שיעור בוקר 04.07.19 – הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

בעל הסולם, תע"ס, כרך א', חלק ב', פרק ד', דף ס"ג, עגולים ויושר

קריין: אנחנו קוראים מתוך "תלמוד עשר הספירות", כרך א', חלק ב', פרק ד', דף ס"ג עמ'63, "הסתכלות פנימית", אנחנו באות ל"ח.

אות ל"ח

"והנה מצאנו מתוך דבריהם ז"ל הנ"ל, את הלשון המדויקת, להגדיר בה כל בחינה ובחינה מד' הבחינות של "הרצון לקבל", באופן שיהיה קולע אל השערה, ולא יחטיא את המטרה הרצויה, כי נתנו לנו ד' מדרגות זו למטה מזו, בחטא של איסור הנאה, התלוי ב"רצון לקבל" של החוטא. ובג' מדרגות ראשונות, שהן: לא אפשר ולא קא מכוין, ואפשר ולא קמכוין, ולא אפשר וקא מכוין, אין האיסור הנאה מוסכם לדברי הכל, אלא רק בבחי"ד בלבד. כמבואר."

שבה גם אסור ומכוין, לכן זה איסור גמור.

אות ל"ט

"ואנו רואים, שחז"ל הרכיבו ב' דברים זה בזה, שהם דבר "האפשרות" להבדל ולא לקבל ההנאה ודבר "ההשתוקקות" והמשכת לבו לרצות אותה ההנאה, שמצירוף שתים אלו, יצאו להם ארבע הבחינות. ועתה נקבל הדברים האלו, ונדעם לעניננו בעולמות העליונים, שהם השורשים, לכל מיני הרצונות שישנם במציאות, ומתחתון ילמד העליון."

מאפשר ואי אפשר, ומכוין ולא מכוין, מהקומבנטוריקה הזאת, מהקומבינות האלה יש לנו ארבע. אז תיכף הוא רוצה להסביר למה דווקא שאפשר להיבדל ולא רוצה, רוצה ליהנות, זה הדבר החמור ביותר.

אות מ'

כשנתגלה הרצון לקבל במלכות דכתר,

יצאה מכתר ונעשתה לבחי"א.

"והנה בחי"א שנקראת חכמה, וגם חיה יש להבחין בה ב' הבחנות (כנ"ל הסת"פ ח"ב אות כ"ז). הבחן א', הוא החומר הראשון שלה, וכבר ידעת (עי' היטב לעיל הסת"פ ח"ב אות כ"ג ד"ה ועתה), שהוא בחינת מלכות דעליון שלה, דהיינו מלכות דכתר, שקיבלה את צורת הרצון לקבל, שבחידוש הצורה הזאת, קיבלה מלכות דכתר שם חדש, שהוא בחי"א. וכבר ידעת, שבשעה שהרוחני קונה לו צורה חדשה היא נבדלת לשליטה בפ"ע, כן המלכות דכתר, שהיא הרצון להשפיע שישנו במאציל, כשנולד בו כביכול הרצון להאציל, הרי ודאי, שאינו צריך לכלי מעשה ח"ו אלא הרצון שלו תיכף יצא אל הפועל, דהיינו, שקיבלה הצורה של "הרצון לקבל" שהוא חומר ראשון של הנאצל כנ"ל, והוא הנקרא בחינה א'."

אם ישנן שאלות בבקשה, תשאלו בדרך, אבל אנחנו ממשיכים.

אות מ"א

יציאת המלכות דכתר לבחי"א, דומה כמדליק

נר מנר, שאין הראשון חסר.

"וזכור כאן, שאין העדר ברוחני, ומה שנאמר, שמלכות דכתר קבלה צורה דבחי"א, אין הכונה שמלכות דכתר, ח"ו נעדרה ונחסרה מהכתר, אלא שהמלכות דכתר נשארה במעלתה הא' בלי שינוי, שהוא כמדליק נר מנר ואין הראשון חסר ואותה המלכות דכתר שקבלה את בחינה א', לא חסרה בזה כלום מהכתר, אלא רק, שנוספה בחינה חדשה, כלומר, מלכות דכתר נשארה במקומה על כל שלימותה ומעלתה כמקודם, אלא, שנוספה עוד בחינה של מלכות דכתר, דהיינו, בחינת המלכות שקיבלה את בחי"א ונעשתה לחומר ראשון בספירת החכמה, וזכור זה לכל ההמשך ולא תתבלבל."

הרצון לקבל כל פעם מתאסף ומתאסף, לובש על עצמו יותר ויותר לבושים וכך מתפתח.

אות מ"ב

אחר שהחומר הא' קבל האור, נגלה הכלי

של חכמה עצמה.

"הבחן ב', הוא החומר של הכלי ההוא אחר שקיבל האור שלו, כי אז נשלם הכלי ונקרא "חכמה", כלומר, כי בטרם שקיבלה את האור שלה נקראת על שם הבחינה שלה לבד, דהיינו בחי"א, ואינה עדיין בחי' כלי חכמה, אלא מלכות דכתר. ואפשר לדמות זה, כמו עובר במעי אמו, שאינו עולה בשמו, בטרם שנולד וקיבל אור וחיות השייכים לו. כן החומר הראשון, בטרם שקיבל האור שלו, אינו עולה עוד בשם חכמה, אלא נכלל עוד במלכות דכתר, אלא אח"כ, כשהחומר המשיך האור שלו שנקרא "חיה", אז קונה הכלי את שמו המיוחד לו, דהיינו "חכמה" (עיין היטב לעיל אות כ"ז ד"ה ועתה). וב' הבחנות אלו, יש להבין בכל ספירה וספירה, שהן: הכלי בטרם שקבל האור, שנבחן עוד על השם העליון. והכלי אחר שקיבל את האור, כי אז הוא נחשב בבחינתו עצמו."

זאת אומרת, עד שבא האור לרצון לקבל החדש ועושה ממנו צורה חדשה זה לא נקרא שנולד משהו. כך מבחינת שורש באה בחינה א', מבחינה א' בחינה ב', כך שהוא יוצא ובא האור ומפרמט אותו, בונה אותו.

אות מ"ג

מצד החומר הא', נבחנת החכמה ללא אפשר. ומצד

שהיא מלאה אור, נבחנת ללא קמכוין.

"עתה תבין, שבחי"א שהיא חכמה, נבחנת לבחינת "לא אפשר ולא קא מכוין": כי מצד החומר הראשון שלה, שהוא מלכות דכתר, שקבלה את חידוש הצורה דבחי"א, בעת אשר ספירת החכמה, עדיין לא עלתה בשם לפני עצמה. כנ"ל, הרי ודאי גילוי הרצון לקבל הזה, נבחן ל"לא אפשר", כלפי ספירת החכמה גופה. וגם מצד המלכות דכתר, נחשבת "לא אפשר" כי אי אפשר לה להאציל את החכמה, בלי שיהיה לחכמה, בחינת "רצון לקבל", כי קבלת השפע בלי רצון לקבל אותו, הרי היא כפיה וטורח, בהיפך מכונת המאציל, שהיא להיטיב ולהנות, כנודע. וגם נבחנת אל "לא קא מכוין", שפירושו שאין לה המשכה והשתוקקות לקבלת האור." מעצמה. כי כבר ידעת, שאין שלימות ברצון בטרם שנתגלתה בו השתוקקות והמשכה אל האור (כנ"ל ח"א פ"א אות נ' ד"ה עתה עש"ה). גם נתבאר שם היטב, שאין ענין ההשתוקקות מתגלה, רק בעת שאין האור והשפע בכלי, כי אז יתכן, שתשתוקק אחריו, אבל זה אינו יכול להתגלות בעוד שהכלי מלא מהאור שלה, עי' שם היטב. ולפיכך, כיון שכלי דחכמה האמור, הוא מלא באור שלו," מלכתחילה "אין בו עוד ההשתוקקות אל השפע, וע"כ נחשבת חכמה ל"לא קא מכוין", שפירושו, שאין לה המשכה והשתוקקות אחר השפע, כמבואר."

כי השפע נמצא כבר לפני החכמה.

שאלה: זה קצת מסובך, אתה יכול אולי להסביר את זה?

הוא אומר שחכמה זה לא כלי, בחינה א' זה לא כלי. למה? כי מילוי ברא את בחינה א' ולא חיסרון ברא את בחינה א', ולכן אין בבחינה א' חיסורן ולכן זה לא כלי. פשוט. כי מבחינת שורש בא האור ובורא את בחינה א', ולכן בחינה א' כולה טמונה בתוך האור, נמצאת בתוך אור, לכן אין לה חיסרון משלה, האור לפניה.

שאלה: הוא מתחיל מזה שבבחינת מלכות דכתר נולד רצון לקבל, ומזה הוא אומר שהמלכות דכתר לא השתנתה כלל. למה הוא מתכוון "בדומה למדליק נר מנר ואין הראשון חסר"?

כן, כי האור כמו שהיה גם עובר הלאה ואין מקום לחיסרון האור, לכן אין כלי. כלי יכול להיות רק בתנאי שאין מילוי, ומשתוקק אחרי מילוי, וכאן אין השתוקקות עדיין. יש לך עודף אור, דווקא האור הוא הראשון והוא בונה את הכלי. צריכים להגיע למצב שהכלי יהיה הראשון, שהוא ירצה את האור.

תלמיד: אז נולד משהו שעדיין אין לו שום עצמאות?

כן, כמו עובר נגיד. עובר עושה משהו מעצמו? לא, אלא העליון בונה, אין לו חסרון מעצמו.

אות מ"ד

התגברות הרצון שבבינה, נבחנת לאפשר. ומצד שבא

לה זה מהחומר הא', נבחנת, ללא קא מכוין.

"ובחי"ב שהיא בינה, נבחנת אל בחי' "אפשר ולא קא מכוין": כי מצד החומר הראשון שלה (כנ"ל הסת"פ ח"ב אות כ"ט ד"ה וכן עש"ה), שהוא מלכות דעליון שלה, דהיינו מלכות דחכמה, שקיבלה בתוכה את חידוש הצורה דבחי"ב, דהיינו על ידי ההתגברות שעשתה (כמ"ש היטב לעיל ח"א פ"א אות נ' ד"ה וטעם עש"ה) הרי התגברות הרצון הזה, נבחן לבחינת "אפשר", כלומר, שהיה אפשר לה, שלא לעורר את התגברות הרצון הזה. ונבחנת ג"כ, לבחינת לא קא מכוין, משום דמלכות דחכמה הוא, והוא מלא מהאור שלה, וע"כ, אין התשוקה נגלית בה, כנ"ל, ותבין, שכל תוספות גילוי הרצון, שנעשו בבחי"ב יותר על בחי"א, הוא רק בחינת ה"אפשר", דהיינו התגברות הרצון שעשתה, שזהו מכח הנאצל עצמו (ע"ש לעיל ח"א פ"א אות נ' ד"ה עתה)."

זאת אומרת, הנאצל עדיין לא משתוקק אחרי מה שהמאציל רוצה לתת לו. ולכן עדיין לא נגלה כלי קבלה.

שאלה: למה בחינה ב' נבחנת ללא מכוין?

היא לא מתכוונת למשוך את האור אלא היא רוצה להידמות לטבע. אני אסביר לך בצורה אחרת, היא רוצה להידמות לטבע של המאציל ולא לקבל ממנו.

אות מ"ה

אור החכמה מספיק, ולא היתה מוכרחת

להתגבר ולהמשיך חסדים.

"ואין להקשות, הרי גם מלכות דכתר שנעשתה לבחינה א' בספירת החכמה, היתה לה ג"כ אותה האפשרות שלא לקבל בחינת חידוש דהרצון לקבל, ולמה נבחנת בחי"א ב"לא אפשר". אמנם יש כאן הפרש גדול כי המלכות דכתר, לא היתה לה אפשרות, להאציל את הנאצל בלי שיהיה לו "הרצון לקבל", כמ"ש לעיל, משא"כ מלכות דחכמה, שהיא בחינת הנאצל גופיה, היתה יכולה להסתפק לגמרי בבחינת הרצון לקבל שלה," שכבר יש לה את זה "בלי להתעורר ברצון להשפיע שהוא בחי"ב, ולהמשיך אור דחסדים משום דאור החיה מספיק לגמרי בשביל הנאצל, ואינו צריך עוד לשום הוספה כל שהיא."

זאת אומרת, ההתעוררות של בחינה ב' היא התעוררות לא הכרחית, מגופיה, מהרצון לקבל שהבורא ברא בה.

אות מ"ו

ז"א נבחן ללא אפשר, משום שאור החכמה

היה חסר לו.

"ובחי"ג, שהיא זעיר אנפין, נבחן ל"לא אפשר וקא מכוין". "לא אפשר" הוא, מטעם דאחר שהבחי' הב' נתעוררה והמשיכה האור דחסדים נעשה בזה בחינת עיכוב, על אור החכמה שבנאצל, כי בחינת הרצון להשפיע הוא הפוך מבחי"א, שהיא רצון לקבל, ששם אור החכמה. וכיון שאור החכמה הוא עיקר החיות של הפרצוף, דע"כ מכונה האור הזה, בשם חיה, כנ"ל, לפיכך חזרה המלכות דבינה, והמשיכה הארת אור החכמה לתוך אור החסדים שלה, וכשמלכות הבינה המשיכה ועשתה חידוש צורה זאת, יצאה מבחינה ב' ונעשתה לבחינה ג' (כנ"ל הסת"פ ח"ב אות ל' ד"ה ועל עש"ה), שנקרא זעיר אנפין."

שאלה: באות במ"ד, מה זה נקרא "בבחי"ב יותר על בחי"א, הוא רק בחינת ה"אפשר""?

בחינה ב' יכולה לא להיות, אף אחד לא היה זקוק לאור החסדים, אף אחד. הבורא לא רוצה את אור החסדים, הוא רוצה שהנברא יקבל את אור החכמה. הוא ברא את בחינה א' ומילא אותה באור החכמה. בחינה א' מתוך שהיא הרגישה את הבורא, את הטבע שלו, המשפיע, היא רצתה להידמות, לכן יצאה בחינה ב'. בחינה ב' שהיא כולה רצתה להידמות לבורא, היא הרגישה שבזה היא לא משיגה שום דבר. הבורא הרי רוצה שהיא תקבל ממנו. בוא נגיד כך, אם אני לא מקבל את אור החכמה אז אני עוד יותר אגואיסט.

הבורא רוצה שאני אקבל את אור החכמה, ואני עכשיו לא רוצה לקבל את אור החכמה, אני רוצה להיות צדיק, אני רוצה להיות משפיע. ומה עם אור החכמה שהבורא רוצה לתת? אתה לא רוצה. אז בזה אתה קרוב לבורא? אתה רחוק ממנו, אתה הפוך ממנו, אתה מזלזל בו, אתה לא מתחשב עימו, אתה גרוע יותר מכולם. ישנם אנשים שמקבלים ממנו ונהנים, יופי, אבל לא לקבל ממנו, אין יותר גרוע.

לכן בחינה ב' מרגישה את זה בסופה, שהיא לגמרי התנתקה מהבורא בגלל שרוצה להידמות לו. להידמות לו זה לא נקרא שאני קרוב אליו. אני דומה לו בפעולה, אבל אני לגמרי רחוק ממנו לפי הרצון שלו. הרצון שלו למלאות אותי ולכן בחינה ב' מרגישה בסופו של דבר שזה לא טוב מה שהיא עשתה, צריכים לתקן את המצב. ואז היא מתחילה להמשיך את אור החכמה, רצון לקבל, ובוראת את בחינה ג'.

תלמיד: בחינה ב' הוא יותר מבחינה א'.

לכן היא יותר עבה, אגואיסטית מבחינה א'.

תלמיד: אבל היא משפיעה.

מה היא משפיעה?

תלמיד: חסדים, אני לא מקבל אור חכמה.

הבורא לא מתחשב בחסדים, הבורא מתחשב בכמה שאנחנו מקבלים. הוא רוצה שנקבל. אם אני לא מקבל אני מזלזל בו. תחשוב כך. לכן רק בחינה ד' שהיא מקבלת בצורה שהיא גם דבוקה לבורא, היא עושה באמת פעולה נכונה יחידה.

תלמיד: אבל אם זה מישהו שהוא לא בהשתוות הצורה, והוא רק מקבל ומקבל?

אז מה? מקבל.

תלמיד: הוא לא עושה נחת רוח לבורא.

למה?

תלמיד: אין כוונה.

תלוי באיזו דרגה הוא נמצא. אבל מי שמזלזל ודוחה זה יותר טוב?

תלמיד: אם יש לי כוונה, אני לא מקבל.

אפילו בלי כוונה. אני בא לבעל הבית ובעל הבית מאוד מאוד רוצה לתת לי, ואני דוחה ואומר "אני לא רוצה לקבל". זה טוב?

תלמיד: לא.

לא. ואם אני בא לבעל הבית ובעל הבית רוצה ורוצה לתת לי ואני לוקח ומקבל ומקבל, אני עושה לו נחת רוח מהפעולה?

תלמיד: לא.

למה לא?

תלמיד: מהפעולה כן, אבל אני רואה רק את הצלחת, אני לא רואה אותו.

לא חשוב, אבל אני מכבד את הצלחת, אני אוהב מה שהוא הכין לי. אם אני אוהב את הצלחת, אני אוהב אותו. בצורה פשוטה. זאת אומרת רק בחינה ד', תיכף אנחנו נקרא.

אות מ"ז

ז"א נבחן לקא מכוין, משום שהיתה לו

השתוקקות לחכמה.

"ובהמשכה זו, שהיא בחי"ג, יש עלינו להבחין שני דברים: הא' הוא "דלא אפשר", דהיינו, שאין לה עצה אחרת, מחמת שאור החיה היה חסר בנאצל. והב' הוא, דקא מכוין" כי יש כאן השתוקקות, אחר הארת החכמה שהמשיכה, מחמת שהמשיכה אותו, בעת שהיתה ריקנית ממנו, כי בחי"ב היתה מכסה על אור החכמה כנ"ל, ויש בה רק אור דחסדים בלי חכמה, לכן המלכות שלה, שהמשיכה הארת החכמה, הנה המשיכה זאת בבחינת השתוקקות, שנקראת "קא מכוין" כנ"ל. וע"כ נקראת בחינת ז"א, "לא אפשר וקא מכוין", כמבואר."

שאלה: לא "קא מכוין" אני מבין, אבל למה "לא אפשר"?

"ז"א נבחן לקא מכוין, משום שהיתה לו השתוקקות לחכמה." למה הייתה לו השתוקקות לחכמה? כי אחרי בינה הוא נמצא.

שאלה: אבל למה עדיין "לא אפשר"?

"ובהמשכה זו, שהיא בחי"ג, יש עלינו להבחין שני דברים: הא' הוא "דלא אפשר"," אי אפשר, "דהיינו, שאין לה עצה אחרת, מחמת שאור החיה היה חסר בנאצל. והב' הוא, דקא מכוין" כי יש כאן השתוקקות, אחר הארת החכמה שהמשיכה, מחמת שהמשיכה אותו, בעת שהיתה ריקנית ממנו, כי בחי"ב היתה מכסה על אור החכמה כנ"ל, ויש בה רק אור דחסדים בלי חכמה, לכן המלכות שלה, שהמשיכה הארת החכמה," מלכות של בינה, בחינה ב', "שהמשיכה הארת החכמה, הנה המשיכה זאת בבחינת השתוקקות, שנקראת "קא מכוין" כנ"ל. וע"כ נקראת בחינת ז"א, "לא אפשר וקא מכוין"," היא לא יכולה לעשות אחרת, אבל לא מתכוונת לזה.

אות מ"ח

המלכות נבחנת לאפשר, משום שהיה לה להסתפק

בחכמה שבז"א. ולקא מכוין, משום שהיתה לה

השתוקקות.

"ובחי"ד שהיא המלכות, נבחנת ל"אפשר וקא מכוין": אפשר הוא, מטעם שכבר ישנה הארת חכמה בז"א, דהיינו בבחי"ג כנ"ל, והמלכות דז"א, אינה מוכרחה לעשות ההתגברות הזאת מחדש, כדי להמשיך אור החכמה, בשיעור יותר גדול מבחי"ג. וקמכוין הוא, מפני שההתגברות הזו, אחר אור החכמה, עשתה בבחינת השתוקקות, דהיינו בשעה שלא היה לה אור החכמה, שאז מתגלה התשוקה, כנ"ל."

הכול בצורה הכרחית יוצא אחד מהשני.

אות מ"ט

הפרש בין אור החכמה להארת החכמה.

"ואין להקשות כאן, הרי בבחינה ג' יש הארת חכמה, כנ"ל, דעל כן נקראת בחינה ד' בבחינת "אפשר" וא"כ איך מתגלה בבחי"ד התשוקה לאור החכמה, אמנם תבין מאד כי יש הפרש גדול, בין הארת החכמה לבין אור החכמה. כי הארת החכמה, משמעותה, שעצמות המדרגה היא אור דחסדים, אלא שמקבלת הארה מאור החכמה, משא"כ אור החכמה, הרי כל עצמותו של האור כולו חכמה, ולא כלל חסדים. והנה לבחינת חיותה של המדרגה, מספיקה ג"כ הארת החכמה כמו שיש בבחי"ג שהיא ז"א, וע"כ המלכות דז"א, שהתגברה ברצונה להמשיך אור החכמה, לא היתה מוכרחה לזה, אלא שהיתה בחינת השתוקקות בה אחר עצמות אור החכמה, הנעלה הרבה על בחינת הארת החכמה שבבחי"ג. כי כלפי אור החכמה האמור, נבחנת שהיא ריקנית מהאור הזה, ויתכן ע"כ שתתגלה אחריה התשוקה, כמבואר."

זה מה שמעניין, שבפעם הראשונה כאן יש לנו הארת החכמה בזעיר אנפין, ויש יכולת להרגיש את אור החכמה במלואו. ואז ההבדל בין הארת חכמה לאור החכמה הוא מוליד את החיסרון שבמלכות, שהיא באמת רוצה את החכמה. זה לא נקרא "עבירה", זה לא נקרא "איסור", זה עדיין "ד' בחינות דאור ישר". ואז נקראת בחינה ד' "גמר הכלי", שבאמת רוצה לקבל את כל אור החכמה במלואו למרות שלא חייבת. מפני שהיא לא חייבת, אז גם לא חייבת לקבל וגם מקבלת, לכן זה רצון לקבל השלם.

אות נ'

בחי"ד בלבד נחשבת לכלי קבלה משום שהיא

בחינת אפשר וקא מכוין.

"והנה נתבאר שלא כל הרצונות נחשבים לכלי קבלה, אלא רק בחי"ד בלבד, כי אין הרצון נחשב לבחינת קבלה, זולת בב' התנאים "אפשר" ו"קמכוין", דהיינו: שלא יהיה מוכרח לקבלה, ושתתגלה בו "השתוקקות לקבל". לאפוקי בחי"ג, אע"פ שיש שם השתוקקות לקבל, דהיינו "דקא מכוין", מ"מ כיון דמוכרח לקבל, שהוא חיותו המוכרחה כנ"ל, ע"כ אינו נחשב לכלי קבלה. ולאפוקי בחי"ב, שאע"פ שאינה מוכרחת לקבל, מ"מ כיון דאין שם השתוקקות, אינה נחשבת לכלי קבלה ואין צריך לומר בחי"א, שאין בה לא זה ולא זה, כי היא מוכרחת לקבל האור שלה שהוא חיותה, וגם אין בה השתוקקות, ע"כ ודאי הוא רצון קלוש לגמרי."

צריכים לקרוא את זה כמה פעמים, צריכים לחשוב על זה, צריכים להתרגל להבחנות הללו. אבל ברור לנו שבבחינה א' אין רצון לקבל לאור החכמה למרות שהיא מקבלת. זה לא נקרא שהיא מקבלת כי אין חיסרון לפני זה. בחינה ב' זה חיסרון לחסדים, איכשהו חיסרון לחסדים, היא מבטאה את זה בבחינה ג', ובחינה ד' יש לה אפשרות לא לקבל את אור החכמה והיא בכל זאת מתכוונת לקבל אותו, ולכן היא נקראת "גמר הכלי".

פרק ה'

אות נ"א

הפרש שבין צמצום לבין מסך.

"ואחר שכבר ידענו היטב, את ד' המדרגות שברצון לקבל זו למטה מזו, בשיעורן המדויק, נבאר עתה, את דבר הצמצום והמסך, וההפרש שביניהם. והנה הצמצום כבר נתבאר היטב בחלק הא', גם באו"פ כאן, ואין להכפיל הדברים. והעיקר מה שצריך לעניננו, הוא ענין ההשואה שהיתה שם (עי' לעיל באו"פ ח"א פ"א אות צ' ד"ה הצמצום וד"ה עגול), עי' שם היטב.

אות נ"ב

ד' הבחינות קבלו בצמצום, ענין סבה ומסובב.

ונתבאר שם. לפי שאור א"ס שוה בהשואה גמורה, הוכרח ג"כ שיצמצם עצמו בהשואה אחת מכל הבחינות, כלומר, שכל ד' הבחינות שנצטמצמו הן שוות במעלה אחת, בלי הבחן זכות ועביות העושים לד' מדרגות זו שפלה מזו, עד בחי"ד, העבה מכולן והשפלה מכולן, אלא שהן בהשואה אחת. וכל מה שנתוסף בצמצום, להבחין בה יותר מבא"ס ב"ה, הוא רק, ענין ד' הבחינות, מבחינת מה שהן מסובבות ומשתלשלות זו מזו, על דרך סבה ומסובב: שבחי"א היא סבה וגורם לגילוי בחי"ב, ובחי"ב סבה לבחי"ג, ובחי"ג סבה לבחי"ד, אלא הן בהשואה א' מבחינת זכות ובמעלה כנ"ל.

אות נ"ג

סבה ומסובב שבד' בחינות, לא היו בא"ס.

וענין סבה ומסובב זה, שמחלק אותן על כל פנים לארבע בחינות, לא היה נגלה בא"ס ב"ה קודם הצמצום, כי שם, אפילו בחינת כללות הכלי אינה ניכרת, אלא כולו אור, כמ"ש בחלק א', אלא אחר שנסתלק אור א"ס מאותן הבחינות," על ידי הצמצום, "אז הוכרו הבחינות הללו ונגלה הדבר, שיש עתה להבחין: את האור בפ"ע, דהיינו, בבחינת מה, שהיה בהן מקודם הצמצום, וד' הבחינות בפני עצמן, נשארו ריקות מאור, כי אחר הצמצום נגלה, שאין הבחינות הללו דבר אחד עם אור א"ס ב"ה, כמו שהיה נראה מטרם הצמצום. וזה הוא כדוגמת הנר הכלול באבוקה, שאינו ניכר, וכשהפרישו אותו מהאבוקה, אז הוא ניכר לכל, והבן היטב."

אות נ"ד

"ולכאורה יש להקשות, אחר שעיקר הצמצום לא היה אלא בבחי"ד, הרי נגלה, שאין הבחינה ההיא ראויה לקבלת האור, אמנם ג' הבחינות הראשונות, שלא היה עליהן הצמצום נגלה שהמה ראויות לקבלת האור, וא"כ הרי יצא לנו מזה, הבחן של מעלה וחשיבות זו על זו, דהיינו שבחי"ד שפלה היא, מג' הבחינות הראשונות."

כל ד' הבחינות הללו לפני הצמצום הן כולן אור ואי אפשר להבדיל ביניהן, אלא ישנם השינויים הפנימיים שהאור עושה. תמיד האור קודם והוא עושה. ולכן ד' הבחינות האלו עדיין הן "ד' בחינות דאור ישר", שכך הוא פועל עליהן. מה שאם כן אחר הצמצום, אז כבר בחינה ד' היא הקובעת מה יקרה עכשיו עם כל המבנה הזה של ה-ו-י-ה.

שאלה: אפשר להסביר באות נ"ב, בחינה ג' סיבה לבחינה ד'?

בבחינה ג' מה יש לנו?

תלמיד: בבחינה ג' יש הכול.

לא. קצת אור החכמה.

תלמיד: חסדים וחכמה ביחד.

חסדים וחכמה ביחד, אבל לא אור החכמה כמו שבבחינה א'. לכן בחינה ג' יכולה הייתה להסתפק בזה, לא להתפתח. אבל היא רוצה לקבל את כל מה שהיה בבחינה א' מפני שזה הרצון שבא מהמאציל. ולכן היא ממשיכה אותו אור כמו בבחינה א' ברצון שלה, והיא מתמלאת בכל אור החכמה.

תלמיד: אם אני משפיע קצת?

אין שם השפעה, היא פשוט מרגישה שיש יותר אור חכמה בבחינה א' ממה שיש קצת אור החכמה שיש בבחינה ג', והיא הולכת לקבל את כל אור החכמה. מהבחינה הזאת זה נקרא "אפשר", שאפשר לא לקבל אבל היא מקבלת.

שאלה: בחינה ד' היא לפני צמצום א'?

בחינה ד' היא לפני צמצום א' ואחר כך יש בה צמצום א'.

תלמיד: צמצום א' מגיע אחרי הבושה שזו בריאה בפני עצמה?

כן.

תלמיד: אתה אומר שכשבעל הבית מזמין אותי, אני צריך לקבל וליהנות ולהגיד תודה ולהוקיר.

אני סתם הסברתי באמצע דברים, שאם אני יושב אצל בעל הבית ואני אוכל, אני עושה לו נחת רוח, אפילו שאני אוכל לעצמי.

תלמיד: אתה נהנה ממה שהוא הכין, אז אתה עושה לו נחת רוח.

אלה כבר כוונות. אני נהנה מפני שהוא עשה, זה כבר תחילת היחסים. אלא אני פשוט מקבל ממנו כמו כלב ובעל הבית, בעל הבית נותן לאכול לכלב, הוא נהנה מזה שהכלב שלו אוכל.

תלמיד: אז לולא הבושה שהיא בריאה נפרדת, לא היינו מגיעים לרצות השפעה.

נכון. כל העניין פה שנולדה בושה, ובושה היא בריאה בפני עצמה.

אות נ"ה

הצמצום לא היה מחמת פחיתות בחי"ד,

אלא מחמת קישוט בלבד.

"אמנם הענין הוא, כי הצמצום של האור מבחי"ד, לא היה מחמת הפחיתות שבה ח"ו, כי עדיין עוסקים במלכות דא"ס ב"ה, ששמה היתה הבחי"ד, בבחינת אור א"ס ב"ה עצמו, ואיך אפשר אפילו להרהר, שהצמצום היה מחמת פחיתות בחינה ד', אלא שהצמצום היה מטעם קישוט בעלמא, שחשקה המלכות הזאת, לבחינת דבקות, בעילוי האפשרי ביותר, להדבק כולה במאציל, שהוא ענין השואת הצורה ביותר אל המאציל (כמ"ש לעיל ח"א פ"א אות צ' ד"ה הצמצום עש"ה), וע"כ לא נפלה מעלתה של הבחי"ד, גם לאחר הצמצום."

כי היא רוצה להידבק, היא רוצה להידמות.

שאלה: הכלב לא יודע שבעל הבית נהנה, שהוא מקבל מזה נחת רוח.

אנחנו לא יודעים על הכלב, אבל נניח שלא. הוא אוכל אבל הוא נהנה מבעל הבית, בעל הבית שלו נותן לו לאכול, הוא מכיר את בעל הבית, אולי אפילו לא יקבל מבעל בית אחר, בקיצור מקבל. נניח ציפור, אני ככה זורק חתיכות לחם על הכביש, באות ציפורים ואוכלות.

תלמיד: אז במקרה כזה, ברגש של הציפור פתאום נוצרת מחשבה כזאת שיש פתאום מישהו שנותן לה את האוכל, היא צריכה להסתכל מאיפה הגיע האוכל הזה. פה יש כבר חשבון, היא כבר לא יכולה להתעלם מזה שיש לה חשבון, זה כבר תחילת חשבון. הבורא כן רוצה לתת לנו את החשבון הזה.

ודאי. אחרת לא היה עושה את זה. כל הבריאה היא רק בשביל החשבון הזה, שנתחשבן עימו.

תלמיד: אבל פה בסיפור הזה כמו שאמרת, לא אכפת לו שאנחנו מתחשבים. כאילו מצד אחד אומרים לא חשוב לו, העיקר שתאכלו.

לא, כאן אנחנו עדיין לא יכולים להתחשב עימו, עדיין אין מי שיתחשב עימו. עדיין אין נברא.

תלמיד: סוף בחינה ד' זה לא משהו שאומר אני מתחשב? הרי מקבלת בושה.

על זה אנחנו צריכים עוד לחשוב. אז למה צריכים לברוא את הבושה, היא צריכה כאילו לצאת בסדר המדרגה?

תלמיד: לפי מה שאנחנו לומדים, זה נשמע שבאמת הכול היה מושלם ואז נוצרה איזו דרגה חדשה שנותנת מודעות לבחינה ד'.

בחינה ד' התחילה להרגיש עוד מרכיב אחד ביחסים עם הבורא, שלא היה ברור קודם, שלא נגלה קודם, שזה עניין של השתוות הצורה, וכאן זה לא היה.

תלמיד: אבל כבר פה מדובר על השתוקקות. בעל הסולם כבר מדבר על זה שבמצב הזה יש השתוקקות, זה אומר שכבר יש פה חשבון שדוחה.

מאור החכמה, שהיא רוצה להמשיך תוספת אור החכמה, כי יש לה הפרש בין הרצונות. ברור מה שיש בבחינה א', אור החכמה במלואו. ברור מה שיש בבחינה ג', ו"ק דחכמה, ואז היא רוצה לחזור לבחינה א'. מה שהבורא רוצה לתת לה, יש לו את זה והיא רוצה את זה.

תלמיד: יש עוד הבחן לנברא גם בהמשך הדרך, שעדיין אין פה?

בטח. רק באדם הראשון מתחיל להתגלות הנברא. ואנחנו מגיעים כל פעם בבניית הנברא על ידינו, שמהשבירה אנחנו מתחילים להתחבר ולהמשיך הלאה, עד שאנחנו מגיעים לגמר התיקון. האמת, הנברא האמיתי זה בגמר התיקון.

תלמיד: מה הבדל בין הנברא שמדובר בסוף בחינה ד' לבין האדם שאנחנו מדברים עליו?

חוסר ניתוק מהבורא, הוא לא מנותק. כול מה שיש בו בסופו של דבר מגיע מלמעלה. ואם מגיע מלמעלה, הוא לא נקרא שקיים בפני עצמו, הוא לא נקרא נברא.

תלמיד: אז בסוף בחינה ד' זה רק ניתוק מהאור, ובנברא זה כבר ניתוק מהבורא עצמו.

ואז הוא בונה ניתוק מהאור איך הוא יכול להידמות לאור. ואחר כך ישנה שבירה שהוא רוצה להתקיים כך בעצמו ולא יכול. על ידי השבירה מתבררים התנאים ליצירת הנברא רק אחרי השבירה. כי השבירה זה נקרא שהוא מנותק מהבורא.

יש עוד דרך ארוכה, אנחנו אפילו לא מרגישים מה בדיוק קורה כאן, מה חסר. זה יבוא. כשמתעסקים בא‑לוהות ישנן הרבה הבחנות שאנחנו עדיין לא מסוגלים לעכל.

שאלה: מה הקשר בין התגברות ואפשר, שיש שם במ"ד, "הרי התגברות הרצון הזה, נבחן לבחינת "אפשר"?"

אפשר או אי אפשר זה כלפי האור, כמכוון או לא כמכוון, זה כלפי רצון או כוונה.

תלמיד: על מה הוא יתגבר? למה כתוב "הרי התגברות הרצון הזה, נבחן לבחינת "אפשר"?

כשהוא רוצה תוספת האור. נגיד בחינה ד' שהיא יוצאת מבחינה ג'. למה מבחינה ג' יצאה מבחינה ד'? כי בחינה ג' רוצה עוד יותר אור החכמה ממה שהיה בבחינה ג'. בבחינה ג' היה ו"ק דחכמה, היא רוצה ג"ר דחכמה. אפשר בלי זה? אפשר. אבל הולך על קבלת אור החכמה במלואו, זה נקרא שאפשר להיבדל, אבל לא רוצה.

תלמיד: למה הוא כותב לפני זה, ש"גילוי הרצון לקבל הזה, נבחן ל"לא אפשר"? כתוב במ"ג, "הרי ודאי גילוי הרצון לקבל הזה, נבחן ל"לא אפשר". אני לא כל כך מבין את הקשר בין אפשר ללא אפשר, התגברות וגילוי הרצון, ומה שאתה מסביר שזה מצד האור אפשר.

הוא כותב על זה, זה לא אני מסביר.

תלמיד: מה הקשר בין גילוי רצון ולא אפשר במ"ג?

איפה מ"ג נמצא?

תלמיד: קראנו היום. "מצד החומר הא', נבחנת החכמה ללא אפשר. ומצד שהיא מלאה אור".

"מצד החומר הא', נבחנת החכמה ללא אפשר." זאת אומרת, חייב, ומצד "שהיא מלאה אור, נבחנת ללא קמכוין." כי אי אפשר לכוון אם אין חיסרון.

זה מה שקרה באור החכמה. בחינה א' היא כולה מלאה באור החכמה, ברצון לקבל שלה. אז מה המצב שלה? אז הוא אומר בחינה א' "נבחנת החכמה ללא אפשר." היא לא יכולה להחליט כן או לא, אין לה לזה שום אפשרות. ומצד "שהיא מלאה אור, נבחנת ללא קמכוין." היא לא יכולה לכוון את עצמה להאור, מפני שהיא מלאה באור. בקיצור, מבחינה א' אין שום אפשרות לשום דבר, היא כך נולדה מבחינת שורש וזהו.

תלמיד: מה הקשר עם גילוי רצון?

תקרא כמה פעמים.

תלמיד: והשתוקקות זה לא כלי?

תלוי למי, בדרך כלל כן. למה משתוקק? בבחינה א' אין לו איפה להשתוקק. בחינה א' כלי נולד מבחינת שורש עם רצון לקבל, שמבחינת שורש ועם האור שמבחינת שורש, הוא כולו מלא. הוא כך נולד, לא הייתה לו שום אפשרות, הוא לא נבדל, לא [הייתה] אפשרות להיבדל. אז איך יכול להיות שיש שם בכלל שאלה על זה?

תלמיד: אני לא מבין למה יש בבחינה ד' רצון, יש השתוקקות, אבל זה בחינת אפשר. בבחינה א' אין רצון.

לא, בבחינה ד' אפשר, [היא] יכולה בבחינה ג' לעצור ולא להתפתח. אבל זה לא כתוב שם, זה כתוב כאן. איפה קראנו איך מבחינה ג' יוצאת בחינה ד'?

תלמיד: אות נ"ז אולי, נ"ח גם.

כן נ"ח. אז תקרא ותראה.

אות נ"ז

כח המעכב שנתוסף על בחי"ד, נקרא מסך.

"וזה הכח החדש שהוסיפה, נקרא בשם "מסך", שהמסך הזה הוא הגורם השורשי, בדבר המשכת אור הקו על ג' הבחינות: כי הצמצום שעשתה, דהיינו שסילקה את רצונה מלקבל בבחי"ד, היה מספיק רק להסתלקות האור העליון ממנה בלבד, אמנם אח"כ שחזרה והמשיכה את האור, הנה הוכרחה לעורר שוב את בחי"ד שלה, כדי להמשיך את ההמשכה החדשה, וא"כ לולא עשתה כח חדש כלפי התפשטות האור, היה שוב האור מגיע גם אל בחי"ד, הרי שעיקר הגורם להמשכת אור הקו על ג' הבחינות, הוא רק, כח "המסך","

ועכשיו תקרא בבקשה מ"ט, נראה לי שזה כך.

אות מ"ט

הפרש בין אור החכמה להארת החכמה.

"ואין להקשות כאן, הרי בבחינה ג' יש הארת חכמה, כנ"ל, דעל כן נקראת בחינה ד' בבחינת "אפשר" וא"כ איך מתגלה בבחי"ד התשוקה לאור החכמה, אמנם תבין מאד כי יש הפרש גדול, בין הארת החכמה לבין אור החכמה. כי הארת החכמה, משמעותה, שעצמות המדרגה היא אור דחסדים, אלא שמקבלת הארה מאור החכמה, משא"כ אור החכמה, הרי כל עצמותו של האור כולו חכמה, ולא כלל חסדים. והנה לבחינת חיותה של המדרגה, מספיקה ג"כ הארת החכמה כמו שיש בבחי"ג שהיא ז"א, וע"כ המלכות דז"א, שהתגברה ברצונה להמשיך אור החכמה, לא היתה מוכרחה לזה, אלא שהיתה בחינת השתוקקות בה אחר עצמות אור החכמה, הנעלה הרבה על בחינת הארת החכמה שבבחי"ג. כי כלפי אור החכמה האמור, נבחנת שהיא ריקנית מהאור הזה, ויתכן ע"כ שתתגלה אחריה התשוקה, כמבואר."

זה נקרא שאפשר לעצור? כן. אבל בכל זאת ממשיכה.

(סוף שיעור)