שיעור בוקר 04.01.2020 – הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

קריאה מתוך הספר - הבחירה היהודית: איחוד או אנטישמיות פרק 2

קריין: אנחנו נפתח בקריאה מתוך הספר "הבחירה היהודית איחוד או אנטישמיות", פרק מספר 2.

אני בכל זאת רוצה להגיד כמה מילים בהקשר לקריאת הספר, למה זה הכרחי לקחת מהשיעור שלנו זמן יקר, את השעות החשובות האלה ולהקדיש אותן לקריאת הספר.

אנחנו צריכים להבין שהנשמות שמתעוררות מסך כול כלל הנשמות שהתנתקו זו מזו ונפרדו על ידי חטא עץ הדעת, הן מתעוררות לפי מהות הרשימו שבהן. התהליך הכללי שכל הכלי עובר הוא דורש שיצאו הרשימות האלו, הנשמות הפרטיות, הנפרדות והשבורות, ושהן יממשו את התיקונים, גם אלו שיכולות להוביל את התיקון וגם אלו שיכולות להצטרף אליהן באיזו צורה, בעד או נגד. אבל בסך הכול לבירור אנחנו צריכים גם את אלו שבעד, גם את אלו שנגד, גם את הנשמות האלה שלוקחות את כל התהליך הזה ומושכות אותו קדימה, גם את אלו שמתנגדות לזה. אבל בסך הכול מתבררות הנשמות שצריכות לאותה עת להשתתף בתהליך.

לכן אנחנו צריכים להבין שזה שאנחנו נולדים, זה שאנחנו נמצאים בתהליכים כאלו ובזמן מיוחד ובצורה מיוחדת ששייכים לעם ישראל, או שמצטרפים לאותה קבוצה שנקראת "ישר א-ל", או שמצטרפים לאומות העולם בכל מיני שבעים הסוגים שלהם, זה הכול כדי לממש את הרשימו שלנו, במודע או לא במודע. מי שיש לו נטייה לגלות את התהליך הזה, מה שקורה עימו, אם יש לו נטייה לזה, הוא נקרא "ישר א-ל", "ישראל", כי שם הפתרון בעצם. בגילוי הבורא שם הוא מוצא את כל המילוי שלו לחסרונות, לשאלות.

מה בעל הסולם כותב?

קריין: בתורת הקבלה ומהותה כותב, "שמח אני שנבראתי בדור כזה, שכבר מותר לפרסם את חכמת האמת. ואם תשאלוני מאין אני יודע שמותר הוא? אשיב לכם, משום שניתן לי רשות לגלות, כלומר, שעד עתה לא נגלו לשום חכם, אותם הדרכים שאפשר לעסוק עמהם בפרהסיא בפני כל עם ועדה, ולהסביר כל מלה ומלה על אופנה.

וזהו שהעניק לי ה' במדה שלמה, אשר מקובל אצלינו, שזה אינו תלוי בגאוניות של החכם עצמו, אלא במצב הדור, על דרך שאמרו ז"ל "ראוי היה שמואל הקטן וכו' אלא שאין דורו זכאי לכך", ועל כן אמרתי שכל זכייתי בדרך גילוי החכמה, הוא מסבת הדור שלי."

כך גם אנחנו. צריכים להבין שלאף אחד אין כאן איזו פרוטקציה מיוחדת מהשמיים, אלא בגלל שנותנים לו הזדמנות להצטרף לתהליך. בלהצטרף לתהליך אנחנו צריכים להבין שיש גם את אלו שהם בעד, אלו שהם נגד ואלו שהם באמצע, כי הדור צריך לברר ואנחנו צריכים להתקדם בצורה שאנחנו מבינים, מרגישים, מבררים ומסכימים. וההסכמה היא תמיד מתוך אי ההסכמה כ"גילוי האור מתוך חושך" לפי אותו כלל. לכן ברור שחשובים לנו אנשים שמנוגדים לזה, ובעד התהליך הזה.

לכן לא להתבייש להביא כל מיני ספקות, רק שיהיו ברורים, מבוססים ולא סתם כמו תינוק, "לא רוצה", ובצורה כזאת אנחנו נברר את העניינים. אבל ברור לי ואני מאוד רוצה שיהיה ברור גם לכם, שאם אנחנו לא נלך יחד עם התפתחות הדור מה שקורה עכשיו, אנחנו לא נגיע לשום מימוש שלנו, הפרטי והכללי. זה ברור.

יש עוד הרבה פסוקים כאלה מהמקובלים שמדברים על התהליך ועל הדור, ואנחנו לא מיוחדים. אפילו יחידי סגולה כמו בעל הסולם, גם זכו רק בגלל שהדור היה רשאי, הדור היה זקוק, היה חייב לבצע את התהליך והוא לקח את התהליך הזה והוביל אותו. אז אתם אותה הקבוצה, כי אנחנו לא כמו בדורות הקודמים שעל ידי משה, יהושוע וכן הלאה יכולים להתקדם. אלא עכשיו זו הקבוצה, אפילו הקבוצה העולמית שלנו, שכולם צריכים בסך הכול לתת דוגמא איך אנחנו מתקדמים לקראת התיקון. ורק בעוצמה כזאת, בחיבור בינינו דווקא כך נתקדם. אף אחד לא יוכל לממש את התיקון שלו, להשיג את המטרה מה שהוא חולם בצורה אישית. את זה תשכחו. אתם יכולים להיות קצת רוחניים במשהו ולא יותר, אלא רק יחד, כמו שכותבים רב"ש, בעל הסולם וכל יתר המקובלים. ואז הכול נפתח לפנינו.

לכן חשוב לנו לקרוא את הספר, לדעת באיזה מצב אנחנו נמצאים. איך מיום ליום אנחנו מתגלגלים יותר ויותר קדימה בשמאל או בימין, להתחיל לראות את הדברים האלה איך אנחנו נזרקים מימין לשמאל ומשמאל לימין. איך אנחנו מחזיקים, ובעצמנו נתחיל לייצב את ההתקדמות בקו האמצעי. זה עוד יהיה לפנינו. במידה שאנחנו נרצה לייצב את הדברים ממש, את היחס שלנו, נראה עד כמה כל הספינה הגדולה הזאת של כל האנושות נוטה לכאן או לכאן, ועד כמה אנחנו יכולים על ידי המאמץ הקטן שלנו אבל המאוד מועיל לסובב את ההגה. אז הספינה הענקית הזאת לפי ההגה הזה תלך למקום הנכון.

זו העבודה שלנו, אנחנו נצטרך לראות את זה, להרגיש את זה, לכוון את עצמנו ולהוביל בזה, ממש להוביל. אתם צריכים להרגיש בזה אחריות, רצינות ולא סתם, "אני לא רוצה, לא נראה לי לפי החינוך שקיבלתי או לפי הפילוסופיות שלי". אני מקווה שאנחנו יחד נעבוד על הדברים האלה. ומי שכן, כן, ומי שלא, לא. לא יישארו כאן כאלה שהם באים לשמוע כמו באוניברסיטה. אלא או שזאת קבוצה שמובילה ומועילה, או שלא יהיה איתנו שום חשבון.

שאלה: מה זה נקרא לסובב את ההגה בינינו?

עד כמה שאנחנו מכוונים את עצמנו בקו האמצעי, ש"על כל פשעים" מצד שמאל, "תכסה אהבה" מצד ימין, ואז באמצע יהיה הקו האמצעי. כי אנחנו לא מוחקים את השמאל, אני לא אומר שתמחק מה שיש לך נגד, אלא תראה עד כמה הנגד מעורר בעד כשאתה עושה חשבון נכון, ואז אתה נמצא בקו האמצעי, זה נקרא לסובב נכון את ההגה.

וההגה צריך להיות תמיד מכוון. זה נקרא הנקודה האמצעית, המרכזית שלך, והיא תמיד צריכה להיות מכוונת "לישראל אורייתא קודשא בריך הוא, חד הוא." "ישראל" זה אנחנו, שרוצים להיות, "אורייתא" זה כל האור העליון שמכוון אותנו וסביבנו כל האנושות, ו"קודשא בריך הוא" שמתגלה במרכז הקבוצה, במרכז המעמד שלנו. זה נקרא ההגה שאנחנו כך מכוונים אותו.

תלמיד: קראנו בקטע שכל מה שבעל הסולם פתח זה בזכות הדור שראוי, וראינו שגם בתקופה שלו הנאציזם עלה בצורה מאוד חזקה.

אז מה? אם הוא לא היה יודע או כן היה יודע, זה היה משנה או לא? מה אתה חושב? הוא לא ראה את זה? הוא לא עבר אחר כך את כל הדברים האלה שהיו ממש מול העיניים שלו? אתה חושב שהוא עבר את השנים האלה, היה בירושלים וידע מה שקורה באירופה, ולא עשה כלום? אתם מוחקים את השנים האלו כאילו שלא היה כלום. אלא הוא רצה להתערב, אבל היהודים היפים האלו לא נתנו לו. כולם הלכו לאן שהלכו ומה הוא היה יכול לעשות?

כך זה קורה. יש לך זמן לבירורים, לבחירה חופשית, להחלטה, אבל אחרי שאתה מחליט, זה עובר למשחית וזהו. זה גם תיקון, אבל תיקון בדרך בעיתו.

תלמיד: אפשר להסתכל על ההתעוררות הזאת של השנאה, כהזדמנות להפצה?

אלא מה? ודאי שבעל הסולם כך רצה להשתמש בזה כדי לעורר את האנשים. זו הזדמנות להפצת חכמת הקבלה דווקא, הזדמנות להפצת החיבור. כל מה שהוא כתב, הוא כתב בגלל שזה היה נדרש על ידי התפתחות הדור. אבל אחרי שסגרו לו את כל האפשרויות, הוא כתב את פירוש הסולם על ספר הזוהר, ועוד כל מיני דברים כאלה, זאת אומרת שלא הכרחיים ממש לדור, אלא משהו כללי.

תלמיד: כדאי להתעסק בנקודה הזאת, מתי זה מפסיק לתמוך ומתפרץ כמשחית, או שפשוט לעשות את המקסימום?

תתעסק. אם אתה חכם כזה, תתעסק.

תלמיד: האם אנחנו צריכים לעשות את המקסימום שלנו ולא להתייחס למה שיקרה?

מה זה מה שיקרה? איך אתה עושה חשבון? אני לא מבין את היחס הילדותי הזה. איך אתה עושה חשבון מה שיקרה, ומה שאני צריך לעשות? יש לפניך כמה דברים ברורים, תעשה ביניהם חשבון ותראה לאן אתה הולך.

אבל רק תדעו, שאם אתם רוצים להגיע למימוש הפנימי שלכם, אין לכם שום סיכוי לעשות את זה, אלא להצטרף לאותו הכיוון שהבורא רוצה להוביל את הדור, נקודה. כל היתר זה החשבון שלכם. אני לא הולך ולא מכוון אף אחד בצורה אישית. אתם צריכים לבחור בזה וזהו. ופחות חכמות, "נעשה כך או נעשה כך, זה או זה".

לכן אנחנו קוראים את הספר, כדי שאתם תבינו מה שקורה, ועד כמה שאתם תוכלו באמת לכוון את עצמכם. כן תוכלו לכוון, בבקשה. לא, אתם תדעו. אפילו אם אתם נמצאים בקבוצה כביכול, ברוחניות אין חכמות, במידת ההשתתפות שלכם כל אחד יגיע למה שיגיע. יכולים לשבת כאן אנשים שיראו את התיקונים ואת המצבים המתקדמים. ויש כאלה שישבו כאן כמו שעכשיו יושבים, מחממים את הכיסא. אני מזהיר אתכם.

שאלה: שאלה עקרונית. אני לא מבין איפה הגבול בין לשבת, לשתוק ולקבל כל דבר שיש בלי לצייץ.

לא לשתוק. אנחנו צריכים לברר, אבל לברר בצורה עניינית. אני לא אומר "לא". אבל תראו מה שכתוב כאן, תראו מה שכותב בעל הסולם, אנחנו נביא עוד פסוקים ועוד דברים. אבל לא להישאר עם הביקורת הפנימית שיש לכם, אלא כן להביא אותה, לברר, לשאול. אני בעד שתשאלו.

תלמיד: כי אני מרגיש שיש לי התנגדות לכמה מסרים, רעיונות, מחשבות. יש מקום לביקורת, או שפשוט להבין שאני בחוסר השתוות?

לא. יש מקום לביקורת.

תלמיד: מה זו ביקורת נכונה?

ביקורת נכונה זה שאני קודם כל שואל את השאלה כאילו שהיא לא שלי. אני מנתק את האני שלי. אלא רק שואל על העניין עצמו, ולא עד כמה שאני קשור אליו, שסבתא שלי אמרה לי את זה, ויש לי בעיות כאלה במשפחה בגלל זה. אלא אני לוקח את המסר עצמו, אני מעבד אותו בצורה מדעית, בוא נגיד כך, ללא הרגשות שלי ובצורה כזאת שואל. כי בצורה כזאת אני רק יכול באמת לקבל תשובה אמיתית.

שאלה: הזכרת עכשיו שצריך להצטרף לבורא שמנהל את הכול. אם הבורא מנהיג את הכול, מה אני צריך לעשות באופן קונקרטי?

הכול חוץ מהבחירה החופשית עושה הבורא, אתה צריך לעשות רק בחירה חופשית. לעשות, זאת אומרת, לממש. זה הכול. הבחירה החופשית שלך זה שאתה עם כל הנתונים הפנימיים, הנטיות שלך מצטרף לתהליך ש[בו] כל הנשמות נעות לכיוון התיקון הכללי.

שאלה: בחירה חופשית היא של כל אחד בעשירייה או שאפשר להפעיל לחץ בתוך העשירייה על חברים מסוימים, או באופן כללי ליצור אווירה שלוחצת?

בחירה חופשית רצוי לממש בתוך העשירייה בין כולם. אולי יש כאלה מקרים שאי אפשר. אני לא יודע, אבל בחירה חופשית זה בתוך עשירייה. בחירה חופשית זה שאני נכלל בתוך עשירייה, אני מתחבר אליהם בלב ונפש כמה שאפשר. אני ממש כאילו נעלם שם, אחר כך אני משתדל להוסיף לדבקות שלי גם מוח וגם לב, כמה שאפשר, עם כל העליות, הירידות. ובזה אני ממש גדל בתוכם. כמו עובר בתוך הרחם, עד כמה שיש לי עליות וירידות, אבל אני בכל זאת קשור איתם בכל המצבים האלו זה נקרא שאני "גדל".

שאלה: אתמול קראנו בספר, והבנתי שיש קצת מחשבות חדשות לגבי זה, שהדמוקרטים בארה"ב מהווים סכנה.

כן.

תלמיד: בכלל, מדובר על השמאל. אני זוכר שגם הייתה לי אותה שאלה כשקראתי שבעל הסולם מאשים את הצדוקים. מדברים על איחוד מצד אחד, ומצד שני יש איזו בעיה עם חלק כאילו פוליטי. איך זה מתיישב?

אנשים בדרגה מיוחדת, מסוימת, רפובליקנים, דמוקרטים, דרך אגב הם יכולים להתחלף, זה לא עניין של השמות, פשוט בזמננו, בהיסטוריה שבה אנחנו נמצאים, בתהליך הזה, יוצא לך שכוח ההרס נמצא בשמאל יותר מאשר בימין. לא חסר גם בימין, אבל בשמאל נמצא יותר מאשר בימין. זה הכול.

הרבה אנשים עדיין נמצאים בטעות שחושבים שהשמאל זה כמו שהיה פעם שמאל, שלפעמים הם מדברים יפה וזה נקרא "שמאל". הם לא מודעים, וגם אני לא לגמרי, כי גם גדלתי כך, אני רק נותן לעצמי איזה דין וחשבון. גם אני גדלתי ברוסיה בפרופגנדה שלהם, ששמאל זה הכול וימין זה פשיסטים, ודווקא לא ההפך.

יוצא שהשמאל היום זה הכוח ההרסני, הכוח שמפלג את החברה, הכוח שמביא כל מיני תנועות קיצוניות למיניהן, רוצה להביא אותן למרכז החברה וכן הלאה. לומפינים למיניהם. זה היום שמאל.

תלמיד: כשמגיע האיחוד הוא לא מתגלה מעל כל הדעות האלה, מעל כל הדברים האלה?

לא. איחוד לא יכול להתגלות מעל כל הדעות האלה מפני שהם לא מסוגלים להתחבר ולוותר. איחוד זה עם זה, כשאנחנו מבינים שיש לנו בחברה כאלו וכאלו נטיות, וזה לגיטימי, כך אנחנו בנויים. מאיפה זה בא? זה בא מתוך הטבע שהבורא ברא. אבל כשאנחנו צריכים להבין שלמעלה מהטבע הזה אנחנו צריכים להתעלות ולהשתדל למצוא את עמק השווה, את הקו האמצעי, את שביל הזהב, והם לא מסכימים. דווקא השמאל הם פשיסטים שלא רוצים לקבל שום דבר חוץ מאת עצמם.

אתה לא מבין את זה, ואתה לא רואה את זה כי אתה משוחד. אני מבין אותך, ואני לא מאשים אותך, אלא ככה חינכו אותך. אני יודע על עצמי, אבל אם אתה תראה מאיפה יוצאים כל אלו שמתקיפים, טרוריסטים, מאיפה יוצאים? הכול מהשמאל. היה פעם קצת אחרת. לא. בזמן האחרון ככה זה. אין לי שום בעיה להיות בקשר איתם, אבל אם הם מבינים שצריך להיות גם ימין, שצריך להיות מאוזן.

תלמיד: אז מה זה "על כל פשעים תכסה אהבה"? רק עם מי שמוצא חן בעיני אני ב"על כל פשעים.."? אם פשעים, אז פשעים.

אז איך תעשה איתו אהבה? אני שואל אותך, אם הוא רוצה להרוג אותך, להרוס אותך? הוא לא מקבל אותך בשום צורה? הם יותר פשיסטים מהימין. הם לא מקבלים שום דבר. אני לא מדבר על אלו שם בישראל או משהו, אבל "שמאל שמאל", מאיפה יוצא לך כל השמאל? צ'ה גברה, קסטרו, עוד כל מיני כאלה, מאיפה הם יוצאים? מהשמאל. מאיפה יוצאים לך כל האלו הקיצוניים באסלאם? זה שמאל. והם לא מסכימים לאיזו פשרה, לאיזו אהבה, לאיזה חיבור מעל הפשעים. איפה? איפה ראית שמאל שמוכנים? אני לא רוצה להיכנס לפוליטיקה, אבל זה ככה.

אני לא מכבד, לא זה ולא זה. זה בעיני שתי צורות האגו שהבורא משחק ככה באדם עד שיחכימו. אבל צריכים להיות קצת [יותר] בבירור הנכון.

זאת אומרת, אם אתה רוצה להבין משהו, אתה צריך להשתדל לגשת בקו האמצעי, עד כמה שאתה מסוגל, אתה צריך בכל זאת לקחת את עצמך ולהיות ניטראלי, במקצת, אבל כל פעם במקצת, במקצת, אז אתה תראה מה שקורה.

אם אתה אומר שאין מה לעשות זה לא טוב. אתה לא תגיע לבירור. לא אכפת לי במה שתישאר, אבל לבירור אתה לא תגיע, כי יש לך מלכתחילה נקודה שמושכת אותך לאיזה כיוון. אתה תראה את גמר התיקון שהוא צריך להיות בהתחברות בין כולם. מי בעד להתחבר ולעשות פשרה? רק לא השמאל.

בימינו מה שנקרא "שמאל", זה לא השמאל האמיתי שקראת עליו שם במאה התשע עשרה.

כל הזוועות שנעשו ברוסיה, בגרמניה, מאיפה זה בא? אתה לוקח שכבה העליונה ממה שהם אומרים, דברים יפים, וזה אתה מקבל כמהות שלהם. אבל זה לא נכון. אתה תתעמק בפנים ותראה מה שהם עשו במשך מאה השנים אחרונות.

תלמיד: יש חלק גדול באוכלוסייה שתומך מטעמים, תקרא לזה, "מוסריים, חינוכיים".

זה מה שהם אומרים בצורה יפה.

תלמיד: נכון.

אנחנו מתקדמים לפי השמאל של החברה שלנו. איפה ראית את ההתקדמות הזאת בצורה יפה? מה יש לך, משנה לשנה יותר זנות, פשעים, גנבות, כל הדברים האלה? גם הדרגות הגבוהות ביותר, הכול בא לפי המשפטים היפים שלך. מה קורה לך עם חינוך? תראה מה שקורה בבתי ספר, בכל כיתה וכיתה שאתה נכנס, כל הדברים האלה, זה שמאל חוגג. מה יש לך טוב מזה?

תלמיד: אנשים דורכים בעמדות האלה כי הם מדברים על לקבל את האחר וכולי.

אנשים מדברים בגלל שכלי התקשורת מבלבלים אותם. זה מה שאנשים מדברים. תסתכל על כל אימא, עד כמה שהיא ממש סובלת, מצד אחד, מצד שני, איך שהיא מדברת. זה עניין של החינוך של כלי התקשורת.

אם ממשיכים כך, אז מגיעים לשבירה. מתוך השבירה מתחילים לחשוב אולי קצת אחרת, כי כבר אין ברירה. מגיע זמן שניתן למשחית לעשות את שלו, ואז אנחנו מרגישים רע. ואז מתחילים אולי קצת לחשוב.

[תנועת] השמאל לא נותנת לעשות פשרות. לא נותנת. עד הסוף היא צריכה להיות ב"חופש לכולם". ומה חופש? שיהיו לך כל מיני חברות חופשיות שיעשו תהלוכות מהבוקר עד הלילה ברחובות? אתה רוצה ככה? אני לא חושב שאתה בעד שהילדים שלך יהיו שם? אז למה אתה בעדם? זאת המהות שלהם. בזה הם מבריקים, עם הדגל הצבעוני שלהם. יש לזה מקום, אני לא אומר שלא, אם יש נטייה כזאת באדם, אבל במידה, ביחס, בהתאם לזה.

אני לא רוצה להיכנס לדברים האלה, לסטות לגמרי מהספר, זה חבל, זה באמת לא הנושא. אני לא נגד שום דבר, רק בכול ביחס הנכון. אנחנו קוראים את הספר. אני רואה שאולי זה מיישר אותנו. אני אומר לכם, אם זה לא יעזור לכם, אתם תצטרכו לעזוב אותנו. אני אומר ברצינות, לא תסכימו למה שאנחנו נעשה. החברה תפלוט אתכם.

פרק 2: שנאה עצמית בעת העתיקה

"אם אנו בוחנים את האירועים הטראומטיים ביותר בתולדות האומה שלנו, עולה מתוך הייסורים הִישנות של עובדה מטרידה: כאשר אנו שונאים זה את זה, אחרים שונאים אותנו ביתר שאת ולבסוף גם מענישים אותנו. בפרקים הבאים נבחן את הטרגדיות המחרידות ביותר של אומתנו ונצביע על התהליך שמתרחש לפני התפרצות כל אסון. מכיוון שתהליך זה משותף לפרקים הטראומטיים ביותר של אומתינו, אם נלמד כיצד לזהות אותו נוכל לייצר נוגדן שימנע את הישנותו בעתיד.

מילה על ההתבוללות

ההיסטוריה מראה שלפני כל משבר גדול יש תקופה שבה עמנו מתפרק יותר ויותר, וחברי האומה מתנתקים זה מזה. בפרקים הבאים אסקור את תולדות האומה היהודית ממצרים ועד חורבן בית שני. כפי שתראו, לנטייה שלנו לפגוע בעצמנו יש שורשים עמוקים בעברנו.

אבל לפני שנצלול אל דברי הימים של עמנו עלינו להבין תופעה בולטת שעומדת במרכזה של כל מצוקה שחווינו לאורך הדורות: ההתבוללות. חשוב לציין שכאשר כתבי הקודש או היסטוריונים קדומים מתארים תהליך של התבוללות, זהו כמעט תמיד תסמין של הידרדרות בלכידות החברתית, והפילוג הזה הוא הנושא שאליו אני רוצה להתייחס.

כנזכר לעיל, כאשר העברים הקדמונים הפכו לעם, הם נדרשו לעמוד בדרישה אחת ויחידה: להתאחד "כאיש אחד בלב אחד". לפיכך ניתוק מהיהדות פירושו בראש ובראשונה הסתלקות מאותו חוק האיחוד. זוהי הסיבה שכאשר רבי עקיבא, שתלמידיו מסרו לנו את המשנה ואת ספר הזוהר, ניסה להציל את ירושלים מחורבן שני, הוא הכריז כי "ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה."

אין זה מקרה שהרב נתן שטרנהרץ, תלמידו של רבי נחמן מברסלב, כותב כי "'ואהבת לרעך כמוך' הוא הכלל הגדול של התורה, לכלול אחדות ושלום, שהם לב החיוניות, ההתמדה והתיקון של כל הבריאה, כאשר אנשים בעלי השקפות שונות נכללים יחד באהבה, באחדות ובשלווה".

לכן מאז העת העתיקה, וכפי שנראה בהמשך, עד ימינו, ההתבוללות – כלומר, הפרישה מחוק האחדות שעיצב אותנו כאומה – היא שעומדת בבסיס הבעיה, ולא דרגת ההקפדה של האדם בשמירה על ה"מנהגים", כפי שמורי הרב ברוך שלום אשלג (הרב"ש) היה מכנה את המצוות המעשיות.

מצרים – סיפור על שנאת אחים ומחירה

סיפור גלותנו במצרים לא יכול היה להיות דרמטי יותר: הוא מתחיל בשנאה עזה בקרב אחים, ממשיך בפיוס ובשגשוג, צולל לפרידה ולמשבר, ומסתיים באחדות ובהימלטות ניסית. הפרס על השבת האיחוד בינינו: הקמתו הרשמית של העם היהודי, יחד עם החובה להיות "אור לגויים".

זרעי הגלות הוטמנו הרבה לפני שיעקב ומשפחתו הגיעו למצרים. הם התחילו בשנאת בני יעקב לאחיהם הצעיר, יוסף. ספר בראשית אינו חוסך בפרטים כשהוא מספר כיצד האחים זממו להרוג את יוסף, שאותו הם כינו בזלזול "בעל החלומות הַלָּזֶה" (בראשית לז, יט).

על אף שהאחים החליטו בסופו של דבר להמתיק את פשעם, להימנע מלהרוג את יוסף ולהסתפק בהשלכתו לבור, התלמוד (שבת י, ב) מסביר כי שנאתם ליוסף היא הסיבה שבגללה בני ישראל יצאו לגלות מצרים. הוא כותב כי האחים קינאו ביוסף על היותו בנו האהוב של יעקב ועל כך שיעקב נתן לו את כתונת הפסים. איבתם הייתה כה עזה עד שהם רצו להרוג אותו. והם אכן היו עושים זאת אלמלא התערבותו של ראובן, בנו הבכור של יעקב. זוהי הסיבה שבמקום להרוג את יוסף האחים החליטו להשליכו לבור, ובהמשך מכרו אותו כעבד לשיירה של ישמעאלים שנסעו לכיוון מצרים (בראשית לז, כה).

התיקון מגיע באמצעות המחילה של יוסף. על אף שהיה בעת ההיא המשנה למלך מצרים, ופרעה הסיר את טבעתו "וייתן אותה על יד יוסף" (בראשית מא, מב), יוסף לא היה נקמני כלל כלפי אחיו. במקום זאת הוא הפגין כלפיהם חמלה, אהבה ונדיבות. כשהגיעו למצרים בחיפוש אחר הקלה מהרעב שסבלו ממנו בכנען, הוא גרם להם בחכמה להביא את יעקב אביו למצרים, ואז הרעיף עליהם טובה בכך שנתן להם את הקרקע הפורייה ביותר במצרים, ארץ גושן (בראשית מה, ט-יא). שם הם חיו בשגשוג עד סוף ימיו של יוסף. באופן זה הוא יצר את האיחוד בין אחיו, כפי שחזה מראש בחלומו, אותו חלום שבזמנו העצים את שנאתם אליו עד כדי כך שהם רצו להרגו.

תחת שלטונו של יוסף בני ישראל היו מאוחדים ומצליחים. אך לאחר שיוסף מת הם החלו להתפזר ורצו להתערבב עם המצרים. "בני ישראל החלו להסתיר את יהדותם", כותב פרופ' צבי שמעון מאוניברסיטת בר-אילן, "הם היו שקועים בתרבות המצרית, השתתפו בהתלהבות באירועי תרבות מצרים ואימצו את דרכי הבילוי שלהם. תיאטרון מצרי ואירועי ספורט היו בילויים פופולריים בקרב היהודים". זִכרו את תיאור ההתבוללות הזה מכיוון שלאורך ההיסטוריה של עם ישראל, בכל פעם שגדלה המחלוקת בינינו, אימוץ התרבות המקומית יהיה הסימן הראשון והבולט שלה. אין שום נזק בשעשועים ובמשחקים, אך עם זאת כאשר הם מעידים על התפוררות, משמעות הדבר היא שאנחנו מאבדים את בסיס העם שלנו. ובשל המשימה הייחודית שלנו – להציג אחדות לעולם – הפירוד בינינו תמיד גורם לשנאה כלפינו.

לצערם הרב של בני ישראל, ככל שהם רצו להיטמע במצרים, כך פנו פרעה וכל מצרים נגדם. ספר הזוהר (פרשת שמות) שואל "מדוע הוגלו ישראל ומדוע דווקא למצרים?". התשובה שנותן הזוהר היא ש"[הבורא] הגלה אותם למצרים, שהיו בעלי גאווה ומבזים ומואסים בישראל", ולכן לא רצו שהעברים יתערבבו איתם. המדרש מוסיף גרסה מפורשת יותר של הסיפור, בהפניית אצבע ישירות אל ההתבוללות: "כשמת יוסף הפרו ברית... אמרו 'נהיה כמצרים'... וכיוון שעשו כן הפך הקדוש ברוך הוא האהבה, שהיו המצרים אוהבים אותם לשנאה, שנאמר 'הפך ליבם לשנוא עמו להתנכל בעבדיו' (תהלים קה, כה)". אנו נוטים לחשוב על המצרים רק כעל אויבי ישראל, אך תפיסה זו מתעלמת מתחילת שהותם של ישראל במצרים, כאשר יוסף היה המשנה למלך פרעה, ויעקב בירך את פרעה שתמך בשמחה בהחלטתו של יוסף להעניק לישראל את השטח הפורה ביותר במצרים.

לאחר מות יוסף התפצל עם ישראל והוא נותר מפולג עד הגעתה של אחת הדמויות הבולטות ביותר בתולדות העולם: משה. כשהגיע הוא החל לאחד שוב את ישראל תחת הנהגתו עד שבסופו של דבר הצליחו להימלט משלטונו של פרעה, שכאמור, בעקבות התפוררותה של ישראל כאומה, פנה נגדם.

במדבר, למרגלות הר סיני, עם ישראל חיזק את אחדותו עד כדי כך שהם נהיו כאחד. זו הסיבה שרש"י, הפרשן הגדול בן המאה האחת עשרה, תיאר אותם "כאיש אחד בלב אחד". רמת האחדות הזו הייתה מה שנדרש מאוסף הזרים שאימצו את המסר של אברהם בכדי להיות מוכרזים רשמית כעם. שם, למרגלות ההר, הייתה לידתו הרשמית של עם ישראל. מכאן והלאה גורלנו יהיה תלוי באחדותנו. הדוגמה לחוסר חיבור ולשעבוד לעומת אחדות וגאולה שחוו בני ישראל במצרים הייתה ללקח עבורם לשמור על אחדותם מעל ולמרות האגואיזם שגדל תדיר. כפי שנראה בהמשך, הקשר הזה שבין חוסר חיבור וצרות לא נשבר מאז, אך למרבה הצער הלקח לא נשמר."

שאלה: קודם כל אני קראתי מה שקראנו דרך השיעור, אז יכול להיות שזה בא בהמשך, אבל ממה שאני מתרשם כרגע, בעיקר כאן כשאנחנו מדברים על מושגים כמו "התבוללות" וכל הנושא הזה של יוסף, לי זה מאוד ברור שאתה בא מתוך חכמת הקבלה, אני מבין את המושגים ולא זה הולך. אבל כשאני מסתכל על סתם ישראלי שקורא את זה, ובטח על מישהו שנמצא בארצות הברית ומאוד דואג לנושא ההתבוללות אצל הילדים שלו, אז אפשר לקחת את הדבר הזה למקום של לאומיות. ולכן יכול להיות נכון להקדים לכל זה הקדמה קצרה על כך שהספר הזה מגיע מתוך חכמת הקבלה ושהמושגים האלו הם מושגים שקשורים לא', ב', ג'.

מה זה יעזור להם שאני אגיד שזה בא מחכמת הקבלה? הם לא נמצאים שם, שהם יקחו את זה ויסתכלו שזה מחכמת הקבלה.

תלמיד: אבל אם למשל אומרים שמראש חכמת הקבלה עוסקת בכל הנושא הזה של "ואהבת לרעך כמוך", ומתוך זה נותנים כמה מושגי בסיס, יסוד, כמו שאנחנו מדברים על אברהם ועל יוסף ועל משה, ועל הנושא הזה של מה זה בכלל להיות יהודי לפי חכמת הקבלה, אם יש לך את זה, אפילו במבוא, בהקדמה, כשאתה קורא את המילים האלה זה כבר בא לך בקונטקסט אחר.

טוב, אני לא יודע בדיוק איך לעשות זאת, אולי תכתוב ותמליץ לצרף אל זה.

תלמיד: בהמשך לזה, אני פשוט כל הזמן מנסה להקשיב דרך המשפחה שלי שם בחו"ל ולראות איך הם מגיבים. ומבחינתם, אם הם שומעים אחדות אחדות, מה שהם מדמיינים זה, "טוב, אולי כן נלך לבית כנסת בשבת הזאת להגיד שלום לכמה יהודים באזור שלי. זה מאוד ברור ומרתק אפילו, אבל זה אומר עכשיו שאני צריך להיות באחדות? אני לא מבין מה זה". אני גם יודע מהם, שהם לא מרגישים איזו שנאה כלפי פלגים יהודיים בארצות הברית כי הם לא כל כך באינטראקציה איתם בשביל לשנוא אותם. הם הולכים לעבודה, מדליקים נרות בחנוכה, מידי פעם אומרים שלום בבית כנסת בקהילה, הם לא מרגישים איזו דחייה, שיש איזו בעיה. הם מאוד שמחים להיות יהודים.

לי אין מה לענות. אנחנו כותבים כאן ודאי מהזווית שלנו, קשה לנו ממש להתלבש ביהודי האמריקאי יכול להיות, ואולי הוא לא בדיוק ימצא את עצמו בתוך הספר. איך אנחנו מתכוונים אליו, אני לא יודע.

מה אתה חושב?

תלמיד: זה לא כזה פשוט. מצד אחד, הם מאוד מרוצים ביהדות שלהם, הם מבסוטים, טוב להם ככה. כל עוד אתה לא מציב לפניהם גרסה אחרת שמתחילה ללחוץ עליהם, על החיים אז בסדר.

כן, זה ברור.

תלמיד: כאילו כל אחד בד' אמותיו, אין ערבוב כל כך. וזה בסדר, כל אחד חי לפי אמונתו ואין שום בעיה. הם באמת לא מרגישים נפרדים כל כך זה מזה, לכן באים אנטישמים וכוללים את כולנו בחבילה אחת. אבל שוב, זו דרך רעה.

תלמיד: גם בהקדמה לפרק הזה כתוב שלמדת מרב"ש שהתבוללות זה לא אומר על מנהגים, אלא יציאה מאחדות. אז האדם אומר, מה זה אחדות אם לא לעשות את המנהגים האלה? אני ישר קולט את הבת דודה שלי שכן התחתנה עם נוצרי, והיא סגרה עכשיו את הספר ברגע שקראה את ההקדמה הזאת, זה כבר לא מעניין אותה, כי פגעת בה עכשיו. ובעלה דווקא להיפך, הוא דוגמה לאחדות. הוא דוגמה לאדם שבאמת בני אדם חשובים לו. לכן קשה להעביר את מה שאנחנו רוצים להגיד.

טוב, ודאי שבספר הזה אנחנו לא נוכל לצרף את כל הטענות, כי כאן אנחנו נשמע אולי אחת ממיליוני טענות צודקות שלא נגענו ולא ביררנו. זה ברור. אני לא יודע, אני לא רואה תרופה לזה. אי אפשר להרחיב את הספר עד כדי כך, יכול להיות עוד קצת ועוד קצת, נראה, יכול להיות שנצטרך לקרוא כמה פעמים ולהתייעץ עם עוד כמה אנשים. אני לא יודע. אני יודע רק דבר אחד, שמי שסוגר את הספר אז שיפתח את הדלת שלו לצרות. שיידע שזה ככה לפחות.

שאלה: שאלה כזאת של פנטזיה, אבל אולי זה יעזור לנו בהסבר. בוא נגיד שעכשיו המון יהודים מארצות הברית קוראים את זה ומרגישים, יש פה משהו. מה הפלוס אחד, מה הם צריכים לעשות? להתחיל להיפגש ולדבר על אחדות? מה הם צריכים לעשות? אלא אם כן אומרים להם לבוא לפה ולהתחלק לעשיריות.

לא. רק לדעת. הבירור קודם כל הוא בידיעה ובמשהו בהסכמה. אחרי שהם מבררים את זה, שיסכימו לזה שאחדות זה חוק הטבע ואנחנו אחראים לזה שכל האנושות תקיים אותה. את זה בסך הכול הספר אומר.

תלמיד: אז אני אומר בסדר, אני מסכים, אבל מה זה דורש ממני? כי אני לא מבין מה בסוף נאמר. כי שוב, כשנפגשים שם כמה יהודים, הם דווקא מרגישים, הנה היהודים שלי, איזה יופי, יש לנו את הדבר המיוחד הזה. הם כן מרגישים אחדות ביניהם, בזה שהם יהודים. לפחות הרפורמים, חילונים, לא יודע איך לקרוא להם. אם תושיב אותם בברוקלין עם היהלומנים, כן תהיה שם שנאה מטורפת, אבל בין היהודים שמידי פעם מדליקים נרות, יש המון הזדהות, יש המון כוח ביניהם.

אז נקווה שמהמשך הספר שאנחנו נמשיך לקרוא, הם יבינו שזו לא אותה אחדות שיש בהם. שאחדות היא קצת יותר מחיבור החיצון פעם בכמה חודשים או משהו.

תלמיד: היהודים האלה בסופו של דבר הם יושבים כל אחד עם עצמו וזה ה"עמך" של היהודים בוא נגיד כך, אלה היהודים הרגילים. הם לא מעוררים פילוג, הם לא מעוררים שנאה, לא בין היהודים ולא בתוך האמריקאים. אבל יש בהחלט ארגונים יהודיים מאוד מאוד פעילים, כולם בקרב השמאל, אין מה לעשות, הדמוקרטים, הפרוגרסיבים, לא חשוב איך תקרא להם, שהם מאוד מעוררי מדון, מחלוקת, הם אגרסיבים מאוד גם ברמה החברתית, גם ברמה הפוליטית הגבוהה ביותר בארצות הברית ואנחנו כבר רואים שזה מעורר במפורש כנגד יהודים שנאה מאוד גדולה. אפילו האוונגליסטים, שתמיד תמכו מאוד בעם היהודי ובעם ישראל, היום מדברים על הפיכה שלטונית שנעשית על ידי יהודים, וזו בעיה. אז אם כבר הספר צריך להשיג משהו, זה דה-לגיטימציה לגישה הזאת של יהודים, להרגשה הזאת של "אני יותר חכם מכולם, אני יותר מבין מכולם, אל תגידו לי איך לנהל את זה, אני הפרוגרסיבי, המתקדם, הפתוח", כאשר הפתיחות האמיתית היא רק למי שחושב בדיוק כמוני. אם לא, אז אין לו ממש זכות להתקיים. הם לא רואים שזה פאשיזם.

נמשיך.

"עִם חרבות בלשונם – הקמתו וחורבנו של בית המקדש הראשון

אין זה סוד שהאגו היהודי מפותח היטב. יש שיאמרו שהוא מפותח מדי. אך ישנם גם יתרונות לאגו גדול, בתנאי שמשתמשים בו נכון. אכן, הנדר להתאחד "כאיש אחד בלב אחד" הוא דבר אחד, ואילו מימוש הנדר הוא דבר אחר לגמרי. זהו המבחן האולטימטיבי לטבע האנושי, ולמרות שהעברים הקדמונים היו נועזים מספיק כדי להכריז על נכונותם להתמודד עם האתגר, הם נכשלו בכך על ימין ועל שמאל.

עם זאת, כפי שכותב הזוהר על המאבקים של אבותינו, "כל מי שעורך מלחמה בתורה זוכה להרבות שלום." במילים אחרות, המלחמות שעם ישראל לחם בינו לבין עצמו וכנגד אחרים היו על שמירת הנדר להיות באחדות שלמה. המקדש שבנה שלמה המלך בירושלים, המוכר לנו היום כבית המקדש הראשון, מסמל את הרמה הגבוהה ביותר של אחדות בעם ישראל.

"הריקבון נכנס במהירות לאחר כיבוש יהושע", כותב ההיסטוריון פול ג'ונסון. "הוא הופיע שוב תחת שלמה, וחזר על עצמו בממלכות הצפוניות והדרומיות (ישראל ויהודה, בהתאמה), ובמיוחד תחת מלכים עשירים וחזקים ובתקופות טובות".

במילים אחרות, אפילו בעיתות של שלום ושפע אירעו מחלוקות וסכסוכים בלתי-פוסקים, שהובילו בסופו של דבר לחורבן בית המקדש." ודאי שזה היה כדי שנתחזק ונתחבר עוד יותר. זאת אומרת, הסכסוכים שקמים בעם ישראל, שזה כאילו לגנאי, איך זה שהם קמים, הם קמים דווקא כדי לגרום ליותר חיזוק בעם ולהתקדמות שלו למטרת הבריאה. "תחילה התחלקה האומה לשתי ממלכות: ישראל ויהודה. ישראל, ובמיוחד מנהיגיה, נטשו את נדר האחדות והתבוללו במרץ עם המדינות השכנות. התלמוד מתאר את רשעותם של המנהיגים זה כלפי זה בצורה חריפה מאוד: "הרב אלעזר אמר 'האנשים האלה, שאוכלים ושותים זה עם זה, דוקרים זה את זה עם החרבות שבלשונם'. כך שלמרות שהיו קרובים זה לזה, הם התמלאו בשנאה זה לזה". עם זאת, התלמוד מדגיש כי "השנאה הייתה רק בקרב מנהיגי האומה, בעוד שרוב ישראל לא שנאו זה את זה".

השנאה המוחלטת שכללה את כל העם עתידה הייתה להופיע בבית המקדש השני, וההשלכות המחרידות שלה יהפכו סמל למחיר השנאה הפנימית, אך די היה ברמת הפירוד והשנאה בין מנהיגי ישראל הקדומים כלפי אחיהם ביהודה כפי שהופיעה בבית המקדש הראשון כדי להעלים חלק גדול מהעם. ואכן כל עשרת השבטים שהיו חלק מממלכת ישראל אבדו ולא נמצאו עד היום, וכך גם הממלכה שהם בנו. היהודים של ימינו הם צאצאים של העברים שכבשו את ממלכת יהודה, שהייתה רק חלק קטן מעם ישראל המקורי. 

בינתיים בממלכת יהודה אבות אבותינו לא התנהגו הרבה יותר טוב מאחיהם שנעלמו. יוספוס פלביוס (יוסף בן מתתיהו), ההיסטוריון היהודי שהתייוון, מפרט בסגנונו הקפדני את חטאיהם של אבותינו. בעוד שרשימת הפשעים ארוכה מדי להיקפו של ספר זה, חשוב להבין עד כמה אכזרית הייתה שנאת היהודים לאחיהם. בספרו "קדמוניות היהודים", פלביוס מציע כמה תיאורים מפורטים למדי של יחסם הרע של מלכי ישראל זה לזה. למשל, כאשר פלביוס כותב על ההכתרה של המלך יהורם, ששלטונו החל שבעים שנה בלבד אחרי המלך שלמה שלימד כי "שנאה תעורר מדנים, ועל כל פשעים תכסה אהבה" (משלי י, יב), פלביוס מספר כי "ברגע ש[יהורם] לקח לידיו את השלטון, הוא לקח על עצמו לטבוח באחיו ובחבריו של אביו אשר משלו תחתיו, ובכך [הוא רק] החל להפגין את רשעותו". גורלו של יהורם, דרך אגב, לא היה טוב מזה של קורבנותיו. הוא הופל משלטונו על ידי יֵהוּא, ש"משך את קשתו ופגע בו בגבו". "החץ עבר בליבו כך שיהורם נפל מיד... ונפח את נשמתו", מפרט פלביוס.

מכאן העניינים רק הולכים ומתדרדרים. כאשר יוספוס פלביוס מתאר את הזוועות שהמלך מנשה, בנו של חזקיהו, ביצע כנגד עמו שלו, הוא כותב, "הוא הרג בברבריות את כל הצדיקים שהיו בין העברים. הוא גם לא חסך שבטו מהנביאים, והרג כל יום חלק מהם עד שירושלים נשטפה בדם".

ברור שההתנהלות הזו לא הייתה ברת קיימא. נדרשו עוד כמה מאות שנים של שחיתות עד שהמערכת קרסה, אך בסופו של דבר העניינים צללו עד לנקודה שבה האסון כבר נראה בבירור באופק. בהבינו שהאובדן מתקרב שלח המלך יאשיהו את הכוהן הגדול אליקים לדבורה הנביאה כדי לשאול האם יש משהו שהם יכולים לעשות כדי למנוע את המכה. אולם, כפי שמדווח יוספוס פלביוס, "כאשר הנביאה שמעה מהשליחים שהם נשלחו אליה על ידי המלך, היא הורתה להם לחזור למלך ולומר לו כי 'אלוהים כבר גזר עליהם עונש להרוס את העם ולהשליכו מארצם, ולשלול מהם את כל האושר שהיה להם'". שוב אנו רואים כיצד שנאה פנימית גרמה אסון לישראל. וכך הוגלה העם לבבל."

בזה אנחנו נפסיק בינתיים. תודה על ההקשבה. רואים עד כמה נצטרך גם לעשות שינויים כל אחד בתוך עצמו ובינינו. אבל זה טוב. נמשיך לקרוא בהזדמנות אחרת, כבר קראנו שעה.

שאלה: עכשיו קראנו מהספר של יוספוס פלביוס. הספר שלו מקובל בעיניך?

הוא היסטוריון. מקובל בעיניי כל דבר שיכול להראות לי קצת משהו מאותם הזמנים ואותם התהליכים שהעם עבר.

תלמיד: אבל הוא מבחינתו רצון לקבל, הוא כמו איזה כתב. איך אפשר לקבל את הדעה שלו?

הוא מתאר מצידו מה שהוא מבין ומרגיש כפילוסוף, כהיסטוריון, הוא היה איש בכל זאת מאוד מלומד. הוא מתאר מה קורה. כך אני יכול לפחות במשהו להתרשם בהתאם לכל הזרימה הכללית של ההיסטוריה. למה לא?

תלמיד: אם אני לא טועה הוא המיר את הדת שלו.

אני לא חושב שהוא הפך להיות נוצרי או משהו, אפילו לא נראה מתוך הקטעים שלו, אולי מדברים עליו כך אבל הוא נשאר נאמן לאמת שלו. שבכל זאת הייתה לו הזדמנות לשבת ולכתוב על כל ההיסטוריה של עם ישראל, וזה היה בעצם המקצוע שלו, אז הוא כן התחבר לרומאים, הם נתנו לו שם חלקה גדולה, והם בנו לו איזו וילה מחוצה לרומא, עם הרבה אנשים, יהודים ורומאים, שהם יעבדו איתו יחד ויאספו הרבה קטעים והרבה דברים, וזה ממש היה מפעל עבודה, שקבוצה גדולה עבדה במה שאחר כך הוא הוציא כספר.

דברים כאלה לא קורים סתם בהיסטוריה. לכן במשהו להתייחס אליו אני כן יכול. הוא לא כתב את זה גם בצורה, שטוב ליהודים, וטוב לרומאים, זה די אובייקטיבי. לפי דעתו ודאי.

תלמיד: ממה שאני מדבר בקרב המשפחה שלי גם, אני מבין שכולם מכירים את המושגים אחדות, אין אחד שלא מכיר את המושג הזה אחדות.

זה שאנחנו לא מתאימים, לא מהמשפחה שלך ולא מהמשפחה של זה או של מישהו, זה ברור. אנחנו לא מתאימים לאף אחד. על זה לא צריך כל אחד לקום ולספר, גם ההורים שלי כך היו. לא צריכים על זה לשמוע. אנחנו צריכים לקבל מה שכתוב בספר, לראות עד כמה שזה מתאים ולא מתאים לנו, וכל אחד שיעשה את החשבון. זה הכול. ומה שקורה במשפחה שלך לא מעניין אותי. למה? כי אני יודע שזה קורה בכל המשפחות. אז אין כאן חידוש.

תלמיד: אבל אני עכשיו צריך לקחת את הספר הזה, לקרוא אותו, אני צריך לקחת אותו לביצוע אישי על מה אני צריך לעבוד?

אחרי שתקרא אותו כמה פעמים אז נדבר על הביצוע. כמה פעמים. לא פעם אחת בטוח, את זה אני אומר לך מניסיון. זה שאתה לא מסכים, האמא לא מסכימה, זה ברור, בזה אתה ככה, כמו כל איש בעולם במיוחד יהודי.

שאלה: דבר ראשון, בתור אחד שגר בחו"ל עשר שנים, הספר הזה הוא רעידת אדמה. זה דבר מדויק לחלוטין מה שכתוב שם. הייתי רוצה לשאול על ההתבוללות. בגלל שיש איזו נקודה בהתבוללות, בתור אחד שחווה את זה, אני לא מצליח להבין איפה זה מתהפך. כשאני הגעתי, לכל חברה בחו"ל, תמיד כששמעו שאני יהודי ישראלי, חיבקו אותי באהבה גדולה. ואז הייתה איזו נקודה שם, שזה התהפך לשנאה שהם לא יכלו לסבול אותי. הם היו בועטים בי מהחברה זאת בצורה חד משמעית, שלא היית יכול להבין מה קרה שם שהתהפך להם ככה החיבוק שהם נתנו לי לבעיטה הזאת. איפה המהפך הזה אצלי, אצל האדם המתבולל. יש משהו בתודעה שלנו ובהתנהגות שלנו שאנחנו לא שמים לב, שאנחנו פועלים כלפי אותה חברה חיצונית לנו פתאום לא מהשורש שאנחנו אמורים לבוא איתו. לא מהאחדות הזאת, שאנחנו לא מוסיפים להם, וברגע שהם מבינים שלא מקבלים את התוספת הזאת מאיתנו הם בועטים בנו החוצה. מה זה התוספת הזאת שאנחנו אמורים להביא להם?

נקודת החיבור. הסברה בשביל מה אתה קיים, מה מיוחד בך. למה אתה נמצא במרכז החברה האנושית שכולם מסתכלים עליך אבל בצורה ביקורתית. ושוב, זה לא עניין של יהודי או לא יהודי, זה עניין של הנטייה שכל העולם נמצא בזה, ואתה רוצה או לא. אני רואה עכשיו את קייב, פיטר, מוסקבה, נובוסיבירסק, ניקולייב, אוראל, הולנד. מה הם צריכים לשמוע? צריכים לשמוע את כולם.

זה לא ספר שנכתב ליהודים דווקא, זה ספר שמסביר את כל התהליך הכללי לכולם. ולכן אנחנו קוראים אותו בבוקר ביחד עם כל החברים שלנו, ואני מקווה שהם לא חושבים שזה לא שייך להם, כמו שיש לנו כאלה שחושבים שזה לא שייך או כן. אנחנו צריכים להתכלל, להתקשר לספר ולקבל מה ששם כתוב. אתה רוצה או לא רוצה, שזה יהיה אצלך במקביל למה שאתה. פשוט מאוד, תפנו קצת את המוח והלב, מוחא וליבא, תכניסו גם את הגישה הזאת.

לפחות תדעו אחר כך למה באות עליכם המכות.

תלמיד: רציתי רק להוסיף לגבי יוספוס פלביוס. מבחינת הרומאים, הוא היה נחשב כיהודי, או לפחות בין שני העולמות. הם היו שולחים אותו לירושלים לנסות לעשות שלום, כל מיני משא ומתן עם היהודים שבפנים. היהודים שבפנים לא הרגו אותו, אלא הוא היה מעין מתווך ביניהם והוא לא הצליח, אבל כולם התייחסו אליו כאל יהודי. רואים בכתיבה שלו שהוא מזדהה עם היהודים ושכואב לו מה קורה. יחד עם זה, היו מקומות שראיתי שהוא כותב בצורה חיובית קצת מידי על טיטוס המצביע הרומאי, ואז אתה מרגיש שהוא פוליטיקאי כי הוא בכל זאת חי תחת חסותו של טיטוס, והוא לא יכול לכתוב עכשיו נגדו.

אז מקומות כאלה שבהם היסטוריונים אחרים כותבים דברים אחרים על טיטוס, לא נכנסו לספר. בסופו של דבר, רוב ההיסטוריונים שכותבים על העת העתיקה, מסתמכים במידה רבה מאוד, אם לא בעיקר, על הכתבים שלו. הם נעזרים אולי בעוד כל מיני תעודות או כל מיני ממצאים, אבל בגדול רוב ההיסטוריונים נעזרים בכתבי יוספוס פלביוס.

הייתי אומר, שלא היה בהיסטוריה מפעל כזה למחקר היסטורי על עם ישראל ובכלל על התהליך כמו שהוא עשה. אלה ממש היו עשרות ואולי מאות, אני לא יודע, אבל בטוח שהיו עשרות אנשים משכילים, ידועים, שעבדו תחתיו, וזה ממש היה מרכז כזה. הרומאים נתנו לו את זה. הם נתנו כסף, נתנו תמיכה בזה, וזה מה שהוא עשה.

תלמיד: קודם כל אני רוצה להגיד שהספר מדהים, הוא מוצא מאוד חן בעיניי, העבודה מדהימה. אני חושב שקצת אין איזון בקטעים שאנחנו שמענו לפחות, בין מה שהיה מההתחלה, שיש שני כוחות בטבע, כוח אחד חיובי, וכוח שלילי שזה האגו שלנו, ואחר כך שהולכים יותר לחיצוניות. אין קשר כביכול היהודים זה לאומיות, ולא ברור כתוב שיהודים זה לא לאומיות, זה מסירות לרעיון של כוח אחד, מסירות לכוח הזה החיובי בטבע.

וההתבוללות זה בדיוק הבריחה מזה, והחיבור לעובדי אלילים. וזה נעלם, וכביכול כל הזמן מדובר על יהודים לאומיים, ומה שאיחוד לא כל כך ברור. אם את הקו הזה לשמור יותר בעקביות שהיהודים הם דווקא אנשים מסורים לכוח אחד חיובי הזה שזה באמת רק על ידי החיבור אפשר להיות שייך. וההתבוללות היא בריחה ופירוד, שם אין חיבור, לא שומעים. שומעים בדיוק על לאומיות, שמי שהולך לתרבות בסביבה, הוא מאבד את הזהות שלו. וזה צריך להיות הרבה יותר ברור וכל הזמן, שהכוחות האלה הם בתוך האדם, והיהודי זה לא לאומיות. בקיצור, זה הכיוון הזה.

תלמיד: רק רציתי להגיד שהיום הייתה לי עוד שיחה מעניינית עם העורך הראשי של ה‑Jewish New Service, כמו הרויטרס של היהודים, הוא כאילו ביקש לשמוע על רגל אחת מה הרעיון כדי להחליט אם לבוא לשיחה איתך או לא. הוא הרגיש שהספר הוא כאילו סוג של אמת צרופה, וצריך להשתמש בקטעים ממנו, ולא בטוח שאם יש הרבה מחסומים רגשיים לאנשים, לא בטוח שהם יוכלו לעבור אותם. אבל כשקטעים נמסרים ממנו, זה עובד ממש. קראתי לו ציטוט של אנטישמי, השיחה ממש הגיעה כבר לרמות כאלה, וזה מאוד חזק.

מה שכן, הוא אמר שהרעיון מעניין מאוד והוא מוכן לדבר עליו, הוא מקווה שאנחנו נהיה בשיחה איתך, אבל מורגש שיש גאוות יחידה בתוך היהדות פה, אבל היא מושתתת על דברים לא נכונים מבחינתנו, וזה אולי המכשול הקשה אצלם, קשה לך להגיד ליהודי "אין יהדות". לא, יהודים זה המצאות, וצריך איכשהו למצוא את הדרך להביא את גאוות היחידה למקום אחר, למקום שמבוסס על זה, על התפקיד הזה ספציפית. למרות שהוא הבין את הרעיון, שאם יהודים מתחברים מעל הפיצול הוא קרא לזה "הפוליטי ביניהם" וכדומה, אז זה מעורר תגובה חיובית משאר האנשים, הוא גם אמר שכאילו קשה לראות שתהיה דרישה לאחדות, להפצת האחדות הזאת בתוך היהודים, זה לא קיים. אז אלה פשוט הדברים שלו אבל קטעים מהספר בהחלט עובדים.

אנחנו צריכים לעשות מה שאפשר. ודאי שנתרשם מכל התגובות, נשתדל להוסיף את זה בספר הבא, ולראות כמה שזה בכל זאת עוד ועוד כך, פעם אחר פעם, בכל זאת נשתדל להציל במה שאפשר. עדיין אין בהם הרגשת הלחץ, נחיצות, הכרחיות, חוסר אונים, שממש יש מעליך שוט, והוא הולך לרדת אם אתה לא תגיב נכון, ואתה צריך לחפש איך להגיב נכון, אין עדיין. זה עניין הזמן.

שאלה: מה הציפייה שלך מאיתנו לגבי התהליך, כי אני רואה את הספר כהמשך של "מי אתה עם ישראל", ו"למה שונאים אותנו", זה כאילו השלב הבא היותר מתקדם בהסבר.

כן.

תלמיד: חוץ מזה שכל אחד מאיתנו צריך לזהות את שורש הפירוד ולתקן אותו בינינו, האם צריך להסביר את השורש הזה גם כלפי כל העולם, איפה מתחילה השנאה והפירוד? מה אתה רוצה שאנחנו נעשה?

אני רוצה מכל בני ברוך בניו יורק, מוסקבה, פיטר, קייב, וכל המקומות שהחברים שלנו נמצאים בהם, אני חושב שאתם מבינים שזו רק עוד קריאה אחת יותר מדויקת, פנימית, לכולנו להתחבר, כי אנחנו עם ישראל האמיתי ולא אלה שמדברים עליהם. אנחנו צריכים בחיבור בינינו להראות לאנושות שהעתיד הוא דווקא כך. אנחנו היום ריכוז של כל העמים מבבל העתיקה ועד היום, והחיבור בינינו יכול להוביל את האנושות לכניסה למדרגה הרוחנית, ממש, לא פחות מזה. ולא לחשוב שאנחנו קטנים או משהו, כי אנחנו רק החצי העליון של האנושות שעולה למדרגה הרוחנית, כמו שבעל הסולם כותב, הדור האחרון כך הוא. הדור האחרון הוא קודם כל כול הדור שממש שייך לאותה הפעולה.

אני רוצה שכולם יבינו את זה, ושבהתנגדות הפנימית שלהם, מה לעשות, הם הורסים את עצמם, הימים ידברו. אני לא יכול ללכת ולשכנע כל אחד ואחד שכך זה לא, וכך זה כן, איך יכול להיות שהוא בא משמאל, ושהוא בא משם, וקנאה. לדבר ברמה כזאת, אני חושב שזה ממש מגעיל. אם אדם לא יודע להסתדר עם עצמו ולהתקשר לְמה שכתוב במקורות שלנו, אני לא יודע בשביל מה הוא נמצא כאן. יש מקומות אחרים, יותר קרובים לו לפי ליבו ונפשו, אז קדימה. אנחנו רק נשמח שילך וימצא את עצמו.

תלמיד: בחלק הראשון, זה שאנחנו עכשיו קוראים, איך היה בבית המקדש הראשון והשני, אותה הפעילות גם קימת אצלנו וברור שזה דורש תיקון, וזה החלק הברור שזה מה שצריך לתקן.

הבירורים האלה לא משתנים במשך אלפי שנים, אותו דבר.

תלמיד: ברור שאנחנו צריכים לזהות את זה וגם לתקן, זה החלק הברור. לגבי ההפצה, מה אתה מצפה מכל אחד מאיתנו שיעשה כלפי חוץ?

קודם כל הוא צריך להגיע להסכמה פנימית שלו.

תלמיד: הסכמה לְמה? הסכמה שזה קיים וצריך לתקן?

כן. אין כאן פלורליזם, שכולם חושבים מה שהם רוצים, איך שהם רוצים. לכו לאן שאתם רוצים. איפה תמצאו פלורליזם, אני לא יודע, אבל תחפשו אותו בחוץ.

תלמיד: החלק הזה ברור. עכשיו לגבי כלפי חוץ, מה צריך להסביר כלפי חוץ?

כלפי חוץ?

תלמיד: כן. במה ההפצה?

אני לא יודע אם אנחנו עכשיו מדברים על הפצה. ההפצה שלנו היא רק חיבור, חיבור מעל ההבדלים, זה כלפיהם. אבל אצלנו כאן, לא צריכים להיות הבדלים, אלא צריכים להיות כאיש אחד בלב אחד. זה ההבדל בין העשירייה נגיד, ובין הרבה עשיריות.

תלמיד: אבל מצד שני אתה מבקש שאנחנו נכתוב. למי אני כותב? לעצמי, אני כותב לחוץ, לחברים?

רצוי לכתוב להפצה. ודאי שכדאי לעשות איזו ביקורת, בירור, בדיקה, ולהכניס את זה לכל הרשתות.

תלמיד: מה צריך להיות המסר שאני כותב, מה אני צריך להסביר שם? חוץ מזה שאנחנו פה בינינו מתקנים, זה ברור, אבל כלפי חוץ, מה אני מכניס להם? מסביר מה זה שורש הפירוד, מה שורש התיקון?

כל מיני דברים, מה שאתה שומע, בצורה קלה, בצורה משלך.

תלמיד: ניו יורק רוצים לשאול.

מה יש לך מניו יורק? למה ניו יורק חשובה יותר ממוסקבה, או הולנד, או מישהו אחר? לי לא חשוב מה שהם מדברים, אני אגיד רק דבר אחד, מה שידברו, אצלי זה נמחק מיד. אם הייתי מתחשב עם כל הדעות האלה, הייתי כבר לא יודע איפה. אני בדעה שלי, יש לי מקורות ואני דבוק אליהם וזהו. ולא שאני בא מאיזה מקום והמקום הזה משפיע עלי. יש מקום אחד, בעל הסולם, גמרנו. ככה זה אצלי.

יש לכם דעות? תכתבו. תבדקו אם אתם לא כותבים שטויות, כי אתם בכל זאת נמצאים כאן, וקושרים אתכם לבני ברוך, ותשלחו לרשתות, זה הכול. אני לא צריך לשמוע מה שאתם רוצים להגיד. באמת, לא רוצה לשמוע, כי אין לי בזה שום עניין.

(סוף השיעור)