שיעור בוקר 24.01.2020 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

להשפיע נחת רוח לבורא – קטעים נבחרים מהמקורות

אנחנו נמצאים בשדה התעופה, יש לנו עוד זמן לפני הכניסה למטוס, אז אנחנו יכולים להשתתף איתכם. אם אתם רוצים שאנחנו נשתתף ובאיזה צורה, אנחנו מוכנים.

קריין: בטח שאנחנו רוצים.

אנחנו שמחים לשמוע, תקראו משהו ונברר או שאלות תשובות, מה שתרצו, לפי רצונכם.

שאלה: כרגע צפינו בשיעור מוקלט, בכל זאת זה משהו שראינו אותו. מה היחס שלי או שלנו צריך להיות כלפי השיעור הזה, כי זה מרגיש שכבר שמעתי את זה בעבר, אמורות להיות איזה שהן הבחנות חדשות?

כתוב, "ואכלתי ישן נושן". זאת אומרת תמיד מה שאנחנו מקבלים אנחנו מקבלים דברים שכבר היו בעולם ואין דבר חדש, אלא הכול מתגלה שוב ושוב כלפי האדם המשיג. ולכן אם אתה מכין את עצמך לשמוע משהו חדש, זאת אומרת יש לך כלים חדשים, התעוררות חדשה, קשרים חדשים נכונים עם חברים, אז אתה אם כך גם מבין ומרגיש ושומע חדש.

בקבלה אין הרבה מקורות, זה נדמה לנו, בזמן האחרון אנחנו כך מולידים כאלה, אבל באמת מה יש לנו חוץ מזוהר, אר"י ובעל הסולם, שלושת המקורות האלה הם כל חכמת הקבלה, ומדובר גם כן בנושא אחד, גילוי הבורא לנברא.

הכול תלוי בנברא הזה שמכין את עצמו ביתר רגישות, ביתר מסירות ולפי זה הוא מרגיש כל פעם שמתקדם, שהבורא מתגלה קצת יותר, שהוא נעשה קרוב אליו יותר, שהוא נעשה יותר רגיש לחברים, ומתבייש, כמו שרב"ש כותב באחת האגרות, שמתבייש מעצמו כלפי החברים וכולי. זאת אומרת הכול תלוי באדם בלבד, זה אנחנו, רצוי שאנחנו נבדוק את זה על עצמנו ונראה שככה זה עובד, לכן אם אתה רואה ששום דבר לא משתנה, כבר מוקלט, כבר זה היה, זה סימן שאתה לא השתנת, אז תנסה להשתנות, להתקדם.

שאלה: איך אפשר לעורר את נטיית הלב במפגשים המשותפים שלנו, במהלך השיעור, במהלך היום, כי נראה שאין שליטה על הרצון. פעולות חיצוניות אפשר לעשות אבל איך אפשר להוסיף לזה גם את הנטייה של הלב, את ההשתוקקות?

כמו שאמרת, דווקא על ידי פעולות חיצוניות. אם אנחנו אם אנחנו מדברים בינינו ועוד ועוד חוזרים על זה, מתייאשים, עושים חשבון נפש, מה קורה? למה אני לא מרגיש יותר? למה אני לא מבין יותר? למה אני לא מעריך את הקשר עם החברים? למה אני נשאר כמו שאני? זה דבר אחד. דבר שני, שאני משתדל לא להיות סגור על עצמי בזה, למה אני? אלא למה אני לא מתקדם כדי לכבד את הבורא, כדי להתחבר לחברים, כדי לגלות מקום לבורא, לגילוי הבורא, לעשות לו בזה נחת רוח? לבנות מערך נכון של המחשבה, של הכוונה. אפילו שאני לא נמצא בה, אבל שאני אדע שצריך להיות כך וכך ואני לא נמצא בזה, אז אני צריך להתקרב לזה איכשהו, ואז התפילה מעוררת את המאור המחזיר למוטב, שאני נמצא כל פעם בדרישה למה אין לי, ומתי יהיה לי? אז אני צריך להצטער למה בכל זאת מחשבות כאלה, רצונות כאלה מתעוררים בי, ומה לעשות עם זה? האם אני אשאר כל הזמן בדרישות, בטענות של "איפה מה שמגיע לי"?

לכן כמה שאדם מצטער על זה, אבל לא עוזב את הדרך מתוך הייאוש. אלא כמה שמצטער, אז הצער הזה, בכל זאת, מעורר את האורות, והם פועלים על האדם שהוא רוצה להגיע למטרה, ואנחנו צריכים לראות עד כמה שבמטרה הזאת יש חלק ממני שאני לעצמי, לצערי החלק הזה נמצא ואני לא יכול להיות בעל הבית עליו, רק אם האור העליון יקטין את החלק הזה שאני חושב על עצמי ויגדיל את החלק ההוא שאני חושב על הבורא, וזה תלוי עד כמה שאני נמצא בחברה, נכלל בהם. זה משנה את היחס הזה בין כמה שאני חושב על עצמי וכמה שאני חושב על הבורא. הקבוצה שאני נמצא בה, היא מחלקת את האחוזים האלה, ואז יוצא שיש לי מה לעשות, ואני צריך להשתדל כל הזמן להיות בחשבונות האלו. מה אני רוצה שיצא לי? זאת אומרת, עד כמה שאני דואג לבורא כלדבר היקר בחיי, כך זה "למען ה' א-לוהנו אדברה שלום בך", אז בהתאם לזה אני אראה איך אני מתקדם. הכול תלוי במאמץ שלנו ובתשומת לב שלנו, הכול נמצא בידנו.

שאלה: איך אנחנו שומרים על הכוונות ועל המעשים שלנו לקראת גילוי הבורא בקביעות, מרגע ההתעוררות ועד לרגע ההירדמות, מעל לכל החשבונות האישיים שלי, איך נעשה זאת באופן מעשי?

את זה אתם צריכים לסכם עם הקבוצה. אם אני מסכם עם הקבוצה שאנחנו כל הזמן חושבים על הבורא ודואגים שכולנו נחשוב כך, אז אני חושב על החברים, אחד מהחברים חושב על החברים, ואז יוצא שקבוצה של עשרה אנשים, תשעה חושבים עלי ואני חושב על תשעה.

שאני חושב על תשעה זה נקרא "אור חוזר" שבא ממני. תשעה חושבים עלי, זה כבר התלבשות אור ישר שמגיע ומתלבש באור חוזר. ואז יש אורות, אור ישר ואור חוזר, ואני כבר כמלכות מסודר עם הבורא, הוא למעלה - האור העליון המופשט, דרך תשעה יחסים שלי לחברים שאני דואג שהם לא יעזבו את הכוונות הנכונות, והם, כל אחד מהם דואג על האחרים, זאת אומרת, כולם דואגים גם לי, כך אנחנו בונים את הפרצוף. לכן בתוך הפרצוף הזה אנחנו כבר יכולים להרגיש את עצמנו כנמצאים בהשתוות הצורה בינינו ועם הבורא במידת מה, וככה מתקדמים.

שאלה: איזה פעולות מקדימות צריך לעשות כדי לשמור על הכוונה?

כשהאדם מתחיל ללמוד את חכמת הקבלה קשה לו, מה זה כוונה? למי הוא מתכוון? על מי לחשוב? אין לו כל כך מילים לזה ובכלל רגשות, אלא זה בא אחר כך. לכן אני חושב שקבוצה צריכה לשבת ולדבר על זה. לאו דווקא בצורה רצינית כזאת, אלא אפילו במשך היום כמה דקות לכאן וכמה דקות לכאן כשהם מדברים על הכוונה, שהם חושבים שכדאי להם לכוון.

אבל באמת, הכוונה צריכה להיות בעצם פשוטה ואחת, לא צריכים הרבה כוונות. זה אחר כך, כשאנחנו מגיעים לקשר חי עם הבורא, אז יהיה לנו ממש בית שער הכוונות, כלי גדול שנקרא "בית", ששם ממש אנחנו פותחים בכוונות שלנו, ובכוונות שלנו אנחנו מתחילים לגלות את הבורא ומגלים את הכוונות שלו. וזה בעיקר כלפי התענוג שלו מזה שהנבראים מגלים כוונות שלו, מחשבות שלו כלפיהם.

לכן אנחנו צריכים לדבר בינינו, איך אנחנו צריכים לדאוג לבורא שיופיע כך שיהיה מרוצה מאתנו? מה אנחנו יכולים לעשות? על מה לחשוב? למה להתכוון? זו הדאגה שצריכה להיות, אני רוצה כל הזמן, אני משתוקק, מתאר לעצמי להיות כל הזמן בדאגה שיהיה לו טוב, "למען אחי ורעי", כמו שאנחנו אומרים, "למען בית ה' א-לוהינו אדברה נא שלום בך", שיהיה טוב לו. אני דואג.

הדאגה הזאת שאני כך מתייחס אליו בדרך כלל מצליחה ומוצלחת למתחיל. עם ההרגשה הזאת שאנחנו אחר כך נבוא כבר לפירוד, אנחנו נראה מה עושים הלאה. אבל בינתיים זה מספיק, שאני פשוט דואג לבורא, שיהיה כך כל הזמן בליבי, בדאגת הלב.

שאלה: אמרת שכשאני מבקש עבור תשעה חברים זה אור חוזר, וכשהם מבקשים עלי זה אור ישר מלובש באור חוזר. האם תוכל להסביר קצת יותר, לא שמעתי הסבר כזה ממך אף פעם.

אתם תדברו על זה. תתחילו להשתדל למצוא קשרים בין מה שאנחנו לומדים, בין המונחים שאנחנו משתמשים בהם, בין הרגשות שלנו, בין היחסים בינינו. כדאי שאת זה אתם תעשו. יהיה הרבה יותר שווה ומועיל אם אתם תעשו את זה לבד. לכן אני אמרתי רק ראשי מילים, לא יותר, תנסו אתם. לא כדאי שאתם תשמעו את זה ממני, אלא כדאי שאתם תתבלבלו, ותתעסקו, ותחשבו, ואז תהיה לכם בזה אחיזה.

שאלה: אמרת שיש שאלות שאנחנו לא צריכים לשאול אותך, אלא לברר ביחד בקבוצה כדי שנבין יותר טוב את הנושא הזה. אז איך להבחין בין שאלות שמותר וצריך לשאול אותך לבין שאלות שאנחנו צריכים לברר בינינו יחד?

אחרי שאתם דנים ביניכם וממש רואים מתוך החיים, זאת אומרת, דנים וממשים את החיים כך וכך ומגיעים לאיזה מבוי סתום, שלא הולך במשהו, אז מותר לשאול. אני לא יודע אם אני אענה על השאלות שלכם, כי כל ההתקדמות שלנו בנויה משאלות ותשובות. ואם אדם שואל נכון הוא מקבל תשובה מלמעלה. ואם הוא לא שואל נכון, אז הוא צריך לברר למה לא הוא לא שואל נכון.

זאת אומרת, המורה כאן, בוא נגיד, הוא הכתובת האחרונה ולא כל כך במהירות כדאי לפנות אליו. למורה פונים רק במקרים בודדים, כמעט ולא פונים. אלא זה שאתם מחכים שאני אבוא, ואדבר, ואברר, והכול יהיה ברור, והכול בזה ייפתר, זה לא נכון. זה לגמרי לא צורה נכונה של ההליכה הרוחנית. אנחנו לא לומדים באוניברסיטה.

גם באוניברסיטה יש דברים כאלה שכדאי לפתור לבד. שאתה נכנס לחומר ונמצא בספקות, אז אתה יותר מברר את הנושא עד שאתה מקבל תשובה, ואז התשובה היא ממש נעשית לך ברורה. זה במקרה של אוניברסיטה.

אצלנו מפני שהבירור הוא ברגשות, אז אם אנחנו לא דנים ברגשות האלה בינינו בעשירייה, כי בעשירייה אתה יכול לדבר, ומעלה את זה אחר כך כמ"ן לבורא, אז זה לא שווה. המורה פותח לך את זה בשכל, ואתה במקום התפעלות מגילוי הבורא מקבל בשכל מהמורה, זה לא נכון.

שאלה: אמרת שמה שאנחנו מקבלים מהמורה זה בדעת. איך להתחיל להניע תהליך שבו אותו יידע שקיבלנו יתחיל לעבוד בנו? כי כולנו צוברים ידע, נהיים חכמים מאוד, אבל מה צריך לעשות או איך זה צריך לקרות כדי שזה יתחיל לפעול בתוכנו ולא סתם להצטבר כידע שאוסף אבק ומה התועלת?

אתם צריכים להבין שברגע שאתם מגיעים למצב שאתם מרגישים את עצמכם איכשהו מחוברים, כבר מתוך החיבור הזה יהיה לכם שכל חדש, רגש חדש, תפיסה חדשה שלא תלויה בכם אלא תלויה בקשר ביניכם, ובמידת הקשר הזה תהיה לכם מידת גילוי הבורא, מידת גילוי העולם העליון. זה הכלי. אז עד כמה שתוכלו לצרף נקודות פנימיות של כל החברים לנקודה אחת, במידה הזאת אתם כבר תתחילו ללמוד את חכמת הקבלה, ולא משהו שבינתיים אנחנו לומדים.

שאלה: רציתי לדעת מה הסימנים הנכונים לזה שאני נמצא בדאגה הנכונה לחברים ונותן דרך זה נחת רוח לבורא?

הסימנים לזה, שאני חושב על הבורא כמו שאמרתי קודם, שאני דואג לו שיקבל ממני, מאיתנו איזהו נחת, שיהיה לו טוב, וזה כלפי הבורא, וכלפי החברים אני רוצה שאנחנו יחד כולנו נחשוב על הבורא שיהיה טוב לו. ומזה שאנחנו חושבים על זה שיהיה טוב לו, אז מהרצון הזה שיהיה טוב לו אנחנו נלך לחיבור בינינו, כי אז בחיבור בינינו כן יכולים לחשוב יחד שיהיה טוב לו, ואז היחד הזה ישפיע ואנחנו נוכל לגרום לו נחת כי אם אנחנו גורמים לו נחת, אנחנו מרגישים את זה. לא שאנחנו מרגישים בורא ואיך שאנחנו עושים לו, אלא אנחנו מרגישים את עצמנו איך שביחד אנחנו מתחברים וכאילו שולחים לו את היחס הטוב שלנו. וכך לאט לאט אנחנו נכנסים לקשר.

שאלה: האם כשאנחנו רוצים לדון על משהו שלא ברור לנו בקרב החברים, נגיד אותה שאלה ששאלתי על האור הישר והאור החוזר שמלובש בעשירייה, אני עושה את זה כדי לעשות לו נחת רוח, ואם הבורא איכשהו יבהיר לי את זה יהיה לו טוב מזה, זה צריך להיות הרגש שמנחה אותי?

כן. הרגש שמנחה אותי זה שאני עושה טוב לו, דווקא לו, ולכן אני מוכן להתחבר עם החברים, אני מוכן לעשות הכול רק שיהיה טוב לו. לגרום טוב לו, על זה אני צריך לחשוב, עד שבאמת יהיה אכפת לי. אני מבין שבינתיים זה איזשהו שטח ריק, אני לא מרגיש בכלל שהוא קיים, או שלא, איפה זה "א-ל מסתתר עומד אחרי כתלנו"¹, כותל זה נקרא "מסך", עומד מאחור ואני לא מרגיש אותו. אבל צריכים לדבר על זה, ואז לאט לאט אנחנו נתחיל להרגיש שזה באמת כך, שהוא "עומד אחרי כתלנו", אחרי החיבור שלנו.

קריין: אנחנו רוצים לקרוא קטע מתוך המסמך "להשפיע נחת רוח לבורא". את קטע מס 15, הקטע לקוח מתוך "שמעתי" י"ז. אומר בכל הסולם:

"אמרו חז"ל: "כל המתגאה, אומר הקב"ה, אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד". וזה הוא מטעם שעושה ב' רשויות. מה שאין כן כשהוא בבחינת אין, והוא מבטל את עצמו להשורש, היינו שכל כוונתו הוא רק להשפיע, דוגמת השורש, נמצא שאין כאן רק רשות אחד, היינו רשותו של הקב"ה. וכל מה שהוא מקבל בעולם, הוא רק בכדי להשפיע לה'. וזה פירוש מה שאמר: "כל העולם כולו לא נברא אלא בשבילי, ואני לשמש את קוני", לכן אני מוכרח לקבל כל המדרגות שישנו בעולם, מטעם כדי שאוכל להשפיע הכל לה', הנקרא "לשמש את קוני"."

(בעל הסולם. שמעתי. יז. "מהו, שהס"א נקראת, מלכותא בלי תגא")

זאת אומרת, האדם צריך להגיע למצב שהוא לא חושב על עצמו, אבל כדי להשפיע לבורא הוא מוכן לקבל את כל המדרגות העליונות ולממש אותן כדי לבנות אותן כאור חוזר לבורא, שמחזיר אותו להשתוות הצורה עם הבורא, תענוג לבורא, וזו בעצם העבודה שלו. זאת אומרת, הוא מגיע לצמצום עד שלא אכפת לו מה שקורה עימו, וכל העבודה שלו היא באור חוזר.

יוצא, שכמו שהבורא לא חושב על עצמו אם הוא קיים או לא, כמה משפיע לעצמו יש לו איזו תמורה או מה, כך גם הנברא שנמצא בצמצום לא חושב על עצמו אלא כל הכוונות שלו איך להשפיע נחת רוח לבורא. ואז לשם זה הוא גם מתקשר לעשירייה, כי באמת עכשיו כבר יש לו קשר מעשי עם העשירייה כי הוא צריך אותם כדי במעשה לספק לבורא נחת רוח. ואז מתגלות כל מיני בעיות, קושיות בעשירייה, ואז כמה שמתעלים מעליהן אז עוד יותר ויותר עושים נחת רוח.

קריין: נרצה לקרוא עכשיו קטע מס 2 מהמסמך הזה. קטע מספר 2 הוא לקוח מתוך "מאמר לסיום הזוהר". אומר בעל הסולם:

"כמו שהשי"ת אינו חושב בעצמו, אם הוא נמצא, או אם הוא משגיח על בריותיו, וכדומה מהספיקות, אף הרוצה לזכות להשואת הצורה, אסור לו לחשוב בדברים האלו, שברור לו, שהשי"ת אינו חושב בהם, כי אין לך שינוי צורה גדול מזה. ולפיכך, כל מי שחושב דברים אלו, נמצא בודאי בפירוד ממנו יתברך. ולא יבוא לידי השואת הצורה לעולם. וזה מה שאמרו ז"ל: כל מעשיך יהיו לשם שמים, כלומר דביקות בשמים, לא תעשה שום דבר, שאינו מביא מטרה זו של הדביקות. דהיינו, שכל מעשיך יהיו להשפיע ולהועיל לזולתך. שאז תבוא להשואת הצורה עם השמים: מה הוא יתברך, כל מעשיו להשפיע ולהועיל לזולתו, אף אתה, כל מעשיך יהיו רק להשפיע ולהועיל לזולתך, שזו היא הדביקות השלימה."

(בעל הסולם. "מאמר לסיום הזוהר")

אני לא יודע מה להוסיף, דיברנו על זה הרבה עכשיו, שבכמה שאנחנו חושבים רק על הבורא ומושכים לזה יותר ויותר חברים ויחד כולנו עושים את זה, אז באמת בזה אנחנו מתדמים לבורא ואז מתגלה בנו אותה תכונת ההשפעה שהיא הבורא בעצמו וזה נקרא "גילוי הבורא לנברא". הבורא לא מתגלה כאילו הוא מגיע מרחוק, מאחרי הפינה, מערפל, מתת ההכרה, ממשהו, הבורא מגיע כמו שמבצעים פעולת השפעה ואז המהות של פעולת ההשפעה עצמה היא מתגלה בנו. וזה נקרא בילוי הבורא לנברא, שאני מתחיל לחשוב עליו ודואג ומאחל כל טוב ורוצה להיות כמה שיותר דומה לו בזה שמאחל לו כל טוב, דאגה צריכה להיות.

וזה ודאי שהבורא כביכול נמצא במצבים שאיזו דאגה צריכה להיות ממני אליו, מה אני ומה הוא, אני כולי תוצאה מהמחשבה שלו, אז מה שאני אחשוב זה ודאי בא ממנו. זה נכון. אחר כך אנחנו נראה עד כמה שבכל זאת העבודה שלנו מוסיפה. וזה שאני נמצא בספקות כל פעם, בשביל מה ולמה, זה דווקא עוזר לי להיות למעלה מהדעת. כי למרות שאין כאן אני וזה הכול מהבורא ולא אני מעצב את הקושיות שלי והשאלות והתגובות, והתשובות עליהן והכול, יש עניין של למעלה מהדעת.

ולמרות שכל התירוצים הם תירוצים נכונים, חכמים, וודאי שיכולה להיות צורה חלקה מההיגיון והכול, אבל אני הולך למעלה מזה. למרות שאני בונה היגיון, זה דעת, אני הולך למעלה מהדעת. בזה מתקדמים דווקא. כי כך בנוי העולם העליון, אחר כך כשזה יתגלה אז אנחנו נראה שבאמת היה כדאי לנו כך לייצב את היסודות שלנו.

שאלה: ככל שאנחנו לומדים יותר, כך הרצון לדבקות עם הבורא נעלם לאן שהוא ומתחלף בקבוצה. זה כאילו שנעלמת המטרה, להידבק בבורא, איזו השתוקקות כזאת. ובלימוד תמיד היה לי כזה עניין, שהייתי יכול איכשהו לווסת את זה אם הייתי מתחיל לקרוא משהו מהתנ"ך. עד כמה מותר לנו לעשות את זה ואם כן, כמה זמן אפשר להקדיש לזה? כי בתנ"ך יש כביכול דיבור ישיר מהבורא, הוא פונה לנבראים וכן הלאה.

תוך שתים עשרה שנה שהייתי אצל רב"ש, לא קראתי עימו, גם בזמן השיעורים, גם בזמן הלימוד האישי עימו, שום דבר מהתנ"ך. אפילו מהתורה, תנ"ך זה תורה, נביאים, כתובים, ג' מקורות, לא קראנו שום דבר. אלא רק מבעל הסולם, לפעמים מהזוהר אבל אולי אחוז אחד מכל דבר שאנחנו עברנו עימו.

אני לא ממליץ לקרוא תנ"ך, כי אתם תתחילו לצייר לעצמכם כאלו דמויות, תמונות, שאין אותן במציאות, ולכן אני לא חושב שכדאי. אני לא רואה בזה שום דבר שיכול להועיל לנו, אלא לבעלי השגה שכבר נמצאים ממש בהשגה. ולא למתחילים, אלא שכבר נמצאים נגיד, כמו כאלה שגמרו כיתה ד', ה' בבית ספר, וכבר איכשהו מתמצאים במה שקורה. אם אז אתם רוצים לקרוא תנ"ך, בבקשה, זה כבר משהו אחר. וגם אז, תצטרכו לתמיכה, להסבר, לכל דבר ודבר, מה שאין כן עכשיו זה יבלבל אתכם. אבל אני לא אומר לכם תעשו או אסור, אלא אני מסביר לכם מה שהיה אצל בעל הסולם.

הדרך שלנו היא דרך מאוד פשוטה, שאם אדם מממש אותה אז נראה לו, מה כבר יש? חברים, בורא, יחס יפה שלי מתוך הלב, כלום חוץ מזה. איפה קבור הכלב? איפה העניין הזה, איפה המטמון שאני יכול למצוא? אולי אני אלמד את זה, אולי אני אקרא את זה, אולי אני אעשה את זה.

תאמינו לי, כל העבודה היא בלב, רק בלב, זה כתוב. וזה שאתם רוצים לברוח לכל מיני דברים אחרים, אני מבין אתכם. אבל בכל זאת זה לא יעזור לכם, לא יעזור, עד שאתם באמת תבררו.

קריין: נקרא מתוך המסמך "להשפיע נחת רוח לבורא", קטע מס' 16 מתוך רב"ש ג'. אומר הרב"ש כך:

"אין לאדם מה לתת לה', כמו שכתוב "אם צדקת מה תתן לו", שאין לו להאדם לתת לה' רק בחינת הכוונה לבד, שנקרא "לשמי". ויותר מזה אין לו מה לתת, כי אין הקדוש ברוך הוא בעל חסרון, שיתנו לו משהו, וכל מה שנותנים לו זוהי רק הכוונה לבד. וגם הכוונה לשם שמים, גם כן אינה לטובת ה', אלא לטובת האדם, שעל ידי זה האדם יקבל כל התענוגים בלי שיהיה נהמא דכסופא, כיון שעל ידי השתוות הצורה האדם יוצא מבחינת מקבל לבחינת משפיע. ואז האדם יכול לקבל כל התענוגים. וזה נקרא "לשמי". אם הקדוש ברוך הוא יכול לומר שמקום הזה הוא שמי, משום שהאדם אמר שהוא לא רוצה שום דבר לתועלת עצמו, אלא הכל לה'. נמצא שה' יכול להזכיר את שמו שם, משום שהאדם ביטל את רשות עצמו, ועשה את המקום בשביל השם. ואז, "אבוא אליך וברכתיך". אז יכולה לבוא שם ברכת ה', כל מה שהקדוש ברוך הוא רוצה להטיב לנבראיו."

(רב"ש – ג'. מאמר 390 "בחינת אתכפיא ובחינת אתהפכא")

(סוף השיעור)