שיעור ערב עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 05.04.17 – אחרי עריכה

ספר "זוהר לעם", כרך י"א, מאמרים לפסח, עמ' 13,

פרשת ויירא, כותרת "וה' פקד את שרה"

קריין: אנחנו לומדים מספר "זוהר לעם", כרך י"א, מאמרים לפסח, עמוד 13, פרשת ויירא.

אנחנו לומדים כאן כל מיני חלקים מהפרשיות של ספר הזוהר השלם, וצריכים לזכור שכדי ליהנות מספר הזוהר אנחנו צריכים להיות מחוברים יחד, כי האור העליון פועל רק על מקום שלם לפי הטבע שלו, ולהיות קרוב לאור העליון, אפילו קרוב, זה לפי מידת החיבור בינינו. אז נשתדל להיות כמה שיותר מחוברים בכוונה אחת, ברצון אחד, במטרה אחת, ובתנאי הזה נהנה מזיו הזוהר.

פרשת ויירא

וה' פקד את שרה

.414" כל מה שעושה הקב"ה, אינו צריך לעשות אלא בדיבור. כיוון שאמר ממקום קדושתו יהא כך, מיד נעשה. כוח גבורתו של הקב"ה, כמ"ש, בדבר ה' שמיים נעשו. וכתוב, ועברתי בארץ מצרים אני ולא מלאך.

.415 א"כ, כבוד גדול הוא זה למצרים, שאינו דומה מי שתפס אותו מלך למי שתפס אותו איש פשוט. ועוד אין לך אומה מזוהמת בכל טומאה כמו המצרים, כמ"ש, אשר בשר חמורים בשרם. שהם חשודים על משכב זָכוּר, והם באים מחָם, שעשה מה שעשה לאביו, וקילל אותו ולכנען בנו.

והאם לא היה להקב"ה מלאך או שליח לשגר, לעשות נקמה במצרים כמו שעשה באשור, שהיה בנו של שם, כמ"ש, ובני שם עילם ואשור? שם היה כוהן גדול והתברך, כמ"ש, ברוך ה' אלקֵי שֵׁם. והיה לשם הגדולה והברכה על אחיו. וכתוב, וייצא מלאך ה' ויכה במחנה אשור, שעל ידי שליח נעשה. וכש"כ המצרים, שהם מזוהמים יותר מכל אומה, למה אמר, אני ולא מלאך?

.416 מכאן למדנו כוח גבורתו של הקב"ה ומעלתו, שהוא גבוה על הכול. אמר הקב"ה, אומה זו של מצרים מזוהמת ומטונפת ואין ראוי לשגר מלאך ולא שרף, דבר קדוש, בין רשעים ארורים מטונפים, אלא אני עושה מה שאין יכול לעשות מלאך ולא שרף ולא שליח. שאני אומר ממקום קדושתי יהא כך, ומיד נעשה, מה שאין המלאך יכול לעשותו.

אבל הקב"ה ממקום קדושתו אומר יהא כך, ומיד נעשה מה שהוא רוצה לעשות. ולפיכך לא נעשית נקמה זו ע"י מלאך ושליח בגלל קלון המצרים, ולהראות גדולתו של מקום, שלא רצה שייכנס ביניהם דבר קדוש, ועד"ז אמר, אני ולא מלאך, אני יכול לעשותו ולא מלאך."

אבל העיקר זה להיות מחוברים, ואז לפי מידת החיבור נהנה מהמאור המחזיר למוטב.

פרשת שמות

גלות למה ולמצרים למה

[גלותא למה ולמצרים למה]

.246" למה רצה הקב"ה להוריד את ישראל למצרים בגלות? הגלות למה? ולמה דווקא למצרים?

.247 כתוב, שישים המה מְלָכות ושמונים פילגשים ועלמות אין מספר. שישים המה מלכות, הם גיבורים של מעלה שמצד הגבורה, הנאחזים בחקיקות, בחיצוניות של החיה הקדושה של ישראל, המלכות. וע"כ נקראים על שמה שישים מְלכות. והם מלאכים הממונים על האומות. שמונים פילגשים, הם המלאכים הממונים בחקיקות המלכות, שמתחתיהן של שישים מלכות. וע"כ נקראים פילגשים ולא מלכות.

ועלמות אין מספר, הוא כמ"ש, היש מספר לגדודיו? ועכ"ז כתוב, אחת היא יונתי תמתי אחת היא לאימָהּ. זוהי השכינה הקדושה, היוצאת מי"ב (12) אורות. והיא זוהר המאיר לכל, וע"כ נקראת אמא, כמ"ש, אחת היא לאימה.

.248 כעין זה עשה הקב"ה בארץ. זרק כל העמים לכל צד, ומינה עליהם ממונים. כמ"ש, אשר חָלק ה' אלקיך אותם לכל העמים. והקב"ה לקח לחלקו את כנ"י. כמ"ש, כי חֵלק ה' עַמו יעקב חבל נחלתו. וקרא לה, אחת היא יונתי תמתי, אחת היא לאימה. זוהי שכינת כבודו, שהשרה ביניהם. אחת היא ומיוחדת לו.

כתוב, ראוהָ בנות ויְאַשְׁרוה, כמ"ש, רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כוּלנה. וכתוב, מלכות ופילגשים ויהללוה, אלו הם שרי העמים שהתמנו עליהם.

.249 בעשרה מאמרות נברא העולם. העולם נברא בשלושה: בחכמה, בתבונה ובדעת. והעולם לא נברא אלא בשביל ישראל. וכשרצה הקב"ה לקיים את העולם, עשה לאברהם בחכמה, ליצחק בתבונה, ליעקב בדעת, כמ"ש, ובדעת חדרים יימלאו. חג"ת, אברהם יצחק ויעקב, עלו ונעשו חב"ד.

ובאותה שעה השתכלל כל העולם. וכשנולדו ליעקב י"ב שבטים, י"ב גבולי אלכסון, השתכלל הכול בעוה"ז, כעין של מעלה באצילות.

.250 כשראה הקב"ה את השמחה הגדולה של העוה"ז, כשהשתכלל כעין של מעלה, אמר, פן יתערבו י"ב השבטים בשאר העמים, ויישאר פגם בכל העולמות. מה עשה הקב"ה? טלטל את כולם מכאן לכאן, עד שירדו למצרים לשבת בדירותיהם בתוך עם קשי עורף, המבזים מנהגיהם ומבזים אותם מלהתחתן בהם, ומלהתערב עימהם, וחשבו אותם לעבדים.

הזכרים מאסו בהם והנקבות מאסו בהם, עד שהשתכלל הכול בזרע קדוש בלי תערובת עם נכר. ובינתיים נשלם עוונם של העמים, כמ"ש, כי לא שָלֵם עוון האמורי עד הנה. וכאשר יצאו, יצאו צדיקים קדושים, שכתוב, שבטי יה עדות לישראל.

ובזה מיושבות השאלות: למה נגלו ישראל? ולמה למצרים דווקא? כי מהפחד שלא יתערבו השבטים בשאר האומות, שהיו מכבדים את ישראל, הגלה אותם למצרים, שהיו בעלי גאווה ומבזים ומואסים בישראל. והיו שם עד ששלם עוון אמורי, ובאו לארצם הם, שאין עוד פחד מפני תערובות בשאר העמים."

העיקר לשמור על החיבור, להכין מקום חיסרון לחיבור שעליו פועל המאור המחזיר למוטב.

שאלה: מה זה י"ב גבולי אלכסון?

אלכסון זה פרסא, וכשאנחנו מציירים את זה בריבוע עם אלכסון, יוצא לנו י"ב גבולי אלכסון. ה-ו-י-ה זה 4, ושלושת הקווים בה-ו-י-ה, יוצא י"ב. מפני שזה לא ימין ולא שמאל, אלא הקו האמצעי, אז הקו האמצעי הוא בדיוק החיבור הנכון בין ימין לבין שמאל, לכן זה נקרא "אלכסון". אות א' "אלופו של עולם", שכל החיבורים בתוך י"ב החלקים של הפרצוף, 4 שזה ה-ו-י-ה כפול 3 קווים, אז י"ב יוצא לנו שבאות א' יש את כל הפרטים ש"אלופו של עולם" מסמל לנו, כך יוצא שאם אנחנו מכינים את החיסרון, הוא מתחיל להסתדר לפי האות הזאת. האור העליון שפועל על החיסרון שאנחנו מכינים להיות בחיבור, הוא מטביע לנו את עצמו, ואנחנו יוצאים מחוברים באות א' בי"ב גבולי אלכסון. עוד נקרא על זה לא פעם.

שאלה: "כשראה הקב"ה את השמחה הגדולה של העוה"ז, כשהשתכלל כעין של מעלה, אמר, פן יתערבו י"ב השבטים בשאר העמים, ויישאר פגם בכל העולמות."

כן, היה פחד שאם עם ישראל ימשיך להיות עם העמים האחרים, אז הוא יוכל להתערבב איתם. מה שאין כן עם המצרים הוא לא יוכל להתערבב, לא בגלל שעם ישראל לא רוצה, אלא בגלל שהמצרים לא רוצים. הם בעצם העם היחיד שכל כך זלזל בעם ישראל.

תלמיד: אני שואל על השמחה, נאמר פה "השמחה הגדולה של העוה"ז".

צריכים להבין מהו העניין. זה לא כמו שאנחנו חושבים שחשבו טוב על עם ישראל, אלא רצו לנצל את עם ישראל, ולכן הייתה להם שמחה. מה שאין כן עם המצרים זה לא היה כך, מפני שעם ישראל הרגיש את עצמו אצלם מנוצל בגלות, בין כל יתר ההבחנות, חוץ מהמצרים. כי מצרים זה מלכות ממש, הרצון לקבל בעל מנת לקבל ממש, ופרעה מסמל לנו ממש הפכיות מהבורא. כל היתר באים בהתכללות בכל מיני הבחנות שהן יותר גבוהות מהמלכות דקליפה, ולכן הייתה שם כבר התערבבות בין טוב ורע, לכן זה לא היה נקרא "גלות".

אם ישראל היו מתערבבים עם כל יתר ההבחנות, הם לא היו מרגישים את הגלות, לא היו יכולים לצאת משם "ברכוש גדול", זאת אומרת לקחת משם את הרצון לקבל האגואיסטי שלהם. זאת אומרת הייתה צריכה להיות הבחנה, אומה זו הבחנה שבמלכות, זה לא עמים, אנשים, וצריכים להתכלל בכאלו בחינות שבמלכות, שאתה לא מתבלבל בעבודה שלהם בעל מנת לקבל, מפני שיש לך קרבה אליהם בעל מנת להשפיע. שיש בהם גם אילו הבחנות בתוך הרצון לקבל עם הרצון להשפיע במקצת.

מה שאין כן במצרים זה לא היה בכלל, ולכן הם הרגישו מצד אחד, עד כמה שחשובים להם עם ישראל, כי דווקא דרך עם ישראל הם היו יכולים למשוך את האור. מצד שני, עם ישראל היה יכול להמשיך להם את האור בלי פחד להתערבב איתם, מפני שלא הייתה ביניהם שום קירבה. היו רק מעבירים חלק למצרים במידה שיכלו להתכלל מהמצרים, כדי אחר כך לצאת ברכוש גדול.

אנחנו נמצא עוד מילים, נקרא על זה, אבל המכאניקה היא כזאת.

לחם לא אכל ומים לא שתה

.251" ישב רבי שמעון. ורבי אלעזר בנו עומד ומפרש דברי סודות החכמה, והיו פניו מאירות כשמש, והמילים מתפזרות ומעופפות ברקיע. ישבו יומיים, שלא אכלו, ולא שתו, ולא היו יודעים אם היה יום או לילה. כשיצאו, ידעו שכבר חלפו יומיים שלא אכלו כלום.

קרא על זה רבי שמעון, ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה, לחם לא אכל ומים לא שתה. ומה אם אנו, שזכינו לדבקות עם ה' שעה אחת, היה כך, שחלפו עלינו באור ה' יומיים, שלא ידענו היכן אנו. כש"כ משה, שהכתוב מעיד עליו, ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה, לחם לא אכל ומים לא שתה.

.252 כשרבי חייא סיפר המעשה לאביו, רבי שמעון בן גמליאל, תמה ואמר, רבי שמעון הוא אריה, ורבי אלעזר בנו אריה. ואין רבי שמעון כשאר אריות. עליו כתוב, אריה שאג מי לא יירא. ומה העולמות של מעלה מזדעזעים ממנו, כש"כ אנו. הוא איש, שלא גזר תענית מעולם על מה ששאל והתפלל, אלא הוא גוזר והקב"ה מקיים. הקב"ה גוזר והוא מבטל. כמ"ש, מושל באדם צדיק, מושל יראת אלקים. כי הקב"ה מושל באדם, והצדיק מושל בהקב"ה. שהוא גוזר גזרה, והצדיק מבטל אותה."

זה מפני שהבורא נותן לאדם שעולה במדרגות לעשות פעולות. הוא עושה לפניו משחק מיוחד כדי ללמד אותו, כמו שאנחנו עושים עם ילדים. כמה שאפשר או לעשות שגיאות כביכול והאדם מתקן, או לעשות מין תרגילים שאסור, ואדם רואה ואז מבטל, כי הוא רואה שאין בזה שום צורך. זאת אומרת, איזה משחק בין הבורא לבין האדם, שבצורה כזאת הבורא או מצד החיוב או מצד השלילה עושה כל מיני פעולות שאין בהם צורך, ואדם על פניהם לומד באיזה קו ישר הוא יכול להתקדם. אנחנו משתמשים בזה גם בבניית משחקים לילדים.

בכל אלוהי מצרים אעשה שְׁפָטים

.317" מה הייתה מחשבתם של המצרים, למנוע מישראל פרייה ורבייה, ומחשבתו של השר הממונה עליהם, שהביא זאת בליבם? כי כמ"ש, ויאמר אל עמו, השר שלהם אמר להם, הֱיו יודעים, שבן אחד עתיד לצאת מישראל, שייעשה דין על ידו באלוהיכם.

.318 בשעה שאמר משה, בכל אלוהי מצרים אעשה שְׁפָטים, הלך דוּמה, שרו של מצרים, 400 פרסה, מרוב פחד. אמר לו הקב"ה, גזרה נגזרה לפניי ואין להשיב אותה, כמ"ש, יפקוד ה' על צבא המרום במרום. באותה שעה הוסרה השׂררה ממנו, והתמנה דומה להיות שר של גיהינום, לדון שם נפשות הרשעים.

.319 ובאלוהיהם עשה ה' שפטים. האם יש שפטים באלוה של כסף או של זהב ושל עץ ושל אבן? אלא אלוה של כסף ושל זהב היו ניתכים מאליהם, ושל עץ נרקבים.

.320 אלוה של מצרים שֶׂה היה. וציווה הקב"ה לעשות בו שפטים, לשרוף אותו באש."

לא לשכוח שאנחנו כל הזמן דואגים לחיבור שהוא יתקיים על ידי מאור המחזיר למוטב, לתת בזה מקום לבורא להתגלות.

.320" אלוה של מצרים שֶׂה היה. וציווה הקב"ה לעשות בו שפטים, לשרוף אותו באש. כמ"ש, פסילי אלוהיהם תִשְׂרְפוּן באש, כדי שיהיה ריחו נודף. ועוד כתוב, ראשו על כרעיו ועל קִרבו, בדרך ביזיון. ועוד, שעצמותיו מושלכים בשוק. וזאת הייתה למצרים קשה מכולן. זהו שכתוב, שפטים.

.321 ובאלוהיהם ממש עשה שפטים. וזהו השר שלהם לקיים הכתוב, יפקוד ה' על צבא המרום במרום, ועל מלכי האדמה על האדמה. וכל זה היו יודעים החכמים שבהם. וכש"כ השר שלהם. כמ"ש, הבה נתחכמה לו.

.322 הרבה עבודות זרות היו במצרים. ונהר נילוס היה אלוה שלהם, והוא היה בכלל אלוהיהם. ובכולם עשה ה' שפטים. אלוהיהם מוכים תחילה ואח"כ האומה. וכן הוכו בתחילה הנילוס והעצים והאבנים, שעבדו אליהם. כמ"ש, ויהי הדם בכל ארץ מצרים ובעצים ובאבנים, שהיו להם אלוהות ממש.

כתוב, על צבא המרום במרום, ונילוס לא היה במרום אלא בארץ. אלא לרוב מימיו של נילוס הם דומים כמו שהיה הנהר במרום. השר שלהם מוכה בתחילה ואח"כ שאר אלוהיהם.

.323 הכאת האומה של מצרים ממש, לא הייתה אלא בים. כמ"ש, לא נשאר בהם עַד אחד. ומקודם לכן נעשו שפטים באלוהיהם. וע"כ כתוב, הבה נתחכמה לו פן ירבה, והיה כי תקראנה מלחמה, שניבאו על העתיד, כפי מה שקרה להם.

וכתוב, ונוסף גם הוא על שונאינו, ניבאו על מחנות המלאכים העליונים שיהיו שרויים בתוכם. וכתוב, ונלחם בנו, ניבאו על מה שכתוב, ה' יילחם לכם ואתם תַחֲרישון. וכתוב, ועלה מן הארץ, כמ"ש, ובני ישראל יוצאים ביד רמה."

קשה או לא כל כך קשה להחזיק בכוונה? בזוהר אין עבודה אחרת רק לצפות לתוצאה מהכוונה בלבד, כלום חוץ מזה. אתם יכולים קצת משהו להבין, קצת משהו להרגיש, אבל זה ממש סתם, זה מלווה את כל העניין של המאמץ מלמטה, ולפי זה קבלת התיקון מלמעלה.

פרשת בוא

ועבר ה', וראה את הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות

.74" ועבר ה' לנגוף את מצרים וראה את הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות. הרי הכול גלוי לפני הקב"ה. ולמה היה צריך שיגלה הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות?

.75 כתוב, ויַרְא ה' ויִנְאָץ מִכעס בניו ובנותיו. וכתוב, ויַרְא ה', כי רַבּה רָעת האדם בארץ. ההשגחה אינה נראית למעלה, אלא כשנראה ממנו מעשה למטה. וטרם שנעשה מעשה למטה, אין משגיחים להעניש, חוץ מהרהור עבודה זרה, שמענישים בלי מעשה. ומשנעשה מעשה, מתעוררת ההשגחה שלמעלה. ומשום זה, הכול, בין לטוב ובין לרע, תלוי במעשה.

.76 כל שווקי מצרים היו מלאים אלילים, ובכל בית ובית היו נמצאים מיני מכשפים, שמתקשרים בכשפיהם בכתרים התחתונים שלמטה, ומעוררים רוח הטומאה ביניהם.

.77 כתוב, ולְקחתם אגודת אֵזוֹב וטְבלתם בדם אשר בסף, והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזות מן הדם אשר בסף. אגודת אזוב, כדי לבער רוח הטומאה מביניהם, ולהראות על בתיהם, באלו ג' המקומות, את האמונה השלמה. אחד מכאן ואחד מכאן על ב' המזוזות, הרומזות על ב' קווים ימין ושמאל. ואחד ביניהם על המשקוף, הרומז על קו האמצעי. ומשום זה כתוב, ופָסח ה' על הפתח ולא ייתן המשחית לבוא אל בתיכם לנגוף, משום שרואה את השם הקדוש רשום על הפתח, שהוא ג' הקווים.

.78 אם רומזים על ג' הקווים, למה נעשה זה בדם, בצבע אדום, הרי צבע ג' הקווים הם לבן ואדום, וירוק הכולל ביניהם? שני דמים היו, אחד של הפסח, ואחד של המילה, שמלו את עצמם. והדם של המילה הוא רחמים, אע"פ שהוא אדום. והדם של הפסח הוא דין, ולפיכך לא תלוי כאן בצבעים.

.79 והחזיר הקב"ה את הדם ההוא לרחמים, כאילו היה הלבן שבין הצבעים. כמ"ש, ואֶעבור עלייךְ, ואֶרְאךְ מתבוססת בדָמָיִיך, ואומַר לךְ בדמייך חֲיִי. ואע"פ שהיה אדום, הוחזר לרחמים, כי כתוב, בדמייך חיי. וע"כ לא תלוי הדבר בצבעים. ומשום זה רשם על הפתח בג' צדדים, שרומזים על ג' קווים.

.80 שני דמים נראו, דם פסח ודם מילה, כנגד שני כתרים, ספירות, שנראו למעלה באותה שעה, שהם ב' הקווים חו"ג. הם כנגד כתר אחד, הכלול בב' צדדים הנסתרים, ברחמים ובדין. כי קו האמצעי, ת"ת, כלול בעצמו מב' הקווים. כנגדו ב' הדמים, דם מילה, הרחמים שבת"ת, ודם פסח, הדין שבת"ת.

.81 בכמה מקומות ריחם הקב"ה על בניו. עשה אדם בית, והקב"ה אמר לו, כתוֹב שְמִי ושים לפִתְחך. ואתה תשב בתוך הבית, ואני אשב בחוץ בפתחך, לשמור אותך.

וכאן, בפסח, אמר, רשוֹם על הפתח האמונה שלי, ג' הקווים על ב' המזוזות ועל המשקוף. ואתה תשב בתוך ביתך, ואני אשמור אותך מבחוץ. כמ"ש, ואתם לא תצאו איש מִפתח ביתו עד בוקר. וכתוב, וראה את הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות, ופסח ה' על הפתח ולא ייתן המשחית לבוא אל בתיכם לנגוף. הרי ששמר אותם הקב"ה מבחוץ.

.82 כעין השם הקדוש, ה', עשו באותה שעה, ג' קווים, שניים על המזוזות ואחד על המשקוף מלמעלה, שהוא דומה לצורת האות ה', המלכות. וע"כ, כמו שהשם הקדוש חזר באותה שעה להיות דין על המצרים, כך חזר הדם באותה שעה להיות דין, כמ"ש, וראה את הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות, שהציון של כולם היה אדום, הרומז על דין. והוא להראות, שאע"פ שהוא רחמים לישראל, חזר להיות דין לעשות נקמות במצרים."

שאלה: לגבי הכוונה. גם אם הכוונה נאבדת בזמן הזוהר, מה קורה בזמן הזה שאתה רוצה לראות לאן הזרימה של המחשבה לוקחת אותך. כי דווקא בזמן הזוהר אתה מרגיש כל מיני דברים שנראים לך כאילו שזה מעניין אותך, בא לך לזרום אחרי המחשבות האלה, כאילו לא להתעקש על המחשבה שלך. האם אנחנו צריכים להתעקש על להחזיק כל הזמן במחשבה אחת, לזרום עם מה שקורה בזוהר?

הכול תלוי במה שחשוב לך. אם אתה בינתיים מעדיף רגשות, או אתה בינתיים מעדיף שכליות, או אתה מעדיף קשר עם הבורא דרך המאור המחזיר למוטב, הכול תלוי באיזה מצבים אדם נמצא. אבל יחד עם זה כתוב שהכול תלוי בעצם בתפילה, שאני רוצה לקבוע לעצמי מטרה, דבקות בבורא, לפי השתוות הצורה וזה מגיע על ידי המאור המחזיר למוטב, שצורתי תשתווה עם צורתו.

ולכן, לא אכפת לי מהרגש, לא אכפת לי מהשכל, אכפת לי רק להשיג את ההזדהות, ההשתוות, חיבור, דבקות, התאמה, משהו דומה לבורא לפחות באיזה אחוז הקטן. ואני לא מבטל את הרצון לדעת, והרצון להרגיש, והרצון להבין בכלל במקצת לפחות אילו קשרים מה שיש כאן, לא. אני לא מבטל אותם, אבל אני רוצה להשיג את זה דרך החיבור.

זה מה שבעל הסולם אומר באות קנ"ה ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", שרוצה להבין, לדעת, "לדעת", זאת אומרת להתחבר, דעת זה חיבור, לדעת מה שלומדים. אז יש כאן חיסרון לדעת, חיסרון להרגיש, כי דעת זה חיסרון, זה דין ורחמים, חסד וגבורה, גם חכמה שמתלבשת בחסדים. יש כאן את כל ההבחנות. אני רוצה להיות בקשר, שזה יהיה קשר גם רגשי, וגם שכלי, וגם ענייני. אני רוצה את הקשר הזה שיתממש בי.

יש הרבה דברים בפנים, אבל העיקר זו ציפייה. כתוב, "עסקת בתורה"? בתורה, זאת אומרת, ניסית כל הזמן למשוך מאור המחזיר למוטב? "עסקת בתורה"? "ציפית לישועה" כתוצאה מהעיסוק בתורה? אם כן, זה מספיק.

תלמיד: חבר סיפר לי שבשיעור זוהר, שהוא היה בריכוז ואז נכנסה לו מחשבה, והוא אמר, "רגע, אני עם המחשבה הזאת אני מתנגד לה או שאני הולך איתה, כי גם זה הבורא מביא לי"? יש כאן איזה ניסיון להבחין במה שנכנס לתוך הריכוז באותו הרגע. ואז המחשבה הזאת לקחה אותו לאיזה טיול. השאלה האם להתנגד לזה, לעצור את זה, להגיד, "אני לא מוכן עכשיו למה שהבורא מראה לי. אני רוצה להישאר בתפילה לחברים"?

העולם שלנו מלא מחשבות, רצונות, פעולות, מעשים, כול מה שאתה רוצה. כל זה מגיע לנו מההתכללות שלנו במלכות הכללית, הכול בא מהבורא, "אין עוד מלבדו". אז מה אתה שואל? האם אני יכול להתכלל בכל דבר שבא לי, הרי זה בא מהבורא? בסדר, תתכלל.

אנחנו לא מדברים על זה שאנחנו יוצאים מהעולם ששם הוא לא קיים. אנחנו נמצאים בעולמו, אבל אנחנו בוחרים במטרה מיוחדת, במצב מיוחד ואת כל היתר אנחנו צריכים לנפות ולא אכפת לי מהם. הכול עניין של חשיבות, ואת החשיבות בדיוק עכשיו אתה בודק. באיזה מחשבות, באיזה רצונות, באיזה סתירות אתה נמצא, ואיך אתה מעדיף רק את הנקודה הזאת שמביאה אותך לדבקות?

באה לי עכשיו איזו מחשבה. ודאי שהיא נשלחת מלמעלה, אז מה? אני אלך איתה? הכול בא מהבורא. פרעה גם אחוריים של בורא. אני לא מבין את הגישה הזאת בכלל, איך יכול להיות שאני אשמע לכל דבר שבחיים?

תלמיד: לא למחשבה עצמה, אלא אני מזהה שמשהו מגיע.

אז מה? מגיע, כן.

תלמיד: ואני מזהה שזה מגיע ממישהו.

אני לא תופס את קו המחשבה שלך. מגיע ממישהו, ומה?

תלמיד: אני רוצה להתחקות אחרי המקור שממנו מגיע, להתחבר למקור.

סתם ככה? אני לא מבין. אתה נמצא במקום שכאן לומדים איך ללכת על ידי החכמים, חכמי הזוהר, מקובלים. אם אתה רוצה ללכת אחריהם, אתה נמצא במקום הנכון. אם אתה רוצה ללכת אחרי מחשבות או שיטות אחרות, אתה לא נמצא במקום הנכון. תחפש מקום אחר.

זה כל העניין, ש"הבורא מביא את האדם לגורל הטוב ואומר, "קח לך"." זאת אומרת מה זה "קח לך"? כי יש עוד הרבה גורלות במקום. בבקשה, קח ולך. כאן זה מקום שאנחנו הולכים לפי מה שבעל הסולם ורב"ש כותבים. אז אתה צריך אולי שוב לחדש את מה שהם אומרים כדי לא להתבלבל.

"החבר אמר לי". תראה ממה אתה מתחיל בכלל. "החבר אמר לי שבאה לו איזו מחשבה". אלה בכלל דברים רציניים? תשמע מה שאתה אומר. לפי זה אני בונה את החיים שלי בזמן שאני יושב ליד הזוהר? אני לא מעכל את זה. כדאי לחשוב.

שאלה: אם אני מבין את מה שהוא אומר, זה גם מה שקראנו, שהקדוש ברוך הוא מושל באדם, שברור שהכול מגיע מהבורא, אבל הוא אומר שהצדיק הוא דווקא זה שמבטל את הגזרה שכאילו הקדוש ברוך הוא עושה.

אני לא רוצה בכלל לדבר בצורה כזאת, כי זו שטות, אתה יכול כך להגיד על כל דבר. זה כמו הבדיחה הזאת, שהרג את אבא ואימא ואחר כך במשפט הוא אומר, "אתם צריכים לרחם עלי כי אני יתום". באה לו איזו מחשבה. ודאי, איך יכול להיות שהיא לא מהבורא? מהבורא. אז אני הולך עכשיו לעשות מה שבא לי?

תלמיד: לא. השאלה שלי היא איך זה דווקא הצדיק, זה שמצדיק את הבורא מבטל את הגזרה שהוא מקבל מהבורא?

אני עכשיו לא יודע את זה, לא רוצה לדעת. גם אתם לא תדעו איך לבטל את הגזרות. לבטל את הגזרות בשבילך עכשיו זה להישאר בקו המחשבה הנכון, למרות כל יתר המצבים שיוצאים לך מזה. זה הכול, זו כל העבודה שלנו. אלא בשביל מה אני יושב כאן? לא הייתי קורא זוהר בשום מטרה אחרת. הוא לא מיועד לכלום חוץ מזה.

אחרי שאתה מתחיל על ידי הברור הנכון, על ידי המאור המחזיר למוטב להרגיש על מה מדובר, שאתה נמצא בזה, אז כבר אתה מתחיל ללמוד זוהר בצורה אחרת, כי כל ההבחנות האלה עוברות עליך. אתה נמצא בהן. ועכשיו זה סתם פלפול במקום לדרוש את הכוונה הנכונה. לכן כל כך חשוב לנו כל הזמן רק על זה לחשוב.

אנחנו נשב כאן עוד שנה שנתיים, אתם תשמעו ממני אותו דבר בלבד.

שאלה: כאשר מקשיבים לזוהר יחד עם חברי, אני מקבל איזו יראה פנימית כאילו מול מבחן מאד חשוב. איך אני יכול להשתמש בהרגשה הזאת להתאחד עוד יותר בעשירייה?

הזוהר מביא איזו יראה, נכון. הוא מביא גם איזו התפעלות, התרגשות, הרגשת הגדלות. הוא נכתב בצורה כזאת כאילו פשוטה שאתה רואה בני אדם, כביכול, כי הם כתבו שהם היו בלבוש כמונו, בגוף, ושיחד עם זה הם היו בעולם העליון ובהשגת העולם העליון גם היו בגופים של העולם הזה, וכתבו על זה בצורה כזאת כמו שהרגישו, בצורה פשוטה. תראה מה שהם כותבים, לשון מאוד פשוטה, ידידותית. ולכן, אנחנו מקבלים מזה הרבה התפעלות. הזוהר מביא אהבה, הוא מביא יחס יפה וטוב., רכות. את כל זה צריכים.

.83" כעין למעלה, באותה שעה כך צריכים להראות למטה, אם רחמים רחמים, אם דין דין. ולפי שהיה למעלה דין על המצרים, ע"כ כתוב, וטבלתם בדם אשר בסף והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזות. אשר דם רומז על דין. ולעת"ל כתוב, מי זה בא מאֱדום חמוּץ בגדים מִבּוֹצְרָה. שעתיד להראות כולם דין לעשות נקמות, יאדימו אז מלבושיו בדם.

.84 ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר. מהו הטעם, שנאסר עליהם לצאת מפתח ביתם? משום שאדם אינו צריך להימצא בשוק בשעה שהדין תלוי על העיר, כי כיוון שניתנה רשות למשחית, מי שפוגש בו, יינזק. וע"כ כאן, כיוון שהדין היה נמצא למצרים, לא היו צריכים לצאת לבחוץ.

.85 בההוא ממש שנמצא בו דין למצרים, נמצא בו רחמים לישראל. כמ"ש, וראיתי את הדם ופסחתי עליכם. וכן בכל אלו הכתרים הקדושים של מעלה, כמו שנמצא בהם דין, נמצא בהם רחמים. והכול הוא בשעה אחת. כתוב, ונָגף ה' את מצרים נָגוֹף ורָפוֹא. נגוף למצרים ורפוא לישראל. מהו, ורפוא? ממה שנימולו היו צריכים רפואה.

.86 באותה שעה שניגפו המצרים, באותה שעה התרפאו ישראל. כתוב, ופסח ה' על הפתח. הלוא, פסח ה' עליכם, היה צריך לומר? על הפתח, זהו פתח הגוף, שזו המילה, שריפא אותה.

.87 בשעה שנחצה הלילה, והכתר הקדוש, מלכות, התעורר אצלה חסד עליון, דז"א, שאינו עולה זה בלי זה, אע"פ שהלילה היא המלכות לבדה, מ"מ לא יקרה לעולם שהמלכות תהיה בלי ז"א בעלה. ומשום זה, זה מכה וזה מרפא, המלכות מכה וז"א מרפא. והכול בשעה אחת."

ממשיכים את הכוונה, וגם בודקים את עצמנו, האם נעשה לנו יותר קל או יותר קשה לשמור אותה. לזרום עם הטקסט בציפייה שזה יעזור לנו, שזה יטפל, שזה יגלה משהו, ישפיע עלי לחיבור, להרגשת הבורא. בקיצור, מצפים מהטקסט לשינוי.

"88. ופסח ה' על הפתח. על פתח הגוף, שנקרא פתח משום שהוא הפתח להמשכת הרוח והגוף, שמשם נולדו. עד שלא נימול אברהם, היה סתום מכל צדדיו, שלא היה יכול להוליד בקדושה. כיוון שנימול, נפתח בו הכול, ולא היה סתום כבתחילה.

.89 והוא יושב פֶּתח האוהל, משום שנגלה הי'. שהוא הִשׁרה בגילוי זה של הי', החסד בצדק. שע"י המילה, נגלה הי' של השם שד"י, שמורה, שנמשך החסד במלכות, צדק. וזהו הפתח של המשכן העליון הקדוש, המלכות. נמצא, כשכתוב האוהל, היא המלכות.

מטרם שנימול הייתה המלכות מקבלת מצד שמאל בלבד, מבחינת חכמה בלי חסדים, שאז היא אטומה מכל צדדיה, שאין החכמה יכולה להאיר בלי חסדים. וכשנימול, נגלו בה החסדים. ואז החכמה שבה מתלבשת בחסדים, ומאירה, הן בחכמה והן בחסדים. ונבחן, שע"י המילה נפתח פתח במלכות, שתוכל להאיר. כמ"ש, והוא יושב פתח האוהל.

.90 כשהתגלה הי' הזו, התבשר אברהם, והתברך בפתח האוהל, שהיא צדק, מלכות שנמתקה בחסד. כלומר שהחכמה שבמלכות התלבשה בחסדים. כמ"ש, והוא יושב פתח האוהל כחוֹם היום. היום, הוא כששולט החסד, חלקו של אברהם, כי אברהם הוא מרכבה לחסד דז"א. פתח האוהל, המלכות, נמתקה בחסד מכוח אברהם, אחר שנגלה בו הי' ע"י המילה. כמ"ש, וה' בירך את אברהם בכל, במלכות.

.91 והוא יושב פתח האוהל. כמ"ש, וה' בירך את אברהם בכל. פתח האוהל הוא המלכות, המכונה בכל, כתר העשירי. כתר, פירושו, ספירה. כחום היום, פירושו, כמו שניתנה לו ספירת החסד, שנקרא יום, כך זכה בפתח האוהל, כי החסד פותח את המלכות, שנקראת אוהל, שתוכל להאיר.

וכמו שיושב בחסד, שנקרא יום, כך יושב במלכות, שנקראת פתח האוהל, כי המלכות בלי חסד אינה יכולה להאיר בחכמה שבה, וחסד בלי הארת החכמה שבמלכות, הוא ו"ק בלי ראש.

.92 ועבר ה' לנגוף את מצרים. ועבר, שעבר על שורת הדין של הכתרים, שהיו מתקשרים בכתרים אחרים למעלה, והתיר אותם מקיומם. הכתרים התחתונים, שבהם דבוקים המצרים, היו מקושרים בכתרים העליונים דקדושה, שמשם קיבלו חיותם. והתיר הקב"ה את הקשרים ההם, והתבטל קיומם של הכתרים התחתונים, ואז נהרגו בכורי מצרים.

ונמצא, שהקב"ה עבר על דרכיו, שקלקל ההשתלשלות של הכתרים, כדי לעשות דין במצרים ולשמור את ישראל. וכך הוא בכל מקום שכתוב, ועבר, ועברתי, ויעבור, שמורה שהקב"ה עבר על דרכיו, על סדרי השתלשלות של הספירות, או כדי לעשות דין, או לרחמים. וכאן כתוב, ועבר, כדי לעשות דין. ושם כתוב, ויעבור ה' על פניו, כדי לרחם."

שאלה: אני רואה שהמילה שאברהם עבר זה משהו מאד מרכזי, שזה פותח את הכול. אתה יכול להסביר מה זה?

ברית מילה זה אותו הקשר בין ט' ספירות ראשונות למלכות. כן, וודאי שזה הכי חשוב. כי אם יכולים לבנות את הקשר הזה אז זהו, זה התיקון שבין יסוד למלכות. ובזה כבר יש דרך לאור העליון לטפל במלכות, לתקן אותה, להתקשר אליה חזרה, וכן הלאה. לספק למלכות כוחות דהשפעה, לבנות מסכים. הכול זה דרך המילה.

תלמיד: איך זה נעשה לנו פרקטי?

פרקטי זה פשוט, שאתה זורק מעצמך את כל המחשבות שלא קשורות להשגת כוח ההשפעה. זה נקרא "ברית מילה", אתה חותך את כל מה שלא שייך להשפעה למעלה.

תלמיד : וזה משהו שאני עושה או שהבורא עושה?

זה בהסכמתך.

תלמיד: אני צריך רק להסכים לזה?

כן. את הפעולות אף פעם אנחנו לא עושים. אנחנו רק צריכים לבקש. כל הפעולות הן על ידי המאור.

תלמיד: צריך להתפלל בשביל זה?

כן, ודאי. כל המאמצים שאתה עכשיו עושה צריכים להיות לשם זה. שאני רוצה להגיע לתכונת השפעה. אתה לא צריך לפרש כי אתה לא יודע מה צריך לקרות. פשוט מחשבה כללית, אני חייב להגיע לפעולת השפעה. וכל מה שאני צריך לזה אני מוכן שיעבור עלי, שיעשו עלי, רק על זה אני חושב. זו כוונת הלימוד, בשביל מה לומדים? כדי לזכות לאמונה, להשפעה.

שאלה: מה ההבדל בין להחזיק כוונה ולהתפלל במהלך שיעור הזוהר?

זה אותו הדבר. אני צריך לפנות לבורא שיעשה עלי תיקונים. הוא מצפה לזה, ואני חייב לזרוק את כל ההפרעות, דווקא נגד הפרעות שהוא שולח. למה הוא שולח לי הפרעות? כי דרך המסננת של ההפרעות אני מגיע בדיוק לחיסרון הנכון כדי לבקש ממנו את הדבר הנכון, ואז הוא משפיע עלי תיקון.

לכן, אני לא מתפלל לזה שאני לא רוצה הפרעות, שייקח אותן, חס ושלום, בלעדיהן אני אתבלבל לכל הכיוונים. שיהיו הפרעות, אלא שאני אדע איך יחד איתן אני בוחר את הקו הנכון.

שאלה: האם מספיק כמו שאתה אומר לכוון להשפעה, או לבקש השפעה, או שצריך גם את התיאור הנכון?

איזה תיאור נכון אתה יכול להגיד? תלמדני, רבנו, בבקשה.

תלמיד: כמובן שזה התיאור המקסימאלי בצורה האגואיסטית שאני יכול לתאר וגם הוא מקולקל. האם מספיק להגיד איזו מנטרה "אני רוצה השפעה", או שאני צריך לנסות יותר?

תגיד "אברא כדברא" שלוש פעמים.

תלמיד: זאת אומרת שזה לא משנה. אני מבקש חיבור או השפעה, שאלו מילים באמת כאלו גדולות או שבעצם זה לא משנה איך שאני מבין או מתאר את זה פנימית, האם זה מספיק?

כמה שפחות תיאורים, כמה שפחות בלבולים, אני רוצה להיות בהשפעה אליך דרך הקבוצה. כשאתה אומר דרך הקבוצה ומתאר את הקבוצה, אתה כבר נפטר מכול הבעיות, אתה כבר נמצא כאן במטריצה כזאת שאתה חייב לקיים את הדברים הנכונים. כי יש לך קשר עם החברים, אתה חייב לעזור להם, אתה חייב להתבטל כלפיהם, אתה חייב לגרום לחיבור ביניהם, ודרך החיבור הזה אתה רוצה לקשור את עצמך לבורא, אתה רוצה שהבורא ישפיע למרכז הקבוצה כי משם אתה פונה אליו, שבמרכז הזה יהיה מקום של חיבור של כולם, ואתה תתכלל בזה. את הכול אתה בונה ושום דבר חוץ מזה, אני, מרכז הקבוצה, בורא, נקודה. אין יותר, איפה אתה יכול להתבלבל? אם אתה חושב על שלושת הדברים האלה אתה לא תתבלבל.

תלמיד: חושב, לא אומר אותם סתם, אלא חושב על זה ומנסה לכוון.

תגיד בפה, בעל פה, אז מה? תגיד, תבכה, תצעק, אני לא יודע מה בא לך.

תלמיד: עשיתי את זה חמש מאות פעם בשיעור, זה בסדר? זה מספיק להגיד את המילים האלה? צריך לנסות לכוון, להבין מה זה דרך החברים, לבוא בלי מחשבות ופילוסופיות.

אתה לא צריך להגיד, אתה צריך להרגיש את זה, אתה רוצה להיות בזה. אני ומרכז הקבוצה ששמה אני נמצא אם אני מבטל את עצמי. אם אני משפיע להם גדלות הבורא, אם אני דואג להם, אם אני מבקש עבורם, ולכן אני פונה לבורא שהוא יעשה את מרכז הקבוצה הזאת כנקודת החיבור שלנו, ושכולם, כל החברים יהיו שם, ואני אגרום שהם יתחברו ויקבלו השפעה מלמעלה, ואז הבורא יתגלה בתוך מקום המתוקן הזה, ואני אגרום לזה. מה אני צריך תמורת זה? כלום, חוץ מזה שאני גורם. אפילו אני לא רוצה לדעת את התוצאה, שזה לא יהיה לי כעל מנת לקבל תוצאה, אני לא רוצה כלום. אני רוצה רק לגרום לזה, זה הכול.

שאלה: תוך כדי שאנחנו מחזיקים כוונה ומתפללים בזוהר, האם בן אדם יכול להרגיש שהתפילה שלו נכונה? להרגיש שמה שאני עושה נכון.

לא, זה הכול ניתן ללב, כל הזמן לברר, לברר ,לברר.

תלמיד: אני מברר, ומברר, ובסופו של דבר אני לא יודע אם פעלתי נכון.

אתה גם לא רוצה לדעת. אם אתה מתכוון נכון, אתה לא רוצה לדעת בחזרה כלום. אם זה על מנת להשפיע. רק תבין, שבעל מנת להשפיע אנחנו מתאמנים כאן לא לדרוש כלום, ומה יהיה מזה? שום דבר. אני לא רוצה לקבל בחזרה כלום, לא ידיעה, לא הרגשה, שום מענה, שום דבר ודבר. בצורה כזאת אני לאט לאט מגיע למה זה נקרא השפעה, וכשזה קורה בתוך ההשפעה הזאת אני נמצא בן עולם הבא. אבל אסור לי להשתוקק לזה, אסור לי לחשוב על זה, אני צריך לחשוב רק על הפעולה הנוכחית בלי תוצאה. ודאי שזה הכול בסופו של דבר שם בעל מנת לקבל בצורה סמויה, אבל זה מה שמספיק לנו, האור הוא יגמור בעדי.

תלמיד: ואם אני מרגיש שאני כל הזמן מתבלבל בתפילה.

זה לא חשוב, העיקר שאתה כל הזמן נמצא בזה. לא לדרוש שאנחנו כל כך נהיה נקיים, זכים, צדיקים, לא. העיקר כל הזמן להיות בזה, ובאיזה מחשבות, רצונות, העיקר שאתה כל הזמן נמצא בבירור. זה הכול.

קריין: כותרת בעמוד 19 "ויהי בחצי הלילה" 93.

ויהי בחצי הלילה

"93. לעולם יהיה האדם זהיר בתפילת המנחה. משום שהיא השעה, שהדין תלוי על העולם, וצריך האדם לכוון דעתו.

94. אין העולם מתקיים אלא על ראשי העם. אם ראשי העם הם צדיקים, טוב לעולם, טוב לעם. ואם אינם צדיקים, אוי לעולם, אוי לעם.

95. ודאי כך הוא. כי כתוב, ראיתי את כל ישראל נפוצים על ההרים כצאן אשר אין להם רועה. ויאמר ה', לא אדונים לאלֶה, ישובו איש לבֵיתו בשלום. כתוב ישובו, הלוא ישבו היה צריך לומר? וכן כתוב, לביתו, בביתו היה צריך לומר, שהרי העם היו נמצאים במקומם, ואיפה היה להם לשוב?

96. אם ראש העם לא זכה במעשיו, נתפס העם בעוונו. כי כתוב, ויאמר דוד, הנה אנוכי חטאתי, ואנוכי העוֵויתי ואלה הצאן מה עשו. הרי שדוד חטא, וישראל סבלו. ואם ראש העם נתפס בעוונו, ניצולים העם, כי הדין אינו שורה עוד עליהם. כמ"ש, ויאמר ה', לא אדונים לאלה.

כלומר, אם אין ראשים לעם, ישובו מהדרך הזו איש לביתו בשלום. ואע"פ שהדין כבר רכב עליהם בדרך הזו, מ"מ, כיוון שנהרג ראשם ונתפס בעוונו, ישובו בשלום. כולם ניצולים, אם ראשיהם נתפסים.

98. בחצות לילה, רבי חייא ורבי יוסי ראו איילה אחת, שעברה לפניהם והייתה צועקת, והרימה קולות. שמעו קול אחד המכריז ואומר, נֵעוֹרים קומו, ישנים התעוררו. עולמות, היכונו לפני אדוניכם. כי אדוניכם יוצא לגן עדן, שהוא היכלו, המלכות, להשתעשע עם הצדיקים.

99. אמר רבי חייא, עתה חצות לילה ממש. וקול זה ששמענו, יוצא ומחלחל האיילה של מעלה, המלכות, ושל מטה. כמ"ש, קול ה' יחוֹלֵל אַיילוֹת. אשרי חלקנו, שזכינו לשמוע את זה.

100. בשעה שהקב"ה נגלה על הגן, מתאסף כל הגן, כל הצדיקים שבגן, ואינו נפרד מעדן, החכמה. ומהעדן הזה יוצאים מעיינות, הארת החכמה, לכמה אורחות ושבילים להשגת הצדיקים. והגן הזה נקרא צרור החיים, ששם מתעדנים הצדיקים מהארת עוה"ב. ובשעה ההיא הקב"ה מתגלה אליהם.

101. ויהי בחצי הלילה וה' היכה כל בכור בארץ מצרים. אמר רבי יוסי, כמה פעמים שאלתי, למה לא היה זה ביום, שיתגלה לכל פרסום הנס? ולמה מתו כל אלו החלשים, שלאחר הרחיים, ואלו הטלאים שבצאן? ולמה לא מתו מלכים ושרים ואנשים עורכי מלחמה, כמו שהיה בסַנְחֵרִיב? שכולם מלכים בני מלכים שרים וקצינים, ושם נראה גבורתו של שליח אחד של הקב"ה, גדול יותר מהנס הזה, שנעשה כאן על ידו עצמו. והלוא הנס שלו היה ראוי להיות גדול יותר?

102. כיוון שזכינו לכל זה, והדרך נתקנה לפנינו, שמעתי, שרבי שמעון מטהר שווקים של עיר טבריה, נלך אצלו. ישבו, עד שהאיר היום. כשעלה האור, קמו והלכו. כשהגיעו אליו, מצאו אותו, שהיה יושב וספר הגדה בידו.

103. פתח רבי שמעון ואמר, כל הגויים כאַיִן נגדוֹ, מאֶפס ותוהו נחשבו לו. כיוון שכתוב, כל הגויים כאין כנגדו, למה כתוב עוד, מאפס ותוהו נחשבו לו? אלא דעתם של כל העמים שבעולם, אשר אמונתם היא כאין, שאינם משיגים לא מדרגות העליונות ולא התחתונות. ושׂמִים לעצמם אמונה של סִכלוּת, אבל, מאפס ותוהו נחשבו לו, כמוֹץ הזה המסתובב ברוח, ומתגלגל בקיץ בשׂדות בריקנות, שאין בו תוכן מאומה.

104. בראשית ברא אלקים את השמיים ואת הארץ. אֵת, זהו ימינו של הקב"ה, וְאֵת, זה שמאלו. שנטה הקב"ה ימינו, חסד, וברא את השמיים. ונטה שמאלו, דין, וברא את הארץ. כמ"ש, אף יָדִי יָסְדה ארץ, וימינִי טיפחה שמיים, קורא אני אליהם יעמדו יחדיו.

105. מהו שכתוב, יעמדו יחדיו? האם שמיים וארץ, זו"ן, אינם עומדים יחדיו? אלא שהם ימין ושמאל נפרדים, כמ"ש, את, ואת. ע"כ כתוב, יעמדו יחדיו. ואיך יעמדו יחדיו? בזאת, שהיא המלכות, השולטת בחצות לילה, שאז כלוּל אֵת, חסד, בזאת, המלכות. ונמצאים אז עומדים ביחד.

106. כתוב, אֶת הכול עשָה יפֶה בעִיתוֹ. את, חסד דז"א. הכול, כמ"ש, וה' בירך את אברהם בכל. בכל היא הספירה שנקראת זא"ת, המלכות, הכלולה מן את ואת, ושולטת בחצות לילה בשני צדדים, ברחמים ובדין. רחמים לישראל ודין לעמים עכו"ם. וכתוב, את הכול עשה, שיהיו מחוברים יחד, יפה בעיתו, בחצות לילה.

108. מי כה' אלקינו המגביהי לשבֶת, המשפילי לראות בשמיים ובארץ. מי כה' אלקינו, ז"א, העולה ומתעטר להתיישב בכתר עליון הקדוש, בינה, שהארתו מעל כל האורות המאירים, והכתרים והעטרות. כי כל המוחין שבעולמות נמשכים מבינה.

המשפילי לראות, היורד בספירותיו מכֶתֶר לכתר, מקו ימין דבינה לימין של עצמו. מנֵזֶר לנזר, מקו שמאל דבינה לשמאל של עצמו. מהארה להארה, מקו אמצעי דבינה לקו אמצעי של עצמו. ממאור למאור, ממלכות דבינה למלכות של עצמו. להשגיח בעליונים בשמיים, ובתחתונים בארץ. כמ"ש, ה' משמיים השקיף על בני אדם.

מדובר בהשגות המוחין של ז"א. בתחילה עולה ז"א למ"ן אל הבינה, ומכריע בין ב' הקווים ימין ושמאל דבינה, שהיו במחלוקת, ועושה שלום ביניהם. ואז יוצאים ג' קווים בבינה, והמלכות המקבלת מהם. שזהו, שלושה יוצאים מאחד, שג' קווים דבינה יוצאים מאחד, ז"א. כמ"ש, מי כה' אלקינו המגביהי לשבת. כי אע"פ שז"א בחינת ו"ק ולא מג"ר, מ"מ הוא עולה לבינה ונעשה בה קו המכריע, הנקרא דעת, ג"ר, והוא מתיישב שם בין ספירות דראש.

ואח"כ, כיוון ששלושה יוצאים מאחד, נמצא, שאחד עומד בשלושתם. שז"א עומד ג"כ באותם ג' קווים שהאיר בבינה. כי אותו השיעור שהתחתון גורם להאיר בעליון, זוכה בו גם התחתון. וכמ"ש, המשפילי לראות בשמיים ובארץ, שאח"כ הוא משפיל עצמו, כי יורד מבינה למקום עצמו עם ג' המוחין ההם, המאירים בג' קווים, ועושה זה, כדי להשפיע בשמיים ובארץ.

קו ימין מכונה כתר. קו שמאל מכונה נזר. קו אמצעי מכונה הארה. המלכות מכונה מאור."

"109. ויהי בחצי הלילה. הלוא, כחצי, היה צריך לכתוב, או כחצות, כמו שאמר משה? אמרו החברים, שלא יאמרו מגידי העתידות של פרעה, שמשה שקְרן הוא, כי אי אפשר לדייק הרגע של חצות לילה. והרי השאלה במקומה עומדת בשלושה אופנים, שאפילו ישראל יאמרו כך.

א. שא"כ היה צריך לכתוב, ויאמר משה, כחצות הלילה, למה כתוב, ויאמר משה, כה אמר ה', כחצות הלילה? והרי ה' אמר, בחצות? וכמה שלא יכוון את השעה, לא ייתפסו במשה, אלא באדון, שהרי כתוב, כה אמר ה'.

ב. כי משה אמר, עד בכוֹר השפחה, אשר אַחַר הרחיים, ולא היה כן, אלא עד בכור השְבי, אשר בבית הבוֹר. עכ"פ אפילו ישראל יאמרו שהוא שקרן, כי לא התאמתוּ הדברים כמו שאמר.

ג. שהוא אמר בשם האדון, כחצות. וכתוב, ויהי בחצי הלילה. ולמה לא כתוב, כחצי, כמו שאמר משה?

110. השאלה הכבדה יותר ממשא שבהמה יכולה לסבול: למה הייתה מכת בכורות בלילה ולא ביום? ולמה מתו החלשים שאחר הרחיים? אלא הכול סוד עליון בין קוצרי השדה. אותם שזכו להשיג הצמחים של אור הגנוז שנזרעו במלכות, הנקראת שׂדה. והכול הוא ישר בדברי הנביא הנאמן.

111. אשרי חלקו של משה, שעליו כתוב, יוֹפְיָפִיתָ מבּני אדם, הוצַק חן בשִפתותיךָ, על כן מְשָׁחךָ אלקים אלקיך, שמֶן ששון מחבֵריך. יופיפית מבני אדם, משֵׁת ומחנוך. הוצק חן בשפתותיך, מנוח ומבניו. על כן משחך אלקים אלקיך, מאברהם ומיצחק. שמן ששון, מיעקב. מחבריך, משאר הנביאים. והאם גבר, שעלה במדרגות עליונות שלא עלה אדם אחר, לא ידע מה שאמר?

112. אלא, הספירה שנקראת זא"ת, המלכות, נקראת אישה. כמ"ש, לזאת ייקרא אישה, כי מאיש לוּקחה זאת. האיש נקרא ז"ה, וזהו איש זכר, ז"א. כמ"ש, כי זה משה האיש. האיש הזה. הרי שאיש נקרא זה, וזה נקרא איש. וזאת נלקחה מזה, שנקרא זכר.

113. ומשום זה המלכות, נקראת תמר. שמוֹרה זכר ונקבה. כי התמר אינו עולה זכר בלי נקבה. כמ"ש, כתימרות עשן. כמו שעשן עולה בלבן ובשחור, אף כאן במלכות, הנקראת זא"ת, הכול כלול בה בחצות לילה, לעשות פעולותיה בשעה אחת, בבת אחת. לבן לישראל, רחמים, ושחור לעכו"ם, דין.

114. ועד שהלילה הזה התחלק, אינו עושה פעולותיו. מאין לנו? מאברהם. שכתוב, ויֵיחָלק עליהם לילה. שנחלק, כדי לעשות פעולותיו. אף כאן משה אמר, כחצות, שפירושו, כשיתחלק הלילה. שמשה ידע, שלא יעשה פעולותיו עד שיתחלק.

115. וכך היה, שלא עשה הלילה פעולותיו עד שנחלק. כי במחצית השנייה של הלילה עשה פעולותיו. כמ"ש, ויהי בחצי הלילה. מהו בחצי? במחצית השנייה, בזמן שהמלכות שולטת. ונמצאת תמיד המלכות לעשות פעולות. וכל פעולה שנעשתה בלילה, במחצית השנייה נעשתה."

משתדלים לשמור על הכוונה, להיתכלל במרכז העשירייה, להתפלל עבור העשירייה כדי לגלות שם חיסרון לגילוי הבורא, שיוכל לתקן את החיסרון הזה שלנו, זה נקרא תפילה, ואז יתלבש בחיסרון המתוקן, ומתוך זה אנחנו נתחיל להשפיע לו נחת רוח, בגילוי שלו, לפי ההשתוקקות שלנו. ואז נתחיל לגלות בקשר הזה כמה מוסיפים רצונות, כמה אורות, כמה כלים, כמה קווים, וכך הרשימות מתחילות להתגלות, זה כבר העולם העליון שמתחיל להתגלות.

(סוף השיעור)