שיעור בוקר 10.12.2023 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש" כרך ב', עמ' 1248,

מאמר "מהו "מסרת גיבורים ביד החלשים" בעבודה"

איך זה יכול להיות שהחלשים זוכים להצליח במלחמה מול הגדולים, הגיבורים, החזקים, הרבים.

מהו "מסרת גבורים ביד חלשים" בעבודה

תשנ"א - מאמר י"ג
1990/91 - מאמר 13

"הנה סדר העבודה. בזמן שהאדם רוצה לעשות הכל לשם שמים, היינו שהמעשים שלו יהיו בעל מנת להשפיע, ולא לקבל שכר, היות שזהו נגד הטבע, מטעם שהאדם נברא ברצון לקבל לתועלת עצמו, לכן ניתן לנו עבודה, לצאת מאהבה עצמית ולעבוד רק להשפיע לטובת ה'.

ובכדי שנוכל לעבוד עבודה זו, היינו לצאת משליטת אהבה עצמית, ניתן לנו מצוה של "ואהבת לרעך כמוך", כמו שאומר רבי עקיבא, שזה "כלל גדול בתורה". וכמו שמפורש בספר "מתן תורה", שבסגולה זו נצא משליטת הרצון לקבל לעצמו, ונוכל לעבוד לתועלת ה'. ובענין "ואהבת לרעך כמוך" יש לפרש ב' פירושים:

א. כפשוטו בין אדם לחבירו,

ב. בין אדם למקום, כמאמר חז"ל (מדרש רבא, יתרו, כ"ז, א') "רעך ורע אביך אל תעזוב". רעך זה הקב"ה, כמו שכתוב "למען אחי ורעי", שמפרשים, זה הקב"ה, שקרא אותם "אחים" ו"רעים". נמצא, שענין "ואהבת לרעך כמוך", הכוונה היא "להגיע לאהוב את ה' כמוך". נמצא, שיש ב' בחינות "ואהבת לרעך כמוך":

א. צריכים לומר, בתור סגולה. כלומר, מה שצריכים לאהוב את חבירו, הוא רק שעל ידו נוכל להגיע גם כן לאהוב את ה', כמובא בספר "מתן תורה". לכן, כמו באהבת חברים, האדם כשרוצה להתדבק עם חברים, הוא בוחר לעצמו עם מי להתחבר. היינו, שהאדם בורר לעצמו חברים, הוא מחפש חברים, שיהיו בהם מעלות טובות.

כמו כן האדם, כשרוצה לאהוב את ה', האדם צריך להשתדל לראות את הגדלות וחשיבות של ה'. וזה מעורר באדם אהבת ה'. ואם אין האדם מסוגל לראות את גדלות וחשיבות הבורא, מטעם שהרע שבאדם מראה לשון הרע על הבורא, אז האדם צריך להתפלל לה', שה' יעזור לו, שיהיה בידו כח להתגבר, ולומר למעלה מהדעת "אני רוצה להאמין בגדלות וחשיבות ה', כדי שאני אוכל לאהוב אותו", כמו שכתוב "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך". זאת אומרת, אהבת חברים היא אמצעי, שעל ידה יכולים להגיע להמטרה, שהיא אהבת ה'.

ובזה יש לפרש מה שאמרו חז"ל "טוב תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עוון". כלומר, בזה שהאדם מתייגע בדרך ארץ, שהוא ענין עבודה בין אדם לחבירו, זוהי סגולה, שיכול לבוא לאהבת ה', הנקרא בחינת "תורה". שעיקר התורה היא, שע"י התורה מתחברים ל"הנותן התורה". שעל זה אמרו חז"ל "אמר הקב"ה, בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין". כלומר, שע"י התורה, שהיא בחינת תבלין, זוכים לבחינת דביקות בה', שזהו נקרא "מחזירו למוטב".

וזהו "ע"י יגיעת שניהם משכחת עוון". היינו ע"י יגיעה בין אדם לחבירו ובין אדם למקום, שהיא ע"י יגיעה בתורה, "משכח עוון". כלומר, העוון של עץ הדעת, שמזה נמשכות העוונות, מתתקן על ידי שניהם.

הנה הכתוב אומר (תהילים ל"ג, "רננו צדיקים") "הנה עין ה' אל יראיו, למייחלים לחסדו, להציל ממות נפשם, ולהחיותם ברעב". ויש להבין, מהו "עין ה' אל יראיו" דוקא. הלא עיני ה' משוטטות בכל. ויש להאמין, שה' משגיח על כל העולם בהשגחה פרטית, בבחינת "טוב ומטיב", ולאו דוקא אל יראיו.

ויש לפרש זה, שאין אנו מדברים מה', אלא מבחינת "ממעשיך הכרנוך". כלומר, שדוקא ה"יראיו", הם המרגישים שעין ה' משגיח על כל העולם. היינו, שרק אלו שהם יראי ה', משיגים שה' משגיח על העולם בבחינת השגחה פרטית, בבחינת טוב ומטיב. מה שאינו כן אצל כלל העולם, שעליהם שורה בחינת הסתר פנים על ההשגחה, שאינם יכולים להשיג את השגחתו יתברך, שהיא בבחינת טוב ומטיב.

וזהו כמו שכתוב בהקדמת ספר הזהר (דף קל"ח) "וכל עוד שהמקבלים לא באו לידי השלמה, שיוכלו לקבל שלימות הטבתו, שחשב עלינו במחשבת הבריאה, מוכרחה ההנהגה להיות בדרך טוב ורע".

היינו, שכל זמן שהכלי קבלה שלנו מלוכלכים עוד בקבלה עצמית, אי אפשר לראות את ההשגחה בבחינת טוב ומטיב. אלא כנ"ל, היינו מי יכול לראות את עין ה', שהשגחתו יתברך היא בבחינת טוב ומטיב, רק אלה שהם "המייחלים לחסדו". כי "חסדו" פירושו, שהם מייחלים לקבל מידת החסד מה', היינו שהם מייחלים לקבל מה' מידת השפעה, הנקראת "השתוות הצורה", המכונה "דבקות בה'".

לכן כשהם זוכים למידת השפעה, כבר הכלי קבלה שלהם אינם מלוכלכים. אז הם זוכים ל"עין ה'", היינו להרגיש שהשגחתו יתברך היא בבחינת טוב ומטיב. מה שאין כן לאנשים שאינם מייחלים להשיג את מידת החסד, היינו לכלים דהשפעה, הם נמצאים תחת שליטת טוב ורע.

אולם למי הבורא נותן את החסד, הנקרא "כלים דהשפעה", שהוא טבע שני. לא לכולם. כלומר, שיש הרבה אנשים, שמייחלים לחסדו, היינו שהבורא יתן להם את מידת החסד. אולם לאלה אנשים, שהם חושבים, שענין החסד הוא רק לבחינת תוספות, זאת אומרת, הם מחזיקים את עצמם לשלמים, אלא הם צריכים את מידת החסד, שהבורא יתן להם, שזה יהיה אצלם בחינת תוספות טובה, לאלו אנשים אין הבורא נותן להם את החסד, הנקרא "כלים דהשפעה".

וזהו מטעם, שמלמעלה נותנים רק לאלו שיש להם כלים להמילוי. זאת אומרת, אם אין חסרון אמיתי, אין באפשרות למלאות. אלא דוקא מתי אפשר למלאות את החסרון. שהאדם אינו מבקש מותרות, אלא הכרחיות, אז האדם מקבל, כי מותרות לא נקרא "חסרון".

וזה שכתוב "עין ה' אל יראיו, למייחלים לחסדו". באיזה אנשים מדברים, שמייחלים לחסדו. כלומר, לאיזה צורך הם מייחלים, שה' יתן להם את מידת החסד. זהו דוקא באלו אנשים, שמרגישים, שצריכים את מידת החסד, בכדי "להציל ממות נפשם".

היינו דוקא באלו אנשים שרוצים להגיע לדביקות ה', היינו להיות דבוקים בחיי החיים. אחרת, אם אין להם דביקות, הם מרגישים עצמם, שהם בחינת "מתים", כמו שאמרו חז"ל "רשעים בחייהם נקראים מתים", לכן הם מבקשים מהבורא שיציל אותם ממות, כי שינוי צורה מפריד אותם מחיי החיים.

מה שאין כן דביקות ה' הוא בחינת חיים, כמו שכתוב "ואתם, הדבקים בה' אלקיכם, חיים כולכם היום". נמצא, מה שהם מבקשים את מידת החסד, הוא מטעם, שלא רוצים להיות בחינת "רשעים בחייהם נקראים מתים". להם הבורא נותן את מידת החסד, היינו כלים דהשפעה.

וזה שכתוב "להציל ממות נפשם". היינו כנ"ל, זה שהוא מבקש מה' שיתן לו את מידת החסד, הוא מטעם "להציל ממות נפשם", זה נקרא "חסרון", שהוא כלי שיכול לקבל מילוי. מה שאין כן אלו אנשים, שהם צריכים לעזרת ה' מטעם מותרות, אין להם כלים אמיתיים, היינו חסרון אמיתי, שה' יתן להם את הכלים, מטעם "להציל ממות נפשם", אלא מטעם מותרות.

לכן הם נשארים עם הכלי קבלה, שהם דואגים רק לתועלת עצמם. והם אינם מרגישים, שיש להם כלים מלוכלכים, שאי אפשר לכנס לתוך הכלים האלו קדושה, כי קדושה ותועלת עצמו הם שני הפוכים זה לזה.

ובהאמור יוצא, שרק אלה שהם מבינים, שאם אין הם מסוגלים לעשות מעשים להשפיע, הם נפרדים מחיי החיים, והם מבקשים מה', שיתן להם את הכח דלהשפיע, שזהו טבע שני, כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, שכמו שהטבע הראשון, שהוא הרצון לקבל, נתן הבורא, כמו כן אי אפשר לשנות את הטבע הראשון לטבע שני, אלא זה יכול רק הבורא בעצמו.

וכמו שהיה ביציאת מצרים, שה' בעצמו הוציא אותם משליטת פרעה מלך מצרים, כמו שאמרו חז"ל (ב"הגדה של פסח") "ויוציאנו ה' ממצרים, לא על ידי מלאך, ולא ע"י שרף, ולא ע"י שליח, אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו".

אולם מתי האדם מקבל את העזרה, שה' יוציא אותו משליטת מצרים, שהוא הרצון לקבל לעצמו. זהו דוקא בזמן שיש להאדם חסרון אמיתי כנ"ל, ולא מותרות. לכן, אם האדם רוצה להגיע לדביקות ה', אז האדם מקבל עזרה על בחינת חסרון. היינו, שירגיש, שהוא בעל חסרון. כלומר, לא שחסר לו איזו שלימות, אלא שחסרים לו חיים, מחמת שהרע שבו הוא במידה מרובה. לכן מודיעים לו מלמעלה, שהוא חוטא. כמו שכתוב בזה"ק, על מה שנאמר "או הודע אליו חטאתו". ושואל "מי הודע לו". ומשיב "הקב"ה הודע אליו, שהוא חטא".

שהפירוש הוא, שהקב"ה מראה לו את האמת, איך שהוא מרוחק מה', וממש חסרים לו חיים דקדושה. נמצא, שהאדם מבקש אז מה', שיעזור לו, ושיתן לו את הרצון להשפיע, מטעם שחסרים לו חיים. ואז, היות שכבר יש לו חסרון אמיתי, אז הקב"ה נותן לו את הרצון להשפיע, שהוא בחינת טבע שני.

ובהאמור יש לפרש מה שכתוב (ב"ועל הניסים") "ואתה ברחמיך הרבים מסרת גבורים ביד חלשים, ורבים ביד מעטים, וטמאים ביד טהורים", שזה בא להודיענו, שמטרם שהאדם בא לידי מצב, שהוא רואה, איך שהוא חלש, ורואה, איך שהרע אצלו כל כך מרובה, שאין לו שום אפשרות להתגבר, ואיך שהוא טמא, אי אפשר לקבל מילוי מלמעלה, כי עדיין אין לו כלי שלם, שיוכל לקבל את המילוי, השייך לחסרון הכלי.

וזה שכתוב "כי אתם המעט מכל העמים", שפירושו כנ"ל, היינו "לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם ויבחר בכם", היות "כי אתם המעט מכל העמים". היינו, שהאדם רואה, שהוא יותר גרוע מכל העולם. ודוקא במצב של שפלות, ה' בוחר בכם, והוציא אתכם משליטת מצרים, כמו שכתוב "אני ה' אלקיכם, אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים, להיות לכם לאלקים".

הנה כתוב (במזמור שיר חנוכה) "ארוממך ה' כי דליתני, ולא שמחת אויבי לי". ויש להבין, מי הם האויבים של דוד, שדוד אמר "ולא שמחת אויבי". ויש לפרש, כי ידוע ש"דוד" נקרא בחינת מלכות, היינו מלכות שמים, שהנבראים צריכים לקבל על עצמם עול מלכות שמים על הכוונה שלא על מנת לקבל פרס, אלא "בגין דאיהו רב ושליט", ולא לשם תועלת עצמו.

ולדבר זה כל העולם מתנגדים, ושונאים לעשות הכל לשם שמים ולא לתועלת עצמם. לכן היות שקדושה היא כולו להשפיע, היינו לתועלת ה', כמו שכתוב "קדושים תהיו, כי קדוש אני ה'". כלומר, כמו שהבורא הוא רק משפיע להנבראים, כמו כן הנבראים צריכים להשפיע לה', כי זה נקרא "השתוות הצורה", שהיא בחינת דביקות בה'.

נמצא, כל אלו שהם רוצים לעבוד רק לתועלת עצמם ולא לשם שמים, הם נקראים "אויבי ה'", היינו אויבי מלכות שמים. והם נקראים בזה "אויבי דוד". וזה שאומר דוד "ולא שמחת אויבי לי". ובדרך כלל יש לנו לדבר רק מב' בחינות:

א. הבורא,

ב. הנבראים.

היינו, הבורא ברא את הנבראים בכדי לתת להם טוב ועונג, כמו שכתוב "רצונו להטיב לנבראיו". ואדם הראשון קודם החטא, היתה לו שלימות של בחינת הנשמה שלו, שהיה לו אז בחינת נר"ן מבי"ע, וגם נר"ן מאצילות. רק אחר החטא, היה לו הסתלקות הנר"ן שלו, ולא נשאר רק בבחינת נפש לבד.

ואז היה צריך לעשות תשובה, היינו להעלות כל הכלים שלו, שנפלו להקליפות, ושוב לחברם עם הקדושה, שהוא לחזור ולהידבק בו יתברך בבחינת בעל מנת להשפיע, שזה נקרא "תשובה", כמו שכתוב בזה"ק "תשוב ה' לגבי ו'".

פירוש של ה' היא בחינת מלכות, שענינה מקבל בעל מנת לקבל, וממנה נמשכות כל הנשמות. לכן מלכות נקראת "כנסת ישראל", שהיא כוללת כל הנשמות. ועל מלכות זו ניתן תיקון, לתקן אותה בעל מנת להשפיע. ועבודה זו נתנה להנבראים, שע"י זה שעוסקים בתורה ומצות בעל מנת להשפיע, גורמים בזה, כל אחד ואחד בשורש נשמתו, במלכות דאצילות, שתהיה בעל מנת להשפיע, שע"י זה גורמים יחוד למעלה, הנקרא "יחוד קוב"ה ושכינתיה". היינו בחינת מלכות, הנקראת "שכינה", עם ז"א, הנקרא "ו' דהוי"ה". שזהו פירוש "תשובה", מה שזה"ק אומר "תשוב ה' לגבי ו'".

ובאופן כללי יש להבחין ג' בחינות, הנקראות בשם אחד, יחיד, ומיוחד. וכמו שכתוב (תע"ס חלק א', דף י"ד אות א') "אחד מורה שהוא בהשואה אחת. יחיד מורה על הנמשך הימנו, שגם אלה הריבויים המה אצלו בצורת יחיד, כמו עצמותו יתברך. ומיוחד מורה, הגם שהוא פועל ריבוי הפעולות, אמנם כח אחד פועל כל אלה, וכולן חוזרות ושבות ומתייחדות בצורת יחיד".

שפירושו אחד, שהוא בהשואה אחת, כלומר שברא את הבריאה על רצון אחד, שהוא להטיב לנבראיו. ויחיד פירושו, הגם שאנו רואים, שיש ריבוי פעולות, היינו טוב ורע, היינו שנראה חס ושלום כפועל טוב ופועל רע, אז נקרא יחיד, היינו משום שלכל פעולותיו המשונות יש להם תוצאה יחידה, להטיב. ונמצא, שהוא יחיד בכל פעולה ופעולה, ואינו משתנה בכל פעולותיו המשונות. כלומר שעל כל פעולה רוכבת עליה צורת יחיד, שהוא רק להטיב.

והאדם צריך להאמין בזה. זאת אומרת, אף על פי שהאדם מרגיש, שלפי הרגשתו הפעולה הזו, שהוא מאמין, שזה בא מהבורא, והיא פעולה לא טובה, מכל מקום הוא צריך להאמין, שעל הפעולה זו יגרום לו, שיוכל להשיג את הטוב. וזוהי עבודת האדם, להאמין בזה שהוא כך, אף על פי שהוא לא מבין את זה. ולתת תודה להבורא על זה.

וזהו כמו שאמרו חז"ל "האדם צריך לברך על הרע, כמו שמברכים על הטוב". כלומר, שהאדם צריך להאמין, שזהו לטובתו, אחרת הבורא לא היה נותן לו להרגיש את המצבים האלה, מטעם שרצונו יתברך הוא, שרוצה להטיב לנבראים, כי זו היתה מחשבת הבריאה.

ומיוחד נקרא, בזמן שהאדם כבר זכה לראות, איך שכל ריבוי יחידים כבר קבלו צורת יחיד, כלומר שזכה לראות, איך שעל כל רע כבר קיבל את הטוב השייך לבחינתו. וענין מיוחד זוכה האדם להשיג רק לאחר שתיקן את הכלים שלו, שיהיו בעל מנת להשפיע. אז האדם זוכה למטרת הבריאה, שהיא כולו טוב.

וזה שכתוב "מזמור שיר חנוכת הבית לדוד". שענין "חנוכת הבית" הכוונה על בית המקדש, שבבחינת עבודה, לבו של אדם צריך להיות בית מקדש לה', כמו שכתוב "ועשו לי מקדש, ושכנתי בתוכם". שהאדם צריך לזכות להשראת השכינה, כמו שאמרו חז"ל "רחמנא ליבא בעי", שפירושו, שרק לבו של אדם צריך הבורא, בכדי לתת לו את מה שרוצה לתת לו.

ובזמן שהאדם כבר זכה לבחינת מיוחד, אז הוא רואה שזכה לבנין בית המקדש. ועל זה אמר דוד "ארוממך ה', כי דליתני ולא שמחת אויבי לי". היינו, שכל האויבים הם הרצונות של קבלה עצמית, שהם היו המפריעים דקדושה, שה' הציל אותו מכל האויבים, וזכה להכנס לקדושה. וזה שכתוב "ה' העלית מן שאול נפשי, חייתני מירדי בור".

אנו אומרים (ב"עזרת אבותינו") "אתה הוא ראשון, ואתה הוא אחרון, ומבלעדיך אין לנו מלך גואל ומושיע". וכמו כן אנו אומרים "אתה הוא עד שלא נברא העולם, אתה הוא משנברא העולם, אתה הוא בעולם הזה, ואתה הוא לעולם הבא". ובפשטות אנו מבינים, שאנו מדברים מגדלות ה'. אולם בדרך עבודה מה בא זה להשמיענו.

ידוע, שסדר עבודה הוא, שהאדם צריך לתקן את הכלי קבלה שלו, שיהיה בידו כח לעשות הכל להשפיע. והאדם צריך לתת כוחות, ויעשה את כל מה שיש בידו לעשות. ואז הוא בא לידי החלטה, שבלי עזרת ה' אין שום מציאות לצאת משליטת הרצון לקבל לעצמו, שזה נקרא "גאולה". היינו, שיוצא מגלות מצרים, היינו משליטת הרצון לקבל.

והגאולה, כולם מבינים, שזה שייך לה', היות שהאדם רואה, שאין שום אפשרות לצאת מהגלות מכח עצמו. אולם יש לשאול, מאיפה הוא יודע, שלצאת מהגלות של הרצון לקבל תלוי רק בה', ואין זה בידי אדם.

התשובה היא, היות שכבר עשה לפי דעתו, מה שביכולתו לעשות, ולא זז מאומה מהרצון לקבל שלו. אלא להיפך, הוא רואה, שמעת שהתחיל לעבוד את העבודה, בכדי להגיע לדרגת "שכל מעשיו יהיו לשם שמים", הוא רואה עכשיו ממש אחרת, שהוא הלך אחורה.

כלומר, שהוא רואה, איך שעתה הוא משוקע באהבה עצמית יותר מתמיד. ומטעם זה, האדם, כשזכה לגאולה, היינו לצאת מהגלות הזו, הוא אומר, שרק הבורא יכול להוציא את עם ישראל ממצרים, כלומר שהגאולה שייכת להבורא.

מה שאין כן להכנס בתוך הגלות, היינו להיות נכנע לשליטת הרצון לקבל, בטח זה שייך להאדם. כלומר, שהאדם אשם בזה, שהוא לא יכול להתגבר על הרצון לקבל לעצמו. נמצא, שהאדם בעצמו נכנס לגלות.

על זה בא הכתוב להשמיענו, שלא כך הוא, כמו שהאדם מבין. והגם שהאדם צריך לומר "אם אין אני לי מי לי", כלומר, שהכל תלוי בידי בחירת האדם, מכל מקום האדם צריך להאמין, שהכל הוא בהשגחה, היינו שהכל תלוי בה'. ועל זה נאמר "אתה הוא עד שלא נברא העולם". שענין "עולם" ידוע שהוא מלשון "העלם והסתר". ויש לדעת, שבענין הגלות יש להבחין ב' בחינות:

א. שהאדם לא מרגיש שיש העלם והסתר,

ב. שהאדם מרגיש, שהוא נמצא במצב של העלם והסתר.

וזה שכתוב "אתה הוא עד שלא נברא העולם". כלומר, זה שאין האדם מרגיש, שהוא נמצא במצב של העלם, זה ה' עשה. וזהו לטובת האדם, היות שמטרם שהאדם מסוגל לתקן את הרע שבקרבו, יש תיקון, שלא לראות את הרע. נמצא, שה' עשה את המצב של טרם ביאת האדם לתוך ההעלם והסתר.

וזה שכתוב "אתה הוא עד שלא נברא העולם". היינו, עד שנברא ההעלם. ואח"כ האדם בא לידי מצב של העלם והסתר. ולמצב הזה האדם בא דוקא לפי ערך התגברותו בתו"מ, בעל מנת להגיע לדרגת "שכל מעשיו יהיו בעל מנת להשפיע".

וזה שכתוב "אתה הוא משנברא העולם". כלומר, זה שהאדם בא לבחינת העלם והסתר, זה בא ממך. וזה שכתוב "אתה הוא משנברא העולם". ולאחר שהוא כבר בגלות, אז באה הגאולה. וזה "אתה הוא ראשון ואתה הוא אחרון"."

מאמר שלם, מלא.

שאלה: בכותרת של המאמר, "מסרת גיבורים ביד החלשים", הוא כאילו פותח לנו את כל מחשבת הבריאה. האם אתה יכול להסביר את הקשר לכותרת שהוא מנסה פה לפתוח?

אותם אנשים שחשבו מלכתחילה על עצמם שהם גיבורים, בסופו של דבר הם מגלים שהם נמסרים ביד החלשים.

תלמיד: האם הרצון לקבל מזהה?

הרצון לקבל, במקום שקודם חשב על עצמו שהוא גיבור, הוא מגלה ורואה עד כמה הוא חלש ולא יכול להשיג שום דבר בכל הכוחות שלו.

תלמיד: הוא מגלה שיש כוח מלמעלה, "הוא הראשון והוא האחרון".

כן.

תלמיד: הוא כותב שהמייחלים לחסדו מייחלים לקבל השפעה ולא כתוספות, אלא שהם ממש צריכים את זה בשביל להחיות נפשם. יכול להיות שהגיבורים הם אלה שמרגישים שלמים ולא מרגישים שהם עובדים לתועלת עצמם, שהם יכולים להתגבר, ואלו שמרגישים רשעים, שרואים שהם חלשים והרע שבהם מרובה, הם אלה שיכולים עכשיו לתקן כי הם מזהים את הרע שבהם.

כן.

תלמיד: כלומר כל המאמר מדבר על הכרת הרע שאדם מקבל כהתקדמות, כדי שהוא יוכל עכשיו לפנות לבורא והוא זקוק לבורא.

כן.

שאלה: הוא כותב, ""האדם צריך לברך על הרע, כמו שמברכים על הטוב". כלומר, שהאדם צריך להאמין, שזהו לטובתו". איך מומלץ לבצע את העצה הזאת, לראות בכל דבר שהוא לטובתך?

לקבל מלכתחילה שזה כך, ואחר כך להחזיק בזה כל הזמן על ידי הסביבה, העשירייה.

תלמיד: אנחנו חיים בשתי מציאויות, יש את המציאות שאני חי בעשירייה, ויש את מה שבחוץ. האם אני צריך לחפש את הטוב, שזה לטובתי, גם במקרים שקורים מחוץ למה שקורה לי בין החברים בעשירייה?

לא. אני לא חושב ששם אתה יכול למצוא דברים טובים.

תלמיד: מהו הטוב הזה שמדובר עליו? מה זה "לטובתי"?

לטובתך זה כשאתה יכול לגלות שכל הפעולות של הבורא הן לטובתך.

תלמיד: ומה לטובתי?

שמקרבים אותך לטוב, לכוח השפעה, לכוח הדבקות בחברים, ודרכם לדבקות בבורא. את זה אתה רוצה לגלות כי אתה מבין שזה הטוב.

תלמיד: אני יכול להגיד שהטוב זה כשהטבע שלי משתנה?

יכול להיות. אבל אנחנו לא מדברים על הטבע, אנחנו מדברים על זה שאתה מבין שכך זה צריך להיות. האם אתה כבר נמצא בשינויים? יכול להיות שכן.

תלמיד: אם הזכרת שאני צריך להבין, אז הוא גם כותב, "אף על פי שהוא לא מבין את זה. ולתת תודה להבורא על זה".

הוא מבין שהבורא עושה עימו פעולות כדי להביא אותו לאמת, להשגת האמת, אומנם עדיין הוא לא השיג את אותם המצבים.

תלמיד: קשה לי להבין איך מודים על משהו שאני לא מבין שהוא טוב.

אם אתה מבין שאתה צריך כאן לשנות את השימוש בכלים, ברצונות שלך, אז אתה כבר לא חושב כמו שחשבת קודם בכלים דקבלה, אלא אתה חושב כבר בסגנון אחר, עד כמה אתה עומד בפתח לשנות את עצמך מכלים דקבלה לכלים דהשפעה. ואז כבר ההגדרות שלך לגבי טוב ורע משתנות.

שאלה: כתוב שכשאדם בוחר להתקשר לחברים, הוא בוחר עם מי מהחברים להתקשר. איך לעשות את הבחירה הזאת, האם דרך הלב, דרך המוח?

במה הבחירה, האם בזה שהוא רוצה להתקדם עם החברים?

תלמיד: כתוב "לכן, כמו באהבת חברים, האדם כשרוצה להתדבק עם חברים, הוא בוחר לעצמו עם מי להתחבר. היינו, שהאדם בורר לעצמו חברים, הוא מחפש חברים, שיהיו בהם מעלות טובות". איך לעשות את הבחירה הזאת, האם עושים את זה עם המוח, עם הלב?

בהתחלה הוא מרגיש את ההבחנות האלה בלב, ואחר כך הוא משנה אותן במוח.

שאלה: כתוב ש"הבורא הוציא אותנו ממצרים, לא על ידי מלאך, לא על ידי שליח, לא על ידי שרף, אלא הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו", מה זה אומר?

אין כוחות שעוזרים לאדם ומוציאים את האדם מגלות מצרים אלא הבורא בעצמו. זה מה שהם מגלים מכל מה שקורה להם באותו התהליך. הם גילו שהם נמצאים בגלות מצרים, כעבדים ברצון לקבל על מנת לקבל, ועכשיו הם מרגישים שעברו איזה שינוי ויש להם כבר טבע שני שהוא להשפיע. יציאה מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע נקראת "יציאת מצרים".

שאלה: איך לקבוע את החיסרון הנכון ללא מטרות, אלא בפנייה לבורא?

רק על ידי החברים. כשאתה רוצה להתחבר איתם, כשיש לך דחף להתחבר איתם, גם מאין ברירה, אז אתה רואה שרק הבורא יכול להציל אותך מעל מנת לקבל.

שאלה: כשאני חושב באיזו צורה ומאיזה כיוונים אנשים משפיעים עלי, אז אני רואה שיש כאן תיאטרון גדול. כולם בתיאטרון יודעים שהם בתיאטרון, כולם בגמר תיקון, כולם כביכול מלאכים, ורק אני לא יודע שאני בתיאטרון, ורק החלק שלי חסר במערכת.

נגיד.

תלמיד: מה לעשות?

להצטרף לאלו שרוצים לעלות מדרגות הגלות לדרגה של גאולה. ורק עם זה שהבורא מתגלה להם, זה מה שמוציא אותם ממצרים.

תלמיד: מה שאני רואה בעצמי וגם בעם ישראל, שאדם חושב שהוא חזק, חכם, אבל הבורא נותן לו מצבים מכל מיני כיוונים ואז הוא מרגיש שאין לא שום כוח חוץ מדרישה. כוונת הבורא לבטל את כל הביטחון שיש לאדם ולעם ישראל, כך שלא יהיה לאדם שום כוח, חוץ מדרישה. מה המיוחד בדרישת האדם? איך להבין זאת?

אדם צריך להצטרף לבורא, להידבק אליו ולבקש בכל לשון של בקשה שהבורא יעזור לו להתעלות למעלה מהאגו שלו, מהרצון לקבל שלו, להתחבר לחברים, ודרך זה הוא רוכש את כל הכוחות שנותנים לו אפשרות להידבק בבורא, וכשהוא דבוק בבורא הוא יכול לבקש מהבורא כוחות הצלה.

תלמיד: אני צריך להיות פתוח עם הבורא, במה שאני מרגיש וחושב, והוא רואה ומרגיש אותי.

כן. מהבורא אתה לא יכול להסתתר. כלפיו אתה תמיד נשאר כמו תינוק קטן, ערום, נמצא לפניו. הוא מבין הכול, רואה הכול ועושה הכול.

תלמיד: אמרת קודם שאהבת חברים היא הבורא שלנו בעולם הזה. אז אם אני אאפס את עצמי בקשר שלי עם החברים, אחר כך אני לא אראה מולי חבר, אני רק ארצה לאהוב את האהבה.

כן.

תלמיד: וזו הרגשה שקרובה להרגשה של סוף הדרך, שאני רק בתוך האהבה.

נכון.

שאלה: כתוב במאמר שהבורא מציל את האדם. מצד שני, למדנו שכשאדם אדם בגלות זו אחריות שלו. אם הכול בא מהבורא, איך יכול להיות שהאדם אחראי על הגלות שלו?

אדם אחראי רק על זה שהוא לא מבקש. שהוא לא רוצה לבקש מהבורא כוחות יציאה ממצרים. בזה אדם אשם, והוא צריך להיזהר לא להישאר במצרים. זאת אומרת, כל הזמן להיות מכוון לחיבור עם החברים כדי לצאת מהאגו שלו.

שאלה: נאמר פה ש"התורה משכחת עוון". למה הכוונה?

שאותו עוון על מנת לקבל שיש לנו מחטא אדם הראשון, שהכלים קבלו כוונה על מנת לקבל, על ידי לימוד תורה, על ידי חיבור בינינו, אנחנו מתקנים אותם הכלים ויוצאים לחירות מעל מנת לקבל.

תלמיד: תודה על המאמר הנפלא הזה. שמעתי במאמר שטוב עבור האדם להיות בביטול כלפי הבורא, להכיר את הבורא כראשי ואת עצמו כחסר כוחות, וכל העבודה היא רק לקבל ממנו, לבקש ממנו, להגיע לתפילה אליו, ובין היתר, להתבטל כלפי החברים. זה הטוב שלנו.

כן. זו העבודה שלנו.

תלמיד: העבודה העיקרית היא בביטול כלפי החברים ובקשה מהבורא?

נכון.

שאלה: רב"ש כותב פה "שרק אלו שהם יראי ה', משיגים שה' משגיח על העולם בבחינת השגחה פרטית, בבחינת טוב ומטיב. מה שאינו כן אצל כלל העולם, שעליהם שורה בחינת הסתר פנים". אנחנו לומדים שבסוף כולם מתוקנים, אז איך עוברים ממצב הסתרה של כלל העולם למצב של יראי ה'?

הם לא רואים שהם נמצאים בהסתרה. הסתרה היא כבר מן גילוי שמאיר ואתה מגלה שאתה נמצא בהסתרה.

תלמיד: הם במצב של הסתרה כפולה, שהם אפילו לא יודעים?

כן.

תלמיד: איך אתה עובר ממצב של הסתרה כפולה למצב של הסתרה יחידה ואחרי זה למצב של יראי ה'?

רק על ידי זה שאתה נמצא בחברה.

תלמיד: אבל אם אתה נמצא בהסתרה כפולה, מה לך ולחברה, איך בכלל תגיע למצב של החברה?

אבל כל אחד נמצא ברצון לקבל אחר, ולכן כשאתם רוצים איכשהו להתקרב זה אל זה על פני ההבדלים ביניכם, אתם מזמינים את המאור המחזיר למוטב, ואז אתם משתמשים במאור הזה כדי באמת להתקרב.

תלמיד: אבל במצב של הסתרה כפולה אתה בכלל לא מודע לכך שיש מאור כזה, אתה עוד לא ברוחניות בכלל, אם הבנתי נכון?

אין לך ברירה, אתה מתחיל מזה, אתה לומד איפה אתה נמצא.

שאלה: איך להגיע למצב שהבורא הראשון והאחרון?

על ידי העבודה שלנו אנחנו מגיעים למצב שהבורא הוא הראשון והאחרון. אנחנו לומדים עם החברים יחד וכל אחד מוסיף לאחר על הגילוי שלו שהבורא עושה הכול ואין עוד מלבדו, וכך מתחיל לקבל את הדעות שלהם.

שאלה: כתוב שבמילים "ואהבת לרעך כמוך", רעך זה הבורא. האם כל שמה שמצטייר מחוץ לי, בעצם נמצא בי, וזה גילוי הרע שבי?

כן, על ידי העבודה הזאת אנחנו קודם כל מגלים שאנחנו נמצאים ברע.

שאלה: איך הפעולות של הבורא מביאות אותנו לישועה?

לאט לאט אנחנו מגלים יותר ויותר שאנחנו תלויים רק בו ואז מתחילים לבקש ממנו מחוסר ברירה, ואחר כך מתוך רצון, מתוך הכרה שלפי תוכנית הבריאה אנחנו תלויים בו ומחזיקים בו ולכן אנחנו פונים רק אליו ומתחשבים, מתחברים רק בו.

שאלה: אחרי כל הבירורים האלה של הנברא, מהי הפעולה "לעשות לטובת הבורא"?

חיבור, חיבור ביניכם, זוהי הפעולה שדומה לבורא, מדמה את עצמינו לבורא, רק חיבור.

תלמידה: אחרי שכבר עשינו את הפעולה של להשפיע על מנת להשפיע בתוך בחיבור, הפעולה היא כבר לקבל מהחברים בעל מנת להשפיע?

אז אנחנו יכולים לעבוד בלקבל על מנת להשפיע לחברים. וכך כולנו יחד מתחברים גם בכלים דקבלה גם בכלים דהשפעה ומכולם מכוונים לבורא.

תלמידה: באיזו נקודה יש נחת רוח לבורא?

במרכז שלנו, במרכז הקבוצה.

שאלה: איך החבר מגיע להבחנה שזה אשמתו של האדם, אם הוא לא מצליח להתגבר על היצר הרע שבו?

כי נתנו לו הכול, נתנו לו לגלות את היצר הרע, נתנו לו גילוי שיצר הרע הפוך מהרצון להשפיע, ממטרת החיים ונתנו לו אפשרות לפנות, לקבל במקום יצר הרע יצר הטוב, כוח השפעה. לכן בעצם בידי האדם נמצא הכול, העיקר זה התפילה, להפוך את הרצון לקבל לרצון להשפיע.

שאלה: בתחילת הטקסט נאמר "החבר הוא הבורא" ואז נאמר "וזהו "ע"י יגיעת שניהם משכחת עוון". היינו ע"י יגיעה בין אדם לחבירו ובין אדם למקום, שהיא ע"י יגיעה בתורה, "משכח עוון"". מה ההבחנה בין העבודה עם החבר, לבין העבודה עם הבורא, שניהם יחד, בנפרד?

העניין הוא שהעבודה עם החבר יכולה להיות לפרקים, עם הפסקות שהאדם יוצא ממנה, נכנס אליה והכול מצטבר. מה שאין כן, עבודה עם הבורא מתחילה מרגע שהאדם מחבר את עצמו בכל הפעולות שלו לבורא וכך כבר לא עוזב אותו ורק עולה בדרגת החיבור, אבל כבר בכוונה רק לכיוון אחד.

שאלה: שמעתי שהדבר היחיד שאנחנו צריכים לעשות זה לבקש לצאת ממצרים. שמנו לב שפעמים רבות אנחנו מבקשים מותרות, זה סוג של הכרת הרע, אז איך להגיע לבקשה הכנה, לזעקה האמיתית לצאת ממצרים, ולא לבקש מותרות?

ככל שמשקיעים, ככל שחושבים, ככל שמסתובבים סביב זה, הדבר הזה נעשה חשוב ואקטואלי וכך מקבלים עזרה לפי הרגשתנו בלב. זה לא תלוי בצעקות שלנו אלא במה שמרגישים בלב.

שאלה: כתוב במאמר "היות שמטרם שהאדם מסוגל לתקן את הרע שבקרבו, יש תיקון, שלא לראות את הרע", איך אני יכולה לתקן מה שאני לא רואה?

את מרגישה את זה ביחס כלפי החברות, זו כולה עבודה שבלב, עד שאת מרגישה שאת נמצאת איתן בלב אחד, ברצון אחד המכוון מאחת לחברתה וככה זה בין כולן, ואז העשירייה הופכת להיות בהדרגה לרצון אחד, לנקודה אחת, לנקודה מרכזית, ולפי זה אנחנו מתקדמים.

שאלה: אנחנו לומדים שכל המציאות מורגשת בתוך האדם וכל החברות הן חלק שלי ואני חלקן, מתוך כל העביות שאני מרגישה בתוכי אני לא אוהבת את עצמי, אז איך אני יכולה לאהוב את החברות שלי?

אנחנו צריכים לאהוב את החברים מפני שיש להם רצון להגיע לאותה המטרה בחייהם כמו שיש לנו, להגיע לאותה מטרה בחיינו, ואז אנחנו נמצאים מחוברים באותה דרך ולאותה המטרה, ואז אנחנו יכולים לעזור כל אחת לחברתה בלתמוך בדרך, במטרה, בצדק, בכוח, זה מה שאנחנו רואים שזה בכוחנו.

שאלה: היחס לחברים הוא שאנחנו עושים את המצוות, מתקנים את הכלים כדי שנוכל אחרי זה לתקן את היחס שלנו לבורא.

כן.

תלמיה: ביחס למה אני מבטלת את עצמי כשאני רוצה לקבל את הכלי שלי שנמצא בתוך החבר?

אנחנו כולנו רוצים להתחבר, בחיבור בינינו אנחנו מפעילים את הכלים שלנו והכלים של החברים, ואז כולנו מתחברים וכולנו מיתקנים.

שאלה: איך להגיע לדרישה אמיתית לקבל תכונת ההשפעה מהבורא?

רק בזה שאת מתחברת עם החברות, עם העשירייה. וכולכן יחד מבקשות מלב אחד כביכול.

שאלה: הבורא מראה לאדם כל יום כמה הוא הולך אחורה ומשוקע באהבה עצמית.

כן, כי בזה בעצם הולכים קדימה.

תלמיד: אם מפסיקים להתפעל מזה וזה הופך להיות רגיל, זה בסדר או לא בסדר?

זה לא בסדר, כי זו הזדמנות להעלות תפילה לבורא, לרצות יותר להתחבר לחברים.

תלמיד: אבל זה כל יום אותו דבר, הבורא מראה לך כמו נודניק כזה, כאן וכאן.

זה סימן שאתה לא שם לב באילו דברים חדשים הבורא מגלה לך את הרע, חבל.

שאלה: האם את מידת ההשתתפות שלי בתוך נפח העבודה הכללי בעשירייה, הבורא קובע כשאנחנו מתחברים?

ודאי, רק הבורא קובע את מידת הקשר בינינו.

שאלה: עד כמה חשוב להדגיש בתפילה שלנו שהבורא הוא אחד יחיד ומיוחד, טוב ומיטיב, עד כמה חשוב להגדיל אותו כדי שנוכל לבקש ממנו משהו, מה זה נותן לנו?

זה נותן לנו את האפשרות להיות קשורים באמת אליו כאל הכוח היחיד של כל הטבע, של כל הבריאה.

שאלה: אם אתה מתקשר לחברים הם יגידו לך אם אתה מחובר או לא, אבל לפעמים הבורא עושה לך טריקים כאלה שאי אפשר להרגיש שאתה לא מחובר בכלל, הכול נשמע ומרגיש אותו דבר ואתה חושב שאתה מחובר, הפרעה מאוד מתוחכם.

טוב, תודה.

שאלה: כתוב "שמטרם שהאדם מסוגל לתקן את הרע שבקרבו, יש תיקון, שלא לראות את הרע.". למה זה כך?

כדי לא להוריד אותו יותר מידי.

שאלה: איך אני יכול לראות שאני הכי גרוע? אני לא יודע איך לגרום לעצמי להראות הכי גרוע.

תראה, תשווה את עצמך עם החברים, ואם תראה את עצמך הכי גרוע מכולם, זו אמת.

שאלה: מה זה אומר שהאדם הראשון עזב את נר"ן ורק נפש נשארה איתו?

הסתלקו האורות כשהיה נרנח"י בתוכו ונשאר רק נפש.

שאלה: מה פירוש כשדוד אומר "לא שמחת אויבי לי"?

שהבורא סידר לו כך השגחה פרטית.

שאלה: האדם עם רצונו לקבל יוצר נזק רב. עד כמה זה צריך להתגלות לפני גמר התיקון?

עם הרצון לקבל אנחנו אכן מזיקים זה לזה. עד כמה זה צריך להתגלות? לפי המשיכה שלנו לתיקון אנחנו מגלים כמה אנחנו בקלקול.

שאלה: כשאנחנו יוצאים מהאגו שלנו בחיבור עם החברים, מה צריך להיות המשך תפילת העשירייה?

שנהיה בהתחברות יותר גבוהה, גדולה, רחבה, חזקה כך שנוכל לקבל בה, לגלות בה את הבורא בצורה שלמה.

שאלה: מה ההבדל בין דבקות בבורא לבין גדלות הבורא?

דבקות זה הקשר בינינו, וגדלות היא כשאנחנו מגלים את נוכחותו בכל מה שקורה בעולם.

שאלה: מהם השינויים אחריהם אדם צריך לעקוב מידי יום ואיך להשתמש בהם כמניע להתקדמות בעשירייה?

לעקוב עד כמה הבורא נמצא בתוך העשירייה, ועד כמה כולנו בקשר בינינו מגלים אותו ועושים צעד קדימה להתקרב אליו. הכול נמדד כלפי העשירייה, לא כלפי האדם.

שאלה: מה קורה שלב לפני שיוצאים ממצרים?

שלב לפני שיוצאים ממצרים זה חושך, אבל מרגישים שמוכנים להיכנס אפילו לחושך רק כדי לצאת.

שאלה: איפה הגבול בין חיסרון לתקן את הרע לבין ההכרחיות לתקן את הרע?

ההכרחיות והחיסרון צריכים להיות אותו הדבר.

תלמיד: אבל יש הרגשה של חיסרון לתקן ויש הרגשה שזה הכרחי, שאי אפשר לחיות ככה.

זה הגבול.

תלמיד: איך להיות בצד ההכרחיות?

תהיה בצד ההכרחי, שאתה חייב לתקן את הרע, כי הוא לא נותן לך לחיות.

(סוף השיעור)