שיעור בוקר 20.12.2022 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", מאמר "החרות", עמ' 425

הבקורת כגורם הצלחה - אי הבקורת כגורם להתנוונות

"יש להוסיף עוד על האמור: כי המציאות מציעה לעינינו הפכיות קיצונית בין הדברים הגופניים - לדברים שבדעות והשכלות בנושא הנידון! כי ענין האחדות החברתית, העשויה להיות מקור לכל אושר ולכל הצלחה, נוהג ביחוד רק בין הגופים ועניני הגוף שבבני אדם. שהפרוד ביניהם, הוא המקור לכל פורענות ומקרים רעים.

אולם ענינים שבדעות והשכלות - הוא להפך מקצה אל הקצה. כי האיחוד ואי הבקורת, נבחן בהם למקור כל הכשלונות, והמפריע את כל ההתקדמות, וכל ההפריה השכלית, - - - כי השגת המסקנות המוצלחות, עומדות ביחוד על רבוי המחלוקת והפרוד, היוצא והמתגלה בין הדעות. שכפי רבוי הנגוד, והסתירה, וגדלות כח הבקורת - כן מתרבה הדעת והתבונה. והעינינים נעשים מוכשרים להתברר ולהתלבן ביותר. וכל כשלונה והתנוונותה של התבונה, אינה באה רק ממעוט הבקורת ומיעוט המחלוקת שבעניניה.

הרי הדבר גלוי לעיניים, אשר כל בסיס של הצלחה גופנית, הוא שיעור האיחוד של החברה. והבסיס של הצלחת ההשכלה והדעות הוא הפירוד והמחלוקת שבהם.

לפיכך הדין יוצא, אשר בעת שהאנושות תגיע למטרתה, בדבר הצלחת הגופות, דהיינו, על ידי ביאתם לדרגה השלמה באהבת זולתו, שאז יתלכדו כל גופות בני העולם לגוף אחד, ולב אחד, כמ"ש במאמר השלום, אשר רק אז יתגלה כל האושר המקווה לאנושות על שיא גובהו - הנה, לעומת זה, צריכים אז להזהר, שלא יתקרבו הדעות של חברי האנושות כל כך, באופן שתתבטל המחלוקת והבקורת בין החכמים והמלומדים. משום שאהבת הגופים, מביא בטבע גם קרבת הדעות. ואם תתבטל המחלוקת והבקורת - תתבטל כל התקדמות בדעות והשכלות, ויתיבש מקור הדעת מהעולם, כמובן.

ומכאן הוכחה מוחלטת, על חיוב הזהירות בחרות היחיד, בנוגע לעניני דעות והשכלות. משום שכל התפתחות החכמה והדעת, מיוסדת על חרות היחיד הזה. ולפיכך אנחנו מוזהרים לשמור עליה בשמירה מעולה, באופן שכל צורה וצורה שבתוכנו, שאנו קוראים לה בשם יחיד, דהיינו, בחינת הכח הפרטי של האדם היחיד - שנקרא בכללות בשם "רצון לקבל"".

אנחנו חייבים לתת לרצון לקבל כל אפשרות לבטל את עצמו, להתבטל, ולבטא את עצמו.

שאלה: מה היתרון של ביקורת?

אתה לא רואה את זה בעולם? כשיש ביקורת אז תמיד בוחרים בכל מיני צורות של התפתחויות חברתיות ומרוויחים, ואותן ארצות שבהן אסורה הביקורת או שהיא מוגבלת באיזו צורה, אז הן מתפתחות פחות.

תלמיד: הקבלה מלמדת אותנו שאנחנו צריכים להגיע לאחדות, והביקורת סותרת את זה.

אנחנו צריכים לתת לכל אחד ואחד אפשרות לבטא את עצמו בצורה חופשית, כך שאדם לא שולט על אדם.

שאלה: הבקורת מפלגת, והתשובה לזה היא הוויתורים שאנחנו עושים. האם אנחנו צריכים להתרכז איך לעשות וויתורים כדי להתחבר למרות הביקורת?

הביקורת לא גורמת לפרוד, הביקורת מאפשרת לקבוע את המרחק בין האנשים, זה לא פרוד, זה ברור ההבדל, השוני בין אחד לאחר. וכשאנחנו בודקים את זה, מבררים את זה, יש לנו אפשרות להתקרב עוד יותר.

שאלה: בעל הסולם כותב, "הרי הדבר גלוי לעיניים, אשר כל בסיס של הצלחה גופנית, הוא שיעור האיחוד של החברה. והבסיס של הצלחת ההשכלה והדעות הוא הפירוד והמחלוקת שבהם". מה הוא רצה לומר בזה?

שככול שהחברה היא חופשית ומאפשרת לכל אחד ואחד להיות בדעה שלו, להתפתח ולהתחזק, אז מזה כל החברה מרוויחה.

שאלה: בעל הסולם כותב, "כל ההתקדמות, וכל ההפריה השכלית, - - - כי השגת המסקנות המוצלחות, עומדות ביחוד על רבוי המחלוקת והפרוד". מה הוא רוצה להגיד לי כאן?

הוא אומר שלמרות הפרוד והמחלוקת שיש כל הזמן בחברה בין כל אחד לאחר, ככול שהמחלוקת היא גדולה יותר יש יכולת להתגבר עליה, לאחד את השורות, ולהגיע לדעה אחת, ובזה להעלות את החברה כל פעם למדרגה יותר גבוהה.

תלמיד: אם אין מחלוקת אין התקדמות? זה מה שהוא אומר?

ודאי.

תלמיד: למה זה צריך להיות כך? אנחנו הרי שואפים שיהיה שלום בינינו.

זה לא שייך לשלום. דווקא איפה שעוצרים ואוסרים את המחלוקת, שם יש את השנאה הכי גדולה בין אנשים.

תלמיד: צריכים להשיג את השנאה כביכול?

לא, פשוט זה לא מועיל כשאתה עוצר את המחלוקת.

תלמיד: הוא כותב, "הרי הדבר גלוי לעיניים, אשר כל בסיס של הצלחה גופנית, הוא שיעור האיחוד של החברה. והבסיס של הצלחת ההשכלה והדעות הוא הפירוד והמחלוקת שבהם." מה זאת הצלחה גופנית?

הצלחה טכנית, טכנולוגית, חברתית, במשפחות, בכל דבר. אם אתה לא עוצר את המחלוקת, אז יש לך הזדמנות ללמוד מהמחלוקת ואתה מצליח.

תלמיד: בלי מחלוקת אי אפשר בעצם להתקדם?

כן. זה הכוח שבא מתוך הטבע, מתוך הרצון לקבל שהוא נמצא ביסודו של העולם, ואנחנו בזכותו יכולים באמת להגיע להבחנות נכונות.

תלמיד: תמיד חשבתי שצריך שקט, רוגע, לא צריכים להתווכח.

לא, זה מת, הכול מת.

תלמיד: זה נקרא "מת"? למה?

כן. אם כך זה יגמר ולא תהיה מחלוקת אז הפוך, כולם יהיו מתים ויתנוונו, ולא תהיה שום התקדמות.

תלמיד: אני צריך להיות שמח שיש לי בלגן בחיים? כל הזמן להתווכח, כל הזמן להתגבר על דברים, אלה בעצם החיים?

כן, האמריקאים אפילו עושים תחרות בתוך המפעלים, בין חלק אחד במפעל לחלק אחר במפעל וכן הלאה בכוונה. כי בלי זה אין התקדמות.

תלמיד: איך אתה חושב שאפשר לעשות משהו כזה בעשיריות שלנו?

אני לא חושב, אנחנו עדיין לא מוכנים, אבל ודאי שאחר כך זה יתגלה בעצמו אם נתפתח נכון, זה יהיה כמו בין תלמידי רבי שמעון שרצו להרוג זה את זה.

תלמיד: אתה אומר שכרגע אין מחלוקת אז אין התקדמות?

עדיין כן.

תלמיד: צריך להגיע למחלוקת, איך אפשר למשוך את המחלוקת? איך זה יגיע?

אני עכשיו לא חושב על מה שאין.

תלמיד: זה יגיע לבד?

כן.

שאלה: במה תלויה היכולת של החברה לשמור על כוח הביקורת? מה שומר על זה?

מה שומר? האגו שלנו וככול שאנחנו גדלים. ככול שגדלים ונמשכים לאותה המטרה, אז אנחנו מגלים עד כמה אנחנו שונים.

תלמיד: אמרת שיש מקומות שבהם אנחנו יכולים לעצור את הביקורת, ומקומות שבהם שאנחנו שומרים עליה. במה תלויה היכולת שלנו לשמור עליה?

לשמור על הביקורת זה נקרא שאנחנו מתקדמים לפי השיטה שלנו, שאנחנו כל הזמן מגלים את הביקורת ומשתדלים לעלות מעליה.

שאלה: כתוב בקטע, "לעומת זה, צריכים אז להיזהר, שלא יתקרבו הדעות של חברי האנושות כל כך, באופן שתתבטל המחלוקת והביקורת בין החכמים והמלומדים. משום שאהבת הגופים, מביא בטבע גם קרבת הדעות". אנחנו אנשים שרוצים להתחבר בכוונה אחת, ברצון אחד, אבל כאן כתוב לא לקרב את האנשים כך שיגיעו לקרבת הדעות עד כדי כך, אז מה אנחנו לומדים מכאן?

אנחנו לומדים מכאן שאסור לנו להפסיק את הביקורת, אלא לשמוח בזה שיש בינינו ביקורת. כי כל זמן שאנחנו נמשכים להתעלות למעלה מהביקורת אנחנו מרוויחים, מתקדמים למטרה. מטרת הבריאה מושגת בעביות הכי גדולה, כלומר בביקורת, בשנאה הכי גדולה שבינינו, ועם זה שתהיה לנו אפשרות להתעלות למעלה מזה ולהתחבר, להתחבק בינינו. שני הקצוות האלה צריכים להיות כאחד.

שאלה: כתוב במאמר שכולם צריכים להתחבר בלב אחד ולשמור על הביקורת. איך אפשר לשמור יחד את האהבה ואת הביקורת?

יש הרבה דברים בילדים שלי שלא מוצאים חן בעיניי, אבל אני אוהב אותם ודואג להם.

תלמידה: אני אוהבת אותם, אבל אני מצדיקה אותם גם אם הם עושים מעשים לא טובים.

תחשבי.

שאלה: האם בהתחלה אנחנו מגיעים לאהבה ואז לביקורת? איך לא לסתום את הביקורת באהבה והפוך? איך לחבר את שתיהן? מה בא קודם?

זה במקביל, זה לא סותר את זה. אנחנו צריכים להתחיל לאהוב אחד את האחר כך שכל מה שיש באחר זה נגדי, אבל זה לא מבטל את האהבה שלי אליו ואת האהבה שלו אלי.

תלמידה: כלומר זה דרך הבורא, הבורא עושה הכול ודרכו מגיעים לאיחוד.

כן, אם לא הבורא, אז אף פעם לא נגיע לשום דבר. את צודקת.

שאלה: לא כל כך ברור על איזו ביקורת חברתית הוא כותב. כי אם החברה היא כמו משפחה ויש לה מטרה אחת, אז ברור שמעל ההבדל אפשר להתחבר, אבל אם החברה היא אוסף של אגואיסטים וכל אחד מושך לכיוון שלו?

בעל הסולם כותב על חברה שהיא הולכת לתיקון, היא לא מתוקנת לגמרי אבל מתקדמת במדרגות התיקון.

תלמיד: אבל אם לחברה אין מטרה משותפת, אלא היא אוסף של אגואיסטים שרוצה כל אחד למשוך לכיוון שלו?

אז פשוט יש מלחמה.

תלמיד: הדעות השונות רק יקרעו את החברה לגזרים, צריך פשוט לשבת בשקט ולהתבטל.

הם לא יוכלו לשבת בשקט, כי הטבע יפתח אותם למידה כזאת שהם יהרסו, ישמידו אחד את האחר.

תלמיד: מה זה ריבוי דעות, שוני בדעות בחברה לא מתוקנת? איך זה צריך לבוא לידי ביטוי?

זה צריך להתבטא בזה שהם מבינים שהתנועה שלהם, ההתקדמות שלהם, צריכה להיות לחיבור ביניהם, וששינוי הדעות רק עוזר להם להתחבר מעל הפער עוד ועוד.

תלמיד: יוצא שהנקודה הראשונה היא פיתוח ההבנה שצריך להיות חיבור, ועם זאת הבנה שריבוי הדעות מחזק את זה.

אם זה הפוך, אז פשוט צריך לחפור קבר משותף.

שאלה: אמרת שמטרת הבריאה היא להגיע לקשר, לחיבור, גם כשהביקורת וגם כשהפירוד נמצאים בדרגה הגבוהה ביותר.

מטרת הבריאה היא שנתקשר בינינו בצורה כזאת שנקראת בורא, "בוא וראה". זה הרצון לקבל שמתגבר על עצמו ומגיע לרצון להשפיע בין כל החלקים שלו, וכך אנחנו יכולים לגלות את הכוח העליון שבטבע. אנחנו עושים אותו, כמו שכתוב "אתם עשיתם אותי", מאיפה אנחנו עושים אותו? דווקא מהרצון לקבל שלנו. כשאנחנו רוצים להתקשר בינינו למעלה מהרצון לקבל, כך אנחנו בונים את הרצון להשפיע, בזה אנחנו בונים את הבורא, וזה מה שאנחנו מגלים, משיגים ומרגישים.

תלמיד: אני מבין את זה, אבל כשיש לי דעת גדולה יותר, אז אני שואל למה שאני אעלה מעל מהדעת, כי בביקורת שלי, בתוך השכל שלי, בהיגיון שלי, אני רואה שאני צודק. זאת הסכנה פה.

אתה צריך לנסות להתנתק מההיגיון, מהרצון לקבל שלך ומכל מה שאפשר, כדי להיות לגמרי לגמרי אובייקטיבי, בלתי תלותי, ואז תראה עד כמה תתחיל לחשוב לכיוון כוח ההשפעה.

תלמיד: אתה מדבר על תכונת הבינה, שנהיה ארץ חופשיה ובצורה אובייקטיבית נסתכל מהצד.

כן.

תלמיד: אבל כשהדעת היא בכל זאת חזקה יותר וכשההיגיון גדל ומתחזק, אז הוא לא נותן לנו לעשות את זה.

זה לא שכל, זה רצון לקבל. הרצון לקבל האגואיסטי הוא שגדל ומחייב אותך לחשוב כמוהו.

תלמיד: איך אפשר לקבל את ההחלטה הזאת כדי שנוכל לבחור איחוד כשהביקורת היא בדרגה הכי גבוהה?

על ידי זה שיהיה לך כנגד זה את כוח החברה. נניח שיש לפניך מיליארד דולר ויש עוד משהו שאתה צריך לעשות, אז אתה יכול לקחת את הכסף הזה ולא לעשות כלום אלא לברוח ולעשות חיים. איך תשכנע את עצמך? אנחנו צריכים לעבוד על זה.

תלמיד: כלומר בעזרת התכללות.

התכללות. אתה צודק. "איש את רעהו יעזורו".

שאלה: בנוגע לביקורת, האם אני מבין נכון שלכל אחד יש ביקורת, את התפיסה המקולקלת שלו על העולם הזה, ואם אני לא נכנס למלחמה אלא ההיפך, מראה דוגמה של ביטול, מתפלל עבור החברים, וגם החבר מצליח להתבטל, אז בינינו מתגלה הבורא?

כן.

שאלה: אני לא צריך לתרגל את הביקורת שלי, אלא זה משהו שמגיע בצורה טבעית ואני רק צריך להיות מודע לביקורת.

כן.

שאלה: לגבי הביטול העצמי, אני יודעת שהביטול העצמי זה לא לבטל את הדעה שלי. אבל במה מתבטא הביטול הפנימי שלי כשמתעוררת ביקורת? ואם יש נגיד מחלוקת בעשירייה, אז בפני מה אני מתבטלת, בפני איזה צד?

בפני עצמך.

תלמידה: מה זאת אומרת?

את לא רוצה להיות בשום ביקורת מצד עצמך, שאת הצודקת.

שאלה: כשיש ביקורת פנימית בין חברים ושניהם מבינים מאיפה זה מגיע ועבור מה זה מגיע, מה צריך להיות הקשר הפנימי בין החברים?

הם צריכים להתחבק ולעלות לבורא, זה הפתרון הכי טוב.

שאלה: במה תלויה היכולת להתעלות מעל הביקורת שמתגלה בעשירייה?

זה תלוי בחשיבות, בחשיבות המטרה ביחס לאגו הפרטי.

שאלה: האם מתוך הכלל "ואהבת לרעך כמוך" אתה רוצה לעזור לזולת להילחם עם עצמו כמו שאנחנו משתדלים לעשות?

כן, ודאי. "איש את רעהו יעזורו", אנחנו יכולים לעזור בזה, לתת דוגמה זה לזה.

(סוף השיעור)