שיעור הקבלה היומי18 דצמ׳ 2021(בוקר)
שיעור בנושא "מחלוקת לשם שמיים", שיעור 1
18 דצמ׳ 2021
שיעור בוקר 18.12.2021 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
מחלוקת לשם שמיים – קטעים נבחרים מן המקורות
אנחנו חושבים שאם יש התנגדות, התנגשות, דברים מנוגדים, זה לא בסדר, וצריכים ליישב אותם כך שלא תהיה הרגשת פער בין אחד לאחר, בין שתי דעות. והאמת, שזה לא נכון. כי אם אנחנו רוצים להבדיל, להבין, לראות, להרגיש, אז כל דבר שאנחנו מבינים, מרגישים בחושים שלנו, הוא מגיע מהמחלוקת, לפחות משני דברים שהם במשהו שונים זה מזה, ובשוני ביניהם אנחנו מרגישים את המציאות שלנו. לא באור אפשר לראות איזה דבר ולא בחושך, אלא כשיש הבדל, גבול בין האור לחושך, וכך זה בכל החושים שלנו, כי אנחנו הנבראים לא מסוגלים לתאר לעצמנו איך אפשר להיות רק בדבר אחד, רק בהרגשת מציאות אחת. לכן אנחנו צריכים להבין שככל שנשתדל לאגור בתוכנו התרשמויות מכל מיני דברים והיפוכם, מתוך זה אנחנו נתקדם עוד ועוד להבנת הבריאה, להבנת הבורא, להבנת עצמנו. ולכן אי אפשר שיתגלה איזה דבר אלא כשיש דבר והיפוכו, כשיש מחלוקת, וכך אנחנו קיימים.
אם לא היו שני דברים שונים במשהו בהרגשה שלנו, שיש שניים ושונים, אז גם לא היינו מרגישים את עצמנו. לכן המחלוקת, גילוי הפער בין שתי תופעות הוא הכרחי, ואנחנו קיימים בזה ואנחנו מגלים את המחלוקת הזאת כל הזמן, ולא יכול להיות שנגיע למצב שהיא לא תהיה. אם אנחנו מרגישים ביחסים בינינו, במצבים בחיים שלנו, שאין מספיק מחלוקת, שאין מספיק שינוי, אז אנחנו בעצמנו בצורה אינסטינקטיבית מעוררים את השינוי, כי אם לא כן, לא נרגיש את החיים, שאנחנו קיימים, שאנחנו נמצאים, מרגישים את הסביבה, את עצמנו. לכן הרגשת המחלוקת היא הכרחית, כי דווקא בין שניים שונים שם אנחנו מרגישים את המציאות שלנו, לא באחד ולא בשני. הבורא, הוא יכול להגיד "אני יוצר אור ובורא חושך", אבל אנחנו הנבראים קיימים בין שניהם, בין האור ובין החושך. לכן ככל שתהיה לנו יותר התפעלות מהאור והתפעלות מהחושך, יוצא שבזה אנחנו יותר ויותר נרגיש את המציאות ואת עצמנו, רק בצורה כזאת.
עכשיו השאלה היא, כשאנחנו מגלים ואפילו בצורה אינסטינקטיבית רוצים לגלות פערים, שוני, ואנחנו עושים את זה, איך אנחנו מגיעים למצבים שאנחנו בוחרים רק במה שטוב להתקדמות הרוחנית שלנו. לכן המחלוקת שאנחנו מגלים, כלומר חלוקה, חילוק, ריחוק, הפכיות בין התופעות, היא הכרחית, כי את התופעה עצמה אנחנו לא יכולים לגלות בכלל אם לא הייתה כנגדה תופעה אחרת, שונה ממנה מלכתחילה, ולכן הבורא עושה אור ובורא את החושך, שני הפכים. אבל להתייחס נכון לאור ולחושך, כאן זו העבודה שלנו.
אנחנו לא מתייחסים לא לזה ולא לזה, כך אנחנו צריכים, שלא חשוב לי לא אור ולא חושך, אלא חשוב לי מה אני רוצה להשיג על ידי זה שאני מתייחס לאור ולחושך בצורה מטרתית, בצורה נכונה. להתייחס אליהם בצורה נכונה זה להתייחס אליהם באמונה למעלה מהדעת, כלומר שאני מתייחס אליהם רק כדי להתקדם למטרה. המטרה כוללת את שניהם והם עומדים זה כנגד זה, אור וחושך, בכל מיני צורות שלהם, ואני משתמש בניגוד ובלהשוות ולקרב ביניהם ברגש, בשכל, ביחס שלי, כך שזה יהיה אך ורק כדי להתקרב למקור שלהם, לבורא, ששניהם, גם אור וגם חושך יוצאים ממנו. רק האור שיוצא ממנו זה הוא בעצמו, כך אני מגלה, והחושך הוא בצורה הפוכה כדי שנלמד יתרון אור מתוך חושך, אם לא כן, לא נוכל לגלות לא אור ולא חושך.
לכן "מחלוקת לשם שמיים" היא מגיעה כדי לגלות את הבורא, בצורה פשוטה, זה נקרא "מחלוקת לשם שמיים". אפשר להגיד יותר מזה, שאת המחלוקת הזאת הבורא מעורר ואני מעורר כדי לעשות נחת רוח לבורא, שאני אחרי מחלוקת הזאת מחפש אותו ורוצה לגרום לו נחת רוח, ועוד ועוד. תכף נראה זאת מהפסוקים. מה שאני רוצה להגיד, שכל הקיום שלנו הוא בא מתוך מחלוקת בין חושך לאור, ובכל מיני אופנים, צורות, של החושך ושל האור.
קריין: מחלוקת לשם שמיים, קטעים נבחרים מהמקורות. קטע מס' 1, כותב רב"ש:
"המחלוקת היא דבר הכרחי. היינו שאם אין הנבראים מבינים את ענין המחלוקת, אין הם מסוגלים להשיג אף פעם את מטרת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו. כי אי אפשר לתקן איזה דבר, אם לא יודעים את החסרון. לכן כשיודעים את המחלוקת, שיש בין הרצונות, אז יכולים לעשות שלום ביניהם. "
(הרב"ש. מאמר 36 "מהו שלום שלום לרחוק ולקרוב, בעבודה" 1991)
שאלה: שמעתי אותך אומר, כשאין את המחלוקת הזאת, כשאנחנו לא מרגישים את המחלוקת הזאת, אנחנו לא מרגישים את החיים. למה אתה מתכוון?
אני מתכוון לכך שאנחנו לא יכולים להרגיש משהו אחד, אלא רק שוני בין התופעות, בין הדברים ואת הדבר בעצמו אנחנו לא יכולים להרגיש. תתאר לעצמך שאתה נכנס לחושך גמור, אתה לא יכול להרגיש שום דבר, אפילו את החושך אתה לא יכול להרגיש. כשאתה נכנס לאור ממש מלא, שלם, אתה לא יכול להרגיש אותו. אם מופיעים רק אור או רק חושך אתה לא רואה ולא מזהה, לא את זה ולא את זה. אתה יכול לזהות אם יש לך אחד כנגד השני, או לפחות ברשימות שלך, בזיכרונות, בהרגשה, בהבנה שיש לך מקודם, או שעכשיו זה מופיע בצורה כלשהי.
אבל את התופעה בפני עצמה אנחנו לא מסוגלים להרגיש. כי התופעה הזאת מגיעה מהבורא, שהוא יוצר אור ובורא חושך ולכן כשבא ממנו האחד מהשניים אנחנו לא יכולים לזהות, רק "כיתרון אור מתוך חושך", זאת אומרת שעל פני החושך אנחנו יכולים לגלות את האור וכך אנחנו קיימים.
שאלה: כשאנחנו מתקרבים למחלוקות ולוויכוחים בינינו, התגובה הראשונה היא "זהו, עכשיו אנחנו מתרחקים זה מזה". למה זה קורה כך?
כשאנחנו מתחילים לבנות קבוצה, יחסים בינינו, נראה לנו מלכתחילה שאנחנו באים לאיזה דבר טוב, יפה וכדאי ואנחנו נרוויח על ידי זה, נצליח, וזה סך הכול נעשה כך רק כדי למשוך אותנו, אבל אחר כך כשאנחנו מתעמקים ביחסים בינינו, אז אנחנו רואים עד כמה יש שוני בכל אחד ואחד מחברו ועד כמה אנחנו לא מסוגלים להתעלות למעלה מהשוני הזה. וכך אנחנו מתקדמים למצב כמו שהיה כתוב עם תלמידי רבי שמעון, שכתבו את ספר הזוהר, ואין לנו משהו יותר גבוה מספר הזוהר, כמה שאנחנו לא מבינים ששם הכול טמון אבל כך זה. אז מה אנחנו רואים מהם, הם כתבו בעצמם שבמשך הלימוד, במשך השנים שהם היו יושבים ולומדים הם הגיעו למצב שהם שונאים אחד את חברו עד כדי כך שרוצים להרוג איש את אחיו. ואלו אנשים שיחד עם זה גילו רוחניות וגילו את כל מה שכתבו בספר הזוהר ועוד יותר מזה, ואנחנו רואים שגילוי הרע חייב להיות כמו גילוי הטוב ורק בין השניים האלו אנחנו קיימים וצריכים רק לסדר את עצמנו ואז כיתרון מתוך חושך.
אם אנחנו מחזיקים בחושך, כי הוא חייב להיות, שלא יסתלק אלא אנחנו מעוררים אותו ומחזיקים בו כי דווקא על פניו אנחנו יכולים ללמוד את תכונות הבורא, תכונות האור, כך אנחנו מתקדמים. לכן יתרון האור מתוך החושך.
ולכן כשהחושך מתגלה, ובדרך שלנו אנחנו צריכים לראות עד כמה כל יום ויום אנחנו מגלים כל מיני הפרעות חדשות אפילו כאלה שקודם לא שמנו לב אליהן, לא היה לי אכפת קודם מה היה, אם אני רואה בחברים הרבה יותר פגמים מאשר קודם, אז נראה לי שזה מתוך שאני מכיר אותם יותר.
לא, זה בכלל לא מהשטח הגשמי, זה מפני שאנחנו איכשהו מתקרבים זה אל זה ולכן אנחנו מגלים עד כמה אנחנו לא יכולים לסבול אחד את חברו. וזה ניתן לנו כדי שאנחנו שוב ניזכר, ש"על כל פשעים תכסה אהבה", שאנחנו נכסה את היחסים האלו בכוח האהבה. זאת אומרת שדווקא בכוח האהבה נכסה את כל הפשעים, כל הדברים שמתגלים, עד כמה שאני לא יכול לסבול אותם, אז אנחנו מגיעים דווקא לזה שאנחנו מכסים בכוונה בעבודה שלנו, בהבנה שבצורה כזאת אנחנו מגיעים לשמירת הסנדוויץ, שיש שנאה ואהבה יחד.
ואז כשאנחנו מכוונים אותם יחד להשגת המטרה, ואנחנו לא מבטלים את הרע כנגד הטוב אלא זה חייב להיות גם ביסוד של הטוב, אז אנחנו מתקדמים נכון וכך בסופו של דבר, אם יהיה פער בין טוב לרע בצורה מספקת, אז אנחנו נגלה ביניהם את הבורא. כשיהיה לנו הפרש פוטנציאלי למשל של עשר ועוד עשרים ועוד שלושים, אז אנחנו נגיע למצב שהמנורה שלנו תתחיל להאיר.
שאלה: מה מאפיין את המחלוקת שלפני כניסה לרוחניות?
שאנחנו מבינים את מהות המחלוקת, למה היא צריכה להיות, אנחנו מתייחסים אליה בצורה מטרתית, עניינית.
שאלה: בהתחלה אמרת שמהרגשת ההבדל בן החושך לאור אנחנו צריכים לעבור להרגשת המקור שלהם, איך עושים זאת?
שניהם באים מהבורא, והבורא צריך להתגלות בין שניהם, בין פלוס למינוס, ואני מייחס גם פלוס וגם מינוס, גם חושך וגם אור לאותה המטרה, השגת המקור שלהם שזה הבורא, אז שניהם מתחברים כאחד בבורא ואז אני מגלה אותו.
צריכים לחשוב על זה ולהשתדל מתוך הדוגמה הזאת לעשות כאלו תרגילים בכל מה שמתגלה. וכל מה שמתגלה מאין עוד מלבדו מכוון אותי ואני חושב שכל מה שאני עושה, אני גם עושה לאין עוד מלבדו, וכך אנחנו מגיעים לגילוי הבורא.
שאלה: המחלוקת הזאת בין האור לחושך שעליה אנחנו מדברים, הרי זה אני שתחילה מרגיש את זה בכלים האינדיבידואליים שלי. האם ההרגשה הזאת צריכה לעבור לכלים של העשירייה?
לא, זה אנחנו שצריכים לגלות איך זה קורה. אנחנו צריכים להשתדל להתקרב האחד אל חברו ואיך שזה קורה, זה כבר מלמעלה. אנחנו לא יכולים לבנות את הדברים האלה, רק להשתדל להיות קרובים כמה שיותר.
שאלה: אם בעשירייה יש מצב שכל אחד משתדל לא לנגוע באחר, סוג של שקט כזה, האם צריך לחפש מצבים כדי לעורר מחלוקת?
לא. המחלוקת צריכה להתעורר בעצמה מתוך כך שאנחנו מתקרבים זה לזה. אם לא כן, זו לא תהיה מחלוקת לשם שמיים אלא אנחנו מעוררים אותה. המחלוקת מתגלה כשאנחנו רוצים להתחבר בינינו ומגלים בדיוק יותר גבוה שבחיבור הזה ובהתקרבות הזו אנחנו עוד לא יכולים להיות, עוד לא יכולים להימצא, אבל לא שאנחנו עושים דברים מלאכותיים. העיקר כל הזמן להיות בנטייה להתקרבות ועם זאת להבין שזה מביא אותנו למחלוקת.
זה מה שקורה לנו היום, תסתכלו על כל המצבים הבינלאומיים בזמננו. כל מדינה נכנסת למחלוקת לא רק פנימית אלא גם חיצונית עם מדינות אחרות. מאיפה זה מגיע? מתוך זה שאנחנו מתפתחים. ככל שאנחנו מתפתחים, ודאי שתהיה בינינו יותר מחלוקת, כי אנחנו יוצאים מהגבולות שלנו, אנחנו נמצאים בכל מיני צורות התקשרות, מסחר בינלאומי, קשר בינלאומי, כל מיני דברים, ובטוח שאנחנו נמצאים במחלוקת בכל מיני מובנים בינינו וזה טבעי. רק אם מנהלי העולם היו יודעים מה קורה, שזה דבר טבעי וצריכים פשוט להמשיך ולהתייחס לזה בצורה עניינית, אז היינו מרגישים בסדר ושזו הדרך להתקדמות. אבל הם כמו ילדים קטנים, מתקוטטים, ולא מתייחסים בצורה עניינית לכך שכל מה שמתגלה הוא כדי שאנחנו נתייחס לזה נכון.
המחלוקת חייבת להתגלות והיא תגיע למצבים יותר ויותר גרועים, וזה סימן שאנחנו גדלים. אנחנו מלכתחילה שונים זה מזה, וכשאנחנו גדלים, אז ההבדלים בינינו, הפערים בינינו יהיו עוד יותר גדולים. איך אנחנו בכל זאת נמצא איזושהי נקודת חיבור? בכך שכל אחד יתעלה מעל הטבע שלו ויבין שלפי התכונות היסודיות, העיקריות שלנו, אנחנו אף פעם לא יכולים להיות דומים זה לזה. כל אחד שונה ביסודו, וככל שמתפתחים אנחנו עוד ועוד מגלים את השוני. אבל מעליו, "על כל פשעים תכסה אהבה"1, למעלה מהשוני אנחנו צריכים ללמוד איך אנחנו דווקא מתקרבים ומתחברים למרות השוני. ואז מהחיבור על פני השוני בינינו, זה נקרא "על כל פשעים תכסה אהבה"1, נגיע למצב שנוכל לקבל מזה גילוי, כוח המוליד אותנו, כוח המפתח אותנו, הבורא מתגלה. הבורא מתגלה כשאנחנו מכסים את השנאה באהבה, ובין שני אלה כמו בין פלוס ומינוס, מתגלה הבורא.
תלמיד: יש מצבים שהמחלוקת מתדרדרת לרמה אישית. איך שומרים עליה שהיא תהיה ברמה עניינית?
זה כבר כמו ילדים קטנים. איזה מצב אישי יכול להיות אם אנחנו קובעים מלכתחילה לעצמנו מטרה רוחנית, השגת הבורא, שאנחנו מתעלים ורוצים לצאת מהטבע שלנו. תשתדלו לשמור את המחלוקת בגובה למעלה מהגופים הבהמיים שלכם, כי בשביל מה אנחנו עושים את זה?
שאלה: נגעת במחלוקת שהייתה תמיד בין עמים, קבוצות, והיא נהיית חמורה יותר עכשיו. תמיד שמו גוף חיצוני, כמו חכמים שהיו מעל המחלוקת וידעו לחבר בין המחלוקות ולכסות באהבה. מה הכוח החיצוני שהיום אנחנו יכולים להשתמש בו?
זו ההבנה שלנו מהי הסיבה למחלוקת. אנחנו צריכים להגיע למצב שהפתרון למחלוקת נמצא אצלנו, זה הקו האמצעי, שאנחנו יודעים איך להתייחס לטוב ולרע ולמקור שלהם שזה הבורא. הוא אומר "בראתי יצר הרע, בראתי תורת תבלין"2. כלומר שאנחנו יכולים לשמור על הרע כמו על הטוב ועל הטוב כמו על הרע, ושניהם בסופו של דבר צריכים להתחבר יחד ולהביא לנו את עוצמת השגת הבורא. אנחנו צריכים ללמד זאת את האנושות ולהסביר לכולם למה מתגלים כל הטוב והרע בצורה כזאת, ולמה אנחנו נכנסים שוב לאותם המצבים כמו ילדים קטנים שרוצים להתקוטט זה עם זה, וכך ממשיכים את ההיסטוריה שלנו, כמו כלב שמסתובב סביב הזנב. זה לא כך. הבורא מלמד אותנו שאין לנו ברירה, אלא לשלב טוב ורע יחד בצורה נכונה, שלא יכול להיות האחד ללא האחר.
רק לתינוקות ולילדים הקטנים אנחנו משתדלים לגלות רק טוב, כי אין להם שום כוח ליישב את שני הדברים האלה. אבל ככל שהם גדלים, אפילו במקצת, אנחנו רוצים לעורר אותם ולהתחיל ללמד אותם כל מיני צורות התנהגות בשני קווים. שיקפצו, שיעשו, שיחפשו, שימצאו, שיבנו משהו, אנחנו כל הזמן רוצים לפתח את הנברא בצורה כזאת, ילדים נגיד, שהם יוכלו לשלב דבר והיפוכו. אפילו כשהם בונים בקוביות, בכל מיני דברים, גם שם כבר ישנו החיבור הנכון בין פלוס ומינוס, בכך שהם רוצים לבנות על ידי המאמץ שלהם באמצע.
תלמיד: אז מה זה ללמד "לכסות באהבה" ברמה של האנושות היום?
להבין קודם כל שאנחנו מקבלים את הפלוס והמינוס בצורה כזאת שהם אף פעם לא יהיו בשלום, אלא אנחנו בשכל וברגש שלנו נעשה את הקשר הנכון בינינו. שבין תופעות חיוביות ושליליות כביכול, אנחנו בני האדם צריכים לשלב ביניהן כך שגם אלו וגם אלו חייבות להיות בטבע. ואנחנו בהבנה שלנו, ביחס שלנו, נתייחס גם למינוס וגם לפלוס, לכל התופעות, מלמעלה, מהקו האמצעי, ואז הכול יסתדר.
שאלה: יש לנו את המחלוקות שנבנות אצלנו בראש, ויש לי שיפוטיות לגבי החברים ואני יודע שאני צריך לבטל את עצמי כיוון שאלה הפגמים שלי באהבה. אבל אנחנו גם עוברים דרך מצבים שיש את המחלוקת בתוך עצמך ואתה מרגיש כמו חושך, וזה ממש כמו מארב שמפתיע אותך, כמו משהו כבד שמוביל אותך לקונפליקטים, זו התפרצות של חשיכה. האם אנחנו מתייחסים לדברים האלה בצורה שונה? האם בעשירייה אנחנו יכולים לעבוד בצורה מסוימת עם זה?
אתה נמצא בתוך איזו התפעלות, התרגשות פנימית שלך ומשתדל להעביר לנו את ההתפעלות הזאת. אני בינתיים באמת לא מרגיש את זה כדי לענות לך ושזה יהיה מובן לכל החברים שלנו בעולם, אני לא מקבל את זה. תנסה לייצב את התמונה הזאת בצורה שאפשר יהיה למסור אותה לכל אדם. אתה לא יכול להעביר רק רגש ללא לבוש לגבי איזה מקרה כך שיהיה ברור לכולם.
זה כמו בתיאטרון, כשיש לי מסר, אז אני צריך לכתוב עליו איזו מערכה ולבצע אותה על הבמה, ואז בצורה כזאת אני מוסר אותו לצופים. אבל זה חייב לבוא בלבושים כאלה שהאחרים יבינו ויוכלו לפצח אותו כמו אגוז, ולהוציא משם את הפנימיות שאתה רוצה למסור. כאן אני לא מרגיש את זה. אולי זו בעיה שלי אבל בכל זאת אני לא יכול לענות על זה.
שאלה: האם אפשר להגיד שהבורא ברא את החושך כדי שנוכל לגלות אותו?
ודאי שכן. בלי החושך לא היינו יכולים לגלות את האור, "כי יתרון אור מתוך חושך"3, כך כתוב. לכן רק בדבר והיפוכו אנחנו יכולים להתקדם. ככל שאנחנו עוד ועוד נתקדם לגילוי הבורא אז גם החושך יגדל, כי בלי זה לא נוכל לגלות את הבורא ביתר עוצמה.
שאלה: האם כדאי שבין השיעורים נעשה בעשירייה סדנא בצ'אט, להעביר זה לזה התפעלות כדי להגיע ליתר חיבור?
כנראה שכן, תבדקו, אני לא יודע. אבל אם יש גם קשר כזה, יכול להיות שזה טוב, תבדקו, אני לא מבין בזה.
שאלה: האם המחלוקת בין הרצונות יכולה להיות פנימית גם בתוך האדם, ואם כן, איך הוא יכול להבחין אם המחלוקת נמצאת בתוכו או מחוץ לו?
זאת שאלה יותר עמוקה ויותר מורכבת, שאלה טובה, ואולי אנחנו נגיע אליה בפסוקים הבאים. איך אני מקבל מחלוקת, איך אני מאתר אותה בתוכי, כי בכל זאת ה"אני" קולט, אני לא יודע מה יש מחוץ לי, אני יודע מה אני מרגיש, אז איך אני מחלק את ההתפעלות שלי ממה שאני מרגיש, בהרגשה שלי, עם ההתפעלות ממה שיש מחוץ לי. איך אני מעמיד את הדברים האלה זה כנגד זה. לזה עוד נגיע.
שאלה: איך ניתן להתכונן מראש למחלוקות האלה בעשירייה באופן של מה אנחנו צריכים לעשות ומה הבורא צריך לעשות?
אנחנו צריכים לבדוק את המחלוקת שלנו בעשירייה, כשאנחנו מזהים שיש דבר כזה, אנחנו צריכים לראות יחד מה כתוב על זה, מה המקובלים חושבים על זה, האם אנחנו צריכים לעשות עם משהו או לא. ואחרי שאנחנו דנים על זה אז בדרך כלל אנחנו מגיעים לאיזשהו החלטה. יכול להיות שלא כולם מרוצים ממנה, אבל זו החלטה על פי מה שכתוב, על פי מה שמקובלים אמרו לנו, ולכן אין בזה כבר מחלוקת, אלא אנחנו צריכים להסכים עם מה שיש, אמנם שזה אולי לא נעים או בכלל אי אפשר לבצע, אבל כך אנחנו עושים.
תלמיד: האם במצב של מחלוקת קיים קו אמצעי או שאני בונה אותו תוך כדי הבנת המחלוקת?
לא, זה לא פשוט, קו אמצעי אנחנו מגלים מכך שאנחנו פונים לבורא בכל מיני מחלוקות, כי רק בו הפתרון, והפתרון הוא בזה שהבורא מתגלה כקו האמצעי בין שני הקווים של המחלוקות. זה מה שקורה.
תלמיד: אז זה קיים או שאני בונה את זה?
לא, אנחנו רוצים להשתדל לגלות את זה.
תלמיד: זה קיים?
זה קיים במידה שאני משתדל לגלות את זה.
תלמיד: וזה קורה בין המחלוקות?
כן.
שאלה: אם נניח מתגלה מחלוקת ביני לחבר, מה הפתרון? האם אני צריך לוותר וללכת לקראתו?
לא, אתם צריכים לברר מה אתם יכולים לבנות מתוך המחלוקת. זאת אומרת, בזה שכל אחד רוצה להתקיים עם השני ויחד עם זה לא מבטלים את המחלוקת, אלא רוצים לבנות את עצמם מעליה, אז בצורה כזאת אנחנו בונים ומתקדמים. תיכף אנחנו נקרא על זה.
תלמיד: אז מה אנחנו רוצים לברר, אם כל אחד נשאר בעמדה שלו?
אנחנו לא רוצים להישאר כל אחד בעמדה בשלו, אנחנו רוצים לגלות את הבורא ולהידבק בו.
תלמיד: אז רק מכסים באהבה או שגם צריך להיכנס לפרטים?
בזה אנחנו כבר צריכים לראות מה קורה בדרך, אבל העיקר בשבילנו זה שאף אחד לא מחזיק את עצמו במה שהוא, כמו איזה חמור שלא רוצה לזוז ממקומו, אלא שאנחנו מתייחסים לכל מצב ומצב כמו ל"מצב" בדרך, שברגע הבא אני עושה צעד קדימה, משנה את המצב, את היחס שלי את הכול. וכדי להתקדם קדימה העיקר בשבילי זה לגלות עד כמה שהמצב שלי נמצא במחלוקת עם כל המצבים האחרים.
אם אנחנו מדברים על החיבור בינינו, אז כל המחלוקות, סתירות שמתגלות בינינו זה רק כדי שאנחנו נתעלה מעליהן וכך אנחנו בונים את הקו האמצעי שאתם רוצים כל הזמן לדבר עליו.
תלמיד: לרוב תמיד יש מישהו שנשאר בעמדה שלו ותמיד יש מישהו שמוכן יותר לבוא לקראת השני, לוותר.
לא, אין דבר כזה שמישהו נשאר ומישהו מתקדם, אלא כולם צריכים להתקדם למצב שבו יותר מחוברים, אחרת אין תנועה קדימה.
שאלה: האם מטרה משותפת זה לא אמצעי לביטול מחלוקות?
זה נכון, אבל מה יוצא לך מזה?
תלמיד: המחלוקות תמיד צריכות להתקיים, למרות שיש לנו מטרה משותפת?
ודאי, כל אחד חושב בצורה אחרת איך אפשר להתקדם, איך אפשר להתחבר, כן. מה זה מחלוקת לשם שמיים? שהיא מקרבת אותנו לשמיים.
תלמיד: זאת אומרת, שככל שיש יותר דעות זה יותר משובך?
בטח. בעל הסולם גם כותב על זה, שבמידה שאנחנו מתפתחים אז ודאי שלכל אחד יש יותר דעות. תגיע לאיזשהו כפר, באיזה מקום באוסטרליה, אני לא יודע איפה, תשמע כמה דעות יש שם. ותיכנס לאיזשהו מקום בישראל ותראה כמה דעות יש כאן, כל אחד ראש ממשלה.
שאלה: האם למחלוקות האלה שמופיעות צריך להתייחס רק בתוך העשירייה או גם כלפי אנשים חיצוניים?
לא, לא. אני לא חושב שאפשר לפתור אותם באיזו צורה אחרת, אלא רק בתוך עשירייה כשאנחנו דנים בה בצורה קונקרטית, עניינית, קצרה, וכשאנחנו מבררים את זה בצורה כזאת, אנחנו בונים את עצמנו. כדאי לנו לעשות את זה. צריכים לשמוח מזה שיש מחלוקת ושאנחנו יכולים, אבל בצורה קצרה ועניינית לדון עליה, להחליט ולהמשיך.
שאלה: מה התפקיד של השלום ושל האהבה במחלוקת בין שני הפכים, שלום ואהבה זה אותו דבר?
שלום ואהבה זו תוצאה מפתרון נכון במחלוקת, השלום זו הפעולה, השלָמה, ואהבה זה מה שמקבלים כבר בתוך הכלי השלם, שהוא קיים משני החלקים. שיש שם רצון לקבל ורצון להשפיע והפער ביניהם והשנאה ביניהם וכן הלאה, ומעל זה ישנו מסך ואור חוזר ואז חיבור והשגה ואהבה.
שאלה: מאיפה מגיעה הנטייה ליישב מיד את המחלוקת במקום לתת לה מקום לגדול ולהתפתח?
אני לא מבין את השאלה, כי מצד אחד זה דומה לחולה שאומר אני קצת חולה, ניתן למחלה להתפתח וכך יהיה יותר ברור מה לעשות אתה, אם אני כבר עכשיו יכול לתקן אז למה לא.
תלמיד: ברגע שמתגלה מחלוקת אנחנו מיד קופצים עליה ומנסים לטפל בה, לחבר אותה, כאילו לא לתת לה מקום?
מחלוקת שמתגלה היא מתגלה מלמעלה כדי שאנחנו נתייחס אליה נכון, נבנה את עצמנו סביבה, סביב המחלוקת וכך נתקדם. אז למה שאנחנו נזלזל בהזדמנות להתקדם?
תלמיד: אם מתגלה מחלוקת בין שני חברים, הנטייה היא בדרך כלל נטייה טבעית לחבר את זה מיד.
אתה לא יכול לחבר כי זה פלוס ומינוס, אתה צריך להשתדל להתעלות למעלה, להשאיר את הפלוס והמינוס וביניהם למעלה מזה לבנות מה שייקרא אחר כך "אמונה למעלה מהדעת".
תלמיד: הבורא מעורר את המחלוקת?
ודאי, מי עוד.
תלמיד: הבורא גם מיישב את המחלוקת?
במאמץ שלנו, אנחנו נותנים מאמץ, יגיעה, והבורא מיישב.
תלמיד: באיזה שלב במחלוקת נעשית הפנייה לבורא, או המאמץ אליו?
אני חושב שזה צריך להיות מלכתחילה, אבל כדי שיהיה לנו יסוד לפנות לבורא, אז אחרי שאנחנו מבינים שצריכים לפנות לבורא ושהוא יפתור את המחלוקת ויעלה אותנו יחד למעלה ממנה, אז אנחנו צריכים לברר את כל היסודות שלנו ולפנות אליו. לכן התפילה היא העיקר, וברגע שאנחנו מיישמים ועולים למעלה אז שוב מתגלה המחלוקת בדרגה יותר עליונה, וכך זה תמיד.
תלמיד: ומה נשאר מהדעה של כל אחד אחרי שיישבנו את המחלוקת, אחרי שהתעלינו מעל המחלוקת?
הדעות האלה נשארות ואנחנו לא מרגישים פגם. אומנם יש לי דעה משלי ולו יש דעה משלו ואנחנו מתעלים למעלה מהדעות שלנו, ושמחים שאנחנו יכולים להתעלות. כי פעם במצב שאנחנו מתעלים ומתחברים למעלה מהפער בינינו, אנחנו נתחיל לגלות את הבורא שהוא המקור לשתי הדעות האלו.
שאלה: מה מאפשר לראות את יתרון האור מהחושך?
כאן האור והחושך אצלנו, זה סימן שטוב לנו להיות במחלוקת שהיא מעוררת אותנו למעלה ממנה, ואנחנו מחזיקים במחלוקת כדי להתעלות למעלה ממנה, לכן היא קיימת בנו ויחד עם זה קיים המצב שאנחנו מתעלים מעליה. "על כל פשעים תכסה אהבה", הכוונה היא רק לכסות, ולא שאת כל הפשעים מבטלת האהבה, היא לא מבטלת, אלא דווקא היא אפילו מבליטה, וכך אנחנו מתקדמים. זה דבר מאוד מעניין, מאוד יפה.
שאלה: אם המחלוקות הן בין הרצונות לקבל ולהשפיע, ואין לנו הרצון להשפיע, אז מה זה אומר על כל המחלוקות שיש לנו, אלו מחלוקות אלו?
בואו נתחיל ממה שיש לנו עכשיו, תמיד ישנם חילוקי דעות גשמיים, בואו נעשה כך, שהמצבים שבינינו אנחנו פותרים רק למעלה מהדעת. "למעלה מהדעת", זאת אומרת, למרות שאני חושב אחרת אני מוכן לבטל את עצמי כלפי החברים. לָמה? כדאי לי, אני בזה מגיע לביטול, אני בזה מגיע לצמצום, אני בזה מתקרב לבורא. אז לָמה לא? אני דווקא שמח שמתגלה מחלוקת, אני שמח שאני יכול להיות בניגוד, אני שמח שאני לא מבין ולא מרגיש מה שהשני אומר. ואם אני מבין ומרגיש, אז זה עוד יותר גרוע, אז ברור לי שאני נמצא בניגוד אליו, וכל העניין שאני נמצא בניגוד אליו, אני שמח שמתגלה הניגוד ואני יכול לבטל את עצמי, וכך להתקרב לבורא.
שאלה: כיצד מכסים באהבה, מה ניתן לעשות בכדי שאהבה תתגלה?
אהבה לא מתגלה בכך שאנחנו מבטלים את המחלוקת, אלא אנחנו מתעלים ממנה. כמו באהבה גשמית, אם אני אוהב מישהו, אז כל הדברים הגשמיים שמתגלים והיו לי קודם כל נראים לא נעימים, דוחים, אני לא רציתי להתקרב אליהם, לראות אותם, אני עכשיו אוהב אותם. איך יכול להיות? כמו שאימא מתייחסת לתינוק, כל מה שיש בו היא אוהבת. אדם זר לא יכול להסתכל עליו, על אחת כמה וכמה לגעת בו, ואימא מוכנה ממש ללקט אותו, כך אנחנו רואים שהאהבה מכסה על הכול.
שאלה: האם צריך שניים שיעשו את עבודת ההתגברות ואת כיסוי השנאה באהבה, או שמספיק שרק אחד עושה?
לא, צריך שאחד ייתן דוגמה לשני, כל אחד נותן דוגמה לשני. וכשהם מבינים שהם מגיעים להתקרבות לבורא, אז כל המשחק ביניהם הוא לא לבטלה, אלא כל הזמן תהיה לו אפשרות להתקדם, כי זה לא נגמר ביניהם, אלא זה נגמר בבורא, ואצלו זה אין סוף. ולכן אנחנו יכולים באהבה הזאת להתקדם לאהבה בלתי גבולית, היא "אהבת עולם".
שאלה: אני לרוב נמנעת להוציא דעה מעצמי שיכולה ליצר מחלוקת, למרות שהיא יכולה להביא לבירורים חשובים. איך להיות באיזון נכון בין ביטול לבין בירור?
אם המחלוקת הזאת היא באמת עוזרת לקבוצה להתקדם בצורה רוחנית, במבנה הרוחני שלה, אז אסור לך להסתיר את זה, אלא בהחלט להתקדם ולגלות. אסור לך, את רוצה או לא רוצה זה לא שייך, אסור לשמור דברים שיכולים לקדם את הקבוצה. אפילו אם זה לא נעים, כן נעים, את יכולה לקחת חברה אחת מכל הקבוצה ולהתייעץ יחד אתה, אבל אם יש לי אפשרות שאני חושבת בינתיים שזה יעזור לנו להתקדם אז אני חייבת לדבר עם חברה אחת או שתיים, שהן יעזרו לי להחליט כדאי או לא כדאי לעורר את הדברים.
שאלה: מה יכול להחזיק אדם שבוער משנאה להתחבר מעל המחלוקת?
שנאה מגיעה מהבורא, זה היצר הרע, ולכן אני לא מייחס את השנאה הזאת לא לעצמי ולא לחברה, אני מייחסת את השנאה לבורא, והוא מעורר את זה בנו כדי שאנחנו נתעלה מעליה, אז אני צריכה עכשיו רק לחפש באיזו צורה אני מתעלה מעל השנאה לאהבה. וגם בצורה כזאת מתעלה מעל האהבה, שהשנאה הקודמת נשארת, היא היסוד לאהבה, אחרת גם לאהבה אין שום יסוד, שום סיבה, כי הסיבה לאהבה היא השנאה הקודמת.
לכן כשהבורא אומר "בראתי יצר הרע", מה הוא עשה? הוא ברא יסוד מאוד חזק, נצחי, שעליו אנחנו יכולים לבנות אהבה נצחית, אהבת עולם. האהבה והשנאה הם נשארים, אלה שני כוחות שאי אפשר להפריד ביניהם, והאחד מחזיק את האחר, ואף פעם לא יתקיים האחד ללא האחר, אף פעם, גם בגמר התיקון, בכל הצורות, אנחנו בכל זאת נחיה ונתקדם גם בשנאה וגם באהבה. וכל החכמת הקבלה היא עוזרת לנו נכון לחבר בין שניהם כך, והאחד עוזר לאחר עוד יותר להבהיר את העולם.
שאלה: כאשר מתגלה מחלוקת, האם זה נכון להתפלל לבורא שיעזור לנו ויסדר בינינו, והאם נכון להגיד את זה?
כן, כי אנחנו מסתכלים על הרע כמו על הטוב, ועוד יותר, כי מהרע אנחנו מתקדמים, מתגברים, הוא מגרה אותנו לעלות, הוא דוחף אותנו לעליות, לשינויים, דווקא הרע עוזר לנו בכל דבר. לכן כשהבורא אומר "בראתי יצר הרע", הוא כביכול שמח ומתגאה שעשה את זה, כי על ידי זה הוא נותן לנבראים להיות עצמאים ולהבין מתוך זה איפה הם נמצאים, להבין ולהרגיש את עצמם ואותו, לעלות במדרגות ההשגה וההבנה, והדבקות, עד שמגיעים לרום המעלות. זה הכול דווקא על ידי יצר הרע, כי בלעדיו לא היתה לנו אפשרות להבין איפה אנחנו נמצאים, כי להרגיש את האור אנחנו לא יכולים, להרגיש את החושך אנחנו לא יכולים, ההרגשה שלנו נמצאת בתפר, במגע בין האור וחושך, וזה מה שאנחנו קיימים. אולי אנחנו לא מרגישים את זה עכשיו, אנחנו לא מודעים לזה, אבל כל הקיום שלנו הוא בין האור לחושך.
שאלה: איך מגיעים להסכמה ומקבלים החלטות בעשירייה, כשיש מחלוקות בנושאים ארגוניים, כמו תוכן של פגישות יומיות של העשירייה?
קודם כל צריך לדבר, לברר, לראות מה כתוב על זה במקור, אבל הכול צריך להיות ענייני, ואחר כך אם באמת לא יכולים לסדר את הדברים בקבוצה, לא חשוב איזה דברים, אז צריך שיהיה מקום, זאת אומרת, צוות חברתי שאפשר לכתוב לו. אני לא מבין בזה, אני לא מקבל את הדברים האלה, אתם צריכים לפתור את זה ביניכם ועם הצוות החברתי.
שאלה: האם קו אמצעי במחלוקת הוא מרכז העשירייה?
הקו האמצעי במחלוקת הוא מרכז העשירייה ומרכז גילוי הבורא.
שאלה: האם רק אצל אדם יש את התכונה הזו של הרגשה וגילוי מתוך דבר והיפוכו?
רק אצל אדם, וגם לא אצל כל אדם ואדם, יש הרבה אנשים ששייכים לימין, לשמאל, ורק למעט אנשים שיש נטייה לגילוי הבורא, כמו שיש לנו, לכל חברי "בני ברוך", יש נטייה לקו אמצעי ולכן הם נקראים "ישר-אל".
שאלה: בעולם שלנו אנשים יודעים להיכנס למחלוקת ולא באמת יודעים לנהל אותה, לכן היא מובילה לפירוק, מחברויות ועד מדינות. מה הדרך להתעלות מעל האגו ולא להביא לפירוק?
קודם כל אנחנו מקבלים את המחלוקת כדבר קיים שמתגלה יותר ויותר ויש לה מקום. המחלוקת היא גילוי הבריאה, גילוי הפער בינינו לבין הבורא, ולכן אנחנו שמחים שמתגלים דברים חדשים כמחלוקת, ואנחנו רק צריכים ללמוד איך כל פעם עוד ועוד לפתור את המחלוקת.
לפתור מחלוקת אפשר בשילוב של הכוחות ימין ושמאל, להביא אותם לקו האמצעי, קודם כל אנחנו מראש מבינים שהמחלוקת מתגלה מלמעלה, אין עוד מלבדו, הבורא מעורר את היצר הרע, הוא ברא אותו, והוא ממש מביא לנו כל פעם דרגה יותר עליונה, יותר גדולה, גרועה, של המחלוקת בינינו, ואז אנחנו על ידי כך רוצים להתחבר, כי בחיבור אנחנו מגלים את הבורא, ובמחלוקת הבורא כביכול נסתר ומגלה לנו תנאים איך לגלות אותו. ואז יוצא שאנחנו נמצאים עימו בעבודה רוחנית אחת. הוא מגלה לנו חושך, כל מיני תנאים שבהם הוא מסתתר ומתוך זה שהוא אל מסתתר, אנחנו משתדלים לגלות אותו ומגלים, ואז זו העבודה שלנו, המשחק בינינו לבורא. הוא מסתתר ואנחנו מגלים. ולכן אם אנחנו מבינים שזה התהליך, כל החיים שלנו הופכים לפלירט, למשחק עם הבורא. ואז אנחנו נמצאים בשמחה, בהתקשרות עימו גם ברע וגם בטוב.
שאלה: איך להרגיש את היופי שבחילוקי הדעות בינינו?
אם אנחנו מלכתחילה מבינים שכל חילוקי הדעות באים כדי שנגלה יותר את עוצמת האהבה, אז כל חילוקי הדעות האלה הם לשמחה, לאושר. לכן אנחנו לא מפחדים מחילוקי הדעות האלה, אלא ההפך, זה משחק של הבורא עם לוויתן, כך הוא מעורר את הרע, ואנחנו על פני הרע מגלים עוד ועוד כמה אנחנו יכולים לאחוז בו, ולעשות עימו דווקא את הריקוד הזה.
שאלה: מה זה אומר להתייחס מלמעלה לפלוס ולמינוס? האם זה להיות גבוה מהם או להיות ניטראלי לגביהם?
לא להיות ניטראלי, אלא כנגד ביניהם, בין פלוס ומינוס. אז דרך הנגד הזה אנחנו מגלים אהבה. ואיך אנחנו מגלים? אנחנו מבינים שפלוס ומינוס, אור וחושך, כל מיני שינויי המצבים שאנחנו מקבלים מלמעלה, ניתנו לנו כדי שנגלה את הבורא ואת עצמנו שם עימו בדבקות.
שאלה: האם יש משמעות רוחנית לכך שהמחלוקת בעשירייה מתגלה בין רוב למיעוט?
אני לא יודע להגיד כך, אבל נראה לי שאנחנו צריכים להגיע למצב שבו אנחנו כאיש אחד בלב אחד. שלא נשארת מחלוקת בלבבות החברים, אנחנו מגיעים לאיזו הבנה, הרגשה משותפת בינינו.
שאלה: נראה שכל החברות עושות עבודה פנימית ולא מעלות את המחלוקות. האם חייבות להיות מחלוקות בעשירייה?
אנחנו לא צריכים להעלות מחלוקות שלא מתגלות. אנחנו צריכים להשתדל תמיד לחיבור בינינו ולא לחפש סתם פשעים, על כל פשעים תכסה אהבה. אני לא מחפש עם פנס איפה יש עוד פשעים, באיזה פינות, באיזה מחבואים נמצאים המחלוקת והפשע. אבל אם אנחנו משתדלים להיות בחיבור בינינו יותר מהרגיל, זה נקרא למעלה מהדעת, אז אנחנו מיד מגלים כמה אנחנו לא נמצאים בחיבור, כמה מחלוקת יש בינינו. והמחלוקת הזאת מתגלה לפי סדר המדרגה הנכון, שעל ידו אנחנו כן יכולים לעשות צעד קדימה.
שאלה: יש חברים שאין להם נטייה לוותר, איך להתמודד במצב כזה?
לדבר על כך שהנטייה לא לוותר קיימת אצל קטני דעת, אצל ילדים קטנים, עקשנים. וכמה שאדם יותר מתקדם, הוא כלול מכל מיני דעות שונות, ולכן הוא נוטה יותר לוותר. זה לא ויתור, אלא הבנה שיש עוד דעות ועוד מצבים, ולאף אחד אין אמת או שקר מוחלט. רק בחיבור בינינו הסופי, המושלם, נגיע למצב שזו אמת. אמת היא השם של הבורא, הכוללת בתוכה את האותיות, א', מ', ת', כל התכונות שבעשר הספירות. ורק אם כולנו מתקשרים בינינו, נגיע לאמת, לגילוי הבורא בכל התכונות שלנו.
שאלה: האם מחלוקת שמתגלה בין בני זוג ההולכים בדרך, יכולה גם לשמש כפלטפורמה להתקדמות רוחנית. ואם כן, איך נכון לגשת אליה?
זה לא חשוב אם זה בין בני זוג או לא. זה לא חשוב איזה סוגי מחלוקת. חשוב כמה הם רוצים להשתמש במחלוקת למטרה, שהם ביניהם רוצים לגלות משהו למעלה מהם, שזה הבורא. אם הם כך מתייחסים למחלוקת, באופן שהיא דווקא מעלה אותם לדרגה יותר גבוהה מהם, אז הם יכולים, אפילו שהם בני זוג, לעלות למעלה למדרגה הרוחנית. ודאי שכן. בקלות אפשר לעשות את זה, אבל בתנאי שהם מבינים שכך צריך להתנהג.
שאלה: אם נגיע למצב "כאיש אחד בלב אחד", האם חילוקי הדעות בינינו ייעלמו?
לא, ודאי שלא ייעלמו. הם יהיו עוד יותר גדולים. דווקא ההפך. ככול שאנחנו נעשים יותר מורכבים, יותר חכמים, יותר רוחניים, אנחנו נעשים יותר גרועים ואגואיסטים. ולכן חילוקי הדעות שלנו יהיו עוד יותר ועוד יותר חזקים, ענייניים ורוחניים. ואנחנו לא ניתן לאף אחד לבטל אותנו. ההפך, יותר ויותר נהיה בניגוד אחד לשני. אבל אנחנו נדע איך לבנות מבין כל הניגודים בינינו, קו אמצעי. זה העניין. איך אנחנו מתקרבים למצב שכל אחד מבטל את עצמו כלפי האחרים. כמו שרב"ש כותב במאמרי החברה, כל אחד כותב אפס, ועוד אפס אפס, ועוד אפס אפס אפס, עד שמבטל את עצמו לגמרי כלפי האחרים. אבל הוא נשאר בדעה שלו, הוא לא מוחק אותה. וכך אנחנו מתקרבים זה אל זה, עד שבונים ביטול כללי. ואת הביטול הכללי שלנו אנחנו מבטלים מעל האגו שלנו, אנחנו לא מסכימים עם אחרים, אבל כן מוכנים לבטל את עצמנו.
ובעוגה כזאת שמורכבת משתי שכבות, יש למטה את האגו הגדול של כל אחד ואחד, ולמעלה מזה יש ציפוי, כיסוי, קרם כזה שאיתו אנחנו מכסים אותו. כי רוצים להיות באהבה. ובכל העוגה הזאת אנחנו מתחילים לראות שם, מלמעלה, את כול מיני, נניח, פירות, משהו שדרכו הבורא מתגלה. דווקא לפי הפשעים שיש לנו, לפי ההבדלים שיש בין שתי השכבות בעוגה.
שאלה: אם במהלך המחלוקת הצלחתי להיזכר שזה מהבורא, וביקשתי להתעלות, אבל לא הרגשתי את התגלות הבורא. מה עשיתי לא נכון?
לא. יכול להיות שעדיין לא מגיע לך להרגיש את זה. את צריכה לעשות מה שמוטל עליך לעשות. ומה שצריך מהבורא, הוא יעשה, אל תדאגי.
שאלה: האם צריך להודיע לחבר שיש לי מחלוקת איתו, או שאני עובד בשקט על אי ההסכמה שלי מבלי שהוא יידע?
יש ויש. לפעמים אנחנו לא צריכים לדבר על זה, אבל לפעמים ישנם מצבים שאנחנו כן מדברים בצורה גלויה על המחלוקת שיש בינינו. והמצבים האלה בדרך כלל טובים, מרגיעים את הרוח ונותנים הסבר לכל אחד ואחד, איפה אנחנו נמצאים, איך כל אחד ואחד מסתכל על המצב הכללי של העשיריה. ולכן כדאי לנו להיות גם בזה וגם בזה. אבל מדי פעם בטוח שאנחנו צריכים לדבר על המצב הכללי ועל ההתרשמות שלנו ממנו.
שאלה: בינתיים אלו השאלות מהנשים.
תודה רבה לנשים. אני מאוד שמח מהשאלות שלכן, הן הרבה יותר טובות ועוצמתיות מהשאלות של הגברים.
קריין: זה נכון במאה אחוז, מרגישים שהשאלות הן מהחיים.
כן. דווקא נשים הן מאוד פרקטיות, הן מדברות מתוך המציאות. אני מאוד שמח, זו עזרה גדולה מאוד. זה בעצם החלק העיקרי, בוא נגיד, שממנו תצא לנו כל ההתקדמות, בזכות נשים צדקניות יוצאים בני ישראל ממצרים. ובאמת אנחנו נראה יותר ויותר עד כמה בזכותכן כולנו נצא להשגת הבורא, להרגשת העולם הנצחי, הרוחני, חיים נצחיים. הכול לפנינו בזכותכן, תודה לכן.
קריין: קטע מספר 2 מתוך המשנה, "מסכת אבות".
"כל מחלוקת שהיא לשם שמים, סופה להתקיים. ושאינה לשם שמים, אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים? זו מחלוקת הלל ושמאי. ושאינה לשם שמים? זו מחלוקת קרח וכל עדתו."
(אבות ה', י"ז).
יש לנו כאלה דוגמאות מההיסטוריה, מלפני יותר מ-2000 שנה, עוד לפני שנחרב בית המקדש, נניח לפני 2500 שנה, של מצבים שהיו קיימים בין החכמים, בין קבוצות של חכמים. הייתה קבוצה שנקראה "קרח", וקבוצות שנקראו "בית שמאי" ו"בית הלל", וביניהן היו חילוקי דעות. כולם הבינו את הבריאה ואת תכלית הבריאה ואיך מגיעים למטרת הבריאה, ובכל זאת מתוך שורש הנשמה שלהם והמטרה הסופית הם היו במצב שגילו את זה בצורה אחרת, כמו שכתוב "יש הרבה דרכים למקום". "מקום" זה נקרא "בורא, גמר תיקון", אז יש הרבה דרכים, כך אנחנו בנויים לפי שורש הנשמה של כל אחד.
לכן מגיעה גם מחלוקת, ועל המחלוקות האלה כתוב המון בתלמוד הבבלי, בכל מיני ספרים שנכתבו לפני 2000 שנה, ועד היום לומדים את הדברים האלה. למה לומדים? כי מהמחלוקות שלהם, ממה שהם דנים, ממה שהם מתקוטטים שם ביניהם ולא מסכימים, אנחנו לומדים מזה את סוגי הנשמות שנמשכות לגמר התיקון, וזה מה שמלמד אותנו איך אנחנו צריכים גם להתקדם לאותו מצב.
שאלה: מה לעשות כשמחלוקת מפרידה את העשירייה לשני מחנות בעלי דעות שלכאורה לא ניתן לחבר אותן?
אנחנו צריכים להשתדל לעלות למעלה מהמחלוקת לבורא שהוא מעורר את כל המצבים הללו, וכך נראה איך שזה מסתדר. אין תשובה על זה, יש כאן הרבה שאלות כי כל החיים שלנו בעצם נמצאים בגילוי המחלוקות. אבל אנחנו צריכים להבין שמלכתחילה גילוי המחלוקת הוא כדי שאנחנו נמצא את מקור המחלוקת שזה הבורא. ביחס הנכון למחלוקת אנחנו תמיד בסופו של דבר מגלים אותו.
שאלה: האם הקו האמצעי הוא מרכז פתרון המחלוקת וגם מה שאנחנו מכנים "אמונה מעל הדעת"?
כן.
שאלה: כשיש בירור, בסופו של דבר ההחלטה האמיתית של הבורא תהיה כנגד הרצון של כל אחד? כלומר, האם בהחלטה הזאת יש מקום לביטול של כל חבר מהעשירייה, או שזה יסתדר עם האגואיזם?
אנחנו לא יודעים מה תהיה בדיוק ההחלטה של הבורא, אלא אנחנו יודעים רק דבר אחד, עלינו להיות ככל האפשר יותר קרובים זה לזה, כי בקשר בינינו אנחנו בטוח נמצא משהו קרוב לבורא.
שאלה: איך לנהוג כשיש חילוקי דעות אם אנחנו מקבלים בעשירייה את דעת החבר אפילו אם הדעה הזו לא נכונה?
אני לא יודע מה אתם עושים אז אל תשאל אותי על זה, אני לא בטוח שאתם עושים נכון.
שאלה: הרבה פעמים יש לנו מחלוקות בעשירייה ברמה יומיומית, איזה מאמר לקרוא, מה יהיה תוכן מפגשים, כל מיני דברים כאלו. איפה פה ההכרעה שהמחלוקות שלנו עכשיו הן לשם שמיים וסופן להתקיים?
יש לנו קבוצה שהיא מנהלת אותנו, מנהלת את סדר הלימוד שלנו, גם אני לא קובע, קובעים לי מה נלמד מחר. במשך היום אני מקבל אימייל שכתוב בו "מחר בבוקר לומדים את זה ואת זה", איזה מאמר מ"שמעתי", איזה חלק מ"פתיחה", או מעוד איזה מאמר, אני מקבל את זה ובדרך כלל אין לי על זה שום תגובה, אלא אני מקבל את זה כפקודה, לומדים וזהו. מה הבעיה?
תלמיד: נתתי את זה בתור דוגמה, זו יכולה להיות מחלוקת גם על עניינים אחרים. כשיש לנו מחלוקת בעשירייה, איפה נעשית הקביעה שעכשיו המחלוקת היא לשם שמיים? מה הסימן שהמחלוקת היא לשם שמיים?
"מחלוקת לשם שמיים" זה נקרא כדי לברר את הבורא, לקרב אותו יותר. זה יכול להיות רק מתוך המחלוקת, שאנחנו מבררים מה השאלות, מה הבעיות, מה הדעות של כל אחד, ובשילוב ובוויתור כך אנחנו מתקדמים, מתקרבים לבורא, שהבורא נקרא "הכול".
שאלה: יש איזה סימן כזה שאנחנו צריכים לקבוע לעצמנו שלפני שאנחנו מתחילים מחלוקת, אנחנו רוצים שהמחלוקת הזאת תהיה באמת לכיוון הבורא?
תבינו שיש כאן קן אמצעי. מצד אחד ודאי שאפשר לוותר ולהגיד "מה שהאחרים מחליטים, אני מקבל בעיניים עצומות" וזה מה שיהיה. אבל זה לא מספיק, זה לא בסדר. ומצד אחר אני לא יכול להישאר כמו חמור בדעה שלי, כי מאיפה אני בטוח שהדעה שלי היא נכונה ואני עומד כנגד כולם.
זאת אומרת, יש כאן עניין שאנחנו צריכים בקשר בינינו כל הזמן להשתדל לאתר את הקו האמצעי שהוא אהבה על פני השנאה, ובצורה כזאת אנחנו כל פעם נלמד איך מתוך הגישה הזאת אנחנו מאתרים את הבורא שהוא המקור לשניהם, גם לשנאה וגם לאהבה. וביחס נכון בין שנאה לאהבה, כשאנחנו רוצים בוויתור לשלב אותם ככל האפשר יחד אז אנחנו מתקרבים לגילוי שלו. זאת עבודה.
שאלה: אתה אומר הרבה פעמים שהאהבה הקרובה ביותר זאת אהבה של אם לילד. מה ההבדל בינה לבין אהבה אמיתית?
אהבת האימא לתינוק היא אהבה בהמית, אהבה טבעית, שאין באמצע שום חשבון אלא זה הדבר הכי יקר לה בחיים, ואם צריך היא יכולה לוותר על החיים שלה רק כדי להציל אותו. וכל יתר האהבות יש בהן חשבון למעלה מאהבה טבעית, זו כבר אהבה אנושית, ששם כבר יש חשבון, כוחות, וכן הלאה. באהבה של אימא לתינוק אין יצר הרע, יש רק נטייה לשמור על הקשר עד שהוא יכסה את הכול.
שאלה: עד איזו מידה לצוות החברתי, צוות הערבות נגיד, יש זכות להתערב בחילוקי דעות של העשירייה אם הם לא שופטים?
אני לא יודע, אני לא רוצה להיכנס לכל הדעות האלה, לכל המחלוקות ולכל הסידורים, אני לא נמצא בזה ואין לי שום עניין בזה, אני לא מבין בזה. אתם צריכים לבנות את הצוותים האלה ולדעת איך לקיים אותם, וכל זה לפי מה שרב"ש כותב ולפי מה שאתם מבינים. אבל שוב, כל זה צריך להיות כדי שנתקדם ולא סתם נעמוד על המקום.
שאלה: אני מתפלל כשאני מזהה את הרע שבי אבל אני לא יכול לקבל תשובה. במקום זה דווקא הדברים הופכים ליותר קשים, יותר גרועים. האם זה בגלל שהתפילה שלי לא שלמה או בגלל שהוא לא מקבל את תפילתי?
הבורא מקבל את כל התפילות. אלא זה שאתה לא מרגיש תשובה זו כבר בעיה שאתה לא מספיק ער לקבלת התשובה. אבל הבורא שומע הכול, קולט הכול ונותן תגובה, תשובה מידית על הכול. כי פשוט, האור העליון, כשאתה בפנייה לבורא, כבר מייצב את התגובה שלו אליך.
שאלה:. האם קבלת זכות הקיום של הדעות האחרות היא פתרון למחלוקת?
יכול להיות שכן. אני לא רוצה להיכנס לזה כי יש בלי סוף בעיות שאתם צריכים לגשת אליהם בהקדם אהבה ואז יהיה טוב ונכון.
שאלה: ברור לנו שהבירורים מועילים להתקדמות הרוחנית. האם יהיה צודק ליצור איזה כללים או חוקים לבירורים האלה כדי לא לעבור קווים אדומים. איזה מסגרות, כדי לא לפגוע בכבוד האדם מתוקף חינוך שונה שקיבלנו, שמשהו יכול למנוע מאיתנו ביטויים קיצוניים וסטייה מהמטרה?
אני חושב שיש לזה תנאי פשוט. כל פנייה צריכה להיות מתוך אהבה, מתוך השגת האהבה, זו המטרה שלנו. ואם אין לך ביחס לחברים, ביחס לקבוצה כולה של בני ברוך, מטרה סופית אז אסור לך לפתוח פה.
שאלה: בהמשך לאהבה. הדעה שלי קיימת, אני צריך להבין אותה ולהסכים איתה כאילו היא צד של האמת, אבל החיבור ואהבה יותר חשובה לי אז בגלל זה אני מוותר. זו גישה נכונה?
כן.
שאלה: כשאני חושב אחרת מהחבר, אני לרוב מרגיש שזה מלווה בשנאה לחבר, וזה מערער אצלי את התוקף של הדעה שלי. אז איך מפה ממשיכים נכון?
קודם כל צריכים להגיע ליחס נכון לחבר, שהוא ניתן לך מהבורא. הבורא ייצב לפניך את הדמות של החבר, והבורא אומר לך "קח לך" ותעבוד עליו כך שאתם מגיעים לחיבור. "ובוויתור שלך כלפי החבר ובחיבור עם החבר, אתה תגיע גם אליי", אומר הבורא. וכך אתה צריך לקבל את זה. בלי שאתה תתבטל ולא תתחבר לחבר, אתה לא תוכל להגיע גם להתבטלות והתחברות עם הבורא.
שאלה: איך לנהל מחלוקת לשם שמיים?
כל מה שמתגלה אני רוצה לקבל כדי לבנות את הקו האמצעי. להביא בחשבון את כל הדברים הרעים וכל הכוחות הטובים ולשלב אותם יחד כך שאני מגלה את הבורא כמקור לשניהם. ושניהם, שני המקורות האלה, גם רע וגם טוב, מכוונים אותי אל הבורא בצורה בטוחה ונכונה.
קריין: כותב רב"ש, מאמר "ג' קוים".
""איזו היא מחלוקת לשם שמים וכו', ושאינה לשם שמים זו מחלוקת קרח ועדתו". מקשים העולם, מדוע לא כתיב משה, וקרח ועדתו, כמו שכתוב אצל הלל ושמאי. בכדי להבין את הנ"ל צריכים לדעת מה הוא הפירוש "לשם שמים". הזהר הקדוש מפרש: לשם שמים, היינו זעיר אנפין. מפורש בסולם, כי ענין המחלוקת של שמאי והלל, הוא ענין של קו ימין, וקו שמאל. והיות שקו ימין לבד אין בו שלימות, כי אין בו חכמה, וקו שמאל אין בו שלימות, הגם שיש בו חכמה, אבל מכל מקום אין שם חסדים, שהוא הלבוש על חכמה שבלי הלבוש הזה, הוא נמצא בחושך. נמצא שעל ידי המחלוקת שכל אחד מראה לשני, שאין בו שלימות, ומראה לו את החסרון בקו של שני, זה גורם שהשני קוים נכללים זה מזה, היינו ששניהם באים לידי קו האמצעי, הנקרא זעיר אנפין, שהוא הקו האמצעי בהפרצופים. וזעיר אנפין נקרא, "שם שמים". מתבאר שאם לא היתה המחלוקת, היה כל אחר נשאר בקו שלו, לכן היתה מחלוקת בכדי להגיע לשם שמים."
(הרב''ש. 875. "ג' קוים - ד'")
זה דבר מאוד מעניין. מתוך זה שיש מחלוקת וכל אחד כביכול מראה לשני במה הוא לא בסדר, מתוך זה השני מקבל את המידה כמה הוא צריך להשתנות כלפי הראשון, וכך הם מתקרבים וכך הם מתחברים יחד.
זאת אומרת, אני מודה לחבר שהוא מראה לי כמה אני לא בסדר כי על ידי זה אני יכול לתקן את עצמי ולהתקרב אליו, ועל ידי זה גם הוא יכול לעשות אותו דבר כלפיי. ואז בסופו של דבר בקשר בינינו, אנחנו מתחילים להידמות לבורא.
אני לא יכול להידמות לו, לבורא, והחבר לא יכול להידמות לבורא, אבל כשאנחנו כך מתעסקים זה עם זה כדי לוותר כל אחד על עצמו ולהתקרב לחבר, זה נקרא שאחרי כל חבר עומד הבורא. אז אחרי שאני מתקרב לחבר אני מרגיש באמת שאני משתנה ואני בזה מגלה את הבורא. איפה הוא מתגלה? בחבר ובי, בזה שאנחנו מתחברים יחד.
שאלה: לפי מה שכתוב פה, מחלוקת לא לשם שמים היא כזו שיש בה רק קו שמאל?
מחלוקת לא לשם שמיים היא בינתיים נמצאת, נגיד בקו שמאל.
תלמיד: ומה התועלת במחלוקת כזאת או איך מוציאים ממנה תועלת?
בכל דבר יש תועלת מזה שמתקדמים בכל זאת בהכרת הרע. יש דרך יותר קצרה, יותר רחוקה, אבל מכל דבר לומדים. זה תלוי משורש הנשמה, תוצאות מהשבירה.
שאלה: מהי הדרך הנכונה להגיע למצב של שלמות בעבודה?
כמו שכותב רב"ש במאמרי החברה. אני לא מצאתי מקור יותר נאמן ופשוט.
שאלה: יוצא שמהדברים שאנחנו לומדים בעצם אין שום ערך לפתרונות. זה נכון?
הפתרון הוא פשוט. הבורא נותן לנו בכל רגע ורגע, אומנם אנחנו לא כל כך מרגישים מחוסר רגישות, אבל הבורא בכל רגע ורגע נותן לנו הזדמנות להתקרב לחברים ולבנות בצורה כזאת את עצמנו בצורה נכונה. ואז אני בכל רגע יכול להשתמש בכל המצבים כלפי החברים שאני נמצא, בייצוב עצמי נכון, עד שאני מתחיל לגלות מתוך הייצוב הזה את דמות הבורא.
תלמיד: אבל ברגע שאגלה את דמות הבורא, תשלח מחלוקת ברמה יותר גבוהה.
ודאי.
תלמיד: ואז שוב נעבוד איתה, ואז תשלח מחלוקת ברמה יותר גבוהה, וכך הלאה. זה תהליך מתמיד, לא משהו שמגיעים לאיזו מטרה, סיימנו והולכים. אלא אנחנו כל הזמן בהתקדמות כזאת.
זה עניין של מדרגות, כן. אבל יש לזה סוף.
שאלה: מה הקשר בין הטוב והרע, אור החכמה ואור החסדים לבין שני הקווים?
זה תלוי באיזו עוצמת קשר אני נמצא עם החברים ועם הבורא, או בלהשפיע או בלקבל על מנת להשפיע.
שאלה: איך אני יכול להבטיח שזה שאני מראה לחבר שהוא חרג ממה שמקובל, זה לא יהיה משהו שיוצא מהאגו שלי?
רק לפי הניסיון. זה מגיע לאט לאט, ואז "אין חכם כבעל ניסיון".
קריין: קטע מספר 4. כותב רב"ש.
"היות שהאדם מצד הטבע נולד עם הרצון לקבל, והאדם צריך לעבוד נגד הטבע. כאן היא המחלוקת האמיתית. עד כדי כך, שאין בכוחו של אדם לנצח ולהכניע הרצון לקבל שלו, ושתהיה לו אפשרות לעבוד לשם שמים ולא לתועלת עצמו.
וכאן אפשר לומר, שהם נקראים "שני דברים, המכחישים זה את זה". ממש שהרצון לקבל הוא ההיפך של הרצון להשפיע. ואז "בא השלישי ויכריע ביניהם". כלומר, עד שבא הקב"ה ועושה שלום ביניהם. זאת אומרת, שהקב"ה נותן לו מתנה, את הרצון להשפיע. ואז נגד נתינת הבורא נכנע הרע, שהמקבל הנ"ל תחת הטוב של האדם."
(הרב"ש. מאמר 23 "שלום אחר מחלוקת יותר חשוב משאין מחלוקת כלל" 1987)
זאת אומרת, אם אדם מרגיש שהוא נמצא בכזה מצב שהוא לא יכול להכריע, הוא נמצא בין שני הכוחות האלו ובלי שבא כתוב השלישי אין לו שום פתרון, אז בא הכתוב השלישי ומכריע ביניהם. זה נקרא שהבורא עושה שלום בין שני הקווים האלה, ואז אדם מגיע לזה שהכלי שלו ניתקן וכך מגיע למטרה.
שאלה: ברגע שהנברא פונה לבורא ומתפלל, זה יוצר איזו אי הסכמה עם הרצון לקבל לעצמו, הוא רוצה לשנות את הכוונה הזו, והוא לא מסכים לתכונה הזו שיש בו. האם זה יוצר מחלוקת בין הנברא לבין הבורא, ואם זה נחשב מחלוקת איך מיישבים את זה?
פשוט להמשיך. ברוב המקרים אנחנו לא יודעים ולא מבינים מה שקורה, אנחנו צריכים כמו שכתוב להמשיך "כשור לעול וכחמור למשא". אני מגלה כל פעם עוד מחלוקת, עוד בעיה, ואני צריך לקבל את זה למעלה מהדעת, להגיד שזה לטובתי, ואני כך ממשיך.
שאלה: מאחר וכבר התייחסת קודם לשאלות של הנשים, רציתי להגיד שאני אישית והרבה מהגברים מתפעלים מאוד מהשאלות של הנשים. ממה זה נובע, מהחיסרון?
נשים הן יותר מציאותיות, הן מבינות מבפנים את המצב ובהחלט לא סתם הבורא אומר לאברהם "כל אשר תאמר אליך שרה, שמע בקולה". זאת אומרת, זו בעיה לשמוע, להשיג מה שהאישה אומרת, והיא אומרת דברים נכונים. לפעמים רק אחרי כמה שנים, אנחנו מתחילים להבין שמה שהיא דיברה היא דיברה מתוך הטבע, כי ככה היא הרגישה. אבל כדי שאתה תסכים לזה, אתה צריך להבין ולהסכים ולהגיע לזה מתוך השכל, ויש הבדל בין הרגש והטבע והשכל. השכל מגיע יותר מאוחר, אבל ניתן לעבוד יותר באמצעות השכל. לכן יש כאן שילוב בין היחס הגברי ובין היחס הנשי.
צריכים לא לזלזל בזה ובאמת לקדם נשים ולהשתדל להיות בשילוב איתן בהשגה. אנחנו נגלה את זה יותר ויותר, ככל שנתקדם לתיקון הכללי. העולם, כמו שאנחנו רואים מלכתחילה, אפילו בצורה גשמית, נעשה יותר בפנייה לנשים. קודם היה זלזול מוחלט ובכלל לא היו מקבלים אותן, מיהן ומה הן, ואחר כך לאט לאט כפי שאנחנו רואים האנושות השתדלה, השתפרה, השתנתה והיחס של החלק הגברי לחלק הנשי השתפר.
בעם ישראל זה היה מלכתחילה לפי מה שכתוב, אומנם גם היה שוני, אבל בכל זאת, כבר כתוב בספר דברים מה הגבר יכול ומה הגבר לא יכול, ועל כמה יש זכויות לאישה. מה שאין כן היום כשאנחנו מתקרבים לרוחניות, ודאי שיש יותר ויותר מקום לאישה, ואנחנו צריכים להשתדל גם לתת להן מקום בכל העבודה הרוחנית, שיהיה להן שטח לפחות כמו לגברים.
שאלה: לפי הבנתי, מבין כל הדתות שאני מכיר רק חכמת הקבלה מכבדת את מעמדה של האישה בעבודה הרוחנית. גם הרב"ש אמר לך שאין שום איסור שילמדו נשים וגברים, אלא בגלל סיבה אחרת הם לא יכולים ללמוד יחד. זה באמת נובע מהשיטה עצמה, אצלנו זה ממש מודגש, נכון?
כן, אני ראיתי על הרב"ש שהוא לא הרגיש שום פחיתות ושום שוני בלימוד נשים לעומת לימוד גברים. כל אחד ודאי לפי האופי ולפי גישה משלו, אבל ודאי שישנן כאלו נשים, כמו שישנם כאלה גברים, שיש להן נטייה לגילוי הבורא, להשפעה לבורא, והן צריכות לבטא את זה ולהשיג את זה. אני שמח מאוד שאנחנו משתנים בזה, זה סימן שאנחנו בכלל משתנים ומתקדמים.
שאלה: בעל הסולם אומר פה "שהם נקראים "שני דברים, המכחישים זה את זה". ממש שהרצון לקבל הוא ההיפך של הרצון להשפיע". את זה אני מבין, אפשר להבין במוח, בשכל, ואז בא קטע לא ברור, "ואז "בא השלישי ויכריע ביניהם". כלומר עד שבא הקב"ה ועושה שלום ביניהם." מה התנאי שיבוא השלישי, מה זה אומר שהשלישי פתאום בא?
שאתה מרגיש שבלי שמגיע הכתוב השלישי, אתה לא מסוגל ליישב את שני הדברים האלה, המחלוקת נשארת מחלוקת ואתה ממש נמצא לא בזה ולא בזה ואתה לא יודע מה לעשות, אין לך פתרון.
תלמיד: מה התנאי שהשלישי יגיע?
שאתה דורש, כי אחרת אין לך פתרון.
תלמיד: אני דורש ואז הוא בא?
כן, הכתוב השלישי זה נקרא שילוב בין ימין ושמאל, בין רצון לקבל ורצון להשפיע, שזה נקרא שהבורא בורא את האדם, עושה את זה, מייצב מבנה שנקרא "אדם".
מבפנים זה רצון לקבל, האגו שלו, ומבחוץ הוא עטוף בצורה כזאת שהיא הדומה לבורא, לכן נקרא "אדם".
תלמיד: אפשר להשליך את זה לעבודה פרקטית בעשירייה, מה עושים שירגיע את הצד השלישי הזה שיגיע?
לעזור לעשירייה. כל אחד צריך לעזור לעשירייה שלו להגיע לייצוב כזה שאתם דומים לבורא, כל אחד וכולנו יחד.
שאלה: מה המעשה שצריך להיעשות כדי שיגיע השלישי?
לוותר כל אחד לאחר, ברצון של אהבה, בתמיכה, בחיבור, כך שבשילוב של כל הכוחות שלכם אתם תוכלו להגיע לצורת השפעה שלמה שנקראת בורא, "בוא וראה".
תלמיד: מה הכי חשוב לעשות בעשירייה כדי שזה יקרה?
אתם רוצים לעשות בורא, "אתם עשיתם אותי", כך הבורא אומר, שאתם בעשירייה הגעתם לכזה חיבור, שילוב ביניכם, שאתם בניתם אותי, עשיתם אותי. קודם לא הייתי קיים ואתם עשיתם אותי.
תלמיד: כן, אבל מה התנאי הראשון שהיית אומר שצריך לקיים בחברה כדי שזה יקרה, כדי שנתקדם?
כל אחד מתפטר מהאגו שלו למען המטרה המשותפת הזאת.
תלמיד: להיות אפס כמו שאתה אומר, קודם כל להיות אפס כלפי החברה.
זה מה שרב"ש כותב.
שאלה: בקטע 4 כתוב שהבורא נותן לו מתנה, רצון להשפיע. האם מדובר על בן אדם פרטי או על עשירייה?
גם וגם, גם אדם אחד מתוך עשירייה מקבל רצון כזה להשפיע, להתחבר לאחרים, אבל גמר העבודה הוא שכולם כך מתחברים.
שאלה: בעניין הקו האמצעי, הוא כותב שהקו האמצעי הוא רצון להשפיע. רצון להשפיע אמור להיות קו ימין.
אבל בפועל איך אתה יכול להשפיע?
תלמיד: איך?
מה יש לך להשפיע בימין? ימין זה חסדים. להשפיע באמת בפועל אנחנו יכולים רק אם אנחנו מצרפים שמאל לימין. אם אני לא מקבל מהבורא אני לא משפיע לו.
תלמיד: אז מה זה להשפיע על מנת להשפיע, מהי כל המדרגה הזאת?
זו רק הכוונה, זו קטנות.
תלמיד: קטנות היא לא העיקר, לא רק בה צריך להתמקד ולהישאר?
לא. מה מזה שהתינוק נמצא בידיים של אימא והיא שמחה ממנו, והוא אפילו לא יודע שהוא משמח אותה.
תלמיד: אבל אם הוא לא יודע שהוא מייצב את הכוונה בצורה ברורה ומוחלטת?
זה כבר כשהוא עובד עם כלים דקבלה.
תלמיד: לפני שהוא עובד עם כלים דקבלה הוא צריך להיות בטוח שהוא יכול לעבוד עם כלים דקבלה.
זה על ידי הצמצום.
תלמיד: לא תמיד מההתחלה יש את השילוב של שני הקווים, והוא לא יכול לעבוד עם רצון לקבל, אלא בהתחלה העבודה היא עם כוונה.
כן.
שאלה: זה לא ג' קווים, זו רק עבודה עם קו ימין, זה רק כל הזמן לנסות כאילו לייצב את הימין יותר ויותר.
נגיד שכך, זה לא בדיוק, כי איך ימין בלי שמאל?
תלמיד: אבל מה מאפיין את הקו האמצעי הזה שאליו צריך להשתוקק?
שילוב בין רצון לקבל ורצון להשפיע, שאני עם שניהם רוצה לעבוד למען הבורא.
תלמיד: שילוב הוא משהו חדש, או שהוא מיזוג של שניהם?
של שניהם.
תלמיד: אז זה לא משהו חדש.
מה זה משהו חדש, מאיזה מצב אתה מדבר? אני קודם כל עושה צמצום, לא משתמש בכלום. אחר כך אני משתדל להיות בהשפעה ככל שאני מסוגל עוד ועוד. עד שאני מגיע למצב שאני יכול גם בכלים דקבלה שלי להיות במשהו בלקבל על מנת להשפיע. גם כשאני משפיע אני משפיע בכלים דקבלה שלי, אין לי יותר חוץ מכלים דקבלה. אז כשאני מתחיל לקבל בעל מנת להשפיע, זה כבר אומר שאני נמצא בגדלות.
תלמיד: אני שואל אם הקו האמצעי, הקו השלישי הזה, הוא משהו חדש שנולד, או שזה פשוט מיזוג של שני הדברים האלה. כי אנחנו אומרים שיש רק שני כוחות במציאות, קבלה והשפעה. אם יש דעת אז תכסה אותה באמונה, אם יש פשעים, אז תכסה אותם באהבה. אבל אתה לא מכסה באהבה אלא אתה מעמיד את האהבה מול הפשעים ואז בא קו שלישי ומכריע ביניהם.
אני תמיד פועל מתוך הרצון לקבל שלי, כי אין לי כלום חוץ מזה. אם אני ברצון לקבל שלי פועל רק לביטול הרצון לקבל אז אני עובד בקטנות, אני מתבטל כלפי העליון, זו קטנות. כשאני כבר יכול להתבטל כלפי העליון בזה שאני מדמה את עצמי לעליון, זו כבר גדלות.
שאלה: אם לכוון לקטנות, והוא מסביר שזעיר אנפין הוא הקו האמצעי, וזעיר אנפין הוא השם של קטנות, אז מה הקשר בין שני הדברים האלה בקטנות הזאת, האם זה נותן לנו רמז שככל שאני יותר קטן ומכניע את עצמי לחברה אז אני יכול לקשור אותם יחד?
אפשר להגיד כך, שזעיר אנפין הוא תוצאה מהשפעת חכמה ובינה והוא קשור משניהם ובצורה כזאת הוא קיים. וזה נותן דוגמה למלכות, שהיא יכולה גם להגיע לכזה מצב. היא מדמה את עצמה לזעיר אנפין ובו היא כבר בונה את עצמה כבינה וחכמה, עד שמגיעה לכתר.
שאלה: מה לעשות כשהעשירייה היא מאוד שקטה, והמחלוקת לא מתעוררת?
אתם כנראה נמצאים באדישות, אתם לא מספיק נמשכים לחיבור, אתם לא רואים בחיבור את הפתרון לכל מצב ומצב. אתם צריכים לראות שאתם מגיעים עכשיו לחיבור ובחיבור מגלים גמר תיקון, ממש, לא פחות. תנסו, ואז תראו אם אתם נמצאים בשקט או לא. הכול נמצא בהישג ידכם.
תלמיד: לפעמים רב"ש נותן עצות, לעשות ישיבה ולדבר מה חסר לנו כדי להגיע לחיבור. האם אפשר לשאול שאלות בצורה חדה יותר? כי אנחנו פוחדים שזה יכול להלחיץ את החברים, או להרחיק חברים.
אני לא יודע, זה תלוי בעשירייה, עד כמה אתם מוכנים, עד כמה אתם מבינים איפה אתם נמצאים, עד כמה אתם יכולים לנהל כאלה בירורים. תלמידי רבי שמעון, בעלי הזוהר, הם היו מוכנים אפילו להרוג זה את זה, בכאלה מחלוקות הם היו, ומתוך זה הם הגיעו לחיבור כזה שגילו את גמר התיקון, את הזוהר העליון, את כל המדרגות. מתוך ממש השנאה הסופית הגיעו לחיבור הסופי.
תלמיד: העניין הוא שאנחנו מאוד נצמדים לעצה שאתה ורב"ש נותנים, ואנחנו מחזיקים בצורה מאוד רצינית, בהכרה, בקו ימין, כל הזמן. לפי מה שאנחנו לומדים צריכה להתעורר כביכול מחלוקת, לא מאיתנו אלא מלמעלה, וזה לא מתעורר. על זה אני שואל.
אתם בכלל לא מרגישים שיש ביניכם מחלוקת, וזה סימן שאתם לא מתקרבים בכלל אחד לאחר.
תלמיד: זה סימן שאנחנו לא עובדים נכון?
אתם לא עובדים, לא שלא עובדים נכון אלא לא עובדים. עבודה נקראת שעובדים על החיבור, על ההתקרבות, וכנראה שאתם בזה לא עובדים.
(סוף השיעור)