שיעור בוקר 22.12.2021 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", חלק מאמרי "שמעתי", עמ' 616

מאמר קי"ג "תפילת שמונה עשרה"

תפילת שמונה עשרה זאת תפילה ידועה, עתיקה, עתיקה מאוד. למה היא נקראת "שמונה עשרה", כי בסך הכול השפעת הבורא לאדם היא מכתר עד המלכות, תשע ספירות, לא כולל כתר ודאי. והשפעת האדם לבורא בחזרה זה נקרא "תשע ספירות דאור חוזר", ממלכות לכתר. ואז בתשע דאור ישר ובתשע דאור חוזר הנברא והבורא מתחברים, נכללים יחד, משפיעים ופועלים יחד. לכן רצון הנברא להגיע להשתוות הצורה עם הבורא, היינו להשפיע לבורא כמו שהבורא משפיע לו בעצם מתבטא בתפילה הזאת. נקווה שגם אנחנו נעשה כך.

ודאי שכמו שאנחנו מבינים, את כל זה אפשר לעשות רק בתנאי שאדם מלכתחילה כבר מחובר עם העשירייה שלו, יצא מעל מנת לקבל שלו, ופורס את עצמו בין החברים ברצון להשפיע דרכם לבורא, כי "דרכם" הכוונה שהוא מכין את עצמו להשפעה וכך הוא מגיע אליהם. כך אנחנו צריכים לראות את כללות התפילה.

בואו נראה מה שכותב על זה בעל הסולם. על תפילת שמונה עשרה כתוב המון, המון דברים, אבל אנחנו צריכים רק להבין את העיקרון שלה.

קיג. תפילת שמונה עשרה

שמעתי ט"ו כסלו שבת

"בתפילת שמונה עשרה: "כי אתה שומע תפילת כל פה עמך ישראל ברחמים". ולכאורה קשה, מקודם אנו אומרים: "כי אתה שומע תפילת כל פה", כל פה. "היינו, אפילו פה שאינה רצויה, גם כן הקב"ה שומע, כתוב: "כל-פה". אפילו שאינה רצויה משמע. ואח"כ אומר: "עמך ישראל ברחמים". משמע, שדוקא תפילה, שהוא ברחמים, אחרת לא שומעין.

והענין הוא, שצריכין לדעת, שכל הכבידות שישנו בעבדות ה', הוא מסיבת ההפכיות, הנוהג על כל צעד ושעל. למשל, יש כלל, שהאדם צריך להיות שפל. אבל אם נלך בקצה הזה, הגם שחז"ל אמרו "מאד מאד הוי שפל רוח", מכל מקום הקצה הזה אינו משמע שיהיה כלל. כי ידוע, שהאדם צריך ללכת נגד כל העולם, ולא להבטל אחר רבוי הדיעות, הנוהגים בעולם, כמ"ש "ויגבה לבו בדרכי ה'". אם כן, כלל הזה לא נקרא כלל, שנוכל לומר, שיש בו שלימות.

ואם ללכת בקצה השני, שהוא הגיאות, גם כן לא בסדר, כי "כל המתגאה, אומר הקב"ה, אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד". וכמו כן אנו רואים הופכיות בענין יסורים. היינו, אם הקב"ה שולח יסורים לאיזה אדם, ואנחנו צריכין להאמין, שהשם ית' הוא טוב ומטיב, אם כן בהכרח היסורים ששלח הוא לטובת האדם. אם כן, איך אנו מתפללים, שהשם ית' יסיר מאתנו היסורים.

ובענין היסורים צריכים לדעת, כי היסורים באו רק בכדי לתקן את האדם, שיהיה מוכשר לקבלת אור ה'. ותפקיד היסורים הוא למרק את הגוף, כמו שאמרו חז"ל: "מה מלח ממתיק את הבשר, כך יסורים ממרקין את הגוף". וענין התפילה תיקנו, שיהיה במקום יסורים, היינו שגם התפילה ממרק את הגוף. אלא שהתפילה נקרא דרך התורה. לכן התפילה מועיל יותר להמתיק את הגוף מיסורים, לכן מצוה להתפלל על היסורים, מאחר שמזה באה תוספות טובה, להאדם בפרט ובכלל כולו.

ומשום זה, ההופכיות גורם להאדם כבידות והפסקות בעבודת ה'. ואינו יכול להמשיך בעבודה, ומרגיש את עצמו ברע. ונדמה בעיניו, שהוא אינו ראוי, שיוכל לקבל עליו את עול מלכות שמים "כשור לעול וכחמור למשא". ונמצא, שבזמן הזה הוא נקרא "אינו רצוי". אלא, מאחר שכל כוונתו הוא בזה, שרוצה להמשיך בחינת אמונה, הנקרא בחינת מלכות. היינו "לאקמא שכינתא מעפרא [להקים שכינה מעפר]", שכוונתו, שיתגדל שמו ית' בהעולם, היינו גדלותו ית', שלא תהיה צורה של השכינה הקדושה בבחינת עניה ודלה, אזי "הקב"ה שומע תפילת כל פה". היינו אפילו מאדם שאינו רצוי כל כך, היינו שמרגיש בעצמו, שהוא עדיין מרוחק מעבודת ה'.

וזה פירוש "כי אתה שומע תפילת כל פה". מתי הוא שומע כל פה? בזמן שעמך ישראל מתפללים ברחמים. היינו רחמים פשוטים. שהאדם מתפלל, בכדי "לאקמא שכינתא מעפרא [להקים שכינה מעפר]". היינו קבלת האמונה. וזה דומה לאדם, שלא אכל שלשה ימים. ואז, כשהוא מבקש מאדם, שיתן לו משהו לאכול, אינו מבקש שום דברים מיותרים או מותרות, אלא פשוט מבקש, שיתן לו משהו להחיות את נפשו.

וכמו כן בעבודת ה', כשהאדם מוצא את עצמו עומד בין שמים וארץ, אינו מבקש מה' שום דבר מיותר, אלא את אור האמונה. היינו, שה' יאיר את עיניו, שיוכל לקבל עליו את בחינת האמונה. וזה נקרא "לאקמא שכינתא מעפרא [להקים שכינה מעפר]". ותפילה זו נקבל מ"כל פה": איזה בחינת מצב שהאדם נמצא, אם הוא מבקש להחיות את נפשו מבחינת אמונה, נתקבל את תפילתו.

וזה נקרא "ברחמים". שתפילתו הוא רק שירחמו עליו מהשמים, שיוכל להחזיק את חיותו. וזה פירוש, מה שכתוב בזוהר, שתפילה, שהוא למסכנא [לעני], תיכף נתקבל. היינו, שהוא עבור השכינה הקדושה, תיכף נתקבל."

זה מה שבעל הסולם אמר על תפילת שמונה עשרה. איך אנחנו צריכים להגיע לבקשה אמיתית, באיזו צורה, איזה יחסים בינינו לבורא צריכים להיות, כלומר ברחמים, בבקשה, כל פה, כלומר יחד, כך אנחנו יכולים לעשות. את תפילת שמונה עשרה אי אפשר להתפלל אלא במניין, רק עשרה אנשים יכולים להתפלל, לא פחות. כי עשר זה מספר שלם לביטוי החיבור בין בני אדם, ואז הם יכולים לפנות מעצמם לבורא והבורא שומע.

"מאהבת הבריות", מחיבור בין הבריות נגיע לחיבור עם הבורא. אם אין בינינו חיבור אז אין לנו עם מה לגשת לבורא. אולי עם "תפילה לפני תפילה", שיעזור לנו לראות בחברים שלנו שותפים אמיתיים לדרך. לבקש מהבורא שיחבר בינינו בצורה כזאת שאנחנו נוכל מתוך החיבור להשפיע לו ושהוא ישפיע לנו.

שאלה: מה הם התנאים כדי שהתפילה תתקבל?

תנאי התפילה הם שאנחנו קודם כל מבקשים יחד, ושאנחנו מבקשים רחמים. שברור, בטוח שאנחנו מבינים שהבורא לא מקושר איתנו לפי התכונות שלנו, שאנחנו הפוכים ממנו, ואנחנו מבקשים ממנו שיתקשר אלינו למרות שאנחנו הפוכים, ושיטפל, יתקן אותנו, שנהיה בהזדהות עימו. ואז לפי התיקון שאנחנו נהיה מקושרים בינינו, במידה הזאת שאנחנו נידמה לו שהוא אחד ואנחנו כאחד, הוא יוכל להשפיע לנו. להשפיע לנו כוחות השפעה, כוחות חיבור, וכך אנחנו נתחבר לכלי נכון ונוכל לגלות אותו.

גילוי הבורא בהדרגה בתוך הרצונות שלנו המחוברים, זה נקרא גילוי העולם העליון. במידה שהבורא מתגלה בנו, כך אנחנו מגלים את העולם העליון, מציאות עליונה, ומעלים את עצמנו לדרגות של ה"עולם הבא".

שאלה: אנחנו לרוב מוצאים את עצמנו בתנאים שאנחנו יכולים להתפלל אבל מרגישים שלא מגיעה שום תשובה, הבורא יכול להשיב אבל אנחנו לא מבינים את התשובה שלו. איך אנחנו יכולים להבחין בתשובה של הבורא?

ראיתי איך הרב"ש קם משינה, יורד מהמיטה, מתחיל קצת לזוז, יושב ליד השולחן, חושב קצת, לוקח כוס קפה ולאט לאט חוזר לחיים. היה הבדל גדול בין כשהיה ישן לבין כשהיה ער, זה תהליך שהוא עבר בפנים עד שהתעורר, קם לתחייה.

אנחנו צריכים לבדוק את עצמנו כשאנחנו קמים, כשאנחנו מכינים את עצמנו לשיעור, באים לשיעור ונכללים יחד, מתחילים להרגיש את ההתעוררות הזאת שמראים לנו לפני השיעור, לקראת השיעור. אני מגיע איתכם חצי שעה לפני השיעור, אני כבר יושב ומצפה מתי נתחיל את ההכנה. לפני זה אני עובד בעצמי, אבל כשאני מתחיל את ההכנה אני מרגיש שאני מתעורר, אני מתרגש, אני נכלל בכל הכלי הזה שגם מכין את עצמו לשיעור.

זה מאוד מרגש אותי, לפי זה אני אפילו מודד עד כמה המצב שלי היום שונה מהמצב שלי אתמול, עד כמה היום אני נמצא במצב יותר טוב. שאני נמצא בפער בין המצב שהייתי לפני ההכנה לשיעור לבין המצב אחרי ההכנה לשיעור. עד כמה זה משפיע עלי זה תלוי אך ורק בחיבור שלי, בביטול כלפי הקבוצה העולמית.

כך אני רואה שאני משתפר, משתנה. לפי זה יש לי אחר כך התרגשות לקראת "לשמה" שאני צריך לרכוש בביטול שלי בתוך החברה. וכך אני באמת מתקדם.

שאלה: הרצון לקבל תענוג מזה שאנחנו בשיעור, איך אפשר לכוון אותו להשפעה?

זאת עבודה פנימית של האדם. בהתחלה הוא אולי נהנה מזה שהוא נמצא בקבוצה ומעריך את הקבוצה ואת החברים, זה בדרך כלל כשהוא מתחיל, הוא מקבל כזאת הכוונה מהשמיים וכך הוא מרגיש. אבל אחר כך באות הבחנות יותר מתקדמות, שדוחים אותו והוא צריך להתקרב, הוא צריך לחפש על ידי איזה אמצעים הוא יכול להתרגש מהחברה. הוא צריך להעלות את חשיבות החברה בעצמו, שבלי זה הוא רואה שאין לו שום קשר לרוחניות בכלל.

אפילו אם הוא לומד לבד לעומת כשהוא לומד בקבוצה זה שונה לגמרי. כשלומד לבד הוא יכול ללמוד חכמה, אבל כשמתקשר לעשירייה ומכל שכן לכלי הגדול, שם הוא לומד תורה. ההבדל הוא שבלימוד חכמה הוא משיג חכמה, הוא יכול ללמוד יותר טוב, לסדר את הדברים בשכל, אבל לא לסדר את הרגשות שלו, כלים אמיתיים רוחניים שזה הרגש ולא השכל. השכל ניתן לנו רק לעזור לחבר כלים של הרגשה, אבל העיקר זה כלים שהם רצון לקבל שיהיו מכוונים בכיוון נכון. אומנם הם כלים שונים ואפילו הפוכים, אבל הכיוון שלהם, הכוונה שלהם תהיה למקום אחד.

יוצא שכך אנחנו גם כן מתחברים בינינו בקבוצה. אומנם אנחנו שונים ואפילו מגלים עד כמה אנחנו נמצאים בהתנגדות, התנגשות, עד שנאה כמו תלמידי רבי שמעון, אבל עם זה כשאנחנו מתעלים למעלה מהרצון לקבל שהוא תמיד נמצא בהפכיות זה לזה, אנחנו בכוונות שלנו מתחברים, ואז מגיעים מהשפעה הדדית בינינו להשפעה לבורא. זה עיקר העבודה שלנו בזמן השיעור ובכלל במשך היום.

שאלה: כתוב במאמר שאנחנו צריכים להתפלל עבור הייסורים. מה זה אומר ולמה צריכים להתפלל עבור הייסורים?

אנחנו מקבלים ייסורים, ייסורים גופניים וייסורים רוחניים. ייסורים גופניים הם שרע לנו בכל מיני צורות, ייסורים רוחניים הם שאנחנו לא מגיעים למטרה. בייסורים האלה ישנם ייסורים שהם מקולקלים, לא מתוקנים, שאנחנו רוצים להגיע למטרה, רוצים להשיג רוחניות, כלומר, רוצים לקבל מילוי ברצון האגואיסטי שלנו, "רוצה אני". בצורה כזו אנחנו מצד אחד מתקרבים ומצד אחר מתרחקים מהמטרה האמיתית, אבל גם זה טוב כי בכל זאת זה מגדיל את הרצון שלנו למטרה. על אף שהמטרה היא גם מקרבת וגם מרחיקה, כי אנחנו רוצים לקבל את המטרה, לא כדי להשפיע, אלא כדי לקבל.

כאן יש לנו בעיה, איך אנחנו הופכים את היחס שלנו למטרה, שהמטרה לא תהיה שאגיע לקבלה, למילוי, לגילוי ולהבנה, לכל מיני מקרים שאני ממלא את הכלים שלי, של מוחא וליבא, אלא עד כמה אצטער מזה שאין לי השתוות הצורה עם הבורא. ואז אני שם לב לחברים, ככל שאני יכול להשפיע להם זה נקרא שאני משפיע לבורא, ולפי זה אני צריך לחשוב על ידי איזה אמצעים אני יכול להגיע להשפעה לחברים.

כאן אנחנו מתחילים באמת לחפש צורות איך להתחבר בינינו בעשירייה. ככל שאנחנו מבינים שצריכים יותר ויותר להיות מחוברים בעשירייה, וככל שאנחנו מרגישים שלא מגיעים לזה, כך יש לנו מקום לתפילה. ואז מגלים שאין ברירה, אנחנו צריכים להתחבר בינינו כדי להפעיל את התפילה שלנו לבורא, כי אחרת לא נתחבר בינינו, ובלי התחברות בינינו לא יהיה לנו ממה להשפיע לבורא ואיך לקבל ממנו. יוצא שכל הבירורים האלה מביאים אותנו שוב לאותו העיקרון "מאהבת הבריות לאהבת הבורא" וכך מתקדמים.

יש כאן הרבה על מה לדבר, אבל זה הכיוון.

תלמיד: הרגע ענית על השאלה הזו, אבל לא הבנתי. אנחנו יודעים שאנחנו לא מחפשים ייסורים וכאן רשום שצריך להתפלל לייסורים?

לא. זה שאנחנו מתפללים עבור ייסורים זה מפני שאנחנו רוצים להחליף את הייסורים, ולא שאנחנו מתחשבים בהם ומעריכים אותם. אלא יחס הבורא כשהוא משפיע עלינו הוא עובר דרך הרצון לקבל האגואיסטי ומורגש ברצון לקבל האגואיסטי עד כמה הרצון הזה הפוך מלקבל את המילוי המגיע לו. לכן אנחנו מתפללים שהבורא יסיר את הייסורים וייתן לנו את היכולת לגלות את התפילה, כי על ידי התפילה אנחנו לא רוצים לברוח מהייסורים, אפילו זה לא, אלא אנחנו פשוט רוצים להפעיל את התפילה מפני שהיא מתקנת אותנו בצורה יותר יפה, מקובלת בפני הבורא, מהייסורים.

אני לא מבקש להתפטר מהייסורים, אלא אני דווקא מבין שהייסורים מעוררים אותי, מכוונים אותי בינתיים, כי אין לי שום אפשרות אחרת להתעורר, אני לא יכול לעורר בי את הרצון להשפיע אם לא יהיו ייסורים, אבל בכל זאת, אני מבקש במקום ייסורים לתת לי אפשרות לעלות לדרגה שאני מפעיל את עצמי בתפילה. מעלה את עצמי למעלה מהייסורים לתפילה.

שאלה: אמרת שאת התפילה הזו אפשר לעשות רק במניין. האם כל עשירייה היא מניין, ואפילו אם אין עשרה חברים אפשר לעורר את התפילה הזו עם כל הכלי העולמי כדי שתתקבל?

כן. אפילו שניים אם הם מחוברים נכון הם מניין, על אף שרצוי עד עשרה. כך אנחנו בנויים, שהכלי השלם הוא עשרה.

שאלה: אם תוכל להסביר מיהו האדם הלא רצוי.

אדם לא רצוי הוא אדם שלא מצא את החיבור שלו עם העשירייה, ואז אין לו אפשרות להיות בקשר עם הבורא כי אין לו כלי. זה העניין, לכוון את עצמו נכון לבורא האדם לא מסוגל לבד אלא רק בצורה שמתבטל בתוך האחרים בזה הוא מכוון, מכין, מסדר ומכייל את עצמו לחיבור עם הבורא, לפני זה לא. נדמה לו שהוא כן מסוגל ורוצה, אבל זה לא יקרה בכלל. אפילו שניים, שלושה, זה אולי לא כל כך טוב, אבל אם הם עשרה בטוח שהוא יוכל להתבטל כלפיהם, לפי טבע הבריאה כך זה בנוי, ואז דרכו יכולה להיות ישר לחיבור עם הבורא.

שאלה: איך להבין שהאדם לא צריך להיות צנוע, במה לא להיות צנוע כלפי העולם?

שהוא לא רוצה לעצמו שום דבר חוץ מלהתקיים כדי להשיג את הרוחניות, כדי להשיג את תכונת ההשפעה. וזה מה שאנחנו בעצם צריכים, כי לפי הגוף שלנו אנחנו נמצאים בדרגת חי. לא שאנחנו צריכים לאכול עשב או לטרוף מישהו כמו חיות, אבל לתת לגוף מה שהוא צריך כדי להתקיים. לא להיות בכל מיני דיאטות, אלא בצורה מאוזנת. את כל היתר אנחנו צריכים להשקיע רק בחיבור עם העשירייה ובתפילה עבור העשירייה ועבור העולם. זה בעצם הכיוון הנכון, ולזה הבורא, האור העליון דוחף אותנו ורוצה שנגיע. אנחנו נגיע לזה, רק השאלה עד כמה נצטרך בדרך לסבול עד שנבין ונקבל את זה ונתחיל גם להתקרב לקראת זה. אני לא צריך שום דבר, רק להתקיים בגוף, ולפתח ככל האפשר יותר את הנשמה.

שאלה: מה מיוחד בתפילה שהיא משחררת מייסורים?

התפילה מתקנת את האדם יותר מייסורים, כי הייסורים, עד שמביאים את האדם להכרת הרע ולכיוון טוב זה אורך הרבה זמן. מה שאין כן התפילה, אם האדם משתדל בעצמו להגיע להבנה למה רע לו, איזה רע נותנים לו, איך להתעלות למעלה מהרע, ואיך להתעלות לא כדי להתפטר מהרע אלא כדי להגיע להידמות לבורא, שזה נקרא טוב, אז התפילה משנה, מתקנת את האדם מקצה לקצה.

כי בתפילה הוא לא פונה לייסורים, לייצר הרע שלו, אלא הוא פונה לבורא, ואז מבקש מהבורא, הוא תלוי בבורא, מתקשר אליו בצורה הדדית. זה לא שהוא מתפלל, אלא זה קשר אחר עם מקור החיים שלו. הוא לא מקבל את הקשר עם מקור החיים שלו דרך הרע, דרך המערכת האגואיסטית, הסטרא אחרא, אלא הוא פונה לבורא, משתדל להיות מכוון אליו ורק משם לקבל שינוי בחיים שלו. לכן התפילה מתקנת את האדם מהר ובצורה יותר קלה.

שאלה: החלטנו בעשירייה להתפלל על כך שיותר חברים יגיעו לשיעור בוקר, ואנחנו רואים שאנחנו פעם מצליחים יותר ופעם מצליחים פחות. איך להתייחס נכון לתוצאה הזו, ואיך בכלל להתייחס לתוצאה שמתקבלת מתפילה?

קודם כל, אני חושב שאתם צריכים בצורה טכנית להתחבר ביניכם בעשירייה שלכם לפני השיעור, נגיד חצי שעה לפני השיעור לדבר קצת דברי התעוררות ואחר כך להתכלל בהכנה לשיעור כשכולנו יחד נכללים. כל עשירייה ועשירייה צריכה להיות מחוברת לפני זה כבר בתוך עצמה, ואחר כך מתוך עצמה להתחבר עם כל הכלי העולמי שלנו. ובזה לא יכול להיות שמישהו לא נמצא, אתם צריכים להתקשר ממש בכל צורות הקשר, דרך מחשב, טלפון, איכשהו לקבל את מספרי הטלפון של בני הבית ולהתקשר דרכם, אם האדם לא מסוגל לקום, וכך להתקדם.

תלמיד: אם אנחנו רואים שבתפילה עדיין לא השגנו את מה שרצינו, איך אנחנו מתייחסים לתוצאה של תפילה?

זה סימן שאנחנו עוד לא מסוגלים לחבר למושג התפילה את כל המרכיבים שלה. חברים, חסרונות, חשיבות המטרה, פנייה לבורא, כל מה שאנחנו צריכים. ובטוח שאם נעמוד על זה ונדרוש, אנחנו נצליח.

תפילה זה מהמילה "להתפלל", זאת אומרת לדון את עצמו. מה זה נקרא שאדם מתפלל? הוא דן את עצמו, הוא שופט את עצמו, מברר מיהו, מהו, מה חסר לו כדי להגיע להתקרבות לבורא, כדי שהבורא ישמע אותו, זה נקרא "תפילה".

תלמיד: אם אנחנו לא משיגים את התוצאה הרצויה, עלינו להמשיך לברר בינינו מה עוד חסר?

מה חסר בינינו, ומה בכל אחד ואחד.

תלמיד: ולא לעזוב כל עוד לא משיגים את התוצאה?

לאן יש לך לעזוב? אתה בטח יכול לברוח בינתיים מהמערכה לכמה שנים או עד סוף החיים הגשמיים, אבל לעזוב אתה לא יכול כי אתה נמצא בכלי דאדם הראשון ותצטרך לתקן בו את החלק שלך, וכמה שיותר מהר יותר קל.

תלמיד: רק לסכם. אם בעשירייה החלטנו להתפלל על משהו מסוים שאנחנו רוצים להשיג, ולא השגנו עדיין, אנחנו צריכים להמשיך לברר בינינו מה עוד חסר בחיבור, מה עוד חסר בפעולות על מנת שנצליח.

כן.

שאלה: מהציטוט מובן שתפילה שבאה כתוצאה מייסורים יותר נקייה. איך להגיע לתפילה אם לא מרגישים ייסורים גדולים, אבל מבינים שצריכים להגיע לתפילה נכונה?

על זה כתוב אל תתרחק מהציבור. תראה כמה העולם סובל, תראה עד כמה החברים שלך רוצים להגיע למטרה, שזה כבר אחרת מהעולם. תראה כמה יש עוד מה להשיג כדי שנממש כל אחד את חלקו באדם הראשון, ועד כמה אנחנו רחוקים מחיבור בינינו כדי לייצב בינינו תנאים מינימאליים של הכלי דאדם הראשון. תראה וגם תחשוב שכל הבעיות, הייסורים, כל דבר ודבר שאנחנו לא יכולים לקיים ברצון שלנו בכל רגע, נובע מתוך זה שאנחנו לא מזדהים עם הבורא.

כתוב שאם אדם רוצה להוציא מהכיס דולר אחד, הוא מכניס את היד לכיס ומוציא שני דולר אלה ייסורים. למה ייסורים? חשבתי שיש שם דולר אחד ומצאתי שניים וזה נגד הרצון שלך, כך זה גם לכיוון הטוב, כי המצב הטוב הוא שמה שאתה רוצה אתה מקבל במקום ומיד. צריך רק להבין עד כמה אנחנו צריכים לתקן את עצמנו כך שכל הרצונות שלנו יהיו מחוברים עם הבורא ויקבלו את המילוי בדיוק לפי הרצון. כי אנחנו עושים, כמו שכתוב, "תעשה רצונך כרצונו" ואז, בכך יתכוון רצונו כרצונך.

שאלה: ממה סבלו המקובלים הגדולים?

בדרך כלל מזה שלא יכלו לגרום לתיקון של כל העולם. כי אם הם היו כבר גדולים זה סימן שתיקנו את עצמם והביאו את עצמם ללשמה ואולי אפילו לגמר התיקון. אבל זה שלא יכלו להשפיע על כל העולם בפועל זו הייתה הבעיה. ודאי שהם השפיעו, אבל לא בצורה כזאת שהעולם הזה יוכל להתהפך ויתחיל לקבל את השיטה של הדבקות בבורא.

שאלה: כאן בעל הסולם כותב לנו תפילה עם ברכות אבל אנחנו אף פעם לא משתמשים בתפילה עם ברכות, אז איך בכלל להתייחס לתפילת שמונה עשרה, איך להשתמש בה בעשירייה?

זה לא חשוב, אנחנו לא מתפללים לפי הסידור, "סידור" זה נקרא ספר ששם מסודרות, מחוברות, מלוכדות כל מיני תפילות, אלא אנחנו עובדים בינינו ומביננו רוצים לפנות לבורא, ובזה אנחנו מוצאים מילים משלנו. נתקדם לזה וגם זה יהיה, ואז נקרא גם כל מיני פסוקים מתהילים.

תפילות זה דבר לא כל כך עתיק, זה מלפני אלפיים שנה, כשהייתה "כנסת גדולה" שזו הממשלה הרוחנית של ישראל, והאנשים שישבו בכנסת הגדולה היו כולם מקובלים גדולים, כולם היו בדרגות רוחניות מאוד גבוהות, הם חיברו לנו את התפילות כי הם ראו שעוד מעט הכלי יגמר והכול ייפול והאנשים לא יוכלו להתפלל, לפנות לבורא בצורה נכונה, לכן חיברו לנו ספר שנקרא סידור כדי שלפחות נדבר בצורה שאיכשהו מתקבלת ומקרבת אותנו לבורא.

"סידור" זה הסדר, סדר הפניות לבורא מהאדם או יותר נכון מהעשירייה, זה מה שמכונה "מניין". אנחנו לא כל כך משתמשים בו, אבל נקווה באמת שנגיע לזה, העיקר שנקרא את התפילות האלו ונבין למה הם התכוונו, זה העיקר. ולא לקרוא מילים שכתובות בספר אלא להרגיש במשהו אותה הכוונה, אותה הפנייה שהרגישו אנשי כנסת גדולה כשהם כתבו את המילים האלה. הם כתבו את זה לפני 2500 שנה בערך.

תלמיד: אנחנו הרי כל יום כותבים את התפילה עם החברים לאחר השיעור, איך עלינו להתקרב לפחות לאותם המקובלים מתוך התפילה שלנו, איך לעשות את זה?

לשם כך עליך קודם כל להגיע ללשמה, לעל מנת להשפיע, ואז תוכל להבין באיזה מצב הם נמצאים לעומת המצב שבו אתה נמצא ובפער בין זה לזה תבין מה הדרגה שלך ומהי זו שלהם. אבל כך אתה לא תראה. אתה יכול לפתוח ספר, יש בכל השפות ספרי תפילות, אבל לא נראה שנבין אותם נכון. אם אתם רוצים אפשר להוסיף ללימודים שלנו, לא במקום הלימודים האלה אלא להוסיף עוד כמה שעות. אתם רוצים עוד כמה שעות ביום? בבקשה. רק השאלה היא עד כמה אתם מוכנים.

שאלה: אני יכול באופן עצמאי להעלות תפילה דרך העשירייה בהתכללות עם החברים או חייב את כל החברים?

לא, אתה יכול גם לבד.

שאלה: האם יש מצב שבו העשירייה מתפללת מעומק הלב וכולם בוכים בכוונה משותפת, ואם כן, מה צריכה להיות התפילה הזאת?

זו תפילה נכונה, אלא מה היא צריכה להיות? אם תפילה של עשרה אנשים היא מעומק הלב ועולה לבורא, הבורא בטוח מלביש בה את התשובה שלו וכך הם מרגישים את הקשר ביניהם לבינו.

שאלה: באיזה שלב העשירייה מתחילה להרגיש את הדרך כמשותפת ולא כל אחד לעצמו?

ככל שכל אחד עושה עבודה פרטית ומבטל את עצמו למען חיבור עם האחרים, אז הביטול של כל אחד מתקשר לכולם, הם מתחילים להרגיש שהם מוכנים לבטל את עצמם, והם מגלים שיש ביניהם מרכז קשר שהוא מרכז העשירייה, ובמרכז הזה הם מתחילים לגלות את הקשר שלהם עם הבורא.

שאלה: בעל הסולם אומר "וכמו כן בעבודת ה' כשאדם מוצא את עצמו בין שמיים וארץ אני מבקש מה' שום דבר מיוחד אלא אור האמונה". זה התנאי היחידי שאנחנו יכולים לעלות את המ"ן נכון. ואמרת שאנחנו מעלים את המ"ן שלנו רק דרך עשרה, האם כולם צריכים להיות באותו מצב?

לא. אתה לא מבין על מה מדובר, איך אנחנו יכולים להיות באותו מצב? ושיהיו עשרה? ואם הם לא עשרה אלא חמישה, שישה, זה לא מספיק? העניין הוא לא המספר. אתה צריך אולי לשמוע שיעורים קודמים.

שאלה: מה ההבדל במהות בין תפילה דתית לתפילה רוחנית?

אני לא יודע מה ההבדל. בתפילה רוחנית אני מתפלל כדי לקבל תכונות רוחניות שהן תכונות של השפעה ואהבה, זה מה שאני יודע. לזה אנחנו צריכים להשתוקק, זו המטרה של הארגון ומטרת הלימוד שלנו. אני לא יודע מה זו תפילה דתית, לא למדתי את זה.

שאלה: התורה כתובה בשפת בני האדם ובשפה הזאת אפשר להגיד ששכבה עליונה פונה לשכבה יותר עליונה, ואנחנו מחפשים שפה משותפת, וכשמדברים באותה שפה אם מכוונים נכון אז מקבלים תשובה, השפעה שמשנה אותנו. אפשר גם להגיד שיש תחנת שידור שמשדרת אותות שנניח נקראת "בורא", ועל ידי המאמצים שלנו למצוא את התדר הנכון אנחנו מצליחים לקלוט את התחנה הזאת והיא משנה אותנו. הבורא לא עושה כלום, רק אנחנו בעזרת כיוונון לתדר שלו מתחילים להרגיש השפעה ממנו ומשתנים. אפשר להגיד את זה בצורה כזאת?

מה ההבדל בין התחנה הזאת לבורא?

תלמיד: ההבדל בזה שלבורא אנחנו נותנים תכונות של בן אדם שרוצה לשדר, אלה התדרים שלו, ואנחנו רק כעשרה יכולים להגיע לתדרים האלה.

נגיד שבתמונה שלך יש משהו, אני לא מבטל אותה. אבל אני מקווה שהיא עוד תשתנה.

שאלה: בעל הסולם נותן דוגמה לאדם שלא אכל שלושה ימים ולא מבקש לעצמו מותרות. איך עלינו להביא את עצמנו לרעבון כזה בתוך התפילה שלא נבקש דבר מיותר?

אנחנו צריכים לברר הכול בינינו, "איש את רעהו יעזורו", ואז נבין מה חשוב. כל אחד מברר כלפי האחרים עד כמה הוא מכוון לכיוון הנכון, מבין בצורה נכונה, את זה הוא בודק כלפי העשירייה. בהתאם לזה, ככל שיוכל להיכנע להם, להתלבש בהם, להקטין את עצמו כלפיהם, בצורה כזאת הוא רואה שיש לו באמת אפשרות להתאים את עצמו לבורא. זאת העבודה שלנו.

תלמיד: כתוב שברגע שהאדם מוצא את עצמו בין שמיים וארץ גם זו בקשה שלא יהיו מותרות, איך להבין את זה?

אני צריך כל הזמן להשתדל להיות מחובר עם העשירייה, כי בלי חיבור עם העשירייה אני נשאר בדרגת בהמה. במידה שאני רוצה להתכלל איתם אני נמצא כבר בדרגת אדם הדומה לבורא, כי אני מבטל את עצמי במקצת, מתחבר לאחרים, ובזה אני מתקרב לבורא. ואז מהדרגה הזאת שאני מחובר עם החברים אני יכול להתחיל לשאול, לבקש וכך להתקדם. בסך הכול העבודה שלנו לא כל כך מסובכת, אלא האגו שלנו, הרצון לקבל שלנו כל הזמן מושך אותנו בחזרה, לא יותר מזה.

שאלה: האם התפילה לא נכונה בגלל שחסרה לנו אמונה, ולכן אנחנו צריכים להתפלל כדי לקבל מהבורא רק את האמונה והוא כבר יחשוב לפתור את הכול?

בבקשה, וודאי שזה כדאי אם אתה יכול לפנות לבורא בצורה כזאת. אבל אתה צריך לעשות את זה מתוך העשירייה, אם לא כך הוא לא שומע. כמו שאני רואה על המסך יש איתך עכשיו עשרה חברים, אדרבא, תפנו עכשיו מכל הכוח שלכם ותבקשו לקבל כוח אמונה, שזה כוח השפעה, זה כוח שתתחברו יחד, וכל אחד לא ירצה שום דבר לעצמו אלא רק להיות מחובר עם האחרים כדי להשפיע לבורא. זה וודאי, וכך תקבלו מיד קשר עימו.

שאלה: האם אתה יכול להסביר מה זה בדיוק לרצות את תכונת ההשפעה? כשאנחנו מתפללים האם אנחנו מקבלים תשובה וודאית?

אי אפשר להסביר מהי תכונה אם היא לא נמצאת באדם, אין דבר כזה. בפרט התכונה הזאת שלא רק שהיא לא נמצאת בנו אלא היא הפוכה ממה שאנחנו. אין משהו הפוך מהאדם, רחוק מהאדם יותר מתכונת ההשפעה. כי כל מה שאנחנו יכולים לתאר לעצמנו שנקרא להשפיע, שייך לרצון לקבל שלנו כדי ליהנות. ולכן מה זה להשפיע זה לא ידוע. צריכה לבוא איזו אנרגיה, איזה יחס, כוח מיוחד מלמעלה שנותן לאדם לראות עולם בצורה הפוכה, לכן זה נקרא למעלה מהדעת, הפוך ממה שאדם יכול לתאר לעצמו, וגם את ההפכיות הזאת הוא לא מתאר לעצמו.

אלא אנחנו צריכים, כמו שכתוב "כשור לעול וכחמור למשא", בעיניים סגורות, לדרוש את זה ולקיים מה שהמקובלים מייעצים לנו לקיים, לא לברוח מהאמצעים האלו ואז זה יקרה. זו עבודה יומיומית ולא כל כך קשה, כי יש לנו כבר סידור בעשיריות, בקבוצות, בשיעורים, וקשר לחומר האמיתי, אנחנו רק צריכים לקבל זאת ברצינות ולרצות את זה ככל האפשר. יש לכולנו הכנות נכונות לזה מהנקודה שבלב, לכל אחד.

שאלה: אנחנו כמתחילים מתפללים, איך לעשות נכון את בירור התפילה בתוך העשירייה כדי לא לבקש על מותרות?

אני חושב שאם אתם מתחילים ורוצים לברר משהו, אז הבירורים הכי טובים הם שתקראו את הטקסטים שמקובלים כתבו. ככל שתבררו ביניכם זה עלול להיות בלבול גדול, עדיף לקרוא יותר, להתכלל עם מה שהמקובלים כתבו לנו, זה במיוחד למתחילים. ולא רק למתחילים, אני חושב שעדיף לקרוא עוד ועוד חומר, ולדבר עם החברים אבל רק בחלק קטן מהזמן.

שאלה: האם חייבת להיות הכנה לתפילה, או שהתפילה צריכה להתנסח בצורה ספונטנית בעשירייה?

אנחנו צריכים להשתדל מיום ליום להגיע לתפילה יותר ויותר פנימית, שיוצאת מפנימיות הלב של כל אחד ומתחברת בצורה מאוד פנימית בינינו, שנרגיש שאנחנו באמת בונים את הלב המשותף שלנו, וכך נתקדם.

שאלה: האם אנחנו צריכים להגיע להתאספות של העשירייה כבר עם תפילה, וגם לאחר החיבור בינינו אנחנו צריכים לצאת עם תפילה?

רצוי, כמו שכתוב "הלוואי שיתפלל כל היום", שכל הזמן האדם יהיה בבקשה, בתפילה ובפנייה. לא רק לבקש אלא גם להודות, גם לחבב ולשיר לכבוד הבורא, הבריאה והקבוצה. תנסה לחבר לעשירייה שלך המנון, שיר של הודיה, שיר שמעלה אותם למעלה. תעשה זאת, תכתוב ככל שאתה יכול ותראה עד כמה חסרות לך מילים.

שאלה: אתה אומר שכדי להגיע להשפעה אנחנו לא צריכים לדרוש דבר עבור עצמנו אלא רק עבור הרוחניות. אני עדיין לא נמצא בתנאי הזה ולא מצליח לקבל אותו. מה אני צריך לעשות כדי להגיע ולעמוד בתנאי הזה?

לבקש שזה יקרה, כי זה קורה על ידי השפעת האור מלמעלה. כשמגיעה אליך השפעה מלמעלה, מתכונת ההשפעה של הבורא, על ידי ההשפעה הזאת אתה מקבל התרשמות ממנה, ואתה גם נעשה בצורת השפעה כמו הבורא. זה נקרא לקבל חלק אלוה ממעל, ומתוך זה אתה מתחיל לעלות רוחנית.

שאלה: לגבי העצה שלך במפגשים בינינו להתמקד בעיקר בקריאה של טקסטים.

יותר טוב לקרוא ופחות לדבר ביניכם, זה יותר מועיל.

תלמיד: לפעמים במהלך היום כשאנשים טרודים בתוך השגרה והחיים קשה להתרכז ממש אם יש עשרים דקות קריאה. אני באופן אישי שם לב שאם אני לא שומע את החברים במפגש אז הלב שלי לא מתחיל להיפתח, אני חייב לשמוע אותם קצת.

אם מתקשר אליך אחד מהחברים, לא אליך אישית אלא לכולם, ואומר "חבר'ה אני מצאתי משפט מיוחד, בואו תשמעו אותו", נגיד משפט מרבי עקיבא, מרבי שמעון, מבעל הסולם, וקורא אותו לכם אותו, אז זה לא מעורר אתכם?

תלמיד: מעורר, כן.

אני מעדיף את הדברים האלה, כי אתם קשורים למקור אמיתי.

שאלה: מה זה אומר "שומע תפילת כל פה עמך ברחמים"?

הבורא שומע כל פנייה ופנייה, את כל הבעיות והרצונות שלנו, את הכול הוא שומע וקולט. לא חשוב מה, הוא קולט הכול כי הוא הרצון שממנו יצא הכול ולכן אנחנו נמצאים בו. אף אחד מאיתנו וכולנו יחד לא יוצאים מתוך הבורא, ולכן כל המחשבות והרצונות, כל מה שיש בינינו ובכל אחד, הכול כדי שאנחנו נהיה מחוברים אליו כל הזמן. אנחנו לא יוצאים מהבורא, אנחנו נמצאים עימו בדבקות. רק להביא אותנו לדבקות עמו בהשתוות הצורה, זו כבר העבודה שלנו.

שאלה: מה עוזר לעשירייה לצאת נגד כל העולם ולא להתבטל אל מול כל הדעות הקיימות בעולם.

אני חושב שבזמננו זה לא קשה. כלפי מה אתה רוצה להתבטל בכל העולם? כלפי אופנה, כלפי דעות של פוליטיקאים? העולם נעשה כל כך ריק עם ההתפתחות הטכנולוגית והחימוש והכול, שאני לא רואה היום קושי. פעם היו פילוסופים, מוזיקה, אופרה, ספרות יפה, פילוסופיה במיוחד וכל מיני דתות, היום הכול נמצא בצורה שזה נשאר רק לעמך והאנושות התרוקנה מכל הדברים האלה, ומה יש לה? כלום.

במה היום אנשים מתעסקים, כלפי מה יש לנו היום להתכופף כדי להיות קרובים לאנושות? דברים שאין בהם שום ערך. מה שנשאר זה רק לרצות להעלות את עצמנו למעלה מהאגו שלנו כי בכך אנחנו מתקנים את המצב האנושי, את הרפואה הכללית, את האדם הכללי, את הקשר בין בני האדם, ואת כל עסקי האדם בעולם הזה, פוליטיקה, מדע, חינוך ילדים, כל מה שרוצים. את הכול אפשר לתקן רק על ידי שינוי יחס האדם לעולם, זאת אומרת לבורא, לכן בואו נעשה זאת. במה אנחנו יכולים עוד להתבלבל, עוד להתפלפל? נשאר רק דבר אחד, או חכמת הקבלה או סמים, שאנשים הולכים לשם ונעלמים. אבל חוץ מזה, תנו לי איזשהו עסק רציני, אני לא מדבר על זה שאנחנו צריכים לאכול כדי להתקיים, אלא חוץ מזה, מה יכול למשוך היום את האנשים בעולם? אנחנו רואים כמה הכול אפס, וכלום לא עוזר רק מגלים הפכיות וריקנות.

שאלה: מה ההבדל בין היצר הרע שברא הבורא, לבין הרע שעליו עלינו להצטער ולהחזירו בתשובה?

שאלה יפה. ההבדל הוא גדול מאוד. ההבדל הוא בין מה שהבורא מעורר בנו, לבין עד כמה אנחנו מרגישים שאנחנו יכולים לחזור אליו.

שאלה: אני לא יכולה להתפלל עבור חברה אחת באותה מידה כמו עבור השאר, כי אני לא מרגישה את השתתפותה בעשירייה. מה לעשות?

אנחנו צריכים לסכם בכלי שלנו שאנחנו מתפללים עבור כל החברה. ועל החברות שנופלות מהקבוצה גם עליהן אנחנו מתפללות, מפני שאנחנו רוצות להחזיר את אותה חברה או חברות שוב לקשר איתנו. אין מה לעשות, חייבים להתפלל עבור כולם.

שאלה: מה ההבדל בין להתפלל לבין להלקות את עצמי, לאכול את עצמי?

ההבדל גדול מאוד. בזה שאתה אוכל את עצמך ומצטער, בזה אתה מנותק מהבורא ונמצא בצורה הפוכה ממנו, ממש הפוכה. אתה מתרחק ממנו כשאתה אוכל את עצמך, כי אתה מאשים את הבורא או בצורה גלויה או בתת הכרה, כשאתה לא מכוון אליו אפילו, מאשים אותו שהוא ברא לך עולם רע. כשאתה מתפלל לבורא אז ברור לך יותר שהעולם הרע הזה מתואר בתוך האגו שלך שהפוך מהבורא, והוא שדוחף אותך לתקן את האגו שלך כדי להיות דומה לו, ואז במקום רע להגיע לטוב.

שאלה: האם יש איזשהו תרגיל שעלינו לעשות בעשירייה כדי להתעלות מעל המחשבות הזרות שמגיעות בזמן שאנחנו מתפללים?

רק להתקרב זו לזו. תנסו לתאר את עצמכן מתחבקות, מתחברות, מתקרבות, כי בפעולה כזאת יחד אתן מתקרבות לבורא, ואין שום פעולה אחרת שתאפשר לכן להתקרב אליו. כולנו תלמידים וילדים שלו, ואך ורק כשאנחנו מתחברים בינינו בצורה כזאת אנחנו יכולים להתקרב אליו.

שאלה: אמרת שסבל וייסורים לא מפתחים את הקשר הנכון של האדם עם הבורא ואילו התפילה כן. תוכל לפרט?

יש הרבה אנשים שאוהבים ייסורים, רוצים להישאר בהם, וחושבים שעל ידי כך שהם מקבלים על עצמם ייסורים אז יש להם איזו גדלות, איזו חשיבות מכך שהם בעלי ייסורים. זה היצר הרע, האגו שלנו, ממש מלאך המוות שכך מצייר לנו את היחס הזה לבריאה ולבורא.

מהבורא יוצא רק טוב, וכל הכוונות שלו בכל רגע הן שיהיה לנו טוב, שאנחנו נדבק אליו ונרגיש טוב. אבל להידבק אליו זה לפי השתוות הצורה, כלומר אנחנו צריכים להתעלות למעלה מהאגו שלנו ואז נוכל להידבק בו ולחיות בעולם שכולו טוב. זה מה שהוכן לנו וכולנו מוזמנים.

שאלה: איך אני יכולה להפוך בקשה לתיקון הרצונות הפרטיים שלי לתפילה עבור העשירייה?

חשיבות. חשיבות הבורא שאפשר להשיג ולהתקרב אליו דווקא בתוך כלי שנקרא "קבוצה". ולכן אין לי ברירה, אני צריך לתקן את הקשר שלי עם החברות, חברים, כדי להיות מכוון או מכוונת לבורא, וזה בשבילי העיקר. ויותר מזה, כשאני עושה את הפעולות שלי לא כדי שיהיה לי טוב, אלא לעשות נחת רוח לבורא. במידה שאני משקיעה את עצמי בחברות, במידה הזאת אני גורמת לו טוב. אז אני לא חושבת על עצמי אלא אני חושבת עליהן, איך אני גורמת להן טוב, אבל לא סתם שאני אוהבת אותן, אלא כדי לגרום טוב לבורא. וכמה שאני מבטלת את עצמי כדי להיות קרובה יותר לחברות, במידה הזאת אני אהיה יותר קרובה לבורא.

שאלה: מדוע התפילה נשמעת ברחמים?

אם אנחנו מתפללים יחד, אנחנו מחייבים את הבורא לקבל את התפילה שלנו ברחמים. זאת אומרת ברוח טובה, ביחס יפה, לענות לנו.

תלמידה: מה מונע ממני לקבל את הבורא כטוב ומיטיב?

האגו שלי. הטוב ומיטיב, הבורא מתגלה אך ורק לפי השתוות הצורה עימו. ואם אני לא נמצאת בהשתוות הצורה אז אני לא מקבלת ממנו טוב ומיטיב, ולכן זה מה שמונע.

תלמידה: למה דווקא הבקשה שלנו לשינוי גורמת לו להגיב?

איזה בקשה עוד יכולה להיות? רק בקשה לשינוי, שייתן לנו רצון להשפיע במקום רצון לקבל, ולפי זה אנחנו מעוררים אותו לפעולה.

שאלה: אם להתפלל פירושו לשפוט את עצמך, אז להתפלל עבור חברי פירושו לשפוט את עצמי, עד כמה המרחק שלי מחברי גורם לי לסבול?

ככל שאני מכין את עצמי לתפילה, לפנייה לבורא, אני בזה צריך לגלות כמה אני הפוך ממה שצריך להיות, ועל זה אני מבקש. שהבורא ימחק את הפער בין התכונות שלי לתכונות שלו, שאני אהיה כולי בהשפעה, באהבה, בחיבור, בנטייה, בנתינה וכן הלאה.

שאלה: שינוי יחס האדם לעולם זה ברור, מהו שינוי יחס העולם לבורא?

העולם לבורא? הכול תלוי בכמה אני משפיע על העולם. אני לא צריך לצעוק, שום דבר. אם אנחנו מתקנים את עצמנו בצורה נכונה בקשר בינינו בעשיריות של הגברים, בעשיריות של הנשים, אנחנו בזה נחייב, תשמעו את המילה, נחייב את העולם גם להתחבר, כי מגלגלתא עיניים שזה אנחנו, החלק העליון של הנשמה של אדם הראשון, אנחנו נשפיע על החלק התחתון שלה, על האח"פ, ואז הם יעשו.

הכול תלוי בנו. בנו זה במי שקשור לבורא. אם אנחנו נעשה את הקשר הזה יפה וטוב, אז מאיתנו כבר לכל העולם, הקשר הזה יתפתח ויחייב את כל באי העולם להשתנות. כשאתם שומעים חדשות, אתם רואים את העולם איך מיום ליום הוא מדרדר יותר ויותר, אתם צריכים להבין שהכול מהרשלנות שלנו. אנחנו לא מספיק מקושרים עם הבורא וגם לא מקושרים עם הבריות. אבל העיקר עם הבורא, בינינו לבורא.

שאלה: האם יש תפילה אמיתית בלי להקדים השתוקקות לבורא?

להקדים? לא. בסופו של דבר למי אנחנו מתפללים? לבורא. עבור מה? עבור התיקון. אז צריכים לסדר את שני הדברים האלה יחד.

שאלה: באיזו תדירות צריכים לחדש את התפילה?

באיזו תדירות? בלי הפסקה.

תלמיד: האם יש עוד משהו שצריכים לעשות חוץ מתפילה?

לא.

שאלה: אנחנו לעיתים חושבים שתפילה היא משחק, הרי גם ככה הבורא רואה ושומע הכול.

לא. זה שהוא רואה ושומע זה לא אומר כלום. אתה יכול להגיד, עוד לפני מה שאנחנו מרגישים זה גם הבורא עושה, הרי אין עוד מלבדו. הוא עושה, אנחנו רואים, מרגישים, שומעים, לא חשוב מה. חשובה התגובה שלנו, מה אנחנו רוצים. או שאנחנו בוכים על מה שהוא עושה לנו, או שאנחנו מבקשים על פני כל מה שהוא מעורר אותנו, שיעלה אותנו לתיקון. אני לא מבקש שהוא יהיה טוב, אני מבקש שהוא יעשה אותי טוב. זה ההבדל בין תפילה אגואיסטית לבין תפילה אלטרואיסטית.

קיג. תפילת שמונה עשרה

שמעתי ט"ו כסלו שבת

"בתפילת שמונה עשרה: "כי אתה שומע תפילת כל פה עמך ישראל ברחמים"." יש כאן כמה דברים, הבורא שומע כל פה, כל אחד, ששייך לעם, ישראל שמכוון לתיקון, ברחמים.

"ולכאורה קשה, מקודם אנו אומרים: "כי אתה שומע תפילת כל פה". היינו, אפילו פה שאינה רצויה, גם כן הקב"ה שומע, כתוב: "כל-פה". אפילו שאינה רצויה משמע. ואח"כ אומר: "עמך ישראל ברחמים". משמע, שדוקא תפילה, שהוא ברחמים, אחרת לא שומעין.

והענין הוא, שצריכין לדעת, שכל הכבידות שישנו בעבדות ה', הוא מסיבת ההפכיות, הנוהג על כל צעד ושעל." בעבודה שלנו. "למשל, יש כלל, שהאדם צריך להיות שפל. אבל אם נלך בקצה הזה, הגם שחז"ל אמרו "מאד מאד הוי שפל רוח", מכל מקום הקצה הזה אינו משמע שיהיה כלל." שלא מספיק לנו להיות רק בשפלות. "כי ידוע, שהאדם צריך ללכת נגד כל העולם, ולא להבטל אחר רבוי הדיעות, הנוהגים בעולם, כמ"ש "ויגבה לבו בדרכי ה'"." כי אני צריך להתגאות, מה זה להתגאות? להיות גבוה יותר מכולם. אני לא רוצה לקבל שום דעה, רק לברר את עצמי עם הבורא. "אם כן, כלל הזה לא נקרא כלל," להיות שפל, "שנוכל לומר, שיש בו שלימות." אז צריכים להיות גם בגאווה וגם בשפלות.

"ואם ללכת בקצה השני, שהוא הגיאות, גם כן לא בסדר, כי "כל המתגאה, אומר הקב"ה," כך כתוב, "אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד"." זאת אומרת אנחנו לא יחד, אני לא יחד עם האדם שמתגאה, "וכמו כן אנו רואים הופכיות בענין יסורים. היינו, אם הקב"ה שולח יסורים לאיזה אדם, ואנחנו צריכין להאמין, שהשם ית' הוא טוב ומטיב, אם כן בהכרח היסורים ששלח הוא לטובת האדם. אם כן, איך אנו מתפללים, שהשם ית' יסיר מאתנו היסורים." איך אנחנו יכולים בכלל לבקש שמשהו יהיה יותר טוב ממה שהוא, כי כל מה שבא ממנו זה לתיקונים.

"ובענין היסורים צריכים לדעת, כי היסורים באו רק בכדי לתקן את האדם, שיהיה מוכשר לקבלת אור ה'", לזה באים כל התיקונים וכל הייסורים. "ותפקיד היסורים הוא למרק את הגוף", לעשות אותו יותר רך, יותר קרוב לאור, "כמו שאמרו חז"ל: "מה מלח ממתיק את הבשר, כך יסורים ממרקין את הגוף". וענין התפילה תיקנו, שיהיה במקום יסורים", זאת אומרת אנחנו יכולים על ידי התפילה להחליף את הייסורים, "היינו שגם התפילה ממרק את הגוף. אלא שהתפילה נקרא דרך התורה. לכן התפילה מועיל יותר להמתיק את הגוף מיסורים, לכן מצוה להתפלל על היסורים, מאחר שמזה באה תוספות טובה, להאדם בפרט ובכלל כולו".

זאת אומרת, כדאי לנו להתפלל ולא להיות תחת הייסורים, כי זו התגובה הטובה בעיני הבורא וטובה בעיני האדם. "ומשום זה, ההופכיות גורם להאדם כבידות והפסקות בעבודת ה'." כשמרגישים כבדות זה מנתק אותנו, מרחיק אותנו מכל מחשבות ופעולות רוחניות. "ואינו יכול להמשיך בעבודה, ומרגיש את עצמו ברע. ונדמה בעיניו, שהוא אינו ראוי, שיוכל לקבל עליו את עול מלכות שמים "כשור לעול וכחמור למשא". ונמצא, שבזמן הזה הוא נקרא "אינו רצוי". אלא, מאחר שכל כוונתו הוא בזה, שרוצה להמשיך בחינת אמונה,"כוח השפעה, "הנקרא בחינת מלכות. היינו "לאקמא שכינתא מעפרא [להקים שכינה מעפר]"," זאת אומרת, במקום השפעה שהיא נמצאת מושפלת בעפר, "שכוונתו, שיתגדל שמו ית' בהעולם," שתכונת ההשפעה תגדל עד גובה אין סופי שזה בעצם תכונת הבורא, "היינו גדלותו ית', שלא תהיה צורה של השכינה הקדושה בבחינת עניה ודלה, אזי "הקב"ה שומע תפילת כל פה". היינו אפילו מאדם שאינו רצוי כל כך, היינו שמרגיש בעצמו, שהוא עדיין מרוחק מעבודת ה'."

זה נקרא שהוא "לא רצוי", כי מדובר תמיד כלפי האדם, ואם הוא מבין שהוא אינו רצוי וזה מביא לו צער, כבר נעשה מזה "רצוי".

"וזה פירוש "כי אתה שומע תפילת כל פה". מתי הוא" הבורא "שומע כל פה?" כל אחד? "בזמן שעמך ישראל מתפללים ברחמים. היינו רחמים פשוטים. שהאדם מתפלל, בכדי "לאקמא שכינתא מעפרא [להקים שכינה מעפר]". היינו" רוצה לקבל כוח האמונה "קבלת האמונה." זה מה שהוא רוצה, שיתנו לו כוח אמונה, כוח השפעה, הוא רוצה לעבור מהרצון לקבל לרצון להשפיע ולגמור עם כל החיים האלה בצורה כזאת. "וזה דומה לאדם, שלא אכל שלשה ימים. ואז, כשהוא מבקש מאדם," אחר "שיתן לו משהו לאכול, אינו מבקש שום דברים מיותרים או מותרות, אלא פשוט מבקש, שיתן לו משהו להחיות את נפשו." במשהו.

"וכמו כן בעבודת ה', כשהאדם מוצא את עצמו עומד בין שמים וארץ, אינו מבקש מה' שום דבר מיותר, אלא את אור האמונה." רק את זה הוא רוצה ולא לשנות כלום, לא חסר לו שום דבר, חוץ מלהיות משפיע כלפי החברים, כלפי הבורא, כלפי כולם. הוא רוצה רק להיות משפיע ושזה לא יגע בו בכלל. הוא לא רוצה להפטר מהצרות, זה לא חשוב לו, זה נקרא "מותרות", אלא להיות המשפיע בלבד. ויבדוק את עצמו מה הכוונה שלו, מה הוא מרוויח מזה. אם ברור לו שהוא לא מרוויח שום דבר ומוכן לשלם על זה כמה שצריך יותר ויותר והעיקר שבכל מה שיש לו רק להיות המשפיע, זה סימן שבאמת הוא מתפלל לכוח השפעה. "היינו," הוא מבקש "שה' יאיר את עיניו, שיוכל לקבל עליו את בחינת האמונה. וזה נקרא "לאקמא שכינתא מעפרא [להקים שכינה מעפר]". ותפילה זו נקבל מ"כל פה": איזה בחינת מצב שהאדם נמצא, אם הוא מבקש להחיות את נפשו מבחינת אמונה," הוא רוצה רק להשפיע ובזה הוא רוצה למלאות את עצמו, בזה הוא רוצה להתייחס לכולם, אז "נתקבל את תפילתו.

וזה נקרא "ברחמים". שתפילתו הוא רק שירחמו עליו מהשמים, שיוכל להחזיק את חיותו." זאת אומרת, המתנה הכי גדולה שיכולה להיות עכשיו, שישימו לפניו כל הטוב שבעולם וזה לא ימשוך אותו במאומה, אלא רק היכולת להשפיע. "וזה פירוש, מה שכתוב בזוהר, שתפילה, שהוא למסכנא [לעני]," שמרגיש את עצמו שלא צריך ולא זקוק ואין לו כלום ולא חשוב, רוצה רק להשפיע, "תיכף נתקבל." תפילה כזאת. "היינו, שהוא עבור השכינה הקדושה, תיכף נתקבל."

שאלה: איך אדם יכול לרצות להשפיע כשהוא בייסורים, ייסורי גוף, או כל ייסורים אחרים?

בהתחלה הוא לומד איתנו ורוצה להגיע להשפעה כדי לצאת מהייסורים שיש לו בקבלה. אחר כך הוא מבקש יותר ויותר להיות בהשפעה, כי מתחיל להרגיש תחת השפעת האור העליון, שבכל זאת קצת מאיר לו אפילו בלא לשמה. הוא מתחיל להרגיש שהוא נמשך להיות ולהכיר מה זה נקרא להיות בהשפעה, מה זה נקרא להיות ברוחניות, בעולם העליון, להרגיש את הבורא, להתעלות מעל מה שיש לו כאן, מכל מיני סיבות שהן גם כולן אגואיסטיות ובכל זאת.

עד שעל ידי המאור המחזיר למוטב שכל הזמן בכל זאת משפיע עליו, אפילו שהוא נמצא בתוך האגו שלו, אבל האור בכל זאת קצת מאיר בחלקים קטנים, עובר דרך האגו ואז על ידי זה לאט למסכנה, על ידי ההתמדה - והאדם חייב כאן לעמוד על שלו ולנדנד כמו ילד קטן שמבקש משהו - הוא מתחיל לראות שהוא באמת מתקרב לצורך בהשפעה, וזה נקרא ממש הצלה שמגיעה לנו מהבורא, ש"צר צורה בתוך צורה", צורת ההשפעה שמגיעה לנו בתוך צורת הקבלה.

שאלה: כשאדם נמצא בייסורים ויש כל מיני סוגים, עד שכל מה שהוא רוצה זה רק להיפטר מהם. אז נכון שיש גם מעבר לזה רצון להתקשר ולחשוב על העשירייה ועל הכול, אבל עדיין הטבע הוא רק לא לסבול. נדמה לי שאפילו בעל הסולם בנבואה כותב, "רק שלא יהיו לי ייסורים כאלה שאני ארשיע את הבורא". אז זה חזק מכל דבר, ואז איך אפשר?

לא, יש לנו כלי אחד רצון לקבל ובתוך הרצון לקבל הזה הכול מתחבר, גם השפעה, גם קבלה ואנחנו מגיעים למצב שיכולים להשתוקק להשפעה, לא מתוך הייסורים אלא מתוך הערכים.

בוא נגיד כך, אם סביבך יש אנשים והם כולם מעריכים את תכונת ההשפעה, באמת מעריכים ואתה מסתכל עליהם ומתרשם מהם, אז רוצה או לא רוצה זה עוטף אותך, אתה נמצא כביכול בתוכם, בתוך החשיבות, בתוך הערך שהם מקרינים עליך, ואז אם אתה רוצה או לא, אתה תתחיל לכבד את צורת ההשפעה, אפילו שזה שקר בשבילם והם משקרים לך והם משחקים איתך, גם אתה תתחיל להשתוקק להשפעה. זה נקרא "איש את רעהו יעזורו", כי אף אחד מאיתנו לא גדול, אבל כשאנחנו נשחק בצורה כזאת בינינו, אז יוצא שכולם מתחילים להיות מושפעים מכולם. לאף אחד אין כלום ובסופו של דבר יהיה הכול לכולם.

תלמיד: כן, זו העבודה האמיתית שאנחנו צריכים כל הזמן להתעסק בה, אבל מה לעשות עם פחד שיבואו אילו ייסורים שיוציאו אותך מזה ואז יותר מזה, אתה תפגום גם בכולם?

גם זה תלוי בסביבה. הסביבה יכולה לחייב אותך בכל דבר, היא יכולה להשפיע עליך, לשכנע אותך, לבלבל אותך, לא חשוב איך שתקרא לזה, אבל להשפיע עליך ערכים שבחיים לא היית מסתכל עליהם. כך אנחנו בנויים, מפני שאנחנו יוצאי "הכלי דאדם הכללי".

לכן עלינו להבין שאם ישנה נטייה לאותו הכלי, במיוחד לאותו הכלי, כי אם זה לכל מיני מטרות אחרות, זה "המחליף פרה בחמור" זה אותו האגו, אבל אם אנחנו אומרים שאנחנו רוצים להתקרב להשפעה, אז מתוך העבודה שלנו, גם אם אנחנו לא רוצים, אבל מדברים, עושים אילו פעולות כאילו בהשפעה, אז אנחנו בכל זאת מעוררים הארה עליונה כלשהי והיא משפיעה עלינו ומשנה אותנו.

איך שלא יהיה מי שנמצא בזה, לכמה שמגיע, מגיע, וזה הרווח שלו, הוא מסיים את החיים שלו בינתיים בצורה הרבה יותר טובה מכל צורה אחרת של בני אדם. לכן רצוי שכל התלמידים שלנו יתפתחו ויבינו וירגישו ויתקרבו עד כמה שאפשר לתכונת ההשפעה, היינו לכוח העליון, לבורא, וכך אנחנו נתקדם.

שאלה: אנחנו קודם כל צריכים לפנות לחברים ויחד איתם לבורא, זאת אומרת, הפנייה שלי אמורה להיות בנויה מעשרה חסרונות שאני ארגיש את עצמי בצורה כזאת שכל חבר בעצם יעשה אותה פעולה ויחד עם זה אנחנו פונים לבורא. בצורה כזאת אנחנו חייבים לפנות לכוח עליון?

לא, כי אף אחד לא יכול להיות כמו אחרים, ואתם לא יכולים להשוות את עצמכם כך שלכולם יהיה אותו דבר, כל אחד חושב בצורה אחרת, מתאר בצורה אחרת. כל אחד צריך להוסיף לחיבור ביניכם, להביא חיסרון לחיבור ביניכם, ואת החיסרון הזה יחד עם כל החסרונות האלו אתם מפנים לבורא, זה הכול מה שצריך להיות, תשתדלו לבצע את זה.

שאלה: כתוב כאן שתכונת האמונה זאת תכונת מלכות, אבל אנחנו תמיד אמרנו שאמונה למעלה מהדעת היא השפעה, אז התבלבלתי כאן.

נכון, אמונה זו תכונת הבינה וקבלה זו תכונת המלכות, ומלכות שרוצה לעלות בכוונה להשפיע, זה נקרא ש"מלכות עולה לבינה" ופועלת מדרגת הבינה. אף על פי שבעצמה היא מלכות, רצון לקבל, היא מצמצת את עצמה ורוצה להיות כמו רצון להשפיע, כמו בינה, זאת הפעולה הנכונה של המלכות.

שאלה: האם הסבל וההארה זה משהו שאנחנו מרגישים? ואם הבורא הוא רק אהבה ורק הטוב, למה אנחנו מרגישים את כל זה בצורה שונה ממנו?

כי אנחנו הפוכים ממנו בתכונות, "תעשה רצונך כרצונו" ואתה תראה עד כמה שהוא טוב ומטיב.

שאלה: מה זה אומר שכשאנחנו יחד בעשירייה נתחיל לחבר את התפילה נגיע למצב שנוכל להעלות את המלכות הכללית שלנו לבינה?

אף אחד מכם לא שווה לשני, כולם שונים, אבל צריכים להגיע למצב שהכוונה של כל אחד ואחד תהיה להגיע להשפעה, זה נקרא של כל אחד מעלה את המלכות לבינה, ובצורה כזאת אתם מגיעים לבקשה הנכונה לבורא.

הבורא נמצא במדרגה עוד יותר גבוהה. או שכל הרצון לקבל שלכם הופך להיות לרצון להשפיע ועוד בלקבל על מנת להשפיע, זאת אומרת לא מתעלה רק מהרצון לקבל, לדרגת בינה, ממלכות לבינה, אלא גם מבינה לכתר, זה מה שהבורא בעצם עושה איתנו וכך אנחנו מגיעים לגמר התיקון.

התיקון המינימאלי שלנו זה הבינה, כוח ההשפעה, אבל אחר כך כשאנחנו מתחילים לעבוד עם כוח ההשפעה כדי להתגבר על כוח הקבלה שלנו, להשתמש בכוח הקבלה גם בעל מנת להשפיע, זה כבר על ידי המדרגות מבינה לכתר. כך אנחנו גדלים. אז קודם כל צמצום על המלכות בלי להשתמש ברצון לקבל הגלוי, ואחר כך לרכוש את כוח הבינה, זה החצי הראשון של הדרך עד שמגיעים ממלכות לבינה. זה נקרא שמגיעים לחג החנוכה, ואחר כך מגיעים לתיקון הכלים דקבלה, שזה מחנוכה לפורים.

(סוף השיעור)