שיעור בוקר 17.04.2022 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
פסח – קטעים נבחרים מן המקורות
קריין: שיעור בנושא - פסח, קטעים נבחרים מן המקורות, כותרת: "יציאת מצרים", "עניין יציאת מצרים", בפסוק מס' 192.
אנחנו עברנו תקופת הכנה מאוד טובה, התקרבנו בעזרת ה' למצב של התנתקות מעל מנת לקבל ועלינו להמשיך בזה. לשם זה יש לנו את השבוע הקרוב, לכן נשתדל להתאמץ ועוד יותר להבין ולהרגיש, בעיקר להרגיש מה זה להיות מנותק מעצמי, מה"אני", ולהיות מחובר ל"אנחנו". זו בעצם כל יציאת מצרים, לעבור מ"אני" ל"אנחנו", להתנתק מפרעה ולהידבק בבורא. על הבורא כתוב, "בתוך עמי אנוכי יושבת", שהבורא נמצא בתוך העם, בתוך הקבוצה, בתוך החברים, מה שאין כן פרעה נמצא בכל אחד ואחד, בגישה ובדאגה אישית של כל אחד לעצמו בלבד.
לכן עלינו להשתדל להיות בכאלו הכנות, כוונות, נטיות, מחשבות, חשבונות של "אנחנו". מה זאת אומרת "אנחנו"? שאני בתוך האחרים, מתבטל כלפיהם. ככל שהם נראים לי לא כמוני, רחוקים, הפוכים, שונים, אני משתדל להתבטל כלפיהם, להיטמע, להתמוסס בהם כך שה"אני" שלי נעלם, ומה שיוצא הוא שה"אני" הופך להיות ל"אנחנו". בכך אנחנו יוצאים מהאגו שלנו, ממצרים שלנו, ומתחילים להרגיש את המציאות הכללית, האינטגרלית, הגלובלית שכולה קיימת רק בצורה כזאת, והכוח שמחזיק אותה, שמניע אותה, שמקיים אותה, הוא הבורא. זו בעצם יציאת מצרים.
הלאה אנחנו רק מתפתחים בהתנתקות של כל אחד מה"אני" שלו ובהידבקות שלו ל"אנחנו", כדי שאחר כך אפשר יהיה להגיד עלינו שנעשינו לעם. אומנם יש שם הרבה יחידים אבל כולם מחוברים "כאיש אחד בלב אחד", או לפחות נמצאים בנטייה לזה. אלו רצונות שונים, ו"כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו", כלומר הרצון, היצר גדול יותר ושונה מהזולת, מהחברים, אבל כולנו מחוברים בנטייה כזאת שכל הרצונות האלה הם כביכול לב אחד. זה לא דומה למה שקורה בעולם שלנו שיש קבוצות של אנשים שמתחברים ביניהם, אלא מדובר על להיות תחת כוח עליון אחד שאנחנו מתבטלים כלפיו, ולכן זה גורם לחיבור בינינו.
נקרא את הפסוקים, נדבר עליהם, נשתדל ללעוס אותם, להבין אותם, לבלוע אותם, להרגיש אותם, להתכלל מהם. יש לנו שבוע ימים לעבודה הזאת, כי כל המעבר הזה ליציאה ממצרים, רק ליציאה, לוקח שבוע ימים. כלומר צריך לעבור על כל התכונות הפנימיות שלנו, על שבע תכונות, וכך אנחנו מתקדמים, בונים את עצמנו בצורה רוחנית. נקווה שנרגיש איך זה באמת קורה לנו ונעבור.
יש בינינו כאלו שהם כבר גדולים ומרגישים את השינויים האלו, יש כאלה שעוד לא כל כך מרגישים שינויים, יש כאלה שמרגישים שינויים אבל לא יודעים מאיפה הם, זאת אומרת, לא משתתפים בלנהל אותם, ויש שהם כמו תינוקות, אומנם זה עובר עליהם אבל הם לא מודעים למה שנעשה איתם. אבל אם כולנו נרצה לצאת ממצב של שליטת האגו שבינינו למצב שבינינו שורה כוח אהבה, כוח חיבור בלבד, אז כולנו נצא.
הקבוצה שיוצאת ממצרים היא של גברים, נשים, ילדים, זקנים, כולם, הם לוקחים איתם אפילו את החיות, לוקחים את כל מי שנמצא איתם במצרים, לא משאירים שום דבר, וזה רק אומר עד כמה אנחנו מוכנים להתנתק מהמצב שהיינו בו עד כה ולעבור למצב החדש. המצב החדש הוא חיבור בינינו, הרגשה שאנחנו שייכים לגורל אחד שמנהל אותנו, מסכימים להיות עימו ככל האפשר, ומתבטלים כלפי החיבור בינינו.
קריין: כותרת "עניין יציאת מצרים", פסוק מס' 192. כותב הרב"ש.
יציאת מצרים
עניין יציאת מצרים
"בזמן שהאדם הוא עובד את עצמו, הוא לא יוכל להיות עובד ה', כי אי אפשר לשמש שני מלכים בבת אחת. ורק לאחר שהאדם יוצא ממצרים, היינו מקבלה עצמית, אז הוא יכול להיות עובד ה'. ואז הוא מסוגל לזכות לתורה. היוצא מזה כי החידוש הראשון הוא יציאת מצרים."
(הרב"ש. 932. "חידוש הראשון")
ברור לנו שקודם עלינו להתנתק מעל מנת לקבל, מהאגו שלנו, וודאי שבמידה שהוא מתגלה בכל אחד. אחר כך האגו יגדל יותר, אבל אנחנו מדברים לעת עתה. במה שאני עכשיו נמצא, אני רוצה שיקרה לי "נס", שאני אתנתק מהאגו שלי ואהיה מחובר לכולם, או ההיפך, אני אתחבר לכולם עד כדי כך שאני אתנתק מהאגו שלי. המעבר מזה שאני מנותק, שוכח מעצמי, לזה שאני מרגיש דבוק לקבוצה, זה בעצם יציאת מצרים, יציאה מקבלה עצמית.
כשאני יוצא מקבלה עצמית, אני הופך להיות עובד ה' כי אני לא דואג לעצמי, ועוד יותר מאשר קודם אני מרגיש שאני נמצא בשליטת הבורא. שליטת הבורא היא לא שיש שליטה כמו שהייתי שולט על עצמי, זו שליטה אחרת, זו שליטה שהיא מתראה רק בתוך אותה הקבוצה או האנושות או המערכת שאני נכלל בה. הכוח הכללי שמתגלה בתוך המערכת הזאת נקרא "בורא", כמו שכתוב, "בתוך עמי אנוכי יושבת". לכן האהבה לעצמי הופכת להיות לאהבה לקבוצה הקטנה, אחר כך לאהבה לכל האנושות ואחר כך לכל המציאות, כי הכול מתקבל בי כגילוי הבורא כלפיי.
בכך שאני משתדל להיות מחובר יותר עם כל המציאות המתגלה, אני הופך להיות עובד ה', ובמידה הזאת אני זוכה לכוח פנימי שנמצא ושורה בכל המציאות שהוא הבורא. מכך אנחנו מבינים שיציאת מצרים היא דבר שלא קורה בבת אחת אלא זה דבר ממושך, והעבודה שלנו צריכה להיות בהתאם לזה.
שאלה: כשאדם עובד לעצמו, זה משהו שהוא מוכר לנו וברור שהוא ממלא את הרצונות שלו. מה זה נקרא להיות עובד ה', על איזה רצון אנחנו עובדים?
אין בורא ללא נברא. הבורא זה כוח שמתגלה בתוך אוסף של אנשים שיש ביניהם חיבור, ערבות הדדית, ואז הכוח המשותף ביניהם מתראה לנו כבורא. את אותו כוח אנחנו רוצים להכיר יותר, לאתר, להתאים את עצמנו אליו, להידמות לו.
זאת אומרת, ככל שאני מתאר את העשירייה שלי שהיא אוגרת בתוכה, שומרת בתוכה את דוגמת הבורא, דמות הבורא, כוח שמחבר, מדביק אותם - במידה הזאת אני רוצה לחזק את הכוח הזה וזו כל העבודה שלי, ובה אני תולה את כל החיות, התקווה, האמת. לא לעצמי אישית, אלא בכלל, ורק אליו אנחנו צריכים כולנו להגיע ולהידבק. זה נקרא שאני עובד הבורא.
תלמיד: זה רצון מסוים? רצונות משתנים? איך לתאר את זה נכון?
זה רצון מסוים, לגלות את הכוח המרכזי שהוא בלבד קיים בתוך המבנה הכללי של כל המציאות וסביבו כל המציאות נערכת ומתחברת. והכוח הזה מחייה אותה, מחזיק אותה - ובזכותו הכול קיים.
שאלה: אז אם זה רצון מסוים, מהו הרצון הזה?
הרצון שכל חלקי המציאות שבכוונה נבראו הפוכים מהבורא בכל מיני צורות ואופנים, ירצו למרות זאת להתגבר על הפערים שביניהם, על האגו שלהם, השנאה שביניהם, על מנת להיות מאוחדים ביניהם ובצורה כזאת לגלות אותו בתוכם.
שאלה: האם היציאה משליטת פרעה, זו כניסה לחיבור הנכון תחת שליטת הבורא? או שעדיין צריך את המצב הזה בין שמיים וארץ?
יש כל מיני מצבים שהאדם נמצא במעברים ביניהם, פה ושם, שם ופה, ועדיין הוא לא יודע בדיוק איך לשייך את עצמו לבורא - אבל אלה דברים מוגדרים ואנחנו צריכים לעבור אותם, ואין בזה כל כך הרבה אופנים. ודאי שיש ספקות, בעיות וזה יכול להיות שנים, למרות שבזמננו זה כבר מצטמצם לזמן יותר קצר, אבל יכול להיות שנים שבהם האדם נכנס ויוצא, נכנס ויוצא, כאילו נכנס ויוצא, ובעצם הוא נמצא במעבר בין כל המצבים הללו. וזאת בעיה של החיבור שלו לעשירייה והשפעת הסביבה עליו.
שאלה: מה צריכה להיות הגישה האישית שלי כשאני ניגש לחברים, ניגש לעשירייה?
אני צריך להתייחס לעשירייה שלי כאל המצב המתוקן, ואם אני נכלל בו, אני יוצא מה"אני" שלי האגואיסטי, יוצא ממצרים ונכנס כבר למעבר, למצב הרוחני - כך אני צריך לקבל את המצב. וככל שאני נכלל בהם ומתקשר איתם, במיוחד פנימית, נפשית, ולאו דווקא פיסית - כי אנחנו בדרך כלל רחוקים זה מזה - ומשתדלים להיות קרובים זה לזה במרחק הפנימי, בכך אנחנו מפעילים בעצמנו יותר ויותר את האור העליון האחד שפועל עלינו ומאחד אותנו.
שאלה: אני לא מצליח להבין מה זה אומר, להתנתק מעצמו וללכת מעל האגו. הכול בתוכי מבולבל. האם יש תשובה לזה, או שעם הזמן אני צריך להבין בעצמי?
לשם כך נעשתה השבירה, והיא פועלת על כל בני האדם וכולם מרגישים את עצמם שבורים, וכל אחד נמצא בתוך האגו שלו, ויכולים להתקשר זה עם זה רק בתנאי שיש מזה איזה רווח אגואיסטי. וכך אנחנו קיימים, עד שאנחנו מחליטים שהעתיד הנכון הוא אך ורק בתנאי שאנחנו דווקא נתחבר מעל הכוחות המפרידים בינינו ונלך להרכיב את החברה החדשה שלנו.
אומנם בפנים פועלים בינינו כוחות אגואיסטים, אבל אנחנו יודעים שאנחנו חייבים מעליהם בכוח ובמאמץ לעשות חיבור בינינו, ושלא כמו ילדים קטנים, כשלא מצליחים במשהו, יכולים לזרוק, אנחנו מבינים שאת שני כוחות הטבע, כוח הדחייה וכוח המשיכה עלינו לנהל, ולעשות כך שכוח המשיכה יהיה תמיד יותר גדול מכוח הדחייה. ולשם כך נותנים לנו כל מיני צורות קיום בקבוצה פיסית, בעולם פיסי, ואפילו בלי הרצונות שלנו, אנחנו יכולים לקיים התקרבות פיסית בינינו. וכך אנחנו מעמידים את עצמנו יותר ויותר קרובים זה לזה.
ההתקרבות הזאת היא הדרגתית, אני לחבר והחבר לי, בכל מיני מעברים שמתקרבים ומתרחקים עד שמבינים שאי אפשר אחרת. ואומנם אנחנו רוצים לברוח מהחיבורים שלנו, עד שאנחנו מתחילים לראות שאין לנו מנוס, אין לנו שום אפשרות אחרת להשפיע על ההתקרבות הפנימית שלנו, אלא רק על ידי החיבור בינינו.
והחיבור הזה לאט לאט מתגלה ונעשה יותר ויותר חשוב. אומנם אנחנו צריכים כל הזמן להחזיק אותו ולא לתת לו לברוח מאיתנו, כי האגו שלנו כל הזמן מתגלה, אבל אנחנו צריכים גם להבין שהאגו שמתגלה, זה כדי שעל פניו אנחנו צריכים לגדל, ולקבוע חיבור יותר חזק, כמו שכתוב "על כל פשעים תכסה אהבה" - ככל שמגלים פשעים יותר גדולים, צריכים לגלות אהבה יותר גדולה. וכך היא ההתקרבות שלנו, עד שאנחנו מגלים שאנחנו לא מסוגלים בעצמנו להתקרב ולצאת מהאגו - ואז אנחנו צועקים.
הצעקה הזאת היא עדיין לפנינו, אבל אנחנו נמצאים כבר בתהליך ולכן אני מבקש מכולם להשתדל להשתתף בתהליך הזה. כי כמו שאנחנו לומדים אפילו מהסיפור, אז ממצרים יוצאים כולם, גברים, נשים, זקנים, ילדים, את כולם לוקחים וגם את כל הכלים שלנו, היינו הרצונות, המחשבות, והתוצאות מהפעולות שעשינו במצרים, הכול הכל אנחנו לוקחים איתנו.
ולמרות שאנחנו בורחים ממצרים בלילה, ולא מבינים איך ולאן, אנחנו פשוט בורחים, כי יודעים שחייבים לברוח מהחיים האלו שהם באגו גדול, בשנאה הדדית, בתחרויות, בדחייה הדדית, ואנחנו חייבים לצאת מכל החיים האלו, מכל העולם הזה שנבנה על ידי האגו שלנו שכיוון אותנו לזה.
וכאן אנחנו בורחים ממנו, רוצים להתנתק כדי לבנות יחסים אחרים. עולם חדש שלא יתקיים על ידי שנאה, דחייה, מעמדים זה כנגד זה, מלחמות והתנגשויות, אלא כולנו נבנה מערכת הדדית. זאת אומרת, שכל אחד יכול לעזור ולהשלים את השני. ומפני שאגרנו בתוכנו חסרונות גדולים, רצונות אגואיסטים גדולים, אנחנו יכולים להתחיל לעבוד איתם בצורה הפוכה, להשלים זה את זה.
כי אנחנו רואים שבהתנגשות בינינו אנחנו רק הורסים את עצמנו, והכוח העליון שיכול להתגלות בינינו ככוח חיבור, אהבה, השלמה הדדית, הוא יכול להיעלם מאיתנו לגמרי.
ואז אנחנו צריכים להתחיל להרכיב אותו - כמו שכתוב, "אתם בניתם אותי", כך אומר הבורא, וביציאה ממצרים אנחנו מתכוונים לזה, איך לבנות את הבורא בינינו. זאת אומרת, להקים מערכת קשר כזאת, יחסים כאלו שבהם יתגלה כוח החיבור, ההשלמה, האהבה, וכך נתקיים וניכנס לעולם הנצחי.
שאלה: האם אני צריך לראות כאילו החברים שלי בעשירייה צריכים שאני אצא ממצרים או שאני צריך לראות אותם שכבר יצאו ממצרים, באיזו דרך אני צריך לראות את החברים שלי בעשירייה?
אני צריך לראות את החברים שלי בעשירייה שהם מוכנים לצאת ממצרים, אומנם יכול להיות שאני לא מזהה את זה במאה אחוז, אבל הם מוכנים לצאת ממצרים ולכן הבורא בחר אותם להיות איתי ובעצם אני גם מסודר מלמעלה על ידי הבורא לבוא אליהם ולתמוך בהם, וכך אנחנו יוצאים. חוץ ממני אישית הכול מוכן ומזומן לצאת מהעולם האגואיסטי, מהיחסים האגואיסטיים - לעולם אחר, העליון, עולם של אהבה, עולם של חיבור, תמיכה הדדית. אם אנחנו משתדלים לייצב יחסים כאלה בינינו, כך אנחנו מרכיבים תשתית לגילוי הכוח העליון לפי השתוות הצורה.
שאלה: חשבתי הרבה ממה אני מפחד ביציאה ממצרים, והגעתי למסקנה שאני מפחד לאבד את חופש הבחירה. עכשיו יש לי אשליה כאילו אני יכול להיות או צדיק או רשע, אני יכול להתפלל, לא להתפלל. האם ברוחניות יש חופש בחירה או רק הכנעה מלאה כלפי השפעה? יש פחד שתהפוך לרובוט של השפעה.
כשיוצאים קצת אפילו להרגשה של העולם העליון, מתחילים לראות את המציאות שלנו, כמה כולנו כלולים בתוך הרצון לקבל. והרצון לקבל הזה כל פעם כנחש מסתכל איפה יש לו עוד משהו לבלוע וכך הוא עושה. כך אנחנו בחיים שלנו. אין לנו שום בחירה, אנחנו מנוהלים מלמעלה במאה אחוז והנחש מנהל אותנו, הולך לפנינו ומכוון כל אחד ואחד רק לראות איפה יש יותר לקבל.
כשאנחנו יוצאים מהמצב הזה, מתחת שליטת הנחש, הרצון לקבל שלנו, אנחנו לאט לאט מתחילים לגדל בנו את כוח ההשפעה ואז מתחילים לעבוד בשני קווים. אחר כך עוד נלמד איך אנחנו נצרף אותם יחד לקו השלישי. ולכן אנחנו לא רצים רק אחרי איזה אור קטן מאוד שזה ניצוץ מאור החכמה, אלא גם אור החסדים. ואחר כך התלבשות אור החכמה באור החסדים. זאת אומרת - אנחנו מתחילים להרכיב את המציאות שלנו בעצמנו ואנחנו כביכול עומדים מעלינו כמו הבורא ומנהלים אותנו מלמעלה. זה מה שקורה לנו בהתפתחות לקראת העולם העליון.
אנחנו לא מאבדים שום דבר, אנחנו רק מתחילים לראות באיזו מידה אנחנו היינו מבולבלים ונזרקים מרצון אגואיסטי אחד לרצון אגואיסטי אחר ובזה טעינו כאילו זו הבחירה החופשית, חיים חופשיים. זה לא חיים חופשיים, זה מה שנקרא "מחליף פרה בחמור". אתה לא יוצא מהבהמיות אלא נראה לך שאתה בכל זאת משנה משהו.
אתה לא משנה כלום, אתה פשוט קופץ מרצון אחד לרצון אחר שמנהל אותך. וגם לא אתה קופץ, לא אתה בוחר, אלא מלמעלה. אתה אפילו לא מכיר את זה. מה שאין כן ברוחניות אנחנו מתחילים לראות, להבין איך אנחנו מתחילים להשתתף במערכת הבחירה החופשית.
שאלה: האם במידה שאדם מתאר לעצמו את דמות העשירייה, היכן שהחברים מקושרים באהבה הדדית, בהשפעה הדדית, במידה שהוא מסוגל להרחיב אותו בכוח האהבה, האם זוהי היציאה ממצרים, אותה מידת גילוי הבורא?
יציאה ממצרים היא על ידי שאדם בסופו של דבר מחליט שהוא לא רוצה להיות תחת שליטת הרצון לקבל שלו אלא הוא חייב לגלות את כוח ההשפעה. הוא מוכן לעשות פעולות למרות שזה נגד הרצון לקבל, כדי שיהיה לו כוח השפעה. רק אז - במידה הזאת הוא יכול לעשות איזו פעולה נכונה שלא תסגור אותו באגו שלו כמו תמיד.
תלמיד: כלומר את התאור הזה עליו ליצור בקשר עם החברים, באיזו מידה הם נמצאים באהבה הדדית, בהשפעה הדדית.
אם הוא מתקשר לחברים כדי לבנות ביניהם קשר הדדי, כל אחד מבטל את עצמו ככל יכולתו כדי להיות קשור עם האחרים ברשת אחת. בצורה כזאת הם לאט לאט בונים בהדרגה את המערכת, שיכולה - כמו רשת שתופסת דגים ומוציאה אותם החוצה - אותה המערכת שהם בונים, היא מעליהם - תופסת אותם ומוציאה אותם מהאגו שלהם לעל מנת להשפיע.
שאלה: איך אדם יכול לבדוק את עצמו שהוא אכן יוצא ממצרים, האם יש לו העדפות חדשות?
אם הוא חושב על העשירייה ולא על עצמו, זה נקרא שהוא בדרך ליציאת מצרים.
תלמיד: כל יום יש לנו התקשרויות, אנחנו בכל זאת חותכים משהו מעצמנו, מקריבים משהו מהאגו שלנו.
אתם בזה לא עושים שום דבר נגד האגו, אתם בזה רוצים להתקדם בצורה אגואיסטים זה אל זה. אבל אין ברירה, אתם ממשיכים בזה עד שמבינים שהפעולות האלו שאתם עושים הן פעולות אגואיסטיות, ושאפשר לעשות זאת אחרת רק על ידי חיבור ביניכם ותפילה.
תלמיד: לא תמיד אנחנו הולכים אחרי האגו שלנו, הרי לא תמיד נעים להיכנס לעשירייה.
אנחנו תמיד הולכים אחרי האגו שלנו. רק בתנאי שכולנו יחד יכולים להתחבר ולפנות לבורא אז יכולים לקבל מלמעלה איזה רצון חדש, השראה עליונה וזה מוציא אותנו. אם אנחנו בעצמנו, כמו שאתה אומר, מתקשרים, מדברים, זה הכול אנחנו. רק התקשרות לכוח העליון יחד ככל האפשר, שישרה עלינו, ילווה אותנו וישנה אותנו, רק זה יכול לעזור.
שאלה: בערב פסח התלבטתי בין להיות עם המשפחה לבין להיות בשיעור. שאלתי את הקבוצה, וחבר ענה לי בפרטי שהוא תמיד בא לשיעור, קיבלתי את דעתו ובאתי לשיעור, והרגשתי ממש טוב. השאלה, האם לשאול את החבר ולבקש שהוא יחליט בשבילי זה דבר נכון או לא?
כן, חבר יכול להגיד לך מה הוא חושב שכדאי לעשות, אבל האם לשמוע או לא זו כבר ההחלטה שלך.
שאלה: אני מנסה לדמיין לעצמי את הרשת הזו. האגו שלי הוא באחריות של תשעת החברים האחרים, ואם אנחנו עושים את זה בעשירייה אנחנו יכולים לעשות אותו הדבר גם עם עשיריות אחרות במעגלים הולכים וגדלים, וכך כלפי כל היקום בסופו של דבר. זה תיאור נכון?
יכול להיות שזה נכון. אני רק לא מבין מה ייצא לך מזה?
תלמיד: אני רוצה להרגיש את זה יותר, אני יודע שאני די שכלתן.
אני רוצה יותר להיטבע בתוך הטקסטים של בעל הסולם ורב"ש ולא במה שאני מתאר לעצמי ואחר כך לוקח את התמונה שציירתי לעצמי כדבר אמת. אני כל הזמן רוצה לצייר את התמונות האלה לפי מה שאני קורא בטקסטים המקוריים שלנו.
שאלה: בכל חבר יש משהו ייחודי לו שמשלים את העשירייה. איך אנחנו יוצרים את האיזון בין זה שאני צריך להביא את הייחודיות שלי לבין הביטול כלפי החברים?
אני בסך הכול צריך לבנות צורה יחידה לפניי כקבוצה ולהשתדל להתקרב אליה ולהיטמע בה.
שאלה: לפי התהליך שציירת בהתחלה, נשמע שאני מרחיב עוד ועוד את הרדיוס של ה"אני" שלי מהעשירייה לאנושות כולה. אז מה זה נקרא לצאת מעצמי?
"לצאת מעצמי" זה נקרא עד כמה אני מעדיף את הטענות, התכונות והמטרות של הבורא דרך הקבוצה ומכניע את עצמי כלפי זה.
תלמיד: אחרי שהאדם יוצא מעצמו ומתחיל להרגיש את הקבוצה בצורה רחבה יותר, זה חלק מה"אני" שלו, זה כבר נחשב "אני"?
זה הופך להיות ה"אני".
תלמיד: האם "לצאת מעצמי" זה לעלות למעגל גדול יותר?
כשאני מתעלה מעל הנחש שלי, מעל יצר הרע שלי, האגו שלי ונכלל בקבוצה, שם אני מוצא את ה"אני".
תלמיד: מה זה עבד ה' פה?
"עבד ה'" זה מי שמבטל את עצמו כלפי העשירייה ועם העשירייה מוכן לבצע פעולות שכבר נקראות "מצוות", שהבורא מצווה עלינו, שכך נתנהג, נתקדם ונשתפר עד שנגיע להידמות לו.
שאלה: אמרת קודם שגם נשים וילדים יצאו ממצרים וצריכים להרגיש.
לא מדובר על גברים, נשים וילדים אלא על מידת ההתפתחות של הרצון לקבל באדם. לפי מה שאנחנו רואים ככל שמתפתח באדם הרצון לקבל חכמת הקבלה מתגלה כביכול כלפי כולם, וככל שהאדם מסוגל, מתפתח ומגלה את עצמו כלפי חכמת הקבלה, במידה הזו הוא מתקדם.
תלמיד: מהם חלקי העם שבכלל לא עלו?
אז לא עלו, מה אפשר לעשות, עד שההתפתחות תגיע אליהם. אנחנו נמצאים, כמו שבעל הסולם כותב, לקראת גאולה כללית ושלמה. אז מה זה "חלקי העם", מה עם כל האנושות?
תלמיד: אני מתכוון לרצון שלי ושואל, איפה אני בתוך העשירייה, האם אני מחלקי העם שלא יוצאים ביציאת מצרים או שאני באיזה מקום של נשים וילדים שזו רמת מודעות פחותה?
לא, נשים ,ילדים, גברים, זקנים או צעירים, הכול באדם, לא חשוב מי הוא ומה הוא. אנחנו לא מתייחסים לבשר, אנחנו מתייחסים להתפתחות הרצון לקבל שנמצא כביכול בתוך הבשר, שנקרא "הנקודה שבלב". זה הרצון העליון, חלק אלוה ממעל, ולפי ההתפתחות שבה הוא נמצא הוא נקרא גבר, אישה, תינוק וכולי.
תלמיד: ברמה הזו אני רוצה לדעת את ההבחנה בין הרצונות האלה שהם נשים וילדים, שהם כן איכשהו מקושרים בתוך הקבוצה הזו והם יוצאים, לעומת הרצונות האלה או המצב האישי של האדם שבכלל עוד לא מקושר. כי נשים וילדים, הם בעצמם לא יודעים איפה הם נמצאים.
אתה יכול לראות בין המשתתפים שבאים אלינו באיזה מצבים הם נמצאים. בדרך כלל בין הגברים, או גם בין הנשים, אתה רואה את אלו שהם עדיין תינוקות, ואת אלו שכבר יכולים להיות יותר מבוגרים ויותר גדולים, וכן הלאה. מדובר לא על הצורה הפיזית של האדם, מדובר על ההתפתחות הפנימית שלו.
תלמיד: איזה חלק בי הוא חלק שלא יוצא ממצרים. אם אני אומר שהכול בתוכי, יש לי את החלק שהם נשים וילדים, אבל יש את החלק של אלו שבכלל לא יוצאים, אלה שנשארו שם. איך אני יכול לדעת איפה אני נמצא?
יש כאלה רצונות שאי אפשר לתקן אותם בינתיים. בגמר התיקון גם המצרים עוברים תיקונים, כל האנושות עוברת תיקונים בהדרגה, אבל בינתיים לא, בינתיים רק החלק שמתעורר. גם בנו יש רצונות יותר גבוהים ורצונות יותר נמוכים, וכך זה גם בכללות האנושות. אנחנו עוד נלמד, עדיין לא כדאי להסתבך עם זה. אנחנו צריכים לעשות הפצה רחבה כמו שבעל הסולם מתאר לנו שצריכה להיות בגמר התיקון, ומה שיש יש.
שאלה: במהלך תקופת הפסח, כך היה גם בשנים קודמות, כשאני צופה בשיעורים הגוף נהיה כבד יותר כי לכולנו יש כל מיני מחויבויות גשמיות, חומריות, וצרכים של הגוף, וכשאנחנו מעלים את חשיבות הנשמה, העשירייה, הגוף הופך להיות לא נחוץ מצד אחד, ומצד אחר כבד, והופך להיות קשה יותר ויותר לספק את הצרכים הגשמיים, החומריים של הגוף. איך אנחנו צריכים לסדר נכון את החלוקה בין לדאוג לצרכים של הגוף לבין לדאוג לצרכים של הנשמה?
זה לא בדיוק שייך לתקופה פסח אלא בכלל ליחס האדם לחיים. יכול להיות שאני עושה כל מיני פעולות שאני מחויב לעשות, אני צריך לעבוד, להחזיק את המשפחה, לסדר את הבית, לעשות קניות, להכין לעצמי אוכל, לדאוג לאישה ולילדים וכן הלאה, זה בכל זאת כתוספת לעבודה שלנו להתחבר בינינו. אנחנו לא יודעים למה זה מסודר בצורה כזו, אבל הכול משתלשל מנקודת הקשר בינינו לבורא שהייתה בתחילת הבריאה ואחר כך התגלתה ברצון לקבל עוד ועוד, וכך נבראה, נבנתה, התפתחה כל המערכת הזו שאנחנו רואים שכביכול כולה נגד החיבור, נגד הרוחניות.
אין ברירה אנחנו צריכים לעשות את כל הדברים האלה, אבל יש לך עם זאת ראש, ויש חלק בראש שאתה יכול להשאיר אותו פנוי למחשבות על חיבור ומטרת הבריאה. תנסה לעשות את זה יחד עם כל העבודות שאתה חייב לבצע בעולם הגשמי ותראה כמה זה עוזר לך לחלק את המציאות לשני עולמות ותראה שזה אפשרי ומקדם אותך. הכול נברא מהמצב השלם שהיה בהתחלה, וכשאנחנו מקבלים אותו כמצב השבור שלנו ומשתדלים להביאו שוב למצבו השלם, אנחנו בזה עושים תיקון וכך מגיעים למטרה.
תלמיד: אני מרגיש את הדברים שאתה אומר ומבין שזה הכול חלק מהתיקון גם אם זה נראה גשמי או חומרי, הכול קשור לרוחניות. אבל יש גם עניין שהתורה מייבשת את הרצון של האדם, את האנרגיה שלו, את הכוחות שלו.
זה בכוונה כדי שאתה תרצה להתקדם ולהידבק לכוח העליון שהוא מקור הכוח. אם היית מתקדם בכוחות שלך היית דוחה את הבורא, דוחה את כולם, היית הולך לבד, וזה דבר הכי לא אמיתי, הכי שקרי שיכול להיות.
תלמיד: אז לפני כן הגוף קיבל כוח מעל מנת לקבל ועכשיו הוא צריך לקבל כוח מעל מנת להשפיע?
כן.
תלמיד: אני רואה שגם בשנה שעברה היו לי אותן שאלות, ואז הכוונה שלי הייתה איך אני יכול לצאת ממצרים, עכשיו אני דואג לחברים, איך אני יכול לקחת את כל העשירייה שלי, את כל הכלי העולמי מחוץ למצרים? השאלות שלי קצת השתנו.
זה לא קצת השתנה, זה השתנה בהרבה מאוד, כי עכשיו אתה מבין שיציאה ממצרים זה התחברות לעשירייה. שבתוך העשירייה שאתה מתאר את עצמך שם, לא שאתה נמצא לבד ולא במרכז העשירייה, אלא בחיבור עם האחרים, עם החברים.
רק בזה שאתם משיגים את החיבור אתם מתחילים לצאת כל אחד מהאני שלו ל-אנחנו וזאת יציאת מצרים. אתה כבר מתאר את זה בצורה אחרת. אולי אתה עוד לא יכול להביע את זה בצורה שלימה, אבל זו כבר תמונה אחרת, דרגה אחרת.
שאלה: פתחת את השיעור ואמרת שאנחנו נצא, גברים נשים וילדים, דיברת על דרגות של רצונות לדבר. אבל אתה גם דיברת על דרגת החיות. לְמה אתה מתייחס?
כל הרצון לקבל שלנו אנחנו סוחבים אתנו מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע, וככל שמשתמשים בכל הרצונות שלנו, אפילו ברצונות שלא ביחסים בין בני אדם, אנחנו גם משפרים אותם לעל מנת להשפיע.
תלמיד: אתמול אתה דיברת עם תלמיד על שינוי של מדרגה לדרגה חדשה והוא שאל אותך אם אפשר לחזור אחורה ואתה אמרת שכל עוד אתה לא משתחרר לחלוטין מהמצב הקודם אתה לעולם לא תגיע למצב החדש. איך אנחנו יכולים לברר שעשינו את הניקיון בתוך העשירייה? מה אנחנו צריכים לברר כדי להיכנס למדרגה החדשה, והאם זה משהו שקשור ברצונות אישיים שאותם אנחנו צריכים לבטל?
אתה צריך להאמין שהחברים נמצאים בדרגה יותר גבוהה ממך, כמו במאמר על רבי יוסי בן קיסמא. תקרא שוב את המאמר הקטן הזה ומתוך זה תבין שחוץ מביטול כלפי הקבוצה אין לך שום הבחנה נכונה להתקדם ברוחניות. זה הכול.
קריין: 193. כותב הרב"ש.
"אם האדם מונח תחת שליטה זו כמו אומות העולם, נמצא שהוא בגלות, ואז הוא בבחינת עובדי עבודה זרה - ואז יש מקום לתפילה שהקב"ה יעזור לו לצאת מגלות הזו, ואז שייך לומר: ועכשיו, היינו לאחר שהוא בגלות והוא בבחינת עובדי עבודה זרה, שייך לומר: ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו, שפירושו לעבוד עבודת הקב"ה ולא לעבוד לשליטת עבודה זרה. וזה נקרא יציאת מצרים, שאז כל המעשים הם להקב"ה. ובשביל זה מיחסים את המצוות - "זכר ליציאת מצרים", שרק אז לאחר שיוצאים מגלות מצרים אפשר לקיים את המצוות מטעם ציווי ה' ולא מטעמים אחרים."
(הרב"ש. אגרת ס"ו)
כל עוד אנחנו נמצאים תחת שליטת הרצון לקבל שלנו, אנחנו לא יכולים לעשות שום פעולה בעל מנת להשפיע שזה נקרא "לעשות מצווה". וכל הפעולות שלנו, ככל שיהיו יפות, טובות אולי, כפי שנראות לנו בעולם הזה בין בני אדם, הכול בכל זאת נעשה מטעם האגו.
ורק אחרי שאנחנו יוצאים מהאגו, זה נקרא "יציאת מצרים", מתעלים מעל לאגו שלנו, ומסוגלים לעשות פעולות השפעה טהורות, לא מטעם האגו שלנו, אלא מטעם שאנחנו רוצים להשפיע זה אל זה, ככל האפשר, לפי הדרגה שלנו. כי למעלה מיציאת מצרים עלינו לעלות עוד 125 דרגות בעל מנת להשפיע.
ולכן כך אנחנו צריכים לראות את עצמנו בדרך שלנו, העיקר זה לצאת מהגלות, זאת אומרת שנמצאים בתוך הרצון לקבל והוא מכתיב לנו מה אנחנו צריכים לעשות, כדי להגיע לגאולה, כי אנחנו כבר לא עושים פקודות של האגו שלנו ומתקיימים מכך שהיחס לבורא שאנחנו רוצים לקבוע מתוך העשירייה, מתוך הקבוצה שלנו הגדולה, זה מה שקובע את הפעולות שלנו.
אז היחסים, הפעולות שאנחנו יכולים לקבוע מהקשר בינינו ולבורא אלו הפעולות שלא שייכות לעל מנת לקבל, לאגו שלנו, והן פעולות רוחניות ובהן אנחנו נתחיל להרגיש את המציאות הרוחנית העליונה.
שאלה: ביציאה ממצרים אני מרגיש בתוכי איזו נקודה שבלב שמרחיבה את הלב שלי ומחברת אותי עם החברים ועם בורא. במצב הזה של יציאה מעצמי אני מרמה את עצמי, בעצם?
איך אני אדע אם אני מרמה את עצמי או לא ביציאה ממצרים? בזה שאני מפסיק לחשוב על עצמי וחושב רק על העשירייה ודרכה על הבורא.
שאלה: כתוב פה בקטע, "יש מקום לתפילה שהקב"ה יעזור לו לצאת מגלות הזו," התפילה הזאת היא תפילה על העשירייה, תפילה שכוללת את כולם?
זו תפילה על העשירייה, תפילה על כולם בכוונה שמהפעולה הזאת שאדם מתכוון שיעשו כולם לפי הנטייה שלו, יהיה נחת רוח לבורא. "מצווה" זה נקרא שרוצים לגרום בזה טוב לבורא.
שאלה: מה הפעולה שמטהרת את הכוונות שלנו ביחס לעשירייה?
בפעולה הפיזית, יש כל מיני פעולות, אבל לא שהן בעצמן מטהרות לנו את הכוונות שלנו. הכוונות שלנו מטהרות רק על ידי זה שאנחנו מתאספים, לא חייב להיות פיזית, ורוצים להתחבר בינינו, ומבררים עד כמה אנחנו עוד לא מחוברים, מה יש לנו לעשות כדי להתחבר, ופונים לבורא שהבורא יעזור לנו, יחבר אותנו, ינקה את השטח שלנו בינינו מהרצונות, הכוונות אגואיסטיות, ושאנחנו נתייחס אחד לשני רק בצורת חיבור, אהבה למעלה מהאגו שלנו.
קריין: 194. בעל הסולם.
"אסור ליחיד לצאת מהכלל, ולבקש על עצמו, אפילו לעשות נחת רוח ליוצרו, זולת על הכלל כולו." מפני שבפעולות כאלה שאנחנו חושבים על עצמנו, שאנחנו יכולים לעשות פעולה ובזה להנות את הבורא, אני לא יכול לעשות נחת רוח לבורא. נקודה. לא יכול. אלא אם אני מעורר את הכלל, ואת הכלל אני מעורר רק על ידי זה שאני פונה לבורא ומבקש מהבורא עבור הכלל, עבור הקבוצה, אז במידה שהקבוצה מתעוררת, במידה הזאת אנחנו עושים נחת רוח לבורא.
אני בעצמי לא יכול לעשות לו נחת רוח, אלא אני אגרום לחיבור בעשירייה שהיא תשתדל על ידי הכוח העליון לעשות פעולת השפעה הדדית ובזה יהיה נחת רוח. הבורא הוא כמו גננת כמו אימא שנהנית מזה שילדים שלה משחקים זה עם זה בהשפעה הדדית.
קריין: 194, כותב בעל הסולם.
"אסור ליחיד לצאת מהכלל, ולבקש על עצמו, אפילו לעשות נחת רוח ליוצרו, זולת על הכלל כולו. [...] כי היוצא מהכלל לבקש על נפשו בפרט, אינו בונה, אלא אדרבה, גורם חורבן לנפשו [...] וגם בזמן עבודה כשהאדם מתפלל ביחידות, על כורחו יוצא מהכלל ומחריב לנפשו [...] שלא היה אפילו התעוררות, לכל פרט מבני ישראל, לדרוש שום דבר ביחידות [...] כי לכל פרט לא היה חסר כלום, מחמת שלא הרגישו בעצמם, לאני בפני עצמם, וזה כחם לצאת ממצרים ביד רמה."
(בעל הסולם. "לא עת האסף המקנה")
באיזה כוח יוצאים ממצרים? רק על ידי זה שמתפללים עבור הזולת, מחזקים את החברים, מעוררים אותם וחושבים רק על הכוח הכללי של העשירייה כדי להתחבר יותר נכון ולגרום בזה נחת רוח לבורא. זאת בעצם התכנית של יציאת מצרים בפועל, אחרת לא יוצאים.
קריין: 194, בעל הסולם.
"אסור ליחיד לצאת מהכלל, ולבקש על עצמו, אפילו לעשות נחת רוח ליוצרו, זולת על הכלל כולו. [...] כי היוצא מהכלל לבקש על נפשו בפרט, אינו בונה, אלא אדרבה, גורם חורבן לנפשו [...] וגם בזמן עבודה כשהאדם מתפלל ביחידות, על כורחו יוצא מהכלל ומחריב לנפשו [...] שלא היה אפילו התעוררות, לכל פרט מבני ישראל, לדרוש שום דבר ביחידות [...] כי לכל פרט לא היה חסר כלום, מחמת שלא הרגישו בעצמם, לאני בפני עצמם, וזה כחם לצאת ממצרים ביד רמה."
(בעל הסולם. "לא עת האסף המקנה")
זאת אומרת, ככל שאנחנו מתקרבים למצב שאנחנו מרגישים "אנחנו" במקום "אני", כך אנחנו מתקרבים ליציאת מצרים. בתחילה רק אנחנו ואחרינו כל האנושות, לא תהיה ברירה, כמו שבעל הסולם כותב על מלחמות הדור האחרון, שהאנושות תצטרך לקבל על עצמה את התנאי הזה, על אף שיעבור עליה מה שיעבור. סוף תכנית הבריאה קיים, ואנחנו צריכים להתכלל בו בצורה ההדדית השלמה.
בעל הסולם כותב כאן דברים מאוד חמורים, שמי שחושב על עצמו, אפילו אם הוא נמצא בבית וחושב על עצמו ולא על העשירייה, הוא הורס את עצמו. זה מה שהוא אומר, "אלא אדרבה, גורם חורבן לנפשו" וכן הלאה.
אנחנו צריכים לקבל את הדברים האלה בצורה חמורה ביותר, בעל הסולם בעצמו כותב את זה. אז בואו נקבל את הדברים האלה בצורה אמיתית ונשתדל לחזור עליהם עוד ועוד, וכך לאט לאט נתחיל להבין, להרגיש, להתפלל על מה שבאמת חסר לנו, על הדברים הנכונים. כי אם אנחנו מתפללים על דברים שהם לא בהתאם להתקדמות הרוחנית שלנו, אנחנו גורמים בזה לסטיה מהדרך ואז מרחיבים ומושכים את כל ההתפתחות שלנו לעוד שנים רבות.
שאלה: כשאני מרגיש רק את עצמי, זה אומר שהחיבור בעשירייה התפרק או שאני יצאתי מהחיבור הזה?
על העשירייה אתה לא יכול להגיד כלום, את העשירייה אתה צריך לקבל כמו שרב"ש כותב על העשירייה, שהם כולם נמצאים בגמר התיקון ורק אתה יצאת מזה.
תלמיד: אבל אז אני נכנס לתפילת יחיד, כי הם כבר מחוברים ואני חושב איך אני מחבר את עצמי אליהם.
בסדר, אז אתה צריך להתפלל שהם יהיו בענייך כמאוחדים ואתה רוצה להתכלל בהם, להיטמע בהם.
תלמיד: אז אני בכל זאת צריך לבנות את החיבור הזה?
אתה צריך לבנות את החיבור, כי הכול כלפי האדם, כמו שהם נראים לך כך הם.
קריין: 195, רב"ש.
"כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח. יש להבין מה יש להרבות על ענין יציאת מצרים, עד שאמרו כל המרבה לספר הרי זה משובח. וכמו כן יש להבין מה שאומרים, בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים.
זה ידוע שבאור אין מה להוסיף אלא בהכלים. לכן "מרבה" שייך בהכלים, שהוא ענין חסרון הרגש הגלות. וכשבא להרגיש ענין הגלות, אז הוא מרגיש שהוא עצמו נמצא במצרים, ואם כן איך הוא יכול לומר את השבח של יציאת מצרים, בזמן שהוא נמצא במצרים. וזה פירוש, חייב לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים."
(הרב"ש. 922. "המרבה לספר ביציאת מצרים")
זאת אומרת, כל אדם ואדם חייב לתאר לעצמו מצב כאילו שהוא עכשיו יוצא ממצרים, זאת אומרת עובר ממצב אגואיסטי למצב אלטרואיסטי, ממצב שהוא מנותק מהאחרים למצב שהוא מחובר לאחרים. לראות את עצמו תמיד במעבר, כי המעבר הזה מעורר בו את כל הכוחות והכלים שעדיין לא תיקן והם נמצאים בו, על אף שלא מרגיש, לא מגלה אותם, ואת כל הצורות המתוקנות שהוא רוצה להגיע אליהן אבל עדיין לא מזהה אותן. את המצב הזה הוא צריך כל הזמן לתאר לעצמו.
לכן כתוב שבכל דור ודור, בכל מצב ומצב, חייב אדם לתאר לעצמו כאילו הוא עכשיו יוצא ממצרים. עד מתי? עד גמר התיקון השלם, שאז המצב יהיה מתוקן לגמרי.
שאלה: לגבי התהליך הזה של מצרים, הרבה פעמים שמעתי אותך אומר שהתהליך הזה יכול לעבור עליך פעם אחת ביום או עשרים פעמים ביום או פעם אחת בשנה. התהליך הזה עובר כל הזמן, הוא לא מפסיק, נכון?
נכון.
שאלה: אמרת שאם אנחנו מתפללים על דברים שלא מקדמים אותנו מבחינה רוחנית אז אנחנו סוטים מהדרך, זה מותח את הדרך להרבה שנים. זה הופך את התפילה לנשק מאוד מסוכן שיש לנו בידיים, משהו שיכול לעזור או להזיק. עם זאת אנחנו מתפללים כל יום ומשתדלים לבנות תפילה משותפת. איך לא לטעות באותם הרגעים שאנחנו מתפללים אלא לבקש באמת מה שאנחנו צריכים כאן ועכשיו?
הייתי אומר כך, לא כל כך חשוב מה אתה מבקש, אם אתה מבקש דברים לא טובים, לא נכונים, כמו שילד מבקש משהו שיכול להזיק לו, והוא בוכה וצורח, ולא נותנים לו. אלא בכל זאת בזה שאדם מבקש זה בונה קשר בינו לבין הבורא, והבורא לאט לאט מתקן את הרצונות של האדם, כך שהאדם יבקש משהו יותר ויותר נכון.
לכן כתוב "הלוואי שיתפלל כל היום", כל היום תהיה מחובר עם הבורא, תתלה את העתיד שלך אך ורק בו, ושאין לך חוץ ממנו שום דבר שאתה צריך להיות מקושר אליו, לחשוב עליו, להתקרב אליו, ובצורה כזאת תקצר את הדרך ותשיג את הדברים.
שאלה: אמרת שאנחנו צריכים לבנות בתוכנו את הצורה של הקבוצה, מה זה אומר לבנות את הצורה של הקבוצה?
יש לך משפחה? יש לך בפנים איזה ציור של משפחה, אישה, ילדים קטנים, גדולים, כל מיני דברים, יש לך? כך צריך להיות לך ציור של העשירייה שלך, ושאתה כל הזמן נמצא בקשר איתה.
שאלה: מה נמצא בהכרח באותו תאור עליון של ברור הכלים?
שאתה רוצה להיות במעבר בין העולם הגשמי האגואיסטי לעולם הרוחני האלטרואיסטי, ואתה כאן במעבר הזה מברר בדיוק מה היה לך שם ומה יהיה לך כאן, מה אתה לוקח איתך ומה לא, תחת איזה כלים אתה פועל שם ותחת איזה כלים אתה פועל עכשיו. מה צריך להשתנות מזה שהיית בעל מנת לקבל, ומה שיישאר לך שעם זה אתה ממשיך לעל מנת להשפיע, עם מי אתה קשור, מי מנהל אותך וכן הלאה.
המעבר זה הברור הכי חשוב שיש לנו בנקודה הזאת, לכן אנחנו חוגגים את פסח, פָסַח, פוסח, עובר מעולם לעולם, משליטת האגו לשליטת הבורא. צריך להבדיל ביניהם ולהיות ממש בחתך, בגבול שאתה נמצא ברגל אחת עדיין פה וברגל השנייה כבר שם, זה מאוד חשוב, הברורים האלה עוזרים זה לזה. כי עד שאתה לא מבין באיזה מצב היית בעבדות מצרים אתה לא יכול מתוך זה לציין לעצמך, לצייר לעצמך באיזו צורה אתה עכשיו נכנס לחופש, ממה החופש, ממה היא החירות.
לכן כתוב שהאדם צריך תמיד לתאר לעצמו כאילו הוא עכשיו יוצא ממצרים, אבל מה אם כבר עבר את זה, אם כבר נמצא ברוחניות? זה לא משנה, המעבר ממצרים לרוחניות בכל מיני דרגות, בכל מיני תנאים נמשך עד גמר התיקון. לכן אנחנו אומרים בכל המצוות, כלומר בכל הפעולות שאנחנו עושים על מנת להשפיע שזה "זכר ליציאת מצרים", שזה ממש מאותה הנקודה הראשונה שהייתה, הפסיעה הראשונה מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע, את אותה נקודה אנחנו מרחיבים עוד ועוד.
שאלה: איך אני יכול לתאר לעצמי את יציאת מצרים אם אין לי מושג על מה מדובר, האם הדמיון שלי לא יכול להסיט אותי מהדרך, או שזה לא חשוב העיקר לתאר את זה?
צריכים להתאמץ ככול שאנחנו מסוגלים לתאר לעצמנו מה זה נקרא מחוץ למצרים. להשתדל כך להתנהג, ובזה אנחנו גם מפעילים את התפילה על היציאה ממצרים, וכך מתקדמים.
תלמיד: בתהילים דוד כותב שיש אותו ואת והבורא ואין אף אחד חוץ מהם, האם הוא היה גם קשור לעם?
דוד זאת צורה אחרת של הרצון לקבל שהיא כנגד מלכות, לכן זה נקרא "דוד מלך ישראל". לכן כל "תהילים" שהוא כתב אלה תפילות לבורא שמקובלות על ידי כולם, כל האנושות. לא חשוב מי ומה, הם מקבלים משם את המילים, את הפנייה, את התפילה לבורא, מפני שחוץ ממנו אין ולא יכול להיות שמישהו יוכל לבטא את הקשר בין מלכות לבורא. כי הוא עשה את הקשר הזה בצורה השלמה, הגיע למצב של גמר התיקון, ולכן נקרא "מלך ישראל".
לכן אפשר לקרוא את זה, כדאי לקרוא את זה, ככול שמבינים. אני כתבתי איזה חיבור קטן פעם ברוסית על "תהילים", זה היה מזמן, אז ודאי שהיום אולי הייתי עושה את זה בצורה אחרת, אבל אני ממליץ לעשות את זה.
קריין: קטע 196, כותב הרב"ש,
"ואפילו כולנו חכמים... מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים". ויש לומר, שהגם שכבר אנחנו בני תורה ותבונה, מכל מקום עלינו לעורר את השורש של יציאת עם ישראל מהגלות דפרעה". כלומר, שהוא אומר שכבר יצאנו ממצרים, וכבר אנחנו חכמים, נבונים וכן הלאה, בכל זאת עלינו לעורר את השורש של היציאה. "משום שעיקר הוא היציאה מהקליפה והכניסה לקדושה", המעבר הזה הוא מאוד מאוד חשוב, "משום דשאר המדרגות הם נקרא קודם ונמשך.
לכן עלינו להלל ולשבח לה' יתברך על זה, ועל ידי זה ממשיכים שמחה בכל העולמות. זאת אומרת, בזה שאנחנו מרגישים את יקר וחשיבות של החרות מהקליפות, בשיעור הזה מתגדלת השמחה. ובשיעור שיש לנו השמחה, בשיעור זה נוכל לתת את הלל והשבח. לכן צריכים בכל שנה לעורר את השורש".
(הרב"ש. 934. "חובת סיפור יציאת מצרים")
זה במיוחד כביכול במועד של פסח שאנחנו נמצאים בו עכשיו, ובכלל כמו שכתוב, שבכל יום ויום אדם חייב לראות את עצמו כאילו עכשיו הוא יוצא ממצרים. כלומר, צריכים לחיות את המעבר הזה מקליפה לקדושה, מרצון לקבל לרצון להשפיע, מניתוק לחיבור, בכל רגע ורגע ככול האפשר. לחיות בו, לקבל חסרונות מכל מה שנמצאים בו עדיין בעל מנת לקבל, ולקבל משם גם את כוח הדחף, הדוחף קדימה לעל מנת להשפיע.
שאלה: בלימוד, בקטעים, אנחנו מדגישים את היאוש, את התסכול, את הקושי, את ההתגברות, את העבודה קשה וכן הלאה, זה גם המצב הרבה פעמים. מה המקום של הודיה ושמחה בתהליך של היציאה ממצרים?
אני חושב שמההתחלה ועד הסוף יש מקום להודיה ושמחה. כי אנחנו ממש נמצאים במצב שהוא למעלה מכל הנבראים, שאנחנו יכולים להעלות את החיסרון עבור כל הנבראים. לא שאנחנו יותר טובים מהם ואז תודה לבורא שברא אותנו, הבדיל אותנו, ומעלה אותנו עכשיו ומציל אותנו, לא, אלא שאנחנו יכולים למשוך אחרינו את כל הנבראים, ויש לנו כאלה כוחות בנשמה, זה מגיע לנו משורש הנשמה, שאנחנו יכולים למשוך אחרינו את כל בני האדם.
הגענו למצב שבו כל אדם ואדם בעולם מסוגל להגיע להשגת העולם הרוחני, להשגת הבורא, לחיבור עם כולם, להגיע לבניית האנושות ככוח אחד, ולכן אנחנו שמחים בזה.
תלמיד: עד כמה זה מרכזי מבחינתנו, כמה חשיבות אנחנו צריכים לתת להודיה בעבודה בינינו?
אני חושב שההודיה הזאת צריכה להיות כל הזמן בלב שלנו, ועל פני ההודיה אנחנו מעלים גם את החסרונות לכוחות התיקון. שאנחנו רוצים עוד ועוד להשתתף בתיקון העולם, בתיקון הכוח הכללי. אבל ההודיה חייבת להיות כיסוד, כשמתחילים פנייה לבורא מתחילים מהודיה ומברכות, ואחר כך מעלים את עצמנו עוד ועוד לבקשות, עד שמבקשות והודיות אנחנו מגיעים לייחוד, לקריאת שמע.
תלמיד: כתוב שחייב אדם לתאר לעצמו כאילו הוא יצא ממצרים, מכיוון שאין יכולת להתייחס למה שמעבר למצרים, אז במה הוא יכול לעורר את ההרגשה הזאת או את התחושה הזאת?
אפילו זה שאנחנו עכשיו מרגישים שנמצאים באיזו התקרבות ליציאת מצרים, זכינו לאיזו ידיעה קטנה על זה, זה בכל זאת חלק מהישועה. על זה אנחנו מודים, בזה אנחנו מתגאים, בצורה יפה, נכונה, ואת זה אנחנו רוצים לחלק עם כל באי עולם, שגם יגיעו לפחות לזה ועוד יותר.
תלמיד: האם יכול להיות מועיל לחדש את הרגע שהתעוררה בנו הנקודה שבלב, את תחילת הדרך, אז הייתה תחושה מאוד ברורה שפתאום נפתחה לאדם מציאות חדשה?
זה נמצא בנו, אמנם אנחנו מרגישים את זה בצורה מטושטשת, כי אנחנו נמשכים יותר קדימה, ובטענות שלנו שאין לנו יותר אנחנו שוכחים את העבר, לא מודים על העבר. אתה צודק שכדאי לנו לעורר את זה, במה אני יותר טוב מכל אותן מיליארדי הנשמות שעדיין לא נמצאות אפילו בתחילת התיקון כמוני, ואז אני מודה לבורא שעשה לי את זה, ואני חייב להעביר את ההתעוררות הזאת לכולם.
שאלה: אמרת קודם שצריך להתפלל על דברים נכונים, מה זה אומר, זה רק על חיבור העשירייה, או שיש עוד משהו?
רב"ש כותב על זה בכל המאמרים שלו. מה אנחנו מבקשים? קודם כל חיבור, כי מתוך החיבור הנכון אנחנו יכולים לברר את כל יתר המצבים שלנו, מה שהם לא יהיו, אז חשוב לנו באמת להיות בחיבור. וזה התנאי, שאנחנו תופסים את נקודת המוצא הנכונה.
ואחר כך מה אנחנו צריכים לעשות עם זה, איך אנחנו צריכים להגביר את הערבות בינינו, ואיך אנחנו בתוך הערבות בינינו מגלים את הבורא. אי אפשר לגלות את הבורא, אלא רק ככוח המשותף, ככוח היחיד בינינו. ולכן ככול שיש לנו ערבות יותר חזקה, התקשרות יותר חזקה, והתכללות יותר חזקה בכל מיני צורות ההתכללויות האלה בינינו, אנחנו מגלים את הבורא.
לכן הבורא נקרא בוא וראה, ש"בתוך עמי אנוכי יושבת", ואנחנו בהתחברות ביננו מגלים את המהות הזאת. שכול אחד שמתעלה מעל האגו שלו ונכלל באחרים, אז מתוך התכללויות כאלה מעצמו לאחרים אנחנו מגלים את דמות הבורא. כתוצאה מהעליה של כל אחד מעצמו והתכללות של כל אחד באחרים, בזה בונים את דמות הבורא.
שאלה: אני רואה עד כמה החברים משקיעים כוח בהפצה, בעשירייה, בשיעורים. איך זה קורה שמקבלים החלטה לצאת ממצרים?
אנחנו צריכים לדבר על יציאה ממצרים, "איש את רעהו יעזורו"1, ולקבל את החיסרון לזה מהחברים ומהלימוד, מכך שקוראים על זה בדברי בעל הסולם ורב"ש, וכך להתקדם.
תלמיד: אם אני משתדל לתקן את הנשמה שלי זה לא אגואיסטי?
אני לא יודע למה אתה מתכוון אבל נשמה זה נקרא "חלק א-לוה ממעל". הבורא כולו רצון להשפיע, רצון לאהוב, אין עוד חוץ מזה. אז אם אני מגלה בי רצון להשפיע לכולם ורצון לאהוב את כולם ומכולם כלפי הבורא, כי אי אפשר אחרת, אלא רק אם אני מעביר את ההרגשה הזאת דרך כולם לבורא, אז נקרא שאני גם מגלה את הנשמה שלי, ובזה אני מדמה את עצמי לבורא ונמצא על ידי חיבור כזה דרך כולם, בדבקות עם הבורא. זה כל מה שאנחנו צריכים לעשות.
שאלה: כשאני נמצא לבד ואני רוצה להתפלל עבור הקבוצה, איך אני יכול להתפלל עבורם אם אני לא יודע אם גם הם במצב של התקשרות?
זה לא חשוב באיזה מצבים הם נמצאים, אתה צריך רק להביא את עצמך למצב שאתה דורש את ההצלחה הרוחנית שלהם ועבור זה אתה פונה לבורא.
תלמיד: אפילו שהם לא ביחד איתי?
מה זה להיות ביחד?
תלמיד: במחשבה הזאת, בתפילה שלי.
זה תלוי בך. מה אתה רוצה?
תלמיד: אני רוצה לטובת הקבוצה, אני רוצה לטובת החברים, אני רוצה שיתקדמו.
אני מבין את הכול. פחות מילים, אם אתה רוצה שהם יהיו איתך יחד, תשתדל לחשוב שהם איתך יחד.
שאלה: המילים האלה למלא את הזולת, להתפלל עבור הזולת, נותנות הרגשה של ריקנות, ונראה שדווקא פה צריך לכוון לטובת הבורא. איך מכניסים את הכוונה הזו?
תתאמץ. תתאמץ להכניס לתוך הלב שלך את החברים ודרך זה שאתה רוצה להשפיע לחברים כל טוב תתפלל לבורא שיעזור לך לסדר יחס כזה לחברים, ודרך החברים, כשאתה מגיע לזה שאתה חושב עליהם ומתפלל עבורם, תמשיך מזה גם תפילה לבורא. אי אפשר לפנות לבורא אם לא עבור החברים, לכן רב"ש כותב "מאהבת החברים לאהבת הבורא". כי אי אפשר אחרת לסדר את הדברים, הכלי לא שלם.
תלמיד: כן, זה מורגש. השאלה איפה פה נכנס הבורא?
הבורא נקרא הכולל. הכולל של כל המאמצים לחיבור ביניכם.
תלמיד: אז אני מכוון אליו לפני זה או שאני קודם כל חושב על החברים?
גם בהתחלה וגם בסוף אתה חושב על הבורא, והפעולות הן בחברים.
תלמיד: אבל בכל זאת המושג הזה של הבורא הוא ריק.
הוא ריק מפני שאין קשר ביניכם. אם היה קשר ביניכם, הקשר הזה בעצמו היה מתאר לכם את דמות הבורא, את צורת הבורא. כי לבורא אין דמות, אין צורה, אין כלום, אלא חיבור בין החברים בהשפעה הדדית מביא להם דמות והרגשת הבורא.
תלמיד: אז כשיש קשר כבר אפשר לכוון אותו לטובת הבורא?
ודאי. אלא בשביל מה הקשר קיים? רק כדי לכוון אותו לטובת הבורא. זה נקרא "מאהבת הבריות לאהבת ה'".
תלמיד: אז איך מכוונים אותו לטובת הבורא?
קודם תכוונו אותו לטובת החברים, ואז תגלו בזה חסרון. מפני שאתם מייצבים את הקשר בין החברים, אז אתם תרגישו בו כבר צורך למדרגה יותר גבוהה מזו, לבורא. אלו דברים לא פשוטים. אי אפשר להגיע לבורא אלא דרך חיבור בין החברים.
תלמיד: מהו הצורך הזה למדרגה יותר גבוהה? איך זה מתבטא?
זה נולד מעצמו מפני שמלמעלה למטה המדרגות יוצאות מהעליון. לכן אם ממטה למעלה אתם מייצבים את הקשר ביניכם, אז מתוך זה מתעוררת השאלה, בשביל מה הקשר הזה בינינו? ואז אתם מרגישים שיש כאן חוסר של הכוח העליון, סיבה עליונה.
תלמיד: אז מלכתחילה אי אפשר לחשוב לטובת הבורא. המחשבה לטובת הבורא היא רק כתוצאה.
אתה יכול להגיד שאתה חושב עליו אבל אין לך עדיין אותה דמות. הדמות שלו היא חיבור, זו דמות של כל החברים יחד.
תלמיד: אז כשאנחנו מתחילים להתחבר, זה חיבור אגואיסטי לגמרי, אם אפשר להגיד כך.
זה חיבור אגואיסטי אבל בכל זאת המטרה שלו מלכתחילה, תיאורטית, חייבת להיות להשיג את הבורא. לכוון את עוצמת החיבור, את טובת החיבור, את מהות החיבור אליו, לבורא.
שאלה: קראנו בכמה קטעים שאסור לאדם להתפלל עבור עצמו. אם הכול חוץ ממני מוכן ומיועד לצאת ממצרים, האם ניתן להתפלל לתיקון עצמי לטובת האחרים? האם זאת תפילת רבים?
גם זה משהו, שאני מתפללת לתיקון עצמי לטובת האחרים.
שאלה: "צריך האדם לראות את עצמו כאילו הוא יוצא ממצרים", איך האדם יודע שהתכונה שהוא מתאר היא אכן התמונה הנכונה שאליה הוא צריך להגיע?
אם הוא מתקשר לעשירייה, אז הוא יכול לראות עד כמה הוא נמצא באמת בצורה הנכונה, בכיוון הנכון. אין לו שום אפשרות אחרת לבדוק את עצמו.
שאלה: איך אפשר לראות את עצמי ואת העשירייה שכבר יצאנו ממצרים?
בזה שאתם מרגישים ביניכם שאתם נמצאים בלב אחד.
שאלה: לפעמים כתוב שצריכים לראות את עצמנו כיוצאים ממצרים, ולפעמים כתוב שכבר יצאנו ממצרים. מה ההבדל בין שני המצבים האלה?
יש כל מיני הבחנות, את זה נלמד אחר כך. העיקר שנרצה לצאת ממצרים, לא להיות תחת שליטת הרצון לקבל.
שאלה: מה זה אומר לחשוב על העשירייה, האם זה לחשוב על החברות בעשירייה שלי או על התכונות של העשירייה כמו שכתוב ב"תלמוד עשר הספירות"?
לחשוב על הנקודות שבלב של כל אחת ואחת. כמו שעכשיו אנחנו מסתכלים על המסך ורואים נגיד 40 צורות של נשים, אני לא מסתכל על הצורות האלו, אני מסתכל על הנטייה שיש בכל אחת ואחת. כל אחת רוצה להגיע לקשר עם הבורא, עכשיו היא לומדת שניתן להגיע לקשר עם הבורא רק דרך חיבור עם החברות. היא לא רוצה בזה, כאן נמצא האגו שלה, אבל אם הקשר עם הבורא יהיה יותר גדול מהאגו שלה, אז היא תוותר על האגו שלה ותתחבר עם האחרות ובזה תגיע לגילוי הבורא.
שאלה: איזו עצה אתה יכול לתת לנו כדי שנכפיל השבוע את המאמצים שלנו בעשירייה ונצא מקבלה עצמית?
שאלה קשה. העצה היא רק לעשות תרגילים, לעבור שוב על החומר שאנחנו לומדים, לדבר ביניכם איך בכל זאת אפשר להתעלות למעלה מהאגו שלנו. לעשות את התרגילים האלה בתדירות גבוהה ככל האפשר, אבל בפגישות קצרות, נגיד 5 דקות, 10 דקות, לא יותר מזה, שבהן אנחנו מדברים על החיבור בינינו, עד כמה בכל זאת אנחנו יכולים לתמוך בזה, כמה אנחנו יכולים לעורר זה את זה, ולתת לכל אחד לא יותר מחצי דקה לדבר.
שאלה: איפה נמצא "זכר יציאת מצרים" בינינו או בכל אחד ואחד מאיתנו?
"זכר ליציאת מצרים" נמצא בלב של כל אחד ואחד.
שאלה: אם בורא אפשר לי להרגיש בבירור את העליונות של אנחנו על פני אני, האם יש צורך לבקש ממנו לשמור על מצב הזה? איזו בקשה במקרה הזה תביא יותר שמחה לבורא?
כשאני בלב כמה שיותר נקי, כמה שיותר פתוח, רוצה להתחבר עם החברות כדי לתת מקום לבורא להתלבש בליבנו.
שאלה: במה שונה הפסח הזה מכל שאר החגים שעברנו בשנים האחרונות? איך אפשר להתנתק מהעובדה הזו שהנה עוד פסח ואולי יהיה עוד אחד, איך להרגיש שמה שעובר עלינו עכשיו הוא הזדמנות ייחודית שלא תחזור?
אני חושב שהפסח הזה מיוחד כי באמת רוב "בני ברוך" מרגישים שהם מתקרבים לכניסה לעולם העליון, להרגשת הכוח העליון. זה המיוחד בפסח הזה.
שאלה: בבקשה תמליץ לנו איך נכון לקרוא "תהלים" בתורנות תפילה, האם לקרוא ברצף בלי הפסקות או שאפשר לעשות בירורים בין המזמורים?
אני לא חושב שכדאי לעשות בירורים, כי "תהלים" בעצמם כוללים את הכול. אלא רק למצוא את אותם שירים, מזמורים שהלב שלנו יוכל להגיב אליהם. זה הכול. אז תמצאו את המזמורים האלו.
נס יציאת מצרים
קריין: 197.
"נס נקרא, מה שאינו בידי אדם, שישיג את הדבר. כלומר, שבידי אדם אין הדבר באפשרות להשיג, אלא שצריך להיות נס מן השמים, שרק באופן כזה נקרא "נס".
לכן, כשהאדם בא במצב, שהוא שכבר יש לו הכרת הרע, שאין זה באפשרותו לצאת משליטת אומות העולם שיש בו, ובחינת ישראל שבו היא בגלות תחתם, ואינו רואה שום מציאות, שתהיה באפשרותו לצאת משליטתם, לכן כשהקב"ה עוזר להם, ומוציא אותם מרשות האומות העולם, ונהפוך הוא, שעם ישראל שולט עליהם, זה נקרא "נס"."
(הרב"ש. מאמר 11 "מהו, שנר חנוכה מניחה בשמאל, בעבודה" 1990)
מה שהוא כותב כאן מאוד חשוב, כדאי לעבור על זה כמה פעמים במשך היום, החודש וכן הלאה, כי על ידי זה האדם יכול לבדוק מה מצבו האמיתי.
קריין: 198, רב"ש.
"ה' הוציא אותם מארץ מצרים. שפירושו, שה' הוציא אותם מתחת סבלות מצרים. והנס הזה, האדם צריך להאמין, שכמו שהיה ביציאת מצרים, כן כל אחד ואחד, שהולך בעבודת ה', הוא צריך להאמין, שה' יוציא אותו. כי זה ממש נס, שיהא מציאות לצאת משליטת אהבה עצמית, ולדאוג רק מה ששייך לתועלת ה'."
(הרב"ש. מאמר 11 "מהו, שנר חנוכה מניחה בשמאל, בעבודה" 1990)
זאת אומרת באמת יציאת מצרים, יציאה מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע זה נס. זה יחס מיוחד של הבורא לאדם שמעלה את האדם מדרגת הצמצום, מדרגת ההסתרה, מדרגת האגו שלו, ונותן לו אפשרות לפעול בעל מנת להשפיע עם הטבע של הבורא. כשהאדם מתחיל לגלות עד כמה הוא מתמלא עם כוח הבורא, ובצורה כזאת הוא מתחיל להתייחס גם לזולת, לאחרים, לסביבה, וכך הוא נכנס ממש לטבע חדש, טבע העליון.
שאלה: הקטעים האלה באמת מביאים לכך שהם מעוררים בך רצון לצאת מעצמך, אבל יש רגע כזה שבו הרצון מפסיק לפעול, האם צריך לצפות שהבורא יפעל בנקודה הזאת?
לא, אתה צריך להתכלל בחברים, ולקבל מהם חיסרון. ככה זה.
קריין: 199.
"זה שהאדם, יהיה בכוחו לשנות את הטבע, זה רק בידו של הקב"ה. זאת אומרת, הוא עשה את הטבע והוא יכול לשנות. וזה נקרא "יציאת מצרים", שהיה נס. לכן כתוב "בא", היינו שניהם ביחד, כמו שאומרים "בא ביחד", כנ"ל הקב"ה ומשה."
(הרב"ש. מאמר 17 "מהו הסיוע, שהבא לטהר מקבל, בעבודה" 1990)
זאת אומרת, שיש בכל אחד ואחד מאיתנו נקודה שבלב שמשתוקקת לצאת לעולם הבא, לעל מנת להשפיע. זה נמצא בכל אחד ואחד מטעם השבירה שקרתה במערכת אדם הראשון, לכן אין אדם שאין לו את זה. ואנחנו צריכים רק לעורר את הנקודה הזאת, להגדיל אותה, לטפח אותה, ואז על ידה אנחנו נמשכים ויוצאים מהרצון לקבל על מנת לקבל, זה נקרא "יציאת מצרים". הכול תלוי בעבודה שלנו, ככל שאנחנו עוזרים לנקודה שבלב שלנו להתפתח ולהגיע לכוח שהיא תוכל להוציא אותנו.
שאלה: בשביל שהבורא יקבל את הבקשה לשנות את הטבע שלי, אני צריך לדעת לְמה אני רוצה לשנות, או מספיק שאני אשנא את מה שיש לי כרגע?
הבורא מקבל את כל מה שאתה מרגיש, אפילו כשאתה לא פונה אליו. כשאתה פונה זו בקשה עוצמתית שמדברת כבר על הכוונות שלך, על המטרה שלך, ככל שהבקשה רצינית, נכונה, ומיוצבת נכון. לכן אנחנו צריכים לדאוג שהבקשות שלנו יהיו כמה שיותר מכוונות לפעולה נכונה, ולתוצאה נכונה.
אני צריך לתאר לעצמי כמה שיותר מדויק, לא בפנטזיות, אלא כמה שיותר מדויק וריאלי מה אני רוצה שיקרה לי כתוצאה מכך שאני פונה לבורא, בצורה מאוד מאוד תכליתית. נניח אני עכשיו פונה, ואני מקבל ממנו תגובה, התגובה הזאת משנה אותי, ובצורה כזאת אני משתנה. אני צריך לדמיין את זה בצורה ברורה ככל הניתן, ולא לעזוב את הפנייה שלי לבורא.
שאלה: אמרת משהו מאוד חשוב בשיעור, שאני לא יכול לעשות נחת רוח לבורא בעצמי, לבד, אני יכול לעשות נחת רוח לבורא רק בקשר עם החברים. שאלתי את עצמי במהלך השיעור, אני רוצה להיות דבוק אליהם, מחובר עם החברים ברצון אחד, בכוונה אחת. ומשהו חסר, אני לא יכול לגעת בהם, אני יכול להתקרב אבל אני לא יכול לגעת במהות של העניין. מה חסר?
חסר שאתה תרגיש שאתה נמצא בלילה, ואחריך רודף חיל פרעה כדי להרוג אתכם, ולהחזיר חלק מכם בחזרה למצרים, ואתם מפחדים מאוד ממה שיכול לקרות, וכשאין ברירה אתם מוכנים אפילו לקפוץ לים הגועש, רק לא להיכנס בחזרה לעל מנת לקבל, רק לא להיות עבדים של פרעה.
כי להיות עבדים של פרעה זה לא שאתם סובלים בצורה גשמית, אלא רק בצורה רוחנית. אתם כבר לא יכולים לסבול שאתם מנוהלים על ידי האגו שעושה מכם בהמות טובות שכל הזמן חושבות רק על עצמן. נניח כמו פרה שכל הזמן חושבת רק איך היא יכולה להסתדר במצב הנוכחי, לשכב ולאכול, זה מה שהחיה רוצה.
וזה מה שפרעה רוצה, שאנחנו ניכנס שוב למצבים כאלו. זה נקרא להיות עבד, כשאני מאבד את הביקורת על הרצון שלי יותר מבהמה, ומתקיים כדי ללכת לעבודה, לחזור, לסדר את החיים, חופש, נופש, כל הדברים האלה במסגרת העולם הזה, יותר מזה אני לא רואה. כמו שהחיות לא יודעות ולא רואות מה קורה להן מעבר לחיים הבהמיים שהן מרגישות בתוך גופן.
ובן האדם מפני שהוא נמצא בהתקדמות, בהכנה להתעלות הרוחנית, הוא כבר מתחיל לחשוב גם על המוות, מה יקרה לו, מה יצא מהחיים שלו חוץ מזה שהוא ממלא את החיים שלו בכל מיני תענוגים קטנים? הוא חושב על מהות החיים, או שהוא ממרר את עצמו עם השאלה הזאת ולא יודע איך להפטר ממנה ואז הוא מסכן. או שעל ידי השאלה הזאת הוא מגיע לשיטה שעוזרת לו להרוס את המחסום בין העולם הזה לעולם העליון ואז הוא רואה את כל המציאות האינסופית עד גמר התיקון.
אז תלוי איך אנחנו מתארים לעצמנו מה זה נקרא להיות "מתחת סבלות מצרים". יש כאלה שמאוד נהנים בעולם הזה, ויש כאלה שלא נהנים, אבל כדאי להם לסגור את העיניים ולא לראות שום דבר חוץ מהעולם הזה כי לפחות אני חי ונהנה.
ויש כאלו שאומרים, לא, אני חייב בחיים הקצרים שלי שאין בהם כלום, כי כמה הנאות שאני אקבל הן בכל זאת יהיו רק הנאות זמניות ומוגבלות. לא, אני רוצה להגיע או לפחות לנסות להגיע למשהו יותר גבוה.
תלמיד: לחזור לאותו רצון לקבל הקטן זה יותר גרוע מאשר למות, אבל העניין הוא שזה כמו חזיר שמשחק בבוץ.
אבל החזיר שמשחק בבוץ הוא נהנה. תסתכל עליך עכשיו כשאתה מתאר את הדברים האלה, שזה תענוג.
שאלה: הבקשה ליציאת מצרים היא בסוף התהליך של מצרים. האם אפשר לבקש על סוף התהליך גם אם אדם לא מרגיש עדיין בבירור את האמצע, את השעבוד, את כל ההבחנות?
כן. כי אמרתי שממצרים כולם יוצאים, גברים, נשים, ילדים, זקנים ואפילו צאן, כולם יוצאים ממצרים. לכן כל סוגי האנשים בכל מצב שהם נמצאים, אם הם רוצים להצטרף לכולם, אז הם יוצאים. זה כוח הערבות, כוח הקבוצה, שבצורה כזאת אנחנו מספקים לכולם כוחות.
שאלה: האם אפשר לבקש בכלל משהו חוץ מאפשרות ליגיעה?
לבקש משהו חוץ מכוחות ליגיעה זה כבר יהיה קליפה. תן דוגמה, מה אתה רוצה לבקש?
תלמיד: השאלה האם יציאת מצרים היא בקשה לכוחות יגיעה או לתאר משהו אחר?
חוץ מזה שיש לך עכשיו הבנה, הרגשה ויכולת יגיעה למען החברה שזה נקרא להידמות למשה, האם אתה צריך עוד משהו? על איזו יגיעה, על איזו ישועה ועל איזו יציאה ממצרים אתה מדבר אם בשבילך הפעולה הזאת שאתה מושך את כולם, שאתה עוזר לכולם היא לא מספיקה? אתה בזה מתדמה לבורא, אתה הנציג שלו, אתה עובד עמו יחד, אתה מגיע לדבקות בו בפעולה הזאת.
תלמיד: איך לא לנתק את על מנת לקבל מכל התיאורים האלה?
תבקש מה שאפשר על מנת להשפיע ותתנתק מעל מנת לקבל. אנחנו לא יכולים לבקש להתנתק מהרצון לקבל. אפילו שכולך נמצא ברצון לקבל תבקש להיות ברצון להשפיע, זאת הבקשה הנכונה. כי אנחנו לא יוצאים, לא מתנתקים מהרצונות לקבל שלנו. אפילו שמגיעים לעל מנת להשפיע, לעל מנת על מנת להשפיע אנחנו לא יוצאים מהרצון לקבל, הוא נשאר, אי אפשר להרוס אותו, אי אפשר לעשות כלום, אלא אפשר רק לתקן את השימוש בו כך שמלאך המוות יהיה כמלאך הקדוש.
קריין: 200.
"האדם רואה, שאין לו שום אפשרות, שיהיה בידו לעבוד עם רצון להשפיע ולא לתועלת עצמו. ודבר זה יכול להיות רק בדרך נס מן השמים. ובאמת זה נקרא "יציאת מצרים". היינו, לצאת מכלל השכל, שיש לו מצד הטבע, שאי אפשר לעשות שום תנועה, אלא שיהנה מזה. וכאן הוא מבקש מה', שיתן לו כח לעבוד, במקום שאין לו שום טעם והרגש, אלא להאמין שהבורא נהנה מעבודה זו, מטעם שהוא כולו להשפיע.
(הרב"ש. מאמר 40 "מהו כי אתם המעט מכל העמים, בעבודה" 1990)
תקראו זאת במשך היום. יש לפנינו עוד הרבה חומר, אנחנו נמשיך ונלמד אותו.
שאלה: כתוב שהבורא מזמין את משה לבוא אל פרעה. האם אנחנו צריכים לפנות לבורא כדי לתקן את האגו שלנו, או שבתהליך התיקון הבורא מתגלה ומזמין אותנו לתיקון?
מה שקורה לנו בתהליך זה מה שקורה, ומה שקורה בתהליך קורה מהבורא, ועלינו רק להשתוקק להגיע לחיבור בינינו ואליו.
שאלה: בקטע 196 כתוב שצריכים בכל שנה לעורר את השורש, למה הכוונה? איך לשבח ולעורר אותו?
בכך שאנחנו חוגגים את פסח כל שנה ושנה. ואפילו האנשים שכבר נמצאים למעלה מהיציאה ממצרים גם הם צריכים לעבור את התהליך הזה, כביכול הם חוגגים את היציאה.
שאלה: איך אני יכול להוציא את העולם ממצרים?
אחרי שתשתדל לעשות את זה בעשירייה, אתה תראה כמה אפשר להשפיע על כל העולם וכולם יהיו ביציאה ממצרים. זו לא בעיה של העולם אלא הבעיה היא של העשירייה. תדאגו לעשיריות, תשתדלו להוציא אותן ממצרים.
שאלה: האם יש משהו שעלינו להשאיר במצרים, לוותר עליו?
אנחנו לא משאירים במצרים שום דבר משלנו, ההיפך, אנחנו לוקחים ככל האפשר ממצרים לרוחניות כדי שאחר כך יהיה אפשר להתפתח בזה.
שאלה: כשאני צריך לחשוב על העשירייה, על מה עליי לחשוב?
זה הכלי שעל ידו אתה יוצא ממצרים לעולם הרוחני, לכן תחשוב, תתאר לעצמך, דבר עם החברים.
שאלה: איך מתארים מצב לפני שאנחנו נמצאים בו?
לפי מה שהמקובלים כותבים לנו.
שאלה: מהו הבסיס לוויתור שלנו על היכולת להתפלל רק עבור החברים?
הבסיס הוא רק החיבור בינינו.
שאלה: אם כולנו יוצאים ממצרים ביחד, אז למה יוצאים בדרגות שונות?
כי אלו המון אנשים, אומנם הם כאיש אחד אבל עם הרבה מאוד רצונות ומחשבות. אנחנו כאלה, כל התכונות האלה הגיעו מהתכללות עקב השבירה שבאדם הראשון, לכן אין לנו ברירה אלה אנחנו.
שאלה: מה המשמעות של קיום מצוות "זכר ליציאת מצרים"?
המשמעות היא שאנחנו תמיד חוזרים לאותו השורש ומאותו שורש משתדלים לעשות שוב אותה עלייה, אבל זו לא אותה עלייה היא כבר אחרת, כל פעם היא אחרת, מבררים דברים.
שאלה: מה זאת אומרת עובד אלילים, ומהי המשמעות של יציאה ממצרים של עובד האלילים שבי?
עובד אלילים הכוונה שאני משתחווה לרצון לקבל שלי ועושה ממנו משהו חשוב, וודאי שבצורה כזאת אי אפשר לצאת ממצרים.
שאלה: האם גמר התיקון הוא יציאה מוחלטת ממצרים?
כן. יציאה מוחלטת ותיקון כל הכלים שהוציאו אותם ממצרים זה נקרא גמר התיקון. לכן בכל התיקונים אנחנו אומרים "זכר ליציאת מצרים".
שאלה: מהו סיכום השיעור?
סיכום השיעור הוא יציאה, זה חייב להיות. עלינו לעבור במשך היום על החומר הזה, לדבר עליו, להתקשר אליו, נקווה ובטוח שזה יגרום לנו להתקדם ליציאה או אפילו ליציאה עצמה, יש כאלה שנמצאים ממש בפתח, לכן להתחבר לקבוצה ולהתקרב לפתח היציאה. תברחו ממצרים, זה מה שאני ממליץ לכם מכל הלב.
(סוף השיעור)
-
"איש את-רעהו, יעזרו" (ישעיהו, מ"א, ו').↩