרגיש וכן מקבל טעם בעבודה, אז זה אומר שהוא נמצא למעלה מהדעת?

אם הוא לא טועה, כן.

תלמיד: אז איך הוא יודע להבדיל אם הטעם שהוא מרגיש זה טעם ברצון לקבל, או טעם ברצון להשפיע?

מהחשבונות שלו, כשהבורא מסכים עם החשבון שלו.

תלמיד:

איך מבינים את זה, זה בירור שכל הזמן עושים?

כן, זו ההרגשה שלו.

שאלה: איך אדם יכול להתעלות מעל המחשבות השליליות במהלך הלימוד בדרך?

קודם כל להבין שזה מה ששולחת לו המערכת העליונה, אפילו הבורא, ושזה כדי שהוא ינקה את עצמו מכל ההפרעות על ידי שיתקרב עוד ועוד לפעולות שנותנים לו, מורים לו.

אבל בלבול, חשבונות כאלה, עוד כל מיני הפרעות, זה תמיד נמצא, ודווקא עכשיו שאנחנו מתחילים ללמוד בצורה פרקטית מה זה נקרא "לא לשמה" ו"לשמה" ואיך להתקרב מלא לשמה ללשמה, זה יתעורר בנו יותר ויותר. וכאן אדם צריך להיות מאוד עקשן, לא להתנתק ממה שלמד ולומד עכשיו, ומה שמסבירים לו עכשיו, ומה שהחברה אומרת, זה תנאי המעבר בין שני העולמות אפשר להגיד, בין לא לשמה ללשמה.

שאלה: כתוב צריך לקחת זמן, חלק מיום העבודה שלו ולעבוד בלשמה. האם אנחנו ממש צריכים לקבוע זמן בתוך העשירייה ביחד לנסות לעבוד בלשמה ולהגדיל אותו קצת יותר ויותר כל פעם?

בינתיים אנחנו צריכים לעשות כך במשך כל הזמן, מתי שמסוגל כל אחד ואחד.

שאלה: האם אנחנו צריכים לראות את מי שמעביד אותנו? מעסיק?

לא.

תלמידה: מהי שמחה נכונה וממה אנחנו צריכים לשמוח?

אנחנו צריכים לשמוח מזה שיודעים לשם מי אנחנו עובדים, למה ולמי אנחנו מתקרבים, ושאנחנו כולנו כל פעם קרבים למטרת הבריאה.

שאלה: העבודה בכפייה כלומר "כשול לעול וכחמור למסע" זה המדרגה בין הדעת לבין מעל הדעת?

כן.

שאלה: כתוב כאן שזה שרוצה להגיע ללשמה צריך להקדיש חלק מהיום שלו לעבוד בלא לשמה ולהתחיל לעבוד בלשמה. מה זה אומר בתקופת העבודה הזאת בלא לשמה בזמן העבודה, לעבוד בלשמה?

על זה אנחנו נדבר אולי בשיעור הבא, אני לא חושב שאנחנו יכולים להיכנס עכשיו.

שאלה: שמעתי שאדם צריך להיות מאוד עקשן.

כן.

תלמיד: במה?

בזה שהוא רוצה להיות במצב שיתנו לו להבין, לראות, להרגיש, להיכנס לתוך אמונה למעלה מהדעת. שמפילים אותו, מבלבלים אותו, עושים עימו הרבה תרגילים והוא בכל זאת חוזר ורוצה להיכנס לזה. כי כאן זה מעבר כזה שאדם נמצא בקצה הראשון לא יודע לאן הוא מגיע בקצה השני.

שאלה: כיצד נוכל לרצות לעבוד ללא האגו למען הבורא, אם הטבע שלנו מנוגד לרצון הזה?

אנחנו עושים את המעבר הזה על ידי המאור המחזיר למוטב.

תלמיד: מהי ההרגשה שצריכה להיות בעבודה רוחנית?

על הרגשה אנחנו לא יכולים לדבר. מי שמרגיש, מרגיש, ומה שמרגיש, מרגיש.

שאלה: איך לעבור מעבודה מטעם קבלת שכר, לעבודה בהשפעה? איך לדרוש להיות משפיע ולא להסתפק בכבוד?

זה הכול תלוי בכלים שמתגלים ואנחנו צריכים להבין את מהות הכלים האלו, מה שהיה לנו ומה אנחנו רוצים שיהיה לנו.

שאלה: איך קורה באדם המעבר בין "שור לעול וחמור למשא", למצב שעובד משמחה?

זו מסירות נפש, זו גדלות בעל הבית. את זה משיגים.

שאלה: מהו העול שלנו ומה מחזיק אותנו שלא נוכל לברוח?

הבורא. הבורא מחזיק אותנו ואנחנו לא יכולים לברוח, והעול שלנו שאנחנו לא יכולים לצאת תחת שליטת הכוח המיוחד שמחזיק אותנו, וזה מין הארה מלמעלה שלא נותנת לנו לברוח.

שאלה: משה אומר לבורא שזה היה יותר מתאים אם התורה הייתה ניתנת על ידי רבי עקיבא ולא על ידו, איזו תכונה משה ראה ברבי עקיבא שבגללה הוא אמר שרבי עקיבא מתאים יותר?

אני חושב מסירות. אומנם משה נקרא עבד נאמן, אבל כביכול רבי עקיבא, עם כל הגורל שלו, הגיע גם למצב גבוה, מי אני שיכול להגיד עליהם בכלל, אבל יוצא שכך כל אחד מהם מרגיש את חברו.

תלמיד: יוצא מהמאמר שהעבודה מתחילה רק מרגע שאדם מתחיל לקבל את האמונה למעלה מהדעת.

נכון.

תלמיד: ועד אותו רגע בכלל אין תורה, אין כלום.

יש מאמצים של האדם שרוצה להיכנס לזה.

תלמיד: אז מאיפה האדם מביא אמונה למעלה מהדעת?

זו הארה מלמעלה. מי שמגיע לזה מגיע, מי שלא, לא. אין דבר כזה שזה נמצא בתוך האדם. בתוך האדם יש איזה הכנות לזה, שכנראה שהלב שלו רוצה להגיע לזה, לא יותר.

תלמיד: מה זה נקרא "תורה"?

"תורה" בדרך כלל זה האור שממלא את כל המציאות.

תלמיד: למה היא מושגת בתוך הדעת, כמו שהוא כותב?

אחרי שאדם מייצב כלים מתאימים אז האור הזה לפי הכלים האלו מתלבש בהם, ממלא אותם ואז אדם מרגיש את האורות האלה.

תלמיד: והוא כותב שתורה משיגים בתוך הדעת ואי אפשר להשיג תורה עד שהוא לא מגיע לבחינת ישר אל, ואת זה אתה לא משיג עד שאתה לא מגיע לאמונה למעלה מהדעת.

כן.

תלמיד: אז איך אתה בכלל נכנס לעבודה של למעלה מהדעת?

קשר עם האורות המקיפים יש לנו, אנחנו יכולים למשוך אותם, לקרב אותם על ידי הכלים שלנו וכך מתקרבים.

כאן אנחנו צריכים להגיד שחשוב יותר עד כמה אדם משתדל להיות נוכח. כמו שכתוב "חוץ מצא", וזה בעצם העיקר. ככל שהוא עושה מאמצים להישאר בדרך, אולי הוא לא מתקדם בדרך, או כן, אבל מחזיק את עצמו לא ליפול מהדרך, לא לרדת מהדרך. זה בעצם נמצא בידו ובזה הוא צריך לאחוז כל הזמן.

תלמיד: במה אדם נוכח? מה זה נקרא "להיות נוכח"?

כתוב "או חברותא או מיתותא", הוא חייב לבנות לעצמו סביבה ועל ידי הסביבה להחזיק את עצמו בתוך הדרך. ואחרי כן, מה שיהיה, ה' גדול.

תלמיד: איך לעבוד עם זה, כי יוצא שהמאמר נותן כיוון הפוך מכל מה שעד היום הכרנו.

למה?

תלמיד: כי עד היום ידענו שעובדים בתוך הדעת, בסביבה, יש מקיפים, יש מאור שמשפיע ובסוף זוכים לאמונה. וכאן הכול הפוך, אתה קודם כל צריך לזכות באופן כלשהו באמונה למעלה מהדעת, אם הבורא ירצה וייתן לך, ורק אז אתה בכלל מתחיל להיכנס לעבודה אמתית, עבודה עם תורה ובתוך הדעת.

ומה היה לפני זה?

תלמיד: הפוך.

מה הפוך?

תלמיד: קודם כל אתה עובד כדי שהמאור ישפיע עליך, אתה מתעסק בתורה כדי להגיע למצב שעולים למעלה מהדעת, לשם רצינו להגיע, זה היה כביכול ה-לשמה, ועכשיו הכול מתחיל משם?

אנחנו כל הזמן משתדלים להתקרב לבורא, לתורה, לקבוצה שעל ידה אנחנו משיגים בורא ותורה. זה מה שיש לפנינו.

תלמיד: איך אתה מוודא שאתה לא יורד, לא סוטה מהמסלול?

רק על ידי לימוד בסביבה נכונה, שאלות שאנחנו מגלים מהלימוד ותשובות שמגלים מהלימוד, מה יש לנו חוץ מזה? והתפילות שלנו, כשאנחנו מעלים את המ"ן שלנו לבורא ומצפים שהוא יענה לנו.

העבודה הזו, שאנחנו מרגישים שהדרך שלנו זורקת אותנו ושוב מעלה, ושוב מפילה ושוב מעלה, זו הדרך שצריכים להתרגל אליה ולקבל אותה כך, "שאין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא", וכך אנחנו עושים כל פעם.

ראיתי את זה אצל רב"ש ועוד כמה בעלי השגה, שממש עד הרגע האחרון הם היו במצבים כאלה. עד הרגע האחרון, על אף שכבר היו בהשגה ובלשמה וממש בקשר עם הכוח העליון, עם זאת הם המשיכו להיות בעליות ובירידות.

שאלה: אתמול שמענו בשיחה שלך משפט חריף. אמרת שאחרי שאדם הולך, מה שנשאר ממנו זו רק עבודת החיבור שהוא עשה בתוך העשירייה.

כן. למה זה משפט חריף? איפה עוד אנחנו יכולים לבצע עבודה רוחנית?

תלמיד: אנחנו גם לומדים שכל מה שנשאר מאתנו בסופו של תהליך, זו כל העבודה שאנחנו עושים למעלה מהדעת ומגיעים להשפעה.

"או חברותא או מיתותא".

תלמיד: איך לחבר את שני הדברים האלה?

העבודה צריכה להיות בעשירייה, והכיוון של העשירייה הוא להגיע לחיבור כזה שהחברים ממלאים את כל החסרונות שהבורא מגלה.

תלמיד: אבל עבודת החיבור בעשירייה, עם החברים, הרבה פעמים נראית כמו עבודה גשמית, בתוך הדעת. אנחנו עובדים, מנסים להתחבר, לתמוך בחברים, להתפלל עבורם.

תשתדל לראות בעבודה הזאת הבחנות רוחניות.

תלמיד: מה זה אומר? אנחנו מתכנסים לעשות איזו פעולה של חיבור בינינו, יש לנו למשל חבר שצריך עזרה אז מתפללים עליו, איך זה קשור ללמעלה מהדעת?

היחס שלי לחבר, זה לא למעלה מהדעת? אני חייב לאהוב אותו, אני חייב להגיע עימו לדבקות, לא עם החבר הזה אלא עם כל החברים. בלי זה אני לא אדע איך אני מתקשר לבורא, אני לא אבנה כלי שהבורא יכול למלא, לתקן אותו. אז יוצא לנו שבלי חיבור בינינו אנחנו לא יכולים לעשות שום דבר.

תלמיד: זאת אומרת, כל המאמץ שאנחנו עושים בחיבור, גם בתוך העשירייה, פעולות כביכול יומיומיות שאנחנו עושים, הן פעולות רוחניות?

הן לא יומיומיות, אלה פעולות רוחניות. כי אם לא הרוחניות, לא הייתי מתקשר אליהם.

שאלה: אנחנו באותן עשיריות כבר ארבע שנים, ובאופן טבעי יש חברים שאתה יכול להיות חבר שלהם בצורה טבעית. יש עם זה בעיה?

יכול להיות שכן. אנחנו רוצים להיות מקושרים בעשירייה מפני שבונים ממנה מערכת רוחנית, על מנת שהאור העליון יוכל להתגלות שם, הבורא. וזה לא שייך למה שהיה לנו קודם לכל אחד, איזה חברה, איזו קבוצה.

תלמיד: במיוחד גברים אוהבים משחקים, צעצועים, לגברים יש משיכה כזאת ויכולים ליצור פתאום בסיס משותף כזה של חברות בצד.

לגברים זה יותר קשה. לנשים יותר קל, כי יש להן מערכת נשית והן צריכות להוליד ולפתח דור חדש, לטפל בו, אז המנגנון הפנימי שלהן יותר קרוב למערכת היצירה.

תלמיד: אני רוצה להגיע לנקודה שבעשירייה יהיה מין שפיץ כזה, שלא נותן לנו ליפול מהעבודה הרוחנית.

לכן נאמר לאברהם מהבורא, "שמע מה שאומרת לך שרה". אם תשמע מה שאומרת לך אשתך דווקא, לא אישה אחרת ולא סתם נשים אלא אשתך, בזה תתקרב לביצוע.

תלמיד: מה אנחנו רוצים להוליד בעשירייה? אישה רוצה ללדת, זה מה שמחדד לה את הנקודה.

זה תפקידה העיקרי.

תלמיד: מה אנחנו רוצים להוליד בעשירייה, שיביא גם אותנו לחדות הזאת?

נשמה. אנחנו רוצים להתחבר בינינו בתנאים שהנשמה, היינו הבורא, תתלבש בנו. התלבשות האור העליון, הבורא, בתוך האדם נקראת "נשמה". זה מה שאנחנו רוצים שיקרה.

שאלה: רב"ש אומר שמה שמאפיין את השור, זה שהוא רק רוצה להיפטר מהעול ואין אצלו שמחה. מתי בעשירייה עוברים ממצב שעושים הכול בכפייה, למצב שפועלים בשמחה?

כשאנחנו מתחילים לכבד את הכפייה ולא רוצים להיפטר ממנה, אז אנחנו מפסיקים להרגיש שזאת כפייה.

תלמיד: וצריך לדבר על זה בינינו או שאלו הבחנות פנימיות של כל אחד?

אפשר לדבר. אני מוכן להישאר בעבודה הזאת כל הזמן ואני מבין שזה לוחץ ומגביל אותי מצד אחד, ומצד אחר אני מבין שבלי ההגבלה ובלי הלחץ הזה, אני לא אוכל לגדול ולשייך את עצמי למערכת עליונה, לבורא, אז שיהיה כך, "כשור לעול וכחמור למשא", שאני ארגיש שאני מסכים, מוכן ומזומן לעבודה הזאת.

שאלה: רב"ש נותן עצה, "ולכן, כל אדם הרוצה להגיע לשמה, הוא צריך לקחת לו זמן, חלק מיום העבודה שלו, כלומר מה"שלא לשמה" שלו, ולהתחיל לעבוד ב"לשמה"." על מה הוא כותב פה? איך להתייחס לעצה הזאת?

ככול שאתה מבין כך תעשה.

תלמיד: אבל כל הביצוע הוא בעשירייה ואם אני לא מבין נכון, איך אוכל להתייחס ולבצע זאת, אדם נמצא נניח, עשר או עשרים וארבע שעות בלא לשמה, איך הוא יכול לקבוע חצי שעה ב"לשמה"?

דרך השאלה הזאת תתחיל עכשיו ללמוד, לעבור על החומר שלמדנו, ותשמע על מה מדובר.

תלמיד: איך אדם יכול לתאר זאת, איך הוא יכול לשבת ולחשוב רק על זה במשך חצי שעה לפי שעון, מה הביצוע הנכון לעצה?

תחשוב.

תלמיד: אחרי כל הבירורים הוא נותן תשובה, "לכן הוא צריך לקבוע בעצמו את חשיבות הבורא". איך אדם יכול לעשות זאת?

לחשוב.

שאלה: איך לשלב את העבודה בתוך הלב עם העשירייה, שזה לא יהיה סתם דמיון פנימי?

להשתדל לקרב את החברים ללב, להרגיש שהם נמצאים בתוך הלב שלך ולחשוב עליהם יותר ויותר עד שבאמת תרגיש אותם כחלקי לבך.

תלמיד: כמה אפשר להשתמש פה בדמיון?

אל תדאג, תשתמש בו כדי להכניס את החברים ללב ויהיה טוב.

שאלה: המאמר נותן הרגשה של צער על מה שאין לנו. מה נכון לעשות?

כשלא יודעים מה לעשות מתפללים, אוספים, מחברים את כולם ומעלים תפילה, בקשה לבורא. תעשו זאת ואחר כך תספרו לנו מה השגתם.

שאלה: איך להתכונן לשאלות של, מי ומה, שאין עליהן תשובות?

לפי השאלות האלה המתעוררות בנו אנחנו יכולים לדעת באיזה מצב אנחנו נמצאים ולכן טוב לנו שהן מתעוררות, כי בלעדיהן לא היינו יודעים איפה אנחנו ולאן לכוון את עצמנו.

תלמיד: השאלות האלה יכולות להכניס לבלבול מאוד גדול.

דווקא לא, השאלות האלה בדרך כלל מביאות אותך להחלטות, לחסרונות ולמשהו שאתה מברר.

תלמיד: במאמר כתוב שמשה שואל את הבורא והבורא עונה לו, "שתוק. ככה עלה במחשבה". מה זה אומר?

שיש כאלה דברים שעליך לקבל שהבורא ברא אותם. ואדם מבין מסוף הדרך שהדברים האלה הכרחיים, הוא מקבל אותם ועל ידם מתקדם, דווקא על ידם. זה דומה לניסיון להסביר לילד קטן מה אנחנו דורשים ממנו כשהדברים האלה יתגלו לו אולי בעוד חמש עשרה או עשרים שנה.

שאלה: למה הוא ממשיך לשאול אם הוא אמר למשה "שתוק", מה ללמוד מזה?

אתה יכול להמשיך לשאול אבל יש בכך בכל זאת תשובה. אם אדם שותק וממשיך בעבודה שלו הוא מתחיל לקבל כבר תשובות מהדרגה הבאה.

תלמיד: הוא אמר לו, "שתוק", אבל הוא המשיך. הוא צריך להישמע לדעת העליון ונשמע כאילו הוא לא נשמע.

נברר זאת.

שאלה: אנחנו משתמשים בגשמיות כדי לעורר את החיבור הרוחני. אם לחבר נניח יש מצוקה כלשהי, אנחנו נותנים, עוזרים לו בנוגע לאוכל וכן הלאה. מה הכוונה שצריכה להיות לנו, כעשירייה, כדי שהפעולות הגשמיות, העזרה הגשמית תעורר נכון את החיבור הרוחני?

עלינו לעשות זאת בכוונה כזאת שהחבר או מי שמקבל יבין שכל המטרה שלנו היא להתחבר יחד ועל ידי החיבור להגיע לפתרון הסופי.

תלמיד: נתתי דוגמה קיצונית, אבל גם אם אני מעביר עיפרון לחבר זו עזרה גשמית, האם כשאני עושה את הפעולה הזאת גם החבר צריך להיות באותה דעה, שאני עושה זאת למען החיבור וגם הוא רוצה זאת?

כן.

שאלה: תורה זה משפטים. אני לא מבין מה זה משפטים?

יש שני פירושים למילה משפט, האחד חלק מטקסט, מנקודה עד נקודה. והאחר הוא חוק, פקודין, דין.

תלמיד: מה ההבדל בין תורה למצוות, בין משפטים, דינים, למצוות?

"תורה" נקראת חוקים או החוק הכללי של כל המציאות שאנחנו לא יודעים מהי, מדובר בכל העולמות, בכל היקום שלנו, כל המערכת הזאת, נקראת "תורה", הכול יחד, כל מה שהאור העליון, הבורא בהשפעתו סובב.

תלמיד: שמעתי שאם נקבל את הכפייה, אז כבר לא נרגיש זאת ככפיה וכעול, הדינים מלמעלה סוף סוף יהיו כאילו חסד.

כן, זה נכון. בתגובה שלנו נתקן ונרגיש אותם כחסד ולא כדין.

(סוף השיעור)