שיעור בוקר 18.04.2023 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 483, מאמר "אהבת ה' ואהבת הבריות"

קריין: בעל הסולם, "אהבת ה' ואהבת הבריות". כותרת "ולדבקה בו". כתבי בעל הסולם, עמ' 483.

ולדבקה בו

"אולם עדיין נשאר לנו מקום לשאלה, אם כל תכלית התורה וכל הבריאה, אינה אלא להרים את האנושות השפלה, עד שיהיו ראויים לאותו רוממות הנפלאה - "ולדבקה בו יתברך ויתעלה". היה לו לברא אותנו ברוממות זו, ולא להטריח אותנו ביגיעת הבריאה, התורה והמצוות?

ואפשר לתרץ ע"פ מה שמובא בחז"ל: "מאן דאכיל דלאו דיליה בהית לאסתכולי באפיה". פירוש, כל המתקיים וניזון על ידי יגיעת אחרים, מפחד (מתבייש) להסתכל בצורתו, משום שאין לו צורה אנושית... ומאחר שמתוך שלימותו יתברך, אין דבר חסר יוצא הימנו. לפיכך, כדי שנוכל להנות מיגיע כפינו, הכין לנו העבודה הזאת, וברא הבריאה בצורתה המשפלת, והעבודה היא על ידי תורה ומצוות, המרוממת אותנו, משיפלות הבריאה, ועל ידי עבודה זאת, נמצאנו משיגים רוממותנו על ידי קניין עצמי. וכל העונג והטוב המגיע לנו מידו יתברך הרחבה והמלאה אנו מרגישים כמו בעלים עליו, ולא כמקבל מתנה.

אולם עכ"ז צריכים להבין מקור השיפלות שאנו מרגישים בשעת קבלת מתנה. ונבין את זה על-פי החוק הידוע לחכמי הטבע: ש"כל ענף טבעו וחוקו כשרשו". וכל הענינים הנהוגים בשורש, יתרצה בהם הענף שלו ויאהב אותם ויחמדם ויפיק מהם תועלתו. ולעומתם, כל הענינים שאינם נהוגים בשורש, גם הענף שלו מתרחק מהם, ולא יוכל לסובלם וניזק מהם.

ומכיון ששורשינו הוא השי"ת ויתעלה, והוא אינו מקבל, אלא משפיע, על-כן מגיע לנו הצער והשיפלות בכל קבלה מזולתו.

עתה מבואר לנו דבר התכלית של - "ולדבקה בו", אשר רוממות הדביקות ההיא, אינה אלא בחינת השתוות הענף לשורשו. ולעומתו בצד השני, אשר כל עניין השפלות אינה אלא בחינת הרחקה משורשו, או במלות אחרות, אשר כל בריה שדרכיה מתוקנות להשפיע לזולתו ביותר, נמצאת מתרוממת ביותר ומסוגלת להדבק בו יתברך ביותר. וכל בריה שדרכה בבחינת קבלה ואהבה עצמית ביותר, הרי זו נמצאת מושפלת ביותר ומורחקת מהשי"ת ביותר.

ותרופה לזה הוכן לנו התורה ומצוות, בתחילה לקיים "שלא לשמה", דהיינו, כדי לקבל שכר, שזה נוהג בזמן קטנות - לבחינת חינוך. וכשגדל מלמדין אותו לעסוק בתורה ומצוות "לשמה". דהיינו, לעשות נחת רוח ליוצרו, ולא לאהבה עצמית.

ובאמור נוכל להבין דברי חז"ל שהקשו: - "וכי מה איכפת ליה להקב"ה למי ששוחט מן הצואר, או מי ששוחט מן העורף. הוי לא נתנו המצות אלא לצרף בהם את הבריות".

אך עדיין אין אנו יודעים "צירוף" זה מהו? ובנ"ל מובן היטב. - כי "עיר פרא אדם יולד", ושרוי בתכלית הזוהמה והשפלות, בריבוי הקבלה אך לעצמו, ואהבה עצמית בלי שום ניצוצין של אהבת זולתו והשפעה לזולתו. במצב זה הוא נמצא בנקודה הרחוקה בתכלית, מן השורש יתברך ויתעלה.

וכאשר גדל ומתחנך בתורה ומצוות המוגדרת - רק "בכוונה להשפיע נחת רוח ליוצרו, וכלל לא לאהבה עצמית" מגיע לדרגה של השפעה לזולתו על-ידי הסגולה הטבעית שבעסק התורה והמצוות לשמה, שנותן התורה ידעה, כמו"ש חז"ל: "בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין".

ובזה נמצא הנברא הולך ומתפתח במעלות הרוממות האמורה, עד שמגיע לדרגה שמאבד מקרבו כל בחינת אהבה עצמית וקבלה עצמית, וכל מדותיו הם להשפיע - או לקבל על מנת להשפיע. ועל זה אמרו חז"ל: "לא נתנו המצוות אלא לצרף בהם את הבריות". ואז נדבק בשורשו בשיעור הכתוב: - "ולדבקה בו"".

זה כתוב מאוד יפה, ברור, חלק.

שאלה: הכול מובן, חוץ מזה שהוא אומר שצריך לצרף את הכול לבריות. מה זה לצרף את הכול לבריות?

את מה לצרף לבריות?

תלמיד: את כל העבודה שלנו בתורה ומצוות, שהם אמורים להעביר אותנו מקבלה להשפעה.

לפי תכלית הבריאה כל הבריות יצטרכו להגיע לזה.

תלמיד: אז איך מהפעולות שאני עושה אני מצרף את הבריות?

אתה חושב גם על זה, לא עכשיו, יגיע הזמן שתבין שזה מוטל על כולם. שגם אתה לא תהיה שלם אם לא יקיימו את זה כולם.

תלמיד: זאת התלות ההדדית?

כן.

שאלה: מדהים כל פעם לגלות מחדש את השלמות אצל בעל הסולם, הוא כותב על כל הבריאה מהתחלה עד הסוף בכמה פסקאות. הוא כותב כאן שמה שמעביר את הנברא ללשמה, לתורה לשמה, זה הסגולה הטבעית שבעסק התורה ומצוות. מה היא הסגולה הטבעית?

הסגולה הטבעית היא, שאם אנחנו עוסקים במה שנקרא "תורה ומצוות", אז אנחנו מזמינים על עצמנו, מושכים על עצמנו איזה כוח מיוחד שיקדם אותנו לרוחניות, לטבע הבורא. בגלל שהתורה והמצוות מגיעים מהבורא, אז טבעי שהכוח הזה מושך אותנו לשורשו.

תלמיד: בדרגתנו, תורה ומצוות זה בעצם למסור את עצמי לחיבור, להתפלל?

כן, מה שהתורה אומרת, "ואהבת לרעך כמוך כלל גדול בתורה".

תלמיד: הביטוי הזה "סגולה טבעית", מה זה אומר, למה הוא קורא לזה דווקא "סגולה טבעית"?

כי זה בא מהטבע, "טבעית" זה הטבע. שבטבע הבריאה כך זה כבר מונח.

תלמיד: הוא מדגיש פה שאנחנו פונים לכוח שכבר נמצא ומחכה, ואנחנו רק צריכים להשתמש בו?

להשתמש בו נכון.

שאלה: מהי הבושה שכל האנושות צריכה להרגיש?

דרגה פחותה, כשאני מרגיש את עצמי יחסית פחות ממישהו אז האגו שלי מראה לי את זה, לא נותן לי מנוחה.

תלמיד: איך יכול להיות שכל הבריות, כל האנושות תרגיש את זה?

לא. כל האנושות וכל הבריות לא יוכלו להרגיש את זה, אלא לפי מידת ההתפתחות ולפי האופי של כל אחד ואחד.

תלמיד: זה התהליך?

זה תהליך, דומם, צומח, חי, מדבר, כל אחד מרגיש את עצמו גם בעצמו וגם כלפי זולתו, ואז בהתאם לזה יש להם תגובה, אפילו לצמחים.

שאלה: בעל הסולם מדגיש שבמצוות יש שני אופנים. "וכי מה איכפת ליה להקב"ה למי ששוחט מן הצואר, או מי ששוחט מן העורף." אלא "לא נתנו המצות אלא לצרף בהם את הבריות". אז מה הם שני האופנים האלה של קיום המצוות?

זה איך אתה יכול להתייחס לאמצעי הזה שנקרא "תורה ומצוות". שזה כוח עליון שמאיר עליך, אם אתה רוצה ועושה פעולות בהתאם אליו.

תלמיד: אז מהי הצורה הנכונה ומהי הצורה הלא נכונה שבה יש השתמש? נשמע מהפסוק הזה שיש שתי צורות.

כל התורה היא בעצם המלצה מה לעשות כדי לזכות לכוח עליון.

תלמיד: אז למה דווקא זה כנגד זה? שלא אכפת לו לקיים מצוות דרך שחיטה מהעורף או מהצוואר, אלא שקיום המצוות הוא דווקא כדי לצרף בהן את הבריות?

כן. שאת כל ההמלצות שנתנו לנו, את כל המצוות שנתנו לנו, הם נתנו כמצוות, כציווי, שאם אנחנו מקיימים אותן, על ידן אנחנו יכולים להזמין את כוח התיקון.

תלמיד: אז אם אני שוחט את הבהמה מהעורף או מהצוואר, זה לא מזמין כוח שמביא תיקון, ואם אני משתמש במצוות כדי לצרף בהן את הבריות זה כן מזמין כוח לתיקון?

כן.

תלמיד: אז למה זה כנגד זה ניתן לנו לקיים, האם אפשר פה לטעות בקיום המצוות? יש שימוש נכון ושימוש לא נכון?

כן. אם אתה לוקח את הפעולות האלה ומבצע אותן כמו כולם, אז אתה לא מוסיף כאן כלום. אבל אם אתה לוקח את הפעולות האלה ומבצע אותן כדי לקבל כוחות מיוחדים מלמעלה, וכדי להידמות לבורא, אז זה כן פועל.

תלמיד: אז תוכל יותר לבאר מה זאת אומרת עושה כמו כולם, או כדי לקבל כוחות?

הכול תלוי בכוונה בקיצור, בכוונה מה אתה רוצה ממה שאתה מבצע. או שאתה רוצה לשחוט את הבהמה כדי לאכול, או שאתה שוחט אותה ובשחיטה שלה ואפילו במאכל שלה, כי אתה ממשיך אחר כך בכל מיני פעולות עם הבהמה השחוטה, אתה רוצה לצרף את עצמך.

תלמיד: אני מניח שמי ששוחט את הבהמה מהעורף או מהצוואר, או עושה איזו פעולה בהקשר שלנו, הוא עושה את זה כדי לעשות מצווה, אחרת הוא לא היה קורא לזה מצווה, נכון?

כן.

תלמיד: אז מה הוא מפספס, מה היא הכוונה שהוא מפספס? הוא עושה את זה כמצווה, הוא בטוח שהוא עושה מצווה, באתי למרכז וניקיתי אותו, אני בטוח שעשיתי מצווה, מה פספסתי?

מה פספסת? אני לא יכול להגיד אתה צריך לבדוק את כל הכוונות שלך, האם הן היו לצורך מצווה.

תלמיד: מה זה כוונות לצורך מצווה?

שאתה רוצה על ידי זה להתקרב לבורא.

תלמיד: אני מניח שיש פה עומק במשפט הזה "שעל ידי זה רוצה להתקרב לבורא"?

כן ודאי, שעל ידי זה שאני מנקה את השולחן, החברים שלי ישבו סביב השולחן והם ילמדו על הבורא, על המערכת שהוא ברא כדי לקרב אותנו אליו. כי אנחנו לא יכולים אחרת להתקרב אליו, אנחנו צריכים להתקרב דווקא מהכיוון שאנחנו הפוכים מהבורא.

תלמיד: והמחשבה הזו בזמן שאני מנקה את השולחן, היא נקראת כוונה שמזמינה לצרף את הבריות?

כן.

תלמיד: ומה זה להיפך?

להיפך זה שאתה לא עושה כוונות, שלא אכפת לך, נניח שמשלמים לך.

תלמיד: לא משלמים לי.

אז מכבדים אותך.

תלמיד: כלומר, אני צריך לברר למה אני עושה את הפעולה?

זאת הכוונה, כן, את זה צריכים תמיד לברר.

תלמיד: והדבר הקטן הזה הוא ממש מכריע פה, הכול תלוי רק בזה, רק בבירור הפנימי הזה?

הכול. אתה יכול לעשות את הפעולות הכי קטנות שאין בהן כביכול משמעות גדולה, אבל אתה משייך אליהן את הכוונה שלך, להתקדש, להזדהות, להתקרב, ואז זה עובד.

תלמיד: איך כל המציאות הגדולה הזו תלויה בבירור הפנימי הקטן הזה?

המציאות היא לא גדולה, היא מאוד פשוטה, אבל בתוכה פועל כוח שאנחנו יכולים להפעיל אותו בכוונות שלנו. ובצורה כזאת אנחנו מקרבים את כל הבריאה למקור שלה.

תלמיד: אבל זה כזה גורלי, שאחד הוא ממש לא ואחד הוא כן, והם עושים את אותו המעשה, את אותו ניקוי שולחן?

גורלי זאת הכוונה, הקשר שלי במחשבה לבורא, לכוח המרכזי שבבריאה, זה גורלי. כל היתר לגמרי לא בא בחשבון.

שאלה: כתוב "ועל ידי עבודה זאת, נמצאנו משיגים רוממותנו על ידי קניין עצמי. וכל העונג והטוב המגיע לנו מידו יתברך הרחבה והמלאה אנו מרגישים כמו בעלים עליו, ולא כמקבל מתנה". איך זה יכול להיות?

מפני שאנחנו פועלים כלפי הבורא בצורה שמעבירים לו תענוגים. כמו ילד קטן שמקבל מההורים, אם אמא מאכילה אותו והוא אוכל טוב, גומר את כל המנה שלו, עד כמה היא מרוצה. היא אומרת לו תודה רבה, עד כמה הוא טוב ומיוחד, כי הוא ממלא את הכלים שלה, ממלא אותה. כך אנחנו כלפי הבורא.

תלמיד: עיקר העבודה שלנו לגלות בינינו את גדלות הבורא, וככל שמתעמקים בגדלות הבורא, כך האדם מבין שהוא לא עשה כלום בסופו של דבר. מה זאת אומרת שאני הבעלים על כל העסק הזה?

בידיים שלי לשמח את הבורא, למלא אותו בתענוג. כמו ילד קטן, הוא לא מבין, אבל לנו נתנו אפשרות להבין כמה אנחנו יכולים לשמח את אימא.

תלמיד: צריך להרגיש שאני ממש משמח את הבורא.

כן, ודאי. במה תהיה דבוק בו אם לא תעשה זאת?

תלמיד: אני לא מצליח להבין איפה נקיות העבודה פה.

נקיות העבודה היא שכאן בדיוק במקום הזה אתה צריך לנקות את עצמך, שאתה עושה את זה לא לעצמך אלא למענו.

תלמיד: איך עושים את זה?

תרגיש עם מה שנמצא בידיים שלך. אתה יושב בעגלה ואימא נותנת לך לאכול משהו, אתה פותח את הפה ועם כל כפית אתה מסתכל עליה באהבה וכביכול מעביר לה תודה רבה, נותן לה נשיקה ומחייך אליה. תנסה.

שאלה: כשאתה מסתכל על אמא ומרגיש אהבה כלפיה ורוצה להסב לה נחת רוח, אז זה כבר התשלום שלך.

נכון.

תלמיד: זה מה שהחברים אומרים, שברגע שיש את ההרגשה, זה בהכרח לא אמיתי, זה כבר לטובתך. זה שאתה מתכוון לאמא ורוצה לעשות את הפעולה הזאת כלפי אימא ולהסב לה נחת רוח, זה כבר התשלום שלך. איך לעשות פה את נקיות העבודה כך שאתה יודע שההרגשה הזאת היא לא בשבילך אלא בשבילו? זאת השאלה שהייתה כל השיעור.

תבררו.

שאלה: אני מרגיש שבשביל לקיים מצוות וכל מה שהוא כתב אני צריך כוח ויתור, אני רוצה עוד כוח ויתור, אני רוצה לשמוח מוויתור ולהשיג אותו?

לכולם זה כך, נכון.

תלמיד: איך אני מגיע לזה?

תתפלל. תבקש שהבורא ייתן לך אותו.

תלמיד: ואם הבורא לא משחרר?

אל תדאג, הוא ייתן לך. זו הכוונה שלו, זו המטרה שלו, זה הרצון שלו. הוא רק רוצה להביא אותך למצב שכן תרצה, שכן תבקש בצורה נכונה ובעוצמה נכונה וזה יקרה.

תלמידה: אני רוצה להתייחס לחברים אחרת מאשר קודם, אני חייב את הוויתור הזה. עם מה שיש בי עכשיו אי אפשר להגיע לאהבה, לתיקונים?

יש לנו נגנים של השיעורים שלנו מלפני שנה, אתה יכול להסתכל ולראות איך אמרת אז "אני עכשיו אסדר אותם, וכול'" ואיך אתה מדבר היום, איזה שינוי.

תלמיד: כן, הבורא עושה את שלו.

יופי. אז תגיד תודה ונמשיך להתקדם. יש לך התקדמות יפה מאוד.

שאלה: תיארת את התינוק שלוקח קצת ונותן תענוג לאמא. אבל הוא גם כותב ש"עיר פרא אדם יוולד". אתה כמו נרקומן, שאם תיקח טיפה, אז הלך עליך. לצמצם, שאתה לא רוצה כלום, זה קצת יותר ברור, אבל לגעת בתענוג זו ממש סכנה.

נכון. לכן יש שני מעשים צמצום ומסך. עם מסך זו עבודה גדולה, רצינית.

תלמיד: נניח שסידרת כוונה ואתה עכשיו רוצה לעשות נחת רוח לבורא והתחלת לגעת בזה, האם זה כמו לירות חץ והחץ כבר השתחרר ממך, או כל הזמן אתה קשור לחץ?

אנחנו קשורים לזה עד סוף החיים, עד גמר התיקון. אבל תנסה כשאתה מאוד רעב לקחת ביס ממשהו שמאוד מתאים לך, שאתה מאוד אוהב, ואז תחשוב כל הזמן על בעל הבית, ואז תראה שתהיה לך אותה הרגשה כמו שלא לקחת ביס, ממש אותו דבר. זה לנסות קצת להרגיש מה זה נקרא להיות בעבודה עם המסך, זה קשה מאוד. כשראיתי את רב"ש לפעמים בהתחלת הדרך זה היה ממש מפחיד. ההתגברות שלו, מה שראיתי מבחוץ, כי לא הבנתי על מה מדובר בכלל, הייתה קשה. אבל לומדים מדברים קטנים.

שאלה: איך להתקרב להרגשת הבושה מהקבלה?

לכל אחד זה באופן פרטי.

שאלה: מה זה אומר להיות דבוק בשורש?

שורש זה השפעה טהורה, ואנחנו נצטרך להגיע לזה ולהיות דבוקים בו.

תלמיד: מה זאת השפעה טהורה?

אני לא יכול לדעת, אני לא יכול להעביר ולא יכול להרגיש בינתיים בצורה שלמה. נגיע לכל הדברים האלה.

(סוף השיעור)