שיעור הקבלה היומי11 ינו׳ 2022(בוקר)
שיעור בוקר 11.01.2022 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
העיקר הוא התפילה – קטעים נבחרים מן המקורות
האמת, שבאמת העיקר הוא התפילה, ואנחנו צריכים להשתדל ככל האפשר להתכלל עם המילים האלו, עם הקריאה הזאת. עלינו לארגן את התפילה מכל אחד ומכולם יחד, כי זה לא מספיק שכל אחד ירצה, הוא צריך גם לרצות שלכולנו תהיה אותה בקשה לבורא, וכך נוכל לקבל ממנו את מה שמבקשים.
הבורא עונה רק לכלי שלם, לכן ככל שנרצה להתחבר בינינו ולתוך החיבור בינינו נרצה לקבל אותו, להרגיש אותו יחד, בחיבור יחד, לפי זה האור עליון יתקרב לרצון לקבל שלנו ובצורה כזאת נתחיל להרגיש את השפעתו עלינו. לכן זו בעצם הפעולה המרכזית שלנו - אחרי כל החכמות שאנחנו לומדים, כל האמצעים, כל המקרים שאנחנו עוברים, אחרי הכול העיקר הוא התפילה. אנחנו לא יכולים לקבל שום דבר אם אנחנו לא מבקשים, וכדי לבקש נכון אנחנו צריכים להרגיש מי אנחנו, עד כמה זה בלתי אפשרי להשיג משהו ללא תפילה, ללא קבלת תשובה מהבורא, כי בתור תשובה ממנו אנחנו משתנים, מתקדמים, מגיעים למטרת הבריאה צעד אחר צעד. כך זו דרכנו.
הכול נמדד בכוח התפילה, עד כמה היא יותר מטרתית, נקודתית, עוצמתית, כמה היא כוללת בתוכה את כל הנתונים ההכרחיים - שלפני התפילה אנחנו מתחברים, יודעים ככל האפשר למי אנחנו פונים, באיזו צורה לפנות, אם איזו שאלה לפנות. מה החיסרון שאנחנו צריכים להעלות למעלה מכל החסרונות שלנו ולמיין את החסרונות, ואחרי שאנחנו משתדלים להבין מה הוא החיסרון הנכון אז להעלות אותו. ומה אנחנו צריכים כדי שהחיסרון שלנו יעלה לבורא, שישפיע עליו, שיחייב אותו לענות לנו, זו כבר עבודה אחרת. הפנייה שלנו צריכה להיות מה שנקרא תפילה בציבור, שאנחנו דואגים, מבקשים שכולנו יחד מלב אחד, מרצון אחד פונים לבורא אחד ומעצבים את הבקשה שלנו לאין עוד מלבדו, מרצון אחד שהוא כנגד הבורא. אם נעמיד את עצמנו נכון אז ודאי שזאת תהיה הפסגה של המאמצים שלנו, של העבודה שלנו, של הקבוצה, של החיבור, של הלימוד, של הכול, הכול ימצא ביטוי בתפילה.
לכן אנחנו צריכים לאסוף את כל ההתרשמויות שלנו מהמצבים הקודמים ולדעת איך אנחנו מסדרים אותן כך שכולן מתחברות למה שנקרא תפילה בציבור - מכל מה שעברנו, מכל מה שאנחנו רוצים שיקרה, מכולנו יחד, מכל הפרטים של כל אחד, ואם כולנו מתחברים אז הבורא בטוח שומע. וזה ככל שאנחנו יכולים, כי ודאי שמיום ליום יהיו שינויים בכל אחד ובכולנו יחד, בחיבור שלנו, וגם בזה שאנחנו מגיעים לחסרונות שונים, כי אנחנו מתקדמים, ומתקדמים יותר ויותר. אבל קודם כל אנחנו צריכים להביא בחשבון את אותם התנאים ההכרחיים, כי אם לא, החיסרון שלנו, התפילה שלנו לא מגיעה לבורא.
לכן אנחנו צריכים לחשוב לאיזו דרגה אנחנו מתפללים - לדרגת הבינה - והיא לא מבינה שום דבר חוץ מהשפעה וחיבור, לכן לשם זה עלינו להתפלל. אנחנו לא מבינים ולא רוצים וזה לא חשוב לנו, אבל אם מבינים מה קורה, עד כמה הפער בינינו לבורא הוא גדול והפוך, וככל שמבקשים ממנו, מתוך זה יוצא שהתפילה שלנו תהיה מעוצבת מפעם לפעם יותר ויותר נכון. כך נגיע להבנה מה זה 125 מדרגות מאיתנו לדבקות בבורא, ואיך אנחנו יכולים לפסוע עליהן בצורה נכונה ממש בכל רגע ורגע.
בינתיים נלמד את הפסוקים ואחר כך נראה איך לממש אותם.
קריין: קטע ראשון מתוך המסמך "העיקר הוא התפילה". אומר בעל הסולם:
"אין שום דבר קטן או גדול, מושג רק בכח התפלה, וכל ענין היגיעה והעבודה שאנו מחוייבים, אינם אלא לגלות את מיעוט כחותינו ושפלותנו, שאין אנו ראויים לכלום מכחנו עצמנו, כי אז אנו מוכשרים לשפוך תפלה שלמה לפני יתברך."
(בעל הסולם. אגרת נ"ז)
לא פלא שאנחנו מגלים עד כמה אנחנו שפלים וחלשים, קטנים בשכל, קטנים בכוח הביטוי, הביצוע, החיבור, וזה דווקא טוב מאוד, זאת התוצאה הרצויה מכל המאמצים שלנו, ואנחנו לא צריכים להתייאש מזה שאנחנו רואים כזאת תוצאה.
אדם יכול להיות כמה שנים בדרך ולגלות שהוא חלש יותר, לא מבין ולא מרגיש, ופעם ההפך, הוא הבין יותר, הרגיש יותר, תפס יותר, היה חזק יותר, והיום הוא חלש יותר, טיפש יותר, מוגבל. האם זו התוצאה מהלימוד, מזה שהוא עובד בקבוצה? האם זו התוצאה שצריכה להיות? כן, זו התוצאה הרצויה שצריכה להיות, כמו שכתוב "התורה מתשת כוחות של אדם"1. היא מביאה את האדם למצב האמיתי, למצב האמת מי הוא האדם, שהוא סתם רצון לקבל שמעצמו אין לו שום דבר, ולזה הוא צריך להגיע. ובזה אין חכם כבעל ניסיון, כי רק אחרי שהוא לומד הרבה ונופל הרבה, מצטברים בתוך האדם עוד ועוד כאלו הבחנות שאי אפשר לקנות אותן בשום צורה אחרת חוץ מעל ידי יגיעה רבה ומאמצים גדולים ובמשך זמן, כאשר עוד ועוד הוא משקיע ורואה שאין תוצאות רצויות.
כאן הוא צריך לראות מהי התוצאה הרצויה שצריכה להיות, האם היא שאני אהיה חזק יותר, חכם יותר, יותר גיבור, יותר קדוש, או ההיפך, שאני אשיג את השפלות שלי, את הקטנות שלי, שאני אפס אפסים כלפי העשירייה וכלפי הבורא ואין לי שום תקנה אם הבורא לא יבנה - "אם ה' לא יבנה בית – שוא עמלו בוניו בו"2. אלו בעצם המצבים הנכונים.
לכן אנחנו צריכים להיות מוכנים, ודווקא עכשיו אחרי שעברנו את הכנס בהצלחה רבה, וכל אחד קצת מתייצב בפני עצמו, אז הוא יכול לגלות, מה יש לי? אין לי כלום, מי אני? אני אפס. איפה אני נמצא? אפילו לא באותו מקום שהייתי קודם. זאת אומרת אני עכשיו יכול לראות בעיניים שלי שאני במקום יותר גרוע ממה שהיתי. אולי אני לא יותר גרוע ממה שהיתי, אבל היום אני יותר מבין מי אני.
ולכן אני רואה שאני יותר גרוע, יש לי יותר הכרת הרע. הרע אולי נשאר אותו דבר אבל יש יותר הכרת הרע. האם אפשר להגיד שזו התקדמות? יכול להיות שזאת התקדמות, אבל לא לזה האדם מצפה. לכן אם נסתכל על מה אנחנו, מי אנחנו, מה השגנו, איפה היינו ולמה ציפינו, אני חושב שכבר מזה אפשר להגיע להבחנות נכונות כאלו, ומהן אפשר להגיע לתפילה.
מה זאת אומרת? הרי לי אין כוח רוחני, ואף פעם לא יהיה לי כוח רוחני, ומה שאני יכול לעשות זה רק לקבל הבחנות בין החברים, במאמצים משותפים, עד כמה אני לא נמצא באותו מצב רוחני שאליו אני משתוקק. איזה מצב רוחני? ניסינו להתחבר יחד, עשינו כנס, איזו אספה, חיבור, ראינו שאולי לזמן מה, לכמה דקות מגיעים למשהו, אבל גם ככה כל אחד נשאר בתוך האגו שלו. אז למה הגענו? הגענו להכרת הרע, לזה שאנחנו לא יכולים לצאת מעצמנו.
זה טוב או לא? אני חושב שזה טוב. זו הכרת הרע, אבל הכרה אמיתית של המצב שבו אנחנו נמצאים. ולכן אם לא נתחשב עם רגשותינו, אלא לפי מידת האמת, אז אנחנו צריכים להבין, ולקבוע שהמצב שלנו יותר טוב, אנחנו יותר קרובים להכרת הרע. ובמיוחד התקרבנו אולי עוד קצת להבחנה מאוד מיוחדת, ששום דבר לא יעזור לנו אלא אם נעלה תפילה נכונה לבורא.
בזה אנחנו צריכים לראות את המטרה שלנו, איך אנו מתקרבים למצב שנוכל לבקש בצורה נכונה, זאת אומרת כולנו יחד, למטרה הנכונה שכולנו נבין אותה כאחד. לקבץ את הלבבות שלנו, שנהיה כולנו, כל לב ולב יהיה ממש מקובץ מבפנים לאותה מטרה, יתקבץ ויתחבר למטרה עם כל הלבבות האחרים ואז בלב אחד נוכל לבקש מהבורא להשיג את המטרה. וגם נתעמק במטרה עצמה, כדי שהיא תהיה יותר ברורה לנו, שזה בחיבור בינינו לגלות את כוח השפעה. וודאי שאם אנחנו נתעמק בזה, אנחנו נראה שיש לנו עוד כמה פרטים שצריך להוסיף לאותו המאמץ, לאותה בקשה, לאותו חיסרון שעליו באמת הבורא יענה, וייתן לנו אישור כניסה לעולמו.
לכן לפני כן אנחנו צריכים, כמו שכותב פה בעל הסולם, "אין שום דבר קטן או גדול, מושג רק בכח התפלה, וכל ענין היגיעה והעבודה שאנו מחוייבים, אינם אלא לגלות את מיעוט כחותינו ושפלותנו," מה זאת אומרת מיעוט כוחותינו ושפלותנו? "שאין אנו ראויים לכלום מכחנו עצמנו, כי אז אנו מוכשרים לשפוך תפלה שלמה לפני יתברך."
רק אז אנחנו יכולים להעלות בקשה לבורא והוא יענה, מתי? כשנכיר בשפלותנו, במיעוט כוחותינו. אנחנו מסוגלים להיות במצב שזה יתגלה לנו, ואנחנו נראה את זה כמטרה הרצויה בינתיים בתקופה שלנו, ונשמח להגיע לזה, נשמח לגלות עד כמה אנחנו אפסים. עד כמה אנחנו לא מסוגלים לשום דבר, עד כמה אין לנו כלום, ונשמח בזה.
וככל שנותנים יגיעה ומגלים יותר ויותר שלא מצליחים על ידי היגיעה שלנו, גם מזה נשמח. כי אז כשאנחנו מגיעים לכלל אפס, אנחנו יכולים לקבל עזרה מהבורא בכוחות ההשפעה, בחיבור בינינו, אז נקבל אותם בשמחה, בהבנה שזו ההצלה שלנו ואז נתחיל לעלות. לכן אחרי שהיתה לנו בכנס הצלחה גדולה בשלב שעברנו, עכשיו השלב הוא לארגן את התפילה האמיתית לבורא.
שאלה: בפעם הראשונה הייתה התרשמות כזאת חזקה והלב ממש התהפך, ניסיתי ממש להרגיש כל מושג שנכתב פה. מה זה אומר דבר קטן או גדול, והאם יש לזה משמעות?
נראה לנו שיש דברים גדולים או קטנים, חשובים פחות, חשובים יותר, אבל כולם צריכים להתחבר לכיוון ההשפעה. ולכן צריך להכניס את כולם לתפילה, ומה שנראה לנו ברוחניות דברים קטנים או גדולים, חשובים או לא חשובים, זה הכול לפי ההרגשה שלנו, לפי הבדיקה שלנו, והיא ודאי עדיין מקולקלת, עדיין לא מתוקנת. לכן אנחנו צריכים להתייחס לכל הדברים האלו ששייכים לתיקון שלנו, אפשר להגיד כמעט באותה רמה, באותה דרגת חשיבות.
תלמיד: האם בתפילה יש מצב קטן ?
אנחנו נלמד את הכול ביחד. בירור התפילה זה חלק לא פשוט, ולא קטן בחכמת הקבלה. כי כמו שאנחנו קוראים, אי אפשר להשיג שום דבר אלא בכוח התפילה.
שאלה: מהי התכלית של התפילה?
תכלית התפילה היא להעלות את החיסרון שלנו לדרגה יותר עליונה, ממלכות לבינה, מאיתנו לבורא, שכדי שבזאת נזמין עלינו תגובה. כמו שאנחנו לומדים לפי המדרגות, אנחנו נמצאים בדברים כאלה, נתחיל לגלות אותם, איך אנחנו מעלים ממלכות לבינה חיסרון שנקרא מ"ן. זה חיסרון לקבלת כוחות ההשפעה. ואז נראה תוצאה מהתפילות שלנו, אם הבקשה היא נכונה, אנחנו מקבלים את מה שאנו מבקשים. אבל זה רק בתנאי שהבקשה שלנו תהיה להתקדמות הרוחנית.
שאלה: האם התפילה היא הבנייה של האדם?
אנחנו בונים את התפילה יחד בקבוצה העולמית הגדולה שלנו. אנחנו בונים את התפילה מתוך הפסוקים שקוראים ומתוך האור שמשפיע עלינו. וכל ההתקדמות שלנו זה רק לבקשה, רק לתפילה, רק לשאלה, לפנייה נכונה לבורא. הפנייה הנכונה לבורא פותרת את הכול, לזה אנחנו מגיעים, זה הסיכום של כל העבודה הרוחנית שלנו. זה נקרא "אני לדודי ודודי לי".
שאלה: בכל יום אנחנו משתדלים לבנות את התפילה בעשירייה ובינתיים עוד לא הצלחנו לברר איך לבנות את התפילה, איך לאסוף את הרצון המשותף שלנו, את ההשתוקקות המשותפת.
אנחנו נדבר על הכל, איך אתם צריכים להתחבר ביניכם, כדי שתהיה לכם תפילה אחידה, נכונה. צריכים לעבוד על זה לאט לאט,, אבל טוב שאתם שואלים.
שאלה: כשאני מתפלל עבור העשירייה, האם להתפלל על החיסרון של כל חבר בעשירייה, או להתפלל על החיסרון המשותף של כולנו?
נראה מהפסוקים. אני רוצה שאתם תגלו את זה ולא תשמעו ממני תשובה מוכנה.
שאלה: הידיעה שאתה צריך לפנות לבורא בכל צעד היא קיימת בהבנה ובשכל. אבל אין לי בכלל כוח לפנות לבורא.
תבקש שיהיה לך כוח ואם אין לך כוח לבקש מהבורא, אז תבקש שיהיה לך כוח לפנות אליו. שיהיה לך כוח ושכל לדעת איך לפנות ולמי לפנות. הכול מתחיל מחיסרון, ואם יש לך חיסרון שהבורא בעצם מעורר בך ונקראת "נקודה שבלב", אז ממנה והלאה אתה יכול לפתח את עצמך עד סוף הדרך, עד הדבקות השלמה.
תלמיד: ומה אתה אומר על כך, שכאילו אתה מדבר לעצמך?
לפעמים זה קורה. ואז יש בין האנשים האלו חצי שהם חולים וחצי שהם בריאים.
שאלה: במה תלויה איכות התפילה המשותפת שלנו, כשאנחנו כעשירייה רוצים להתעלות מעל היצר הרע?
היא תלויה בחיבור בינינו. איכות התפילה תלויה אך ורק בחיבור. נגיד אפילו כשאנחנו מתחילים ולא מבינים כלום, אבל אנחנו מאוד רוצים להתחבר, לבקש מהבורא, לפנות לבורא, אז אפילו שאנחנו קטנים, אבל אנחנו מתחברים וצועקים יחד, זה מגיע לבורא. מה שלא כך אם אנחנו חכמים, גדולים, אבל לא כל כך מתחברים בינינו, אז זה לא מגיע לבורא. לבורא מגיעה תפילה שלמה. תפילה שלמה זו צעקה מתוך הלב. תראה איך התינוק מבקש, הוא מבקש דברים חשובים? לא כל כך חשובים, אבל הוא דורש בכל הכוח ואין ברירה אתה חייב לתת לו.
שאלה: קיבלנו כל כך הרבה דברים בכנס, אחד מהם קרה עוד לפני הכנס, זו ההרגשה של מבנה חדש לחלוטין בינינו, מבנה של מסירות, חשיבות, אחדות שלא מהעולם הזה. איך אנחנו בתפילה שלנו עושים את החיבור עם המבנה החדש הזה?
זה יתבהר לאט לאט, אני לא יכול במשפט אחד לתת לכם תשובה. את התשובה אתם תמצאו מתוך הלימוד שלנו היום, מחר, אבל זה יתייצב. זה טוב, כך אנחנו צריכים לראות את הבניה שלנו. כל השאלות של הכנס בזמן הקרוב יצטרכו לקבל מילוי וצורה.
שאלה: האם בדרך לתפילה, נכון לתאר לעצמנו שאנחנו מעל הדעת, וכל הפעולות וכל המחשבות שלנו בחיבור, נותנות לנו תחושות חיוביות. ומה שמביא לפירוד מהחיבור נותן לנו תחושות שליליות?
יכול להיות שאתה צודק, אבל את זה צריכים לבדוק. אני לא הייתי סומך על הרגשות החיוביים והשליליים שלי ולא הייתי מחלק את הדברים לפי הרגשות שלי, לנכונים ולא נכונים.
שאלה: הכול מושג בכוח התפילה. האם זה אומר, שזה כמענה לתפילה, או שהכול מתגלה בתוך התפילה ישר?
זה לא כך ולא כך, אנחנו פשוט צריכים להיות מוכנים למה שהבורא מוביל אותנו. זאת אומרת עד כמה שהוא נותן לנו להרגיש דברים חדשים, כך אנחנו מתקדמים. והעיקר פשוט לזרום בצורה שאתה לא מחייב את הבורא לשום דבר, אלא תן לו לעבוד. אתה רוצה רק דבר אחד, להיות מחובר יותר עם הקבוצה, אחרת אתה לא תרגיש מענה מהבורא.
על מה שהבורא רוצה לדבר אתכם, אתם יכולים להרגיש רק במרכז הקבוצה, ורק במידת החיבור ביניכם. יכול להיות שהוא כבר שולח לכם את העתיד הטוב, אבל הוא נמצא במרכז הקבוצה ואתם עוד לא יכולים להגיע לזה, כי למרכז הקבוצה מגיעים מתי שכולם רוצים להתחבר יחד כאיש אחד בלב אחד ולכן זה מה שקורה.
תלמיד: אז התפילה זה כמו אמצעי לביטול בפני הבורא, יותר מאשר דרישה?
אפשר להגיד שתפילה זה כל ההכנות, הפעולות והפניות שלנו לבורא, הן כולן נקראות תפילה. זה בעצם כולל כל דבר שאנחנו עושים, אפילו שאנחנו לא מרגישים שאנחנו עושים את זה כך. אבל אנחנו עושים את זה לפני הבורא, לפני האור העליון. ובהתאם לכל התנועות שלנו ברגש, בשכל, בכל הפעולות שלנו שאנחנו עוד לא מכירים, שקורות לנו ברצון, במסך, בצמצום בכל האופנים בהתקשרויות בינינו, בכל זה אנחנו משפיעים על האור העליון שהוא בעצמו נמצא במנוחה מוחלטת. אבל כניסת הרצונות שלנו, כניסת הכלים שלנו בהתקשרויות השונות שביניהן, בזה אנחנו מעוררים אותו כל הזמן.
זאת אומרת אפשר להגיד, שהבורא הוא מוחלט, הוא האור העליון שנמצא במנוחה מוחלטת ועל ידי שאנחנו מייצבים לפניו כל מיני צורות התחברות שלנו, אז כשהצורות האלו נעשות יותר ויותר פנימיות, עמוקות, ונמצאות יותר בנטייה לחיבור בשכל, ברגש, בכוח, ביגיעה, אז בזה אנחנו מעוררים את האור העליון הזה שנמצא במנוחה מוחלטת וכך הוא משפיע עלינו.
בוודאי שמכל הפעולות שלנו, העבודה שלנו בבניית החיסרון האמיתי לתפילה, לפניה לבורא, לכוח העליון זה העיקר. לכן דרגת הבינה, דרגת ההשפעה שאליה אנחנו רוצים לפנות, להתקרב, היא בשבילנו החשובה ביותר.
שאלה: אנחנו לומדים שכל המאמצים צריכים להיות מכוונים לקראת חיבור, לקראת גילוי הבורא, ואילו בקטע כתוב שכל המאמצים, כל היגיעה והעבודה צריכים להיות מחויבים לגלות את מיעוט כוחותינו ושפלותנו להשיג את המטרה. איך לכוון את המאמצים לקראת השגת המטרה ולשלב אותה עם המאמצים, כשאנחנו לא יכולים להשיג אותה?
אנחנו צריכים להגיע למצב, שלמרות שאנחנו עושים את כל הפעולות, והן לא מביאות לנו תוצאה נכונה, אנחנו צריכים להבין שאנחנו לא יכולים להגיע לתוצאה שאנחנו רוצים, כי אין לנו כוחות. אין לנו הכנות, אין לנו שום דבר בידיים שבו אפשר להשיג מצב רוחני. אין לנו כוח השפעה, אין לנו כוח צמצום, אין לנו הבנה מה לעשות ואיך להתחבר למעלה מעצמי, למעלה מהדעת. וככה זה בכל מדרגה ומדרגה, "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו" והוא נמצא לא פחות מאיתנו במבוכה אלא, עוד יותר.
ולכן כל העבודה שלנו היא רק לגלות את האפסיות שלנו במצבים שלנו ולהתחיל כביכול כל פעם מחדש. כל פעם לעשות אפס, אני אפס ומה שעשיתי עד כה הוא אפס, חוץ מדבר אחד, "אין חכם כבעל ניסיון". אני מבין שבי אין שום אפשרות להשיג את המטרה, אלא אם אני מתחבר עם החברים ומבקש מהבורא. אם אני מבין שכך אני צריך לעשות, ואם זה קיים בי, אז אני יכול להמשיך. היסוד הוא נכון.
שאלה: אם אנחנו בונים תפילה, אנחנו הרי מדברים על זה שאנחנו לא יכולים לבקש בתפילה משהו שלילי וכאן יוצא כאילו אנחנו צריכים במקביל לבקש בתפילה גם חיבור וגם גילוי, יוצא שאנחנו לא יכולים להתאחד. איך נכון להתייחס לכך שאנחנו לא מסוגלים לעשות כל דבר, איך לעבוד נכון עם הבקשה הזאת?
זה טוב אם נבקש על כל הדברים. האור העליון שמאיר צריך להראות לנו את כול הדברים האלה, אפס כוחותינו, אפס הבנתינו, שפלותנו ואפילו חוסר יכולת לשאול נכון, לפנות נכון לבורא ולבקש ממנו שיעזור לנו לסדר את עצמנו, לייצב את עצמנו, וכך בבקשה נכונה אנחנו כבר מגיעים לדרגה רוחנית. ובכל דרגה ודרגה, אנחנו נצטרך לבקש שוב אותו דבר, שאנחנו לא מסוגלים לעלות, שלא מסוגלים לעשות שום דבר ואנחנו מבטלים את עצמנו כלפיי האור העליון ומבקשים שהוא ישפיע עלינו, שייתן לנו את התנאים ואת הכוחות שלו ורק בצורה כזאת נעלה עוד ועוד. לכן כל פעם לגלות אפס כוחות, אבל בדרגה עליונה יותר, זו בעצם ההרגשה הנכונה, ההשגה הנכונה.
שאלה: במה באה לידי ביטוי התפילה השלמה שלנו בשלב הזה?
באהבת החברים. אנחנו כל הזמן מדברים רק על זה. אנחנו צריכים להבין שרק פנייה נכונה שלנו לבורא תציל אותנו - תביא אותנו למדרגת השפעה. ועכשיו נראית לנו השפעה כרווח גדול בכלים דקבלה שלנו, זאת אומרת, אנחנו מבקשים ממש בצורה לא נכונה. אז איך אנחנו יכולים להפוך את עצמנו לפני שמקבלים כוח רוחני? איך אני יכול לבקש מהבורא כוח השפעה אם אני לא רוצה אותו? על ידי קנאה, תאווה וכבוד אנחנו מרגישים בעשירייה, ואני מייצב את עצמי על ידי העשירייה כך שאני נכלל בהם בכוח הערבות ועל ידי זה אני נכלל בתפילה משותפת שלנו ועליה בטוח הבורא עונה. אנחנו לא יכולים עכשיו מתוך פסוק אחד שקראנו להבין את כל הדברים שאנחנו נכנסו בהם, אנחנו חייבים להמשיך.
קריין: קטע 2, אומר הרב"ש,
"מוטל על האדם כל יום להתפלל, שה' יאיר עיניו, ויכיר את גדלות וחשיבות ה', בכדי שיהיה לו חומרי דלק לתת יגיעה על הכוונה דלהשפיע.
ויש בזה להבחין ב' בחינות:
א. שיהיה לו רצון להשפיע נחת רוח ליוצרו, שזו יהיו כל שאיפותיו.
ב. שיעשה מעשים על הכוונה, שהמעשים יביאו לו רצון, שירצה לעשות מעשים בכדי שיהיה נחת רוח להבורא. כלומר שהוא צריך לעשות מעשים ויגיעות גדולות בכדי שישיג אור וכלי. אור נקרא, היינו שקבל מה' רצון שהוא משתוקק כל היום לעשות נחת רוח להבורא. וכלי נקרא, רצון, כלומר שיהיה לו רצון שירצה להשפיע לה'. וב' אלה הוא צריך לקבל מהבורא. זאת אומרת, הן האור והן הכלי."
(הרב"ש. מאמר 18 "מהו, שהברכה אינה שורה בדבר שנמנה, בעבודה" 1989)
תשאלו רק אם אתם צריכים לעזור לחברים להבין מה כתוב.
שאלה: בהתאם לקטע מה הם המעשים והיגיעות הגדולות שאדם צריך לעשות?
כל הכיוון שלנו להשיג גם את החסרונות הנכונים וגם את המילוי לחסרונות זה בעצם מה שאנחנו צריכים לפתח.
שאלה: חוץ מתפילה בסופו של דבר יש לנו עוד משהו לעשות?
לא. כל הפעולות לפני התפילה הן נכללות בתפילה. התפילה היא בעצם סיכום המאמצים הנכונים מצידנו.
קריין: שוב קטע 2. אומר הרב"ש,
"מוטל על האדם כל יום להתפלל, שה' יאיר עיניו, ויכיר את גדלות וחשיבות ה', בכדי שיהיה לו חומרי דלק לתת יגיעה על הכוונה דלהשפיע.
ויש בזה להבחין ב' בחינות:
א. שיהיה לו רצון להשפיע נחת רוח ליוצרו, שזו יהיו כל שאיפותיו.
ב. שיעשה מעשים על הכוונה, שהמעשים יביאו לו רצון, שירצה לעשות מעשים בכדי שיהיה נחת רוח להבורא. כלומר שהוא צריך לעשות מעשים ויגיעות גדולות בכדי שישיג אור וכלי. אור נקרא, היינו שקבל מה' רצון שהוא משתוקק כל היום לעשות נחת רוח להבורא. וכלי נקרא, רצון, כלומר שיהיה לו רצון שירצה להשפיע לה'. וב' אלה הוא צריך לקבל מהבורא. זאת אומרת, הן האור והן הכלי."
(הרב"ש. מאמר 18 "מהו, שהברכה אינה שורה בדבר שנמנה, בעבודה" 1989)
שאלה: האם תפילת הלב תחייב להגיע למצב של אפס, האם זה אותו דבר לגבי ביטול אמיתי?
התפילה לאט לאט מביאה אותנו לזה.
שאלה: כיצד נשיג תפילה משותפת אם הרצונות והתפיסות שלנו שונות?
לא חשוב. הכול יסתדר, הכול יתייצב על ידי העבודה שלנו. אנחנו רק צריכים להתחיל ואחר כך האור שמשפיע הוא מסדר מאיתנו את הכלי הנכון.
שאלה: מה יכול להיות הקריטריון שהעשירייה מתקדמת בעבודת הבורא?
ככל שהיא מרגישה עצמה באפס כוחות, בחוסר אונים, תלויה בחיבור בין החברים ובאותה מידה היא תלויה בבורא.
שאלה: על מה עליי להתפלל כשאני מבקש בשם החברים שלי?
לבקש לקדם אותם. שכולנו נמצאים בסירה וקודם כל אני מבקש ערבות, שתהיה בינינו הרגשה שכולנו נמצאים בתלות טוטלית זה מזה.
שאלה: האם הבורא נתן לנו גם את גדלותו וחשיבותו של הבורא איפה התפקיד של החברים כאן?
התפקיד של כל החברים לתת תמיכה לכל חבר וחבר כדי שכל אחד ירגיש שהוא נמצא בקשר עם כולם, הוא לא יכול לצאת מהקשר הזה ורק בקשר הזה הוא מקבל התקדמות רוחנית. הגברת הקשר הזה נקראת התקדמות רוחנית. הקשר יהיה בצורה כזאת שנתחיל לגלות שם את רצון העליון. את הרצון אנחנו צריכים בעצם לייצב בעצמנו, זה בנו צריך להיות, הבורא מתגלה בנו, בוא וראה. הוא מתגלה בנו מתוך זה שאנחנו רוצים להגיע לצורת ההשפעה בינינו לצורת החיבור בינינו כך שנרגיש את התכונה הזאת. מי זה הבורא? הוא מתגלה בינינו ככוח השפעה, ככוח החיבור, ככוח האהבה, זה נקרא בורא, בוא וראה. אז תעשו אותו ותראו שהוא קיים.
שאלה: מה ההבדל בין נחת רוח לבורא לבין השפעה לו?
זה אותו דבר. עכשיו אנחנו לא יכולים לחלק, לעשות דיפרנציאציה בין יחסים כאלו או אחרים כלפיי הבורא. יש רק דבר אחד, לבקש על החיבור בינינו כדי שנוכל לעשות נחת רוח לו.
שאלה: מה קורה ללב כשהוא מסתגר מהבורא ולא רוצה לדבר איתו, מה זו התקופה הזו?
מתפללים, מבקשים, בוכים. בעיקר מקנאים בחברים שיש להם את זה ולי אין. אז אני מעלה את עצמי לתפילה. "קנאה, תאווה וכבוד מוציאים אדם מהעולם", זאת אומרת, אני צריך לראות איך הם מתפתחים, גם את זה אני צריך. בלי קנאה, תאווה וכבוד שאני מגלה שגם אני מתפתח, גדל, אני לא אגדל. כי "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו", אני צריך גם את האגו שלי גדול. אתם עוד תלמדו כמה את הדברים האלה הבורא ברא הכול בצורה הכרחית, מאפס. כי לא היה על מה להסתכל וממה לקחת דוגמה, רק מתוך הרעיון שלו לברוא איזו מציאות שלא תהיה כמוהו, זאת אומרת הפוכה ממנו במשהו, אבל הוא יבין, ירגיש, וישיג אותו, את הבורא, זאת אומרת הוא יהיה כלול מכל התכונות של הבורא, המחשבות, הרצונות, וכן הלאה, ובכל זאת יתקיים מחוץ לזה. כי ברוחניות מה שבהשגה היא דבקות, אז מתוך הדבקות נעלם מי שצריך להיות משיג. לא, כאן לא, אומנם הוא משיג אבל חייב להיות גם הפוך, ומדבר והיפוכו כך כל אחד ואחד צריך לראות את הצורה שלו הסופית.
לכן כשאנחנו גדלים גם באגו שלנו עוד ועוד, וגם בכוח ההשפעה שלנו עוד ועוד, זה הכרחי, ומה יצא בסוף? קו אמצעי בין שניהם, ואנחנו כלולים גם לזה וגם לזה, לכן האדם הוא מי ש"דומה" לבורא, רק דומה.
שאלה: הבורא מרגיש את לב האדם, מדוע צריך את הפעולה הזאת לבנות תפילה?
כי בלי חיסרון אנחנו לא יכולים להרגיש שום דבר, לכן התפילה מבטאת את החיסרון שלנו הנכון בדרך, לכן אנחנו חייבים להגיע למצב שאותו אנחנו צריכים לגלות כנכון, שאני נמצא מול הבורא, ואני יחד עם זה מרגיש את הבורא, ויש בי את כל התכונות וההכנות שאני הכנתי כדי להיות עימו בדבקות, דבר והיפוכו.
קריין: קטע שלישי, אומר הרב"ש.
"העיקר הוא התפלה. היינו, שהאדם צריך להתפלל לה', שיעזור לו ללכת למעלה מהדעת. כלומר, שהעבודה צריכה להיות בשמחה, כאילו כבר זכה לדעת דקדושה. ובאיזו שמחה היתה אז עבודתו, כמו כן הוא צריך לבקש מה', שיתן לו את הכח הזה, שיהיה בידו ללכת למעלה מדעתו של הגוף.
כלומר, אף על פי שהגוף לא מסכים לעבודה זו בעל מנת להשפיע, רק הוא מבקש מה', שיהא בידו לעבוד בשמחה, כמו שמתאים למי שמשמש מלך גדול. ואין הוא מבקש מה', שיראה גדלות ה', ואז הוא יעבוד בשמחה. אלא הוא רוצה, שה' יתן לו שמחה בעבודה דלמעלה מהדעת, שיהיה חשוב אצל האדם, כאילו כבר יש לו דעת."
(הרב"ש. מאמר 12 "הנרות הללו קדש הם" 1991)
שאלה: אנחנו אומרים שאין אור בלי כלי ובכל יום אנחנו מבקשים את ההשפעה, כלומר את האור, אבל אנחנו לא יכולים להרגיש מה זה, אולי במקום זה אנחנו צריכים לבקש חיסרון להשפעה, כלומר במקום זה כלי?
חיסרון להשפעה זה יפה, כן, תבקש, אבל אם אין לך חיסרון לחיסרון להשפעה, בכל זאת אתה צריך קודם כל להשתדל למצוא את זה בין החברים, בכל הכלי העולמי שלנו, ואז כשאתה מתפעל מהם, ככל שאתה מעריך אותם, בהתאם לזה אתה יכול להתקדם לחיסרון הנכון, ואפילו לבקש מהבורא שייתן לך אותו.
תלמיד: אם אני מרגיש אפס עד כדי כך שאני לא מסוגל לבקש, מה אני יכול לעשות?
אתה תכנס בין החברים ותתאר לעצמך שאתה כמו תינוק על ידיים של אימא, שהוא לא צריך שום דבר, רק להיות על הידיים שלה, כך אתה תתבטל כלפי החברים כאפס ממש, ואז אתה תראה שאתה תתחיל לספוג כל מה שיש בהם, אתה תהיה יותר חכם מהם, וגם כוחות תקבל יותר מהם. העיקר זה לבטל את עצמו, ואתה תראה עד כמה שזה לא פשוט, קשה, אבל אז יהיה לך מקום לתפילה.
שאלה: התפילות הן מחשבות מילים או פעולות, על פי זה איך אנחנו בונים תפילה?
תפילה זה חיסרון. תפילה זה העלאת חיסרון, העלאת מ"ן, זה נקרא "תפילה", ואנחנו צריכים להבין את זה ולממש את העלאת התפילה, העלאת החיסרון.
שאלה: שלב הביניים בעבודה שלנו הוא כשאנחנו מגיעים למצב שבו אנחנו לא רק רושמים את מה שעובר עלינו, אלא הופכים לסיבה למצב שעובר עלינו, האם זה נקרא תפילה?
אני ממליץ להרגיש את הדברים, את המילים האלה כמה שאפשר יותר פנימה בהרגשה ולא בשכל. אני מבין שלמתחילים אין עדיין מבחר רגשות והם לא יכולים להתחיל לעבוד איתם, אבל בכל זאת שתבינו שכל חכמת הקבלה מדברת על הרגשות של האדם. כי אנחנו מדברים על הרצונות שלנו, וכל מה שיש בנו זה קודם כל רצון, בעד נגד, טוב, רע, לא חשוב מה, אבל רצון. ורק לאחר מכן בא השכל כדי לעשות כל מיני קשרים בין הרצונות. וכך שהוא עושה את ההחלפה הזאת בין הרצונות כל פעם בצורה זו או אחרת, מתוך זה אנחנו מתחילים להיות יותר חכמים, מתחברים בינינו.
זו כל המהות של החיים, מידת הקשרים שיש בין החלקים, והקשרים הם פשוטים, פלוס מינוס כמו שאנחנו יודעים, כמו במוח, כמו במחשב, בסינפסות האלה. אבל כמות החיבורים היא עצומה ולכן היא מביאה לנו בסך הכול הרגשות של שכל, רגש, כל מיני פעולות, כל מיני נתונים, בסופו של דבר אנחנו מרגישים. כל אחד ואחד שנמצא סביבו עולם, וזה הכול לא סביבנו זה הכול בתוך מוחנו, מתוך ההתקשרויות האלה של הרצונות הקטנים שבנו. עוד נבין ונגיע לזה מתוך העבודה שלנו.
שאלה: העשירייה שלי אף פעם לא התפללה, ואחרי הכנס הזה כולנו הבנו את החשיבות של תפילה והתאהבנו בזה. אנחנו עשרה אנשים, יש לנו עשר בקשות שונות, איך אנחנו מגיעים לתפילה משותפת?
אנחנו נדבר על זה עוד מעט. לא בגלל התשובה אליך אלא בתור נושא בפני עצמו, איך מגיעים לתפילה. תפילה יכולה להיות "תפילת יחיד" ו"תפילת רבים". שניים זה כבר רבים. ואיך להגיע לתפילת רבים זו בעיה, צריכים לממש את זה, זה לא פשוט, אבל זו המטרה שלנו. ברגע שיש תפילת רבים, שניים, זהו, הבורא כבר שומע.
שאלה: בקטע הזה הרב"ש כותב ש"אף על פי שהגוף לא מסכים לעבודה זו בעל מנת להשפיע, רק הוא מבקש מה', שיהא בידו לעבוד בשמחה". אז אם הגוף לא מסכים ואני באמת לא רוצה לעבוד בשמחה, איך הבורא יענה על התפילה הזאת?
ואתה בכל זאת משתדל לעשות. ואז מבקש על זה שתהיה לך שמחה, מבקש על זה שתוכל להתחבר עם האחרים. אף על פי שהלב לא רוצה, אבל אתה עושה את זה, אומר את זה, וכביכול מבקש שזה יקרה. אומנם זה כביכול, כי הרצון לא נמצא שם, אבל אתה מבקש שזה יקרה. תנסה ותראה אם זה עובד או לא עובד.
תלמיד: אז אני פשוט צריך לחייב את עצמי לרצות את מה שאני לא רוצה?
אתה חשבת פעם שזה ילך לפי הרצון שלך? זה לא ילך אף פעם לפי רצון אלא על ידי צמצום הרצון וכוח המסך, זאת אומרת פעולה נגד הרצון, ולמעלה מהרצון אתה תתחיל לגלות את כוחות ההשפעה שלך, שתקבל אותם מלמעלה, ותוכל אז להפעיל את עצמך בצורת ההשפעה, בדומה לבורא. ולא אחרת.
אם אתה היית רוצה להשפיע, באמת רוצה להשפיע, אתה היית רוחני לגמרי, מה שנקרא "מלאך". מלאכים זה כוחות, אין להם רגש, אין להם שכל, הם רק מבצעים את פקודות הבורא.
שאלה: אם כן, איך מגיעים לתפילה מכל הלב?
אתה רוצה שהלב שלך ישתנה ויבין את הגדלות והחשיבות של כוחות ההשפעה, כוחות החיבור, זה נקרא "הלב מבין", ואז אתה תוכל להשפיע. למה? כי זה חשוב. כי זה הבורא ואני רוצה להיות דומה לו. ואני לא יכול אף פעם להיות כמוהו שאני ארצה את זה מעצמי, אלא אני ארצה לעשות כאלה תיקונים על הרצון האגואיסטי שלי, כדי שהרצון הזה יבין שזה מה שחשוב וירצה לעשות על עצמו גם צמצום וגם מסך וגם אור חוזר. זאת אומרת כוח השפעה למעלה מעצמו בניגוד לעצמו, יעשה את זה.
שאלה: בסופו של דבר זו איזו בקשה שבטוח מקבלת מענה מהבורא?
אני מקבל תשובה מהבורא כשאני מבקש ממנו להיות דומה לו. להיות אדם.
שאלה: התפילה האישית היא לבקש להרגיש את הצורך להתפלל עבור החברים שלי למרות שאין לי תחושה לזה?
ודאי. אתה מבין שזה מה שחשוב ולכן אתה מבקש מהבורא שתהיה לך תכונה כזאת. אף על פי שאתה לא מרגיש בה צורך ממש בעצמה. צריכים להתחיל מדברים שאין לנו בהם שום הרגשה ושום הבנת החשיבות. אבל לאט לאט, מפני שמקובלים אומרים, אני מסתכל עליהם ואני עושה. למה? כי אנשים שאני מכבד אומרים לי שזה חשוב, ומזה אני מתחיל לעבוד. כך אנחנו עושים גם בעולם שלנו.
שאלה: למה זה חשוב להיות בשמחה כשאתה נמצא בעבודה? בעולם הזה, בעולם שלנו, אני מתאמן כי אני רוצה לצבור שריר, אבל אני לא אוהב להתאמן זה לא מביא לי שמחה להתאמן, זה לא משמח. אז אנחנו מדברים על סוג אחר של שמחה?
אנחנו מדברים על שמחה מכך שאני יותר קרוב לבורא. מאיפה אני לוקח שמחה? מזה שהבורא נעשה חשוב בעיניי. מאיפה הוא נעשה חשוב בעיניי? מזה שאני מתפעל מהקבוצה שמכבדת אותו. מתוך זה הבורא נעשה גדול בעיניי.
שאלה: איך אנחנו יכולים להשתמש בכוח הקבלה בעבודת הביטול, איך האהבה בינינו יכולה לבנות את המסך, ואיך אנחנו יכולים להשתמש בכוח הקבלה כדי להעצים את העבודה שלנו?
בלי כוח הקבלה אנחנו לא יכולים לעשות שום דבר, מפני שקודם כל אנחנו נבראים ולכן כוח הקבלה זה היסוד שלנו. רק כוח הקבלה עוזר לנו להידמות לבורא. אבל הבעיה היא לא ברצון לקבל, בכוח הקבלה, אלא בכוונה לטובת מה אני משתמש בכוח הקבלה שלי. אם אני אשתמש בכוח הקבלה שלי בעל מנת להשפיע אז אני אהיה לגמרי דומה לבורא. אם אני אשתמש לטובת עצמי אז אני אהיה הפוך מהבורא.
הכול נמדד לא לפי כוח הקבלה אלא לפי הכוונה, לטובת מי אני עושה את זה. לזה אנחנו צריכים לשים לב, הכוונה היא העיקר. הרצון לקבל בעצמו הוא לא רע, הוא חומר הבריאה, אבל את מה שאתה בונה מהחומר הזה זה כבר נקרא כוונה, למה אתה מתכוון.
שאלה: מה עוד חסר לנו כדי שהתפילות שלנו יתקבלו?
את זה אנחנו לומדים. אתם צריכים לדון בזה במשך היום, מחר, מחרתיים, עד שהתפילות יתקבלו. ולחבר לחבר עוד פרטים ועוד דברים, אבל בסך הכול הכול מושג בתפילה.
שאלה: לא ברור מה מקבלים מתוך המאמצים לחיבור ומה מקבלים מפניה לבורא? נראה שעל ידי ביטול, קנאה, תאווה וכבוד, אדם מקבל כל מה שהוא צריך כדי להתקדם בדרך.
תתקדמו.
תלמיד: אז מתי פונים לבורא?
מלכתחילה פונים לבורא ואחר כך חושבים באיזו צורה נכונה אנחנו יכולים לפנות אליו. למה התפילות שלנו לא מגיעות אליו, מה עוד אנחנו צריכים להוסיף לפניה שלנו, וכך מתקדמים.
תלמיד: כשפונים לבורא זה יוצר הפרדה בין הבורא לקבוצה. אני מרגיש שיש קבוצה, יש בורא, ואני מבקש תעזור לי להסתדר איתם.
שיהיה כך, מה רע בזה?
תלמיד: זה לא הופך לאחד, הרי בורא וקבוצה זה אחד, הפניה עצמה יוצרת איזה חיץ?
נכון מאוד. למה זה צריך להיות כאחד אם אתם כאלו עדיין?
תלמיד: כי אנחנו שואפים שהתפילה תקרב אותנו לאחד.
אתם שואפים שהבורא יתלבש בתוך הקבוצה. אבל מה אתם עושים מהקבוצה כדי שהיא תהיה דומה להתלבשות הבורא, מתאימה לו? על זה תעבדו.
תלמיד: איך התפילה יכולה להיות יותר קרובה לתפילה נכונה, שהיא באמת מקרבת את הקבוצה להיות אחד עם הבורא?
אם תחשבו על זה וזאת ממש תהיה השאלה האמיתית שלכם אתם תצליחו. אני לא יכול לענות לכם על זה, כי אתם צריכים לגלות את החיסרון הזה.
שאלה: אמרת שצריך קודם להתכלל בקבוצה לפני שמעלים תפילה. איך אני יכול לבדוק האם אני באמת מחובר לקבוצה כדי שהתפילה לא תהפוך לשיחה עם עצמי?
האמת שתמיד מה שאדם רוצה, מבקש, מדבר, תמיד זה לבורא, אפילו שהוא רוצה לדבר עם עצמו בכל זאת הוא מדבר עם הבורא. אבל איך אנחנו הופכים את השיחה שלנו לבורא, בזה שאנחנו מחברים לכל השיחות שלנו, לכל המאמצים שלנו מטרה, "מה אני רוצה להשיג". זה העיקר שמפריד בין שיחה לפניה לבורא, מה אני רוצה מזה.
אם אני פונה לבורא מפני שאין לי כוח, אין לי שכל, אין לי כלום, ויחד עם זה אני שמח שיש לי למי לפנות, כי זאת המטרה, המטרה שלנו לא לקבל מהבורא ולסדר את עצמנו כמו שאנחנו רוצים, המטרה שלנו היא להישאר בקשר עם הבורא כל הזמן. אמנם אני רוצה לקבל תשובה על העלאת מ"ן, אבל שהוא תישאר כחיסרון וכל הזמן אני אהיה בקשר הזה עם הבורא, שחוט הקשר הזה יישאר.
זה לא שאני מקבל ממנו משהו ואומר, "תהיה בריא אני הלכתי", לא, אני רוצה כל הזמן להישאר עמו, להוסיף בקשר בינינו מצידי עוד חיסרון, וממנו עוד מ"ד. אני רואה ביכולת שלי כל הזמן להיות מחובר עם הבורא הזדמנות מיוחדת, נצחית. ואני כל הזמן רוצה לחדש את ההזדמנות הזאת, אני כל הזמן רוצה שהיא רק תגדל עוד ועוד, שחוט הקשר שלנו יישאר, יגדל, יתרחב. אני רוצה שהתפילה, החיסרון יישאר לנצח, שכל הזמן אני אוכל לפנות לבורא וכל הזמן אני רוצה לקבל ממנו תגובה. כי לא חשוב לי בעצם מה שאני מבקש ומה שאני מקבל, אלא שאני קשור אליו, למי אני פונה זה העיקר.
לכן אנחנו צריכים לשים לב בעבודה שלנו לתפילה, עד כמה התפילה בעצמה, עם מי אני מדבר זה מה שחשוב, ומה אני אומר זה לא חשוב. הבורא מבין אותנו בלי שנגיד איזו מילה, כי הוא בעצמו בונה בנו חיסרון, אז מה יש לו לשמוע מאתנו. אבל אם אני רוצה להשתמש בהזדמנות להתקשר אליו, שזה מה שאני רוצה, אז לא חשוב לי כל כך עם איזה חיסרון אני פונה, לא חשוב לי מה הוא עונה, אם אפשר כך להגיד, אלא חשוב לי שאני קשור אליו, שיש בינינו קשר הדדי, דו סטרי, זה מה שחשוב.
שאלה: אחרי כל שיעור אנחנו עושים סיכום לשיעור, עוברים לתפילה, אחד החברים רושם ואחרים מבטאים את התפילה שלהם, כך אנחנו בונים את זה. האם לפני שאנחנו עושים את זה אנחנו צריכים לעשות סדנה ולברר מה העשירייה שלנו צריכה דווקא עכשיו כדי להתקדם בהתאם למצב שבו אנחנו נמצאים, לברר את החיסרון הזה, ורק אחר כך לעבור לבקשה אחת, ואז אולי זאת תהיה הבקשה שעליה אתה דברת?
תמשיכו, אין לי מה לענות רק דבר אחד, תמשיכו ותצליחו.
שאלה: אמרת שבזה שאדם מבטל את עצמו הוא מקבל את הכוחות של החברים. האם אפשר להתבטל לפני החברים מתוך כוונה לקבל מהם כוח להתחבר, או שצריכה להיות כוונה אחרת לביטול?
למה לא, אם אני רוצה לקבל כוח השפעה לשם כך באתי לקבוצה, לשם כך אני מתקשר לבורא. זאת כל העבודה שלי כדי לקבל כוח השפעה, בזה אני יכול להידמות לבורא, להתעלות על עצמי, לעשות צמצום, מסך, אור חוזר. ודאי שאנחנו רוצים לקבל כוח השפעה, ולכן אנחנו מגיעים לערבות ולכל מה שצריך.
שאלה: הרבה פעמים בברור התפילה האדם מגיע למצב שהוא מייצב את חוט קשר בינו לחברים, לבורא, לאין עוד מלבדו מקדימה מאחורה, ואז לא נשאר לו כלום חוץ מלהודות על זה שהוא פונה לבורא, נמצא אתו באיזה שיח, והוא נעצר.
למה זה לא טוב?
תלמיד: אבל הוא נעצר, במה להמשיך?
הוא בזבז את כל החיסרון שלו.
תלמיד: כן.
אבל החברים שלו גם נמצאים באותה הרגשה, בשבילם הוא לא רוצה לעבוד?
תלמיד: זה בשבילם, אבל השיח הזה מגיע למצב של מיצוי, שאתה מודה על עצם זה שיש לך את הקשר, את הפניה ואת הדיבור הזה עם הבורא.
אבל אין קשר, אתם לא מגלים את הבורא עדיין.
תלמיד: לא מגלים אבל נמצאים באיזו פניה.
אבל הפניה היא לא הסוף, איפה עניית התפילה, למה אתם לא דורשים ממנו שיענה לכם? הוא צריך לענות בזה שהוא מתגלה בכם, בצורה כזאת אתם מקבלים תשובה ממנו.
תלמיד: למה הוא לא צריך לענות לנו בזה שהוא נותן לנו יכולת לפנות אליו, למה זה לא מספיק?
כי זה לא מספק את הכלים, לא ממלא את הכלים שלכם ושלו.
תלמיד: יש הרגשה שזה כאילו ממלא כשאתה מודה על זה.
אתם תראו שזה לא כך. אתה לא יכול להנות לבורא אם אתה לא מקבל ממנו והוא לא יכול להנות לכם אם הוא לא מקבל מכם. ההרגשה הזאת, הקשר הזה צריך להיות הדדי, "אני לדודי ודודי לי". זה עוד יתפתח, אבל בינתיים זה יפה.
שאלה: הוא כותב בתחילת הפסקה שהעיקר זה התפילה. שמעתי שאמרת שהתפילה היא סיכום של כל המאמצים שלנו. מה הם המאמצים שאנחנו צריכים לעשות?
בחיבור בינינו ובפנייה לבורא.
תלמיד: בצורה פרקטית. אנחנו בעשירייה מתפללים שיותר חברים יגיעו לשיעור בוקר. המאמצים האלה מתחלקים לשניים, פעולות פרקטיות שאנחנו צריכים ביחד לעשות ולהגיד, "זה המאמץ שאנחנו עושים", ואחרי זה השלב של התפילה שאז נוצרת התפילה המשותפת?
כן.
שאלה: מה זה אומר שהבורא מופיע ומתגלה בנו, איך זה מורגש?
אני לא יכול להעביר לכם את ההרגשה הזאת. אתם צריכים להרגיש את הבורא כשדה שממלא את הכול וקושר אתכם יחד וממלא את כל האוויר. אין מילים לתאר את זה. וצריכים לעשות מאמצים. לא כדאי להעביר לכם את ההרגשה הזאת כי זה מוחק את המאמצים ולכן מקובלים מאוד נזהרים לתת כאלה דוגמאות לתלמידים.
שאלה: איך מתפללים להיות כמו הבורא אם אנחנו לא יודעים מה זה?
אנחנו יכולים לתאר לעצמנו מה זה מתוך זה שזה טוב ומיטיב וכוח השפעה, כוח אהבה, ולכן בצורה כזאת כבר מספיק לנו לתאר אותו ולהתפלל אליו.
שאלה: נאמר שהתפילה היא חיסרון. ואם לאדם חסרה הכרחיות איך הוא יכול לרצות ולבקש דברים גבוהים של רוחניות?
בכל זאת אפשרי. אני מבין כמו שכתוב "אם אין קמח אין תורה", אבל אין מה לעשות. צריכים אנחנו בכל זאת להשתדל לעלות את עצמנו קצת יותר.
שאלה: איך להבין את המדרגה הבאה שלנו שאליה אנחנו פונים, כדי לקבל את התשובה של הבורא?
אני לא יודע באמת מה לענות על הרבה שאלות שלכם. כי הכול נובע מתוך מאמץ קטן שאנחנו צריכים עכשיו לעשות, ואחרת לא נצליח. אתם רוצים לקבל תשובה לפני שמשתדלים להגיע לפיתרון ואני לא רוצה לתת לכם תשובה. כמו כיתה בבית ספר, אם המורה מספרת לכם כל מה שיהיה בפיתרון אז מה התועלת מהשיעור? לכן צריכים לעשות קצת יותר מאמצים ולהשתדל להשיג.
תלמידה: מה זה אותם המאמצים שאתה מדבר עליהם?
המאמצים שאני מדבר עליהם בעיקר בחיבור בינינו, ומתוך החיבור בינינו לפנות לבורא. כמו שאנחנו קראנו, אם אדם רוצה לפנות לבד, אז כאילו הורס את הכול במקום לבנות. ושואל את עצמו אחרי כמה זמן, אפילו אחרי כמה שנים אולי, למה אני לא מצליח? אתה לא מצליח מפני שאתה לא מתקשר אפילו במשהו לחברים ומתוכם אתה מעלה את החיסרון, יחד איתם. ולכן כל אחד שיושב שם באיזה מקום, במשבצת כמו שאנחנו רואים על המסכים, כל אחד כך יושב לבד. אם הוא ישאר לבד בפנים, לא פיזית אלא פנימית, אז לא יצליח בהשגה רוחנית. ישאר ככה בנשמה לא מתוקנת, במשבצת שלו.
שאלה: איך לקחת בחשבון, נכון את החסרונות של העשירייה?
להשתדל בכל הכוח לעזור להם להתחבר. פשוט, בכמה שאתה יכול.
(סוף השיעור)