סדרת שיעורים בנושא: undefined
שיעור בוקר 22.01.2022 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
אמונה למעלה מהדעת - קטעים נבחרים מן המקורות
קודם כל אנחנו צריכים לקבוע מה זו "דעת". ההסתכלות שלנו על העולם, במיוחד על הזולת ובמיוחד על החברים היא נקראת "דעת". אם אנחנו רוצים להתעלות ממנה לבורא, אז אנחנו צריכים לשנות את ההסתכלות שלנו על העולם ועל החברים ולראות דרכם את המדרגה היותר עליונה, למעלה מהדעת. ולמעלה ממנה אנחנו מייחדים את כל הכוחות, את כל התופעות שיש לפנינו לבורא, ודרך איחוד החברים אנחנו משתדלים לקבוע שאין עוד מלבדו, רוצים להיות דבוקים בו, ולהיות למעלה מקביעת המצב שאנחנו קובעים בראייה כזאת, בדעתנו, אלא להיות למעלה ממנו, שהבורא הוא למעלה וקובע את כל מה שיש לנו.
זה מחייב אותנו להרגיש שאנחנו בשלמות, בחיבור, קשורים זה לזה בצורה הדדית, כי כך אנחנו נראים בעיני הבורא ולא בעיני האגו שלנו. כל פעם אנחנו צריכים להשתדל להביא את עצמנו למצב כזה, לקבוע אותו, ומזה כבר נתחיל להרגיש בכל רגע ורגע איך אנחנו יכולים להיכנס פנימה לאותה התפיסה שהיא קיימת בכוח השפעה, בחיבור, בכוח הבורא. ואם עדיין לא מסוגלים, אז לבקש מהבורא שישלים את התמונה הזאת על ידי זה שיחבר אותנו ויחבר אותנו אליו, וכך ניכנס להרגשה, לחוש ההשפעה ונמשיך. לכן מה שחשוב לנו זה כל הזמן לחשוב איך מתוך החיבור שלנו אנחנו יכולים לפנות לבורא, לראות, להרגיש, לקבוע מה היא המציאות שנקראת "בוא וראה", בורא.
נעבור על כמה פסוקים, נעשה כמה תרגילים. אחר כך נעבור גם למאמר "קבלה ופילוסופיה", שהוא גם עוזר לנו לקבוע איזה הבדלים יש בין התפיסה הרציונלית, העניינית, הגשמית ברצון לקבל, ואיך אנחנו צריכים להיות למעלה ממנה באמונה למעלה מהדעת וכך נתקדם. עד שבאמת נעורר בזה את האורות העליונים שישפיעו עלינו, ואמנם אנחנו לא מסוגלים אבל מכוון שאנחנו כן רוצים שזה יקרה, אז על ידי זה אנחנו מעוררים את האור העליון שמאיר עלינו מרחוק ומקדם אותנו. ועלינו להיות שוב ושוב במחשבה ש"איש את רעהו יעזורו", כי אני זקוק כאן לתמיכה של כל הכלי העולמי, ושכל אחד ירצה להיות בזה לפי המצב שלו, הדרגה שלו, שורש הנשמה שלו, שיתקדם לקראת זה יותר ויותר, וכך נגיע למצב כמו שהבורא כותב על גמר התיקון, "וכולם ידעו אותי מקטן ועד גדלם", ו"ביתי", זאת אומרת העולם העליון, "ביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים".
קריין: אמונה למעלה מהדעת – קטעים נבחרים מן המקורות, קטע מס' 28. כותב רב"ש:
"ענין המכה שאדם מקבל מה', היינו שלוקח ממנו את הטעם בעבודה. ובזה עצמו הוא מרפא אותו, כי אז אין לו שום עצה לעבוד לה', אלא בבחינת אמונה למעלה מהדעת. נמצא שהמכה שקיבל מה', מזה עצמו הוא יכול להתרפאות, כי אחרת הוא ישאר בפרודא.
ובזה מובן מה שאמרו חז"ל, הקדוש ברוך הוא במה שהוא מכה, הוא מרפא. היינו שזוהי הרפואה, היינו שנותן לו מקום שיוכל לעבוד בבחינת אמונה בלי שום סמיכה."
זה שאנחנו מרגישים מצב של ניתוק מהבורא, משהו שמבלבל אותנו, שלא מסתדר לפי הרגש, לפי השכל, זה שאני מרגיש שזה בא ממני או שזה בא מאחרים, מהעולם, מהקבוצה, כל מה שמנתק אותי רגשית, שכלית מהמטרה שבמשהו התקיימה בי, על כול זה המקובלים אומרים שזה בא מהבורא והכול בא לטובתנו, כדי שנחזק את הקשר בינינו ובין הבורא בדרגה יותר עליונה, יותר חזקה. יותר עליונה, זאת אומרת יותר בהשפעה, ופחות בכל מיני הוכחות בסיסיות, רציונליות, שכליות, אגואיסטיות שבהן אני משתמש בעולם הזה, אלא שאתלה קצת יותר מקודם את מצבי, את הקיום שלי רק בחיבור בינינו שהוא עדיין לא מורגש. הוא היה מורגש קודם במקצת, אבל עכשיו כשהמצב השתנה, הבורא סידר לי כך שאני לא מרגיש אותו בכלל ואני צריך לחפש איפה הוא צריך להיות, איפה איבדתי את הקשר ביני לבין החברים, או אם בכלל הוא היה או לא היה.
לכן אני צריך לראות חשיבות בזה, למצוא את הקשר שלי עם הקבוצה, וזה תלוי רק בי. כי מצד הקבוצה אני צריך להאמין כמו שאומרים לי מקובלים ששם נמצא הבורא, הוא נמצא בתוך החברים והוא פונה בצורה כזאת אלי ומזמין אותי להתקרב אליהם, זה נקרא "דומה דודי לצבי", הוא בורח ממני אבל בכל זאת מפנה פניו לאחוריו, הוא מזמין אותי בזה לבוא אחריו. אם אני לא שוכח ומתחיל בכל זאת לחפש איזה קשר יכול להיות ממני אליהם, לחברים ולבורא שבתוכם, אז אני בזה מתחיל לרוץ אחריהם, כי הם תמיד לפניי וכולם מראים לי בכל מיני צורות ואופנים שיש בהם משהו ואני לא איתם עדיין. וודאי שעל הצורה הזאת אני לא יכול להגיד אם היא שקרית או אמיתית, כי יכול להיות שזה רק נראה לי. כי אם אני מסתכל עליהם, שומע אותם, אני רואה שהם דווקא לא מרגישים פער בינינו אלא הם קרובים, הם רוצים להיות קרובים אליי, ואני בעצמי מרגיש שאני רחוק מהם, שיש בינינו מרחק ואני לא יכול לעבור את המרחק הזה.
וכאן אני מתחיל לראות, להבין שאת המרחק הזה אני יכול לעבור, לדלג עליו רק בקפיצה, וזה נקרא "אמונה למעלה מהדעת", כלומר בכוח האמונה, בכוח ההשפעה, בכוח האהבה שאין לי. אז איך אני מתקדם בכל זאת? כאן אנחנו צריכים כבר כל מיני המלצות מהמקובלים, מה שרב"ש כותב - כמה אני מרגיש את עצמי אפס לעומתם ועד כמה אני מרגיש את החשיבות שלי בכל זאת, כי אני אחד מהעשירייה, ובלהתקרב אליהם אני כן רוצה לקבוע חיבור כזה בינינו שבו נגלה את אמת הקשר בינינו שקיים שזה הבורא. הקשר הזה נמצא בינינו, כוח ההשפעה הכללי שממלא את כל המציאות, רק אנחנו לא יכולים לגלות אותו בכוחנו.
יש עניין אמיתי, שאנחנו קשורים ונמצאים בגמר התיקון ולא מתרחקים מהקדושה חלילה וחס כמו שאומר בעל הסולם, אבל אנחנו חייבים להגיע לזה במאמץ שלנו בתפילה, העיקר בתפילה ושאנחנו נראה את התפילה שלנו ככלי ואת הקשר בינינו כאור חוזר שבכלי והבורא מתגלה בתוך זה.
לפנינו נמצאים כל התנאים, רק צריכים לסדר אותם, לייצב אותם ובצורה כזאת אנחנו באמת מגיעים לחיבור, מה שנקרא "ישראל אורייתא קודשא בריך בוא חד הוא". "ישראל" זה כל אדם בעולם שמשתוקק לישר-אל, "אורייתא" היא אותה השיטה שאומרים לנו מקובלים איך על ידי האור העליון מתקדמים לדבקות בכוח העליון, ו"קודשא בריך הוא" זה אותו האור העליון שמלכתחילה ברא את הכול, סידר את הכול ומנהל את הכול.
כשאנחנו מגיעים למצב ששלושת הנתונים הללו, ישראל אורייתא קודשא בריך הוא, מתחברים, אנחנו משיגים כבר מדרגה רוחנית, לפחות במשהו אחד, וכך מתקדמים כל פעם עוד ועוד.
לכן רב"ש כותב ש"ענין המכה שאדם מקבל מה', היינו שלוקח ממנו את הטעם בעבודה." שבזה כביכול הוא מנתק לי את המצבר שלי ואני לא יכול לזוז. איך אני אעשה את זה? על ידי זה שאני אתחבר למקור אנרגיה, מקור חשיבות אחר, יותר עליון. "ובזה עצמו" שעושה כך, שמנתק אותי ממקור ההתקדמות הרגיל שלי, הבורא "הוא מרפא אותו, כי אז אין לו" לאדם "שום עצה לעבוד לה'," זאת אומרת להתקדם למטרת החיים, "אלא בבחינת אמונה למעלה מהדעת." זה נקרא שאני מחבר את עצמי במקום למלכות, לבינה, ומשם אני לוקח את המרץ, החשיבות, האנרגיה שלי. "נמצא שהמכה שקיבל מה'," שניתק אותו מהמקורות הרגילים, "מזה עצמו הוא יכול להתרפאות" למה? "כי אחרת הוא ישאר בפרודא." ובפירוד הוא לא יכול להישאר, כי מקבל מזה הרגשה מאוד מאוד לא נעימה. ואף על פי שזאת הרגשה אגואיסטית, בכל מצב ומצב אפילו רוחני שבו אנחנו מתקדמים, אנחנו מגלים שהמצב שהיינו בו היה אגואיסטי, וכך אנחנו מתעלים מעליו, כי אחרת יישאר בפירוד.
"ובזה מובן מה שאמרו חז"ל, הקדוש ברוך הוא במה שהוא מכה," את האדם, "הוא מרפא. היינו שזוהי הרפואה, היינו שנותן לו מקום שיוכל לעבוד בבחינת אמונה בלי שום סמיכה." חוץ מלהשפיע אני לא רוצה כלום, אני רוצה לראות את העולם שהוא כולו בהשפעה ואין לו שום כוח קבלה. וכך היחס שלי לחברים, כי הקבוצה היא העולם הרוחני שלי, שם אני בונה אותו, ואני עובד רק בכוחות השפעה, זה אל זה.
זה מה שאנחנו צריכים עכשיו בתוך העשיריות שלנו, רק לראות פעולות הדדיות של השפעה זה כלפי זה, כוונות, רצונות, נטיות, ביטויים לכך ככל האפשר, ואיש את רעהו יעזורו. ככל שאני אראה את זה באחרים, אני אתבייש שאני לא כך וזה יקדם אותי.
"וכמו כן יש להבין" ממשיך הרב"ש "מה שאמרו חז"ל "הקדוש ברוך הוא גוזר וצדיק מבטלה", שהכוונה שה' גוזר, היינו שלוקח ממנו את התענוג של העבודה," שבזה האדם היה קודם, "ואין לך גזירה יותר גדולה מזו," שלוקח תענוג הבורא מהאדם, "שלוקח ממנו את החיות של העבודה." האדם כאילו מרגיש, שאין לו כוח לעבוד, אין בשביל מה לעבוד, לא יכול להתקרב, לקיים את עצמו, לכוון את עצמו.
כך הבורא גוזר את המצב החדש, "וצדיק מבטלה, היינו אם האדם אומר שהוא רוצה לעבוד בלי שום [תמורה]" תמיכה "של חיות ותענוג," שאני לא רוצה בכלים האלה להשתמש, כי אני מרגיש בזה איזה יסוד שאני עומד עליו, שאני מקבל משהו ולפי זה אני נמצא באיזה כיוון, אוריינטציה נכונה בחיים שלי. אני לא רוצה ללכת עם זה, אני רוצה שיהיה לי מצפן אחר, עד כמה אני משפיע ללא שום יסוד. זאת אומרת "שהוא רוצה לעבוד בלי שום [תמורה] של חיות ותענוג, אז ממילא הגזירה מתבטלת." זה מה שהבורא עשה, הוא לקח ממנו את התענוגים, ההכוונות הקודמות והאדם לא יודע, מבולבל, כמו תינוק ששכחו אותו, מרגיש את עצמו שעומד באמצע החדר ולא יודע מה לעשות, בוכה. זה תמיד המצב שקיים ואנחנו מרגישים בין המדרגות ואיכשהו פה ושם כל אחד מאיתנו מרגיש כך. ואנחנו צריכים לבטל את המצב הזה, ש"אם האדם אומר שהוא רוצה לעבוד בלי שום [תמורה]" תמיכה "של חיות ותענוג," שהיו לו קודם, "אז ממילא הגזירה מתבטלת." זאת אומרת זאת לא גזירה. נמצא שהבורא מעמיד אותו במצב החדש, "תעשה עכשיו צעד קדימה כמו שאנחנו מלמדים ילד קטן", מעמידים אותו שילך, והוא בוכה ועומד ולא יודע מה לעשות, הוא לא יכול לזוז אז בדרך כלל הוא מתיישב על הרצפה.
אנחנו צריכים להבין שאין לנו ברירה, זה מצב שאנחנו חייבים לעשות צעד אחד קדימה. תעשה בבכי כמו ילד קטן, תלמד ממנו. ולכן כתוב "וצדיק מבטל" את המצב הזה. "אם האדם אומר שהוא רוצה לעבוד בלי שום תמורה של חיות ותענוג, אז ממילא הגזירה מתבטלת". זאת אומרת שהוא מחליט, "יופי שיש לי עכשיו מצב שאני נמצא תלוי באוויר ואני לא יכול לעשות שום דבר, אני עכשיו צריך למצוא את הדרך שלי, את הכניסה שלי לעולם העליון וכך אני אעלה למדרגה יותר עליונה". וזו הדרך לעלות ממלכות לבינה, כל פעם יותר ויותר ויותר בלי תמיכה במה שהיה קודם. אנחנו בצורה אינסטינקטיבית, כמו ילד קטן רוצים להחזיק במשהו כדי לא ליפול.
לא, אל תיפול. תלך לפי ההכוונה, תלך לפי ההדרכה שאתה מקבל עכשיו מלמעלה. אם אתה מאבד טעמים, אם אתה מאבד את הכיוון בעולם הזה, זה נקרא שהבורא נותן לך הזדמנות לעשות צעד קדימה בכוחות רוחניים, בכוחות של בינה. אל תדרוך על הקרקע, על המלכות, תלך למעלה, קצת יותר בעננים, באוויר. "אלא אדרבא הוא עולה עכשיו למדרגה יותר גבוהה, שהוא עכשיו בבחינת אמונה טהורה", כוחות השפעה. זאת אומרת אני לא רואה כלום ולא מבין כלום ולא רוצה. לא רוצה לחזור למה שהיה לי אלא אני רוצה עכשיו לקבל תכונות חדשות במה שאני נמצא. כאילו באמת אתם עכשיו רוצים לעלות על הענן וללכת על העננים, על כוחות ההשפעה, על כוחות הבינה, "שהוא עכשיו בבחינת אמונה טהורה, ונקרא בלי פניה עצמית."
(הרב"ש. 289 "הקדוש ברוך הוא מדקדק עם צדיקים")
אין לי כלום. אני רוצה ללכת בצורה כזאת, בתכונה אחרת, בחיבור למעלה מהאגו שלי, ביחס אחר, לא לפי מה שהיה לי קודם, לחברים ולבורא. וכך אני מתחיל לגשש אבל כבר בתכונות חדשות של חיבור, של השפעה ואני נמצא כבר באיזו התקשרות לתכונת הבינה. צריכים להתחיל לאבחן את העבודה שלנו בתוך ענן. והענן זה רק בינתיים. אתם תראו בו אחר כך מסוף העולם עד סופו, את הכול, רק בראייה של השפעה.
אז יותר ויותר ויותר הולכים בצורה כזאת, שמים את ה"תינוק" שלנו שוב על שתי הרגליים שיילך. ובשבילו ללכת על שתי רגליים בלי להחזיק ובלי שעושים לו משהו, לא יכול. אז אנחנו צריכים להבין שזה לא נכון. אנחנו כן צריכים להאמין, כמו שאנחנו שמים רגל של תינוק ואחר כך עוד רגל ועוד רגל ומראים לו איך צריכים ללכת ובזה הוא מקבל דוגמאות. אנחנו נקבל דוגמאות כאלה איך ללכת למעלה מהשכל, למעלה מהרגש האגואיסטי שלנו. וכך נתקדם.
קריין: קטע 29. כותב רב"ש.
"צריך להאמין למעלה מהדעת, שהאדם נמצא בשלימות, וגם כל העולם כולו. נמצא, באופן כזה הוא יכול וצריך לתת תודה לה', על מה שנתן לנו כל טוב. וזה נקרא "קו ימין", שהוא ממש להיפך מקו שמאל. כלומר, שבקו שמאל אנו הולכים בתוך הדעת, ש"אין לדיין אלא מה שעיניו רואות". היינו, דוקא בבחינת השכל ולא למעלה מהדעת. מה שאין כן כשעוברים לעבוד לבחינת ימין, נמצא, השמאל הוא הגורם, שהימין יהא בנוי על בסיס של למעלה מהדעת.
וזהו כמו שאמרו חז"ל "שמאל דוחה וימין מקרבת". היינו, שמצב "השמאל" מראה להאדם איך נדחה ונפרד מעבדות ה'. ו"ימין מקרבת", שפירושו, שמראה לו, איך שהוא מקורב לעבודת ה'. זאת אומרת, שבזמן שהוא עוסק בשמאל, אז השמאל צריך להביאו לראות מצב של דחיה, איך שהוא נדחה ונפרד מהעבודה. ובזמן שהוא עוסק בימין, הוא צריך להגיע לידי מצב, שיראה איך שהוא מקורב לה'. ועל ימין הוא צריך לתת תודה לה', ובשמאל הוא צריך לתת תפלה לה'."
(הרב"ש. מאמר 7 "מתי הם הזמנים של תפילה והודאה, בעבודה" 1990)
אני בכוונה חיברתי את שני הקטעים הללו, כדי שתהיה לנו עבודה קצת יותר שלמה. כאן מדובר כבר איך אנחנו מתייחסים למצבים ואיך אנחנו פועלים בכל מצב.
שוב קטע 29.
"צריך להאמין למעלה מהדעת, שהאדם נמצא בשלימות, וגם כל העולם כולו", קודם כל. בכל מצב ומצב אם אני רוצה לאפס את עצמי, אני צריך להגיע למצב, לא בהרגשה שלי ודאי, אבל אני מקבל כך את הנתון שאני נמצא בעולם השלם וגם אני נמצא במצב השלם, חוץ מהתפיסה שלי בינתיים. "נמצא, באופן כזה הוא יכול וצריך לתת תודה לה', על מה שנתן לנו כל טוב. וזה נקרא "קו ימין", שהוא ממש להיפך מקו שמאל. כלומר, שבקו שמאל אנו הולכים בתוך הדעת, ש"אין לדיין אלא מה שעיניו רואות". היינו, דוקא בבחינת השכל ולא למעלה מהדעת. מה שאין כן כשעוברים לעבוד לבחינת ימין, נמצא, השמאל הוא הגורם, שהימין יהא בנוי על בסיס של למעלה מהדעת". שמאל נותן לנו יסוד, ואז את הימין אנחנו צריכים להעלות.
"וזהו כמו שאמרו חז"ל "שמאל דוחה וימין מקרבת". היינו, שמצב "השמאל" מראה להאדם איך נדחה ונפרד מעבדות ה'. ו"ימין מקרבת", שפירושו, שמראה לו, איך שהוא מקורב לעבודת ה'. זאת אומרת, שבזמן שהוא עוסק בשמאל, אז השמאל צריך להביאו לראות מצב של דחיה, איך שהוא נדחה ונפרד מהעבודה. ובזמן שהוא עוסק בימין, הוא צריך להגיע לידי מצב, שיראה איך שהוא מקורב לה'. ועל ימין הוא צריך לתת תודה לה', ובשמאל הוא צריך לתת תפלה לה'."
(הרב"ש. מאמר 7 "מתי הם הזמנים של תפילה והודאה, בעבודה" 1990)
למה על השמאל אני לא יכול לתת תודה, בגלל שזה מרחיק אותי? אם אני מקבל את זה כדבר טוב להתקדמות אז שמאל הופכת להיות לימין ואז אני הולך בקו אמצעי, בקו אחד. אנחנו נתחיל קצת לברר דברים. זה לא פשוט. יש בזה הרבה דברים. אנחנו אולי רק נוגעים בזה, חסרים לנו הרבה נתונים.
שאלה: עשינו ישיבת חברים והזכרנו את קו שמאל וקו ימין. שמענו מהחברים שכולם רוצים לעבוד בקו ימין אבל זה הכרחי להיות גם בקו שמאל כדי לתקן את עצמנו. והיה דיון בין החברים, שאנחנו לא אמורים בכלל לגעת בקו שמאל ורק ללכת בימין ואז התבלבלתי. מה זה שתמיד צריך לחפש את קו ימין באסיפת החברים?
מה שממליצים המקובלים, טוב לראות את עצמנו כל הזמן להיות בימין. ורק חצי שעה ביום, זה לא מוגדר דווקא כחצי שעה. יכול להיות שעה, שעתיים, אבל זמן מאוד קצוב שאתה מגדיר, אתה אומר שזה הזמן, נגיד מעכשיו ובעוד שעה, אני עוסק רק בשמאל. כי בשמאל אתה בכל זאת מתחיל לבקר את עצמך עם הרצון לקבל שלך, באיזו מידה אתה נמצא למעלה, למטה, בעזרת כוחות הקבלה שלך. זאת עבודה שיכולה להיות רק בתנאי שאתה כבר נמצא בימין בכל הכוחות שלך, אז אתה יכול לצרף לזה נכון את השמאל. לא סתם להיות בשמאל, נכון וטוב. לא. אלא בתנאי שאתה מסוגל לזה.
אבל אם עדיין אתה לא בטוח שאתה נמצא בימין ויש לך הצדקה כביכול לכל המצבים שאתה יכול לגלות בשמאל, אז לא כדאי לך להיכנס לשמאל. אז לא עליך מדובר שאפילו חצי שעה ביום אתה יכול להיות בזה. לכן אנחנו צריכים להשתדל קודם כל בתוך הקבוצה להעביר כל אחד לשני את קו ימין, התעוררות, התחממות, תמיכה, ביטחון, דוגמאות טובות. על ידי קנאה תאווה וכבוד שאנחנו נעורר בחברים הם יכולים להתקדם ואחר כך אני אתקדם על ידם. אני לא יכול להתקדם לבד. כל ההתקדמות בקבוצה זה שאני מעורר אותם וכמה שאפשר דוחף אותם קדימה. ואחרי שהם יתקדמו, אז אני מוצא שם את הקשר שלי בהם שעוררתי אותם, גרמתי להם להתקדם ואז אני יכול לרוץ אחריהם ולהתקדם.
לכן קנאה היא דבר חשוב מאוד כי היא מקדמת אותנו. והקנאה הזאת עוד יותר מקדמת אותנו אם אני גרמתי לה ואני עשיתי את זה. נניח שהבאתי לקבוצה כל מיני אמצעים שעל ידם הם התקדמו, ואני מסתכל עליהם ומצטער שהבאתי להם את זה. למה? כי עכשיו הם מתקדמים. קודם אני הייתי שווה משהו, עכשיו הם יותר ממני. ואז אני מסתכל עליהם ומצטער, למה גרמתי להם את זה? הקנאה הזאת היא דווקא מקדמת אותי. זה כמו שאתה זורק מעצמך קדימה משהו, ואחר כך אתה מתקרב לזה, מעלה את עצמך למקום הזה. אי אפשר אחרת. רק על ידי זה שקידמת את הקבוצה, אחר כך אתה יכול להתחיל להתקרב ולטפס אליהם וכך להתקדם. ותמיד מרגישים בזה עליות, ירידות, כל מיני הזדמנויות.
רק בצורה כזאת שאני משתמש בקבוצה כשהחברים נראים לי פעם למעלה, פעם למטה, ואני כל פעם עוזר להם ואחר כך אני צריך לקרב גם את עצמי לזה, ויש כאן רגעים שאני ממש מצטער שנתתי, שעזרתי, שתמכתי, אבל זה מלמעלה, זה הבורא סידר לי כך, אבל ביני לביני בצורה כזאת אני מתקדם. תמיד מעורב בזה כוח השפעה וכוח קבלה והכול נכלל אחד באחר, וכך כוח הקבלה מתתקן על ידי כוח ההשפעה. ואז יש כאן קנאה, תאווה, כבוד, כל מיני הבחנות כאלה שמוציאות אותנו מהעולם הגשמי שלנו ומעלות אותנו לעולם הרוחני.
בגלל שאני משתמש בהבחנות גשמיות, קנאה, תאווה וכבוד, ומה יכול להיות אגואיסטי וגרוע יותר מקנאה, תאווה וכבוד? אבל מפני שאני משתמש בהם עם החברים, כשפעם אני נותן להם את זה ופעם אני מתקרב אליהם בזה, על ידי זה אני כן עולה מדרגה לדרגה וכך כל אחד מאיתנו. זה נקרא "איש את-רעהו, יעזרו"1.
תלמיד: אם כך, עליי להשתמש בכל הכוחות שיש לי כדי לעזור לחברים שלי בכול? אם יש לי רצון או אין לי רצון, אם יש טעם או אין טעם, אני צריך לעשות כל מה שאפשר כדי לעזור לחברים שלי?
ודאי, ועל זה כתוב לכן אין לי כאן מה לענות. זה ברור שאם אתה יכול, אז תעשה. אבל כאן מדובר לא על כוחות שאתה רוצה לעזור, אלא כך אנחנו עושים. תשמע שוב את מה שאמרתי.
שאלה: מה זה אומר להתפלל בשמאל? כמו שכתוב בקטע 29, "ובשמאל הוא צריך לתת תפלה לה'".
יש תפילה והודיה. תפילה זו בקשה לעזרה. זאת בקשה. וימין זה כשאנחנו מברכים את הבורא, מכבדים אותו, מעלים אותו. ושניהם, השמאל והימין, הם בונים בינינו יחס מיוחד, קשר מיוחד לבורא, אחד שלם שזה הקו האמצעי.
שאלה: כשאנחנו בנפילה, מה באמת מכוון אותנו?
בכל המצבים שאנחנו נמצאים אין בינינו שום בסיס חוץ מהקבוצה עצמה. אם אנחנו מאבדים את הביטחון, אז את זה הבורא עושה אך ורק כדי שנחזק את החיבור בינינו, ונתחיל להשתמש בנקודת החיבור בינינו כמו בבורא שנמצא שם בפנימיות, הבורא נמצא בפנימיות הקשר בינינו. ולכן אנחנו צריכים להשתדל להיות מחוברים ככול האפשר, ואם לא יכולים אז לחפש אותו, לבקש אותו ולפנות לבורא.
תלמיד: אבל קשה מאוד להידבק בקבוצה בזמן נפילה, גם על עצמך אתה לא יכול להתפלל, אז איך להעלות את התפילה הזאת?
פשוט להתבטל. אין כאן מה לעשות. להתבטל מכל וכול עם כל מה שיש לך ולהדביק את עצמך אליהם ומה שהם עושים תעשה, כמו תינוק כלפי הגדול. למה התינוק גדל? כי הוא מתבטל כלפי הגדול, הגדול עושה איתו מה שהוא רוצה וכך אנחנו גדלים. ולכן ודאי שתשומת הלב הכי חזקה היא לעובר ואחר כך לתינוק, וככול שאדם גדל יש אליו פחות תשומת לב מהגדולים והוא יכול כבר לטפל בעצמו. כך זה הולך. יש אליו את אהבת ההורים, ואחר כך את אהבת הסבים והסבתות, וזהו, שתי דרגות. בדרגה השלישית זה כבר מתחיל לרדת. האהבה היא בדרגה הראשונה ובדרגה השנייה. אנחנו נלמד פעם למה זה כך במדרגות רוחניות, אבל בדרגה שלישית זה כבר אחרת, יש יחס אבל הוא לא כמו עם הנכדים, הנינים הם כבר דרגה פחותה. זה יהיה לנו ברור.
שאלה: השיעורים האחרונים הם כל כך אינטנסיביים ויש משהו שאף פעם לא התגלה לי, אני מרגיש הרבה בושה פתאום, אני מגלה בושה מהשיעורים האלה, לא רק מהבורא אלא גם מהקבוצה, אני מתבייש כלפי החברים, ובאותו זמן אני מרגיש שמח שזה מתגלה לי. האם זה נורמאלי, כך זה צריך להיות?
אני מבין שבשבילך זה לא נורמלי אבל זה נורמלי וטוב, זה דווקא סימן טוב.
שאלה: איך אני יכול לקדם את החברים ולעזור לעשירייה, האם רק אודות לכמה אני בעצמי מתקרב אליהם?
כן, וחוץ מזה לתת להם דוגמאות ולהשתתף איתם בכל מיני פעולות שהם קובעים.
שאלה: אצלנו בעשירייה נראה שיש כאלה שעוסקים 23 שעות בשמאל ובביקורת נגד העשירייה ושעה בימין, איך אתה מציע לעבוד עם זה?
אני מציע לקחת מאמר של הרב"ש ולקרוא אותו יחד ולהשתדל לממש, שיהיה להם ברור שהם לא עושים את זה. ולקרוא עוד מאמר ועוד מאמר, שיהיה להם ברור שהם לא מבצעים את שיטת התיקון שלנו. אז מה הם עושים בעשירייה? לא רק שהם לא שותקים הם גם מעבירים ביקורת על מה שאנחנו מבצעים ומשתדלים לעשות לפי מה שרב"ש כותב. לכן אם הם נגד מה שהוא כותב, נגד מה שבעל הסולם קובע, אז אין להם מקום בבני ברוך. אלא אם הם יכולים להגיד, "אנחנו נשתדל בכל הכוח, אבל בינתיים אנחנו לא מסוגלים", אז אני אוכל להבין אותם כי הם מבקשים עזרה. אבל אם הם קוראים את מה שכתוב ולא רוצים לבצע, אז אין להם מקום בינינו.
צריכים אולי לעשות מהם איזו קבוצה אחרת, קבוצה שניה שתהיה לצידנו, שהם לא יפריעו לנו, כי הם לא מסכימים להתכופף כלפי מה שכתוב. לכן אנחנו מוכנים לתת להם הזדמנות, שיתבשלו בינתיים בצד עד שיהיו מוכנים ואחר כך יצטרפו אלינו, אבל לא בתוך הקבוצה שלנו אם הם לא מסכימים לקיים את מה שכתוב.
תלמיד: אם הם מסכימים לקיים את מה שכתוב, איך אפשר לעזור להם, פשוט לקרוא את מאמרי רב"ש?
האם הם מסכימים לקיים את מה שכתוב?
תלמיד: הם רוצים.
הם רוצים, יופי. כלומר הם משתדלים רק לא יוצא להם?
תלמיד: כן, כך אני רואה.
לפי מה אתה יודע שהם רוצים?
תלמיד: הם אומרים שהם רוצים.
אבל לא יוצא להם בפועל?
תלמיד: יש כל מיני מצבים.
אם יש כל מיני מצבים, אז כולכם צריכים לברר, אין על מה לשאול אותי. אני הבנתי שהם נגד, שהם לא רוצים, אומנם כתוב אבל הם לא רוצים לקיים את זה. אם כך, אין להם מקום איתנו, צריכים לעשות מהם קבוצה אחרת. ודאי שיהיה להם תיקון, רק לא כמו בקצב שלנו. אבל לתת להם אפשרות.
שאלה: דיברנו בתחילת השיעור על זה שחשוב לראות את כל החברים כמשפיעים, אבל מה לעשות אם אני לא רואה את החברות כמשפיעות, אלא פשוט כחברות רגילות כמוני?
אני לא מבין, האם הן משתתפות איתנו בתהליך שאנחנו עוברים או לא? האם הן משתדלות לממש את מה שאנחנו לומדים בשיעור? זה מה שאני שואל. אני שואלת כאישה בקבוצת נשים, "האם אני נמצאת עם חברות שעושות את מה שאנחנו לומדות או לא?". אם הן לא עושות, אז אולי הן לא מבינות את מה שנדרש מאיתנו. אם כך, נקרא יחד את מה שרב"ש כותב על מה שאנחנו חייבות לבצע, נכתוב לפנינו על דף נייר את מה שנראה לנו ממה שכתוב בכתבי רב"ש, שאת זה ואת זה אנחנו צריכות לבצע, ונבדוק את עצמנו יום יום, האם אנחנו מבצעות את זה או לא, במה התקדמנו ובמה לא, וכך כל יום ויום צריכה להיות בדיקה. אחרת יכול להיות שאנחנו הולכות לכיוון אחר, או בכלל לא מתקדמות.
ההתקדמות לא תבוא מזה שאנחנו סתם נמצאים בשיעור, אלא מזה שאנחנו משתתפים בשיעור, מבצעים את מה שכתוב. אז בואו נשאל את עצמנו, האם ביצענו היום את מה שכתוב ומה עשינו? נדבר בינינו על מה שעשינו ומה לא עשינו, מה עוד עלינו לעשות, ואם היום עדיין לא יכולים אז אולי מחר. צריכה להיות ביקורת, צריכה להיות בדיקה.
שאלה: מה ההבדל בין קנאה שמסתכלים עליה באמונה למעלה מהדעת, לבין קנאה גשמית רגילה?
מה ההבדל בין קנאה גשמית לקנאה רוחנית, בקנאה רוחנית אני מקנא בחבר, אבל אני לא רוצה שהוא ירד דרגה ויהיה יותר טיפש ופחות מוצלח, אלא דווקא ההיפך. שהוא יהיה יותר מוצלח ויותר חכם, ואני עוד יותר אקנא בו, כי זה אצלי כחומר דלק כדי שאני אעלה למעלה, שאני אדבק אליו ואעלה עימו. כך אנחנו עולים. אף אחד לא עולה בעצמו, אלא על ידי התכללות בחברים.
לכן אנחנו צריכים להגיע למצבים שכל אחד עוזר לשני בצורה כזאת. אני בכוונה גורם לכך שהאחרים יקנאו בי, כי על ידי זה אני נותן להם הזדמנות להתקדם. זאת אומרת, הקנאה שאני מעורר בהם היא לא קנאה אגואיסטית ממני, אלא ההיפך, זו מן השפעה כלפיהם. כי בעצם הייתי יכול לעשות מעצמי צדיק נסתר, מקובל גדול נסתר. אבל לא, אני רוצה להראות להם שאני יותר גדול כדי לגרות אותם, כדי לחמם אותם שיקנאו בי, כי קנאה תאווה וכבוד מעלים את האדם, מוציאים אותו מן העולם, לעולם יותר גבוה.
שאלה: האם כדי לעורר קנאה מותר להגיד לחברות שאני נמצאת בעבודה פנימית אינטנסיבית גם אם זה לא נכון?
להגיד כך זה שום דבר, אנחנו צריכים להראות את זה, לדבר זה כמעט ולא מועיל, אלא רק על ידי דוגמה בשטח.
שאלה: אנחנו חוששות להשתמש בקנאה כי אולי זה יתקבל לא טוב בעשירייה, אבל ברור שזה גם עוצר אותנו מההתקדמות. אתה יכול לתת עצות של מה כדאי ומה לא כדאי לעשות כשמשתמשים בקנאה?
צריכים לדבר על זה, צריכים לברר את זה, ולא שכל אחת תסתיר את עצמה מהאחרים. להראות דוגמאות טובות, זה גם טוב. גם מבחינה שאני גדולה מהאחרות, אבל גדולה במשהו, לא שאני חושבת את עצמי לגדולה. וגם בזה שאני מרגישה את עצמי פחותה מכולם, ואני נותנת דוגמה לא עד כמה אני משפיעה לכולם, ועושה טוב לכולם, אלא עד כמה אני מכניעה את עצמי ומרגישה את עצמי פחותה מכולם.
שאלה: איך להתייחס לחברה שאומרת בגלוי שהיא מחשיבה רק את הרב ולא את החברות?
זה סימן שגם את הרב היא לא מחשיבה, כי רב זו אותה הרוח שנמצאת בתוך העשירייה, לכן זה שקר, איך להגיד? היא משתחווה לפני הפסל שהיא בנתה לעצמה.
שאלה: מה זה אומר שהצדיק מבטל? זה נשמע כאילו האדם הוא שעושה את הפעולה.
אם האדם מגיע לדרגת צדיק, אז בפעולה שלו כשהוא צדיק הוא מבטל את הגזירות.
שאלה: בקטע 29 כתוב על העבודה בקו שמאל, אם היא מובילה למצב של ירידה, איך האדם מסוגל להתפלל מתוך השמאל?
אם הוא דבוק לקבוצה, הוא משלים את עצמו לקבוצה בצורת קו שמאל, ואז הוא משלים את הקבוצה. גם עבודה כזאת כל אחד מאיתנו צריך לבצע.
שאלה: איך קורה המעבר בין ימין לשמאל, על ידי מאמץ מחשבתי?
אני לא יודע על מה מדובר, יש עבודה אישית, ועבודה קבוצתית, במה בדיוק מדובר? ימין ושמאל אלו בדרך כלל מצבים בתוך האדם. אבל אנחנו צריכים להשתדל כל הזמן להיות בימין, ואם אנחנו יודעים לבצע משהו בשמאל, אז להגיע מהשמאל לקו האמצעי.
שאלה: קו שמאל מביא להכרת הרע של הטבע שלנו, ועוזר לנו להתקדם, וקו ימין הוא השפעה, ודווקא אמרת קודם שכשמחברים את שני הקווים האלה אז אפשר להתקדם בקו האמצעי, אז איך משיגים את הקו האמצעי בעשירייה?
אני אפילו לא יכול להביע את זה במילים. אני חושב שבהבנה ובהכרה בחשיבות של ב' הקווים, ימין ושמאל, אנחנו מגיעים למצב שנעשה מהם הקו האמצעי. ואז אנחנו מבינים את השלמות בשניהם, הבורא מתחיל להאיר בשניהם, ואז מגיע אלינו הקו האמצעי.
שאלה: מה עושים עם הרגשת השמחה כשנמצאים בקו ימין, האם זה בסדר להרגיש שמחה?
תלוי ממה, מה זה שקו ימין נותן שמחה? קו ימין נותן שלמות, הרגשת השמחה היא מכך שאני דבוק בכוח העליון ונמצא בשליטתו דרך העשירייה. זה נקרא שאני נמצא בימין.
שאלה: איך לקבוע אם אני כבר נמצאת בקו ימין, ועכשיו אני יכולה ללכת לקו שמאל לאותה חצי שעה של בדיקה?
אם אני מרגישה שאני יכולה להיות כל הזמן בקו ימין, אז אני יכולה לעשות ביקורת על קו ימין מקו שמאל. זאת אומרת מה עוד אפשר להוסיף לימין, באיזו צורה אני יכולה להעביר את הביקורת שלי לימין, ולשלב את עצמי בשמאל, ובקו אמצעי.
אני עוד לא כל כך יכול להסביר את זה, קודם נגיע. קודם כל אנחנו צריכים להיות בימין.
שאלה: האם אפשר להתפלל על השמאל ולהודות על הימין בו זמנית?
לא, אתן מתבלבלות, אני רואה שימין ושמאל בלבלו את כל הנשים. אני לא יודע, להיות בשמאל, להתפלל לימין, יש לכל זה מקום, אבל בסך הכול זה עדיין לא מבורר.
נשים יקרות, בואו נעשה את עצמנו שקועות בימין, זאת אומרת בהשפעה הדדית ללא שום גבול. קודם כל בואו נהיה בזה. נרגיש מה זה נקרא להיות בהשפעה הדדית ללא שום גבול, ואחר כך נוכל לדבר על יתר הקווים.
קריין: קטע מס' 30, כותב רב"ש.
"האדם צריך לעסוק בתורה הן ביום והן בלילה, ולילה ויום צריכים להיות שוים אצלו, כמובא בזהר הקדוש (ריש בשלח). היינו שמצב השלימות שנקרא "יום", ומצב הבלתי שלימות הנקרא "לילה", צריכים להיות בשוה, היינו אם כוונתו לשם שמים, אז הוא מסכים שהוא רוצה לעשות נחת רוח ליוצרו."
ואז אצלו זו המטרה, לא להיות ביום או בלילה, אלא הוא משתמש ביום או בלילה בהתאם לכמה שהוא יכול לעשות יותר נחת רוח.
"ואם הקדוש ברוך הוא רוצה שהוא ישאר במצב הבלתי שלימות, הוא גם כן מסכים. והסכמה מתבטאת בזה שהוא מקיים את עבודתו כאילו היה זוכה להשלימות, זה נקרא מסכים, היינו שהיום והלילה שוים אצלו.
מה שאין כן אם יש הבדל, אז בשיעור ההבדל יש פירוד, ועל פירוד הזה כבר יש אחיזה להחיצונים. לכן אם האדם מרגיש שיש אצלו הבדל, אז הוא צריך לעשות תפילה שה' יעזור לו, שלא יהיה הבדל אצלו, ואז הוא יזכה לשלימות."
(הרב"ש. 300 "ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם")
שאלה: מה זה אומר שאני צריך להיות דוגמה לחברים, אני צריך להעביר להם חשיבות, אבל גם להתבטל אליהם ולהתכלל בהתקדמות שלהם?
יש זמנים לכאן, וזמנים לכאן. אבל קודם כל מהחומר שאנחנו לומדים, אם אתה מרגיש שאתה יכול במשהו לעזור לחברים, לתמוך בהם, אתה צריך לעשות את זה. זו הדרך שלנו להגיע למקסימום השפעה. אם יש לפניך אפשרות להשפיע, אתה חייב כל הזמן להשפיע, עד שאתה מממש את עצמך בזה לגמרי.
עכשיו, לפי הזמנים, אני לא יודע איך לחלק את זה. לפי מה שנראה מומלץ להיות עשרים ושלוש וחצי שעות ביממה בהשפעה, ורק חצי שעה בקבלה כדי לבדוק האם אתה עדיין נמצא בה. להשתדל כל הזמן לתמוך ולתמוך בקבוצה במאה אחוז, ועל ידי זה אתה מגיע למצב שאתה נכלל בהם, ונכלל בבורא, פשוט בלי לבחור עוד משהו.
אתה כל הזמן בוחר איך אתה יכול לעשות את זה בצורה יותר מועילה. כולנו ראינו איך הזירעון נכנס לרחם, ואיך הוא רוצה להגיע לאותו מקום שבו הוא מתחיל להתפתח. איך טיפת הזרע נכנסת לרחם, ואיך הזירעון מתחיל להתפתח, כך בדיוק גם אנחנו, רוצים להיכנס בכל הכוחות שלנו עד שנתכלל במקום הנכון, ואנחנו לא נעצרים בשום רגע, אלא יותר ויותר להשתדל בזה.
שאלה: מה המשמעות של אדם שנדבק או עוקב אחרי החיצוניים?
אדם שנדבק בחיצוניים, כל תשומת הלב שלו בחיצוניים, ואז הוא לא שייך לנו. יכול להיות שפיזית הוא נמצא בקבוצה, ובשיעור אבל כל המחשבות והרצונות שלו הם בעולם החיצון, אז הוא נמצא שם.
שאלה: האם יש מקום להביא את השמאל שלי לעשירייה או שזו חייבת להיות רק עבודה פנימית שלי?
גם את השמאל וגם את הימין, אחר כך נשתדל לחבר אותם לעשירייה, ונתקדם פנימה על שתי הרגליים כולנו יחד, כמו חיילים, שהולכים שמאל - ימין, שמאל - ימין, כך נלך יחד.
שאלה: מה פירוש נחת רוח לבורא?
נחת רוח לבורא יש מזה שאתה רוצה לעשות נחת רוח לבני האדם בכלל בעולם, או לפחות בתוך העשירייה, בזה אתה עושה נחת רוח לבורא.
שאלה: איך לצמצם בתוכנו בין יום ולילה?
אל תחשבו על זה, אלא תתקדמו להיות משפיעים גם בזה וגם בזה. בכל המצבים.
שאלה: ככל שעובדים בעשירייה, ועובדים על התפילה אנחנו רואים שתמיד התפילה מתחילה בבקשה לעזרה ונגמרת בהודיה. איך באמת לעבוד נכון עם התפילה, איך מתפללים נכון?
הכי טוב זה לדבר על זה יחד עם החברים, לברר את הרצון המשותף, הכוונה המשותפת, את האובייקט המשותף שעליו אתם מתפללים, מה בדיוק אתם רוצים. לברר ביניכם כמה שיותר, ואז להתפלל.
שאלה: מה בהבדל ביחס ליום ולילה יוצר פירוד? איך זה בדיוק יוצר פירוד?
לא הבנתי.
תלמיד: נאמר שהיחס ליום וללילה צריך להיות שווה. אז נניח שהיחס אצלי או בעשירייה הוא לא שווה לשני אלה, איך זה גורם בדיוק לפירוד?
תמשיכו לתת חשיבות לעבודה הרוחנית בכל מצב ומצב, עד שהמצבים האלו יתחלקו לכם ברור ליום ולילה, ויקרבו ביניכם ביום ובלילה. זאת אומרת, העיקר לשם מה אתם עובדים. יוצא שלא חשוב לי אם אני עובד בצורת יום או בצורת לילה, כי את היום והלילה לא אני קבוע, אלא הבורא, העיקר שגם בתנאים האלו, וגם בתנאים האלו, אני תמיד מכוון אליו.
שאלה: האם מותר שחבר יותר וותיק יכתיב לחבר אחר מה לא לעשות בעשירייה, בפרטי בלי החלטה של העשירייה?
יכול להיות שכן, אבל בדרך כלל זה צריך להיות דרך העשירייה כולה.
שאלה: אמרת שצריכה להיות יום יום בדיקה האם מקיימים את מה שכתוב. האם זו צריכה להיות בדיקה אישית או בתוך העשירייה? איך נכון לעשות את זה?
אני לא יודע, תחשבו מה יותר מתאים לכם.
שאלה: אנחנו אמורים לעבוד ללא תשלום, מה זה לקבל תשלום כמו שכתוב "הוא בכל זאת זוכה לשלמות"?
כוח השפעה זה מה שאני רוצה. לעבוד ללא תשלום יכול רק אדם משוגע. הרצון שאנחנו מפעילים, ואנו מפעילים רצונות גדולים, אז ודאי שהרצונות האלה חייבים לקבל חומר דלק. השאלה היא איזה סוג של חומר דלק הרצון שלי מקבל ועובד. זה כמו שיש לך מנוע שעובד על דלק, ויש לך מנוע שעובד על חשמל או על גז. מה חומר הדלק? אנחנו רוצים להגיע למצב שחומר הדלק שלנו יהיה רוחני.
אנחנו צריכים לעבור על המאמרים של בעל הסולם בכל זאת כדי שיהיה לנו רקע נכון, ולכל מאמר ומאמר אנחנו עושים סיכום. אז בואו נעבור עליהם לא לעומק מדי, אבל נכיר את מה שהוא כתב.
(סוף השיעור)
-
ישעיהו, מ"א, ו'↩