שיעור בוקר _2021-10-10- הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם" עמ' 529, מאמרי "שמעתי",

מאמר י"ח, "מהו, במסתרים תבכה נפשי, בעבודה – א'"

יח. מהו, במסתרים תבכה נפשי, בעבודה

שמעתי ת"ש ירושלים

"הנה בעת שההסתרה גברה על האדם, והגיע לידי מצב, שאין הוא מרגיש שום טעם בעבודה, ואין בידו לצייר ולהרגיש בחינת אהבה ויראה בשום אופן, ואין הוא מסוגל לעשות שום דבר בקדושה, אז אין לו שום עצה, רק לבכות לה', שירחם עליו ויעביר מעליו את המסך מעל עיניו ולבו."

רואים שהוא נמצא במצב אנוש, כאילו. אין כלום. את העבר, הוא לא זוכר טוב, אלא רק בצורה רעה, וגם את ההווה והעתיד, הסתרה כזאת. אבל לפחות הוא מרגיש במה הוא נמצא וכבר יש לו איזה חלק מהחיות שלו. כי לא יכול להיות שאדם מרגיש רע אם בתוך הרע הזה לא יהיה משהו טוב. אחרת אפילו את רע לא היה מרגיש. זאת אומרת, הוא לא מת. הוא חי שמרגיש את הרע.

"וענין הבכיה הוא דבר חשוב וגדול. וזה כמו שאמרו חז"ל: "כל השערים ננעלו חוץ משערי הדמעות". ועל זה מקשין העולם, אם שערי הדמעות לא ננעלו, בשביל מה צריכים בכלל שערים?

ואמר, שזה דומה לאדם, המבקש מחבירו איזה דבר נחוץ. ודבר זה נוגע עד לבבו, והוא מבקש ומתחנן לפניו בכל לשון של תפלה ובקשה. וחבירו אין שם לב לכל זה. ובעת שהוא רואה, שאין כבר מקום לתת תפלה ובקשה, אז האדם מרים את קולו בבכיה, ועל זה אמרו: "כל השערים ננעלו חוץ משערי הדמעות". כלומר, מתי שערי דמעות לא ננעלו, דוקא בזמן שכל השערים ננעלו, אז יש מקום לשערי דמעות, ואז רואים שהם לא ננעלו.

מה שאין כן בזמן ששערי התפלות פתוחות, אז לא שייך שערי דמעות ובכיות. זה נקרא, ששערי דמעות כן ננעלו. אלא מתי שערי הדמעות לא ננעלו, דוקא בזמן שכל השערים ננעלו, אז שערי דמעות פתוחות, היות שעדין יש לו עצה של תפלה ובקשה.

וזה פירוש "במסתרים תבכה נפשי". היינו בזמן שהאדם בא לכלל הסתרה, אז תבכה נפשי, מטעם שאין לו עצה אחרת. וזה ענין "כל מה שיש בידך ובכוחך לעשות, עשה".

ואז תגיע לשער הדמעות ותחייב אותו להיפתח, וכך אנחנו נכנסים להיכל ה', לעולם העליון, רק דרך שער הדמעות, כשאדם מיואש מכל כוחותיו ויודע ששום דבר לא יכול לעזור לו. אבל זה כתוצאה מעבודה גדולה. מה שכן נשאר לו, זה שהוא חייב בכל זאת להגיע למטרה, הוא לא מיואש מזה שהוא חייב להגיע, אלא רק מכל הכוחות שלו כי בכוחות שלו אין לו יותר מה להוסיף, מלבד לגמרי להרים ידיים על כל דבר. וזה לא פשוט. כי תמיד מגיע הסיטרא אחרא ואומר לו שהוא צריך עוד משהו להוסיף, עוד משהו ללמוד, עוד משהו לעשות ואז הוא ייכנס. "שער הדמעות" זה נקרא שבטוח במאה אחוז אין לו מעצמו שום דבר להוסיף, ואז נפתח לו פתח לרוחניות. לאט לאט אנחנו מעצבים את המצב הזה שנקרא "שער הדמעות".

שאלה: כששער הדמעות פתוח הוא יכול להרים את כולם?

כן, אבל זה לא מספיק. הרצון שלנו עדיין לא מוכן כך שאנחנו נתחיל להרגיש רוחניות.

שאלה: אחרי שאדם עשה הכול, הסטרא אחרא מבלבל אותו ואומר לו שהוא עדיין יכול לעשות דברים. איך מתגברים על זה? כתוב "כל מה שבידך ובכוחך לעשות עשה" והוא מרגיש שהוא עשה, אבל מגיע לבלבול הזה שיש לו עוד משהו לעשות?

זה סימן שהוא עוד לא הגיע עד הסוף. צריך להמשיך. עוד ועוד להוסיף, וכמה שאפשר יותר. אבל הוא מבין לאן הוא צריך להגיע. הוא צריך להגיע לזה שהוא נותן את כל הכוחות, אבל את כל הכוחות, לא כאילו נראה לו שהוא משחק לפני מישהו, את כל הכוחות נתן, והמטרה עומדת לפניו והוא רוצה אותה במאה אחוז, ואת כל הכוחות שלו בזבז במאה אחוז, והוא רואה שלא יכול להוסיף, וזה לא בא מצד העצלות או מצד האגו שלו, אלא פשוט אין לו יותר מה להקריב כדי להשיג את הקדושה. ואז הוא מגיע לצעקה. ודרך שער הדמעות שהוא מרגיש בתוכו, שהוא עומד לפני קיר ואי אפשר לעשות עם זה שום דבר, פתאום זה נפתח.

תלמיד: ובמצב הזה הסטרא אחרא כבר לא יבלבל אותו, כאילו יש לו עוד משהו לעשות?

אם כן, זה סימן שהוא עוד לא הגיע לשער ואז הוא רואה קיר. ומה זה שער? שבקיר שהוא הרגיש לפניו, פתאום בתוכו הוא רואה שיש פתח והוא נכנס. ככה זה ברוחניות. יש לך קיר יותר ויותר מעוצב, חזק וגדול, ואין מה לעשות עימו, ואתה בכל זאת רוצה ורוצה לפרוץ דרך הקיר הזה, זה נקרא "פתח לדופקים בתשובה", ואין בקיר שער. לפעמים כאילו יש, אבל הוא סגור לגמרי. בעצם ברוחניות יש רק קיר, וגם זה, עד שמגיע לאדם שהוא רואה לפניו קיר, אבל הקיר אחר כך נפתח. פתאום יש לו פתח. בעל הסולם גם כותב על זה באיזו אגרת, גם רב"ש פעם סיפר לי, שככה זה ברוחניות, או קיר או פתח. ובקיר עצמו אין לראות מראש איפה הפתח.

שאלה: מה בדיוק, איזו נקודה האדם לא יכול לפרוץ? מתוך מה הנשמה שלו בוכה?

זה קיר בלב שלו, הוא לא יכול לעשות פתח בקירות ליבו שתיכנס לשם תכונת ההשפעה, תכונת הבורא. זה מה שהוא לא יכול. הלב סתום, סגור, נמצא כולו בקרום כזה קשה ואין מה לעשות. רק תפילה. תפילה מצד הקבוצה. צריכים גם להתחבר יחד בעשירייה ולבקש עבור כולם, ואחר כך ביום מסוים לבקש על אחד החברים, למחרת אנחנו מתפללים על השני, לאחר מכן דואגים לשלישי. וככה בתורנות על כל אחד ואחד. כך נתחיל להתרגל לדרוש מהבורא לטפל בחברים.

שאלה: מה זה אומר שאדם מגיע למצב של הסתרה?

הוא מרגיש שהבורא נסתר ממנו. הוא לא מרגיש בחיים שלו שהבורא מתקרב, מתגלה, הוא כבר נמצא בכלים כאלו שיכולים להגיב על התקרבות והתרחקות של הבורא.

שאלה: הוא אומר, "מתי שערי הדמעות לא ננעלו, דוקא בזמן שכל השערים ננעלו, אז שערי דמעות פתוחים," איזה מצב זה? זו איזו התקדמות?

אתה חשבת שיש לך כמה וכמה גישות, כמה וכמה פעולות שעל ידן תוכל להתקרב ולהיכנס לקדושה, לרוחניות, ועכשיו אתה מגלה ששום דבר לא נפתח. שהכול סגור. אבל זה לא שנעלם לך הרצון. לא. יש רצון גדול, אבל אתה כאילו מאבד את האפשרויות, "לא נשאר לי כלום לעשות כדי להגיע לרוחניות, לנגוע בתכונת ההשפעה, להשפיע. אני לא מסוגל להגיע לזה". ואז אתה מגלה שכן יש אפשרות לקבל את תכונת ההשפעה. איזו? להתחבר עם הבורא. עכשיו אני מבין שלגלות את הבורא זה נקרא "להתחבר עימו", זה נקרא להתחבר עם תכונת ההשפעה, עם האהבה, עם החיבור עם כולם, דאגה כללית לכולם כמו שהבורא דואג לכולם. זה נקרא שאני הולך להתחבר עם הבורא.

לא חשבתי על זה קודם, חשבתי להתחבר עם הבורא על ידי זה שאני אראה יותר, ארגיש יותר, אבין יותר, שאני, אני אתמלא, עכשיו אני רואה שלגלות את הבורא ולהתחבר עם הבורא זה כשאני מקבל הזדמנות להשפיע לכולם, לדאוג לכולם. לא חשבתי קודם שזה מה שצריך להיות. אולי אילו ידעתי על כך קודם לא הייתי מתקדם בכלל לזה, אבל עכשיו אני יודע ואני בכל זאת אתקדם, אני רוצה שזה יקרה לי.

תלמיד: זה עושה רושם שהאדם מגיע לשבירה טוטלית. הוא צריך להיות שבור לגמרי כדי להגיע למצב של בכי?

מה חשבת? עד כדי כך אתה רוצה לאהוב את כולם, להשפיע לכולם, ושכולם זה הבורא בעצם, "בתוך עמי אנוכי יושבת". אז עד כדי כך אתה רוצה לאהוב, להשפיע לכולם, להזדהות עם כולם, ורק לזה אתה רוצה להיות קיים, שזה כמו הבורא, שאתה מתפרץ בבכי. ואז נקרא שאתה נמצא לפני שער הדמעות.

תלמיד: זאת אומרת שזה מצב חיובי?

ודאי, ודאי שכן. שאתה לא רוצה לחשוב על עצמך כלום, שאתה רוצה להשפיע לכולם, שאתה חולה מזה שאין לך הזדמנות לגרום טוב לאנשים.

תלמיד: ואיך אתה מגיע למצב כזה של בכי כמו שאתה אומר, שאתה ממש שבור לגמרי מבפנים?

שכל העולם וכל החיים שלך, הכול נראה כחושך אם אתה לא יכול להיטיב להם.

תלמיד: אז בעצם אתה רוצה להגיד שאנחנו צריכים להגיע למצב של שבירה פנימית, נפשית?

כן.

שאלה: מאיפה בכלל הכניסה לשערי הדמעות האלה?

זאת כניסה לעולם של השפעה ואהבה מחוצה לנו, לאמונה למעלה מהדעת, שאנחנו בזה נכנסים לעולם האמת, למציאות האמיתית שקיימת, שאנחנו בה קיימים. רק אנחנו סגורים באיזו צורה כזאת מאוד קטנה, ששם מרגישים את העולם שלנו וחיים בתוך עצמנו.

תלמיד: אתה אומר שמגיעים לשערים האלה כשכבר עשית הכול ואין לך אפשרות להמשיך ולפעול, אבל הרי בקבוצה תמיד יש אפשרות לעשות משהו כלפי החברים.

לא, לא, כמה שאתה יכול להוסיף בבקשה תוסיף. אבל אתה מגיע במאמץ הפנימי שלך למצב שאין יותר, לא יכול להיות יותר, אבל שהמצב הזה הוא מצב כמו שדיברנו, שהוא מורכב, שאתה מאוד רוצה להוסיף להשפיע לאחרים, אתה מאוד רוצה לעזור לקבוצה וכולי ואתה פשוט יותר מזה לא מסוגל.

אתה רואה חוסר כוחות, חוסר תקווה, חוסר יכולת, זה המצב שהבורא מצייר לך אותו, ואז כשאתה מתפרץ, כשאתה בכל זאת מסכים לכל התנאים רק להיות בדבקות לכולם ולעזור לכולם, אפילו שאתה רוצה להשתמש בבורא כדי לעזור לכולם, שתכונת ההשפעה בך היא ממש לכל המציאות, לכל העולם, לכל האנושות, ואז אתה פורץ לרוחניות, לשער הדמעות. יש ויש, יש כל מיני מידות, אבל בעצם כך אפשר לתאר.

שאלה: במאמר כתוב שאני צריך להוציא את כל הכוח ורק אחרי זה אני עובר דרך שערי הדמעות. אבל הרי יש לי עשירייה, אנחנו תומכים זה בזה ואנחנו נותנים כוחות, אז החברים מפריעים בזה להגיע לשער הדמעות?

לא, לא נכון, דווקא על ידי זה שאתה נמצא בעשירייה אתה יכול להוסיף יותר ויותר כוחות, ויותר מהר להגיע לשער הדמעות. בלי עשירייה אתה לא מגיע לשער הדמעות, אתה בכלל לא מגיע לכלום, אתה לא מתקדם. שער הדמעות בכל זאת נמצא בדרך לתיקון.

תלמיד: איזה כוחות החברים צריכים לתת לי?

הכול, צדקות הדרך, מטרה גבוהה, כל מה שיש לנו כמה שאפשר. אתה לא מברר, את זה אני לוקח מהעשירייה ואת זה לא, אתה נדבק בהם והולך איתם.

קריין: הציטוט עם השער והפתח שדיברת עליו קודם. מתוך אגרת כ"ו של בעל הסולם, הוא כותב כך.

"במקום הדלת שם הפתח, בשעה שסגור. בגשמיות, אפשר לראות הדלת, כמו שאפשר לראות את הפתח, אבל ברוחניות, אינם רואים זולת הפתח. ואי אפשר לראות את הפתח כלל, זולת באמונה שלימה וברה רואים את הדלת, וברגע הזאת מתהפך לפתח, כי הוא אחד ושמו אחד." (בעל הסולם, אגרת כ"ו)

טוב אנחנו נפרש את זה פעם בצורה רחבה, אבל הדוגמה היא נכונה. שיש קיר ואני מגלה שיש לפני קיר ואי אפשר דרך הקיר הזה להיכנס בשום צורה, גם לקפוץ למעלה, לעקוף אותו, שום דבר. אבל ברגע שאני מגלה את תכונת האמונה שצריך לגלות, אז תכונת האמונה הזאת היא עושה את הפתח בקיר ואני נכנס. אני מאחל לכולנו.

שאלה: תוכל להסביר לנו טוב יותר מה זה אומר ששערי התפילה לא ננעלו?

שאנחנו צריכים כל הזמן להשתדל להתפלל עם החברים, כולנו, לבורא, לזה שיעזור לנו להתחבר יחד, לאתר מה זה נקרא כוח השפעה, ועם כוח ההשפעה הזה שנוכל להגיע אליו.

שאלה: האם אפשר להשקיע מידה מלאה של מאמצים ולהגיע לצעקה?

אתה חייב כך לחשוב כל הזמן. כבר עכשיו וגם היום אתה חייב להגיע למצב שאתה נותן את כל כמות ואיכות היגיעה, כדי להגיע לשער הדמעות.

שאלה: הקיר הזה שאנחנו מגיעים אליו, זה למשל כמו שבעשירייה אנחנו מדברים ורואים שאף אחד לא מבין את השני, וממש לא מצליחים להסכים?

אתם תראו מה זה קיר. צריכים להיתקע הרבה פעמים בקיר עם ראש בקיר, אז אתה תראה מה זה. קיר אנחנו בעצם בונים מתוך ההתנגשות שלנו.

שאלה: לגבי שער הדמעות, האם זה משהו שאנחנו צריכים להשיג? אתה אומר שהוא כל הזמן פתוח, אז האם אנחנו צריכים שיהיו לנו דמעות כדי שנוכל לעבור דרכו? האם זו תוצאה של הרגשה שאנחנו שבורים, איך זה עובד?

ודאי שאנחנו נמצאים במצב שצריכים להגיע לשער הדמעות. רק דרך שער הדמעות אנחנו נכנסים לעולם העליון, לרוחניות.

שאלה: אנחנו לומדים שאנחנו צריכים להתפלל על החברים, וכאן אני שומע שאני מבקש על עצמי שאני אעבור, שאני אהיה בהשפעה, שאני אהיה בדבקות. מה התפילה הנכונה כדי להגיע לשער הזה, תפילה על החברים או על המצב שלי?

התפילה הנכונה נקראת "תפילת רבים", ועל זה כתוב בכל המאמרים של בעל הסולם ורב"ש שמדברים על זה. תבדוק, תחפש, תחטט שם ואז תמצא איך לחבר את התפילה.

שאלה: בעל הסולם אומר לנו שאין מצב יותר מאושר מאשר להגיע למצב הזה. זה צריך להיות בדיעבד שאנחנו רואים שזה מצב יותר מאושר?

למה בדיעבד? לא. אם אני יודע שלהגיע לשער הדמעות זה דבר מתקדם ביותר, שזה נקרא בגבול בין עולם הזה לעולם העליון, אז אני שמח. אז למה זה נקרא דמעות? זה נקרא דמעות מפני שאני מיואש סופית מהכוחות שלי. ודאי שאני בעצמי לא מסוגל להגיע לזה, לצורת ההשפעה, לצורת האהבה. לא מסוגל להגיע.

שאלה: אמרת שהתפילה עצמה יכולה להיות כמו בקבוצה, כך גם כלפי חבר בודד. איך לעשות ככה נכון את התפילה?

אני לא יכול להסביר לכם את הדברים האלה. תנסו למצוא לזה ביטוי. תנסו. אני רק אומר שהיום אנחנו מתפללים נגיד על חבר אחד, אתם רואים איזה מסכן הוא, אז אנחנו מתפללים עליו שיהיה לו סוף סוף טוב בחיים. מחר אנחנו נתפלל על חבר אחר. הוא אחראי על הנשים בבית המלך.

ואז מתפללים עליו, וככה זה על כל אחד ואחד חוץ ממני. עלי לא להתפלל. אלא על כל חבר וחבר בקבוצה, כן להתפלל. אתם יכולים. אתם מאחלים לו להגיע לשער הדמעות, לרוחניות, לכל דבר. "המתפלל עבור חברו זוכה תחילה". זה מאוד מקדם את האנשים .

תלמיד: הוא צריך להיות נוכח?

לא. זה לא שייך. אתם בכלל לא צריכים לדבר על זה. תפסיקו. זה לא שייך לדיבורים. זה שייך לתפילה זה נקרא "עבודה שבלב".

שאלה: האם הדמעות בשער הדמעות הן דמעות של שמחה?

אלה דמעות של שמחה שמגיעות מתוך השגת חולשה אמיתית שישנה ברצון לקבל.

שאלה: מה זה בכי ודמעות ברוחניות?

בכי ודמעות ברוחניות זה בכי ודמעות ברוחניות. זה לא שייך לזה שאנחנו בוכים בדמעות שיוצא לנו נוזל מהעיניים, ובכי שאני לא מוציא איזה צלילים מהפה, מהגרון, אלא שהם סימנים חיצוניים שלנו על ההתרגשות הפנימית, אלא זו התרגשות.

שאלה: האם יש בכלל שערים מלבד שער הדמעות ואם כן למה?

יש עוד שערים, אבל הם לא באים בדרך להפריע ולהיפתח רק בתנאי מיוחד, אלא אלה שערים שישנם. ישנם שלושים ותשעה שערים. יש עניין של שערים. אנחנו נלמד אותם. אבל שער הדמעות זה שער מיוחד שהוא נפתח רק אם אדם מבין שאין לו שום כוח לעשות איזו פעולת השפעה מצד אחד, ומצד שני הוא חייב להשיג פעולות ההשפעה ולא חשוב לו מה שיהיה, הוא מוכן להקריב על זה את הכול רק להיות המשפיע ואז השער הזה נפתח.

שאלה: האם שער הדמעות הוא מצב חד פעמי או שבכל מדרגה מגיעים לשער הדמעות?

זו שאלה מאוד יפה. זה חד פעמי. אחרי זה יש עליות, ירידות, יש משהו שדומה לזה, אבל האדם נעשה כבר בעל ניסיון, יש בו רשימות, יש עניין שהוא כבר מבין ומרגיש מה עושים. אין חכם כבעל ניסיון.

שאלה: כתוב "הנה בעת שההסתרה גברה על האדם, והגיע לידי מצב, שאין הוא מרגיש שום טעם בעבודה,". אנו לומדים שצריך לעבוד את ה׳ בשמחה, האם אפשר להיות במצב של בכי וצעקה ביחד עם שמחה?

ודאי. למה לא? אם אני מרגיש שאין לי שום כוחות כדי להגיע לתכונת ההשפעה מצד אחד, אז אני יכול להיות גם בבכי מכוחותיי עצמי, כמו שאדם מיואש, כמו שהוא כותב אין רגע יותר מאושר בחיי האדם שגילה שמיואש מכוחותיו עצמו ואין מה שיעזור לו מעצמו, אבל אז הוא יכול להתפרץ בתפילה, בבקשה אמיתית והבורא שומע תפילה כזאת.

שאלה: איך אנחנו מגיעים למצב שבו אנחנו מרגישים שמיצינו את כל מה שביכולתנו? כי תמיד מרגישים שאפשר לעשות יותר מאמצים.

על זה כותב בעל הסולם שסטרא אחרא מקדמת אותו ואומרת לו שעוד צריך להוסיף. אלא מתי אנחנו יכולים להגיד שעשינו את הכול? רק בעשירייה. שאני שומע מאחרים שאנחנו לא יכולים יותר. אם עשירייה מסכימה ומתחברת סביב המושג שהיא עשתה את הכול ולא יכולה יותר, זה יכול להיות שיקרה באותו מצב שהיא מסכימה.

(סוף השיעור)