שיעור בוקר 17.02.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 07.04.2003

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/RRhphjS9?activeTab=downloads&mediaType=video

ספר "כתבי רב"ש", כרך א',

מאמר "עשה לך רב וקנה לך חבר - א'"

"שלבי הסולם", על אהבת חברים, עמוד שנ"ג. אנחנו עוברים בזמן אחרון בסמוך על הרבה מאמרים על החברה.

יש שוני ביחס של האדם לעצמו, לרב, לחבר, לתלמיד ולכלל, וכל זה נקרא הסביבה שלו. כשאנחנו מדברים לבחור כל פעם בסביבה טובה יותר, זה בעצם איך אדם צריך לייצב את היחס שלו לאחרים, לכל ארבעת הסוגים האלו, רב, חבר, תלמיד שהוא בעצמו רב, שהוא בעצמו תלמיד, וכלל. איך הוא צריך לייצב את היחס שלו כלפיהם, ואיך להתפעל מכל הגורם הזה, כדי בצורה המועילה ביותר להתקדם למטרתו. מבררים לנו את זה.

הדברים כל כך מבוררים, שאני לא חושב שיש עוד מה להוסיף.

תלמיד: אם לפני המחסום זה רצון לקבל על מנת לקבל, רצון אגואיסטי, ואדם עושה את האחרים שסביבו לרב, לגדולים ממנו, מנסה לקנות ולהגדיל מישהו שהוא אגואיסט כמוהו, אז בצורה כזאת הוא מגדיל את הרצון לקבל שלו ושל הזולת.

קודם כל, הסביבה היא כל דבר שנמצא בהרגשה שלי שנמצא מחוץ לי. זו יכולה להיות איזו פרה שעומדת בחצר, היא גם סביבה. אני מתפעל ממשהו מבפנים, אני מתפעל ממשהו מבחוץ, ואני צריך לארגן את היחס שלי לכל ההשפעות האלו בצורה המועילה ביותר למטרה.

מבחוץ אנחנו בכללות מחלקים את היחס הזה לארבעה גורמים, אני, וכלפיי ארבעה גורמים. זה יכול להיות רב וגם ספרים יחד איתו, זה יכול להיות תלמיד שהוא פחות ממני שאני מלמד אותו, זה יכול להיות חבר שהוא כמוני, וסביבה יותר חיצונית, ששם את כל היתר אפשר לחלק עוד ועוד, כל זה נקרא סביבה. ואני חייב למצוא יחס נכון, התנהגות נכונה לכל גורם וגורם.

כמו שהוא אומר כאן, אני לא יכול להיות רק טוב עם החברים האלו שבחרתי, שזו החברה, הקבוצה שלי, ועל היתר לצפצף, לזלזל בהם ולא אכפת לי, ואני ממש מורח אותם, אי אפשר. אני לא יכול לזרוק את המשפחה, כך שלא אכפת לי מהאישה והילדים וממה שיש שם, ואני גיבור. זה כבר אומר שאתה באיזושהי צורה לא שולט ברצון לקבל שלך, ולא מייצב אותו נכון למטרה. אלא לקחת קטע קטן ממנו ואיתו אתה עובד, אולי כן נכון, אבל לא יכול להיות שבאמת זה הנכון, אם אתה לא עובד עם כולו, ובצורה שאתה מסדר את הסביבה כל פעם בהשפעה המועילה ביותר אליך. אותו דבר עם הרב, אותו דבר עם הספרים וגם עם התלמידים.

אז אפשר להגיד שאתה בהחלט עושה יגיעה, ולא בורח לאיזה דבר שנראה לך שהוא הטוב ביותר או המועיל ביותר, הנוח ביותר, ומכל מיני סיבות אתה נכנס לאיזו נישה ושם אתה נשאר. זה יכול להיות לשנים שאתה תישאר בנישה הזאת, ותחשוב על יתר הדברים, "מה יש להם? מה יש לי עם כל העולם? מה יש לי עם המשפחה?". אתה צריך לשים לב עד כמה הוא מסביר לנו שאנחנו צריכים לייצב את היחסים שלנו עם כולם, ממש עם כולם. כי הרצון לקבל שלנו הוא אחיד, ואם אתה עובד רק עם חלקו, זה לא מספיק. אומנם לאט לאט אדם מתחיל להבין את הדברים האלה בדרך, איך הוא צריך להתייחס, ואיך הוא צריך לקבוע את הקשרים שלו, באיזה אופן. אבל מזה אי אפשר לברוח.

בסופו של דבר, האדם שמתקדם, רואה לאט לאט שנחוץ לו לקבוע יחסים לכל חלקי המציאות, אפילו לדומם, לצומח ולחי, והוא רואה שבזה הוא מייצב את עצמו מבפנים.

תלמיד: כשנכנסים לחברה כמו לחברה כאן, האם זה נקרא קניית חברה?

כשאני נכנס כאן לחברה ויושב כאן, עצם זה שאני נכנס לכאן, אני רק מבצע את רצון הבורא שנתן לי דחף להיכנס לחברה. עדיין אני בזה לא מממש את הבחירה שלי, והפעולה העצמאית שלי כאן היא עדיין בכלל לא מופיעה. נכנסתי, בסדר, אמרו לי שכאן כדאי, זה הבורא כך סידר לי מהשמיים שאמרו לי שכדאי לי לבוא לכאן, וגם הרצון שלי מבפנים לא מתנגד, הוא סידר לי כך, ואני בא. בסדר, אני יושב, מה הלאה? איפה כאן היגיעה שלי? האם ידעת מראש מה אתה בוחר? עשית באמת מאמצים נגד, בעד? לא, זה לא אתה. התיישבת כאן, מה הלאה? עכשיו צריך לבדוק איפה היגיעה באמת.

היגיעה בהחלט, לפי מה שהם ממליצים, היא להתחיל לסדר את הסביבה שהיא ממש תועיל למטרה. אז כאן יש מקום ליגיעה. בצורה מבוקרת אתה קובע, אני רוצה להתקדם מטר אחד לקראת המטרה. כדי לעשות את הצעד אני צריך חומר דלק. המטרה צריכה להיות חשובה לי כך, שכוח המשיכה אליה יעזור לי לעשות את הצעד הזה של מטר אחד קדימה. כמה חומר דלק אני צריך בשביל זה ומאיפה אני אקח אותו. לבורא אין לי עדיין קשר, ומה שהוא נתן לי, הוא נתן לי את מה שאני עכשיו, לחשוב על זה, לרצות את זה כך בעלמא. אז אני יכול לפנות לחברה, ומה אני צריך להשפיע לחברה כדי לקבל ממנה לפחות את חומר הדלק לצעד אחד.

אתה מתייחס לחברה במחושב כדי ממש לקבל ממנה התפעלות, התרוממות, ביטחון, גדלות המטרה. ואז אתה באמת מתקדם, אם אתה מקבל את זה בחזרה מהם. כדי לקבל מהחברה חומר דלק, אתה לא צריך לשנות את החברה כל כך, אתה צריך במיוחד לשנות את היחס שלך אליה, כמו שהוא כותב כאן על הכלל. ובאמת יבוא הזמן ואתה תראה את הכלל שהוא כולו צדיקים גמורים, ועכשיו אתה לא רואה אותם, אתה מקלל אותם, אתה צוחק מהם. זה היחס שלך, העיניים שלך כך, "ולא יראו".

תלמיד: בחלק הראשון במאמר הוא כותב, "הנה השכל מחייב, שענין חברים שייך לומר בשני אנשים, שיש להם אותו שיעור קומה, הן בכשרון והן במידות". איך מלכתחילה הדבר הזה מתקיים?

אנחנו צריכים להתחיל לקבל את התנאי הזה, שאנחנו נתאספנו כאן על ידי כוח עליון, שנתן לכל אחד רצון לבוא לכאן, לרחוב ז'בוטינסקי, 112, קומה ב' או ג'. לכל אחד הוא נתן את הרצון וכולנו נתאספנו כאן. כלומר לכולנו היחס מלמעלה הוא שווה, וכולנו בעיני הבורא יכולים להתקדם מהמצב הזה. אז מלכתחילה אני צריך להתייחס לכולם כשווים, כחברים. חבר זה אותה דרגה, מהמילה התחברות.

כשאני בא אחר כך לעבוד בחברה הגדולה, אז אני בוחר לעצמי אולי כמה אנשים, בצורה טבעית כך מסתדר לי שאני איכשהו נקשר אליהם יותר לפי האופי, לפי העיסוק. אבל בהחלט צריכים לקבל אותם כלגמרי שווים. מצד הבורא אנחנו שווים. הוא לא עושה חשבון עם כל אחד לחוד, הוא עושה חשבון עם הקבוצה, בשבילו קבוצה היא כמו בן אדם. כמו שכל האנושות היא כאדם אחד כלפיו, כך עם ישראל כנגד כל העמים, וכך הקבוצה שלנו כלפי עם ישראל. הוא מתייחס אלינו כאל גוף אחד, ולכל אחד ממש כמו לאיבר מן הגוף.

אין כאן יחס לכל אחד לחוד. מפני שאם אתה לא מממש את עצמך מתוך החברה, אז אתה לא יכול להתקדם לבורא, אז למה שהוא יתייחס אליך אחרת אם אתה לגמרי לא מחובר עם החברה. ככל שאתה מחובר לחברה ומועיל לה, משתמש בכוח המועיל שלה לעצמך, בצורה כזאת הבורא מתייחס אליך כפרט מהחברה. הוא לא יכול להוציא אותך מהחברה ולהתייחס נטו אליך כאילו אין כאן אף אחד חוץ ממך, כי התקדמות אליו תלויה בסביבה שלך, בחברה.

אתה שווה במידה שאתה משתמש בכל האיברים האחרים, בכל החברים האחרים בחברה, זה השווי הרוחני שלך. אדם שאין לו אמצעים, איזה חשבון אני יכול לעשות איתו? אין לו ידיים, אין לו רגליים, הוא לא שומע, הוא לא יכול לעשות שום דבר, אז איך אפשר להתייחס אליו? במידה שאתה ממש ב"קנה" ו"עשה" מממש את החברה, בצורה כזאת לבורא יש עסק איתך, הוא כבר שם לב אליך, שבהחלט יש עם מי לדבר.

תלמיד: מה בעניין ההשקעה שהוא מדבר עליה כאן, שהוא אומר כביכול שכולם צריכים להשקיע שווה בשווה, אחרת זה נקרא שליש או ברבע, מה היחס שצריך להיות לגבי זה? איך כולנו משקיעים שווה בשווה?

שווה בשווה זאת אומרת שכולנו משקיעים ככל שמסוגלים, זהו. אתה לא יכול למדוד כמה אתה עושה שם משהו במחשב, וכמה הוא עושה בעבודות שם עם הברזל כלפי החברה, או מישהו הולך ללמד, זה לא חשוב, היחס שיהיה שווה, אז זה נקרא חברה, אחרת זה לא יהיה חברה, אחרת זה יהיה מין מבנה בגובה, לפי איזו היררכיה ולא לפי השטח, באותו מישור כמו שזה צריך להיות בחברה, שכולם שווים.

תלמיד: אני מניח שאני מתוקן ברמה כזאת שבאמת אני רואה שכל אחד בחברה שאני נמצא בה, משקיע את מקסימום היגיעה שלו לחברה.

אתה לא צריך לראות האם כולם משקיעים את המקסימום או לא, אתה לא יכול למדוד את המקסימום, אם משקיעים או לא. אי אפשר למדוד מבחוץ, אין לנו כלים לזה, ובכלל זה יחס לא נכון לנסות לעשות את זה. אתה צריך לדאוג לעצמך שאתה כך תשקיע, ואז אתה תראה שזה לא חשוב בכלל באיזו רמה נמצאת החברה. אתה תוכל להוציא מהחברה הקטנה ביותר, לא חשוב איזו, את הדברים הגדולים ביותר.

זה הכול תלוי ביחס שלך, כמו שהוא אומר שם, שאתה תראה אחר כך שכולם צדיקים גמורים, ואז אתה תוציא מהם דברים אדירים. זאת אומרת, לא בהתקדמות הכללית של החברה תלויה ההתקדמות שלי, אלא ביחס שלי לחברה, כמה אני משקיע בה ורוצה לקבל ממנה, לא הערך שלה בעצמה כביכול, אלא ערך היחס שלי אליה.

תלמיד: אז מה הטעם בכלל?

כי אני מקבל מהחברה את כוח הבורא, אין בחברה באמת משהו, היא כמוני או אפילו אתה יכול להגיד פחות ממני. התלמידים שלי קטנים, בכלל לא מבינים כלום, לא חשוב. אם אני כמו במקלט רדיו מסדר את היחס שלי, את הגל שלי לחברה, וגם את הקליטה בגל הנכון ממנה, אז אני, דרכי מקבל את כוח הבורא.

כי אני צריך לבטל את הרצון לקבל שלי, אני צריך להחשיב את החברה כגדולה, את עצמי כקטן, אני צריך לסדר את הכול. ברגע שאני עושה את זה, אני כבר הופך להיות כלי כלפי הבורא, והחברה בשבילי זה רק אותו האובייקט שכלפיו אני על בטוח רואה, ואני לא משקר לעצמי, שאני עושה באמת במציאות את הביטול העצמי, את היחס שלי, את הדרישה לחשיבות הבורא.

אז יוצא שאת הכוחות אני ודאי מקבל מלמעלה, בחברה אין שום כוח, אבל אי אפשר לסדר עם הבורא שום דבר, אני נמצא בהסתר כפול, הסתר רגיל. אם הייתי איתו בגילוי אז הייתי מתבטל כלפיו, לא הייתה לי שום בחירה. אז במקום זה יש לי חברה שהיא ממש הצלה בשבילי, בזמן ההסתר זאת אומרת כשאין לי עדיין מסך, ואני יכול על ידי החברה להסדיר את היחסים שלי כביכול עם הבורא.

תלמיד: איך להתייחס לריבוי דעות בתוך החברה? זה משפיע עליי חזק מאוד.

איך להתייחס לריבוי הדעות בתוך החברה? להתייחס לזה בצורה סבלנית מאוד, כי אנחנו כולנו גדלים, כל אחד נמצא עם אלף אנשים באלף מצבים, אתה מבין מה זה יכול להיות.

ולכן כל אחד מבטל את הדעה שלו ומבטל דעות של האחרים, ומרגע לרגע הכול משתנה, אז מה יש לי לקבוע במצב כזה שהכול משתנה ואף אחד לא יודע, ואף אחד לא בטוח וצועק, בעוד רגע אתה אפילו יכול לשנות אותו. יותר נכון שכל אחד חי לפי סיסמאות, "כאן קראתי משהו, שם קראתי משהו, זה בא לי", הרי עדיין לאף אחד אין כלי שממש מתבסס על המסך, על העצמאות, על התפיסה, על ההתאמה לבורא שזה כבר החלק שלי, אין דבר כזה עדיין, זה מתחת למחסום.

לכן בכלל לא צריכים להתייחס לריבוי דעות כמו לדבר שאינו מועיל, ההיפך, זה דבר שמקדם, כי אנחנו הרי כל אחד משפיע לשני וכל אחד נמצא בכל מני מצבים אז ההיפך, זה עוזר לנו להתקדם, לעשות מהר ביקורת ובירור, ולברר לתת יחס נכון לכל דעה ולכל דבר, ואז תראה עד כמה הכול משתנה כאן.

תביא לכאן איזה בן אדם, תראה מה הוא עובר משך שבוע ימים כאן אצלנו, בחיים הפנימיים שלנו, ובחוץ, מחוץ לקבוצה שלנו, מה משתנה שם? זה דבר מאוד רצוי, דווקא שתהיה התחלפות ולא לפחד להחליף דעות, "אתמול חשבתי כך והיום אני חושב כך", דווקא ההיפך, רק דומם לא משתנה. מישהו חושב שלא? "גם לפני עשר שנים הייתי מחזיק בזה", אז אתה באמת מת כבר עשר שנים, זהו. "נכון, טעיתי, עכשיו שיניתי את דעתי" - כאן רואים שאדם משתנה, גדל, אז אין מה להתבייש ולהראות שטעית.

תלמיד: כתוב "ולכן כל אחד מוכרח להרגיש את עצמו שהוא יותר קטן מכולם. מטעם, כי אין גדול יכול לקבל מקטן ממנו". ברצון לקבל אני מבין את זה אבל איך לעשות את זה?

בזה הוא נתן לך תנאי, הוא לא אומר לך שאתה עכשיו תלחץ על איזה כפתור ואז אתה תרגיש את עצמך קטן כלפי כולם והם גדולים, אלא הוא אומר שאם לא תרגיש כך, אז לא תוכל לקבל מהם התפעלות על גדלות המטרה.

איך לעשות את זה? בדרך כלל להתבונן, זאת אומרת איכשהו לרצות לראות אותם כיותר גדולים. זאת לא בעיה, אם אדם נותן לזה תשומת לב ומתחיל לראות מה עושים החברים שלו, איך הם משקיעים, איך הם עושים, אילו מאמצים.

אפילו אם אני לא מדבר על חברה כמו שלנו, שבאמת כל אחד עובד עבור הרבה אנשים, אלא בחוץ, בעבודה שאנחנו עושים, שמבצעים אותה המון אנשים, אני אפילו לא מדבר על זה. אלא זה שאדם, החבר שלך, קם בבוקר ובא לפני העבודה, יושב כאן ולומד, אתה תכבד רק את זה, זה מספיק. זאת אומרת יחס הבורא אליו, איך שהבורא רוצה לקרב אותו מכל שבעה מיליארד האנשים, זה מספיק כדי להרגיש את עצמך פחות ממנו.

זאת עובדה, אם אין לו את זה, הוא לא חבר. אם יש לו את זה, כבר מספיק. אני לא מדבר על דברים אחרים. יש בזה הרבה מילים. זה בא לאט לאט.

לראות את חלק הבורא שבחבר שלך, את זה אתה צריך לכבד, להגדיל ולאהוב.

תלמיד: איך אני מצליח להתפעל מפעולה, כמו שאמרת, שהבן אדם קם כל יום בשלוש בבוקר, בזמן שזו פעולה שחוזרת על עצמה יום יום, ולא משתנה?

איך אני יכול להתפעל מפעולה קטנה של החבר? אז אני אומר לך, זה תלוי במידת האהבה, זה תלוי בנחיצות, ובסופו של דבר, זה תלוי ביגיעה, בכמה שאתה משקיע.

נתתי כאן דוגמה, קיבלתי סרט קטן מהנכד שלי, שהוא מתחיל להסתובב. זה ממש פלא, קודם הוא שכב כמו גולם, ועכשיו הוא מסתובב, אז אני מתפעל. למה אני מתפעל? יש לי אליו אהבה טבעית. אני מסתכל עליו, על הדבר הקטן ביותר, ואני מתפעל ממנו.

אם היית מתייחס ככה לחבר, בכזאת אהבה או תשומת לב, אם היית משקיע בו, סתם, בלי שום יחס בהתחלה, רק מפני שאין לך ברירה, כי כדי להגיע לבורא אתה חייב להשקיע בו, אז לאט לאט היית מרגיש אהבה אליו, בגלל ההשקעה. כשאתה משקיע באיזה דבר, הדבר הזה כבר מתחיל להיות כלי קיבול להשקעה שלך, ובזה אתה כבר לא מזלזל. השקעת בו כל כך הרבה, והוא נעשה לך קרוב, נעשה לך חשוב, כי היגיעה שהכנסת בו, היא חשובה לך.

זה חשבון אגואיסטי, אבל ככה זה. אחר כך כבר אפשר לדבר על היחס אליו, אז אתה תתחיל לראות בו דברים טובים.

תלמיד: אבל אם כל יום יביאו לך את אותו סרט על הנכד שמסתובב, הרי אתה לא תתפעל אם זו תמונה שחוזרת על עצמה, ולא משתנה.

מאותו סרט של הנכד, אני כבר לא אתפעל ממנו. אני צריך לעבוד על זה שכל פעם אני אתפעל מחדש מהחבר.

תלמיד: אמרת, "להתפעל מזה שהוא קם בשלוש בבוקר". איך אני כל יום מתפעל מחדש מזה שהוא קם בשלוש בבוקר?

תתחיל, נראה אחר כך. תתחיל לחשוב על החברים בצורה חיובית. תהיה לך עבודה עם עצמך, וזה מה שצריכים.

תלמיד: אמרת, שלהיות הרבה בחברה זה דבר שסך הכול מקדם אותי. איפה מתוך זה בכל זאת אני בוחר? אני רוצה להיות מקצוען בזה. לקבוצה יש איזו דעה מסוימת, מה לעשות, בכלים שלי, זה נראה לי שזה הדבר הנכון ביותר לעשות כאן כרגע, ועם זה אני רוצה ללכת, בקבוצה שאני רוצה לדבוק בה, ואיתה אני רוצה ללכת. אבל אם יש כל כך הרבה דעות, איך אני אדע באיזו לבחור?

איך אתה יכול להתקדם בקבוצה עם כל כך הרבה דעות? לא אכפת לך שיש כל כך הרבה דעות, כי בכל זאת, בעוד רגע כולן מתחלפות, גם בך וגם בהם, וגם היחס שלך, והיחס שלהם. אתם לא צריכים לדון בזה, ולא צריכים ממש להתבלבל בזה.

זה לא הנושא שאותו צריכים לפתח, ולא ממנו גדלים. לא, הדעות האלה הן בירורים פנימיים שכל אחד עובר, ואיך שהוא עובר את זה בצורה חלקית, והולך הלאה ושוב חוזר חלילה. אל תשים אליהן לב. זה לא צריך לגרום ליחס שלך לחברים. כמו שאתה משתנה אלף פעם ביום, כך כל אחד מהם משתנה אלף פעם ביום.

אז לפי זה אתה תשנה אלף כפול אלף פעם ביום את היחס שלך לחבר? מכל שינוי שבך, ומכל שינוי שבו, היחס שלך אליו ישתנה, לפי דעות? לפי כל מיני מאורעות שהוא עובר, כשהוא בעצמו לא יודע למה הוא עובר את זה? שזה הרצון לקבל שלו שחייב לעבור בהתקדמות כל מיני מצבים, אז אתה מסתכל על זה, ולפי זה אתה שופט אותו? זה בכלל הוא?

אלא הוא עובר כל מיני מצבים, עובר אותם מהר, וזה טוב מאוד. זה סימן שהוא מתקדם ואני לידו. אתה מבין בכלל למה אנחנו עוברים את המצבים האלה? יש לך ידיעה בשורש שלהם, מה המניע, מה הסיבה אליהם? לא. אתה גם לא יודע מה מצב הבא אף פעם. מה יש לך לשפוט את זה, ולהתייחס לזה, אני לא מבין? אנחנו לא צריכים לעשות את זה. אתה רוצה לרדת לסיבות? איפה בכלל כתוב שכך צריכים? לא.

תלמיד: זה לא עניין של לרדת לסיבות.

זאת אומרת, מה שהוא עכשיו אומר, ומה שהוא בכלל מדבר, ומה שהוא צועק, ומה שהוא בוכה, וכל הדברים האלה, אני צריך להתייחס לזה כמו לפליטה טבעית של החושים שלו, מתוך מה שהבורא עכשיו מעביר דרכו. לא צריך להתייחס לזה. זה בכלל לא הנושא שצריך לקבוע את היחס שלי אליו.

יש מצבים שאני צריך לעזור לו. אם הוא נמצא במצב ירוד, נפל, מת רוחנית. אז אני צריך באיזו צורה גשמית, בלי לגעת ברוחניות, לעזור לו, להיטיב לו. אבל לבקר אותו? לעשות ביקורת על מה שיש לו בפנים? זה לא הוא, ולא אני. הבורא עושה את מה שצריך עם הכלים שלו.

תלמיד: אני רוצה לדעת, מה הסיבה שהוא מתנהג ככה. אני יודע שעם הכלים שיש לי כרגע, אני לא יודע מה יש להם בפנימיות, אבל אני רוצה שתמיד האנשים שיהיו בסביבה, שלי יהיו אנשים שמבחוץ נראה לי, שהם ייקחו אותי, וייתנו לי כוח.

זה מה שאני מחפש. איך יש לי דרך לראות את זה? רק בצורה חיצונית. אז אני מסתכל, אולי יש כאן איזו קבוצה שמתבלטת, והיא עכשיו באמת כמו שאתה אומר, עושה רעש, מושכת, פועלת, ואז אני הולך אחריה.

יכול להיות שמחר תהיה קבוצה אחרת. אבל איך בתוך כל מצב כזה, שיש כל פעם קבוצה אחרת, ונראה לי כביכול, שהיא עכשיו הכוח העולה, שהיא זו שמושכת, איך אני יודע אחרי מי ללכת? מי האדם שאחריו אני אלך עכשיו? לפי מה, אם זה לא לפי הדעות שלו, ולא לפי מה שהוא מוציא החוצה, איך אני יכול למדוד את זה?

מספיק שבן אדם בא לכאן ומשתתף בקבוצה בכללות. אתה לא צריך לדעת את הדעות שלו. איפה כתוב שאתה צריך לקנות את הדעות של החבר? אתה צריך להתפעל מגדלות המטרה. מה הוא מבין בעצמו במטרה? איך שאתה מתפעל ממנו, איך שהבורא מכניס לו רצון, ומשיכה למטרה. בסופו של דבר דרכו אתה יוצא לבורא, מתקשר לבורא. ובשביל מה החבר? כך יש לך כלפי מי לוותר, לבטל את הרצון לקבל שלך, לבטא את עצמך. יש לך לעבוד כנגד מישהו שמגולה, איכשהו.

תלמיד: הוא כותב, והרחיקנו מאדם רע ומחבר רע, והוא גם כותב שכל הפוסל במומו פוסל, וזו בעיה שתמיד ישנה. איך אני קובע מצב לגבי משהו, אם אני יודע שכל הקביעה היא מתוך הקלקולים הפנימיים שלי?

שוב אני אומר, אנחנו צריכים להתייחס לאנשים לפי מה שהם בהחלט. אם בא אדם ומזלזל בחברה, כלומר הבורא נתן לו כוח והוא בא בשלוש בלילה, אבל הוא בא בשלוש בלילה וממש הורס את החברה, מכניס בה קלות ראש למטרה. אומנם הוא קם בשלוש בלילה, אבל יש כאלה הרבה משוגעים שבשלוש בלילה מסתובבים ברחובות. אם תעבור בבני ברק, תראה בחורים מסתובבים, גם בתל אביב. לכן אני לא צריך לכבד אותו על כך שהוא קם בשלוש בלילה, אלא אני צריך לכבד אותו כי הוא קם בשלוש בלילה ובא ברצינות לרכוש את המטרה, ומוכן לוותר על המון דברים כדי להשיג באמת את המטרה. אני מכבד את כוח הרצון של הבורא שבו, שמזיז אותו למטרה.

אבל אם אני רואה שהוא ממש הורס לנו את החברה, אז אסור להשאיר אותו כאן במקום, חייבים לפעול בחברה ומיד לזרוק אותו. יבוא לכאן מישהו חדש, אתה לא יודע מי הוא, מה הוא, ויתחיל כך לעשות? אתה לא יודע כמה אנשים פונים אליי יום יום, ואני לא נותן להם לבוא לכאן.

תלמיד: במאמר הוא מדבר על עניין של אמת, ומה שהמשיג משיג מהאמת. הרי תמיד ייראה לי שאני רואה את האמת, או לפעמים יהיה לי ברור שזה מה שאני רואה מהאמת. אבל איך אני עושה את ההפרדה ביניהם? נגיד לגבי חבר, איך אני יודע אם זה באמת מה שהוא, או שהבעיה היא אצלי כרגע? כשאתה אומר שהוא מקלקל את החברה, זה אומר שאת הביקורת אני מפנה כלפיו, אבל איך אני יודע שאת הביקורת אני לא הפניתי כלפיי, בדקתי שזו לא בעיה אצלי, ואז סימנתי על זה וי? מה גורם לי לתת לעצמי וי בביקורת הפנימית, להגיד עכשיו אני לא פוסל אותו כי אני דפוק?

מה זה שייך אם אתה עכשיו יכול לעשות ביקורת או לא לעשות ביקורת. אנחנו מדברים על בן אדם, שאם הוא משתתף איתנו לפי הכללים שקבעו לנו מקובלים באותה המשימה, אז הוא חבר שלי. ולא חשוב באיזה מצב פרטי הוא נמצא עכשיו, איזה דעות ומחשבות עוברות דרכו. מה שאין כן, מי שבא ומכניס קלות ראש בחברה, אותו אנחנו זורקים.

תלמיד: מושג של אדם רע יכול להיות, אבל איך יכול להיות מושג של חבר רע? חבר הוא כבר מישהו שבא להתחבר איתי יחד, אז איך יכול להיות בו משהו רע? הוא כבר הולך בדרך.

מה הוא כותב על חבר רע, מי זה חבר רע?

תלמיד: הוא לא כותב, הוא מביא ציטוט.

שוב אני אומר, זה אותו אדם שאין בו ממש משיכה למטרה.

תלמיד: איך אפשר להשאיר מצב כזה, שאדם נכנס לשיעור, בוחר ספציפית בשיעור הזה, עוזב את השיעור, חובר לעוד אנשים במשך היום, כל שיעור מחליף את האנשים, ובפועל יוצא שהוא לא בקשר עם אף אחד בכלל?

האדם שבא לשיעור ויש לו כמה חברים שהוא לומד איתם, ואחרי השיעור יש לו כמה אנשים שאיתם הוא מדבר, ואחר כך עוד כמה אנשים מאותה חברה שאיתם הוא עושה איזו פעולה בהפצה, ואחר כך יש עוד כמה אנשים שאותם הוא מלמד, זה הכול טוב מאוד. תמיד יש לו מהחברה כמה אנשים שאיתם הוא מתחבר לפי נושא זה או לפי נושא אחר, מה רע? טוב מאוד. זה יותר טוב מאשר לקחת מישהו אחד מהחברה ורק איתו לעבוד. כך אני יכול תמיד למצוא לעצמי כל מיני אנשים שתומכים בי באיזו סיטואציה שבה אני נמצא.

תלמיד: יכול להיות מצב שבן אדם כותב ספרים, הוא יושב לבד עם מחשב כל היום, אבל בתוכו הוא בוחר את הקבוצה למרות שהוא לא בקשר עם אף אחד.

אני לא מדבר על דברים תיאורטיים, שהוא נמצא בבית ולא קשור עם הקבוצה, וחולם שהוא קשור עם הקבוצה. זה חלום. אני מדבר על דברים שבהחלט הוא משתתף ככל האפשר, במידה שהוא יכול, בכל הדברים. ודאי שיש אנשים שיושבים ליד מחשב, זה העיסוק שלהם אצלנו בחברה, והם חייבים לעשות את זה. אבל היחס לא תלוי איך הוא מבטא את זה, באיזו צורה, הוא לא צריך כאן לרוץ ולצעוק לפני כולם, הוא יכול לשבת שם בשקט. שוב, זה דבר פנימי יותר, אבל לא שהוא מסתגר באיזשהו מקום אחר, כמו שאתה אומר בבית, ויש לו חברה. אין לו, הכול דמיון.

תלמיד: חילקת בעיה בצורה הרמטית, אני, קבוצה, רב, ספרים. האם יש סדר עדיפויות כמו דצח"מ, אפשר לעשות הקבלה לדצח"מ?

אני כלפי רב, כלפי חבר, כלפי תלמיד וכלפי סביבה חיצונית, כל פעם צריך לקבוע את היחס שלי לכולם. ודאי שהעבודה העיקרית שלי היא כלפי החבר, שם אני כל הזמן נמצא בשינויים ובבחירה חופשית ממש. מה שכן, כלפי הרב, זה איכשהו פחות או יותר. לפי המצבים שלי ודאי שזה משתנה, אם אני נופל, אז נראה לי הרב נופל, ואם אני עולה, אז יכול להיות שהרב עולה בעיניי. אבל העבודה ממש, הביטוי של הבחירה החופשית, הוא עם החברים.

(סוף השיעור)