סדרת שיעורים בנושא: undefined
שיעור בוקר 19.01.2022 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
אמונה למעלה מהדעת – קטעים נבחרים מן המקורות
קריין: שיעור בנושא – אמונה למעלה מהדעת, קטעים נבחרים מן המקורות, מקטע מס' 20.
אנחנו ממשיכים באותו הנושא, אמונה למעלה מהדעת, שרוצים לעלות לדרגת ההשפעה מדרגת הקבלה, שנולדנו והתפתחנו בה. הרצון לקבל שלנו התפתח והוא מבין ומרגיש שטוב לו או רע לו, אבל מרגיש שהוא נמצא במקום שלו, שזו דעת, ואנחנו רוצים להגיע למצב גבוה מזה, לדרגת ההשפעה שנקראת "אמונה למעלה מהדעת".
אנחנו לא מסוגלים לזה, אין לנו טבע כזה, אלא אם אנחנו עושים כל מיני פעולות כדי לעורר את הכוח העליון, המאור המחזיר למוטב, אז אנחנו מיתקנים, אנחנו משתנים ומקבלים תכונה חדשה, שלא ידענו, לא ראינו ולא הרגשנו שהיא נמצאת לפנינו, אלא זו תכונת הבינה שנמצאת לפני הבריאה, למעלה מהבריאה, ולזה אנחנו צריכים להגיע.
כל פעם אנחנו צריכים לברר עוד ועוד את האמצעים להגיע לתכונת ההשפעה, לעלות לדרגת הבורא, לנצחיות, שלמות, השפעה, גילוי הבורא לנברא. כשמתגלה בנו תכונת ההשפעה זה נקרא גילוי הבורא לנברא. אנחנו לא מגלים משהו מחוץ לנו, אנחנו מגלים מה שכבר נעשה בתחום החדש, בתכונה חדשה שאנחנו רוכשים, וכך נתקדם.
לכן צריכים להשתתף כאן כולנו יחד, ככל האפשר לחשוב על הצלחה הדדית ובצורה כזאת נפרוץ קדימה. אנחנו גוף גדול מאוד, שלא היה כמוהו בכמות ובאיכות, כי אנחנו מגיעים לגמרי מצורה הפוכה, מהשבירה, ובכמויות כאלו של אלפי אנשים שכן רוצים להבין מה רוצים מאיתנו, ורוצים לבצע, לממש מה שרוצים מאיתנו הכוחות העליונים, ולהתקרב ולהידבק במקור שלהם, בבורא עצמו.
נמשיך ללמוד, נמשיך להיכנס לתוך זה, ומה שאנחנו מבררים כל יום ויום, אומנם למחרת אנחנו יכולים לשכוח מזה, אבל זה לא חשוב, הדברים שאנחנו עוברים הם נשארים, הם נרשמים לנצחיות בכל אחד ובכולנו יחד. ולכן כמו שכתוב "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים", אבל מה שנשאר נשאר, "פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול", וכך אנחנו נתקדם.
קריין: קטע מס' 20.
"אם האדם מחליט, שהוא רוצה לעבוד בבחינת "עפר", היינו אפילו שהוא טועם טעם עפר בעבודה, הוא אומר, שזה חשיבות גדולה אצלו, אם הוא יכול לעשות משהו לטובת הבורא, ולעצמו לא חשוב לו איזה טעם הוא מרגיש, והוא אומר, שעבודה זו, בזמן שטועמים טעם עפר, היינו שהגוף צוחק מהעבודה הזאת, הוא אומר להגוף, שלפי דעתו נקראת עבודה זו בחינת "לאקמא שכינתא מעפרא".
כלומר, שהגם שהגוף טועם בעבודה זו טעם עפר, האדם אומר, שזה הוא קדושה, ואינו מודד כמה טעם שהוא מרגיש בעבודה, אלא שהוא מאמין, שהבורא כן נהנה מעבודה זו, היות שאין כאן שום עירוב של הרצון לקבל, היות שאין לו מה לקבל, כי אין שום טעם וריח בעבודה זו, כי רק טעם עפר יש כאן. לכן הוא מאמין, שזו היא עבודת הקודש, וממילא הוא שש ושמח."
(הרב"ש. מאמר 24 "מהו, שהאדם צריך להוליד בן ובת, בעבודה" 1991)
אנחנו צריכים ככל האפשר להשקיע במה שאומרים לנו מקובלים - בחיבור בעשירייה, השפעה זה לזה, לעורר זה את זה, להחזיק זה את זה, לתמוך זה בזה, ואז לכל אחד יהיו כוחות של האחרים. אם אני נכנס לקבוצה, אז יש לי כוחות של הקבוצה, באותה מידה שאני יכול, מצליח להתכלל מהם.
לכן ככל שאני מעריך את כל החברים, וההערכה שלהם בעיניי תלויה רק בי, זה כמו בדוגמת רבי יוסי בן קיסמא, שהיו לו תלמידים קטנים מאוד, מתחילים, אבל הוא היה מכבד אותם, אוהב אותם, דואג להם, ולכן לפי צורת היחס שלו אליהם, הם היו נראים לו גדולים, חשובים. כמו שתינוק נעשה חשוב בעיני ההורים, והחשיבות שלו היא לפי היחס שלהם אליו ולא שיש בו משהו. לכן אם אנחנו נכנסים לעשירייה ויש שם חברים שכן רוצים במשהו להגיע לאותה המטרה כמוני, אז אני חייב לקבל אותם כחשובים ביותר בדרך. בסופו של דבר אני צריך להתכלל עם הרצונות שלהם שמכוונים למטרה, לבורא, וכך להתקדם.
במידה שאני נכנע כלפיהם, רוצה להתקרב, רוצה להתכלל מהם, אני משיג שני דברים. קודם כל כמו שכתוב, "ונפשי כעפר לכל תהיה"1, לא חשוב לי במה אני גדול, אלא אני כבר רוצה לראות אותם גדולים וככל האפשר קרובים אלי. ואם אני מכוון כך את עצמי, שכולם גדולים ממני ומשתוקקים לבורא ואני נכלל איתם, אז אני ממש נמצא במצב שאני כאפס, ועוד יותר אפסים כמו שאומר לנו רב"ש, וכל אחד מהם כאחד, כל אחד גדול ממני, וכך איתם יחד אני מגיע לבורא. זאת אומרת, לא יכול להיות שאני מגיע לבורא לפני שאני מבטל את עצמי כלפי החברים. כך מתקדמים.
זה נקרא "לאקמא שכינתא מעפרא", להקים שכינה מעפר, שאת אותו הקשר בינינו אנחנו צריכים לעורר, להקים מאפס ולתת לו יותר ויותר חשיבות, עד שהוא מגיע למצב שבו מתגלה הבורא. כך זה קורה.
שאלה: רב"ש מתחיל את הקטע "אם האדם מחליט, שהוא רוצה לעבוד בבחינת "עפר". איך אפשר להחליט? הרי הרצון לקבל כל הזמן בורח מזה, הוא לא רוצה.
אבל לאט לאט, כשאדם משתדל יום יום להיות עם הקבוצה שלו ובהשפעת הפסוקים האלו שהוא קורא, אז במשך הזמן הוא מתחיל להרגיש שבאמת העבודה בלהיכנס לאמונה למעלה מהדעת, זו עבודה שהוא כמלכות צריך להביא את עצמו מלמטה כלפי הבינה, כלפי השפעה, וכך הוא מתקדם. הוא מסכים שלהיות עפר זה דבר גדול מאוד, כי "עפר" נקרא שהוא מוריד את חשיבות האגו שלו, השליטה שלו, את חשיבות המלכות, ומעלה מעל זה את תכונת ההשפעה, תכונת הבינה, והדברים האלה לאט לאט מתיישבים במוחו ואחר כך בליבו.
תלמיד: להסכים עם המצב זה ברור, כשהוא נכנס לתוך מצב הוא חייב להסכים עימו, אבל מה זה שהוא מחליט ש"הוא רוצה לעבוד בבחינת "עפר""?
כי הוא מתחיל להרגיש שככל שהוא נעשה עפר ברצון לקבל שלו, שזה הוא, אז המצב יותר גבוה, ובהתאם לזה הוא מתקרב להשפעה, מתקרב לבינה, לאמונה. וכך הוא רואה את עצמו, בירידה לעפר ובעלייה לדרגת השפעה, לבינה.
תלמיד: אם כך הוא ממש שמח במצב כזה.
ודאי שמרגיש שמחה, ועוד איך, "ונפשי כעפר לכל תהיה".
שאלה: אמרת שזה לא משנה אם אנחנו שוכחים את מה שאנחנו לומדים, כי מה שקלטנו, קראנו, גם אם שכחנו זה יישאר לנצחיות. מה זה אומר?
ודאי ששום דבר לא נעלם כמו שאנחנו חושבים. כי בסך הכול הרצון לקבל שלנו מרגיש את מה שהוא מרגיש כרגע, ויש לו עוד קצת זיכרונות מלפני זה, רשימות שעל פניהן הוא מודד את ההווה, אבל חוץ מזה שום דבר. מה שאין כן ברוחניות, יש לי את כל הרשימות מכל המצבים, אני לא אומר זמנים אלא מצבים, ואני כלפיהם בודק את עצמי. ולכן יש לי ניסיון ואני יכול להגיד מה המצב הכי גבוה, הכי טוב, הכי כדאי, ראוי, שהוא להיות כעפר.
למה? כי אם אני נמצא בתוך הרצון לקבל שלי, אז מה יכול להיות יותר טוב מזה שאני אוכל לוותר עליו, זה נקרא "עפר". שאני מוותר עליו, לא חשוב לי מה אני אקבל בו, זה תמיד יהיה לא נכון, ואני צריך רק להתעלות למעלה מהעפר. זה נקרא "לאקמא שכינתא מעפרא", להקים שכינה מעפר. שכינה זה כלי לגילוי הבורא שאני מעלה אותו דווקא מזה שאני מבין שאני נמצא בעפר.
עפר זה הדבר הכי נמוך, אין לו שום חשיבות. ועם זה הוא לא מתקלקל, הוא נשאר כמו שהוא נשאר, אתה לא יכול לעשות ממנו שום דבר, זה חומר שלא משתנה, זה עפר.
שאלה: על איזה גוף מדבר הקטע? כי אפילו כשמישהו מרגיש את המצב הפיזי הכי גרוע יש משהו בתוך האדם שאומר לו שהוא צריך לתת עוד יגיעה.
זה ברור. אבל לאיזה כיוון לתת יגיעה, במה לתת יגיעה? זאת השאלה. לכן אנחנו צריכים לעשות חשבון.
שאלה: כתוב שכביכול הבורא נהנה מהעבודה כיוון שאין שם תערובת של הרצון לקבל. איך דווקא לעבוד עם גדלות הבורא, חשיבות הבורא, לא בגלל שאני כזה גיבור, נמצא במצב של עפר ומסוגל לעבוד?
זה בא תמורת זה, שאני מחליף את חשיבות האגו שלי, חשיבות האני, לחשיבות הבורא, לפי התנאי "כשזה קם, זה נופל", כך זה קורה. לכן אין דבר כזה שאני מרגיש את עצמי כעפר ועם זה לא מעריך את הבורא. אני צריך לבדוק זה לעומת זה.
שאלה: הנפילה כשלעצמה היא לא נפילה, היא רק הזדמנות לתת תנופה ולעלות חזרה לתפיסה מערכתית. זאת המשמעות של הדברים?
אני לא חשבתי לכיוון זה, אבל יכול להיות שכן.
קריין: קטע מספר 21.
"יש לפעמים, שהאדם מבזה את עבודה זו של קבלת עול מלכות שמים, שהיא זמן של הרגשת השחרית. שהוא רואה, שאין מי שיכול להציל את מצבו, שבו הוא נמצא, אלא רק הבורא. והוא מקבל על עצמו מלכות שמים למעלה מהדעת, בבחינת "כשור לעול וכחמור למשא". ושצריך להיות לו שמחה, בזה שיש לו עתה מה לתת להבורא. ומזה שיש לו מה לתת להבורא, הבורא נהנה מזה.
אבל לא תמיד יש לאדם הכוח, שיגיד, שזהו עבודה יפה, הנקרא הידור. אלא הוא מבזה את עבודה זו. וזהו תנאי קשה לאדם, שיהיה בידו לומר, שהעבודה זו הוא בוחר יותר מהעבודה של בחינת "לבנינות". היינו ממצב שאינו מרגיש טעם של חושך בעת עבודה. אלא שאז הוא מרגיש טעם בעבודה, היינו שאז אין הוא צריך לעבוד עם הרצון לקבל, שיסכים לקבל על עצמו מלכות שמים למעלה מהדעת.
ואם הוא כן מתגבר על עצמו, ויכול לומר שהעבודה זו נעים לו, בזה שעתה הוא מקיים מצות אמונה למעלה מהדעת, ומקבל את עבודה זו בבחינת יופי והדר, זה נקרא "שמחה של מצוה"."
(בעל הסולם. "שמעתי". י"ט. "מהו, שהקב"ה שונא את הגופים, בעבודה")
שאלה: כשאדם מבזה את העבודה, כשהוא ריקן כמו שכתוב פה, איך בכל זאת הוא אומר שיש לו מה לתת לבורא, מה אני יכול לתת כשאני מבזה את העבודה?
אנחנו לא יכולים לתת לבורא שום דבר חוץ מיחס. מה שאדם מרגיש, בטוח שהוא מרגיש את זה מהבורא ולא מאף אחד, מתוך זה הוא עונה. הלב שלו עונה, האדם לא צריך להגיד כלום, הכול תלוי בעבודה שלו מקודם. ככול שהוא הכין את עצמו כך הלב שלו מגיב וזה מה שמתקבל בבורא.
בצורה כזאת האדם צריך לראות שכל העבודה שלו היא בעבודת ההכנה, שהוא מכין את עצמו לקבל את כל ההרגשות שעוברות דרכו שהן באות מהבורא וש"אין עוד מלבדו". שהן באות כדי שאדם יגיב עליהן באותה תגובה עקבית כפי שהוא מרגיש בכל רגע ורגע, ושישייך מה שיש לו לבורא. שזה מגיע לו כדי שהוא יבנה על זה יחס למשפיע כדי להתקרב אליו, כדי להיות ככול היותר דבוק בבורא דרך החברים. אם הוא מבצע את ההכוונה הנכונה שלו כך, ככול היותר מדויקת לבורא, זאת העבודה שלו.
יש כאן הרבה דברים, קודם כל קבלת עול מלכות שמים, שמה שבא בטוח בא מהבורא, "אין עוד מלבדו". שהוא צריך לכוון את עצמו בחזרה אליו, איך הוא מכוון את עצמו? על ידי המכשיר שנקרא "קבוצה", זה הכול. ככול האפשר פחות להתפזר לכל מיני תנאים צדדיים נוספים כביכול. העיקר זה אדם, קבוצה, בורא, בזה אנחנו צריכים לייצב את עצמנו.
שאלה: ההתנגדות של האגואיזם גם היא שייכת להשפעה מסוימת?
לא, האגו שלנו בנוי בצורה כזאת שאנחנו צריכים לעבוד עליו. לא לזלזל בו אלא לעבוד עליו, כדי שעל פני כל הצורות האגואיסטיות שאנחנו מקבלים, זה נקרא "עזר כנגדו", שהוא תמיד נותן לנו מצב שהוא הפוך ממה שצריך להיות, ואנחנו על פני זה צריכים לכוון את עצמנו, לייצב את עצמנו בצורה נכונה כלפי הבורא.
אז בפסוק הקודם הוא דיבר על "נפשי כעפר לכל תהיה", ועכשיו הוא מדבר על זה שאני למעלה מזה גם מתחבר עם הקבוצה ומכוון את עצמי לבורא, אלה שני שלבים.
שאלה: איך לקשור בין זה שאני מרגיש כל מיני מצבים שהם כביכול לא קשורים לעשירייה ואני צריך לייחס אותם לבורא, לבין זה שהעבודה כלפי הבורא היא בתוך העשירייה?
אני לא קושר אחד לאחר, אני בינתיים לא יודע מה לעשות עם זה. ולכן אני בוחר רק את המצבים שלנו שבתוך העשירייה, שאנחנו צריכים במצבים האלה לגלות את הבורא וכך להתקדם אליו. וכל יתר הדברים שקורים לי בחיים אני לא יכול לטפל בהם, אני מטפל בהם אבל בצורה גשמית בלבד, כמו שהעולם כולו.
שאלה: איך העבודה בעשירייה מכינה כל אחד לקבל את מצב השחרית כטוב, כשמחה?
עבודה בעשירייה לא יכולה להיות יותר מכך שהיא מעוררת אותי להתקשר לבורא ולבקש ממנו את כוחות הבירור וכוחות התיקון. אבל אחרי שאני מתוך העשירייה מגיע לתפילה נכונה לבורא, אז כבר התפילה הופכת להיות לכלי. ואז אני מתחיל לקבל מהבורא תגובות נכונות לפי הכלי שלי, כי אני כבר מבין מה אני מבקש מזה שלמדתי את זה מהקבוצה, מהעשירייה, ואני גם מרגיש את מה שהבורא רוצה להגיד לי בזה, וכך מתקדמים.
אבל זה בתנאי שאני מרגיש שאני נמצא בסירה אחת עם הקבוצה, אחרת אין לי קשר עם הבורא. הבורא הוא הכוח הכללי שלנו שנמצא מעלינו, מעל העשירייה, וככול שאני נכלל מהם אני קרוב אליו ומרגיש מה הוא נותן לעשירייה. הבורא תמיד מטפל בקבוצה, אפשר להגיד שבכל הכלי שברא, וככול שאני נכלל באותו הכלי עוד ועוד אז בהתאם לזה אני מתחיל לפענח נכון יותר מה הוא עונה, איך הוא משפיע, וכך אני מתקדם.
העבודה שלנו בעצם היא להתכלל בתוך כל הכלי שהוא ברא, ולפי זה אני ארגיש אותו ואדע איך להתייחס אליו נכון, איך לשנות את עצמי. הכול נמצא בתוך החיבור, אבל חיבור לא עם הבורא אלא עם הכלי. הבורא מגיע כתוצאה, בוא וראה. הוא כביכול מתגלה לנו בצורה פאסיבית אם אפשר כך להגיד, מתוך העבודה שלנו בחיבור בינינו הבורא מתגלה כתוצאה.
תלמיד: זאת אומרת שמצב שחרית מגיע, זה סימן שהעבודה עם העשירייה הייתה נכונה וזה המצב הרצוי.
כן.
שאלה: אנחנו לומדים שבמצב של עפר האדם צריך להתגבר על עצמו ולומר שהעבודה נעימה לו. איך הוא ירגיש את השמחה ואת הנעימות הזאת?
בכך שהוא מעלה את עצמו מעפר, למעלה מעל מנת לקבל ורוצה להיות בזה יותר ולשייך למצב הזה חשיבות רבה, בזה יהיה לו כלי חדש, הוא מקרב את עצמו לבינה ובהתאם לזה הוא מתחיל להרגיש את כוחות דהשפעה.
שאלה: למה העבודה הזאת נקראת "קישוט"?
כל העבודה שלנו נקראת "קישוט". האמת הוא הרצון לקבל שלנו והבורא שנמצא כנגדו, וכל העבודה שאנחנו רוכשים - צמצום, מסך ואור חוזר, אנחנו מקשטים את הכלה מה שנקרא. אנחנו רק עושים ציפוי, קישוט. אבל הקישוט הוא מאוד חשוב כי בזה אנחנו מעריכים את תכונת הבינה, את תכונת האמונה למעלה מתכונת הדעת, מתכונת הרצון לקבל. כך אנחנו מתקדמים.
תלמיד: האם הקישוט מאפשר לנו להגיע לאמונה?
כן, קישוט זה שאני מחליף את הערכים שלי - קודם היה לי רצון לקבל גדול יותר, ועכשיו פעולת ההשפעה גדולה יותר.
שאלה: אדם שטועם טעם עפר בעבודה, מאיזה כוח הוא מרגיש שש ושמח?
מתוך כך שזה נגד הרצון שלו אבל זה יותר חשוב לו, כי הוא מתחיל להעריך שהחברה יותר גדולה ממנו, שצורת ההשפעה יותר גדולה מצורת הקבלה, ובצורה כזאת הוא מתקדם. מה שחשוב הוא, לא שאנחנו נעשה זאת, כי אנחנו לא נוכל, ולכן הציפייה שאני אעשה פעולה כזאת היא פעולה שקרית שמביאה אותי לכישלון. אבל כמו שכתוב "גאוות אדם תשפילנו"2, לי אין שום אפשרות לא בכוח ולא בפעולה לעשות משהו מעל הקבלה, לא יכול להיות.
אבל כשאני משתדל לעשות את זה כדי לראות שזה בלתי אפשרי וכדי לבקש מהבורא שיעשה את זה כמו שכתוב "ה' יגמור בעדי"3, היינו, אני מתחיל את העבודה ורואה שאני לא מסוגל, אז אני פונה לבורא ומבקש ממנו והוא עושה.
בצורה כזאת אני רואה שאני מקדם את עצמי, משתדל, רואה שאני לא יכול, ושאני לא יכול להחליט מראש שאני לא יכול, כי "אין חכם כבעל ניסיון", לכן כתוב "אלף פעם יפול צדיק וקם"4, שעל כל פרט ופרט אנחנו צריכים לנסות לבצע משהו ואחר כך לראות שאנחנו לא מסוגלים, ואז אנחנו פונים לבורא ומבקשים.
וכשאנחנו מגיעים עם הישג כזה שביצענו את הדברים האלה, ניסינו לעשות את זה ולא הצלחנו ואנחנו מבינים שרק הבורא יודע לעשות, יכול, מסוגל, אז אנחנו מגיעים אליו ועם הפנייה הזו יש לנו גם עביות וגם מטרה וגם כיוון ואז הבורא עונה. יש לנו עם מה להגיע בדרישה אליו - עשינו, ניסינו וראינו שרק אתה יכול לעשות –יש לנו בפנייה אליו עומק ברצון להיתקן.
שאלה: האם הודות לחושך ולשחרית אנחנו מגיעים לקשר עם העליון?
ודאי, רק על ידי החושך אנחנו מתחילים להשתוקק לאור, להכיר את האור. לא יכול להיות אחרת כי, "כיתרון האור מן החושך".
שאלה: מאיזו נקודה בעבודה אנחנו הופכים לנבראים?
כשנוכל להתעלות למעלה מהרצון לקבל לרצון להשפיע, שנהיה כלולים משתי ההבחנות האלו נקרא נבראים.
תלמיד: מיהו הנברא, הכוונה שהפעולה כביכול מאיתנו?
תחילת הפעולה תמיד מהבורא וסוף הפעולה תמיד מהבורא, כמו שכתוב "אני ראשון ואני אחרון", ואנחנו באמצע מקשרים בין ההתחלה לבין הסוף.
שאלה: מההרגשה שאנחנו מגיעים מהשחרית לחושך, איך אנחנו יכולים לפתח שמחה גדולה יותר לבורא? מתוך העשירייה?
כן, אמרת נכון, תלוי בעשירייה. אם אנחנו יודעים שבטוח נצליח כשאנחנו נמצאים יחד, אז לא חשוב לנו ואנחנו לא מפחדים, לא מים סוער ולא מסירה שכביכול הולכת להישבר, אלא בטוח יהיה טוב, בטוח נצליח, הכול תלוי במידת הקשר שלנו בעשירייה. והבורא שמגלה סביבנו גלים סוערים, רק ישמח מזה.
שאלה: אם האדם בנה את החשיבות במצב העפר, והתחיל לעלות במשהו להשפעה, איך עליו להתקדם מכאן כדי לא ליפול?
שוב, רק להחזיק את עצמו בעשירייה. לא תקבלו אף פעם תשובה אחרת. זה לימוד שכולו תלוי במימוש בתוך החיבור, ולכן צריכים לחפש יום יום עד כמה החיבור שלנו נעשה יותר פנימי, יותר גדול ויותר מובן לכל אחד ואחד. למרות שיכול להיות שלא מדברים על זה, כי לא כל כך נהוג אצל מקובלים לדבר על זה בקול רם, אבל בכל זאת אנחנו צריכים לראות שרק בחשיבות של החיבור אנחנו פותרים את כל הבעיות של ההתעלות הרוחנית, ואז חשיבות החיבור כל הזמן עולה.
קריין: קטע מס' 22.
"צריכים לדעת, לזכות לבחינת בינה, הוא עבודה גדולה עד שמשיגים בחינה זו. כלומר, שיהא מסתפק במועט, בהרגשה שיש לו, ובשכל שיש לו, אלא הוא שמח בחלקו, במה שיש לו. ואדם הזה יכול להיות תמיד בשלימות, מטעם שהוא שמח בחלקו.
אולם מה יש לאדם לעשות, שעדיין לא הגיע לבחינה זו, והוא רואה שאינו יכול להתגבר על הרצון לקבל. אז הוא צריך להתפלל לה', שה' יעזור לו, שיהיה ביכולתו ללכת בעבודה בעינים עצומות, ולא יהיה נצרך לשום דבר, אלא שיהיה בידו לעשות הכל לשם שמים, אף על פי שהגוף מתנגד לזה.
כלומר, שאין לו לתת עצות להבורא, איך שיעזור לו. אלא הוא צריך להכניע עצמו, ולהתבטל לה' בלי שום תנאים. אלא, היות שהוא לא יכול להתגבר על הגוף שלו, לכן הוא מבקש מה', שיתן עזרה לנצח את מלחמות היצר."
(הרב"ש. מאמר 4 "מהו מבול מים, בעבודה" 1989)
שאלה: מה זה אומר "שאין לו לתת עצות להבורא"?
זאת אומרת, הוא מקבל מהבורא, מקבל את מה שיש לו בכל רגע ורגע כדבר הנכון שמגיע מהבורא, והוא צריך להגיב על זה, ודואג רק לתגובה שלו. זאת אומרת, בכל פעם, בכל רגע ורגע בחייו, הוא מבין שמה שיש לו, מגיע מהבורא כי אין עוד מלבדו, ואז השאלה שלו, הבעיה שלו היא איך להגיב נכון על מה שהוא מקבל בכל רגע. יוצא שהוא נמצא בכל רגע ורגע בדו שיח עם הבורא, כי הוא מרגיש שמה שיש לו בפנים, זה הבורא מייצב, ועכשיו הוא צריך לייצב כנגד זה תגובה ממנו, מעצמו. וכך הוא נמצא בצורה כזו הדדית עם הבורא.
תלמיד: ואם בדו שיח עם הבורא אתה רואה שבכל זאת יש לך מה לייעץ לבורא?
זה בסדר, בבקשה, אתה יכול לעלות את הטענות, רק צריכה להיות הרגשה שאתה כל הזמן נמצא בקשר עימו. שכל מה שאתה מרגיש, זה הוא נותן לך, כי אתה בעצם כלי ריק, ומה שאתה חושב, מה שאתה מבין, ומה שאתה מרגיש, כל מה שיש לך בא מהבורא. דברים רעים, טובים, לא חשוב, העניין הוא מה תהיה התגובה שלך על זה, מה תעשה.
תלמיד: לא הבנתי. איך אני עובר מעצות למצב שבו אני עובד בעיניים סגורות?
אתה יכול להיות בשיחה פנימית עם מה שאתה מרגיש, כי מה שאתה מרגיש מגיע מהבורא בכל רגע ורגע, ואיך אתה עונה לו בכל רגע ורגע. תנסה להיות כך, ואז תתחיל להרגיש שיש לך קשר עימו. כדי להגביר את הקשר הזה, אתה צריך להיות בקשר גם עם החברה, עם הקבוצה, ואז בצורה כזאת אתה מגיע למצב שפתאום אתה מתחיל להרגיש שיש לך מה להגיד לבורא, מה לשמוע, מה לקבל ממנו והקשר ביניכם הופך לקשר חי. תתחיל לפתח אותו.
תלמיד: זאת בדיוק הבעיה. אתה משתוקק להיות בקביעות בבקשה לחברים, אבל הביקורת עולה. וכאן כתוב שצריך לבוא בעיניים עצומות. מה זה אומר "בעיניים עצומות"?
אתה סוגר את העיניים שלך, על כל הדברים שאתה הולך לטעון משהו כלפי הבורא. בלי טענות, בלי כלום. עכשיו אתה מרגיש משהו בחיים שלך? תעשה על פני מה שאתה מרגיש את מה שאתה מבין מהקשר שלך עם הבורא. תתחיל להתייחס אליו בחזרה וכך, כל רגע ורגע, תנסה, ותנסה כל הזמן. "אני לדודי ודודי לי".
תלמיד: יש אפשרות להתקשר אליו לא דרך טענה? אחרת איך אני יכול להתקשר אם לא על ידי טענה?
כל התלונות יכולות להיות רק על זה שאתה לא מסוגל לענות נכון על מה שהבורא מזמין בך. אני עכשיו מרגיש ומבין, שמה שיש לי גם במוח וגם בלב מגיע מהבורא, זה בטוח. השאלה עכשיו, עד כמה אני, על פני כל מה שאני מרגיש ומבין, שזה אני כולי, איך אני מגיב? מהרצון האגואיסטי שלי, או שאני רוצה לשנות את התגובה הזאת? אז 1. לפני כל שינוי בתגובה אני צריך לקבוע שכל מה שיש בי מגיע מלמעלה, הכול מגיע מלמעלה. 2. איך אני מגיב על זה שהכול מגיע מלמעלה? וכן הלאה. זו העבודה שלנו, וקראנו על זה הרבה קטעים.
שאלה: כתוב כאן להסתפק במועט ובאותו שכל שיש לו, ושזו כבר רמת הבינה עד כמה שהבנתי, האם זה כבר מספיק כדי להגיע לבינה?
אנחנו לא צריכים שום דבר חוץ ממה שיש לנו, רק להגיב נכון על מה שהבורא מזמין.
תלמיד: מה זה אומר להגיב נכון?
זה נקרא שאני מבטל את הרצון לקבל שלי, את האגו שלי, ורוצה להזדהות עם איך שהבורא מתייחס אלי בכל לב ונפש. זאת העבודה.
שאלה: זה בהחלט מורגש שהבורא פועל ממש בכל רגע ובכל המצבים. והמקובלים אומרים "דבר איתו כמו שאתה מדבר עם חבר", ובאמת כל הזמן נוצרת שיחה, כל היום. העניין הוא שהמקובלים כשהם כותבים, הם כל הזמן כותבים "הבורא יתברך" ונותנים לו הרבה כבוד. וכשאני מדבר עם חבר, אני לא פונה אליו "דוד יתברך מה שלומך, דוד יתברך איך ההפצה היום?". אז איזו שיחה צריכה להיות לי עם הבורא כל היום?
אין לנו מישהו יותר קרוב מהבורא, כי הוא מייצב את הכול, הוא מסדר את הכול, הוא נמצא בתוכי, ומסדר בי את כל הרצונות והמחשבות. לכן זה פשוט, אני צריך רק להשתדל להבין שאם אני לא מפעיל את האמונה למעלה מהדעת, אז אני נמצא בתוך הרצון לקבל שלי ואז כולי מנוהל על ידי הבורא, ואין לי שום דבר מעצמי.
אם אני רוצה לעלות למעלה מהדעת בזאת אני רוכש במשהו את העצמאות שלי, זה נקרא "נצחוני בניי". כי הבורא נותן רצון לקבל, ואנחנו כן רוצים לעלות לרצון להשפיע, לעלות מדרגת מלכות לדרגת בינה. ואז לאט לאט במשך הרבה פעולות וזמנים אנחנו בכל זאת מעוררים על עצמנו את האור העליון והוא בונה בנו את זה. בונה. ואז אנו מתחילים להרגיש שיש שתי רמות, זה עניין של הרגשה פנימית, אין מה לעשות, רק בכל פעם לנסות יותר ויותר.
תלמיד: הרי הבורא יודע מה יש לנו בתוך הלב, אז בפנייה לבורא אין מה להסתיר ממנו, פשוט להגיד את כל מה שיש בלב.
אבל אנחנו לא מדברים על הבורא, אנחנו מדברים על עצמנו. מה זה שייך מה הבורא מרגיש, הוא הכוח הכללי של הכול. מה יש לתינוק להגיד כשהוא עדיין נמצא בתוך האימא או בידיים של אימא, אבל נמצא כולו בשליטתה, מה יש לו להגיד? אנחנו נמצאים בשליטת הבורא בכל האיברים, בכל המחשבות, בהכול.
אנחנו מדברים רק על עצמנו, למרות ההסתרה הזאת שמגיעה לנו מהאגו שלנו, מהרצון לקבל שלנו, עד כמה אנחנו בונים את עצמנו כך שההסתרה לא תפריע לנו. אנחנו רוצים לנטרל את ההסתרה ולהיות דבוקים בבורא נגד ההסתרה, וזה נקרא כאילו שאנחנו חוזרים לרחם, לתוך הבורא, למקום ממנו יצאנו. אנו רוצים לחזור לתוך הרחם אבל בצורה שאנחנו כן רוצים לעשות את העבודה הזאת, את כל הדרך הזאת בעצמנו. אז אנחנו מבטלים את האגו שלנו, ובזה אנחנו מזדהים עם הבורא. זה בעצם גמר התיקון, שאנחנו חוזרים להיות דבוקים בבורא, וכל הבריאה לא מפריעה לנו, אלא רק מעוררת ומעודדת אותנו.
שאלה: כפי שאני מבין מערכת היחסים עם הבורא היא אישית, האם זה נכון?
כן. אנחנו לא יכולים להיות קשורים אחד לשני אלא רק דרך הבורא.
שאלה: במצבים שאנחנו עוברים, תמיד יש לנו בחירה האם למלא את המצבים האלה בבורא, שזה מגיע מהבורא כדי לעשות לו נחת רוח, או לעשות משהו אחר. אז איך לממש את זה נכון כדי שהמצב הזה יעבור ויחלוף ויגיע המצב הבא? האם משנה לבורא במה נמלא את המצב הזה?
וודאי. לבורא מאוד חשוב איך אנחנו מגיבים, כי זה הכלי שלנו. זה הכלי שלנו, לכן כשאנו מגיבים נכון, אנחנו מוכנים לשלב הבא הנכון, ואם אנו לא מגיבים נכון, אז אנחנו צריכים להאריך את הדרך שלנו עד שאנחנו מבינים מה ואיך לעשות. זה מאוד תלוי בתגובה שלנו.
שאלה: לגבי להיות "שמח בחלקו". איך להיות שמח בחלקו אם אני לא מרגיש כלום עכשיו, אם אין הרגשה?
גם כשאין הרגשה, זאת הרגשה. לכן אתה צריך עכשיו לבנות עליה את העבודה שלך.
תלמיד: אבל אין הרגשה כלפיי העשירייה, כלפיי הבורא.
תתחיל מזה, תתחיל לפתח את זה. אתה זוכר, כמו הבעל שם טוב, איך הוא היה מתאושש מכל מיני מצבים, וחוזר על הא"ב, "א, ב, ג", עד שהגיע להכרה.
תלמיד: מה זה להיות "שמח בחלקו" במצב הזה?
גם בזה שמח בחלקו. כנראה שהוא עכשיו נפל למצב כל כך עמוק, נמוך, אז יש לו כנגד זה עלייה יותר גדולה.
תלמיד: שמח בחלקו מרגיש לי כמו להשלים עם המצב. אתה מתאר משהו אקטיבי.
בבקשה, יש לך עכשיו משהו אקטיבי לעשות. אתה מרגיש את עצמך נמוך, ואם אתה דבוק בקבוצה אז אתה גם מבין שזה לא סתם נמוך אלא זה נמוך מטרתי. "שמח בחלקו" זה נקרא שאתה מקבל את המצב הזה כמצב נכון לעבודה. ואז יש לך מרץ, כוח מהקבוצה, מטרה שמכוונת אותך לקבוצה ואתה הולך לבצע. בלי קבוצה אתה לא יודע לאן אתה מסתובב, אתה כמו על איזו רפסודה בים הסוער.
שאלה: מתי האדם באמת מסוגל לעבוד למען הבורא ולקבל טעם עפר, אלו מצבים הוא משלים לפניי זה?
בכל דבר ומצב אדם מזומן לזה, הכל תלוי רק בתשומת לב. וודאי שאם הוא מתחיל להתעורר ממצב של ניתוק זה לא פשוט, אבל התוצאה יכולה להיות הרבה יותר יפה מזה שהוא מתעורר בידיעה, בהרגשה, בהבנה. הכי טוב אם אדם נמצא במצב שהוא ממש נמצא בתרדמה עמוקה ולאט לאט מזה הוא יתחיל לעורר את עצמו. סימן למצב חדש וכדאי לממש אותו.
שאלה: מה לעשות אם מרגיש שלא מצליח להגיב נכון על מה שהבורא שולח?
אז תגיב יותר נכון או תבקש כוחות, תגלה את החשיבות לעזרה, תהייה יותר אקטיבי כמה שאפשר. והכל תלוי בחברים. אם אתה נמצא ממש בתוך העשירייה או בתוך הכלי העולמי אז בטח שאתה תוכל לקבל מהם כוחות ולהתעורר. קנאה, תאווה וכבוד פועלים על האדם ומוציאים אותו מהעולם.
שאלה: מה זה אומר שהקשר בינינו לבין הבורא מתעורר לחיים?
אני רוצה להשפיע לקבוצה ודרכה רוצה להשפיע לבורא. ונכון שתמורת זה, בינתיים, בטוח בתת הכרה אני מתכוון לאיזה פרס, תשלום, תגמול, אבל בכל זאת מאין ברירה אני עושה את זה. אז הקשר שלי בינתיים אגואיסטי, אבל בכל זאת אני משתדל, אני לא מנתק את הקשר הזה, כולם מתחילים מהאגו. כמו שאנחנו רואים על התינוקות, כולם באים, מלכלכים לנו את החיתולים ומה לא עושים, שוברים, בוכים, לא יודעים כלום, כמו חתיכת בשר נמצא לפנינו התינוק ואנחנו צריכים לטפל בו. אלו הצורות שהגיעו לעולם שלנו הגשמי מהמדרגות הרוחניות, כך אנחנו גם ברוחניות. אנחנו הגדולים, החשובים כאילו, אבל ברוחניות אנחנו עדיין אפילו לא תינוקות. אז אנחנו צריכים להבין שצריכים כמה שיותר מהר לעבור את כול המצבים הללו עד שמגיעים למצב שנכיר את עצמנו, נגדל.
שאלה: האם אנחנו נמצאים בדיאלוג עם הבורא דרך בקשה או דרך הודיה, ואם יש סוג אחר של קשר?
לא, אין יותר. כי הבורא הוא הנותן ואנחנו המקבלים ולכן לא יכולה להיות אצלנו שום תגובה שאנחנו מרוצים - לא מרוצים, רוצים לקבל - לא, מבקשים ממנו על מה שהיה או על מה שיהיה – או לא. הדיבורים שלנו עם הבורא הם מאוד פשוטים, עיקריים, אין כאן סיבובים, ישנה הסתרה. אבל בסופו של דבר אם אדם רוצה להתקדם מהר לבורא אין לו כאן מה לבנות איזה פלפולים רבים.
שאלה: האם אנחנו רוצים להיות תחת שליטת הבורא או לצאת משליטתו?
אתן צריכות לשאול את עצמכן בעצמכן, רוצות או לא רוצות.
(סוף השיעור)