שיעור הקבלה היומי9 אוג׳ 2021(בוקר)
שיעור בוקר 09.08.2021 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
ביטול כהכנה לעיבור - קטעים נבחרים מן המקורות
אנחנו יודעים, רואים, מרגישים, איך אנחנו משיעור לשיעור פותחים עוד ועוד פרטים בשלבי התיקון, וכך זו הדרך שלנו כשמתקדמים. לכן מאוד חשוב להיות בעקביות בכל התהליך שאנחנו עוברים. מה שאני רוצה להגיד היום, לשים לב, מי שמסוגל ומי שעוד לא מסוגל, אבל בכל זאת, שעיבור מתחיל מתי שאנחנו לא רוצים את העיבור, לא רוצים להתכלל בעליון. בעליון כל אחד ואחד רוצה להתכלל. גם תינוק רוצה להתכלל באימא כגוף חי יותר גדול שממנו הוא מקבל הזנה, אלא העיבור הרוחני הוא מתחיל לא מהפעולה עצמה אלא מהכוונה.
פעולה ודאי שצריכה להיות קודמת לכוונה, אנחנו מתאספים, בונים עשירייה, יחסים בינינו, משתדלים להתקרב בינינו, נראה לנו שאנחנו כבר איכשהו מקושרים, אבל מה שאנחנו חייבים כאן להוסיף לנטייה שלנו, זה שאנחנו עושים את זה כדי לשמח את הבורא, "לעשות נחת רוח ליוצרו" מה שכתוב. זה כאן עיקר המרכיב, שכל פעולה ופעולה שאני עושה בנטייה שלי לחיבור, להתכלל בעליון, להתחבר עם החברים, זה הכול כדי לשמח את העליון, את הבורא. וזה שדיברנו בכמה ימים אחרונים ש"מלא כל הארץ כבודו" ואנחנו צריכים להתכלל בו, שאנחנו בעצם בזה חוזרים למציאות האמיתית, זה נכון, אבל השאלה היא רק מה אנחנו רוצים שייצא מזה, מהי המטרה.
הפעולה שלנו היא תהיה פעולה שלמה אך ורק אם אנחנו מחברים לנטייה שלנו את הכוונה, ואת הכוונה הנכונה, כי היא בעצם עוטפת את כל המאמצים שלנו, זאת אומרת שאנחנו בזה רוצים לעשות נחת רוח לבורא. לא כי הוא גדול, מלא עולם, אין עוד מלבדו, ואנחנו נכללים בו, אלו נטיות אגואיסטיות, אותן אנחנו גם צריכים לעבור. אבל אחרי שאנחנו מתארים לעצמנו את התהליך הזה ואיך אנחנו נכללים בו, אחרי זה אנחנו צריכים בעצם להגיע למצב, מה אני רוצה מזה באמת, האם להתכלל בעליון, למצוא שם מקום להסתתר, נוח, טוב, בטוח, יפה? לא. כאן מתחיל להיות הבירור כבר בכוונה. אני רוצה לעשות בפעולה הזאת נחת רוח, לגרום נחת רוח לבורא, ולכן אני רוצה להתכלל בו, אני רוצה להכניע את עצמי כלפיו, וזה העיקר. זאת אומרת, מדברים על טיב, על תוכן הביטול שלי כלפי הבורא. ואז באמת העובר שאני רוצה לבנות, להתקיים בו, הוא יהיה עובר רוחני.
בחיבור שלנו בינינו, בהתכללות שלנו בבורא, כמה שאנחנו משתדלים לעשות הכול ממש במסירות נפש, עדיין חסרה בזה כוונה נכונה, רוחנית, שאני עושה את זה אך ורק כדי לעשות לו נחת רוח. ואז אנחנו באמת יכולים להגיד שנמצאים בשלבי ההתקדמות להיות עובר.
שאלה: הנטייה שלי היא אגואיסטית, מאיפה תצמח בי הכוונה?
זה יצמח, מאיפה שהכול צומח.
תלמיד: מה היא התוספת מצדי כרגע, תוספת מלאכותית?
ככל שאנחנו משתדלים ומשתדלים להתבטל כלפי מה שאנחנו קוראים לו "הבורא", שלא רואים ולא מרגישים מי הוא ומה הוא, אבל ככל שאנחנו עובדים בכל זאת כלפי החברים ומהחברים חושבים שנגיע לאותן הפעולות לבורא, בדרך אנחנו מגלים שחסרה לנו כאן כוונה נכונה. אחרת, מה אני רוצה? אני רוצה להיכנס לתוך העליון כחתיכת בשר, שטוב לי להיות בו. הוא גדול, הוא חזק, הוא הכול, שם אני אמצא את המקלט שלי, ומה יכול להיות יותר טוב. זה עיבור וזאת פעולה של חתיכת בשר, זאת אומרת, של מה שיש לנו בעולם הזה בדרגת חי, שרוצה להידבק כתינוק לאימא. הוא לא חושב על אימא, אין לו בזה שום עניין, אלא מרגיש וחושב מה לעשות רק מתוך הרצון האגואיסטי שלו.
כשאנחנו משתדלים לעשות כאלו פעולות כלפי הקבוצה וכלפי הבורא, אנחנו מתחילים להרגיש שיש לנו כאן הכרחיות להוסיף כוונה. לא שיהיה לי טוב ולכן אני רוצה להיות עובר, אלא אני רוצה להשתייך לעליון כדי לגרום לו נחת. זה מגיע. מסדר המדרגות, מהשתלשלות המדרגות מלמעלה למטה, כשאנחנו משתדלים לעלות בהן ממטה למעלה, אנחנו מגלים שצריך לעשות גם את זה.
תלמיד: כל עוד יש בי נטייה למצוא בעליון מקלט, מסתור?
גם טוב, זה הולך בצורה טבעית. לא לעשות בירורים כאלה שאנחנו בינתיים לא מבינים בהם. אני רוצה להקדים תרופה למכה כאילו. זאת אומרת, אני מספר לכם שאחרי שאנחנו מתקדמים וחושבים איך להיות חלק בלתי נפרד מהעליון, להיות בו כעובר, אחרי המעשים שאנחנו משתדלים לעשות, אנחנו צריכים לגלות מה עם הכוונה.
אנחנו רואים שהכוונה שלנו היא ודאי על מנת לקבל, אלא בשביל מה אני עושה את זה כלפי החברה, כלפי הבורא? כאן זה בדיוק המקום שבו אנחנו מתחילים לטפל בפעם הראשונה בטיב הכוונה. שאני עושה את זה לא לטובת עצמי, למרות שזה טוב לי ואני רוצה כל כך, כי מה יכול להיות מקום יותר בטוח, דבר יותר נעלה מלהידבק לעליון, אלא אני עושה את זה כדי לעשות לו נחת רוח. בפעם הראשונה כאן אנחנו מתחילים לרכוש, לממש כוונה על מנת להשפיע נחת רוח. בואו נתחיל לחשוב, איפה זה נמצא לפנינו, איך אנחנו לאט לאט עוברים אליה.
תרשמו את זה, תחשבו על זה ותשאלו על זה. אומנם אנחנו עוד לא גמרנו עם הנטייה לעיבור, עם הנטייה לשייך את עצמנו לאין עוד מלבדו, לטוב ומטיב, כי זה כביכול דרגת חי, כמו חתיכת בשר שרוצה להידבק באימא שלו, אבל שיהיה לנו בכל זאת גם השלב הזה, שכבר ייפתח קצת.
שאלה: הבנתי שאנחנו צריכים להתכלל בבורא לא כחתיכת בשר שלא חושבת על אמו, אלא בשביל לעשות לו נחת רוח. מאיפה לקבל שכל של הבורא, כדי להתייחס אליו ברמה שלו?
זה בכלל לא שייך לך, זה לא העניין שלנו. אנחנו צריכים לפעול מתוך המקום שלנו, תמיד לפי המקום שלי אני מתייחס לעליון. כמה שאני מסוגל, כמה שאני יכול, אני מסדר את עצמי, כמו תינוק כלפי אימא, כך אני צריך לייחס את עצמי לעליון, רק בכוונה, כדי שאימא תיהנה ממני, זה כל העניין.
זה ההבדל בין הדבקות הגשמית והדבקות הרוחנית. אנחנו נראה את זה, לאט לאט, אני לא רוצה לרוץ, כי ייצא בלבול. אני רק אומר לכם, חשבנו שכל השלבים עד כה הם שאנחנו רוצים להידבק לעליון, כמו שסיפרתי אתמול, שאנחנו צריכים לתאר שאין עוד מלבדו, שכבודו מלא עולם ואנחנו כולנו צריכים להידבק בבורא, שהוא ממלא את הכול ואז מה יש לי לעשות? רק להידבק למי שממלא את הכול ושולט על הכול. זה נכון. אבל אנחנו צריכים גם לשייך לזה את הכוונה שלנו, בשביל מה אנחנו עושים את זה. ודאי ששם זה המקום הכי בטוח, ודאי ששם כל התענוגים, כל המילויים, כל המטרות, הכול שם, אבל מה שאני רוצה בזה זה שאני עושה בזה נחת רוח לו.
מהנקודה הזאת והלאה, למרות שאנחנו עוד לא מממשים אותה, אבל נגיד, מהנקודה הזאת והלאה אנחנו נתחיל לספור דרגות רוחניות, מדרגות. עד כמה אנחנו יכולים עם האגו שלנו להידבק בבורא ולעשות מהאגו שלנו דווקא כוונה נכונה, כוח נכון, לגרום לו נחת רוח בזה שמבטלים את האגו שלנו, ואפילו הופכים אותו ל"הנותן", כמו הבורא. בזה שעל פני האגו אני חושב עליו, כך אני גורם לו נחת רוח ומשיג את הנרנח"י שבנשמה שלי.
נעבוד על זה, לא עכשיו, אלא בהדרגה. תקבלו כל יום ויום מנה חדשה ונשתדל לעבוד עליה.
שאלה: כשאנחנו בונים כוונה על מנת להשפיע נחת רוח לבורא, אנחנו תמיד אומרים שאנחנו יכולים לפנות אליו רק דרך העשירייה. באיזה אופן אני יכול לכלול את העשירייה בתהליך הזה?
זה שאני מקווה לעשות נחת רוח לבורא, זה יכול להיות אך ורק בזה שאני גורם להתחברות, להתלכדות יתר בעשירייה. במה אני יכול לגרום נחת רוח לבורא? מה חסר לו שעל ידי זה אני אגרום לו משהו טוב? רק על ידי זה שאני אגרום לחיבור יתר בין החברים. אנחנו צריכים לחשוב על זה, זה צריך להיות אצלנו דבר חי, שאין לי אפשרות אחרת לעשות פעולה רוחנית, אלא אך ורק בתוך העשירייה בלבד אני מבצע את הפעולות. ומתוך כך שאנחנו מצליחים להיות מחוברים כאדם הראשון בעשירייה שלנו, בזה אנחנו גורמים נחת רוח לבורא ולפי זה אנחנו נכללים בו.
שאלה: אני יכול לדעת מה קורה אצלי בלב, אני יכול לשחק כלפי החברים שלי ולהגיד שאני רוצה לעשות נחת רוח לבורא. האם הוא באמת מקבל נחת רוח גם אם אני לא באמת מרגיש שאני רוצה את הדבר הזה?
תשחק כמה שאתה מסוגל ותבקש מהבורא שזה יהיה באמת, וכך זה יקרה.
תלמיד: כשהתינוק נותן יחס לאימא, מאוד ברור לו מה הוא מקבל. מה אני צריך להרגיש שאני רוצה לתת לבורא, סתם יחס, סתם להגיד כל דבר שבא, העיקר היחס?
כן. הבורא רוצה חיבור בינינו, כי לחיבור שלנו הוא יכול להשפיע. זה הכול, שום דבר חוץ מזה הוא לא רוצה. שנחזור לכלי שהוא ברא, ואת המאמץ שלנו כנגד כל ההפרעות שיצאו מהשבירה.
תלמיד: האם כל מה שאני צריך לעשות כל הזמן, זה לשחק כלפי החברים שאני רוצה את הדבר הזה, ועל אף ולמרות כל מה שיש לי אני שמח עם כל מה שהבורא נותן לי?
כן, תמשיך ותראה, בדרך הכול יפתח, אבל לכיוון הזה.
אנחנו צריכים להתחיל לגלות שבמעשים שלנו בעשירייה אנחנו באמת בונים שם מערכת רוחנית, מגלים חוקים רוחניים וכך מתקדמים, שזה לא סתם איזשהו משחק יפה בין הילדים בגן ילדים.
שאלה: לפני ההשתוקקות למלא אותו, להסב לו נחת רוח, האם ישנה כאן גם תחושה שאתה מעריך את תכונת ההשפעה שלו, שאתה רוצה להיות כמוהו?
יש כאן עוד הרבה תנאים, אנחנו לא מדברים עליהם, נחכה עד שזה יתגלה יותר ויותר.
שאלה: איך אפשר להיות מבוטלים כלפי העשירייה ובאותו זמן גם לעבוד על החיבור בצורה אקטיבית? האם הבורא מעדיף שאני אתבטל, או שאני אתחבר, או שזה אותו הדבר?
זה אותו הדבר. בלי ביטול עצמי אני לא יכול להתחבר עם החברים, ובלי להתחבר עם החברים אנחנו לא הופכים את עצמנו לכלי אחד כלפי הבורא, שהבורא יוכל להשפיע לנו, לתקן את החיבור בינינו ולמלא אותו בנוכחות שלו.
שאלה: בתוך רחם אימו, מה עובר רוצה שיהיה אצל אימא, מה היחס מהעובר כלפי אימו?
עובר במעי אימו רוצה להיות מחובר לכל הקבוצה שלו, כי זה הגוף הרוחני שלו, כמה שאפשר בכל מקום ובכל התנאים ובזה הוא רוצה להשפיע נחת רוח לאימא שלו, לבורא. ומבין שאם הוא יתחבר עם החברים אז הוא יגרום נחת רוח לבורא, לאימא, שהיא תוכל להשפיע לכל החברים בקבוצה ולחבר אותם יחד. ואחר כך לגדל אותם, למלאות אותם וכן הלאה.
כל חבר וחבר בקבוצה צריך להשתדל לתאר את הדברים האלו כך. בסופו של דבר אנחנו מגיעים למצב שכולנו מחוברים. הגופים החומריים שלנו נעלמים, זה נקרא "העולם המדומה", ואנחנו מחוברים רק ברצונות שלנו המתוקנים בכוונות על מנת להשפיע, ומזה יוצא לנו מערכת אחת שלמה שנקראת "אדם". ואנחנו צריכים כל פעם לחשוב שדווקא בזה אנחנו עושים נחת רוח לבורא.
שאלה: בלי האור המחזיר למוטב, איזה עבודה אני יכול לעשות על הכוונה האגואיסטית שלי, בינתיים?
אתה צריך לעשות עבודה בלי מאור, עם מאור, זה לא חשוב. כמו שאנחנו עכשיו מדברים. כמה שאפשר להתחבר עם החברים כדי כמה שאפשר לגרום נחת רוח לבורא וזהו.
תלמיד: לחשוב על נחת רוח לבורא, איך לעשות את זה, מה זה אומר לחשוב על זה כשאין לי שום רגש?
אתה רוצה לגרום לו טוב.
תלמיד: אני שואל איך לחשוב על זה?
אני לא יודע, אם אתה לא מסוגל אז אל תעשה. אתה עשית פעם למישהו משהו טוב?
תלמיד: אני מקווה שכן.
מקווה, אתה לא יודע. לכן אני אומר אז תעזוב את זה, תעזוב. תמשיך כמו שאתה ממשיך, תזרום וזה יבוא אליך.
תלמיד: לחשוב על הבורא כשאין לך בורא בכלים שלך, מה זה אומר?
אתה מתאר לעצמך כוח שממלא את כל המציאות, ואתה רוצה להתקרב לכוח הזה. אין לי יותר מה להוסיף, זה עניין של הרגשה.
שאלה: להצליח להרגיש את הכוונה הנכונה ולגרום נחת רוח לבורא, האם זה משהו שכל אחד מרגיש אישית בעשירייה, או שכל החברים מרגישים באותה צורה?
כל אחד מרגיש את זה בצורה אישית אבל בזה אנחנו גם עוזרים זה לזה.
שאלה: האם אנחנו מכיילים את הכוונה מתוך זה שאנחנו רואים עד כמה אנחנו לא נמצאים בכוונה, ואז אנחנו מתפללים עבורה?
נכון מאוד. אנחנו מגלים עד כמה אנחנו בכלל לא נמצאים בשום כוונה, רק רוצים להיות קרובים לבורא. למה? כי אינסטינקטיבית אנחנו מרגישים, מבינים שזה טוב, חזק, כדאי לשייך אליו. אחר כך אנחנו מתחילים לבדוק, אבל מה יהיה באמת היחס שלי, הכוונה שלי, בנטייה לבורא, כדי שיהיה טוב לי? אז אני בזה מתרחק ממנו. אלא אני צריך לשנות את מהות הנטייה שלי לבורא, אז אני באמת אתקרב אליו.
כי ברוחניות התקרבות והתרחקות זה לפי הכוונה. ואז אנחנו מתחילים לעבוד על הכוונה. וכל סולם המדרגות, אנחנו מתחילים להבין שהוא כולו כוונות, כוונות, כוונות בלבד. ככל שהאור חוזר, ככל שאני יכול להגדיל את הכוונה שלי כלפי הבורא, וכך אנחנו כבר נכנסים לשביל הנכון למטרה. לאט, לאט, כל שיעור עוד קצת, עוד קצת, עוד קצת. רק תנסו לחזור על מה שאנחנו מדברים בזמן השיעור, על החידוש שאנחנו פותחים כל פעם קצת, ותשתדלו ממש ללעוס אותו ולבלוע אותו, לממש אותו כך שלמחרת אתם תהיו מוכנים לשלב הבא.
שאלה: האם התפילה המשותפת שלנו צריכה להיות רק בכוונה נכונה לשמח את הבורא?
כן. כל ההתקדמות שלנו ברוחניות זה רק על ידי הגברת הכוונה, הגדלת הכוונה, חיזוק בכוונה הנכונה. כל הזמן יותר לבורא, יותר בצורה נכונה מיהו הבורא, בצורה עוצמתית יותר מהאדם ומהחברה ואפילו מכל העולם. הכול אנחנו כביכול רוצים להגיש לבורא על מגש את הרצונות האלה שרוצים על ידי החיבור לגרום לו נחת רוח. במה? שאנחנו משתדלים להתחבר כדי שהוא יוכל להתגלות ולהנות. ההנאה שלו היא להתגלות בתחתונים. ואז אנחנו צריכים להשתדל את זה לעשות.
אז אנחנו נראה כמה חשוב לנו גם להסביר את זה לכל העולם, ולגרום לזה. זה עוד לפנינו, שלבים, שלבים.
שאלה: באופן מדויק, למה כשגורמים לחיבור בעשירייה, מביא נחת רוח לבורא?
כי אנחנו מביאים לבורא אותו מקום איפה שהוא יכול להשפיע, להתגלות. ואין לו תענוג אחר ממה שהוא יכול לסדר את הכלים השבורים שרוצים, שמוכנים שיסדר אותם, שמבקשים שיסדר אותם וימלא אותם. נחת רוח לבורא בזה שהוא עושה, שהוא מבצע, אז תן לו אפשרות לבצע. הוא יכול לבצע תיקונים במידה שהתחתונים מעלים מ"ן, חסרון לתיקון. זו העבודה שלנו, בזה אנחנו נעשים שותפים לבורא.
שאלה: מה ההיגיון בלהרגיש כל כך התנגדות לחיבור לפני העיבור?
התנגדות לחיבור אנחנו נרגיש כל פעם. כל המלחמות שאנחנו קוראים בתורה, סיפורים, זה הכול מתוך התנגדות לחיבור, אין יותר מה לעשות. מתוך זה שמשתדלים להגיע לחיבור, אז יכולים להפעיל תפילה כלפי הבורא שהוא יבצע את החיבור, שיתקן את החיבור, שימלא את החיבור באור החסדים. אחר כך נוכל באור החסדים לקבל את אור החכמה. כול זה בתוך החיבור בינינו מתבצע.
שאלה: מה הקשר בין ביטול לכוונה?
ביטול זו הפעולה או מצב שאני רוצה אליו להגיע. כוונה זה מה אני חושב על המצב הזה.
שאלה: אני מרגיש את עצמי כילד שהלך לאיבוד, מנסה למצוא את אימו ולא מצליח, או אפילו לא כל כך יודע את מי הוא בדיוק מחפש. יושב, בוכה, אומרים לו "תפסיק לבכות, אם אתה רוצה למצוא את אימא, אז אתה צריך לא לטפל בכאב שלך אלא לרצות משהו למענה". אבל איך במצב הזה הילד מסוגל לדבר הזה? זה מה שכואב לו, זה הדבר היחידי שהוא רוצה שיפסק, מה לא נכון בתמונה הזאת?
אתה חייב בכל זאת להבין שמה שאנחנו עושים דורש זמן, וחוץ מזה הכול מתבצע בתוך המעשה. אפילו שאני לא מבין, אפילו שאני לא רוצה, אם אני עושה את זה, מתוך העשייה אני מתחיל להבין איך שזה צריך להיות, ואני מתחיל לרצות מה שצריך להיות. אנחנו נמצאים בעולם המעשה שהוא נמצא מחוצה לרוחניות. ברוחניות כל המעשים הם אחרים, הכול בכוח, במחשבה, ברצון. אצלנו זה בכלים חיצוניים, בידיים, ברגליים.
ולמה זה ניתן לנו כך? כדי שאנחנו נכנס לעולם הרוחני בצורה נקייה. שמתוך זה שאני מבצע פעולות רוחניות אני לאט לאט מתחיל להרגיש בפעולות האלה צורך, מחשבה פנימית, הכרחיות, כדאיות, כמו שכתוב, "הרגל נעשה טבע שני", וכך אנחנו מתקדמים. לכן אתה שואל נכון, יש לך נשמה טובה ולא קלה עמוקה, אז צריכים להשקיע קצת יותר כוחות. תמשיך ותראה.
אנחנו צריכים לעשות הרבה יותר פעולות למעלה מהרצון. אני לא רוצה אבל אני עושה, למה אני עושה? כי כך כתוב שאני צריך לעשות. אבל איך אני יכול לעשות נגד הרצון? אני מסתכל על החברים בעולם שלנו, על ידי קנאה תאווה כבוד, אני מחייב את עצמי גם כן לעשות משהו כמו החברים שלי. אני לא רוצה, אבל הם סוחבים אותי לישיבת חברים. אני לא רוצה, אבל אני צריך לעשות משהו כלפיהם כי זה לא יפה. זאת אומרת, ההבחנות האגואיסטיות שלי עוזרות לי להיות בחברה, להיות מושפע מהם ולהשפיע להם. ובצורה כזאת מתחילים עד שאחר כך מגלים שיש בזה תועלת.
לאט לאט מגשמיות עוברים לרוחניות. אתה עושה, עושה, עושה, עושה, הרבה פעמים משהו בידיים, ואחר כך אתה מתחיל להרגיש את החומר, איך הוא צריך להיות מסודר. אפילו שאתה נגיד מרכיב בלוקים, מבלוקים אתה מרכיב את הקיר, זה בניין, אז אתה מתחיל בעבודה שאתה לא מבין כלום, אחר כך אתה מתחיל להרגיש את החומר של הבלוק, הרצון שלו, איך אתה יכול לשים אותו כך או אחרת. אתה מתחיל לעבוד עם החומר ונכנס בהתקשרות עם החומר. ואז יש לך בפנים כבר הרגשה, תבנית של אותו חומר שאתה איתו עובד.
אותו דבר עם הקבוצה, צריכים יותר לעבוד עם הקבוצה עד שבפנים אתה תתחיל להרגיש שהקבוצה נבנית בך בפנים. אחר כך הקבוצה הזאת לא תהיה בדמות של הגופים, חברים, שאחד הוא עם שערות כאלה, השני עם אוזניים כאלו, השלישי עם אף כזה, עוד בריון, עוד נמוך, קטן, טיפש, חכם וכן הלאה, לא, אתה תפסיק לראות את הדברים האלו ותתחיל לראות אחריהם את המהות שלהם, רצון לרוחניות.
ואז לאט לאט זה פשוט יעבור למבנה חדש, שאין גופים, שזה היה העולם המדומה. וכולם מתקשרים יחד, והשילוב בין הרצונות והכוונות של כל החברים אתה תתחיל לראות שזה באמת הבורא הכין אותם, וכך אנחנו צריכים לכן לעבוד בינינו. וטוב שהוא החזיק אותנו ולא נתן לנו לברוח זה מזה, ואנחנו מגיעים כבר למערכת הרוחנית. זה לוקח זמן, אבל אנחנו מיום ליום הולכים לפי התוכנית.
שאלה: אני מנסה להכין את הכוונה אבל אף פעם זה לא הולך. אז אני צריך להיות מודע לפני שאני עושה כל פעולה, או אחר כך אני צריך לנסות לכוון את הכוונה, איך זה עובד?
אני אתן לך עצה וגם כן בכלל לכולם, לכל החברים, לכל הכלי העולמי שלנו. אתה נמצא בכמה שאתה מסוגל בפנים בתוך שיעור הבוקר, ואתה עובר עוד פעם, ואפילו אם אתה יכול פעמיים בחומר של שיעור הבוקר, ואז אתה תשמע על מה בכלל היה מדובר. אני משתדל בכל שיעור להכניס הרבה יותר ממה שאפשר לשמוע, אם תתנו לזה יגיעה יותר גדולה אתם תשמעו יותר. אבל בכל זאת גם כך וגם כך זה יעבוד, סבלנות ואתם תשיגו.
שאלה: אתה מתעקש שאנחנו לא צריכים להשתמש הרבה בשכל אלא פשוט לעשות פעולות, האם זה משום שעל ידי הפעולות אנחנו מפעילים שכל אחר שהוא לא השכל שלנו, שכל משותף, שכל רוחני של נשמת אדם הראשון, האם תוכל לברר לנו את זה?
כן, ודאי שהשכל שלנו צריך להסביר לנו שבשכל הגשמי אנחנו לא יכולים להתקדם הרבה, הוא ניתן לנו רק כדי להכין מסגרת לחיבור שלנו הרוחני. והעיקר זה התפילה שתביא לנו כבר הבחנות רוחניות.
קריין: ציטוט מספר 8, כותב בעל הסולם.
"האדם צריך לבטל רשותו מפני רשותו של הקב"ה, ולומר, שהאדם בשביל עצמו אינו רוצה לחיות, וכל מה שהוא רוצה להתקיים, הכל הוא בכדי לעשות נחת רוח להבורא." שימו לב, "הכול הוא בכדי לעשות נחת רוח לבורא", זאת חייבת להיות הכוונה לכל פעולה, מעשה, תפילה, בכי, צעקה, לא חשוב. אני לא מפעיל את עצמי, כביכול לא מפעיל את עצמי, אלא רק כשאני גורם נחת רוח לבורא. "נמצא, שעל ידי זה הוא מבטל את רשות עצמו מכל וכל. ואז האדם נמצא ברשות היחיד, שהוא ברשותו של הקב"ה. ורק אז הוא יכול לראות את האמת, איך שהבורא מנהיג את העולם במידת טוב ומטיב. אבל כל זמן שהאדם נמצא ברשות הרבים, היינו שיש לו עדיין ב' רצוניות, הן בבחינת מוחא והן בבחינת ליבא, אין בכחו לראות האמת. אלא שהוא צריך ללכת למעלה מהדעת ולומר: "עינים להם" אבל לא יראו את האמת."
(בעל הסולם. "שמעתי". מ'. "אמונת רבו, מהו השיעור")
קריין: שוב ציטוט 8.
"האדם צריך לבטל רשותו מפני רשותו של הקב"ה, ולומר, שהאדם בשביל עצמו אינו רוצה לחיות, וכל מה שהוא רוצה להתקיים, הכל הוא בכדי לעשות נחת רוח להבורא. נמצא, שעל ידי זה הוא מבטל את רשות עצמו מכל וכל. ואז האדם נמצא ברשות היחיד, שהוא ברשותו של הקב"ה. ורק אז הוא יכול לראות את האמת, איך שהבורא מנהיג את העולם במידת טוב ומטיב. אבל כל זמן שהאדם נמצא ברשות הרבים, היינו שיש לו עדיין ב' רצוניות, הן בבחינת מוחא והן בבחינת ליבא, אין בכחו לראות האמת. אלא שהוא צריך ללכת למעלה מהדעת ולומר: "עינים להם" אבל לא יראו את האמת."
(בעל הסולם. "שמעתי". מ'. "אמונת רבו, מהו השיעור")
זאת אומרת, אנחנו עכשיו ודאי שלא רואים שום דבר אמיתי, לא מהעולם הזה שהוא בכלל נקרא "העולם המדומה", ולא מהעולם הרוחני שהוא נסתר. לא את עצמנו אנחנו מבינים ומרגישים בצורה אמיתית, ולא את הבורא. אנחנו ממש נמצאים בחוסר הכרה כללית, טוטאלית מכול המציאות.
ובאיזו מידה אנחנו יכולים לפתוח את המציאות ולהתחיל איכשהו להציץ בה, להרגיש אותה, להתקיים בה? אך ורק במידה שאנחנו מתחברים בינינו בכוונה לעשות בזה נחת רוח לבורא. כמו ילדים טובים שמוכנים להיות מחוברים למעלה מהאגו שלהם, כדי לגרום נחת רוח לאימא. וכל הזמן חושבים על אימא, כי ברגע שיעזבו את המחשבה הזאת אז יתחילו לריב, להרביץ זה לזה, ואז יוצא הפוך.
שאלה: על מה עלינו להתמקד כעשירייה עכשיו? על כוונה למען הבורא, או על ביטול למען הבורא?
אני לא רואה הבדל בין זה לזה. הכול צריך להתבצע יחד. מה העשירייה צריכה לעשות? היא צריכה טוב טוב לספוג את החומר של השיעור, לעבור כמה פעמים על כל הקטעים משיעור הבוקר שעברנו. לא על כל המסמך, אלא רק על מה שעברנו בבוקר. שניים, שלושה, ארבע, חמישה פסוקים, לא יותר.
ולהשתדל בתוך הפסוקים האלה למצוא את עצמם בכל מיני התקשרויות, אופנים. אפילו אם תתבלבלו בזה, לא חשוב. אבל העיקר שאתם סופגים וסופגים, לועסים את החומר הזה וכך מתקדמים. זה מה שאני ממליץ לכולם.
תלמיד: מה זה אומר למצוא את עצמי בתוך החומר?
שאתה מרגיש שזה כתוב בשבילך, ואתה מבצע את זה ככול שאתה מבין מה צריך להיות הביצוע.
שאלה: האם הבורא נהנה, את זה אני כמובן לא יכול לבדוק. אבל האם הכוונה שלי נכונה להסב לו הנאה, האם זו האינדיקציה לשמחה?
כן. גם זה בדרך יכול להיות שכן, אבל שעיקר הפעולות שלך בחיבור עם החברים יהיו כדי לתת בזה מקום לבורא להתגלות וליהנות.
שאלה: מה זה ב' רצוניות במוחא ובליבא?
יש לנו מוח ולב. בלב זה הרצון, ובמוח זו הכוונה. המוח צריך להיות מחובר עם הלב, והלב צריך להיות מחובר עם המוח, ואז האדם מרגיש את מה שנקרא "פיו ולבו שווים", ומתוך זה הוא פועל.
תלמיד: אבל הוא אומר כל עוד שיש בו את הב' רצוניות הוא לא יכול להגיע לגילוי. אני מבין מזה שכל עוד יש לנו שני כוחות של ימין ושמאל, כאילו מה? עד נאחד אותם? לזה הוא מתכוון?
אנחנו צריכים לאחד בפעולה הרוחנית את כל הכוחות, המחשבות, הרצונות, את כל מה שיש לנו בפנים, כך שאנחנו נמצאים במה שנקרא "מסירות נפש" לבורא. זה יתבהר יותר ויותר כל פעם. אתה דווקא מתקדם יפה ונכון.
שאלה: אם אני מבין נכון החידוש של היום שאנחנו צריכים להתחבר ובכל פעולה לעשות נחת רוח לבורא. מה הפעולה שקודמת לכוונה הזאת, אם אני רוצה לעורר את עצמי רגשית לזה? כי זה מתקדם.
אני מחפש על ידי איזו פעולה פיזית, רוחנית, תפילה, או הודיה, או חיבור, במה אני יכול לעשות נחת רוח לבורא? יוצא שלא כל כך חשוב מה שאני עושה, חשובה הכוונה. ואז אני מתחיל למדוד את הפעולות שלי לפי עוצמת הכוונה, ולא לפי עוצמת הפעולה עצמה. זאת אומרת, אני מתחיל להעביר את עצמי, ולשקול את עצמי לפי הכוונות ולא לפי הפעולות.
תלמיד: איך למדוד אם עשינו נחת רוח לבורא? מה המדד של התקדמות בזה מיום ליום?
עד כמה אני יותר ויותר בודק את זה, נמצא בזה, דואג לזה. והעיקר זו הדאגה. "דאגה בלב איש ישיחנה".1 וזאת אומרת העיקר, עד כמה אני דואג לעשות לו נחת רוח. כמו שהאימא דואגת לעשות טוב לתינוק בכל מה שאפשר, ולפי זה היא מבררת, כך גם אנחנו.
תלמיד: ומה ההרגשה שקודמת לנטייה לעשות נחת רוח לבורא?
שאנחנו בקבוצה מעוררים זה את זה ועיקר המטרה שלנו היא להיות בכיוון לעשות נחת רוח לבורא. זה כיוון ההתפתחות שלנו, כמה שיותר. ואז כל אחד ואחד יכול להביא עצות, וכך אנחנו נעשה.
זאת אומרת, זאת צריכה להיות כל הזמן הדאגה שלנו, ממש כמו אימא כלפי הילד, ובזה אנחנו לא צריכים לטעות. ואם אנחנו יחד, נוכל ל"סחוב" לזה את כל החברים, להסביר כמה זה חשוב, שזו מטרת הבריאה לעשות נחת רוח לבורא.
ובמידה הזאת הוא יכול להשפיע לנו, כי אנחנו מתחילים להבין שכמה שאנחנו מתבטלים כלפיו, כך אנחנו עושים לו נחת רוח. ובזה אנחנו פותחים את עצמנו אחר כך בכלים דקבלה על מנת להשפיע. אם אנחנו לא צריכים לקבל, לא רוצים לקבל, אלא עושים את זה כדי לגרום לו נחת רוח, כדי שיוכל להשפיע לנו ולמלא אותו. זאת אומרת, הכול על מנת להשפיע.
תלמיד: זה קורה בתהליך העיבור?
לא. זה קורה כל הזמן, עד גמר התיקון. לא לרוץ, אני רק רוצה להגיד שזו הדרך. אנחנו נכנסים ונכנסים יותר פנימה, ומתחילים לברר מה כאן החשוב, העיקר. לכן אני מבקש, תעברו שוב ותשמעו שוב את שיעור הבוקר במשך היום.
שאלה: אני קצת מבולבל כי אתה אומר, אתם ואתם, עושים ועושים. האם אתה מתכוון שכל חבר עושה ביחס לעשירייה שלו, וככה יוצא שכל חבר עושה את אותה פעולה? זה נקרא "אתם עושים"? או שאנחנו צריכים איכשהו להתחבר ביחד, ולעשות את הפעולה ביחד?
אתם צריכים להיות בקשר זה עם זה. זה לא עיקר הפעולה. נניח אתם רוצים לבנות משהו, אז כל אחד בונה חלק מסוים שסיכמתם שהוא צריך לעשות. אבל יש לכם מטרה אחת, יש לכם כוונה אחת. אתם מרגישים שאתם מבצעים פעולה אחת, ורוצים להגיע למשהו.
לא חשוב איפה אתם מפוזרים על פני כדור הארץ, זה חייב להיות אצלכם מוסכם וממש מוגמר. זאת אומרת, אנחנו יודעים מה אנחנו עושים, כמה שיותר. כמה שיותר מובן, כמה שיותר מחובר, כמה שיותר בינינו. אנחנו לא סתם רואים זה את זה במשבצת קטנה בשיעור הבוקר. אלא אנחנו באמת רוצים לראות את עצמנו כמתחברים לכלי רוחני שבו הבורא יתגלה וייהנה.
תלמיד: אז באמת, זה שאני ניגש לעשירייה, אני עושה את הפעולה, את הכוונה, את התפילה, ויש רצון, ויש חיסרון. כך כל חבר וחבר עושה התקדמות כלפי העשירייה, ויוצא שאנחנו עושים את זה ביחד. זאת אומרת, שאת אותה פעולה שכל היחיד עושה, כולנו עושים את זה ביחד?
זה לא מספיק. צריך שכל אחד יבין שאם הוא לא יבצע את הפעולה מתוך ליבו, בזה הוא מחליש את כולם, וכל החברים שלו לא יוכלו לתת כוונה נכונה לחיבור, לכיוון הבורא, כמו שצריך. שבזה אנחנו מחלישים את החברים, ואפילו גונבים מהם את היכולת להתקדם.
שאלה: אתמול הסעודה ממש נתנה להרגיש כאילו אתה כבר רוצה לגמרי להתכלל בתוך העשירייה, לוותר, לתת הכול. הייתה ממש סעודה חזקה. ולמה אי אפשר לעשות עוד סעודות כאלה? אם זה מה שאנחנו רוצים.
יותר מדי 'זה מוציא את הטעם. צריכים לעשות הכול לפי הנחיצות. אם היו יהלומים כמו חצץ, הם גם היו בשווי של חצץ. אתה מבין? ככה זה, אין מה לעשות. דברים יקרים חייבים להיות בצורה קטנה, מיוחדת.
תראה כמה אנחנו, הרצונות לקבל שהבורא ברא שישתוקקו אליו, כמה מעט מאוד רצונות כאלה יש בעולם, שהבורא עשה בכל אחד מאתנו. מה לעשות? כי זה מספיק. לפי הפירמידה. אז לא צריכים להיות הרבה אנשים חלוצים, שפורצים את המחסום ונכנסים לרוחניות. הם כבר ימשכו את האחרים.
אותו דבר הסעודה. אתה צריך להתרשם מאותה סעודה, ולהשתדל במשך כל השבוע איכשהו ללכת עם כל הכוחות שקבלת משם.
שאלה: איך לא ליפול רגשית לאשליה בעבודה רוחנית?
איזו אשליה, איזו עבודה באשליה רוחנית? אם אתה בכל רגע ורגע חושב איך לעשות נחת רוח לבורא, אתה לא נמצא באשליה, אתה נמצא בעבודה רוחנית. זה הכול. איזו אשליה יכולה כאן להיות? תחשוב כל הזמן שאתה רוצה לעשות לו נחת רוח. אין בעיה.
תלמיד: אז להיות בהתמדה במחשבה על הבורא כל הזמן?
כן. לא צריכים יותר.
שאלה: אתה מדבר על זה שאנחנו צריכים לבדוק. אבל איך אנחנו יכולים לבדוק את עצמנו באמת כשהאגו כל הזמן מבלבל אותנו, מרמה אותנו וגורם לנו לבדוק בצורה לא נכונה את הדברים, את הכוונה?
רק על ידי חיבור בין החברים אתם יכולים לייצב, לכוון, לכייל את עצמכם נכון. לכן אנחנו נמצאים בעולם הגשמי, ובקשר הגשמי בינינו.
שאלה: עשיתי מאמץ לעשות נחת רוח לבורא ונכשלתי, אז איזו כוונה אני צריך לבנות כדי שהמאמץ הבא שלי יהיה חזק יותר ומוצלח יותר?
במה אתה נכשלת? אתה היית בכוונה הזאת ונפלת ממנה, או היית רוצה לעשות איזו פעולה? אנחנו מדברים על הכוונה שאני כל הזמן משתדל להיות בכוונה לעשות נחת רוח לבורא, זה הכול. ואז אני צריך את החברים, אני צריך את הכלי העולמי, אני צריך את הלימוד, כל מיני אמצעים כדי לא ליפול מהכוונה הזאת לעשות נחת רוח לבורא, בחיפוש כזה, כל הזמן להיות בזה.
והחוסר בכוונה הזאת, כישלונות בכוונה הזאת הם דווקא יכוונו אותנו קדימה למטרה, כי סך הכול מהי מטרת התיקון, מטרת הבריאה, גמר התיקון, שכל המעשים שלנו כל הרצונות שלנו, כולם יהיו מכוונים לעשות נחת רוח לבורא ובזה אנחנו כבכלי נקבל את היחס שלו לעשות לנו נחת רוח ואז אנחנו מגיעים לדבקות השלמה.
תלמיד: אני מבין את החשיבות לשמוע שוב את השיעור במהלך היום אבל אין לי זמן לזה בכלל בגלל עבודה ואילוצים.
אין דבר כזה, אין דבר כזה שאדם לא מבזבז הרבה זמן בנסיעות בכל מיני דברים שעומד בתור באיזה מקום, אין דבר כזה. צריכים להקליט את השיעור, אתה לא צריך להיות ליד המחשב באיזה משרד ולראות דברים, מספיק לשמוע, שזה כל הזמן יסתובב לך בראש.
תלמיד: יש לנו פעמיים ביום חצי שעה שני מפגשים, מה המשקל שצריך לתת שם?
אולי מפגש אחד לפחות לשייך לזה.
תלמיד: זאת אומרת להקשיב לשיעור במשך חצי שעה או לשלב גם קטעים?
במשך חצי שעה לקרוא את הקטעים האלה, לדבר עליהם, ללעוס אותם טוב טוב.
אנחנו נמשיך, אני לא בטוח שזה הולך לפי מה שאנחנו עכשיו דיברנו, לשנות את הכוונה שלנו, במיוחד לכוון אותה לעשות נחת רוח לבורא. זאת אומרת שמדברים על החיבור, מדברים על ההתקרבות לבורא אבל האם זה בהתאם לכוונה אני לא יודע, בואו אנחנו נלך ונראה.
קריין: יש פסוק מספר 3 לדוגמה שיותר עונה על זה. אמנם קראנו אבל אולי נשמע אותו אחרת.
אז בואו, לא חשוב לנו, אין מוקדם או מאוחר.
קריין: בפסוק מספר 3 כותב רב"ש.
"האדם בזמן שהוא יכול לבטל את עצמו, בקצת זמן ובזמן זה הוא אומר אני רוצה עכשיו לבטל עצמי לקדושה, היינו לא לחשוב עכשיו על אהבה עצמית, אלא שהוא רוצה עכשיו לעשות נחת רוח להקב"ה.
והוא מאמין למעלה מהדעת אף על פי שהוא עוד לא מרגיש שום דבר, הוא למעלה מהדעת שהקב"ה הוא שומע תפלת כל פה, ולפניו קטן וגדול שוים, וכמו שהוא יכול להושיע לגדול שבגדולים, כמו כן הוא יכול לעזור לקטן שבקטנים. וזה נקרא בחינת "עיבור", היינו שעובר מבחינתו עצמו, לבחינת רשותו של הקב"ה."
(הרב"ש. מאמר 31 "ענין יניקה, ועיבור" 1986)
כאן הוא לא כל כך מבליט את עניין הכוונה לעשות נחת רוח לבורא, וזה מה שמונע מאיתנו להיכנס לעיבור, זאת אומרת רצון ישנו, כוונה עליו עדיין לא מוגמרת.
קריין: קטע 9. כותב מאור ושמש.
"העיקר הוא שכל אחד ואחד, אל יחשוב לעצמו כלל שהוא נחשב לצדיק או לאיזה דבר בין החברותא קדישא, רק שידאג, שלא יפגום החברותא קדישא על ידי מעשיו, והגם שלפי הנראה הוא אדם גדול אף על פי כן יפשפש במעשיו ויחשוב, כי במה נחשב הוא ויבטל את עצמו לגמרי. וזה ידוע שכל בי עשרה שכינתא שריא והוא קומה שלימה כידוע ובקומה שלימה יש ראש וידים ורגלים ועקבים כידוע מדברי קדושי עליונים. נמצא שבהיות כל אדם נחשב את עצמו לאין בהחברותא קדישא, אזי נחשב לעצמו שהוא עקב בבחינת החברותא והם בבחינת הראש והגוף והאברים העליונים, ובהיות כל אחד חושב את עצמו לכך, אזי המה פועלים שיפתח להם שערי שפע וכל טוב שבעולם, והעיקר נמשך על ידי האיש שהוא נחשב יותר לאין ועקב."
("מאור ושמש". פרשת עֶקֵב)
ככה זה ברוחניות עד כמה שאנחנו משתדלים, עד כמה שמסוגלים לבטל את האגו שלנו, לפי זה אנחנו יותר גדולים. ואין חוק אחר, לפי זה אנחנו יכולים למדוד את עצמנו.
שאלה: איך עושים את המעבר הזה מנטייה לעשות חשבונות אגואיסטים כלפי החברים שכל פעולה עכשיו באמת תהיה כלפי הבורא? איך מתרגלים לעבוד בצורה החדשה הזאת?
אתה אמרת נכון, מתרגלים. "הרגל נעשה טבע שני", שאני משכנע את עצמי שרוחניות הפוכה מגשמיות ועד כמה שאני משפיע לזולת זה לטובתי, תתחיל מזה וכך יותר ויותר ויותר. אנחנו רואים את זה בחיים, תראה את הפוליטיקאים, כמה שהם נותנים, נותנים, נותנים לעם כדי שיבחרו בהם, זהו. אז צריכים לעשות את זה קודם כל על מנת לקבל פעולות ואחר כך אתה תראה שיש בזה גם איזה כוח חדש, כוח השפעה. כך זה קורה וכך אנחנו עוברים מגשמיות לרוחניות. תנסה.
קריין: ציטוט מספר 10.
"איך יכול להיות כאיש אחד בלב אחד, הרי ידוע מה שאמרו חז"ל "כשם שאין פרצופיהם דומים זה לזה, כך אין דעותיהם דומות זו לזו", ואיך יכול להיות כאיש אחד בלב אחד.
תשובה - אם אנו מדברים שכל אחד ואחד דואג לצורך עצמו, נמצא שאי אפשר להיות כאיש אחד, הלא אין הם דומות זו לזו. מה שאם כן שכולם בטלו את רשות עצמם, וכולם דאגו רק לתועלת הבורא, אם כן אין כבר דעותיהם הפרטים, שכל הפרטים יתבטלו, ונכנסו כולם לרשות היחיד."
(הרב"ש. אגרת מ"ב)
העיקר להשתדל, להשתדל בקבוצה, לחשוב על כללות הקבוצה עד כמה שאנחנו מתחברים כי סך הכול הבורא מתחשב בסכום של המאמצים שלנו, עם הצורה הסופית של המאמצים שלנו וכך אנחנו נתקרב לתיקון.
שאלה: מתוך כל מה שאנחנו לומדים, אנחנו יודעים שכל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו. בין החברים יש כאלה שחושבים שהם יותר משפיעים מאחרים. בסיטואציה הזאת שאנחנו מתחילים לברר, אנחנו מגיעים למצב שאף אחד לא מוותר, מה עושים במצב הזה?
אני לא הייתי מתערב בכל הדברים האלה, מה אכפת לי מה שכל אחד חושב? כולם חושבים מתוך הקלקולים שלהם, בשביל מה לנו עכשיו להתווכח, מי יותר ומי פחות, יותר גבוה או נמוך, יותר רע או יותר טוב, בשביל מה? אנחנו צריכים לדעת רק דבר אחד, כך כתוב, אנחנו משתדלים לבצע מה שכתוב, זה בשבילנו הוראות העבודה הרוחנית. מה אתם מדברים שם ביניכם? מי שווה יותר ומי שווה פחות? איזו נבזות, שפלות, טמטום יש בזה.
תלמיד: אחד חושב שהוא משפיע.
לא, מה שכל אחד חושב זה עניינו אבל למה כולם צריכים לדעת מה הוא חושב? אנחנו צריכים לדבר בינינו על מה שמקובלים כותבים לנו.
תלמיד: יפה. ואם אני אומר, זאת דעתי, זה מה שאני חושב ואני צודק.
לא אכפת לי מדעתך, ואיך אתה בכלל מֵעֵז להביא את דעתך לפני כולם ולבלבל את כולם בדעתך המקולקלת. למה אתה פותח את הפה להסביר מי אתה ומה יש לך בראש? אנחנו צריכים לקלוט מה שכותבים לנו מקובלים.
תלמיד: איך אנחנו מגיעים להסכמה?
איך אתם מגיעים? סותמים את הפה קודם כל, סותמים את הפה, ופותחים את העיניים ומשתדלים לקרוא ולא להתווכח על מה שאנחנו קוראים אלא להבין בדיוק את המילים שאנחנו קוראים. לעבור אפילו אלף פעם על אותו טקסט ולא לדבר, לא לדבר. כי כל אחד מקולקל, בשביל מה לנו להעביר קלקולים מאחד לשני. מאיפה כולכם כאלה חכמים בקבוצה הזאת? מתווכחים, כאילו למישהו יש שם איזו דעה נכונה, מי עושה את זה?
לסתום את הפה ולפתוח את העיניים ולקרוא, לקרוא, לקרוא מה שכתוב. תעברו עשר פעם, אפילו אלף פעם על אותו שיעור, על הפסוקים האלה מכל שיעור ושיעור ותראו מה שאומרים מקובלים, עד שזה ייכנס בכוח בכל השכל שלכם ויהפוך אתכם מהבהמות לבני אדם.
שאלה: עד כמה יש מקום להשתמש בגישה הזאת שאני מתאר לעצמי שהחברים נמצאים בעבודה למען הבורא?
אני כל הזמן מתאר לעצמי שהחברים שלי הם מבינים ומרגישים ונמצאים יותר ממני בכל העבודה הזאת, ואני מקנא בהם ומתבייש ומפחד שהם יגלו עד כמה אני פחות מהם. תקראו מה שכותב רבי יוסי בן קיסמא.
שאלה: אמרת במשך חצי שעה לקרוא את הקטעים האלה, מה שלומדים, לדבר עליהם, ללעוס אותם טוב טוב, מצד שני אמרת לסתום את הפה. אז החברים רוצים להבין מתי מדברים מתי לא מדברים?
לקרוא מה שכתוב, לא יותר מזה, עד שפשוט המוח יצלם את זה ויפרמט את עצמו לפי מה שכתוב, זה מה שצריך להיות.
שאלה: זו קריאה. מה לגבי ללעוס, מה לגבי בירור, סדנה?
לא, זה אחר כך, זה לא כל כך חשוב. אתם יודעים מה היה קודם, לפני אלף שנה, לפני אלפיים, שלושת אלפים שנה? לא היו ספרים. היו ספרים אבל איך הם היו כתובים, באיזו צורה? אפילו לפני שלוש מאות ארבע מאות שנה, כמה ספרים היו לבני אדם? היה ספר אחד לאחת מעשר משפחות, וכל הזמן היו קוראים פשוט אותו ספר, אותו טקסט, וזה היה מספיק כדי להגיע לרוחניות.
שאלה: עדיין זה לא ברור ואני רואה שלהרבה חברים זה לא ברור, כי בדרך כלל אנחנו קוראים את המקורות האלה וחלק מהחברים מוסיפים בסדנה, מה הם הבינו, או איזו הבחנה מסוימת או דברים שהם שמעו מהרב. האם יש מקום לסדנה כזאת בין החברים, או שזה רק בלבול?
יש מקום אחרי שהם יקראו את זה טוב. אחרי שיצלמו את זה טוב בשכל שלהם, לא לפני זה. אם זה לפני שהם מצלמים את הטקסט, אז הם פשוט מתחילים לעשות עליו איזו עבודת דוקטורט.
תלמיד: באיזו זהירות אני צריך לבוא לחברים כשאני פותח את הפה?
כשיש לך באמת מה להוסיף למה שכתוב. משהו, איזו נקודה מיוחדת. כמו שקראנו היום, תראו מה כתוב בקטע 8, "האדם צריך לבטל רשותו מפני רשותו של הקב"ה, ולומר, שהאדם בשביל עצמו אינו רוצה לחיות, וכל מה שהוא רוצה להתקיים, הכל הוא בכדי לעשות נחת רוח להבורא." המילים האלו הן מילות המפתח, בכדי לעשות נחת רוח לבורא. ולכן בכל הפעולות, בכל המחשבות, בכל מה שאנחנו עושים אנחנו צריכים רק לעשות נחת רוח לבורא.
כשאני תופס את עצמי, שכחתי מהבורא, שכחתי שאנחנו שנמצאים בקשר עימו וכן הלאה, אז אני חושב איפה אני? אני התנתקתי, אני התבלבלתי, אני כבר מתרחק מלהיות עובר, להיכנס בתוכו, אני אני אני, אני חושב על עצמי, איפה אני רואה את עצמי. אני צריך לחשוב אחרת, על ידי איזה פעולות שלי אני גורם לו נחת, ולא איפה אני נמצא. על זה דיברנו אתמול, איך אנחנו מחליפים מכוונה אגואיסטית גשמית, למרות שהיא קשורה לבורא, לכוונה אלטרואיסטית רוחנית, שהיא באמת קשורה לבורא ולא אליי.
(סוף השיעור)
-
"דאגה בלב איש ישיחנה" משלי י"ב כ"ה↩