שיעור בוקר 03.11.2024 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", "הקדמה לתלמוד עשר הספירות",

עמ' 794, אותיות קי"ד-קט"ז

קריין: ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 794, "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", אות קי"ד.

אות קי"ד

"גם נתבאר לעיל, שמדרגה זאת של תשובה מיראה, עדיין אינה מתקנת את האדם, אלא מעת התשובה ואילך. אמנם כל הצער והיסורים, שסבל בטרם שזכה לגילוי הפנים, נשארים כמות שהיו, בלי שום תיקון. גם העבירות שעשה, לא נתקנו לו לגמרי, אלא שנשארים בבחינת שגגות, כמו שהארכנו בזה לעיל, ד"ה "ועם זה", עש"ה."

שאלה: אם הזדונות בכל זאת נהפכו לו לשגגות, אז איך זה שכל הצער והייסורים שסבל בטרם גילוי הפנים נשארו אותו דבר?

זאת באמת שאלה, אבל כך בעל הסולם כותב, שבכל זאת כל הזדונות הפכו לשגגות. זו רמה אחרת של עבירה, זו שגגה, ומכאן והלאה הוא כבר יכול להתקדם. כי אם לא רשומות עליו עבירות ממש, אז כבר יש לו גישה אחרת לתורה ומצוות, לחיבור. 

אות קט"ו

"ולפיכך אומר התנא קמא, שאדם כזה, שעדיין חסרה לו "מצוה אחת", יראה את עצמו "כאלו הוא חציו חייב וחציו זכאי". כלומר, שידמה לעצמו, שאותה העת שזכה לתשובה, הרי היא נמצאת באמצע שנותיו. שבאופן זה נמצא "חציו חייב", דהיינו, באותה מחצית שנותיו, שעברה עליו בטרם שעשה תשובה, שהוא מאז בודאי חייב, כי התשובה מיראה אינה מתקנת אותם, כנ"ל.

ונמצא גם כן, שהוא "חציו זכאי", דהיינו, במחצית שנותיו מעת שזכה לתשובה ואילך, שאז הוא זכאי ודאי, להיותו בטוח שלא יחטא עוד, כנ"ל. הרי שבחצי שנותיו הראשונים הוא חייב, ובחצי שנותיו האחרונים הוא זכאי."

שאלה: לפי מה שכתוב פה יש שני סוגי תשובות, תשובה מיראה ותשובה מאהבה. אתה יכול להסביר אותן בצורה יחסית פשוטה?

כמו שאנחנו רואים תשובה מיראה היא שהוא זוכה לאור העליון, ועכשיו כל העבירות שעשה הן לא עבירות אלא שגגות, זו תשובה מיראה. ואז הוא כותב, "ולפיכך אומר התנא קמא, שאדם כזה, שעדיין חסרה לו "מצוה אחת", יראה את עצמו "כאלו הוא חציו חייב וחציו זכאי". כלומר, שידמה לעצמו, שאותה העת שזכה לתשובה, הרי היא נמצאת באמצע שנותיו. שבאופן זה נמצא "חציו חייב", והחצי שאחרי זה הוא "חציו זכאי". 

תלמיד: בתשובה מאהבה אמרת שהזדונות נראים לו כשגגות.

כן.

תלמיד: מה זה אומר שהוא מרגיש פתאום שעשה טעות? מה הוא מרגיש כלפי כל החטאים שהוא עשה?

לא, זה בכל זאת נמצא כחטא. אבל למה הוא עשה אותו? מפני שהיה בשגגה.

תלמיד: היה בשגגה, זאת אומרת, היה חסר לו אור או היתה חסרה איזו הבנה.

כן.

תלמיד: איזו הבנה בדיוק הייתה חסרה לו?

לכל אחד חסר משהו אחר.

תלמיד: יש את התשובה מאהבה שעליה הוא כתב עכשיו. הוא מסביר שעד אותה נקודה הוא היה חייב ומאותה נקודה ואילך הוא זכאי. איך להבין את זה נכון, שמאותה נקודה הוא זכאי, אם אנחנו אומרים שאדם תמיד יכול ליפול שוב ואין צדיק בארץ שלא יחטא וכן הלאה?

זו באמת שאלה. אני חושב שהוא כבר לא מסוגל ליפול לאותה המדרגה, לאותה הנפילה, כמו שקודם היה יכול ליפול, כי עכשיו הוא כבר נמצא באיזו תמיכה מהאור העליון, אבל בכל זאת זה לא מבטיח לו שהוא לא ייפול לגמרי.

תלמיד: לרצונות אחרים?

כן, כל אחד למה שהוא נופל.

שאלה: אני רוצה לשאול מתוך קושי להתקשר עם המונחים האלה של מצווה אחת וחציו חייב וחציו זכאי. האם אפשר לסדר את זה בראש בצורה פשוטה של קשר עם "אין עוד מלבדו, טוב ומיטיב", שאם זו תשובה מיראה, אז זה קשר עם "אין עוד מלבדו", ואם זו תשובה מאהבה זו התקשרות גם עם התכונה של "טוב ומיטיב", זה דומה באיזשהו אופן?

אני לא יודע, הוא לא כותב כך.

טוב שיש שאלות, אפילו כדאי לרשום אותן, אבל בינתיים לא ידוע מה קורה עם זה.

אות קט"ז

"ואומר לו התנא, שיחשוב בעצמו, שאם עשה "מצוה אחת", דהיינו אותה המצוה, שחסרה לו ממספר תרי"ג (כנ"ל ד"ה ומיושב): "אשריו, שהכריע עצמו לכף זכות". כי הזוכה למצות האהבה, דהיינו על ידי התשובה מאהבה כנ"ל, שזוכה על ידיה, שהזדונות נהפכו לו לזכויות, שאז גם כל צער ועצב שסבל מעודו, מטרם שזכה לתשובה, נהפכים לו לתענוגות נפלאים לאין קץ, עד שמצטער בעצמו, על מה שלא סבל מהם כפלי כפליים, כמשל הנ"ל מהאדון ואוהבו היהודי, בד"ה "וזה".

הנה זהו שנקרא "הכרעה לכף זכות". שהרי, כל רגשותיו עם השגגות והזדונות, נהפכו לו ל"זכויות". והיינו הכרעה ל"כף זכות", שכל הכף המלאה חובות, נהפכה ונעשתה לכף מלאה זכויות. והתהפכות זו מכונה בלשון חכמים "הכרעה"."

שאלה: האם יש פה התעסקות עם מה שהיה, עם העבר? גם לאותו יהודי יש יחס למה שקרה, כשהיחס משתנה הסבל יכול להפוך לתענוג, האדם מרגיש כלפי מה שהיה קשה או סבל, שהיחס שלו הוא יחס טוב או יחס לא טוב. האם ההתעסקות עם העבר היא לפי הגישה שלנו?

אבל אותו עבר יש לו עכשיו, הוא לא נעלם, רק עכשיו אנחנו רואים שחצי מהעבר יכול להשתנות ולהפוך אפילו לזכויות.

תלמיד: מה נותן הניסיון לברר מה היה בעבר, בהווה?

בהווה הוא נמצא באותם הדברים, רק חלק מהם תוקנו עכשיו.

תלמיד: ואז יש לו כלפיהם יחס שונה, הוא מתרגם אותם אחרת.

כן, זה מה שכותב בעל הסולם.

שאלה: איך יתכן שמצוות האהבה מכסה את כל שק הזדונות שבאדם?

למה שלא? "על כל פשעים תכסה אהבה".

תלמיד: אבל בתיקון של הזדונות לשגגות, נראה לי שהאדם עובר זדון, זדון, והופך את זה ליראה, נראה שיש פה עבודה פרטנית.

אני לא חושב שזה חייב להיות כך.

תלמיד: איך זה קורה? עולה זדון והוא מתקן במידה שהוא מבין איך לתקן ומה לעשות.

אבל זה לא אחד אחד כמו שאתה אומר.

תלמיד: לפי מה שמגיע, זו פחות או יותר דרך התיקון.

אז תיקח את זה כמו שהוא אומר.

תלמיד: אבל מה העבודה בתשובה מאהבה, היא לא נשענת על זדונות? על מה היא נשענת? על שגגות?

תשובה מאהבה היא על הזדונות.

תלמיד: אני מבין שהזדונות הפכו לשגגות, והוא ישר נמצא ביראת ה'.

והשגגות?

תלמיד: זה מה שאני שואל, על מה אדם עובד בתשובה מאהבה? כי בעל הסולם אומר, זכה במצווה הזאת, הכול מכוסה, כל הזדונות הפכו לזכויות.

כן.

תלמיד: אז מה העבודה בתשובה מאהבה? על מה נשענת העבודה?

על זה שהוא נעשה בינוני אני חושב.

תלמיד: מה זה בינוני?

בינוני זה בין זה לזה.

תלמיד: זאת אומרת, הוא מרגיש שזה מה שחסר לו, מה שלא יהיה חסרה לו אהבה?

כן.

שאלה: את השגגה או הזדון הוא מייחס לעצמו, או לכך שהבורא גרם לו להרגיש כך?

אם הוא מתקן, אז סימן שהוא מייחס את זה לבורא, שהכול מגיע מלמעלה והוא עשה על זה תיקונים ככל האפשר.

תלמיד: הוא הרגיש קודם שהוא עשה פעולה בזדון, ואז מגיע אליו אור, עושה לו תשובה מיראה, ואז הוא פתאום רואה שזה לא היה בזדון, זה היה בשגגה?

לא, זה לא קורה רטרואקטיבית כמו שאתה אומר.

תלמיד: אבל כך הוא מרגיש עכשיו.

כן, כשהוא מגיע לתיקון הזדונות, הוא מתייחס אליהם כך שהם שהפכו לשגגות.

תלמיד: הוא מייחס את זה לפעולת הבורא עליו, שהוא גרם לו להרגיש כך?

כן.

תלמיד: ואז בתשובה מאהבה, הוא כבר רואה שמעולם הבורא לא עשה לו, לא זדון ולא שגגה, אלא הכול היה יחס של אהבה?

כן.

שאלה: מה זה אומר לשוב מאהבה? ומה ההבדל בין תשובה מיראה לבין תשובה מאהבה?

זה תלוי מאיזה עומק אתה חוזר. יש לך שגגה, יש לך זדון, יש לך כמה מצבים שמהם עושים תשובה. ולכן גם ביום הכיפורים אנחנו קוראים "כי לכל העם בשגגה". לכן כולם צריכים להגיע למצב שנמצאים בשגגות ולא בזדונות.

שאלה: מה האדם מתקן?

האדם מתקן את מה שהבורא מסדר לו, מביא לו. ככל שהבורא מוריד אותו, כך הוא צריך מאותו מצב, לעשות חשבון ולרצות להידבק בבורא.

שאלה: מה דוחף את האדם לעבור מתשובה מיראה לתשובה מאהבה? מעתה ואילך אם הוא בתשובה מיראה, הוא כבר מייחס את הכול לבורא, הוא הולך איתו ביחד, מתקן, חצי שנותיו הוא אומר. מה נשאר עוד לתקן?

נשאר להיות באהבה. "ואהבת את ה' אלוקיך" זה הכלי שלנו.

תלמיד: מעתה והלאה הוא לא יהיה במצב של אהבה כלפי הבורא?

אני חושב שהוא לא היה.

תלמיד: הוא לא היה, אבל מעתה והלאה, כל התשובה מאהבה מדברת על תיקון של הזדונות לשגגות ושגגות לזכויות בסוף.

כן.

תלמיד: אם הוא בתשובה מיראה, מעתה והלאה הוא כבר בקשר טוב ונכון עם הבורא.

אז מה?

תלמיד: אז מה עוד חסר לו? איך הוא מתייחס בכלל למה שהיה? כביכול, מפה והלאה הוא במסלול.

מה זה להיות במסלול?

תלמיד: הוא נמצא בקשר נכון עם הבורא. הוא מתייחס לזה שהבורא פועל במציאות. זו התשובה מיראה, שמעכשיו הוא לא יחטא עוד.

מה חסר לאהבה? כי כתוב "ואהבת את ה' אלוהיך".

תלמיד: לא חסר. כאילו, מרגיש שהוא כבר נמצא באיזו מידת אהבה מעתה והלאה.

אתה משתדל לא להיכנס לעניין. מה היחס שלו לבורא, כ"טוב ומיטיב" לכולם?

תלמיד: מעכשיו והלאה, כן. ככה זה נשמע. הוא כותב ש"הוא לא יחטא עוד".

לא יחטא, זה לא אומר שעל העבר הוא כבר תיקן את עצמו.

תלמיד: למה שמישהו בכלל יחשוב על העבר? למה ללכת לעבר, לזמן שהוא הרגיש שהוא חוטא, אם מעכשיו מבטיחים לו שהוא לא יחטא?

אבל זה רשום עלי. אני עשיתי כאלו וכאלו דברים. מי ייקח את זה על עצמו, מי ישלים את זה, ישלם על זה?

תלמיד: זה נקרא "אהבה", שמישהו ישלם על זה.

לא מישהו. אני צריך לשלם על זה. אני צריך להשלים את הפעולות שלי שלא עשיתי אותם בצורה נכונה. עשיתי בזדון ואחר כך בשגגה.

תלמיד: וזה מה שמטריד את האדם אחרי שהוא כבר בתשובה מיראה?

כן.

תלמיד: למה זה הדבר החשוב?

הוא רוצה לסגור עם הבורא את החשבון שלו. מה שהוא עשה, הכול בא לפחות בשגגה.

תלמיד: נגיד, האדם נמצא בתשובה מיראה ועכשיו ההתקדמות שלו תהיה לתקן את היחס של מה שעוד היה לפני זה בזדון. על מה עובדים בדיוק?

עובדים בדיוק על השגגה ואחר כך על הזדון.

שאלה: הוא אומר שלמנגנון הזה קוראים "התהפכות", "הכרעה". מה בעצם קורה, מה משתנה, איך המנגנון הזה עובד? האם תוך כדי עבודה אני משנה את היחס שלי לדברים שקרו לי, לדברים שעשיתי, לדברים שהרגשתי, איך שפטתי דברים. מה בדיוק משתנה פה?

הכול משתנה.

שאלה: האם זה שינוי פרטי שלי בתפיסת המציאות שלי?

כן.

תלמיד: זאת אומרת, לאט לאט, בתיקון היחס שלי כלפי כל מה שקרה לי עם הבורא, אני מסתכל אחורה ואומר, "בעצם זה לא היה זדון. זו הייתה שגגה". ואחרי זה אני אומר, "בכלל זו לא הייתה שגגה, זה היה מעשה של אהבה מהבורא. אני הרגשתי את זה לא נכון".

נגיד שזה כך. כן.

תלמיד: וזה דבר שקורה בבת אחת?

לא, בהדרגה. בכל השלבים משתנה היחס שלך לכולם, לכל המצבים הללו.

תלמיד: מכיוון תפיסת המציאות אתה יכול להבין, אם אתה עולה מעל זמן, תנועה ומקום, אז כאילו אין בעיה בדברים האלה. אתה יכול להסתכל על כל הדברים שכאילו היו, הם עדיין קורים. הם כולם קיימים כחלק מהרצון, נכון? ויש איזה שינוי פנימי.

האם מבחינת החיים בעולם הזה יש קשר בין השינוי הזה לבין החיים בעולם הזה, ליחס לאחרים כאן ועכשיו, למעשים שלהם?

כעיקרון, משהו יש. לא שאדם הופך להיות מלאך, אבל ההתנהגות שלו, היחס שלו, הם באמת בהתאם לזה.

תלמיד: אני לא יושב עכשיו ועושה איזו רשימה של דברים שעשיתי, הרגשתי וחשבתי. אלא אני בעצם עסוק בעבודה עם החברים.

כן.

תלמיד: איפה הקשר בין עבודה עם חברים לכל הדברים שקרו, שעשיתי, שעשו לי, שהרגשתי?

הכול בך עובר. האם זה עובר דרכך?

תלמיד: כן.

לכן זה משתנה. משתנה היחס שלך לחברים, ולבורא ולכל מה שאתה עושה.

תלמיד: אני פשוט מנסה להבין את הקשר של הדברים האלה. מרגיש שאנחנו עסוקים לתקן את הקשר בינינו. אני מתקשר לחברים בעשירייה, אנחנו עושים דברים, אנחנו מבררים לפעמים, אנחנו מגיעים לאיזה רצון, לאיזה חיסרון, לאיזו תפילה ואנחנו אומרים גם שהאור, כנראה, עובד על התפילה הזאת ועושה בנו את התיקונים.

איפה הקשר לכל הדברים האלה שנמצאים בתוך הרצון שלי, שכביכול קרו, ועשו והורגשו? איפה הקשר בין הדברים האלה בעשירייה לבין כל הדברים האלה שקרו, ונעשו, והורגשו במציאות שלי?

אבל גם עכשיו אתה עושה מה שאתה מקבל, מה שאתה מרגיש, מחליט. הכול עובר דרכך.

תלמיד: פה ועכשיו אני יכול להבין את זה, אבל איך התיקונים והתפילות שאנחנו מעלים עכשיו, איפה אני רואה את הקשר לכל מה שהיה?

אבל מה זה "היה"? המערכת לא התהפכה. היא לא ברחה. היא נשארת במקום ואתה רוצה דרך המערכת הזאת להתקשר עם מה שנראה לך עכשיו מערכת ההשגחה. ואתה מתקשר לבורא דרך אותה המערכת, רק אתה כבר רוצה להתקשר בצורה חדשה. וכך אתה מתקן.

תלמיד: את העיקרון אני מבין. אני רק לא מבין את הפעולה. כאילו הם קורים בשני מישורים שונים. זו הבעיה שאני לא מצליח להבין. הוא כותב, אתה מסתכל וכל מה שהיה, כל הכף הזאת הייתה חצי חיים, כביכול, כל השנים.

איפה אתה רואה, מרגיש את הדברים האלה? אתה יושב, אתה עושה איזו בדיקה פנימית של המצבים האלה? או איזו הרגשה פנימית שעבר סוויץ' ואני מנסה פשוט להבין איך זה מורגש בתוך האדם?

נקרא שוב את קטע קט"ז.

אות קט"ז

"ואומר לו התנא, שיחשוב בעצמו, שאם עשה "מצוה אחת", דהיינו אותה המצוה, שחסרה לו ממספר תרי"ג (כנ"ל ד"ה ומיושב): "אשריו, שהכריע עצמו לכף זכות". כי הזוכה למצות האהבה, דהיינו על ידי התשובה מאהבה כנ"ל, שזוכה על ידיה, שהזדונות נהפכו לו לזכויות, שאז גם כל צער ועצב שסבל מעודו, מטרם שזכה לתשובה, נהפכים לו לתענוגות נפלאים לאין קץ, עד שמצטער בעצמו, על מה שלא סבל מהם כפלי כפליים, כמשל הנ"ל מהאדון ואוהבו היהודי, בד"ה "וזה".

הנה זהו שנקרא "הכרעה לכף זכות". שהרי, כל רגשותיו עם השגגות והזדונות, נהפכו לו ל"זכויות". והיינו הכרעה ל"כף זכות", שכל הכף המלאה חובות, נהפכה ונעשתה לכף מלאה זכויות. והתהפכות זו מכונה בלשון חכמים "הכרעה"."

שאלה: אני יכול לראות שאם אני עכשיו עובר איזו חוויה, אני באיזה מסע, באיזה טיול, יש איזה תלאות בדרך, עובר, קשה, ואז הגעתי לקו הסיום, לקצה ההר, לפסגה, טיפסתי והגעתי למעלה. פתאום מסתכל אחורה באיזה סוג של סיפוק כזה, אתה מתחיל להעריך את כל הדברים שקרו, איך הם קרבו אותנו. אבל זה מאוד צר זה ביחס לחוויה מאוד קטנה שקרתה עכשיו, בפסגה שהגעתי אליה עכשיו, איך אתה מרגיש את התיקון הזה על פני כל החיים, על פני כל המעשים, כל הרגשות, איפה מורגש הדבר הזה?

כנראה שאתה בקטע הזה, עובר באמת את כל היחסים שלך בזדונות שאתה צריך להביא אותם לזכויות ולשגגות, שאתה צריך להביא אותה למצוות ואז יוצא שאתה בזה בדקת ועשית ותיקנת את כל מה שהיה לך, ותיקנת אותה במצווה.

תלמיד: המקובל כאילו משקיף על כל החיים שלו, על כל מה שעבר עליו, מה שעובר בתוכו ורואה את הנוף הזה כאילו מתוקן?

כנראה שהבורא אז פותח לו את כל התהליך, אז הוא יכול לעשות את זה.

תלמיד: אז רק אולי לסיכום.

כתוב "עד שמצטער בעצמו, על מה שלא סבל מהם כפלי כפליים".

תלמיד: זה מה שאני אומר, זה נשמע מאוד ספציפי, אני מנסה לחשוב על כל היחסים שהיו לי בחיים אפילו רק עם העשירייה, אם אני רק מסתכל על תקופת החיים שלי עם העשירייה, זה מיליוני פרטים של דברים.

לא, זה הכול ברור בסקירה אחת.

תלמיד: אז שאני עכשיו עושה את העבודה בעשירייה תשומת הלב שלי היא על התיקון של פה ועכשיו, על מה שקורה בינינו עכשיו ובאיזה שלב ברגע שזה מגיע למצווה האחרונה הזאת, אז גם תהיה הרגשה של איזה היפוך כללי, של הכרעה כללית של כל היחסים, כל ההתקשרויות, כל מה שהיה?

כן.

תלמיד: ומרגישים, רואים את זה, ומסוגלים לברר את זה, לנוע בזה?

לברר אני לא יודע עד כמה, אבל זה שאתה מגיע לתיקון, כן.

תלמיד: ביטחון כזה שזה כן?

כמו שהוא כותב. "הנה זהו שנקרא "הכרעה לכף זכות". שהרי, כל רגשותיו עם השגגות והזדונות, נהפכו לו ל"זכויות". והיינו הכרעה ל"כף זכות", שכל הכף המלאה חובות, נהפכה ונעשתה לכף מלאה זכויות. והתהפכות זו מכונה בלשון חכמים "הכרעה." חכה ויהיה לך.

שאלה: דוברה עכשיו על תשובה מאהבה, אבל כאילו יש שני שלבים, קודם שלב של התשובה מיראה, זה עדיין שלב אגואיסטי מבחינת האדם? בירורים שהם יותר של "סור מרע", אבל זה עוד לא שמצדיק את הבורא בסוף.

לא, זה אדם שרוצה להכריע את עצמו לקו זכות.

תשובה: זאת תשובה מיראה או תשובה מאהבה שרוצה להכריע את עצמו לקו זכות?

גם וגם.

תלמיד: התשובה מיראה, בסופה האדם עוד עדיין במשהו אגואיסט.

נניח.

תלמיד: כי הוא כבר רואה כאילו הוא יותר קושר סיבה במסובב ויותר ב"סור מרע" אבל הוא עוד לא באמת אוהב את הבריאה ואת הבורא, הוא עוד לא באהבה. זה ההבדל?

כן.

שאלה: באיזה שלב האדם רואה שהאדם אוהב לא רק אותו, אלא את כל החברים שלו ובכלל את כל האנשים?

זה שבהכרעה לקו זכות ואז אין מישהו בעולם שמעורר בו יחס שלילי.

תלמיד: כשהאדם מגיע לתשובה מאהבה הוא מרגיש שהבורא אוהב לא רק אותי, אלא גם את החברים שלי ואת כל האנשים בעולם?

כן.

תלמיד: אבל אנשים ממשיכים לסבול, הם הרי לא מרגישים את זה.

זה בינתיים תמיד ככה, זה העניין שבעולם הזה זה מה שאנחנו רואים, אבל לעולם הבא זה כבר חשבון אחר. וכל אחד צריך לתקן את עצמו בעולם הזה כדי להיכנס לעולם האמת.

תלמיד: על מה מתפלל המקובל כשהוא מגלה שהבורא אוהב את כולם?

שיהיה דומה לבורא כמה שאפשר.

תלמיד: נניח שכבר גיליתי שהבורא אוהב אותי, שאני דומה לו וכל היתר עדין לא, אז אני יכול להתפלל רק עבורם שגם הם ירגישו? או על מה עוד להתפלל הבורא אוהב את כולם, אני כבר גיליתי את זה והאנשים עוד לא גילו את זה.

כן, אני מתפלל עבורכם.

שאלה: אני רוצה לשאול קצת אחרת, אין לנו דוגמא בעולם שלנו, כלום, כמה שקוראים רואים כמה שזו תכונה שאין לנו אותה.

כן.

תלמיד: כי בעולם שלנו, נסעת בכביש מהר מידי, השוטר לא שואל אותך אם עשית את זה בכוונה, ואתה מקבל קנס, מקבל עונש. לא סולחים לך על כלום.

כן.

תלמיד: ופה זו מן תכונה כזאת מה שנעשה בזדון פתאום הופך שגגה, אחר כך בכלל זכות. זה דבר לגמרי לא נתפס בשכל וגם אומרים לי שזה חוק, זה חוק שכולו לגמרי אהבה אם הופכים אותך.

כן, כולו אהבה, נכון.

שאלה: מעניין על איזה מכות מדובר? כי במשל מכות שיהודי קיבל זה ברור. כאן סוג מכות כנראה אחר שהופכות לזכויות, זה מכות כנראה שהכוונה. הוא מנסה לעשות מצווה, זאת אומרת להתחבר עם חברים בעשירייה, כנראה שלא מצליח ואז כל הכוונות הלא נכונות הופכות לזכויות ואז הוא באמת מתחיל להנות גם מזה. זאת אומרת, על סוג מכות כאלה מדובר, ולא מכה שהאדם מקבל כמו בעולם הזה ואז הוא יכול באמת להצדיק. זה נכון או לא? הטיב של המכות.

הטיב של המכות אני לא יכול להגיד איזה, אבל האדם מרגיש שהוא עובר את המכות האלה.

תלמיד: אדם שמקבל מכות כמו בעולם הזה, בריאות, זוגיות, כל מני כאלו דברים, הם גם יכולים להפוך לזכויות? הוא יכול אחר כך גם להנות ועוד כמו היהודי הזה, שאמר חבל שלא הרסו לי עוד כמה בתים, עוד קצת בבריאות משהו, ואז אני הייתי נהנה, לא מדובר על זה.

לא.

תלמיד: מדובר על מכות שביחסים בין החברים, שאני ממש רואה שהכוונות היו לא נכונות אבל עכשיו אני זוכה שזה היה באמת נכון.

כן.

תלמיד: זוכה לראות את זה. אז זה הסוג.

כן.

שאלה: עכשיו אמרת שהאדם מרגיש שהוא עובר מכות, וגם קודם אמרת שהכול עובר דרכך, לכן זה משתנה. איך שאני שומע, עוברים מצבים על האדם. כל מה שאנחנו קוראים פה זה פשוט מצבים שעוברים על האדם. אז מה האדם עושה פה בעצם? הוא רק מרגיש את המצבים שעוברים עליו?

הוא מרגיש אותם בפועל.

תלמיד: הוא מזמין אותם? הוא גורם להם?

לא.

תלמיד: הוא רק מרגיש אותם על בשרו, עובר אותם?

הוא מרגיש אותם, עובר אותם וחוזר אליהם. זאת אומרת, הוא לא רוצה שהם יבואו אליו, אלא כדי להתרשם מהם.

תלמיד: יש לאדם יכולת לדחות מצבים כלשהם, או לקבל על עצמו מצבים אחרים? או שלא שואלים אותו בכלל, הוא פשוט חייב לעבור את המצבים האלה ולהתרשם מהם?

אם הוא נמצא בזדונות ושגגות, אז הוא חייב לעבור אותם באיזו צורה.

תלמיד: אני מנסה להבין מהותית, מה בכלל האדם קלקל ומה עכשיו הוא בא לתקן, אם מעבירים אותו סדרת מצבים?

הוא לא קלקל שום דבר, אלא זה רשום עליו.

תלמיד: אז בשביל מה ההכרחיות הזאת לחזור אחורה למה שהיה, למה שנרשם עליו? בשביל לבוא ולהצדיק את הבורא שהוא העביר אותי מצבים כאלה? בשביל מה הסיבוב הזה?

כדי שיהיה לאדם רושם מהעבירות ומהמצוות שהוא צריך לעבור עליהן ולחברן לעצמו.

תלמיד: לאן כל ההתרשמויות האלה, החיוביות והשליליות, מובילות את האדם? לשם מה הוא צריך לעבור על עצמו את כל הרשמים האלה?

כדי להתייחס נכון לפעולות הבורא.

תלמיד: לאיזה יחס הוא מגיע מכל ה"מכבסה" הזאת?

שיש כאן עניין של טוב ומיטיב לרעים ולטובים, ואת זה הוא צריך לסדר כך שבכל השלבים האלה שהוא יעבור הוא ייוודע ויסכים שכל זדון ומכה נמצאים כנגד פגם ברצון לקבל שלו, ולכן הוא מרגיש כך.

תלמיד: איזה פגם הוא מרגיש ברצון לקבל שלו, איפה הפגם שלו?

הפגם שלו בזה שהוא מודע לזה שמתגלים לו אותן התכונות, אותם החטאים ברצון לקבל שלו, שהוא מרגיש חייב עליהם.

תלמיד: אם אדם מגיע בסוף להרגשה של אין עוד מלבדו וטוב ומיטיב, איזה פגם הוא רושם על עצמו, איזה חטא הוא מדביק על עצמו?

אם הוא לא נופל, אלא עבר כל הדברים האלה בזה שמבקר את זה, אז אין עליו שום רושם רע.

תלמיד: אז איפה החטא של האדם? איפה הפגם של האדם, במצב של טוב ומיטיב?

אף אחד לא מגלה חטא.

תלמיד: ואיפה היו החטאים קודם? עכשיו כשהוא חזר, והסתכל על החטאים ועל הפגמים, מה היה פה?

החטאים היו כאילו רשומים על בני האדם, אבל לא שזה באמת היה.

תלמיד: עם כל הרשמים האלה שעוברים על האדם, במה עוד אני יכול לזרז את זה שאני אחווה יותר רשמים, שהבורא יעביר עליי עוד ועוד מצבים כאלה ואחרים?

במידה שאתה עובר עליהם, אתה כביכול מרשה לבורא לפתוח לך יותר.

תלמיד: איפה נקודת השליטה שלי, שאני אחווה יותר את המצבים האלה? או שהקצב תלוי בבורא, מתי שהוא יעביר, הוא יעביר אותי.

לא, הקצב תלוי גם בך.

תלמיד: במה?

בכמה אתה מזהה מהר את הצורך לעבור את הרגשות השליליים האלה.

תלמיד: איך אני מזהה?

אתה מזהה שהם באים אליך, נפתחים, ואתה רואה על ידי החיבור עם החברים, עם הבורא, עם מטרת הבריאה, שכל זה כדי לפתוח לך את הסיבה העיקרית.

שאלה: מה ההגדרה של אהבה?

אהבה זו ההתקשרות העמוקה והחזקה ביותר שיכולה להיות בין אדם לבורא.

תלמיד: כשהאדם מגלה אהבה מהבורא שלא תלויה בדבר, מה האהבה הזאת של הבורא עושה בזדונות והשגגות?

אין זדונות ואין שגגות, אלא יכול להיות שכך זה נראה לאדם בינתיים כשהוא עובר את המצבים הללו, אבל אחר כך הוא מגלה שעל כל פשעים תכסה אהבה.

שאלה: אני מאוד מתקשה להבין, מצד אחד מצטייר לפי מה שבעל הסולם כותב שהצער והייסורים שהוא הרגיש בתקופה שבה הוא היה בתשובה מיראה, הם שהוא צריך לתקן את ההרגשה שהוא כאילו קיבל רע מהבורא, כי לא ייתכן שהבורא, שהוא טוב ומיטיב, עשה לו רע, ולכן את זה הוא צריך לתקן בתשובה מאהבה. מצד אחר נשמע, שהבעיה היא לא במה שהבורא עשה, אלא שהוא מרגיש את עצמו שעשה זדונות. על מה באמת התיקון, על זה שהבורא מעולם לא עשה לי רע, או שאני מעולם לא עשיתי רע?

התיקון של האדם?

תלמיד: כן, בתיקון של התשובה מאהבה.

הוא חייב להגיע לדבקות. "על כל פשעים תכסה אהבה", זאת אומרת אתה צריך לגלות את הפשעים שאתה צריך לתקן בכדי להתקשר על פניהם לבורא.

תלמיד: בתשובה מאהבה לפי מה שאני מבין כבר אין פשעים, כאילו מעולם לא היו.

כן.

תלמיד: הוא כותב ש"על כל פשעים תכסה אהבה" זה דווקא בזמן שהוא מגיע לתשובה מיראה ואחרי זה הוא צריך לתקן את הפשעים כאילו שמעולם לא היה שום פשע.

השאלה היא האם הפשע מורגש אצלו כאילו שהבורא עשה לו את זה, ואת זה הוא חייב לתקן, כי לא יתכן שהבורא עשה אי פעם רע, או שהוא עשה זדונות ושגגות והוא היה לא בסדר, והבורא עכשיו מתקן אותו ואת הטעויות שלו?

הכול על הבורא, איך יכול להיות שהוא יגיד על עצמו שהוא עשה את זה, הרי מיהו, מהו.

שאלה: אם היום בעשירייה אנחנו רוצים לזרז התקדמות להרגשת המצבים האלו, האם אנחנו יכולים להחליט לבצע תרגיל בו אנחנו ערבים זה לזה ומתאמצים להחזיק את המציאות כל הזמן באופן שכל מה שבא אלינו בא מאין עוד מלבדו, או שנעשה תרגיל להרגיש את לב החבר, לראות אותו כגדול הדור, להיכנס לליבו, לקנות אותו. במה המאמץ שלנו כדי לסדר יחס נכון לכוח העליון, לבורא, ויחס נכון בינינו, איפה מתחברים שני סוגי עבודה האלה?

אתה צריך רק לסדר את היחס שלך לזולת.

תלמיד: אבל כל השיח כאן עוסק בכך שאדם מרשיע את הבורא, מרגיש שיש לו יחס לא נכון למצבים שהבורא מסדר לו במציאות, ובסופו של דבר הוא צריך לתקן את היחס הזה ולקבוע שהבורא סידר לו הכול ולטובה.

כן.

תלמיד: אז איך בזה שאני רואה חבר כגדול הדור סידרתי את היחס לבורא? מה זה תורם לי שאני עכשיו עושה את העבודה עם החבר שלי בעשירייה, איך זה משנה את היחס שלי לכוח העליון שמסדר לי את כל החיים, את כל המציאות?

אבל אתה עושה זאת בזה שאתה משנה את היוצרות, את הרצונות, את התנאים, את היחס שלך לחבר. מי עושה את כל זה?

תלמיד: הבורא משנה את היחס שלי לחבר, אבל במה תורם המאמץ שלי לאהוב את החבר, לראות את כל מה שסובב לי הבורא לטובה?

זה מחייב אותך כך להתייחס לכל המציאות כי בסופו של דבר הבורא הוא כל המציאות.

שאלה: חזרת כמה פעמים על כך שאדם לא קלקל שום דבר אלא זה רשום עליו.

כן.

תלמיד: מה רשום עליו, היחסים שלו עם החברים כלפי העולם, הסבל שהוא חווה?

כן.

תלמיד: אז איך הוא מתייחס לזה?

הוא מתייחס לזה כרשום עליו והוא חייב לתקן את זה.

תלמיד: מה הוא מתקן?

את מה שרשום.

תלמיד: כשאדם חווה צער, ייסורים, סבל, מה הוא צריך לתקן, מה היחס שלו? כי הבורא שתל בו, מעורר בו את זה.

את הרושם הזה הוא חייב לתקן.

תלמיד: איך הוא מתקן?

על זה נדבר כבר פעם הבאה.

(סוף השיעור)