שיעור בוקר 30.06.2021 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

לרומם את עצמו – קטעים נבחרים מהמקורות

קריין: שיעור בנושא "לרומם את עצמו", קטעים נבחרים מן המקורות, מקטע מס' 16.

מה זה נקרא "לרומם את עצמו"? אנחנו פועלים לפי ההרגשה שלנו, עם החושים שנולדנו ושמתפתחים בנו במוח ובלב, זאת אומרת בשכל ורגש. ולרומם את עצמנו, זה לא נקרא להיות בשכל יותר גדול וברגש יותר גדול, בזה אנחנו בתוך העולם הזה במשך החיים שלנו כך מתפתחים. אלא לרומם את עצמו, הכוונה היא לרומם את עצמו לדרגה אחרת של תפיסה, של היחס למציאות, שכמו שהיה לנו בכוח הקבלה, שיהיה בכוח ההשפעה.

בכוח הקבלה זה נקרא "בתוך הדעת", מה שאני יודע, מבין, מרגיש, מקבל בחושים דלקבל שלי, ולמעלה מהדעת, מה שאני רוכש. וזה מגיע לי אחרי הרבה מאמצים, השקעה, כשאני מתחיל להרגיש שמתעורר בי משהו כלפי נתינה, כלפי זה שאני מוכן ללכת ללא שום שכר רגיל שאני תמיד בהכרה או בתת הכרה הייתי דורש, שבשבילו עבדתי, לשם זה עשיתי פעולות.

וכאן אני מתחיל להרגיש שאין לי דווקא יחס לזה שאני אקבל, מה יהיה לי, אלא אני חושב רק על טיב היחס שלי למה שקורה, שהיחס הזה יהיה ללא שום דרישה בחזרה. שאני פשוט רוצה להשתתף במה שהבורא עושה איתי בצורה שלי אישית אין בזה כלום. ודווקא זה נקרא השכר, שאני אוכל לעשות פעולות ולא להרגיש שאני מקבל משהו. ולזה אנחנו מגיעים על ידי אותם המצבים שאנחנו עוברים, ועל זה הרב"ש מספר לנו כאן בפסוקים.

דברים מאוד מיוחדים, עדינים, הם קורים עם האדם אם הוא נמצא זמן מה, זאת אומרת הרבה זמן בעבודה, בעליות, ירידות, יחסים, מיואש, מיואש מכוחותיו, מיואש מזה שהוא יודע מה לעשות ונשאר לו רק דבר אחד, שפתאום הוא מתחיל להרגיש, לאט לאט זה מתעורר כמו מתוך ערפל, שהעבודה שלו, הגישה שלו צריכה להיות דווקא במצב שאין לו שם שום דרישה, שייכות, אלא הוא פשוט רוצה לתת לבורא, לשייך את עצמו לבורא במידה שדווקא זה שלא מקבל מזה שום דבר לעצמו, זה השכר.

זאת אומרת, השכר זה שברצון לקבל שלו הוא לא יקבל כלום. ובהתחלה ההרגשה הזאת, מחשבה הזאת באה רק במוח והוא מתחיל לחשוב, להשתוקק לזה, לפעמים יותר, לפעמים פחות, אורך זמן מסוים בכל הדברים האלה, שוכח קצת, חוזר לזה שוב, עד שהוא מתחיל להבין שהמצב הזה, שלא דורש לעצמו כלום, לא רוצה לעצמו כלום, נראה לו, מורגש בו כשכר בעצמו.

זה שאני לא עומד לקבל שום דבר ממה שאני עושה ומוכן לעשות הכול, כל המאמצים שרק אני מסוגל ושאני לא אקבל על זה כלום דווקא, אני מרגיש שזה שאני לא מקבל שום דבר זה השכר. זאת תחילת העבודה שנקראת "רוחנית", שנקראת "אמונה למעלה מהדעת". ולמעלה מהדעת, שכל הזמן היה יודע בשביל מה הוא עושה והיה מודד את כל העבודה שלו בכלים דקבלה שלו, כמה שרוצה ומה רוצה לקבל, להרגיש, להבין, לשלוט, לאחוז בזה ממש, אז עכשיו הוא אומר, "לא, אני רוצה דווקא להרגיש שזה יוצא ממני ולא חוזר. שאני פועל רק לצורה אחת, רק לטובת הבורא, שהוא המקבל ואני הנותן, המשפיע, שולח ממני אליו.

זה בעצם, יש בזה אולי הרבה צורות להביע את הדברים האלה, אבל כל אחד ואחד צריך לחשוב איך הוא מתאר לעצמו. ואת הדברים האלה קשה לנו להעביר ברגשות, כי אין עדיין בעל מנת להשפיע, ב"לשמה" אין לנו עדיין רגשות משותפים. אז כל אחד צריך לנסות לשייך את עצמו לכל הפסוקים האלו, שאיכשהו באמת מתארים לנו את מצב המעבר מ"לא לשמה" "לשמה", מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע, מגשמיות לרוחניות.

שאלה: כשאתה מתכלל עם החברים, עם הקבוצה, אתה מרגיש את עצמך טוב יותר בכל מקרה ולא משנה אם זה המצב, זה לא תלוי במצב, זה כבר קבלה עצמית כלשהי, לא? אז איך מכאן לעבור לתועלת הבורא?

אתה צודק, שפעולה לקבוצה שאני עושה, היא בעצם מביאה אותי להשפעה לבורא, אבל זה לא בא מיד, אלא זה מין מעבר. ולכן קשה לתת דוגמה, כי פעולות בקבוצה הן עדיין פעולות על מנת לקבל ואני לא עוד יכול להרגיש בהן את הנטייה שלי לכך שדווקא הפעולה יוצאת ממני ולא חוזרת, ואין לי שום דבר בחזרה. אני דווקא בהרגשה הזאת שמגיעה לי כבר תכונת על מנת להשפיע, מרגיש שאני מעוניין שזה ייצא ממני ולא יחזור ואני דווקא את זה רואה כשכר, אני רוצה את זה להרגיש, עד כמה שאני מוציא מעצמי וזה לא חוזר.

אבל זה מגיע לאדם כתוצאה מהשתתפות בקבוצה, מהשתתפות בנטייה לכל העולם ולאט לאט כשהוא מושך כוחות, מתפלל לבורא עם הקבוצה, שיהיה לו כוח באמת להשפיע איכשהו, אפילו אם עוד לא יודע מה זה, אז זה מתייצב ולאט לאט הוא מתחיל להרגיש שישנה נטייה כזאת, אפשר לעבוד בצורה כזאת שהנתינה, שזה יוצא ממך ולא חוזר, זה יהיה השכר.

יש לנו דוגמאות מהעולם הזה, נניח בין הורים וילדים, ששם זו אהבה טבעית, היא מחייבת את ההורים לתת לילדים ולדאוג להם אפילו יותר מאשר לעצמם. אבל זו דוגמה גשמית שזה לא על מנת להשפיע אלא ממש רק הטבע מסדר כך, אנחנו רואים את זה גם בחיות. לכן אין לנו דוגמאות אחרות מהעולם הזה לתת במקצת דוגמה כנגד.

אבל ברוחניות אנחנו מתחילים להרגיש איך זה מתלבש בנו וממש נדרש, פתאום גדל בנו רצון לתת, להשפיע לבורא, אחר כך אנחנו מפתחים את הרצון הזה לבורא דרך החברים, אבל יש לי משהו שמגיע מלמעלה מהבורא ואני מתחיל להרגיש משיכה לשייך לו את הפעולות שלי, כביכול אני נותן לו בכל פעולה ופעולה שלי, מה שמזדמן לי, אני יכול לשייך את הפעולה הזו אליו ובפעולה הזו אני מרגיש שאני נותן לו וזה בשבילי תענוג, זה בשבילי שכר.

זה לא מלווה בזה שאני אוהב אותו, האהבה עוד לא באה, היא באה אחר כך, פשוט כך הבורא מארגן את הכוח שפועל עלינו, שעוזר לנו להגיע מדעת ללמעלה מהדעת, מדעת לאמונה, מכוח קבלה לכוח השפעה, להתחיל להרגיש את כוח ההשפעה שנמצא בטבע ושאנחנו כן יכולים גם להצטייד בו ולהתחיל בצורה כזו לפעול.

אין בזה כל כך הרבה מילים, אנחנו גם לא רואים כל כך דוגמאות מובנות, בולטות, אין דבר כזה, אלא מה שאפשר להגיד כמו שכאן מתארים לנו בעל הסולם ורב"ש, שזה מגיע לאדם כתוצאה מכל מיני מאמצים, כל מה שבידך לעשות בכוחך תעשה, ואז תרגיש, תבין על מה מדובר, מהי הרוחניות שנמצאת בעולם שלנו, היא נמצאת כאן סביבנו אבל אנחנו לא רואים ולא מרגישים את זה. העולם הזה נמצא כאן, העולם הבא נמצא כאן, נמצא כאן על מנת לקבל, נמצא כאן על מנת להשפיע, כל הכוחות האלה נמצאים סביבנו ואנחנו יכולים לפעול גם בזה וגם בזה.

הגענו למצב שאנחנו רוצים, צריכים, נחוץ לנו לדבר על זה מפני שהחיבור בינינו כבר מתחיל לתת לנו יסוד לזה שאנחנו כך נפעל ונתחיל להרגיש מה זה נקרא כוח ההשפעה למעלה מכוח הקבלה. זה מגיע לכל אחד ואחד בצורה כמו שדיברנו, האדם פתאום מרגיש שיש לו דחף לתת לבורא, הוא מרגיש שמהפעולה הזו הוא נותן. הדחף הזה עדיין לא מובן לו כל כך, אין לו איזה צבע, איזו הרגשה מיוחדת, הוא עדיין לא מרגיש שבזה הוא נהנה, אלא הדחף עצמו, הפעולה עצמה, הוא רוצה לעשות פעולה כלשהי שתהיה לכיוון הבורא. על מנת להשפיע, אבל מה להשפיע, איזה תענוג, משהו, לא, אפילו אין עדיין צבע של תענוג, אלא נתינה וזהו.

כמו שאנחנו רואים אצל ילדים קטנים, הם עושים משהו אבל בפעולות שלהם אין רגש. אנחנו כלפיהם נותנים רגש, רוצים לחבק אותם, לנשק אותם, לעשות להם משהו, אם הם עושים את זה לנו בחזרה אין להם בזה רגש, הם עושים מפני שאנחנו מבקשים, או שבצורה כזו רוצים להביע את עצמם, אבל הרגש בעצמם עדיין לא מפותח. כך גם אנחנו נמצאים בהתפתחות על מנת להשפיע לבורא, כמו ילדים קטנים להורים.

אין לי מאיפה לקחת דוגמאות, ולא כל כך כתוב על זה, לכן כך אני ממציא את זה מעצמי. אבל מתקדמים, מתקדמים לזה.

שאלה: האם אפשר לתת ולתת בלי לקבל, מאיפה אנחנו מקבלים את חומר הדלק כדי להמשיך בנתינה, האם זה בא מהירידה?

לא, אתה לא שומע מה שאני אומר, גם טבעי שאתה לא שומע, לא נורא, אבל רק תבין שאחרי מאמצים עם החברים להתקשר אליהם, לעבוד למעלה מהאגו שלי גם בשיעורים, גם בנתינה בהפצה, גם בחיבור עם החברים, כשאני רוצה להיות באיזה חיבור למעלה מהאגו שלי אני מתחיל להרגיש שאני רוצה לתת לבורא. מאיפה זה מגיע? כתוצאה מהעבודה שלנו. אנחנו עשינו לזה משהו? האמת, לא עשינו, כי אתה עדיין לא מזהה את הכוח הזה שאותו אתה רוצה לתת, להשפיע.

הבורא נסתר, אין דבר כזה, בכלל מציאות כזו איננה, אבל אתה מתחיל להרגיש שבא לך לעשות את הפעולה הזו, והפעולה הזו עדיין מורגשת לך כתענוג. אומנם אתה לא מודע לזה אבל ביסוד הפעולה הזו נמצא תענוג, אתה רוצה לעשות את זה. זאת אומרת, הרצון לקבל בעצמו דוחף אותך עכשיו לעשות פעולה על מנת להשפיע, שאתה לא תראה מזה תוצאה. וזה שאתה מרגיש שאין לך תוצאה מזה שאתה נותן, מזה שאתה משפיע, הפעולה הזו עצמה שאתה עושה את זה, היא מביאה לך תענוג, היא מביאה לך מילוי ואתה נהנה, אתה מרוצה, אתה מתמלא מהפעולה הזו עצמה.

כמו נניח כלפי תינוק, ילד קטן, כשאתה נותן לו משהו אתה נהנה, בשבילך זו לא נתינה זה שאתה נותן לו, אתה לא מרגיש שאתה נותן, אותו הדבר כאן, כך אנחנו מתחילים להיכנס, להכיר מה זה נקרא השפעה, מה זה נקרא תכונת הבינה או אמונה.

שאלה: אמרת לפני כן שאין לנו רגש משותף, רגשות משותפים. מה זאת אומרת רגש משותף?

אני לא יכול להגיד עדיין, אין רגש משותף, זהו. לא יכולים לדבר על זה.

שאלה: אני מנסה להרגיש מה זה אומר המצב הזה של להרגיש אי קבלת שכר, שזה בעצמו השכר. האם כשמגיעים למסקנה הזו אין הבדל אם אתה נותן או מקבל, כי הכול אחד והכול שלם אחד?

זה לא כך. אתה מבדיל מאוד בין פעולה שנקראת השפעה, בינתיים נקראת אצלך השפעה, לבין פעולה שנקראת אצלך קבלה. אתה מרגיש הבדל ביניהן, תמשיך ותראה שזה כך.

שאלה: לאן מכוונת הנתינה שיוצאת ממני ולא חוזרת, לאן היא מכוונת?

אני מרגיש שאני מעביר את זה לכוח העליון שנמצא מחוצה לי.

תלמיד: אבל אנחנו אומרים "מאהבת הבריות לאהבת ה'", מה זה נתינה לכוח העליון בלי חברים?

אני מסביר לכם בצורה כזו, מזה שעשינו השקעה גדולה בקשר בינינו, בביטול של כל אחד כלפי העשירייה, בחיבור שלנו בעשירייה, בחיבור שלנו עם העשיריות, בחיבור שלנו גם לא רק עם הכלי העולמי אלא בכלל עם האנושות, כי אנחנו דואגים ורוצים להעביר את שיטת התיקון מאיתנו לאנושות, אומנם בצורה אחרת, לא כמו שאנחנו, אבל רוצים שכולנו נתחבר בסופו של דבר, כמו שבעל הסולם מתאר לנו, שמתחברים עדיין אלו שנמשכים לבורא שנקראים "ישר אל", אחר כך כל האנושות מתחברת אליהם, כי הם מעבירים לכל האנושות אותם הרגשות, אותן צורות, מהידע, מהשכל שיש להם מהחיבור עם הבורא.

האנושות מביאה לנו את החסרונות והדאגות שלה ואנחנו מספקים לה בחזרה את צורות החיבור שכבר מוכנות, החיבור מוכן, והם מצטרפים אלינו כמו אח"פ לגלגלתא ועיניים, ואז יש לנו פרצוף אחד. לאט לאט, זה עוד ייקח הרבה זמן בהיסטוריה שלפנינו, אבל כך אנחנו נעשה ונביא את כולנו לגמר תיקון, שאנחנו בעצם כבר נמצאים בתקופה הזו.

שאלה: איך אנחנו נותנים כאן דוגמה אישית לחברים?

באמונה למעלה מהדעת אנחנו רק לומדים יחד את הדברים האלו ומשתדלים את מה שאנחנו מרגישים יעבור גם מתוך הקשר בינינו לחברים. כך אנחנו עוזרים זה לזה וזה חוזר אלי פי כמה וכמה יותר ממה שהרגשתי בעצמי בהתחלה.

תלמיד: אז המאמץ הזה על הכוונות הפנימיות בכל מצב שיש לי, המאמץ הפנימי הזה משפיע על החברים ובסוף חוזר אלי?

כן, בדיוק. זה מה שאני רוצה שיקרה, כי אין לי שום אפשרות בהתעוררות שלי עכשיו להשפיע לבורא, לכיוון אחד בלי שום חזרה לעצמי. אין לי שום אפשרות עוד ועוד יותר להתחזק, אלא אני מתחיל להבין בזה עד כמה הכלי הכללי יכול כאן לסייע לי, כך מצטרף אלי ואני אליו, וכך אנחנו נטפל. כל אחד בינתיים מהרצון שלו כלפי הבורא, אבל יש לנו כבר כמה וכמה אנשים שלכיוון הזה יכולים להתחיל לחשוב ולפעול, לכוון את הרצונות שלהם, וכך אנחנו כבר מתחילים להתייצב במישור הרוחני.

זו רק התחלה, אבל איכשהו במישור הרוחני. עדיין העבודה בכוח ואנחנו לא מרגישים ממנה תוצאה רוחנית, אורות, מילויים, השפעות, אור ישר, אור חוזר, אבל זה כבר פורץ את הגבול בין העולם הזה, שהוא עולם הקבלה, לבין העולם העליון, שהוא עולם של השפעה.

תלמיד: אתה ממליץ להתרכז עכשיו בעבודה מהסוג הזה שתיארת בעבודה פנימית, ומפה לתת את הכוח לחברים, או להתרכז גם בפעולות חיצוניות, בדוגמאות החיצוניות שאנחנו נותנים?

אני לא יודע למה אתה מתכוון, "דוגמאות חיצוניות". אם אנחנו עושים פעולות בכוונה שמזה רוצים להגיע לנחת רוח לבורא, אז אלה כבר לא פעולות חיצוניות. אומנם חיצוניות כלפי הרצון לקבל האגואיסטי שלנו, אבל אלה כבר פעולות שצריכות לעזור לנו לעלות לדרגת בינה, לדרגה רוחנית.

שאלה: האם כוח האמונה יתגבר על ידי התגברות הקשר בינינו, חיזוק הקשר בין החברים?

זו תוצאה מהקשר בינינו שאנחנו רוצים שיקרה ודואגים לזה. כתוצאה מהדאגה הזאת מופיע עלינו המאור המחזיר למוטב והוא מביא לנו כוח השפעה, כוח אמונה.

שאלה: אמרת שזה אפשרי להרגיש את הנטייה הזאת. ואם זה קורה פתאום קופץ האגו והורס הכול. האם אפשר לתת איזה תירוץ לאגו, לטעון משהו כדי להסתדר איתו במובן הזה?

רק להגביר את כוחות ההשפעה. זה נקרא "על כל הפשעים תכסה אהבה", רק בצורה כזאת.

שאלה: האם אותן הפעולות שאנחנו עושים, של ביטול ושל לנסות להשפיע לחברים זה מושך למעשה את הכוח העליון של הבורא ואז זה נותן לנו את היכולת להתקרב לתכונת ההשפעה?

כן.

תלמיד: כאילו אנחנו מוציאים לפועל את התכונה הזו ועוזרים לבורא להעניק לנו אותה?

ודאי שכך זה נעשה. אנחנו צריכים קודם לעשות תרגילים בזה שאנחנו מתחברים לעשירייה למרות שאין לנו שום צורך. אחר כך להתקרב זה אל זה בעשירייה שאנחנו לא רוצים. אחר כך להשתדל לגלות בזה איזו תועלת רוחנית. רוחנית, זאת אומרת בכוחות השפעה. כוחות השפעה זה בינתיים השפעה בעולם הזה מה שאנחנו מבינים, גם בינינו בצורה הדדית שאנחנו רוצים לפתח בעשירייה וכך אנחנו מתקדמים.

אבל כתוצאה מזה בסופו של דבר, כמו שאנחנו דיברנו בתחילת השיחה שלנו, מגיע לנו רצון להשפיע לבורא. אנחנו מתחילים לגלות שיש לנו איזה דחף ולא שאנחנו מבינים ומרגישים או יכולים לאתר לפנינו מי זה הבורא. אלא בא לי לעשות פעולה שלא חוזרת אלי, שאני לא מרגיש ממנה רווח, כמו שתמיד הייתי קודם כל שם את זה לפני, קודם רווח ואחר כך פעולה. אני משלם, אז אני נותן.

כאן אני מתחיל להרגיש שהרווח שלי בזה שאני עושה למען מישהו וזה בשבילי הרווח, רק הנתינה עצמה, ללא שום חזרה אחרת אלי. ואז אני כך רוצה לפעול ומחפש איך לפעול ולא כל כך מוצא, האמת. מה תיתן לו? כמו שכתוב. אבל הנטייה הזאת כבר בונה בי חיסרון בלהשפיע, זה כבר שייך לדרגת הבינה.

נגיד כך, אנחנו נותנים דוגמאות מהעולם הזה, כמו אישה שרוצה שיהיה לה תינוק ושהיא יכולה לתת לו. זו ודאי דוגמה גשמית אבל אין מה לעשות, אני יכול לתאר את זה בצורה כזאת. היא רוצה ללדת, היא רוצה שיהיה לה מישהו שהיא יכולה להעניק לו. כזה מצב יש באדם שרוצה להשפיע לבורא ושלא יהיה לו בחזרה שום דבר, רק לדאוג לתת וזה בשבילו מילוי.

שאדם מתחיל אפילו להתפוצץ מזה שיהיה לו כמו אישה שרוצה להניק, שיש לה בעיה בהנקה שאין לה למי לתת וכך אנחנו מתחילים להרגיש את הרצון להשפיע.

שאלה: איך להבין שאנחנו משפיעים טוב לעשירייה, לחברים, שלא עושים שגיאות בלי פידבק, בלי חזרה, איך להבין שאני עושה נכון?

לא יודע, אתם צריכים להיות בפידבק, אתם צריכים להיות בצורה הדדית, לעשות כול מה שרב"ש כותב על עשירייה, ולראות תוצאות מזה גם כן.

תלמיד: זה קשה, כי אנחנו לא יודעים איך בדיוק לתת, רוצים לתת הכול.

תקראו שוב ושוב מאמרי רב"ש על החברה ותראו מה אתם יכולים לעשות מזה, אין לי יותר מה להוסיף, בהצלחה.

שאלה: המושג של אמונה למעלה מהדעת יכול להיות שהוא יותר מידי רחב ולהבין אותו זה משהו ענק. אבל אני כן יכול להבין שהדעת של החבר זה אמונה בשבילי, מה ההבדל בין שני המושגים האלה בהשגה?

אני לא יודע מה זה דעת של חבר, אנחנו לא דיברנו על זה עכשיו ואני לא יכול להרחיב בזה. מה שאנחנו דיברנו זה מה שחשוב לנו עכשיו, כרגע. אני לא הולך לחבר לדעת את דעתו ואת דעתי וכן הלאה, אנחנו מדברים רק איך באדם מתעורר כוח השפעה.

שאלה: נניח אם לא מרגישים את הטעם הזה עדיין, את ההרגשה הזאת עדיין של השמחה, עד כמה זה חשוב במצב של להיות בהתרוממות ולהראות מצב רוח טוב ולהראות שמחה מזה שעדיין אין לך את הטעם הזה, איך זה עובד?

זה עובד לפי העיקרון מאהבת הבריות לאהבת ה', לאהבת הבורא, בזה שאני משתדל להשפיע לעשירייה, לדאוג לכל הכלי העולמי שלנו ולדאוג לכל האנושות, אני מכוון את כל הדברים האלה בסופו של דבר בהשפעה לבורא כי בלי ההתערבות שלו, בלי העזרה שלו אני גם לא אוכל להשפיע לעשירייה וגם לא לקבוצת בני ברוך העולמי ולא לכל האנושות.

ואז יוצא שישראל אורייתא קודשה בריך הוא חד הוא, זה נקרא, שאני והקבוצה והאנושות והבורא הופכים להיות כאן כאחד, ככלי ואור, אז כמה שאני חושב על זה ומשתוקק להביא את כולם בדאגה שלי, בהסתכלות שלי על הבריאה לצורה אחת, בזה אני מעורר ראת האור העליון והוא כבר מעורר אותי למצב שאני מתחיל להרגיש כמה שבאמת חסר לי כוח השפעה מצד אחד, ומצד שני כמה שבאמת זה פתאום מתעורר בי ונדרש ממני לבצע את הפעולה.

מה תשפיע, איך תשפיע, ואני נמצא כאן במבוכה, בעצם אני רוצה להשפיע לבורא אבל מה אני אעשה. וכאן כבר אני מתחיל להרגיש בפעולות שלי כלפי העשירייה, כלפי קבוצת בני ברוך הגדולה והאנושות שיש לי בזה מה לעשות, שאני פועל בזה כדי להגיש את זה לבורא שיתחיל עסוק איתם, שיתחיל לתקן אותם, למלאות אותם, ליהנות מהם. בשבילו לתקן את הנבראים, לחבר אותם ולמלא אותם במקצת שיש מהם איזה העלאת חיסרון לזה, זה בשבילו כל התענוג, שזה כמו שהתינוק דורש משהו מאמא אז כמה שהיא נהנית שעכשיו היא יכולה לתת לו, זה מה שקורה.

אנחנו נכנסים כאן לעבודה שהיא מאוד מעניינת, אנחנו מתחילים כאן להרגיש אפילו, איך בטבע יש מתוך עמקי הטבע, יש אינסטינקט. כמו שיש לאישה כלפי התינוק, להאכיל אותו, לתת לו, להעניק לו. אנחנו נגלה את הדברים האלה. יש כאן הרבה דברים שעכשיו עומדים להתגלות לפנינו, ואני מאוד שמח שמתחילים את זה.

שאלה: אמרת לפני כמה רגעים, שבמידה שאנחנו רוצים להשפיע, אנחנו נגלה חיסרון להשפעה, אמרת שהחיסרון הזה, הוא כבר דרגת בינה. האם תוכל לדבר על הקשר בין החיסרון הזה והדרגה הראשונה הרוחנית?

לא, במידה שנתחיל באמת להרגיש, לאתר בנו את הדחף להשפעה, שאנחנו נוכל לעשות איזה פעולות ולהרגיש בפעולות האלה, שבתוך הפעולה עצמה יש לנו שכר, שאני לא דורש חוץ מהפעולה הזאת עצמה שום דבר, שפעולת הנתינה היא בעצמה נושאת בתוכה תענוג, אז אחרי זה אנחנו נרחיב על זה.

קריין: אז אנחנו בקטע מספר 16, נושא "לרומם את עצמו".

"כשהאדם במצב של שיפלות, היינו שאינו מרגיש טעם בעבודה, אין אז מה לדקדק עמו, כי בין כך ובין כך הוא בשיפלות, ויש לו עכשיו עבודה להתקרב לה'. לכן אין שייך לומר שיקח ממנו את הטעם של עבודה, כי אין לו עכשיו שום טעם. וענין המכה שאדם מקבל מה', היינו שלוקח ממנו את הטעם בעבודה. ובזה עצמו הוא מרפא אותו, כי אז אין לו שום עצה לעבוד לה', אלא בבחינת אמונה למעלה מהדעת. נמצא שהמכה שקיבל מה', מזה עצמו הוא יכול להתרפאות, כי אחרת הוא ישאר בפרודא."

(הרב"ש. 289. "הקדוש ברוך הוא מדקדק עם צדיקים")

אנחנו אולי עוד לא כל כך מבדילים בכל ההבחנות הללו, עד כמה שזה שאנחנו לא מקבלים שום תגובה, תשובה על המאמצים שלנו, שהם כולם עדיין מאמצים אגואיסטים, אבל עד כמה שאנחנו לא מקבלים לא, ולא, כל הדברים האלה מצטרפים ובונים בנו צורך לתרופה, לזה שבכל זאת נרגיש שהשפעה היא השכר.

זה בעצם מה שאנחנו צריכים להשיג בעבודה שלנו, שלא הקבלה היא השכר, אלא ההשפעה היא השכר. ולכן אנחנו מזמינים על ידי כל מיני פעולות שלנו, את המאור המחזיר למוטב שהוא מחליף לנו את היסוד הזה, מה הוא השכר. שאנחנו צריכים לדרוש את השכר, אבל שהשכר היא פעולת ההשפעה בעצמה. ואז בפעולת השפעה כמה שיותר גדולה, יותר נסתרת, לא מגולה, לא תחילתה ולא סופה מאיתנו, היא יותר גדולה. ובזה, לבצע פעולות כאלה, יש לנו שכר, תענוג יותר גדול.

קריין: שוב קטע מספר 16.

"כשהאדם במצב של שיפלות, היינו שאינו מרגיש טעם בעבודה, אין אז מה לדקדק עמו, כי בין כך ובין כך הוא בשיפלות, ויש לו עכשיו עבודה להתקרב לה'. לכן אין שייך לומר שיקח ממנו את הטעם של עבודה, כי אין לו עכשיו שום טעם. וענין המכה שאדם מקבל מה', היינו שלוקח ממנו את הטעם בעבודה. ובזה עצמו הוא מרפא אותו, כי אז אין לו שום עצה לעבוד לה', אלא בבחינת אמונה למעלה מהדעת. נמצא שהמכה שקיבל מה', מזה עצמו הוא יכול להתרפאות, כי אחרת הוא ישאר בפרודא."

(הרב"ש. 289. "הקדוש ברוך הוא מדקדק עם צדיקים")

זאת אומרת, זה שאנחנו לא מקבלים, ולא מקבלים כל פעם, ופעם, שום שכר שמצפים בעל מנת לקבל, זה בסופו של דבר מרפא אותנו. וזה כמכה, כי כל פעם אני לא מקבל, זה מכה, ואז יוצא שעל ידי זה, אני מגיע לעצה מאין ברירה לעבוד באמונה למעלה מהדעת. ואני לא מסוגל, אבל לאט לאט המאמצים שלי, הם מעוררים בכל זאת המאור המחזיר למוטב, וכך אני מגיע לרפואה. זאת אומרת, שמתחיל להרגיש שדווקא בזה שאני לא מקבל כלום בחזרה מהמאמצים שלי, אני מתחיל להרגיש בזה את השכר.

שאלה: אז יוצא בעצם שפעולת ההרחקה שהבורא עושה לנו, התוצאה שלה היא התקרבות. אבל אז איך מתקרבים באמת לבורא, כאילו מה הפעולה שאני יכול לעשות כדי להתקרב לבורא?

בזה שאתה משפיע לזולת. לבורא אין לך מה לתת, מה תיתן לו? הוא לא בעל חיסרון. לכן יש לפניך כל העולם, ויש לך מה לעשות, להרגיש את החסרונות שלהם ולעזור להם להגיע לחיסרון הנכון כדי לקבל מילוי מהבורא. ובזה לעשות גם טובה לבורא, וגם טובה לנבראים. זה הכול בידיים שלך.

שאלה: למה כאילו מורגש תמיד רצון וגם הדיבורים זה להתקרב לבורא ולא להתקרב לבריות?

כי הבריות הם כולם נמצאים במצב כמו שאתה רואה אותם בעינייך הם כולם שבורות. זה רצונות שבורים, אגואיסטים, אין לך מה לעשות איתם רק לגרום להם תיקון. וזה מה שאנחנו עושים על ידי הפצה ועל ידי עבודה שלנו, שרוצים להשפיע עליהם, שרוצים לשייך אותם אלינו, לצרף כאח"פ לגלגלתא ועיניים. וכך זה מה שאנחנו משתדלים.

שאלה: אנחנו לומדים שאנחנו לא רוצים לקבל שום דבר בשכר, בטח לא בעל מנת לקבל, אבל בהליכה בדרך אין לנו את הבירור המדויק, האם יש כאן נגיעה של על מנת לקבל או באמת זה השפעה. והאדם נמצא בהתלבטות האם להוסיף במשהו כן או לא. איך בכל זאת לבחון שהכוונה והפעולה שלי היא באמת למקום הנכון?

יש לך אפשרות להשפיע לעשירייה, יש לך אפשרות להשפיע לכל הכלי של בני ברוך, וגם לכל האנושות. במה? בלקרב אותם לבורא. במה? בזה שאתה תסביר להם יותר מה זה נקרא תיקון, ולמה אנחנו צריכים להתקדם, ואיך להתנהג כדי להיות יותר קרובים לבורא, זה כל עניין ההפצה. צריכים אנחנו בזה לעסוק, אז אל תגיד שאתה לא יודע, אתה לא מבין, יש לפניך פעולות ברורות שנמצאות בהישג ידך.

שאלה: איך לשלב בין עבודה בעשירייה לבין העבודה מול כלי גדול יותר? בין אם זה בני ברוך, האנושות.

רק בהדרגה, אם אתה יכול עם כל העשירייה לפעול כלפי כלי יותר גדול, תפעל. אם אתה לא יכול עם כל העשירייה לעשות את זה, אז אתה יכול רק לעשות פעולות הפצה, זאת אומרת, הסבר חיצון.

שאלה: מה זה לפעול עם כל העשירייה מאיזו בחינה?

שאנחנו מתחברים בינינו, ואנחנו רוצים מתוך החיבור בינינו להשפיע לכלי שלנו יותר גדול, של כל בני ברוך. איך עושים את זה? לא בפועל גשמי, אולי גם בזה יש משהו, אבל בעיקר זה בכוונה הרוחנית.

תלמיד: יש יכולת לתפוס מה זה הכלי הזה של בני ברוך רק אחרי שאנחנו בחיבור בעשירייה?

כן, אחרת אין לך הסתכלות נכונה בכלל על זה. רק כשאתה מרגיש מה זה נקרא להיות בעשירייה, אתה מזה יכול לתאר מה זה נקרא כלי כללי של בני ברוך. אחרת אין לך תיאור נכון מה זה הכלי הזה.

שאלה: איך מחזיקים נכון בזה שהמכה היא גם רפואה, כי האינסטינקט הוא לברוח ממכה, לא רוצים להיות במכה אבל זאת רפואה, איך להחזיק את שני הדברים יחד?

אם אני מרגיש שהמכה עוזרת לי להיות ביחסים נכונים להשפעה, שהיא מחזיקה אותי ומכוונת אותי להשפעה, והשפעה בשבילי היא חשובה, אז אני מוכן להיות בהרגשת המכה כדי לכוון את עצמי להשפעה.

כאן השאלה היא יותר רחבה, למה אנחנו מרגישים כאב בכל מיני מצבים שבעולם הזה, במצבים נגיד שאנחנו נפגעים בגוף שלנו, למה זה צריך להיות מלווה בכאב? כי אם לא היה כאב לא היינו מטפלים בזה. זאת כל הבעיה, שאנחנו נותנים לאנשים תרופות נגד כאבים והם יכולים להזיק לעצמם כי הם לא מרגישים, מצד אחד.

מצד שני, אנחנו צריכים לפתח את התרופות האלה אחרת לא היינו יכולים לעשות טיפולים בהם, ניתוחים וכן הלאה. אז כאן כל העניין, איך אנחנו נעורר בינינו הרגשה מיוחדת לדברים שהם לא מורגשים אצלנו, אבל אנחנו רוצים שיהיו מורגשים, אנחנו רוצים לקבל התעוררות, רגישות לכוח השפעה שחסר לנו, איך יכולים לעשות את זה? אז יכולים לעשות את זה בצורה פשוטה, שמדברים, מבררים, "איש את רעהו יעזרו", וכך אנחנו על ידי קנאה, תאווה וכבוד, מוציאים את האדם מחוסר הרגישות שלו לרגש כלפי כוח השפעה. אין יותר מה להוסיף, זה דברים שאנחנו צריכים לעורר אותם בתוכנו.

שאלה: לפני שאני מעלה את סימן השאלה אני מכוון את עצמי לתת לבורא נחת רוח דרך הכלי העולמי. איפה האגו נמצא כאשר אנחנו עובדים על מנת לתת לבורא נחת רוח, מה עלי לעשות ומה לא לעשות כאשר אני עובד עם כוונה?

כשאנחנו עובדים כדי להשפיע נחת רוח לבורא האגו שלנו עובד רק בצורה הפוכה. זה כוח שלא נעלם מהפעולות שלנו, מהיחסים בינינו, או מהיחסים בינינו לבורא, אלא הוא עובד ונקרא עביות, שנמצא ביסוד של הכלי הרוחני, ודווקא בלעמוד עליו אנחנו עושים פעולות רוחניות. הפוך ממנו, באור חוזר, שאותו כוח שהיה פעם מושך לעצמו ורצה לקבל, דווקא אותו כוח עכשיו על ידי אור חוזר, על ידי כוח התיקון שפועל עליו, הוא הופך להיות לכוח נתינה, אהבה, מסירה, כך זה נעשה.

שאלה: אנחנו פועלים מתוך הרצון שלנו ליהנות לבורא. מה רוצה ממני הבורא, איך להכיר את רצון הבורא ולפעול בהתאם?

רצון הבורא הוא פשוט, הוא רוצה שאתה תגיע לאהוב אותו, ותרגיש בהתפתחות האהבה אליו את האהבה שלו אליך, זהו, אין יותר. אבל כדי להגיע לדברים האלה אתה צריך לעבור את כל התיקונים וכל ההתקשרות להגיע לאהבת הבריות, ומתוך זה דרך אהבת הבריות אתה תגיע לאהבת הבורא. ואז במידה שאתה תגיע לפנות אליו עם אהבה, אתה תרגיש גם כן את האהבה שלו אליך, ככה זה עובד. וסוף התיקונים, מטרת הבריאה היא הדבקות, שהמידה הגבוהה ביותר של הדבקות היא אהבה. לכן כתוב "ואהבת את ה' אלוהיך".

שאלה: כתוב בקטע שאדם במצב של שפלות אין מה לדקדק עימו. מה זאת אומרת, להניח לו?

מדובר על יחס הבורא לאדם. הבורא מתייחס לאדם בצורה מסוימת, שהוא לא שם לב לתגובות של האדם, כמו שאנחנו מסתכלים על תינוק, אלא אך ורק במידה שמתפתח בו משהו מתוך ההכרה שלו, מתוך ההבנה שלו, אז בהתאם לזה אנחנו מתייחסים אליו. באותה מידה של הבנה והכרה שיש בתינוק אנחנו מתחילים להתייחס אליו, ולפני זה אין למי להתייחס, זאת סתם חתיכת בשר שמתנהגת כמו שמגיע לה להתנהג לפי הטבע. הוא עדיין נמצא בדרגת בהמה.

קריין: קטע מספר 17.

"בשעה שהאדם נמצא במצב השפלות, שזה נבחן שהקב"ה נתרחק ונסתלק ממנו, ואין לו שום רצון וחשק לעבודה, שזה נקרא, שהקב"ה נותן לאדם צורה על רוחניות, שאין בזה שום טעם, אלא להיפך, האדם רוצה לברוח ולשכוח בכלל מעבודה, זה נקרא שהבורא מראה לו בחינת אחורים. 

היות "הפנים" של הבורא הוא רצונו להטיב לנבראיו, מה שאין כן "אחורים" הוא ממש להיפך. ומדוע מראה הבורא להאדם את בחינת אחורים. הוא בכוונה תחילה, שע"י זה האדם יקבל דחיפה לדביקות ה', כי לא יוכל להישאר במצב של שפלות. נמצא, שכאן באחורים יש בפנימיות בחינת פנים." 

(הרב"ש. מאמר 44 "מהי מלחמת הרשות, בעבודה - ב'" 1990)

בצורה כזאת הבורא משחק איתנו, "דומה דודי לצבי", כמו שמסביר לנו בעל הסולם, שצבי שבורח הוא מסתכל על האדם שממנו הוא בורח. ולכן כך הבורא שמתרחק הוא כביכול מתרחק מהאדם אבל גם כן מסתכל על האדם, כמה שהאדם מבין שזה הבורא מתרחק ממנו, שעל ידי זה הוא מתכוון למשוך את האדם אחריו, אחרי הבורא. וכך הם מגיעים למצב שהאדם נמשך אחרי הבורא ומקבל כמו שהוא אומר דחיפה לדבקות, "כי לא יכול להישאר במצב של שפלות".

שאלה: למה יש פער בין רצון הבורא לרצון הפרטי?

כי הרצון הפרטי זה לא רצון, אנחנו צריכים להגיע לרצון הכללי לפחות בעשירייה, שעשירייה זאת המידה המינימלית של הכלי שיכול להביע את עצמו כלפי הבורא, ואז הבורא מתייחס אליו. לאדם הפרטי הבורא לא יכול להתייחס כי זה אלמנט כזה, חלק כזה מסך כול הרצון שהוא לא יכול להרגיש את הבורא, לא יכול להיות מוכן לקבל משהו מהבורא. לכן אחד לא נחשב, צריכה להיות עשירייה, או לפחות שניים, "מיעוט רבים שניים".

שאלה: מה יש באחוריים של הבורא שמושך את הרצון לקבל של האדם?

הבורא מעורר באדם בזה חסרון, שהרוחניות מתרחקת ממנו, שהוא מרגיש שהוא נמצא בדרגה יותר נמוכה, בצורה אגואיסטית, לכן זה דרך אחוריים.

שאלה: איך אני יכול לזהות את הרצון של הבורא? אם אני לא מקבל מהבורא תגובה, איך אני יכול להיות בטוח שזה לא האגו שלי שמשלה אותי?

אם היית יכול לקבל תגובה מהבורא ולהשפיע לבורא אז היית כבר בזה. אתה לא יכול מפני שאין לך יחס לבורא, אתה גם כן לא יכול להרגיש אותו כי אתם נמצאים ברגשות, בערכים שונים, אפילו עד כדי כך שאת ההפכיות שיש לך עם הבורא אתה לא מרגיש.

ולכן יוצא שאין לך ברירה אלא לעשות תרגילים לפתח את הרגשת הבורא דרך הרגשת הזולת. לכן הבורא ברא את הרצון לקבל ושבר אותו לחלקים, ואתה צריך להתחבר עם החלקים האלה, להשתדל להתחבר איתם ולדאוג להם, לקבל מהם וכן הלאה, כי על ידי זה אתה מתחיל איכשהו להכין את אותן התכונות שתוכל לעבוד עם הבורא.

אי אפשר בלי להגיע לאהבה עם הזולת, חיבור עם הזולת, להגיע לעבודה עם הבורא. אתה לא יודע איך לגשת אליו לכן הוא סגור. במידה הזאת שאתה לא יכול להגיע לזולת אתה לא יכול גם כן להגיע, עוד יותר מזה, לא יכול להגיע לבורא. לכן [להגיע] ישירות לבורא אין לנו אפשרות, גם כן אין דבר כזה להגיע, עם איזה כלי אתה מגיע לבורא? אין לך, אין רצון כזה שאתה יכול להרגיש אותו ולהשפיע אליו, רק אם אתה מתחבר, רק אם יש לך עשירייה.

הבורא, כדי שאתה תוכל להגיע למגע עימו שבר את הרצון לקבל ונתן לך אפשרות ביגיעה רבה לחבר את הרצונות האלה יחד. כי דווקא מתוך החיבור של הרצונות השונים האלו, השונאים זה את זה וכן הלאה, אתה יכול להגיע למצב שיש לך אז הבנה, רצון כללי, מחשבות נכונות, כדי להתחבר עם הבורא.

אתה לומד מהחיבור של העשירייה איך להתחבר עם הבורא. בסך הכול הבורא זה הכול, כולל, ואם אתה מתחבר עם העשירייה אז תהיה לך כבר ידיעה בהכולל, משהו שתוכל להתחיל עימו להתחבר.

שאלה: בכל זאת, מה הופך את פעולות החיבור שלנו בעשירייה לפעולות נתינה לבורא?

הן לא הופכות להיות בעצמן לפעולות נתינה לבורא, אלא אנחנו מתחברים, אנחנו מרגישים עד כמה אנחנו לא יכולים להתחבר, ואז אנחנו פונים לבורא שיחבר בינינו, שחשוב לנו להיות יחד, חשוב לנו להתחבר ולהשפיע בצורה הדדית זה לזה, חשוב לנו להיות "כאיש אחד בלבד אחד", למרות שבכל אחד ואחד מתבהרת שנאה ודחייה כלפי האחרים, בקבוצה חזקה יש זרמים ודחפים כאלה זה מזה, יותר ויותר, ואנחנו צריכים מתוך זה להוציא עביות שאותה אנחנו מגישים לבורא שיתקן את זה, וכך נגיע לזכות, למצב שיהיה לנו כלי להידמות במקצת לבורא.

שאלה: איך האדם נמשך לבורא ממצב של שפלות? מהי העזרה שניתנת מהבורא?

תלוי איזה סוג שפלות. שפלות מחוסר כוחות? שפלות מתוך זה שהוא לא מגיע למה שהוא רוצה להגיע? שפלות מזה שהוא רוצה להגיע לקבלה או להשפעה? מה זה נקרא "שפלות"? שפלות מחוסר יכולת להשיג משהו רצוי, אבל מה הוא רוצה? לכן את זה צריכים לברר. כולם יכולים להתפלל לבורא ולצעוק, בדרך כלל אנחנו אומרים שלצעוק ולבקש מהבורא אנחנו יכולים רק על החיבור שלנו.

כי לא חסר לנו יותר כלום, אם יש חיבור בינינו בעשירייה אז מתוך זה אנחנו כבר יכולים לפנות לבורא ולדרוש ממנו כמו מהכלי השלם, שמוכן לעבוד בעל מנת להשפיע בתוכו וממנו לבורא באותה מידה.

שאלה: אמרת לא להרגיש ניגודים כלפי הבורא, מה אומר המצב הזה?

אנחנו צריכים להגיע למצב שאנחנו מרגישים את הבורא כשותף, שמה שאנחנו רוצים לעשות ברוחניות הוא שותף שלנו, הוא עוזר לנו. מצד אחד הוא עומד כנגדנו, אבל כדי לברר מה עוד חסר לנו. ואחר כך הוא בא ועוזר לנו, במידה שאנחנו מבקשים ממנו עזרה הוא עוזר לנו לתקן את זה. זאת אומרת, הוא מברר לנו את כל התיקונים הדרושים ואחר כך עוזר לנו לתקן אותם. משני הצדדים הוא עוזר לנו.

כמו שאנחנו משחקים עם הילדים או עושים איתם משהו. אנחנו מראים להם את הליקויים ועוזרים להם בזה שנותנים להם דוגמה איך לעשות. עם הבורא זה עוד יותר כי האור שלו עושה את התיקונים. רק נדרש מאיתנו כל הזמן לאתר איפה אנחנו צריכים אותו שיברר את הדברים, שיתקן אותם, שיסביר לנו מה לעשות וכן הלאה.

קריין: קטע מספר 18.

""מת" נקרא בזמן הנפילה, שאז הוא בחינת "רשעים בחייהם נקראים מתים". ואז, כשאומרים לו דברי תורה משל אחרים, בכדי שהוא יתעורר וישוב לעבודה, אינו מועיל. ונקרא "לועג לרש", משום שאינו מתרגש ממה שהאחרים אומרים תורה.

אבל אם אומרים לו דבריו של מת, היינו מה שהוא בעצמו אמר כשהיה בזמן עליה, שנקרא בזמן שהיה חי, ואומרים לו, תראה איך היה לך מצב כל כך גדול, ושהיה לו חיות דקדושה, ותראה איזה דברי תורה אמרת אז, מזה הוא יכול לקום לתחיה. מה שאין כן אם אומרים לו דברי תורה ממה שאחרים אמרו, אין הוא מתפעל מזה.

[...] אלא מדבריו של מת, היינו ממה שהוא עצמו עסק בחייו בעניני אמונה, אזי יכול שתתעורר אצלו הרשימות ויפעלו שיקום שוב לתחיה." 

(הרב"ש. 255. "דבריו של מת")

גם בעל הסולם כותב, תראה איך היית קודם במצב יותר גבוה מאשר עכשיו, אבל אל תתייאש ותלך ותעלה עוד יותר גבוה. אנחנו מאוד מתפעלים מזה שפעם היינו במצב יותר רגיש, יותר הבנו, דיברנו לעניין, ועכשיו אנחנו ממש נמצאים במצבים שנראים לנו גרועים, שאיבדנו את כל מה שהיה לנו. לכל אחד ואחד מגיעה כזאת הרגשה וזה נקרא "רשעים בחייהם נקראים מתים", אז אנחנו מרגישים שעכשיו אני נמצא בחזקת מת. ומה לעשות? להתאושש, להתעורר, להתחיל שוב את העבודה.

שאלה: אנחנו בדיוק דנו על הקטע הזה בהכנה לשיעור. האם שכשאדם בירידה אין טעם לדבר איתו עד כמה החברים גדולים אלא צריך לדבר איתו עד כמה הוא היה גדול לפני הירידה?

זה מאוד אישי, זה מאוד עדין, אני לא יודע איך להגיד שתדברו כך או תדברו אחרת. אנחנו צריכים להבין מה יותר טוב לאדם האם לדבר אליו או לא לדבר, ואם כן, באיזו צורה, זה לא פשוט. אז על השאלה שלך איך לדבר איתו בזמן הירידה אני נמנע מלענות. זה לא פשוט, אלה דברים עדינים שאנחנו בזה יכולים לקלקל את התקדמות האדם, כמה שנראה לך שבזה אתה עוזר לו, יכול להיות שלא כדאי. ואחר כך אתה תראה שמה שעשית או לא עשית, עד כמה הבורא כבר תיקן את כל הדברים האלה בעצמו.

שאלה: בקטע שקראנו מדובר על אדם שחוזר למצב הקודם שלו ומקבל מזה חיות. זה לא דומה למה שאנחנו לפעמים אומרים שהאדם לא צריך לחזור למצב הקודם כי זאת קליפה?

לא, אנחנו מדברים על זה שהאדם מרגיש שפעם הוא היה במצב יותר טוב מעכשיו, בהשפעה, בנתינה, בחיבור ועכשיו אין לו את זה. "רשעים בחייהם נקראים מתים", כך הוא קובע. אז מה אתה שואל?

תלמיד: למדנו בשיעורים אחרים שאנחנו צריכים להתקדם מהמצב הקיים למצב החדש וממנו לקבל חיות. בקטע שקראנו זה נראה שאנחנו מקבלים כוחות וחיות מהמצב הקודם שהיינו בו.

כן. אני מרגיש שפעם הייתי במצב יותר טוב, ומה איתי עכשיו? לאן נפלתי? מה קורה לי? אלה התוצאות מהלימוד, מהעבודה שלי בבני ברוך? מה קורה לי? ואז אדם נמצא במבוכה. לא זאת התוצאה שאנחנו קראנו שצריכה להיות לעובד ה'. אלא מה העניין? שלהתעורר אנחנו יכולים אך ורק מזה שהוא שומע את דברי התורה מעצמו. אז הוא מרגיש עד כמה הוא היה קודם במצב יותר טוב מהיום וזה דוחף אותו לעשייה חדשה. מה שאין כן, אם הוא שומע את זה מאחרים הוא לא כל כך מתפעל.

תלמיד: מורגש שזה בהחלט עוזר, אם אדם מוצא את עצמו במצב הזה, אז אם הוא נזכר במצב קודם זה נותן לו כוחות. הרבה פעמים אנחנו אומרים לפי מה שאנחנו לומדים, שהאדם צריך לחפש כוחות חדשים, לעורר את עצמו כל פעם מחדש למצב הבא. שהמצב הקיים שלו כבר לא המצב שהיה לפני זה.

אז פה הוא חוזר למצב הקודם כדי לקבל כוחות וזה עוזר, אבל למה זה בסדר? מה ההבדל פה בין חזרה לקליפה לבין חזרה לקליפה כדי להחיות את עצמו?

הוא לא חוזר כאילו לקליפה, זה דוחף אותו קדימה. הוא רואה שפעם הוא היה במצב יותר טוב מעכשיו וזה מגרה אותו, זה דוחף אותו קדימה. איך יכול להיות שפעם הייתי יותר טוב, הייתי יותר מוצלח, מתקדם, מבין, מרגיש, מדבר לעניין ועכשיו אני ריק לגמרי.

(סוף השיעור)