שיעור ערב 08.08.2019 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", "פתיחה לחכמת הקבלה", עמ' 201,

אותיות קע"ט – קפ"ח

קריין: כתבי בעל הסולם עמוד 201 "פתיחה לחכמת הקבלה" אות קע"ט.

אנחנו כבר נמצאים בסוף ה"פתיחה", נשאר לנו רק נושא אחד קטן. מורגש שנשאר איזה רושם, אבל מורגש גם שלא יותר מזה, וזה טוב, זה נכון, כך זה צריך להיות. לכן יכול להיות שאנחנו שוב נחזור על כל הפתיחה ובפעם הבאה נראה מה אנחנו נראה, אולי נבין יותר עד כמה אנחנו לא מבינים ולא יודעים ולא משיגים, אבל בכל זאת חייבים לתת יגיעה דווקא בחלק הזה גם, זה מה שאני חושב. נראה, הכול לפי המשתמשים.

קריין: עמוד 201 אות קע"ט.

אות קע"ט

"גם יש לדעת, שגם אחר עליות הפרצופין הם משאירים כל מדרגתם במקום הקבוע או במקום שהיו שם מתחילה, כי אין העדר ברוחני. (כנ"ל באות צ"ו) באופן, שבעת שהג"ר דאו"א עולים לג"ר דא"א, עוד נשארו הג"ר דאו"א במקום הקבוע מפה ולמטה דא"א, ונמצאים הישסו"ת, שעלו אז על גבי החג"ת דאו"א דעליה, שהם מקבלים מהג"ר דאו"א ממש, אשר היו שם מטרם העליה. ולא עוד, אלא שנבחן שיש שם ג' מדרגות ביחד, כי הג"ר דאו"א דעליה, העומדות במקום ג"ר דא"א דקביעות, נמצאות משפיעות למקומן הקבוע שמפה ולמטה דא"א, ששם נמצאים עתה ישסו"ת, הרי הג"ר דא"א ואו"א וישסו"ת מאירים בבת אחת במקום אחד. ועד"ז נבחנים כל הפרצופים דא"ק ואבי"ע בעת העליות. ומטעם זה יש להבחין תמיד בעלית הפרצוף, את ערך העליה כלפי העליונים במצבם הקבוע, ואת ערך שלו, כלפי העליונים, שגם הם עלו מדרגה אחת כמותו."

מכאן אנחנו יכולים להבין מה עניין השבירה והתעלות למעלה ממקום השבירה, איטית, הדרגתית בהרבה מאוד חיכוכים כאלה, שעולים ויורדים או יורדים ועולים, שכל פעם ופעם אנחנו בזה מעלים רשימות, מקבלים רשימות חדשות ושוב ושוב כך מקבלים עד שפרוטה ופרוטה מצטברת לחשבון גדול וזה בעצם התיקון שלנו. אנחנו צריכים לראות איך אנחנו עושים את זה ולהתייחס בחשיבות רבה לכל מצב ומצב, שהמצב בעצמו הוא נתון מלמעלה וגם האמצעים להשתמש בו נתונים מלמעלה.

השבירה שלי, המקום שלי בנשמה הכללית של אדם הראשון, האמצעי, באיזו קבוצה אני נמצא, באיזה מצב, באיזו תקופה, באיזו מציאות אני נמצא, כל זה נתון מלמעלה, על זה אין להתרעם, אין וויכוח עם הבורא, כי אנחנו לא מבינים, הכול תפור, בדיוק מותאם לפי שורש הנשמה הפרטית. ורק האמצעי, זאת אומרת המאמץ שלנו, לא האמצעי עצמו, לא הקבוצה כמו שאומרים שהבורא מביא את האדם לגורל הטוב ואומר "קח לך", אלא המאמץ שאדם עושה, המאמץ הפרטי שלו בלבד, זה תלוי בו ורק באותו חלק שהוא מרכיב על עצמו.

לכן כאן אנחנו צריכים לעשות עבודת בירור מאוד מדויקת כדי לא לבזבז את הזמן בברורים שלא שייכים בעצם לברורים שלנו. לא להתרעם על כל מיני תנאים סביבתיים, פנימיים, כמו שכתוב "לך לאומן שעשני" ומכל שכן צורות, תנאים סביבתיים שכך אני חייב לראות את המציאות, העולם והכול, אלא "הכול במחשבה יתבררו".

אם אנחנו מבררים את זה נכון, אנחנו יכולים בדיוק לראות איפה אותו מקום, אותו הבחן, אותו התקן, אותו הרשימו, חלק ממנו אולי שאני עליו חייב לעבוד, ולא על שום דבר אחר. זאת אומרת כמו שיש כאן עבודת הבירור שזה לא שייך לי אלא זה בא מהמשגיח העליון, כולל הסביבה, כולל הכול, כך גם מה שייך לי. מאוד חשוב להבדיל בין זה לזה ולקבוע שדווקא זה החלק שעליו אני צריך לעבוד. לכן בעניין עליות וירידות זו העבודה שלנו, ודווקא בזה, שזה תלוי בנו בלבד.

וכאן אנחנו יכולים אם כן לראות בכללות את כל העניין של הדרך שלנו, שכולם נמצאים בעליות וירידות, ששום דבר לא נעלם, שהכול נשאר וכנראה שכך צריך להיות, ואין דבר שאני מוחק משהו מהעבר או מצטער על העבר או קובע לעתיד, אלא הכול מתוך הברורים שאני לא משנה שום דבר, לא הולך להתווכח עם הבורא על הרשימות שמתעוררות, על התנאים שבהם אני פתאום נמצא אלא רק על ההשתתפות שלי שהיא בעיקר שייכת לביטול. בעיקר שייכת לביטול.

כל רשימו, זאת אומרת כל מצב שמתגלה לי הוא קודם כל מחייב אותי להתכלל בקבוצה שכל פעם היא צריכה להראות לי כדבר חדש, ואני כחדש נכלל בה, ובהתכללות שלי בקבוצה שם בעצם הכניסה לפעולה הרוחנית. וכל המאמצים האלו, כל הפעולות האלו, הם כל פעם נשארים ומצטברים עד שמגיעים לכלי שלם. בדרגת נפש ורוח דנפש, נשמה דנפש וכן הלאה, כמו שאנחנו לומדים את זה מהזוהר במאמר על עליות וירידות, "עליית התפילה".

לכן עוד צריכים לעבוד על זה והעיקר לא להתייאש, כל פעם עשירייה חדשה, כל פעם אני חדש, והיחסים האלה, התנאים האלה מגיעים מלמעלה. ולכן כל רגע חדש, ומה שהיה, דווקא לשמוח במה שהיה, כי כך זה היה צריך להיות, ללא שום חלק שאני מצטער על האתמול, זה גם מאוד חשוב, אחרת אני מוחק אין עוד מלבדו, ולהתחיל מחדש.

לכן עליות וירידות הפרצופים זה בעצם כל הנושא העיקרי, שאם אנחנו יודעים נכון איך להשתתף בזה, איך להכין את עצמנו, איך לרכוב על זה, על העיקרון הזה, אז אנחנו בזה ממש כל פעם מוסיפים ומוסיפים, אדם הולך ומוסיף אותן ההבחנות הנכונות עד גמר התיקון שלו.

אות קע"ט

"גם יש לדעת, שגם אחר עליות הפרצופין הם משאירים כל מדרגתם במקום הקבוע או במקום שהיו שם מתחילה, כי אין העדר ברוחני. (כנ"ל באות צ"ו) באופן, שבעת שהג"ר דאו"א עולים לג"ר דא"א, עוד נשארו הג"ר דאו"א במקום הקבוע מפה ולמטה דא"א, ונמצאים הישסו"ת, שעלו אז על גבי החג"ת דאו"א דעליה, שהם מקבלים מהג"ר דאו"א ממש, אשר היו שם מטרם העליה. ולא עוד, אלא שנבחן שיש שם ג' מדרגות ביחד, כי הג"ר דאו"א דעליה, העומדות במקום ג"ר דא"א דקביעות, נמצאות משפיעות למקומן הקבוע שמפה ולמטה דא"א, ששם נמצאים עתה ישסו"ת, הרי הג"ר דא"א ואו"א וישסו"ת מאירים בבת אחת במקום אחד." זאת אומרת זה מתלבש על זה. אבא ואימא עולים לאריך אנפין, ישסו"ת עולה לאבא ואימא ואז אבא ואימא עולים עוד יותר לאריך אנפין, לראש, ואז ישסו"ת עולה גם למקום דג"ר דאבא ואימא וכך מתחילים להשתלב, זאת אומרת בעליה ראשונה, שנייה, שלישית. ודאי שהסולם לא משתנה, היחס בין הפרצופים, אבל כאן יש הרבה שאלות. אבל אין יותר מג' עליות, אז יוצא שכל אחד עולה שלוש מדרגות, והיחס ביניהם הוא לא משתנה, זה נקרא שסולם המדרגות לא משתנה, שג' המדרגות הן כך עולות ויורדות תמיד, לא יותר ולא פחות, זה מה שיש להן, ואז יוצא שהתחתון עולה לעליון ולעלי עליון ובזה הוא משלים את עצמו. זה מה שחסר לו בעצם מתוך הקטנות שלו עד הגדלות דעליה, זה הקשר.

"ועד"ז נבחנים כל הפרצופים דא"ק ואבי"ע בעת העליות. ומטעם זה יש להבחין תמיד בעלית הפרצוף, את ערך העליה כלפי העליונים במצבם הקבוע, ואת ערך שלו, כלפי העליונים, שגם הם עלו מדרגה אחת כמותו." וכך בעצם יש לנו סיבה לעלייה מלמעלה, אתערותא דלעילא, שזה נקרא זמנים מיוחדים, זה נקרא ימים, שבתות, ודאי שזה לא קשור לעולם הזה אלא כך נקראות העליות שנגרמות מלמעלה מאין סוף. אז יש שבתות, ימים טובים כל מיני כאלה מועדים, ויש אתערותא דלתתא, שזה כבר תלוי בתחתונים. ולכן זה מה שאנחנו לומדים, שאם העשירייה מצטרפת בהתאם לעוצמת החיבור שביניהם, הם מזמינים את העלייה. כי אי אפשר לגדול במקום, זה תמיד בעליות. ומפני שמתגלות הרשימות השבורות, אז אנחנו צריכים להתקין אותן בנפש, רוח, שזה המצב הקבוע, אנחנו לומדים עליו, ואחר כך נשמה, חיה, יחידה. נשמה, חיה, יחידה. וכך אנחנו מתקנים את הרשימות שלנו עד מה שנקרא "קמים לנצחיות".

כדאי אולי באותה הזדמנות, למצוא זמן לקריאת ה"זוהר", "עליית התפילה" ו"עניית התפילה", שני מאמרים חשובים כאן.

אתם רואים עד כמה בעל הסולם לא מקדיש לזה מקום, אבל הדבר הזה חשוב. תיקון.

שאלה: הסברת עכשיו שכל העניין הזה של מקום קבוע הוא בנוי ממצבי ביניים כאלה.

קטנות.

תלמיד: וכל פעם זה שלב שכאילו מחברים את האח"פ דעליה, ואז נבנה כל הדבר. זה מה שקורה?

קטנות אנחנו יכולים לתקן, "לא יגונה ולא ישובח", ולא יהיו שום שינויים באותו הרשימו דקטנות שאנחנו מתקנים, כי הוא לא יכול להתקלקל, כי הוא כולו על מנת להשפיע, גלגלתא ועיניים, כלים של כתר, חכמה וג"ר דבינה, עביות שורש וא', ולכן כולו בביטול. ובביטול אני לא משתמש בכלים דקבלה שלי, אלא מה שנתנו לי, בזה אני מתבטל וזהו.

מה שאין כן, בעליה, שם אני צריך לצרף את הכלים דקבלה. כאן תמיד יש עולה ויורד, שינויים, משתנים, ואז בהם אני מקבל כבר אור חכמה על מנת להשפיע, מקבל על מנת להשפיע. כאן יש שינויים, ולכן העליות הן לא קבועות, אלא עולה ויורד. ותלוי באיזו עביות אני עובד עכשיו, או ב', או ג', או ד', ז"ת דבינה, זעיר אנפין או מלכות.

ולכן כל פעם שאני מממש את זה, מיד זה מתחלף. זה בתנאי שאני עובד באתערותא דלתתא, זה נקרא "דרך תורה". אבל אם אני לא מספיק לעבוד בזה, ואני קשור גם לכל האירועים במערכת הכללית, אז מגיע דרך מערכת הזאת האור העליון שמשפיע עלי ומחייב אותי, זה באתערותא דלעילא. אם זה מועדים, וכל מיני דברים שקורים כתוצאה מהמצב, מהמאמצים שלי, זה טוב, אבל אם זה קורה מפני שאני לא מוכן, ומתעצל כאילו בדרך, זה בדרך הרע. יוצא שבעצם אין רע במציאות, אבל אנחנו צריכים אז להיתקן על ידי דרך ייסורים, שמגיעה ההשפעה לכלים שהם לא מוכנים.

תלמיד: זאת אומרת, הן אותם ההארות שכל הזמן משפיעות על התחתון?

כן. אבל הכול לטובה, רק השאלה היא באיזה מצב אנחנו נמצאים.

שאלה: רציתי להבין איך זה עובד בתוך העשירייה. אז קודם כל, הוא נותן לנו מצב בעשירייה, נניח איזה סכסוך, או שנאה כלשהי בתוך העשירייה. אני צריך להגיד לו על זה תודה?

מצוין. סימן להתקדמות.

תלמיד: זאת אומרת, אנחנו צריכים להגיד לו על זה תודה, ואחרי התודה אנחנו בעצם צריכים להתעלות מעל זה.

צריכים להתחבק, ולהגיד תודה גדולה לבורא שעשה לנו את זה, ועוד יותר תודה גדולה לזה שאנחנו מבינים שזה הוא עושה, ומגלה לנו את ההבחנות החדשות, המקולקלות, השליליות ושזה ניתן לנו לתיקון. וגם יחד עם זה, להצטער על כך שלא אנחנו גילינו את זה במאמץ שלנו כמו זקן שמחפש את מה שאבד לו, אלא שהבורא גילה. אבל, בכל זאת, תודה שמוליך אותנו. ולהתחבר סביב הידיעה הזאת, סביב ההכרה הזאת, לדבר על זה, ולהיות מודע, וסביב זה להמשיך.

תלמיד: לפני כמה ימים שאלת אותנו בסדנה, איך אנחנו מתגברים על מצבים כאלה, כשאנחנו נמצאים בתוך כעס, בתוך עצבים, בתוך לחץ?

מצוין.

תלמיד: איך זה באמת עובד? הרי אם אני, אם אני כבר כועס, וכבר עצבני וכבר זה, אז אני כבר לא ב"אין עוד מלבדו".

אין בקבוצה אחד שנמצא במצב שהוא קצת מחוצה לכעס? קצת מחוצה לזה? בדרך כלל הבורא מסדר כך שאנחנו שונים מאוד ונמצאים ביחסים כאלו שיש כאלו, ויש כאלו. הבורא מסדר את הקבוצה, ומצבים שיכולים לברר את המצב.

תלמיד: תמיד יש. נכון. אבל נניח, אני לא כועס וכולם כועסים, או הרבה כועסים. מה עכשיו התפקיד שלי במצב הזה?

להזכיר להם שקודם כל, כל המצב של כעס, ובכלל, המצב עצמו והיחס שלנו למצב, זה מגיע מלמעלה. איך אנחנו בלא למחוק את המצב, ובלא למחוק את השורש שלו, הבורא, איך אנחנו מתחילים לסדר כאן את הדברים?

תלמיד: אבל לא נראה שאני באותו רגע כאילו בזה.

אנחנו צריכים להבין שעכשיו ההתייחסות, האינטראקציה שלנו הפנימית הזאת בקבוצה, היא קובעת את היחס לבורא והמקום שלו, זה נקרא "לסוכתנו בא אורח". שאנחנו מסדרים, נגיד, אנחנו נמצאים בהכנת הערב שצריך להביא אושפיזין, שצריך להביא בורא, להגיע בורא. ואנחנו נמצאים בינינו בכעס, אז איך הוא יבוא, ומה אנחנו מכינים, ומה אנחנו עושים? זה מה שאנחנו צריכים לראות, שבעיקר ההכנה היא בחיבור בינינו. זה מה שאנחנו מכינים.

אז איפה יש כאן מקום, יש מקום לסכסוכים שזה גילוי, שמה שצריכים עוד להוסיף בחיבור כדי באמת לקבל אותו. להביא אותו מהסתר לגילוי. שבזה לעשות לו נחת רוח.

תלמיד: בקטע הזה שאתה אומר כרגע, אם הבורא נתן לי את זה, ואני עדיין כועס ומתעצבן בתוך העשירייה, זה לא הופך את המצב שכאילו אני לא אומר תודה לבורא, אלא אני מתנגד לו? כאילו, מה שאמרת לא לעשות, בעצם.

בסופו של דבר, אתה צריך לראות שהסכסוך עם החברים זה הסכסוך עם הבורא. ודאי.

תלמיד: אז אני אומר עכשיו, העשירייה צריכה להבין שקבלנו את זה מהבורא את המצב הזה ואנחנו צריכים עכשיו לעבוד עם זה.

כן.

תלמיד: מה זה אנחנו צריכים להבין?

בא אליך, מישהו אובמה" אחמניג'ד , רוחני, חומני, בא אליך הכי הכי שנוא, אתה חייב לקבל אותו בצורה הכי הכי טובה. אל תשלה את עצמך שאתה אוהב את הבורא. תבינו שלהכין את עצמנו לקבל אותו זה להפוך את עצמנו אלף פעם בפנים. ממש ככה, לסחוט, לשבור, לסובב, ובעיקר אלה הקשרים בינינו, שפתאום אתה מגלה עד כמה שאתה שונא את החברים, והם אותך, וזה נקרא להכין, להכין את עצמנו לגילוי. מה שמגלים עכשיו, בינתיים, עוד לא רוצים להרוג זה את זה, עוד לא. חבל.

תלמיד: פשוט המחיר יקר מדי.

צריכים לצייר דברים יותר גרועים שיהיו, שאנחנו כן רוצים לגלות אותם, ובצורה כזאת נזרז את ההתפתחות. ולכן, אין כאן על מה להצטער, אלא דווקא ההפך. יותר טוב להוסיף יגיעה במצב שאפילו לא צריכים כל כך להוסיף יגיעה. כמו ילדים, לפעמים הוא רץ ועושה, וזה, וזה, ואנחנו רואים שהיה אפשר לעשות כל כך בקלות, אבל הוא לא יודע, ולכן הוא עושה את זה.

גם אנחנו, עד שאנחנו נעשים מקצוענים באיזה מקצוע או משהו, עושים כל מיני פעולות שאין בהם כל כך אולי צורך, אבל כדאי. כדאי את זה לעשות. מתוך זה מתבררים דברים. ודאי ש"הכול במחשבה יתבררו", אבל גם הפעולות.

ולשים לב כשאנחנו, מתרגזים, שוכחים, לא יכולים, לא רוצים, הם צריכים להשאיר רושם. ועם הרושם הזה אנחנו צריכים לעבוד כבר בצורה אחרת. רשימו שהוא לא רשימו ,שהוא מתגלה בפועל, זו הרגשה אחת, ושהוא מתגלה כרשימו, זו חייבת להיות הרגשה אחרת. כבר מבוררת, ומובנת. נעבוד על זה.

שאלה: מה התחתון מקבל מהעליון?

התחתון מקבל מהעליון, אמרתי בתחילה, מקבל הכול. מקבל העולם הזה, מקבל העולם הרוחני, לא חשוב. מקבל כל האמצעים, כל הנושא לעליה, לתיקון, המרכיבים של כל הדברים האלה, כל התנאים הפנימיים שלו. משאירים לו רק לברר איך נכון להתייחס למצב חיצון ופנימי. זאת אומרת, קבוצה ואני. הקבוצה כוללת את כל העולם אולי, יכול להיות. תלוי. ואני. ואחרי הבירור הזה, איך אני יכול להתכלל בקבוצה בלהתבטל? אין לי יותר מביטול.

גם אחר כך, ביטול, אפילו שאני משתתף בכל כוחי, אני משתתף בלבטל את עצמי. בלבטל. אלה התיקונים בינתיים. אנחנו צריכים להבין שעד רב פעלים מקבצי א-ל, עד המשיח, כל התיקונים הם בלבטל ולבטל, אפילו שאנחנו עושים בזה דברים גדולים, אפילו שאנחנו כאילו עושים פעולות אז גם הפעולות האלה הן בביטול, עובדים לתקן את האגו, אז הם כולם בביטול. יש אפילו ביטול פאסיבי יותר, יותר אקטיבי, תלוי בגלגלתא עיניים או אח"פ, תלוי באיזה מדרגות, יש תנאים משתנים כל פעם פנימיים, חיצוניים וזהו. העבודה היא כל הזמן מגוונת, אבל ביטול.

זאת אומרת הלימוד העיקרי שאנחנו אוספים מכל מצב ומצב, עד כמה שאנחנו צריכים להיות מבוטלים על ידינו, בבחירתנו וזה בעצם כל המצב, כל העניין. אבל אני יודע למה, אני יודע למי, אני יודע איך, אני בזה רוכש את העשירייה, הקבוצה, העולם. זה העיקר. הכנעה, ביטול, ואז אתה רואה שסך הכול אתה מידבק לבורא שאתה נדבק לביטול של הבורא. זאת אומרת דרך הביטול של אימא לתינוק, התינוק כך משיג את האימא, אחרת הוא נדבק בצורה חיצונה, שהיא משרתת אותו. אבל אם הוא מבטל את עצמו כלפי קשר עימה, אז גם הוא מבין איך שהיא מתבטלת אליו, הוא לומד מזה את העליון. לכן זה העיקר. ודאי שיהיו עוד תוספות אבל עד עוד הרבה זמן רק על זה נצטרך לעבוד.

אבל זה כמו שהוא אומר שצריכים לדעת לבטל את עצמו כלפי אנשים כשרים, להשפיל את עצמו, ולא סתם שאתה הולך להתבטל כלפי כל מיני אנשים או אירועים חיצוניים.

תלמיד: התחתון עלה לעליון ומקבל חכמה, יורד למטה, מה הוא עושה עם מה שהוא קיבל? זה רשימו? נשאר מזה משהו?

הוא מקבל רק בזמן שהוא נמצא בעליה, בזמן שהוא מתבטל בכלים שלו בזה שיש ביטול פאסיבי וביטול אקטיבי. בביטול אקטיבי נקרא שהוא כבר משתתף בלקבל בעל מנת להשפיע. כי מה זה נקרא שאני מתבטל בעליון? אני נמצא בעליון, אני מרגיש את העליון, אני מרגיש איזו נחת רוח אני יכול לעשות לו. אני מרגיש איך אני בקבלה שלי גורם לו תענוג, עוזר לו להתגלות בכלים שלי. אני נותן לו כלים להתגלות, כלים שייהנה מהגילוי כלפי התחתונים. זו עבודה, וזה הכול באח"פ דעליה.

עד הפעולה האחרונה של משיח שעושה זיווג ממעלה למטה, אנחנו כל הזמן רק בעליות. זאת אומרת רק בדבקות בעליון, רק בביטול כלפי העליון, רק דרך ביטול בקבוצה. לכן "מאהבת הבריות לאהבת ה'", כל פעם בצורה כזאת זה עובד, בגיחות כאלה. עשית? נופל. עשית? נופל. וכך כל פעם "ויהי ערב, ויהי בוקר, יום אחד".

תלמיד: כשאני נמצא בערב בנפילה הזאת, האם אני מאבד את כל מה שקיבלתי או שאני בונה משהו חדש, נוסף?

אתה בונה משהו חדש מפני שאתה מאבד את מה שקיבלת. ואם היית זוכר ויודע למה קיבלת ולמה נאבד לך, למה איבדת את זה, זו כאילו לא יגיעה נקיה. אתה חייב לאבד את הכול, להיות שמעון מן השוק או להרוג את החבר, ממש.

אבל שוב, אנחנו נמצאים בעולם הגשמי כדי לקבוע כאן מערכות שהן לא שייכות לעליות וירידות רוחניות. ולכן יכולים להזכיר זה לזה, לחייב את עצמנו לפי שעה גשמית, לפי מצבים גשמיים, לפי כל מיני דברים. ולכן אנשים שלא באים יום יום לשיעור, הם לא משתתפים. כי כל שיעור זה כבר איזו עלייה, כבר איזו השתתפות, חיבור, בניית הכלי. לכן צריך לעשות עם זה משהו, זה לא בידי.

שאלה: אמרת קודם שאני לא הולך לשנות שום דבר, לא מתווכח עם הבורא על שום דבר אלא ההשתתפות שלי רק בביטול.

גם זאת עבודה. איזה טענות יש לי לבורא על זה שהחיים שלי כאלה שאני רוצה להרוג חברים, שאני בכלל רוצה לשרוף את העולם, שאני מקלל את החיים שלי, שאני מבקש ממנו תמית אותי ואני לא רוצה לחיות בכלל, אני לא רואה שום תועלת, אני לא רואה שום מטרה, אני לא רוצה להשתתף בכל הדברים האלה, חבל שאני בכלל מרגיש שאני חי. את כל הדברים האלה אנחנו בעצם, בהכרה או לא בהכרה, מייחסים לבורא.

תלמיד: על מה שעבר אני יכול להבין, אבל על מה שעתיד להיות?

בעתיד להיות אתה חייב לקבוע, שכל התיקונים שאתה רק מסוגל בקבוצה שזה לא יהיה.

תלמיד: לא הבנתי.

למה אתה עובר מצב והמצב הזה משאיר לך רושם? כדי שאתה עכשיו תכין את עצמך לעלייה כזאת שבה זה לא יקרה. וודאי שזה יקרה, ובצורה עוד יותר גרועה יכול להיות בדרך כלל, אבל אתה צריך על זה לעבוד. זה תיקון שאתה עכשיו בונה את עצמך למצב שאתה לא תגיע עם הטענות לקבוצה ולבורא, שאתה לא תרצה להרוג בסכין את החבר. תרצה לשרוף אותו, עוד משהו לעשות לו. אבל נתנו לך זיכרון להרגשות הרעות, כדי שאתה עכשיו תבנה מערכת שמירה בוא נגיד. הוא כותב על זה, רק בזמן הירידה.

תלמיד: אני מצפה שזה לא יקרה ואני מראש יודע שזה יקרה.

כשאתה מצפה שזה לא יקרה זה לפי ההרגשה שלך, אבל שזה לא יקרה זה לפי העבודה שאתה חייב לתת. איך אני עכשיו מרכיב עוד מערכות כאלו שאפילו כשאני אפול, אני אפול בצורה כזאת שאני לא אקלל את הבורא, לא אקלל את החברים. איך אני עושה את זה? אני צריך לבנות מערכות בקבוצה, ומערכות זה רק קבוצה. שהקשר שלי איתם הוא יהיה בצורה כזאת, שאני אקבל מהם תמיכה במצב שאני יוצא מכל ידיעה והרגשה. בכל זאת הם מחזיקים אותי. אני מראש צריך להשקיע גם בזה, עצם לעתיד, שיהיה לי בכל זאת במשהו לאחוז. זאת אומרת, אני בעצמי כל הזמן דואג לאותו החוט שהם יחזיקו אותי.

תלמיד: אני כל הזמן קדימה כלפי העתיד, או כלפי הווה, כלפי נקודת הביטול הנוכחית?

כלפי העתיד, אבל בלהסתמך על ההווה. אני עכשיו עברתי נגיד איזו ירידה, יש לי מזה התרשמות רגשית וגם תוצאה שכלית. מה היה? למה עברתי? מי עשה לי את זה? אם הייתי נתמך ממש בכוח הקבוצה השלם, האם הייתי עובר כאלה דברים או הייתי עובר אותם כ"כפאו שד".

תלמיד: כפה אותו שד.

שכופים אותו. כמו איזו עקיצה, שהוא חייב אותי. אני רוצה לקחת את הדברים האלה בידיים שלי.

כל העבודה שלנו בעליות וירידות, היא ללמד אותנו איך אנחנו יכולים ללמוד כל פעם, ושבפעם הבאה תהיה לך עלייה יותר גדולה. מה לעשות ממנה שתהיה יותר גדולה ולא שהיא כאילו חוזרת, מה אתה צריך להוסיף. "החכם רואה את הנולד", מה זה נקרא לראות את הנולד? איך אתה מכין את עצמך בצורה כזאת שזה יקרה אבל בצורה מהותית חדשה. זה מה שאנחנו צריכים. ולכן עבודה על הירידות היא חשובה.

שאלה: אנחנו עובדים פה במערכת ששום דבר ברוחניות לא נעלם, ויש עבר הווה ועתיד הנמצאים בו זמנית.

בג' זמנים, בג' עליות זה מגיע אלינו.

תלמיד: ויחד עם זה אנחנו לומדים שיש איסור לחזור לעבר.

לחזור לא, אבל ללמוד מהעבר. אני תמיד צריך לראות את עצמי ממש במצב הנכון, שאני נמצא באמצע, בהווה. ללמוד מהעבר ולבנות את העתיד.

שאלה: אז מותר לחזור לעבר בשביל לעבוד?

כן, בשביל לעלות ודאי.

תלמיד: בשביל לעבוד.

כן, ודאי. איך זה שאתה לא לומד מהעבר? רק טיפש עושה ככה ולכן חוזר כל פעם על אותן ה[הטעויות], נופל באותם מקומות.

תלמיד: אז מה אומר הסיפור של אשת לוט.

זה שלא רוצים להתקדם, זה משהו אחר אשת לוט. זה שהרצון לקבל של האדם הוא מחזיק אותו, הוא לא רוצה [לתת] לו להתקדם. זה איסור שאישה תחזיק את בעלה, אפילו שתתפוס בו בבגדים. יש גם סיפורים כאלה וגם כך התורה מספרת.

אבל זו עבודה, אתם תרגישו. רק מה שדיברנו, שצריכים יותר לשים לב. העליות שלנו צריכות להיות יותר בהבנה, בהכרה, איך כל פעם שמים צעד קדימה.

שאלה: למה באופן כל כך תכוף יש לי בושה על העבר, אבל לא על העבר הרחוק, אלא ממש על אתמול, בושה כזאת שורפת, דביקה?

זה חוסר הכרת המציאות, שזה כאילו אני. אם זה עבר, זאת אומרת, שניה, רגע, מצב חדש, כל רגע זה מצב חדש, אני חייב לראות את עצמי לא שייך לזה. הייתי חייב לעבור, כי "אין עוד מלבדו". אתה יכול להגיד, אם הייתי חייב לעבור ש"אין עוד מלבדו", כאן השאלה, אז איך אני אלמד מהעבר?

שוב, נגיד לא לפני רגע, אלא אתמול עברתי מצב, אני צריך ללמוד ממנו משהו. מה אני לומד?

תלמיד: שצריך להיות מבוטל לקבוצה.

שצריך להיות מבוטל לקבוצה. אם הייתי מבוטל אז לא הייתי עובר, ככה אתה אומר, בסדר.

יש כאן עניין, שאם אני לא מבטל את האתמול שזה "אין עוד מלבדו", זה לא נכון, אז אני חושב שזה אני עשיתי ואני גרמתי ואין לי דבקות. אתמול לא יכולתי להיות דבוק בעת המעשה, היום אני צריך להשתדל להיות בדבקות. אם אני בדבקות, איך אני יכול ללמוד? שהכול נעשה מלמעלה.

תלמיד: במקום ללמוד לאחר מעשה שהייתי צריך להיות מבוטל, אני כבר במקום לומד שאני עכשיו צריך להיות מבוטל בהווה.

מה אני לוקח להווה?

תלמיד: שאני צריך להיות מבוטל לקבוצה.

נניח.

על הרגע הקודם לא צריכה להיות לי שום בושה ושום דבר, ממש כלום. נדהמתי לראות את זה ברב"ש איך הוא מתייחס. היו כאלה מצבים למשל איך הוא יורד אל התלמידים, איך הוא מתנהג עם אנשים זרים, איך הוא מקבל את המציאות, כאילו אין לו בושה. כך זה היה נראה, אני הצעיר הייתי מסתכל, וכאילו אין בושה. כי חייתי לידו והייתי חי את המצבים האלה, בצורה חיצונה, היה לי כואב עבורו, כביכול איך זה? שום דבר. כל דבר שהוא עובר, "מקבלים מקבלים, לא מקבלים לא מקבלים, ואני בעצמי". הכול מלמעלה.

ענין התחלקות כל פרצוף לכתר ואבי"ע

מה הוא רוצה להגיד? שאין שום דבר במציאות אחרי החטא, אחרי שהכינו את כל השבירה, אלא תמיד כל הכלים, הם לא עשר ספירות, הם א"ק ואבי"ע, הם גלגלתא ועיניים ואח"פ, הם תמיד תיקון של גלגלתא ועיניים בצורה קבועה ואח"פ דעליה. כל הזמן רק לפי המבנה הזה, התהליך הזה.

אות ק"פ

"יש לדעת, שהכלל ופרט שוים זה לזה, וכל הנבחן בכלל כולו יחד, נמצא גם בפרטי פרטיות שבו ובפרט האחרון שאך אפשר להפרט ולפיכך כיון שהמציאות בדרך כלל נבחנת לה' עולמות א"ק ואבי"ע, שעולם הא"ק נבחן להכתר של העולמות, וד' עולמות אבי"ע, נבחנים לחו"ב וזו"ן, (כנ"ל, באות ג'). כמו כן אין לך פרט קטן בכל ד' העולמות אבי"ע, שאינו כלול מכל ה' האלו, כי הראש של כל פרצוף נבחן להכתר שבו, שהוא כנגד עולם הא"ק. והגוף מפה עד החזה, נבחן לאצילות שבו, וממקום החזה עד הטבור, נבחן לבריאה שבו, ומטבור ולמטה עד סיום רגליו, נבחן ליצירה ועשיה שלו."

אז לפי זה הפרסא עומדת בחזה. לא כל כך ברור נכון?

שוב.

ענין התחלקות כל פרצוף לכתר ואבי"ע

אות ק"פ

"יש לדעת, שהכלל ופרט שוים זה לזה, וכל הנבחן בכלל כולו יחד, נמצא גם בפרטי פרטיות שבו ובפרט האחרון שאך אפשר להפרט ולפיכך כיון שהמציאות בדרך כלל נבחנת לה' עולמות א"ק ואבי"ע, שעולם הא"ק נבחן להכתר של העולמות, וד' עולמות אבי"ע, נבחנים לחו"ב וזו"ן, (כנ"ל, באות ג'). כמו כן אין לך פרט קטן בכל ד' העולמות אבי"ע, שאינו כלול מכל ה' האלו, כי הראש של כל פרצוף נבחן להכתר שבו, שהוא כנגד עולם הא"ק. והגוף מפה עד החזה, נבחן לאצילות שבו, וממקום החזה עד הטבור, נבחן לבריאה שבו, ומטבור ולמטה עד סיום רגליו, נבחן ליצירה ועשיה שלו".

שאלה: היינו מצפים שמתחת לטבור יש את כל בי"ע ופה זה אחרת.

בכלל הייתי מצפה שחלוקת הפרצוף תהיה כמו חלוקת כל פרצוף כללי. גלגלתא, ומפֶּה דגלגלתא ולמטה זה הגוף שלה, ששם זה כתר, חכמה, ג"ר דבינה. כמו שחילקנו את זה בעולם הנקודים, וז"ת דבינה למטה מפרסא וזעיר אנפין ומלכות, שבריאה זה ז"ת דבינה, יצירה ועשיה. מה הוא אומר כאן? שזה בכלל לא כך, שכבר מחזה דפרצוף יש את עולם הבריאה. מה לעשות? נקבל את זה בינתיים כך, נראה למה זה, מאיפה זה מגיע.

אות קפ"א

"וצריך שתדע, שיש כינויים מרובים לעשר ספירות כח"ב חג"ת נהי"מ, כי פעמים נק' גו"ע ואח"פ, או כח"ב זו"ן, או נרנח"י, או קוצו של יוד וד' אותיות י"ה ו"ה, או הוי"ה פשוטה וע"ב ס"ג מ"ה וב"ן, שהם ד' מיני מילואים שבהוי"ה: מילוי ע"ב הוא יוד הי ויו הי, מילוי ס"ג הוא יוד הי ואו הי, מילוי מ"ה הוא יוד הא ואו הא, מילוי ב"ן הוא יוד הה וו הה. וכן הם נק' א"א ואו"א וזו"ן, שא"א הוא כתר, ואבא הוא חכמה, ואמא היא בינה, וז"א הוא חג"ת נה"י, והנוק' דז"א היא מלכות. וכן נק' א"ק ואבי"ע או כתר ואבי"ע, והמלכות דכתר נקרא פה, והמלכות דאצילות נקרא חזה, והמלכות דבריאה נק' טבור, והמלכות דיצירה נק' עטרת יסוד, והמלכות דכללות נק' סיום רגלין."

זה פחות או יותר מובן. אנחנו לא כל כך יכולים אולי להשוות ביניהם, אבל יחסית זה ברור.

שאלה: הוא אומר באותיות ק"פ ובקפ"א, שהם לא באותו מקום. בק"פ הוא מסתיים הפרצוף בסיום רגלין.

גם פה, גם שם.

תלמיד: אז מה ההבדל בעצם?

מה זה הבדל, הוא לא אומר על הבדל. הוא אומר א"ק ואבי"ע שהם פרצוף, והפרצוף כולל הבחנות, או בעשר ספירות, או בא"ק ואבי"ע, או בה-ו-י-ה, או במילויים, גלגלתא ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן, איך שאתה רוצה.

ויש שכל חלק וחלק מתחיל מאיפה שהחלק הקודם נגמר, או פה דראש, או חזה, או טבור, או עטרת היסוד, או סיום רגלין. הוא מחלק את זה בצורה ברורה. אנחנו עוד לא יכולים לקשור את כל הדברים האלה יחד. עוד מעט.

שאלה: קודם כל מה זה בכלל מילוי?

מילוי זה מילוי, זה מסך ואור חוזר. עד כמה אני מתגבר מעל הרצון לקבל שלי ומשפיע, זה מה שממלא אותי. עד כמה שהתגברתי והשפעתי דווקא על ידי התגברות, זה נקרא מילוי.

לכן מסך ואור חוזר, זה המילוי שלי. זה שאני בתוך האור החוזר מקבל את דמות הבורא, הרגשת הבורא, דבקות בבורא, זו רק ההוכחה שאני נמצא בהשפעה. אבל המילוי שלי זה השפעה. ובהשפעה הזאת אני לא רוצה לקבל שום הוכחה שאני משפיע. בצורה כזאת שזה יהיה לי כאיזה רווח, תשלום, איזו קבלה, אלא רק לדעת בעלמא שאני משפיע, שהבורא נהנה.

אז נבין למה הכלים שלנו הם כאלו שעל מנת להשפיע, צמצום, מסך, אור חוזר וכל זה, כדי שנוכל להיות באמת בהשפעה.

תלמיד: מה עניין האותיות פה?

אותיות, אם היינו חיים לפני אלפיים שנה אני חושב, אז לא היינו שומעים ממשה "הֶה" כמו שהיום, היינו שומעים את כל האותיות האלה [לפי ההיגוי שלהן]. אני זוכר בשעריים, שכונת תימנים ברחובות, איך הם דברו, הם היו די מבטאים כל אות. אני אז לא הבנתי, אבל התפעלתי מכמה צבעים יש בהיגוי שלהם. אז כך דיברו, וכך הבינו. אז היית קורא את כל הה-ו-י-יות האלו במילויים והיית מרגיש, זה מילוי א' או מילוי ה' או מילוי אחר. עכשיו אנחנו לא מרגישים.

תלמיד: זה אומר על האור שממלא את הפרצוף?

כן, אין לנו יותר מה-ו-י-ה שאנחנו צריכים למלא אותה במילויים שלנו. מילוי נקרא "מסך ואור חוזר". למה זה נקרא מילוי? כי ממני לא דורשים שום דבר, רק מסך ואור חוזר. ובאור החוזר הזה מתלבש הבורא. והוא מתלבש בצורה כזאת שהוא לא ממלא אותי אלא מתגלה. כי אסור לנגוע בו, כך בצורה כזאת. זה נקרא "מילוי".

יש מילויים בהתאם לעביות, לדרגות, גלגלתא, ע"ב, ס"ג, מ"ה, ב"ן, שזה שורש, א', ב', ג', ד' מה שיש ביכולת של האדם להגיש כלי לגילוי, להנאת הבורא.

שאלה: האם כל החלוקות הן כלפי המשיג, ללא בקשר לרצון לקבל אבל ביכולת להעלות מ"ן לצורך תיקון, משמע דבקות?

מה אנחנו מחלקים אם לא רצון לקבל? זה על ידי הרצון לקבל, לא את הרצון עצמו אנחנו מחלקים. אנחנו לוקחים רצון לקבל עושים עליו צמצום, עושים עליו מאמץ של אור חוזר, ואז אנחנו מסתכלים עליו שהוא כבר ראוי להזדהות עם הבורא, ואז אנחנו יכולים לחלק אותו לחמישה חלקים של השפעה.

שאלה: הוא כותב שכלל ופרט שווים, וגם מתאר מצב של עולמות וגם כאילו פרצוף אחד, זה בעצם אותה מערכת לפי המבנה שלה.

אין יותר מעשר ספירות בלבד.

תלמיד: מה זה אומר מבחינתנו בעבודה, מבחינת התיקון?

לא חשוב לנו עולמות או פרצוף אחד או ה-ו-י-ה אחת או איך שאתה תבטא את זה, סך הכול אנחנו עובדים על מבנה אחד. הבורא קבע כך כגילוי שלו לנבראים ואנחנו רוצים להביא את המבנה הזה למצב שיתגלה. זה מבנה אחד.

תלמיד: חוץ מזה שזה מבנה, יש משהו בדרך העבודה שלנו שאנחנו צריכים ללמוד מהכלל הזה, שאמור להנחות אותנו מה הקשר בין עבודה בעשירייה לתיקון העולם? זו אותה מערכת או שהאדם יתקן את עצמו, יתקן את כל העולם?

אני ממליץ כל פעם לראות כלל ופרט יחד. עד כמה שאני בעבודה הפרטית שלי משפיע על הכלל, על היכולת לסגור את כל המציאות יחד עם הבורא, כי זה הכלי שלי. וזו העבודה הפרטית שלי ועבודה של כל הכלי הגדול הזה, יהיו כמה שיותר, כמה שיותר משתווים, נכללים, מכוונים נכון יחד. לכן אהבת הבורא, אהבת הבריות, השפעה, זה אחד.

אות קפ"ב

"ותדע שיש תמיד להבחין באלו שינוי השמות של הע"ס ב' הוראות: הא' הוא ענין השואתו לספירה שעל שמה הוא מתיחס, והב' הוא ענין השינוי שבו מאותו הספירה שמתיחס אחריה, שמסבה זו נשתנה שמו בכינוי המיוחד. למשל, הכתר דע"ס דאו"י ה"ס א"ס ב"ה, וכל ראש של פרצוף נק' ג"כ כתר, וכן כל ה"פ א"ק נק' ג"כ כתר, וכן פרצוף עתיק נק' כתר, וכן א"א נק' כתר. וע"כ יש להתבונן, אם הם כולם כתר, למה נשתנה שמם להקרא בכינויים הללו. וכן אם הם מתיחסים כולם לכתר, הרי צריכים להשתוות להכתר. אמנם האמת הוא, שמבחינה אחת הם כולם שוים לכתר, שהם בחינת א"ס, כי זה הכלל, שכל עוד שאור העליון לא נתלבש בכלי, הוא בחינת א"ס, ולכן כל ה"פ א"ק, נחשבים כלפי עולם התיקון שהם אור בלי כלי, כי אין לנו שום תפיסא בכלים דצמצום א', ולכן נחשב אצלנו אורותיו לבחינת א"ס ב"ה. וכן עתיק וא"א דאצילות, הם שניהם מבחינת הכתר דנקודים, כנ"ל. אמנם מבחינה אחרת הם רחוקים זה מזה, כי הכתר דאו"י הוא ספירה אחת, אבל בא"ק יש בו ה"פ שלמים, שבכל אחד מהם רת"ס, (כנ"ל באות קמ"ב). וכן פרצוף עתיק הוא רק ממחצית הכתר העליון דנקודים, ופרצוף א"א הוא ממחצית הכתר התחתון דנקודים, (כנ"ל באות קכט). ועל דרך זה צריכים להבחין בכל מיני הכינוים של הספירות אותם ב' ההוראות".

שאלה: שאלה לגבי הסעיף הקודם, ק"פ. כתוב בהתחלה שכלל ופרט שווים זה לזה. על מה מדובר? כיוון שאנחנו לומדים דווקא להיפך, שיש חלקים כאלה ויש חלקים כאלה, יש תמיד חלוקות.

על כלל ופרט כדאי לנו ללמוד פשוט. מה שישנו בעשירייה או בה-ו-י-ה, בעשר ספירות פרטיות, זה אותם החוקים כמו בכל עשר הספירות של המציאות כולה, רק אנחנו לא יכולים לאבחן, לראות, לבדוק את החוקים האלה בחלק הקטן, ובכללות אנחנו יכולים ללמוד את זה. אבל אם היינו יכולים לראות כמו במיקרוסקופ, כמו בטלסקופ, כמו בקוליידר, כמו בכל הדברים האלה, את כל הבריאה כאחד, מהחלק הקטן עד החלק הגדול, היינו רואים שסך הכול אין יותר מה-ו-י-ה שהיא כלפינו מתחלקת לכל כך הרבה חלקים מפני שאנחנו, הרצון לקבל שלנו, הוא כל כך שבור ורב גווני.

אבל במידה שאנחנו קושרים את הרצון לקבל שלנו יחד יותר ויותר, אנחנו רואים שכל פרט הוא כמו הכלל והכול חוזר לה-ו-י-ה אחת, "ה' א-לוהינו, ה' אחד". זה דבר בעצם פשוט.

אות קפ"ג

"ותדע שההוראה המיוחדת לעצמה שבאלו הכינוים דע"ס בשם כתר ואבי"ע, הוא להורות, שהכונה היא, על בחינת התחלקות הע"ס לכלים דפנים ולכלים דאחורים, שנעשו בסבת הצמצום ב'. כי נתבאר לעיל (באות ס') שאז עלתה מלכות המסיימת למקום בינה דגוף, הנק' ת"ת במקום החזה, וסיימה שם את המדרגה, ונעשה שם סיום חדש, הנק' פרסא שמתחת האצילות (כנ"ל באות ס"ח). והכלים שמחזה ולמטה יצאו לבר מאצילות ונק' בי"ע, שב"ש ת"ת, שמחזה עד הסיום נק' בריאה, ונה"י נק' יצירה, והמלכות נק' עשיה. ע"ש. גם נתבאר שמטעם זה, נחלקה כל מדרגה לכלים דפנים וכלים דאחורים, שמחזה ולמעלה נק' כלים דפנים, ומחזה ולמטה נק' כלים דאחורים."

שאלה: מה ההבדל בין עשר ספירות שהן כלים דפנים לבין עשר ספירות של כלים דאחוריים?

כך המדרגה מתחלקת. כלים דפנים בדרך כלל קבועים, כלים דאחוריים זה עולה ויורד. יש הבדל ביניהם שזה פרסא. לפעמים רק הכלים דפנים, כלים דאחוריים לא נמצאים במדרגה. זה הבדל. כלים דפנים זה כלים דהשפעה. זאת אומרת, כלים דהשפעה אין דבר כזה, כלים של עביות, שורש וא', גלגלתא ועיניים. כלים דקבלה, כלים דאחוריים, זה כלים שבהם אפשר לקבל בעל מנת להשפיע רק בתנאי שאתה מעלה אותם לגלגלתא ועיניים, לכלים דפנים.

הבדל גדול. כלים דפנים הם כלים קטנים, חלשים, מצד אחד. מצד שני, אתה יכול להיות בהם בהשפעה בצורה קבועה. אז איך זה יכול להיות? דווקא בגלל שהם כלים קטנים, גלגלתא ועיניים, אתה יכול להיות בהם דבוק בצורה קבועה בעליון. ואולי הפוך, אולי אחרת, אולי זה כלים גדולים מאוד אבל אתה משתמש בהם רק כלגלגלתא ועיניים, רק כעביות שורש וא' ולא יותר מזה, ולכן אתה יכול להיות בהם בדבקות, במצב הקבוע, בחסדים. וחסדים זה נקרא שאתה לא משתנה, שאתה מעדיף דבקות בקטנות.

ויכול להיות ההיפך, שיש לך אפשרות להשפיע כאילו במקצת ואתה יוצא מהקביעות ואתה הולך להשפיע גם בכלים שמתגבר בהם הרצון לקבל על מנת להשפיע, שאתה עושה אותו. וכך מתקדם.

זאת אומרת יש בזה הרבה שינויים. האם יכולים להיות כלים דפנים שהופכים לכלים דאחוריים, או כלים דאחוריים שהם בינתיים קטנים, חלשים, עובדים ככלים דפנים. מה ההבדל? מי קובע אם זה כלים דפנים או כלים דאחוריים? או שהכלים עצמם, כמו שנגיד גלגלתא עיניים, אני לא יכול לעשות אותם כאוזן חוטם פה. האם הם באים בצורה כזאת ונמצאים בצורה קבועה, או שבכל מצב ומצב, במיוחד שהם באים מהשבירה, אני יכול לעשות מאלו כלים דפנים, מאלה כלים דאחוריים או בינתיים כלים דפנים ואחר כך הם יהיו כאחוריים. זאת אומרת, אלה כלים שבאים כבנויים כך מלמעלה או כלים שמתפקדים לפי גודל העביות ומסך שמתגלה בהם. או בהם מלמעלה או על ידי מלמטה.

יש כאן שאלות, אנחנו ניכנס לזה. רק ככה בינתיים שיהיה ברור שישנן שאלות.

שאלה: מהי המשמעות עבור המקובל בסיום לימוד הפתיחה? מה זה מסמל?

בדרך כלל אם גומרים חלק חשוב מלימוד הקבלה ומרגישים שעוד לא כל כך התכללנו עמו אז חוזרים. זה סימן שאנחנו יכולים עוד להתקדם בלהתכלל עמו. אין לי שום בעיה עם זה. כמה פעמים אנחנו קראנו כל מיני מאמרים של רב"ש או בעל הסולם? בכל זאת. יחד עם הפתיחה אנחנו יכולים לקרוא גם פתיחה לפירוש הסולם, כאלו דברים.

בלימודי הערב אנחנו עכשיו נכנסנו לחלק ד' של התע"ס, הוא מאוד חשוב כי בחלק ד' יש לנו גם הסתכלות פנימית מה שלא היה כל כך בחלק א', היה, אבל בכל זאת בחלק ד' מאוד חשוב [הדגש] על הסתכלות פנימית שהיא יותר חשובה מהחלק עצמו כי שם מדובר על הרשימות, סוגי אורות, ישר, חוזר, מקיף, פנימי, כל מיני דברים כאלה. זאת אומרת, כל האלמנטים של המבנה הרוחני. לכן זה חשוב.

שאלה: אפשר בכל זאת לברר את סעיף ק"פ. הכול שם מסובך בצורה מעניינת כזאת, אולי לשרטט את זה, אולי לקרוא שוב את האות הזאת של אצילות מהפה עד החזה, בראיה מהחזה עד הטבור, בריאה מעל הטבור, מה זה בכלל? איך אפשר לשרטט את זה ולהסביר למה הוא מתכוון כאן בחלוקה המוזרה הזאת?

הוא מתכוון שהבריאה זאת בינה, שבינה נמצאת ממש בעולם האצילות, הוא משייך את זה כך ולא שהיא נמצאת מחוצה לאצילות. עם הבינה תמיד יש לנו בעיה. או שזה ג"ר דבינה, או שזה ז"ת דבינה, או זה הבינה שנמצאת בשירות של זו"ן.

לכן אני כבר עונה על החלוקה הזאת. תלוי איך שאנחנו מתייחסים לתפקוד הבינה. אם זה בינה נקייה זה רק ג"ר דבינה שיש לה מקום רק באצילות. ואם אנחנו מדברים על פעולת הבינה כלפי התחתונים, אנחנו מדברים על ז"ת דבינה שנמצאת בזעיר אנפין ומלכות ולכן שייכת להם ולכן נמצאת למטה מפרסא. ואז השאלה כמה אנחנו משייכים את בינה למעלה או למטה, או לאצילות או לבי"ע. בהתאם לזה יש לנו שינויים.

מה המפתח לעניין? שזה עניין של בינה שמתחלקת לשני פרצופים לשני עולמות. החלק העיקרי שלה נמצא באצילות, שזה אבא ואמא עלאין.

גם באצילות יש לנו אותה חלוקה. עתיק זה נקרא כתר, אריך אנפין חכמה, אבא ואמא בינה, ישסו"ת ז"ת דבינה, זעיר אנפין, מלכות. או שאנחנו מחלקים את זה אחרת, אומרים עתיק לא שייך לאצילות. אריך אנפין זה כתר דאצילות ואבא ואמא זה חכמה ובינה, וישסו"ת זה ז"ת דבינה.

זאת אומרת, ז"ת דאבא וז"ת דאמא, כמו שהייתה לנו חלוקה בעולם הנקודים, כך גם בזו"ן זו"ן הגדולים, זו"ן הקטנים וכן הלאה. זאת אומרת, תלוי איך אנחנו מחלקים לפי העניין. אז אם אנחנו מדברים על בינה עצמה ודאי שהיא שייכת לאצילות ונמצאת באצילות. אם אנחנו מדברים עד כמה שהיא מטפלת בתחתונים, היא יורדת בתחתונים וזה רק ז"ת דבינה השייך לתחתונים וזה נקרא עולם הבריאה. לכן בר מאצילות. מדגישים בשם הזה שזה משהו חדש מיוחד מהבינה. זה ז"ת דבינה שפועל כלפי זעיר אנפין ומלכות. כלפי עולם היצירה ועולם העשייה.

אות קפ"ד

"ולפיכך, הבחן זה של הפרסא במקום החזה, מחלק המדרגה לד' בחינות מיוחדות הנק' אבי"ע כנ"ל: האצילות עד החזה, והבי"ע מחזה ולמטה. וראשית ההבחן הוא בא"ק עצמו, אלא בו ירדה הפרסא עד הטבור שלו (מטעם הנ"ל באות ס"ח), ונמצא בחי' אצילות שלו, הוא הע"ב ס"ג המסתיימים למעלה מטבורו, ומטבורו ולמטה הוא בי"ע שלו, ששם ב' הפרצופין מ"ה וב"ן שבו, כנ"ל. הרי איך ה"פ א"ק נחלקים על אבי"ע, מכח הסיום דצמצום ב' שנק' פרסא: שהגלגלתא הוא הראש, והע"ב ס"ג עד טבורו הוא אצילות, והמ"ה וב"ן שמטבורו ולמטה הוא בי"ע."

כאן גם בא לנו פתרון.

אני ממליץ לחבר ששאל, כשאתה מלמד אתה רוצה להסביר הכול בשכל. תשאיר להם קצת משהו לא ידוע, לא מובן, שנמצאים בו בבלבול, שיכולים לעשות את זה רק בהשגה. זה נקרא שאתה מלמד את האנשים ולא שאתה ממלא אותם בשאלה תשובה, שאלה תשובה והכול ברור בתוספת השרטוט. בזה אתה לא תגדל אותם.

את העיקר לומדים מהשאלות. כתוב על זה שאדם צריך לעמוד מהשאלה וכן הלאה, זה העיקר. אם התלמידים יוצאים מהשיעור עם שאלות, זה העיקר. שהם יודעים שישנה כאן שאלה ואיך ומה, ואם הם מקבלים ממך את כל התשובות ובזה אתה מתגאה והם מפסידים, אז זה לא לימוד של החכמת הקבלה.

כך זה בכל החכמות עצמן בפיזיקה, במתמטיקה, לא חשוב, תמיד צריכים להשאיר לתלמיד מקום שהוא לא יודע, לא מבין, שצריך בעצמו להוסיף, נמצא בחיפוש פנימי. זאת האומנות. אז תצליח בזה.

שאלה: שאלה על סעיף ק"פ, יש לנו כלל ופרט אבל כשאנחנו מתחברים לעשירייה או בעשיריות אז אין לנו ה-ו-י-ה כהיררכיה אלא כמשהו משותף בחיבור בינינו, האם נגיע למצב שבו העשירייה תיבנה ממש לפי מבנה ה-ו-י-ה על פי סדר כזה של ארבע בחינות?

באיזה שלב יכולים אנחנו לעשות? אנחנו עוד לא יכולים לעשות שום פעולות עם העשירייה כי אין לנו עדיין עשיריות. אני מאוד מקווה שלקראת הכנס, אחרי שאנחנו נעבור את כל הימים הנוראים האלו, "בין המיצרים" עד "תשעה באב" והלאה, אנחנו נתחיל להתקדם לכנס מולדובה אז נקדיש את עצמנו עוד ועוד לבניית העשיריות והעשירייה, ונקווה שבכנס אנחנו נבנה את זה.

אתמול דיברתי עם נציגות גדולה של נשים, עשרות נשים היו בקשר וירטואלי והן דיברו יפה מאוד על כמה שחשובים העשירייה, החיבור, ועד כמה שיש נכונות. ואנחנו יודעים שנשים הן חלק גדול מאוד מהמבנה שלנו בבני ברוך, לכן אני מאוד שמח שיש חלק כזה שהוא יציב, הוא לא בורח, הוא איכשהו נשאר קשור בצורה פחות או יותר, אבל יש לו תנועה והתקדמות משלו מיוחדת מאוד, כמו האישה בחיים הגשמיים.

ואנחנו נקווה שנצליח לבנות עשיריות בצורה נכונה דווקא בזכותן.

אות קפ"ה

"ועד"ז, נחלקים ה"פ עולם האצילות בפ"ע, לכתר ואבי"ע: כי א"א הוא הראש דכללות אצילות, לא עתיק אריך אנפין ואו"א עלאין שהם ע"ב המלבישים מפה ולמטה דא"א עד החזה, הם אצילות, ושם בנקודת החזה, עומדת הפרסא המסיימת בחי' האצילות של עולם האצילות. וישסו"ת שהם ס"ג, המלבישים מחזה דא"א עד טבורו, הם בריאה דאצילות. והזו"ן, שהם מ"ה וב"ן המלבישים מטבור דא"א עד סיום האצילות, הם יצירה ועשיה דאצילות. הרי שגם עולם האצילות, בכללות ה"פ שבו, מתחלק לראש ואבי"ע כמו ה"פ א"ק, אלא כאן עומדת הפרסא על מקומה, שהוא בחזה דא"א, ששם מקומה האמיתי. (כנ"ל באות קכ"ז) ".

אותה שאלה, למה פרסה לא עומדת בטבור? למה צריכה להיות בטבור, למה שהיא לא תעמוד כמו בעולם א"ק, שתעמוד בתנה"י שתחלק את התנה"י לחלק גלגלתא עיניים ואח"פ. איפה שצמצום ב' היה שם הפרסא. מה ההבדל בין שפרסא התייצבה בעולם הנקודים לבין שפרסא מגיעה לנו אחר כך לעולם האצילות, לטבורו או לחזה שלו, מה זה שהפרסא ככה מטיילת מנה"י לחג"ת ואפילו לחב"ד.

אות קפ"ו

"אמנם בכללות כל העולמות, נבחנים כל ג' הפרצופין גלגלתא ע"ב ס"ג דא"ק, לבחינת הראש דכללות, וה"פ עולם האצילות, המלבישים מטבור דא"ק ולמטה עד הפרסא דכללות, שהיא הפרסא שנעשתה בחזה דנקודות דס"ג, (כנ"ל באות ס"ו ע"ש). הנה שם הוא אצילות דכללות, מפרסא ולמטה, עומדים ג' העולמות בי"ע דכללות (כנ"ל באות ס"ז. ובאות ס"ח ואילך ע"ש)."

זה מה שאנחנו למדנו במצב שהפרסא התייצבה בצמצום ב'.

אות קפ"ז

"וממש על דרך הנ"ל. מתחלקת כל מדרגה דפרטי פרטיות שבכל עולם מאבי"ע, לראש ואבי"ע, ואפילו בחינת מלכות דמלכות שבעשיה: כי נבחן בו ראש וגוף, והגוף נחלק, לחזה וטבור וסיום רגלין, והפרסא שמתחת האצילות של אותו המדרגה, עומדת בחזה שלו ומסיימת האצילות. ומחזה עד הטבור, הוא בחינת בריאה של המדרגה, שנקודת הטבור מסיימתה. ומטבור ולמטה עד סיום רגליו הוא בחינת יצירה ועשיה של המדרגה. ומבחינת הספירות, נבחנים החג"ת עד החזה לאצילות. וב"ש תתאין דת"ת, שמחזה עד הטבור לבריאה. ונה"י ליצירה. והמלכות לעשיה."

אתה התבלבלת אני רואה. זה טוב מאוד, דרך הבלבול תמיד ככה, אין ברירה, רק צריכים תמיד לעמוד על השאלה ולאט לאט אולי נבין. ואם לא, אז תהיה לנו סיבה למה אנחנו צריכים להתקדם ולגלות.

כאן זה חזר לאותה חלוקה כמו שהייתה באות ק"פ, שהבריאה נמצאת למעלה מטבור.

אות קפ"ח

"ולכן הראש דכל מדרגה מיוחס לבחינת כתר או יחידה או לפרצוף גלגלתא. והאצילות שבו שמפה עד החזה, מיוחס לחכמה או לאור החיה או לפרצוף ע"ב. והבריאה שבו שמחזה עד הטבור, מיוחס לבינה או לאור הנשמה או לפרצוף ס"ג. והיצירה ועשיה שבו שמטבור ולמטה, מיוחס לזו"ן או לאורות דרוח נפש או לפרצוף מ"ה וב"ן."

כן, ועיין ב"ספר האילן".

שאלה: למה ה"פתיחה" מסתיימת כך פתאום? זאת ההרגשה שלי.

הוא סיפר לך על הכול. על מה לא? במה הוא עוד חייב לספר לך? מה אתה מרגיש? איזה טענות יש לך אליו?

תלמיד: הייתי מצפה שאולי בסוף ה"פתיחה" יהיה הסבר איך להגיע לגמר התיקון.

אף ספר לא נגמר בזה, אף ספר. ב"תלמוד עשר הספירות", במה החלק האחרון על עולמות בי"ע ניגמר? איפה הקליפות? איפה העולמות של הקליפות? איפה אנחנו? איפה העולם הזה? שיהיה בכל זאת משהו, אבל כלום. הלימוד לא מיועד כדי לתת לך פנוראמה של המציאות ושאתה תדע. אמנם אנחנו רוצים את זה ואנחנו משתוקקים לזה אבל עד שאנחנו מתקנים את עצמנו ומבינים שזה לא לזה. וגם ההשתוקקות שלך לזה צריכה לעבור לאט לאט למשהו אחר, להשגה, ומהשגה גם לאט לאט להשפעה, ומהשפעה גם לאט לאט שזה לא שייך לי עוד ועוד, ועד שאני נעלם, ואז אתה בתהליך הזה מיתקן.

לכן אני באמת מבין אותך. אני זוכר איזה טענות היו לי. אני הבאתי לרב"ש מחברת גדולה עם השרטוטים שלי ורציתי לשאול אותו לפי השרטוט, למה זה כך ולמה זה כך, כי לפי השרטוט זה קל, אני גם לא דיברתי אז, עוד פחות מהיום, והוא לקח את המחברת סגר אותה ואמר, בסדר. מה בסדר? יש לי המון שאלות. בסדר. ככה. אבל אני לא עזבתי.

למחרת נסענו ליער בן שמן ושאלתי אותו מה בכל זאת עם השאלות שלי, איך מתקדמים? והרגשתי מזה לחוץ. אז הוא הוציא את המאמר, זה לא היה מאמר אלא היה עדיין בהכנה לדפוס "אחור וקדם צרתני", והוא אמר לי תיראה מה שאני כותב. הוא ישב ככה לידי על הספסל, אותו מקום עדיין קיים, ראיתי וביקרתי שם, והתחיל לקרוא, ואני לא הבנתי כלום. ב"פתיחה" זה מעלה מטה, נכנס יוצא, כאן זה שום דבר, זה גילוי והסתר של ה' יתברך כי מלכותו בכל משלה וכל אחד יגיע לשורשו. אבל הוא רצה להרגיע אותי בזה, שכולם מגיעים.

שאלה: בכל ה"פתיחה לחוכמת הקבלה" בעל הסולם הסביר את הכול בצורה מסודרת ובסוף הוא כביכול עושה שבר בראש, כל התבניות לא קיימות הכול משתנה, טבור, פרסא. למה זה כך בסוף, זה כביכול מרגיז?

הוא נותן לך ידיעות, ואת כל היתר הוא משאיר להשגה. אין כאן מצידו שום עניין לעשות דווקא כמו שאתה מדבר. איפה? מרגיז אותך? הוא נותן לך מה שאפשר לתת, והוא מבין ומרגיש, הוא נמצא בתוכך, הוא מרגיש מה צריך לתת, איך צריך לסדר את הדברים האלו בצורה הכי נוחה, הכי קלה, הכי אפשרית מצידו, כדי לתת לך כניסה לדרך ולא יותר. ולכן כמה שתקרא את זה, ואנחנו נקרא את זה עוד פעם, ואם צריך אז עוד פעמיים, אתה תראה שהבלבולים, השאלות, הכול נשאר. אם לא אלה אז יהיו אחרות, ואני מקווה שבפעם השנייה או אולי בפעם השלישית או הרביעית, אנחנו סוף סוף נתחיל לקרוא את זה בצורה נכונה, לא לשם הידיעה כי "לא החכם למד".

אבל עכשיו גם לדבר על זה אי אפשר, כי זה רק מתוך הניסיון. אבל צריכים להצטער שאני לא יודע, שאני לא מבין, שאני מבולבל, למה זה ככה? אבל זה תלוי בהתארגנות שלנו. אם אנחנו נסדר את העשירייה כמו פרצוף אחד, מתוך העשירייה אנחנו יכולים להלביש על העשירייה את כל חמשת העולמות. כי "פרט וכלל שווים", אז אתה לומד מתוך העשירייה את הכול, ובצורה כזאת שנמצאת לפניך הדגמה ברורה של כל המציאות.

שאלה: האם אח"פ דעלייה מתקן את השבירה של עולם הנקודים או את שבירת פרצוף אדם ראשון?

אנחנו לומדים את זה שכאילו מתקנים את שבירת עולם הנקודים, אבל בעצם אנחנו צריכים ללמוד את זה על עצמנו, ושם אנחנו נלמד איך מתקנים את הפרצוף שלנו, את העשירייה שלנו, את האדם הראשון. אדם הראשון הוא העשירייה שלי. במידה שאני משתתף ומגלה שם כל מיני דברים שאני רוצה על ידם להשפיע, זה התנאי, אז אני רואה שם כלים שבורים. לא את הכלים עצמם, אלא הכלים זה נקרא "קשר בין העשרה", זה הכלי, לא כל אחד ואחד, אלא הקשר הוא שבור.

שאלה: לגבי הביטול, שמעתי שאמרת שבכל הלימוד שלנו כל הזמן מלמדים אותך רק איך עוד יותר להתבטל.

זאת כל התועלת מהמצבים השחורים שאנחנו עוברים. שאני מקבל אותם שהם מגיעים מלמעלה, ואני בזה משיג את הטבע שלי ודווקא בתוך החושך הזה אני מגלה כמה אני קשור יותר ויותר לבורא וכן הלאה.

תלמיד: אז מה מתבטל מפעם לפעם?

נגיד שהאגו שלי מתבטל, או בכל פעם ופעם אני מוכן יותר לקבל על עצמי מה שנקרא "עול מלכות שמיים".

תלמיד: למה התקשרות בין תחתון לעליון היא תמיד בביטול?

איך עוד זה יכול להיות אם אני צריך לקבל מלמעלה את כל ההבחנות, אם אני רוצה שהבורא יטביע את עצמו עלי? איך זה יכול להיות אחרת? אני רוצה שהוא יעבור עלי, לא חשוב לי באיזה צורות. כמו עם מסרק ששוקל כמה טון. כביכול אני מוכן, לא עד כדי כך, אבל נגיד שאני מוכן שהכלים שלי יהיו כך מסודרים על ידי השליטה העליונה. וכשמגיעה השליטה זה לא נעים, רק הקבוצה יכולה בזה לעזור ולהציל אותי מפני שכל המסרק הגדול הזה שעובר עלי זה כדי שאני אתבטל כלפי העשירייה שבה טמון הבורא, ולכן כאן העזרה מהעשירייה היא הכרחית.

תלמיד: מאיזה שלב מתחיל להתבצע בפועל ביטול מצד האדם?

קודם כל בזה שאני לא עוזב, אני ממשיך. בוקר ערב צהריים, זמנים של התקשרות לעשירייה, את כל הדברים האלה אני לא עוזב. לא חשוב בכמה אני משתתף, אני לפעמים מתקשר לעשירייה ואני נמצא ואני לא יכול להגיד מילה אחת, אני לא יכול לשמוע מה שהם מדברים, לא איכפת לי, אני לא בזה, אבל אני מתקשר ועוד. זאת אומרת, ביטול, אין יותר. הכנעה כמו שהוא אומר, במקום שאתה מכניע את עצמך אתה רואה את גדלות הבורא.

תלמיד: איפה נכנסת התפילה בכל עבודת הביטול?

רצוי שהתפילה תהיה במקום הכול. תפילה זה נקרא שאתה מראש מקבל את מרות הבורא שהוא מסדר את הכול והוא מתקן ועושה את הכול והוא מקבל את העבודה. לכן הפנייה אליו היא קודם כל מזרזת את הזמנים, היא עושה את הכול. אבל עד שאנחנו לומדים את זה אנחנו מתקדמים על ידי הייסורים, אך ורק כדי שזה ידחוף אותי כל הזמן להיות בפנייה לבורא.

אם בהתחלה, בתחילת הדרך, אנחנו לא נזכרים בו בכלל, אז אחר כך יותר ויותר עד שאני מעביר אליו את כל תשומת הלב, את כל הפוקוס שלי.

שאלה: בעל הסולם מסיים בסוף "ועיין באילן בציורים". יש בעמוד 367 שני דפים עם ביאורים של "ספר האילן" שמסביר את הציורים. אולי אפשר לקרוא אותו גם?

יכול להיות שכן. בבקשה.

קריין: עמוד 367.

היו המון שאלות על "ספר האילן" אצל הרב"ש ולא עברנו את זה בצורה כזאת כמו שהחבר עכשיו רוצה שנעבור. אני מסכים, אבל תתכוננו לזה שיהיו המון שאלות, ולא מן הסתם אמרתי שהרב"ש סגר את המחברת שלי ושם את זה ככה בלי שום הסברים. כי מה שמצויר כאן בספר האילן רק מעורר שאלות. אבל טוב, בואו נראה דרך הבלבול.

ציור א'

"באות א' מצויר ראש תוך סוף דפרצוף הכתר דא"ק." כן, זה הציור הראשון. תראו בעמ' 370 ציור א', ומה כתוב מעליו.

קריין: "התפשטת הע"ס הראשונות מא"ס ב"ה לתוך החלל לאחר הצמצום. ונקרא פרצוף הכתר דא"ק, או א"ק הפנימי."

אתם רואים קו א"ס ב"ה עובר מלמעלה למטה ללא שום הבחנות, ואחר כך ע"ס דראש, אור ישר אור חוזר, המסך שבכלי מלכות פה, ואחר כך רושם בכל הכלים שמתחלק עד החזה, "אלו הע"ס נבחנות לרשימות של ספירות ולא לע"ס ממש", ואחר כך טבור ולמטה מטבור ע"ס דסוף, כח"ב חג"ת נהי"מ, וסיום רגלין נקודה דעוה"ז.

בוא נראה מה שבעל הסולם כותב על זה באות א'.

קריין: "באות א' מצויר ראש תוך סוף דפרצוף הכתר דא"ק. באות ב' ציור פרצוף ע"ב דא"ק ברת"ס, ואיך הוא מלביש את פרצוף כתר דא"ק מפה שלו ולמטה. באות ג' ציור פרצוף ס"ג דא"ק ברת"ס ואיך הוא מלביש על פרצוף ע"ב דא"ק מפה שלו ולמטה."

כן, בואו נראה את זה בציור. "התפשטות הב' דא"ק, הנקרא פרצוף ע"ב דא"ק", מתלבש מהפה דלמטה על הפרצוף הראשון. אנחנו לא יודעים ב' כלים י"ה בכתר, ב' כלים י"ה בחכמה, וכן הלאה. אחר כך עוד נלמד את הפרטים האלה, אבל זה מה שהוא מסביר. מה הוא אומר על זה באות ב'?

קריין: "באות ב' ציור פרצוף ע"ב דא"ק ברת"ס, ואיך הוא מלביש את פרצוף כתר דא"ק מפה שלו ולמטה."

תלמיד: כשמסתכלים על הציור באות ב', הדבר הראשון שנראה לי מוזר ושאני לא מבין אותו, חוץ מזה שאני לא מבין פה הרבה, זה בסיום רגלין, שבצד ימין הקו יורד עד למטה.

בסדר, טעות דפוס. מה זה חשוב לך?

קריין: "באות ג' ציור פרצוף ס"ג דא"ק ברת"ס ואיך הוא מלביש על פרצוף ע"ב דא"ק מפה שלו ולמטה."

כן. ויורד למטה מטבור עשר ספירות דסוף. זאת אומרת, זה כבר כולל הנקודות דס"ג שזה בכל זאת שייך לפרצוף ס"ג הנקודות. בהזדככות הפרצוף מטבור לפה, כל הפרצופים האלו שנקראים פרצופי נקודות הם יורדים למטה מטבור הכללי עשר ספירות דסוף כח"ב חג"ת נה"י וסיום רגלין בנקודה דעולם הזה. עד שם מתפשטים הס"ג בנקודות שלו.

מה הוא כותב למעלה באות ג'? "התפשטות פרצוף ס"ג דא"ק הנקרא בחי"ב דמטי ולא מטי הנוהג בקביעות". את זה לא למדנו איתכם עדיין. זה חלק לא פשוט שנצטרך ללמוד. זה חלק ה' ב"תלמוד עשר הספירות". עד כמה אפשר להבין אותו אני בספק. למדנו את זה פעם אחת עם הרב"ש וכולנו יצאנו, אני חושב, בצורה שמבינים לא משהו. זה ציור א'.

ציור א' אות א'

"הוא פרצוף הכתר דא"ק, דהיינו הע"ס הראשונות שנתפשטו מא"ס ב"ה לתוך החלל אחר הצמצום, שראשו נוגע בא"ס ב"ה למעלה, וסיום רגליו הוא בנקודה האמצעית המרכזית, שהיא העוה"ז. ויש בו ג' בחי' של ע"ס, שהם ע"ס דראש, וע"ס דתוך, וע"ס דסוף.

הע"ס דראש נק' שורשים דע"ס, כי שם ראשית התהוותם ע"י פגישת הע"ס דאו"י בסוד זווג דהכאה בהמסך שבהמלכות דראש המעלה ע"ס דאו"ח המלבישים להע"ס דאו"י הנמשכים שם מהא"ס ב"ה. (כמ"ש בע"ח שמ"ז פ"א ע"ש) והע"ס דאו"י מסודרים ממעלה למטה, והפוכם האו"ח שהם מסודרים ממטה למעלה. המלכות דע"ס דראש נק' פה.

הע"ס דתוך נק' בפרצופי א"ק בשם עקודים: הן בפרצוף הכתר והן בע"ב והן בס"ג. אכן בפרצוף הכתר לא היה נבדל וניכר עדיין האור העליון ביוד ספירות, וכל ההכר ביניהם היה רק בבחינות רושמים בלבד. (כמ"ש הרב בשער מטי ולא מטי פ"א בע"ח עש"ה). המלכות דע"ס דתוך נק' בשם טבור.

הע"ס דסוף הם בחינות הסיום של כל ספירה וספירה מהע"ס עד מלכות, ובספירת המלכות נפסק הפרצוף, וע"כ היא נק' סיום רגלין."

תלמיד: בציור הא' של הפרצוף הראשון בתוך הוא נותן שני הבחנים בין הרושם, אני לא זוכר שלמדנו את זה אי פעם.

לא למדנו, אתה צודק. בינתיים לא. אבל בסך הכול מה שהוא כותב, איכשהו אנחנו מבינים.

ציור א' אות ב'

"הוא פרצוף ע"ב דא"ק, דהיינו התפשטות הב' של ע"ס מא"ס ב"ה לתוך החלל אחר הצמצום, והוא מתחיל מחכמה, וחסר אור הכתר, והוא נאצל ויצא מהמלכות דראש של פרצוף הכתר הנק' פה. ולכן הוא מלביש על פרצוף הכתר מפה שלו ולמטה עד הטבור דפרצוף הכתר.

הע"ס דראש שלו הם כמו הע"ס דראש דפרצוף הכתר דא"ק כנ"ל. מלבד שהוא חסר כתר, וענין יציאת הע"ס האלו מתבארים באורך בע"ח בשער מטי ולא מטי בפ"א ופ"ב עש"ה. ועי' בתלמוד ע"ס שיעור ה' ששם נתבארו היטב דברי הרב הללו בהרחבה.

הע"ס דתוך נעשו כאן בולטים יותר מהע"ס דתוך דפרצוף הכתר, מפני שבו נעשו עשר הכנסות ועשר יציאות בסדר מטי ולא מטי (כמ"ש בע"ח בשער מול"מ עש"ה, ובתע"ס שיעור ה') ובספירת הכתר דע"ס דתוך יש ב' כלים בשם י"ה, וכן בספירת חכמה שלהם, אבל בספירת בינה הי"ה הם רק בכלי אחת. והו' הוא בכלי דיסוד וה"ת בהמלכות.

הע"ס דסוף הם כמו בפרצוף הכתר דא"ק אלא שהסיום רגלין שלו הוא למעלה מטבור דפרצוף הכתר."

העניין הוא שמה שאנחנו לא מבינים זה עניין הבינה, פרצוף הבינה הוא פרצוף מורכב ואותו אנחנו נצטרך ללמוד.

נמשיך בינתיים, כאן עדיין יש לנו שאלה.

ציור א' אות ג'

"הוא פרצוף ס"ג דא"ק, דהיינו התפשטות ג' של ע"ס מא"ס ב"ה לתוך החלל אחר הצמצום ברת"ס. והוא נאצל ויצא מן הפה דפרצו' ע"ב דא"ק, והוא מתחיל מבינה וחסר לו אור הכתר ואור החכמה והוא מלביש מפה ולמטה דפרצוף ע"ב דא"ק, אבל למטה הוא ארוך יותר ממנו, כי התפשט למטה בשוה עם סיום רגלין של פרצוף כתר דא"ק."

זה ברור.

(סוף השיעור)