שיעור הקבלה היומי17 דצמ׳ 2021(בוקר)
שיעור בוקר 17.12.21- הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה
ספר "כתבי בעל הסולם", חלק מאמרי "שמעתי", עמ' 659
מאמר רל"א "טהרת הכלי קבלה"
קריין: אנחנו קוראים בעמוד 659 ב"כתבי בעל הסולם".
רל"א. "טהרת הכלי קבלה"
שמעתי טבת תרפ"ח גבעת שאול
"צריכים להזהר בכל דבר שהגוף נהנה. שיצטער האדם על זה. מטעם שעל ידי הקבלה, הוא נעשה מרוחק מה'. היות שה' הוא המשפיע. ואם יהיה עכשיו מקבל, על ידי זה באים להופכיות הצורה. ושנוי צורה ברוחניות הוא התרחקות, וממילא אין לו דביקות בה'.
וזה ענין "ולדבקה בו". וע"י הצער, שירגיש בעת קבלת ההנאה, אז הצער מבטל את התענוג. בדומה, כשיש לאדם שחין בראשו, והוא מוכרח לגרד את ראשו ומקבל תענוג מזה. ויחד עם זה הוא יודע, שעל ידי זה יתוסף לו השחין, והמכה שלו יתפשט ולא יוכל להתרפא. נמצא, שבעת התענוג אין לו שום הנאה אמיתית, אף על פי שלא יכול לבטל מלקבל את התענוג של הגירוד. וכמו כן הוא צריך לראות, כשיש לו תענוג מאיזה דבר, שימשיך על התענוג בחינת לווי של צער, בזה שהוא נעשה עכשיו מרוחק מהשם ית', עד כדי כך שירגיש שאין התענוג כדאי, בערך ההפסד שיקבל אח"כ מהתענוג הזה. וזהו עבודה של לבא."
(קדושה - דבר המקרבת אותו לעבודת ה', נקרא קדושה. טומאה - דבר שמרחק אותו מעבודת ה', נקרא טומאה)."
שאלה: כתוב כאן "להידבק בו", אנחנו צריכים להתענג מזה שאנחנו נדבקים בבורא?
כן, אנחנו צריכים להיות בתענוג מזה שאנחנו קרובים לבורא, ואפילו דבוקים בבורא, התענוג שלנו הוא דווקא בזה. ולא חשוב באיזה תנאים אנחנו עושים את זה, ככל שהתנאים יותר גרועים ואנחנו דרך התנאים האלה יכולים להיות יותר דבוקים בבורא, זה טוב, כי מזה אנחנו יכולים להרגיש ולמדוד את נקודת הקשר, כוח הקשר שבינינו לבורא. כך זה קורה.
תלמיד: אז איזה תפקיד משחקים כאן כל יתר התענוגים? התחושה היא שכביכול אין בהם צורך.
אבל אם אתה מרגיש ייסורים, איזה תענוגים אתה יכול להרגיש? כלומר, הייסורים רק נותנים לך אפשרות להתעלות מעליהם, להגיע לדבקות בבורא מעל הייסורים. לא אכפת לך מהייסורים, אלא במה אתה מתקדם, במה אתה נדבק בבורא בזמן שרע לך? בזה שאתה מעלה את חשיבות הבורא, ואז אתה נמשך אליו. אתה צריך להעלות את החשיבות שלו, אחרת הכאבים נגיד או משהו יהיו יותר גדולים, לכן החשיבות צריכה להיות יותר מהכאבים, וכך אתה מתקדם ומתעלה מעל כל ההפרעות. ההפרעות לא נעלמות, אתה רק מעלה את עצמך.
כל דרגות העלייה בסולם הן שאתה מעלה את עצמך מעל כל ההפרעות שאתה מרגיש ברצון לקבל שלך, בזה שהרצון להשפיע שאתה רוצה לגלות ואתה מגלה, הוא יותר גדול כל פעם מאותה מדרגה שהתגלתה כייסורים. ואתה מוכן להיות בהם, לא לשים לב אליהם, אתה שם עליהם צמצום, אתה לא מבטל אותם, אתה מתעלה מעליהם על ידי חשיבות הבורא על פני הייסורים, וכך אתה מגיע לדבקות.
כך הייסורים הופכים להיות אותו הקשר שקושר אותך גם עם הבורא, ואז אתה רואה בהם שהם הביאו אותך להתקשרות, והם עכשיו נותנים לך כוח להתקשר, פתאום הם הופכים להיות ממש כדבק, ככוח שמחזיק אותך בדבקות בבורא.
תלמיד: בחלק הראשון של השיעור אמרת שאני לא רוצה כביכול לחטוף את הבורא בעלייה הזו, אלא להנות ממשהו אחר, מהשפעה. איך להבין את זה? כי אני הרי נהנה מההתעלות מעל הייסורים, מחיבור עם החברים.
ממה אתה נהנה? את זה אתה צריך לשאול את עצמך. או מזה שנעים לי או מזה שאני יכול לגרום תענוגים לחברים ודרכם, כדי לא לטעות, אני מקווה שאני גורם תענוג לבורא. הבורא לא מודד, לא מקבל ולא כלום, ככול שאני משתדל לגרום תענוגים לחברים, על ידי זה אני מבין שהבורא גם נהנה מזה.
לבורא אין לי מה לתת. נניח אני מכין לחברים איזה כיבוד, במידה שכל אחד משתתף בזה או לא משתתף, לא חשוב, אבל במידה שאנחנו נהנים, ונהנים מזה שאנחנו יחד, באים לחיבור ומגלים שנעים לנו בינינו, וזה גם שייך לחיבור בינינו ולהשגת המטרה וכל הדברים האלה, במידה הזו אנחנו מגלים את הצורך בחיבור שלנו, כי אחרת לא היינו מגיעים לדבקות בבורא. בסופו של דבר המטרה היא הדבקות בבורא, אבל היא מתגלה לפי מידת הדבקות בחברים, שזה הכלי.
שאלה: לפי המאמר כל תענוג גשמי שאני מקבל, אני צריך למשוך על זה צער שזה לא הולך לכיוון הבורא?
ודאי, יפה אמרת.
תלמיד: זה סוג של מזוכיזם.
זה לא מזוכיזם. אתה רוצה להפוך תענוג קטן לתענוג יותר גדול. תענוג של שקר, שהאגו שלך נהנה, לתענוג האמיתי, הנצחי. אנחנו עוסקים ב"חכמת הקבלה", איך לקבל את הדבר הכי גדול, הכי שייך, הכי שווה מכל המציאות. בעצם אנחנו תופסים את הבורא בכלים שלנו. במידה שאנחנו בונים את הכלים שלנו באותה תכונה כמוהו, בלהשפיע, במידה הזאת אנחנו מגלים בכלים שלנו אותה התכונה כמו הבורא וזה נקרא "בוא וראה", "בורא".
אנחנו לא מפסידים, אנחנו מרוויחים את הדבר הגדול ביותר שיכול להיות במציאות. וחוץ מזה, כשאנחנו מרווחים את זה, כי אנחנו מקבלים את זה ומתמלאים בזה, אנחנו בעלי הבית על זה, אנחנו הרווחנו, אנחנו מרגישים שזה שלנו. אלה דברים מאוד מיוחדים כי זו הרגשה אחרת בתוך הכלי מההרגשה כשזה לא שלי.
שאלה: כשיש הפרעות כלשהן או ייסורים אני משתדל להידבק בבורא בנקודה הזו ולהתגבר. אבל אני לא מרגיש את הדבקות, אני כמו חיה אולי שמח בכך שאולי הרגשת ההפרעה הזו נעלמת, אבל אני לא יכול להרגיש את הבורא כמקור, אין לי את תכונות ההשתוות איתו. מה לעשות?
זה נכון מפני שאתה עדיין לא נמצא באותן התכונות כמו הבורא, אתה עדיין לא יכול להיות לפחות קצת בכוח השפעה. תבקש על זה וכשתקבל את כוח ההשפעה, המינימלי ממש, אז כבר תתחיל להרגיש בזה את העולם הרוחני, מציאות רוחנית, מציאות עליונה. זאת אומרת, מה שמורגש בכוח ההשפעה, זה מה שאנחנו צריכים. תבקש, אתה יכול להתפלל עם החברים יחד. בהתאם למה שאתם עושים זה לזה, ככל האפשר, גם בגשמיות וגם בצורה פנימית יותר, לא חשוב, בכל דבר ניתן כך לעשות.
שאלה: אנחנו לא צריכים לכוון את עצמנו להרגשת המרחק, אבל אולי להתמקד עד כמה אנחנו יכולים להתגבר על ההתרחקות הזו?
אנחנו בעצמנו לא מסוגלים להתגבר על שום דבר. אבל אנחנו כמו תינוק שנולד, עושים לו הכול, רוחצים, מאכילים, משכיבים אותו לישון, מחליפים לו בגדים, כל דבר ודבר אנחנו עושים במקומו, לעומת אדם גדול שצריך גם להשיג וגם לעשות את כל הדברים האלה, לשרת את עצמו בעצמו.
במידה שהתינוק גדל, במידה הזו אנחנו מלמדים אותו ונותנים לו, מעבירים לו את מידות הטיפול בעצמו, שירכוש את החיים ויתקיים בעצמו. כך אנחנו עושים, וכך הבורא עושה איתנו. בואו נשתדל בחיבור בינינו לבנות כזה כלי שנוכל להשפיע. הדרגה הראשונה שבה נוכל להשפיע מתוך קשר בינינו אליו, זה נקרא שאנחנו כבר נולדים ברוחניות.
שאלה: בכל פעם שאנחנו עובדים, אנחנו כל הזמן מרגישים את המרחק ביחס לחברים, ביחס לדרך, ואנחנו צריכים לעשות התגברות שהיא תמיד קשה יותר. לפעמים אנחנו מאבדים בדרך חברים רבים בעשירייה. הייתי רוצה להבין, האם אלה תחושות שאנחנו נביא איתנו תמיד או שיום אחד נתגבר ונרגיש רק אהבה?
זה בסוף התיקונים, אבל לפני סוף התיקונים יש לנו מה שנקרא מלחמת "גוג ומגוג", שאז השנאה הכי גדולה וההפרעות הכי גדולות, וכך אנחנו מתקדמים.
תלמיד: אני צריך לצפות לכך שאני אתפוצץ מבפנים, שממש ארצה להרוג מישהו?
לא, אתה לא צריך לצפות, ולא צריך להרוג מישהו, אתה צריך רק לדעת שעל ידי החיבור אתה מקבל כוח מהבורא דרך הקבוצה, וכך אתה מתקדם. אין כאן מה לפחד ואין מה להתפוצץ, שום דבר, תעשה את הכול בצורה שקולה.
שאלה: בעל הסולם כותב במאמר "שימשיך על התענוג בחינת לווי של צער, בזה שהוא נעשה עכשיו מרוחק מהשם". זו עצה מעשית שבעל הסולם כותב לנו לעשות, על כל תענוג למשוך ליווי של צער?
על כל תענוג גשמי אתה צריך להמשיך חיבור עם הקבוצה, עם הבורא, אחרת התענוג הזה הוא תענוג ממש של פירוד. לכן במקום התענוג שיש לך ואתה לא יכול להמשיך עליו חיבור, אתה צריך להצטער שאתה נמצא בתענוג של פירוד, של ריחוק. אתה צריך מהתקרבות להרגיש תענוג ומתענוג להרגיש התקרבות, מזה לזה.
תלמיד: למשל תהיה לנו עוד מעט סעודת חומוס.
נדבר על כך בסעודה. אתה כבר רוצה לעורר אותנו לדברים שהם למעלה מהמסך שלנו.
אני צריך לקרוא את המאמר הזה, אני חייב, אני עובד.
רלא. טהרת הכלי קבלה
שמעתי טבת תרפ"ח גבעת שאול
"צריכים להזהר בכל דבר שהגוף נהנה. שיצטער האדם על זה. מטעם שעל ידי הקבלה, הוא נעשה מרוחק מה'. היות שה' הוא המשפיע. ואם" אדם "יהיה עכשיו מקבל, על ידי זה באים להופכיות הצורה" בין הבורא לאדם. "ושנוי צורה ברוחניות הוא התרחקות, וממילא אין לו דביקות בה'". זה מה שקורה לנו.
"וזה ענין "ולדבקה בו". וע"י הצער, שירגיש בעת קבלת ההנאה, אז הצער מבטל את התענוג. בדומה, כשיש לאדם שחין בראשו, והוא מוכרח לגרד את ראשו ומקבל תענוג מזה. ויחד עם זה הוא יודע, שעל ידי זה יתוסף לו השחין, והמכה שלו יתפשט ולא יוכל להתרפא. נמצא, שבעת התענוג אין לו שום הנאה אמיתית, אף על פי שלא יכול לבטל מלקבל את התענוג של הגירוד. וכמו כן הוא צריך לראות, כשיש לו תענוג מאיזה דבר, שימשיך על התענוג ... לווי של צער, בזה שהוא נעשה עכשיו מרוחק מהשם ית'", כלומר התענוג הזה מרחיק אותו או מקרב אותו לבורא? את זה הוא צריך לראות. ואם מרחיק אותו מהבורא אז הוא צריך למשוך לתענוג הזה צער "עד כדי כך שירגיש שאין התענוג כדאי, בערך ההפסד שיקבל אח"כ מהתענוג הזה", כלומר לא כדאי. לא כדאי לי לגרד בראש, לא כדאי לי לעשות משהו. אני צריך לעשות פעולות שמהן החברים נהנים והבורא נהנה, ואז בטוח שאני עושה דבר במאה אחוז נכון. אין לנו יותר שום בירור, שום בדיקה, אלא רק עד כמה החברים נהנים, ואז אני יכול להיות רגוע. יכול להיות שהם לא מבינים ונהנים מדברים , לא חשוב. אפילו שאנחנו עושים איזו שטות והחברים נהנים, אני נכלל מהם, אני טובע בתוכם, אני נדבק אליהם. יוצא שאפילו אם הם טועים, בכל זאת, "בתוך עמי אנוכי יושבת", אני מתבטל כלפי הקבוצה, ובביטול הזה אני כבר מנקה את עצמי מכל הבעיות, מכל התוצאות.
"שירגיש שאין התענוג כדאי, בערך ההפסד שיקבל אח"כ מהתענוג הזה. וזהו עבודה של לבא." זו העבודה שבלב שאנחנו צריכים לעשות.
שאלה: האם אין סכנה שדבקות תהיה בעל מנת לקבל?
אפילו שהיא תהיה בעל מנת לקבל, אז אנחנו באים לצד האחר, ש"עיר הנידחת אי אפשר להחריב".1, שבכל זאת דבקות בין האנשים מביאה להם איחוד, חיבור, אולי לא נכון, אבל יש בחיבור הזה את הכוח העליון.
למה הבורא לא נותן להחריב את העיר הנידחת שיש שם רשעים? הם בנו לעצמם עיר שומרים על החומות שלה, שומרים על החיבור ביניהם והם מסורים אחד לאחר, והם ממש כנופיה כזאת חזקה, גדולה ומוכנים להרוג כל אחד שמגיע אליהם. אבל אתה בכל זאת צריך להגיד שיש ביניהם כוח איחוד שזה הכוח העליון, וזו בעיה להתמודד איתם. אנחנו ראינו מצבים כאלה גם בהיסטוריה, במה בדרך כלל אנשים שנלחמים מצליחים? רק בכוח החיבור, רק ברוח, אז הבורא איתם. הבורא אוהב את הרשעים כשהם מחוברים ולא אוהב את הצדיקים כשהם מתגאים זה כנגד זה.
תלמיד: בשיעור ווירטואלי אנחנו לא מרגישים כמו בפגישה פיזית. בפגישה פיזית אין לאן לברוח, אנחנו רואים אחד את האחר, קשורים ודבוקים. איך ליצור את אותם התנאים של חיבור שאתה מדבר עליו להרגיש את החברים שמחים?
נעלה לדרגה רוחנית, שם אין מסכים. ישנם שם מסכים אחרים, פנימיים בכל אחד ואחד, ושם אין לך שום בעיה. ברוחניות כל אחד מרגיש את האחר במקצת, ככל האפשר, ואז נרגיש כל אחד איפה הוא נמצא.
תלמיד: מה התנאים כדי להגיע להרגשה הזאת בקשר ווירטואלי?
פשוט מאוד, לתת מקום בלב לחברים. אני לא יכול לעשות את העבודה במקומם, אבל לתת לכל אחד ואחד ולכולם יחד מקום בליבי, אני צריך.
תלמיד: איזה תרגילים לעשות שבמרחק הווירטואלי יפתח מקום נוסף?
תחשוב על זה שאתה נותן להם מקום בלב שלך, אתה רוצה שהם כולם ימלאו את הלב שלך ושום דבר חוץ מזה לא יהיה. ובאותו מקום שהם ימלאו והם יבנו את המקום הזה, שם הבורא יתיישב. כוח ההשפעה הכללי זה הבורא.
שאלה: בעוד בערך חצי שעה אנחנו הולכים לסעודת חומוס, ולפי זיכרוני וגם של החברים, זו סעודת חומוס הכי טעימה וטעמים שלא מן העולם הזה.
איך אפשר לממש לפי המאמר, את התענוג הגשמי כשהחומוס נכנס לתוך הבטן עם כל הטעמים העשירים שהולכים להרגיש? האם להצטער על זה?
לא להצטער, חס ושלום, אני רוצה ליהנות מזה, אני רוצה להרגיש בכל הדבר הזה תענוג נפלא של גן עדן ממש. אני לא רוצה לבטל את התענוגים האלה, כי אני יושב עם החברים ואני נהנה. אמנם גם בבית אני מקווה שאתה מסוגל לקבל צלחת חומוס, זה האוכל הכי זול שיכול להיות, אבל לא מזה אתה נהנה, אתה נהנה מהתהליך עצמו. אתה יושב יחד עם החברים, אתה שותה איזה משקה, אתה אולי מברך על הלחם ועל הפיתה, אתה רוצה את הדברים האלה, והעיקר הוא שאתה רוצה לאכול יחד עם החברים שלך, זה נקרא "סעודה". מה זה סעודה? כמו שאתה רוצה לקבל את האור העליון שימלא את הנשמה שלך, כך בצורה חיצונית אתה רוצה להגיע למילוי שאותה הסעודה עם החברים שאתם עושים יחד כעשירייה, אותה הסעודה תהיה כסעודה הרוחנית.
מה חסר כאן? ישנם תענוגים? ישנם. ישנם חברים? ישנם. אנחנו יכולים להתחבר? כן. אנחנו יכולים ביחד לאכול וליהנות? כן. אז מה חסר? חסר להוסיף כוונה משלנו שאנחנו רוצים יחד עם זה לקבל תענוג רוחני שהבורא ימלא אותנו.
תלמיד: ביחד עם התענוג הגשמי לבקש תענוג רוחני.
ודאי. אם לא כן, הייתי בא לסעודה? את המנה הזאת אני יכול לקבל בכל מקום.
תלמיד: פה זה הכי טעים.
פה זה הכי טעים לא בגלל המנה עצמה, אלא בגלל שהאנשים שהכינו אותה, הכינו אותה ברצון ולא בעבור תשלום כסף. האנשים שיושבים יחד הם מבינים שהם יושבים בהכנה מיוחדת לסעודה המיוחדת שהיא כנגד קבלת האור העליון בכלי המשותף שלנו. לכן זה ממלא אותנו, יש בזה טעם עליון, "טעם גן עדן", מה שנקרא. "גן עדן" נקרא מלכות שעולה לבינה. לכן כשהכול קורה בדרגת ההשפעה, בדרגת הבינה, אז ודאי שאלה טעמים אחרים. בתיאבון לך.
שאלה: יש כעת איזו הרגשה של אי שוויון. נכון שהחיבור בינינו הוא מעל גופים ומעל מקומות, אבל עדיין אני אשב בסעודת חומוס והחברים שלי בכלי העולמי ישבו בבית שלהם.
נכון. ואין לנו כל כך להצטער. אנחנו צריכים להצטער, אבל להצטער בצורה אמיתית, שאנחנו עדיין לא ראויים לשבת יחד כל העולם בסעודה של גמר התיקון, לקבל את המילוי הטוב ביותר, השלם, שהבורא ממלא אותנו, מקשר אותנו ואנחנו כולנו מלאים ושלמים, נמצאים בדבקות עימו, זאת הסעודה בעצם. סעודה מסמלת שהכלי של האדם על מנת להשפיע מחובר עם האחרים והוא יכול אז לקבל את המילוי.
נקווה שאנחנו נגיע לזה. וכדי להגיע אנחנו צריכים גם לעורר את עצמנו קצת יותר. נעשה היום את התרגיל הזה, חברים החליטו שנעשה כאן את המפגש הזה, אז נעשה. מי יודע מה יקרה מחר עם הווירוס הזה ועם עוד דברים. בינתיים נשתדל לעשות תיקון בזמן הסעודה הזאת.
שאלה: האם אני מקבלת תענוגים מהבורא רק כדי לחזור לכוונה בעל מנת להשפיע?
כל העבודה שלנו היא רק לרכוש את הכוונה בעל מנת להשפיע, אין לנו כלום חוץ מזה. ולכן רק לכוונה הזאת אנחנו מצפים, שתהיה לי כוונת ההשפעה. לא חסר לי כולם במציאות שלי, אתה יכול להביא לי מה שאתה רוצה, אני בעצם לא צריך לרצות כלום ולא לקבל כלום חוץ מדבר אחד, ''על מנת להשפיע''. כלומר לקבל כוח מלמעלה שייתן לי את הכוונה על מנת להשפיע לזולת ודרכו לבורא, זה מה שצריכים.
בהתאם לזה אנחנו נתמלא עם כול הרגשת הבורא, עם כל האור העליון, גם גברים, גם נשים, כולם, וכל העולם אתנו יחד.
שאלה: מה ההבדל בין הנאה גשמית להנאה רוחנית?
בהנאה גשמית אנחנו מתכוונים לאובייקט הגשמי של ההנאה שלנו שהוא או אני או מישהו אחר שבסופו של דבר זה אני. בהנאה רוחנית אנחנו מתכוונים לבורא, דרך חברים להגיע אליו ולהשפיע לו, זה ההבדל. ההבדל הוא לא כל כך בתענוג, גם בזה יש הבדלים כי אלה מדרגות, אלא למי אני משפיע, לעצמי, או שבכל הצורות ההנאה שלי תגיע לבורא.
שאלה: כשאנחנו נכנעים לתענוג ובוחרים בו במקום בבורא, מה קורה ברגע הזה, הבורא מאוכזב מאתנו?
אני לא יכול לענות על זה כי לא יבינו את התשובה שלי. זה לא שהבורא מאוכזב או לא מאוכזב. כשאני עושה את העבירה הזאת, האם אני עושה אותה בלי ידיעת הבורא והוא מקבל תוצאה ממה שאני מחליט או שאני מחליט לפי מה שהוא החליט קודם? כדי לענות על השאלה הזאת אנחנו עוד צריכים להתעלות למעלה מזמן, תנועה ומקום ואז נתחיל להבין איך זה קורה באמת במרחב שהוא למעלה מההגבלות של העולם הזה.
שאלה: כתוב במאמר שימשיך על התענוג בחינת ליווי של צער. מהו הצער הזה וכיצד ממשיכים אותו על התענוג?
אפילו שהוא מקבל ונהנה הוא ממשיך על זה בחינת צער מפני שהתענוג הזה אינו בדבקות. כאן השאלה, האם אני יכול ליהנות למרות שהתענוג הזה הוא על מנת לקבל ואני מודה לבורא ונהנה מהחיים, או שאני מתנזר ולא נהנה וזה יותר טוב בעיני הבורא?
דרך אגב, נזיר צריך להביא קורבן כי בזה שהוא מפסיק ליהנות ממשהו מהחיים האלה הוא דוחה את כל האפשרויות שהבורא נתן לו כדי לקיים את הדברים. אנחנו צריכים ליהנות מהעולם הזה בצורה שמקרבת אותנו לבורא, לא מרחיקה אלא מקרבת.
לכן יש אנשים שהם טבעוניים ורק על זה הם חושבים, יש אנשים שחושבים רק על בריאות הגוף, יש כל מיני וזה צריך להיות בצורה לא מוגזמת. מטרת החיים צריכה להיות קודם כל לפנינו, והיא קובעת מה אנחנו נעשה ובלי הגזמה לאף צד.
שאלה: הנשים מתכנסות לישיבת חברות עולמית בשבת הקרובה כהכנה לכנס בינואר. במה הכי כדאי לנו להתמקד בישיבת החברות הזו?
לי יש תמיד שאלה, האם הן רוצות להתכנס יחד ואז הן חושבות במה למלאות את הזמן של ההתכנסות או שיש להן הרבה דברים שצריך לדון בהם ואז הן קובעות שחייבות להתכנס. את זה אני לא יודע, אבל בכל זאת עבור מה להתכנס? השאלה העיקרית היא מתי אנחנו נגיע לחיבור בינינו, מה אנחנו צריכות לעשות בשביל זה, מה אנחנו מקבלות בכך שמשיגות את החיבור, 125 דרגות של נרנח"י בכל המדרגות עד גמר התיקון, איך אנחנו עוברות ממצב למצב בהתגברות כוח החיבור בינינו?
את זה שהן יבררו, ייקחו מאמרים על זה, ידברו על זה שאין לנו ברירה, על אף שכל אישה היא חלק נפרד מכולם, כך הבורא ברא אותה. האדם זה כוח ההשפעה כביכול והוא יכול לעבוד, לשחק עם כולם, להתרוצץ, לעומת זאת אישה היא קודם כל שומרת על עצמה ועל הגבולות שלה, וזה מהטבע, חס ושלום אין בזה שום דבר טוב או רע אלא זה הטבע. אבל אנחנו צריכים לראות עד כמה אפשר להתעלות מעל זה או לא, ובמידה שאפשר, אם אישה עושה את זה, זה תיקון גדול מאוד, הרבה יותר גדול ממה שעושים הגברים. לכן אנחנו צריכים להתחבר גם לנשים ולעזור להן אם הן צריכות לארגן ישיבות כאלה וכך שיתקדמו.
זה יכול להיות כוח גדול מאוד שאנחנו באמת רוצים שייבנה. אני מאוד בעד שנשים יתחברו ויתלכדו ויתנו כוחות לחיבור, במידה שהן יכולות, אפילו קצת, זה כוח גדול מאוד. מה שאישה עושה במקצת לקראת החיבור, מהתנועה הראשונה שלה להתקרבות למישהי זה כבר תיקון, כי זה כבר למעלה מהטבע, עד כדי כך האישה כולה שקועה בתוך הרצון לקבל. הגבר הוא קצת מבולבל כי הוא בא מכלים דהשפעה שנשברו ונכנסו לתוך כלים דקבלה. לכן לגברים יותר קל להתחבר והם יכולים לשבת לשתות, להתחבק ולשיר קצת ואצלם זה נקרא נעים וטוב.
אישה לא, אישה נהנית מזה שהיא במרחק מהאחרות ושהן מעריכות אותה, לא חשוב במה. זאת נטייה אחרת לגמרי מהטבע, זה לא רע ולא טוב חס ושלום, ולכן אנחנו צריכים לראות בכל פעולה של נשים שרוצות להתחבר ביניהן עד כמה זה דבר גדול לתיקון שלנו.
שאלה: כל השיעור דיברת על כך שההתכנסות שלנו היום היא בסימן של לתקן את כל מה שהפנדמיה הביאה לנו. איך אתה רואה את האנושות יוצאת מהמצב הזה?
קודם כל אנחנו צריכים להגיד תודה רבה לפנדמיה, היא מנענעת את כל האנושות ופעולתה עוד לא נגמרה ואני מקווה שעל ידה עוד נגיע לצורות החיבור המתקדמות. בשיעורים שלנו אנחנו צריכים קודם כל לעבור על מאמרי "שמעתי", ובנוסף על מאמרי בעל הסולם שהם לא כל כך ארוכים ויש לי עוד רשימה שלימה של מאמרים שעוד לא עברנו עליהם. קודם כל צריך לסיים את "שמעתי" ואת מאמרי בעל הסולם, לעבור עליהם ככל האפשר ובמקביל לגמור את ה"פתיחה לחכמת הקבלה", והעיקר שאנחנו נשיג את הדברים האלו בחיבור.
אם אנחנו סתם לומדים "פתיחה" אני לא חושב שייצא מזה משהו, כי אנחנו לא מרגישים בנו איפה השינויים וללמוד על זה בצורה תיאורטית ככה באוויר, אני לא מרגיש בזה כל כך צורך. אומנם יש אנשים שאין להם נטייה לעבודה שבלב והם נמשכים יותר ללימוד פיזי וטכני וגם אני הייתי ככה במקצת ושרטטתי הרבה, אתם זוכרים, אבל היום אין לנו ברירה, המצב של העולם קובע שאנחנו צריכים להיכנס יותר ויותר לעבודה רגשית ולעבוד עם הרגש שלנו, עם הכלים שלנו. הכלי שלנו זה רצון, רגש. לכן נתקדם. אני מודה לכולם שהיו איתנו בשיעור הזה, אנחנו עוד מעט מסיימים אותו ונעבור לאולם הסעודות ונמשיך שם בסעודת החומוס שלנו.
(סוף השיעור)
-
משנה, סנהדרין י' ו'↩