שיעור בוקר 31.07.2022 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

בעל הסולם. עמ' 145. "הקדמה לספר "פנים מאירות ומסבירות""

קריין: הקדמה לספר פנים מאירות ומסבירות, כתבי בעל הסולם, עמוד 145, אות ט"ו.

אות ט"ו

"ובהאמור, זכינו להבין המשך הפסוקים, בחטאו של עץ הדעת טוב ורע, אשר עומק רום להם, וחז"ל שגילו בהם טפח, עוד כסו בדבריהם עשרה טפחים. והנה בהקדם הענין כתוב, ויהיו האדם ואשתו שניהם ערומים ולא יתבוששו. ודע, שענין לבוש, ה"ע כלי חיצון, כמ"ש בע"ח שער דרושי אבי"ע, ע"ש, וע"כ מקדים לנו הכתוב, להורות סיבת חטאו של עצה"ד, ע"ד שאמרו ז"ל, בהפסוק נורא עלילה לבני אדם, אשר בעלילה באת עליו. כלומר, שהיה מוכן לו חטאו מכל מראש. וזה שיעור הכתוב, שהיו האדם ואשתו מצד היצירה, בלי כלי חיצון, רק בבחינת כלים פנימים, הנמשכים ממערכת הקדושה כנ"ל, וע"כ ולא יתבוששו, כלומר, שלא הרגישו בחסרונם, כי הבושה ה"ע הרגשת חסרון. ונודע, שהרגשת החסרון, הוא סבה ראשונה למלאות החסרון בדומה, להמרגיש בחליו, מוכן הוא לקבל רפואה, אבל האינו מרגיש כי חולה הוא, נמצא נמנע בודאי מכל רפואה. אכן תפקיד הזה מוטל הוא על כלי חיצונה, שבהיותה בבנין הגוף, והיא ריקנית מאור, מסבת שבאה מחלל הפנוי נמצאת מולידה בו, הרגש הריקנות והחסרון, ומתבייש מזה, וע"כ מוכרח, שיחזור למלאות החסרון, ולהמשיך האו"מ החסר לו, שהוא עומד למלאות את כלי הזו. וזהו הוראת הכתוב, ויהיה האדם ואשתו שניהם ערומים, מכלי חיצון, ולפיכך ולא יתבוששו, שלא הרגישו חסרונם, ונמצאים משוללים מהמטרה שעליה נבראו.

אמנם צריך להבין מאד, רוממות זה האדם יציר כפיו של הקב"ה, ואשתו שהקב"ה חלק לה עוד בינה יתירה הימנו, כאמרם ז"ל (נדה מ"ה) בהבנת הכתוב ויבן ה' את הצלע, ואיככה נכשלו ונעשו ככסילים, לא ידעו להזהר מערמת הנחש, גם לאידך גיסא, זה הנחש, שהמקרא מעיד עליו, שהיה ערום מכל חית השדה, איך הוציא משפתיו כסילות וריקות כזו, שבאם יאכלו לפרי העצה"ד, אז יתהוה מהם אלקים. ואיך כסילות זה מצא קן בלבבם. ועוד, כי להלן נאמר, שלא מפני התאוה להעשות אלקים אכלה מעצה"ד, אלא בפשיטות, כי טוב העץ למאכל וכו', שהוא לכאורה, תאוה בהמית".

אנחנו צריכים לקרוא שוב ואולי להבין יותר, להרגיש יותר, להתקרב לטקסט.

אות ט"ו

"ובהאמור, זכינו להבין המשך הפסוקים, בחטאו של עץ הדעת טוב ורע, אשר עומק רום להם, וחז"ל שגילו בהם טפח, עוד כסו בדבריהם עשרה טפחים. והנה בהקדם הענין כתוב, ויהיו האדם ואשתו שניהם ערומים ולא יתבוששו. ודע, שענין לבוש, ה"ע כלי חיצון, כמ"ש בע"ח שער דרושי אבי"ע, ע"ש, וע"כ מקדים לנו הכתוב, להורות סיבת חטאו של עצה"ד, ע"ד שאמרו ז"ל, בהפסוק נורא עלילה לבני אדם, אשר בעלילה באת עליו. כלומר, שהיה מוכן לו חטאו מכל מראש. וזה שיעור הכתוב, שהיו האדם ואשתו מצד היצירה, בלי כלי חיצון, רק בבחינת כלים פנימים, הנמשכים ממערכת הקדושה כנ"ל, וע"כ ולא יתבוששו, כלומר, שלא הרגישו בחסרונם, כי הבושה ה"ע הרגשת חסרון. ונודע, שהרגשת החסרון, הוא סבה ראשונה למלאות החסרון בדומה, להמרגיש בחליו, מוכן הוא לקבל רפואה, אבל האינו מרגיש כי חולה הוא, נמצא נמנע בודאי מכל רפואה. אכן תפקיד הזה מוטל הוא על כלי חיצונה, שבהיותה בבנין הגוף, והיא ריקנית מאור, מסבת שבאה מחלל הפנוי נמצאת מולידה בו, הרגש הריקנות והחסרון, ומתבייש מזה, וע"כ מוכרח, שיחזור למלאות החסרון, ולהמשיך האו"מ החסר לו, שהוא עומד למלאות את כלי הזו. וזהו הוראת הכתוב, ויהיה האדם ואשתו שניהם ערומים, מכלי חיצון, ולפיכך ולא יתבוששו, שלא הרגישו חסרונם, ונמצאים משוללים מהמטרה שעליה נבראו.

תקרא שוב מ"וזה שיעור הכתוב".

"וזה שיעור הכתוב, שהיו האדם ואשתו מצד היצירה, בלי כלי חיצון, רק בבחינת כלים פנימים, הנמשכים ממערכת הקדושה כנ"ל, וע"כ ולא יתבוששו, כלומר, שלא הרגישו בחסרונם, כי הבושה ה"ע הרגשת חסרון. ונודע, שהרגשת החסרון, הוא סבה ראשונה למלאות החסרון בדומה, להמרגיש בחליו, מוכן הוא לקבל רפואה, אבל האינו מרגיש כי חולה הוא, נמצא נמנע בודאי מכל רפואה."

אם אדם מתבייש, אז זה סימן שיש לו חיסרון בצורה כזאת שהוא מכיר בו. אם הוא לא מתבייש, אז אין לו חיסרון, הוא לא מכיר בו ולכן לא יכול לתקן אותו. אנחנו צריכים להגיע למצב שאנחנו מתביישים שיש בנו רצון לקבל. באותו רצון לקבל שיש בנו, באותו רצון אגואיסטי, אנחנו צריכים להתבייש. כלומר בושה לא מגיעה סתם לאדם, אלא רק בתנאי שיש לו מה לתקן. הבורא שרוצה להזמין מהאדם תיקון, הוא מתחיל לעורר בו רצון לתקן את הבושה.

שאלה: האם הרצונות המיניים של האדם הם דבר אגואיסטי?

אנחנו לא מביאים זאת בחשבון, אנחנו מדברים על רצונות ששייכים בדרך כלל ליחס האדם לאחרים, לבני אדם, לבורא. הרצונות האלה לאוכל, למין, למשפחה, אלו רצונות ששייכים לדרגה הנמוכה ביותר באדם, ואחריהם באים רצונות לכסף, לכבוד ולמושכלות שהם כבר רצונות אנושיים, לא גופניים. עם כל ששת הרצונות האלה, אוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, מושכלות, אנחנו לא כל כך עובדים מפני שהם עדיין לא שייכים לרוחניות, אלא אנחנו משתדלים להתעלות לרצונות שהם על מנת להשפיע, אנחנו רוצים לקבוע בינינו רצונות השפעה, ומבינינו בעשירייה לבורא.

הרצונות האלה, אוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, מושכלות, אלו רצונות ששייכים לכל בני האדם, וודאי שאם אנחנו מדברים עליהם, אז אנחנו גם יכולים להגיד שגם בהם יש לנו במה להתבייש ובמה להתגאות, אבל זה לא כל כך שייך לתיקון האדם. לדוגמה אוכל, אם אחד אוכל שני ק"ג והאחר אוכל חצי ק"ג, אז האם מי שאוכל חצי ק"ג הוא יותר רוחני? ברוחניות זה אחרת, ככל שאני מקבל יותר אני גדול יותר, וכאן ככל שאני מקבל פחות אני גדול יותר, כלומר אלו דברים שאין בהם שום אפשרות לקבוע את דרגת האדם.

שאלה: האם במהלך התיקון הרוחני של האדם הוא כן עובד איתם ושם עליהם כוונה על מנת להשפיע?

ודאי, אבל לא לפי הכמות שהאדם אוכל אנחנו קובעים את הדרגה הרוחנית. יש הרבה אנשים שעושים דיאטה, האם כולם קדושים או לא כולם?

שאלה: איך אנחנו מגיעים למצב שבו אנחנו מתביישים ברצון לקבל כשהבורא הוא זה שנתן לי אותו? הרי בושה היא כשאני מתבייש במה שאני עשיתי, אבל זה לא משהו שאני עשיתי, אני יכול לשנוא את הרצון לקבל אבל לא להתבייש בו.

אני מתבייש לא ברצון לקבל שמתעורר בי, מזה אין מה להתבייש, על זה כתוב "לך לאומן שעשאני". כלומר אם יש לך טענות אלי, אז תבדוק, אולי זה לא אני אלא הבורא שעשה אותי. אלא נותנים לאדם אפשרויות לנהל את הרצון לקבל שלו, ובהתאם לזה אנחנו יכולים להגיד אם זה שייך לגופו או לתיקון שלו.

שאלה: הוא כותב בהתחלה על גילוי והסתר הטפחיים, איך עוזרת הנוסחה הזאת להרגשת החיסרון?

אנחנו נלמד את זה, אי אפשר לברר את זה ממה שהוא כותב פה בחצי שורה.

שאלה: הוא כותב שאדם ואשתו היו מכלים פנימיים והרגישו שלמות והיו בקדושה, ואז הוסיפו להם את הכלי החיצון. האם השורש שלנו הוא מהשלמות, מהקדושה, מהשפעה או שזה לא כך?

עוד מוקדם לדבר על זה.

שאלה: האם כלי חיצון מגיע תמיד אחרי כלי פנימי?

כן.

שאלה: מה זה אומר להמשיך את האור המקיף החסר לו?

אם נשאר מבחוץ עודף אור שאני לא יכול לקבל מחוסר כוונה על מנת להשפיע, אז אני צריך להגדיל את הכוונה שלי על מנת להשפיע ולקבל על ידי זיווג דהכאה נוסף את האור שנמצא מחוץ לי. כי האור המקיף מעורר אותי, מגרה אותי לקבל אותו בעל מנת להשפיע.

תלמיד: האם אנחנו יכולים לעשות את העבודה הזאת?

כן, נלמד. מה שאתם שואלים בעל הסולם לא רוצה כאן לברר, אלא הוא כותב על זה דרך אגב כי אלו דברים קשורים אבל לא מזה לומדים אותם.

שאלה: כשאנחנו קוראים ולומדים יחד ואנחנו מושכים אור, האם אנחנו מושכים אור מקיף?

אנחנו מושכים אלינו אורות אבל לא מקיפים, איזה אורות מקיפים יש לנו? אנחנו מושכים אורות, ככל שאנחנו יכולים אנחנו מושכים או במידה שמגיעים אלינו, אבל האור הוא עוד לא מקיף כי אין עדיין אור פנימי. אנחנו צריכים להתחבר בינינו, ואז תהיה בנו הארה פנימית מסוימת וכנגד זה הארת המקיף.

שאלה: משפט חזק, הוא אומר "אבל האינו מרגיש כי חולה הוא, נמצא נמנע בודאי מכל רפואה".

נכון.

תלמיד: זה מה שקורה היום. לכן קשה להגיע אליהם כי הם לא מרגישים חולים, ולכן אין להם גם בושה. תראה מה קורה בעולם. איך מתקנים דבר כזה?

נכון. אנחנו צריכים להסביר. מה זה נקרא - חינוך. כשאתה מסביר לבן אדם שכביכול יש לו עוד מה להוסיף להבחנות שלו, ואז הוא קולט דרך השכל. מהשכל לאט לאט בא לרגש ואז הוא מבין שחסר לו ובאמת מרגיש חיסרון בזה. על ידי החיסרון הוא מושך את הדברים האלה לתוכו וכך מתקדם. אנחנו משתמשים בזה יום יום.

תלמיד: מה שקורה היום בעולם בעצם לאנשים אין בושה לכלום, עושים דברים.

כי אין להם חינוך. אפילו לילדים אנחנו מתייחסים בחינוך כך שאנחנו מעוררים בהם חסרונות קודם כל במוח ואחר כך בלב.

תלמיד: איך מתחילים את החינוך הזה, אצלנו, בעולם?

אני משתדל לחנך אתכם.

תלמיד: ואז מה?

ואז אני רואה שזה עסק ביש.

שאלה: מהו מצב של בושה בעולם שלנו? הבורא מציב לפניך מצבים כאלה של בושה אפילו על זה שאתה קיים. יש מצבים בעבודה, בחיים הרגילים שמכניסים אותך למצב כזה של בושה, למקום ריק שאתה מוכן להכנס מתחת לאדמה ואתה לא מבין מאיפה המצבים האלה מגיעים. מה זה ולמה זה קורה, והאם זה טוב או רע?

הכול מגיע מהבורא. אדם צריך לסדר את עצמו בקשר עם כל הנבראים בצורה כזאת שהוא ירגיש את עצמו בצורה מאוזנת אתם. והבורא מתייחס אליו דרך כל הנבראים ומנענע אותו לתיקון הפרטי שלו לעומת כל יתר הנבראים.

אז ודאי שכל הזמן אנחנו נמצאים בשינויי מצבים פנימיים-חיצוניים ומתוכם אנחנו צריכים להגיע למצב שאנחנו כל הזמן נמצאים במגע עם הבורא. אני לא צריך להראות את זה לאף אחד ולא לדבר על זה עם אף אחד, אלא אני כל הזמן נמצא במגע עם הבורא, בקשר עם הבורא ומשתדל להרגיש בחיים שלי כמה הוא מכוון אותי, מחזיק אותי, מלווה אותי וככה להתקדם.

תלמיד: יש לי בתוכי תמיד מצבים לא נוחים מול אנשים, האם הבושה הזאת מגיעה לשם התיקון שלי?

אם אתה תתקשר יותר לבורא ועוד יותר אם אתה יכול לעשות את זה דרך החברים לבורא, אז אתה תרגיש שאין לך שום בושה כלפי אנשים זרים.

שאלה: האם אדם הרגיש בושה מכך שהיה אגואיסט או מהרצון להיות כמו הבורא?

אדם צריך להרגיש בושה מזה שהוא אגואיסט.

שאלה: נראה שכל מה שאני עושה וכל מה שאני רוצה בחיים זה כדי לא להתבייש. כאילו זו המוטיבציה המרכזית של הרצון לקבל. אם תוכל להסביר קצת יותר על זה?

אתה אומר נכון. הבושה היא העיקר. זה מה שאנחנו עכשיו לומדים בפסוק הזה באות ט"ו. היצורים האלה - אדם וחוה - לא התביישו מפני שחסרו להם כלים. אז עברו את החטא, רצו לקבל יותר והרגישו את הרצון לקבל הנוסף בו הם הרגישו את הבושה. ומתוך הרגשת הבושה הם התחילו כבר להתקרב לתיקון.

אנחנו נלמד, זה עוד לפנינו אל תדאגו, זה לא יברח. אבל באמת כֹל התיקון הוא אחרי הרגשת החיסרון.

תלמיד: יש לנו ציפיות שהבורא ייתן לנו אבל אנחנו מבינים שהוא רוצה לתת לנו משהו אחר. אנחנו מצפים לאאודי והוא רוצה לתת למבורגיני. אז אנחנו לא יכולים לצפות למה שהוא נותן. כתוצאה מזה אנחנו חשים בושה שנובעת מחוסר השתוות הצורה. אנחנו רוצים לפתח כוונה כדי לסגור את הפער הזה. האם אפשר לומר שהבושה גם מכוונת אותנו לקראת השפעה?

ודאי. ודאי שהבושה מכוונת אותנו. בושה זה כוח גדול מאוד. כוח שיש רק לבני אדם. ככל שהאדם יותר גדול הבושה יותר גבוהה, גדולה, עוצמתית. לחיות אין בושה, אין בושה לילדים קטנים. ככל שאנחנו גדלים אז לאט לאט יש לנו בושה. הרבה פעולות בחיים שלנו אנחנו עושים כדי לא להתבייש. ביחסים בינינו בחברה, בכל מיני דברים. אנחנו ממש משתדלים להגיע למצבים שאנחנו לא נתבייש.

לא אכפת לי, אני יכול ללכת ערום, אני יכול לגנוב, אני יכול לעשות דברים כאלו וכאלו, הכול נקרא נורמלי, מקובל בחברה וזה מה שאנחנו עושים בחברה שלנו המקולקלת. אבל באמת זה לא יפה, והעיקר זה לא אמת, אנחנו לא מתקדמים לאמת, אנחנו לא מגלים את העולם האמיתי. אנחנו יותר ויותר מסתירים מאיתנו את התיקונים. כי אומרים זה אמת - אני גונב כי כולם גונבים, אני עושה דברים כאלה וכאלה - כולם עושים. ואז אנחנו קובעים לעצמנו צורת חוקים שהם לגמרי לא שייכים לחוקים של העולם הרוחני.

ולכן אנחנו לא יכולים להגיע להרגשת האמת, חיסרון באמת. מה באמת אנחנו צריכים להוסיף לעצמנו כדי להגיע לתיקון. על זה אנחנו עוד נדבר.

תלמיד: בושה זה משהו לא נוח, לא נעים.

לא. הבושה מראה לנו מה אנחנו צריכים עוד לתקן. לא שזה לא נעים ולא יפה, זה שטויות, לא אכפת לי - לא נעים או לא יפה. אבל אם הבושה מראה לי מה אני צריך לתקן כדי להיכנס לרוחניות אז כבר לא שלא יפה ולא נעים, הרבה יותר מזה.

תלמיד: זו העבודה שלנו זה ברור ועל זה תודה רבה. האם החינוך מועיל לאגואיזם?

כן. על ידי חינוך אנחנו יכולים לעשות הרבה תיקונים שעוברים עלינו בצורה חלקה. אני מכניס את הילד שלי לאיזו כיתה ששם מתנהגים לפי חוקים מסוימים והוא מסתכל על האחרים, ומטעם הבושה שלא רוצה להיות שונה מהם, הוא לומד מהם ונעשה כמוהם. אם הם ילדים טובים אז הוא לומד התנהגות טובה. אתה רואה כמה הבושה עוזרת לנו וכמה החינוך עוזר לנו. נקווה שפעם אנחנו נבנה מערכות כאלו שהילדים שלנו ובכלל כל האנשים יעברו דרך המערכות האלו ומתוך זה שהבושה קיימת בתוך האדם הם ילמדו איך להתנהג נכון.

שאלה: בתקופה האחרונה מורגש באמת שכל שיעור זה כמו חיים שלמים. ועכשיו קיבלנו שיעור גם בצהרים ויהיו עוד תוספות. נכנסנו לתקופה חדשה. אתה יכול להגיד לנו לאן אנחנו נכנסים כולנו יחד - הכלי העולמי?

אנחנו כל הזמן נמצאים באיזו התקדמות. אני מרגיש גם לחץ מהחברים שלנו בכל העולם, ומכל העולם ומעצמי ומלמעלה מהבורא, מבעל הסולם, רב"ש, אני מרגיש את כול המערכות האלה ואני לא מרגיש את עצמי בנוח, אני כל הזמן זז מתוך הלחצים ורוצה לקדם אותנו יותר. לכן עכשיו סידרנו לעצמנו עוד שיעור אחד באמצע היום, משתיים עשרה עד אחת לפי השעון שלנו, לכולם.

אנחנו נלמד בינתיים את האיגרות של בעל הסולם. ואחר כך נבחר משהו קצר כל פעם. זה יהיה שיעור בפני עצמו בלי להעביר אותו מהיום למחר. בינתיים אני כך חושב. לסדר את זה בצורה כזאת שכל שיעור עומד בפני עצמו. ומשתיים עשרה עד אחת לפי שעון ישראל כך ראינו שזה נוח לרובם באמצע היום, נוח - כמה שיש. אבל אני חושב שזה יקדם אותנו מאוד, יזרז את הקליטה לחומר שלנו, זה יקשור אותנו יחד יותר. אני בטוח שזה יגרום חיבור בינינו יותר.

ממליץ לכולם ומצפה לראות אתכם כולכם בשיעור הזה.

קריין: איך אתה מסכם את השיעור?

השיעור היה רב-גווני. כולו במערבולת פנימית מאוד מאוד מיוחדת, וזה יגרום לבירורים טובים. אבל באמת אני רואה שכולם נמצאים בפעולות פנימיות, וזה טוב. העיקר נמשיך בסבלנות, בעקביות ובחיבור, בחיבוק פנימי בינינו. לכולם כל טוב ויום מנוחה.

(סוף השיעור)