שיעור הקבלה היומי16 ספט׳ 2019(בוקר)
בעל הסולם. שישים ריבוא נשמות
16 ספט׳ 2019
שיעור בוקר 16.09.19 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
בעל הסולם, עמ' 506, מאמר "ששים רבוא נשמות", ט"א, ד"ה: והסימן אם נתתקן הגוף
אנחנו רוצים במאמר הזה להבין, לראות, להרגיש איך מתייחס בעל הסולם לבריאה. כי לא נברא אלא מבנה שנקרא "נשמה", והמבנה הזה, למרות שבכוח השבירה הוא נראה לנו כגדול ומחולק להרבה חלקים ויש ביניהם איזה קשרים אגואיסטיים או אלטרואיסטיים למיניהם והם לפעמים כאחד ולפעמים כהרבה חלקים נפרדים, אנחנו לא יכולים לזהות בצורה נכונה, האם אלה חלקים או שזה מבנה אחד.
יש לנו עם זה בעיה, כי זו תפיסת המציאות, היא פשוט לפי המבנה שלנו הפנימי של כל אחד ואחד, איך שהמבנה האחד הזה מתחלק בכל אחד ונראה לנו שככה מחולק כל העולם ולכן כך הוא תופס, מרגיש, מבין, אז מתוך זה הוא מרגיש רוחניות, מקבל את המציאות.
לכן אנחנו צריכים להשתדל מהמאמר הזה ומעוד כמה מאמרים שאנחנו נעבור עליהם אחר כך, להבין, להרגיש, לקרב לעצמנו תפיסה אמיתית שפרט וכלל שווים. שתלוי בתפיסה שלי במה אני נמצא ולא שיש איזו אמת אבסולוטית מחוצה לי, אלא הכול מתוך הכלים שלי, כך אני "כל הפוסל במומו פוסל".
ולכן שימו לב איך שהוא כותב, והוא מיד ממשיך, ש"אמרו, שיש ששים רבוא נשמות, וכל נשמה מתחלקת" לעוד הרבה "ניצוצין." ואיך יכול להיות דבר כזה, והוא אומר, "ולענ"ד, שבאמת אין בעולם יותר מנשמה אחת" והיא כולה כולה נמצאת בכל אחד ובכולם יחד ואנחנו רק צריכים להבין איך אפשר לחבר את הדברים האלה שיהיו כאחד, זאת אומרת לתקן את התפיסה שלנו.
איך אנחנו מתקנים את זה? מתוך זה שאנחנו עובדים על החיבור בינינו, בין בני האדם, בצורה כזאת שרוצים לקרב כך את ההרגשה שלנו, תפיסה זאת הרגשה, כי קודם הלב מבין, הלב מרגיש ואחר כך כבר המוח מבין מה שהלב מרגיש, אז איך אנחנו יכולים להתקרב לתפיסה הנכונה, שישנו רק נברא אחד, שהוא מתמלא עם מילוי אחד, "חד מקבל חד" ואין יותר. ואנחנו צריכים מהמקרה השבור שלנו, מתפיסה כזאת שנראה לנו הכול כאין ספור חלקים, להתקרב לתפיסה הזאת האחת.
ואז במידה שמתקרבים לזה, מתחילים להתקרב במדרגות, בהבחנות יותר אמיתיות, יותר רוחניות. כי "רוחניות" זה נקרא שאנחנו נמצאים בנטייה כן לחבר את כל האחדים לאחד.
למה זה חשוב לנו, כי אנחנו עכשיו נמצאים בשלב שכבר צריכים להתחיל לראות את שהמציאות שייכת לכוח אחד במשהו. וזה הכול תלוי בתיקון הפנימי שלנו, לא שיש איזה שינוי מבחוץ אלא הכול תלוי בתפיסה הפנימית שלנו. לכן בואו נשים לב עד כמה שאנחנו רוצים מכל האחדים, הבדידים, הנפרדים, הפרודים להגיע למושג "אחד".
והסימן אם נתתקן הגוף בשלמות, בשעה שמרגיש שנשמתו נמצאת בכל כלל ישראל, בכל אחד ואחד מהם," למרות שהוא מרגיש את זה כנשמתו, "ולכן אינו מרגיש ג"כ את עצמו לבחינת פרט, כי זה תלוי בזה," זאת אומרת שהוא לגמרי מזדהה עם כל יתר הנשמות והחלקים, שבכל אחד מהם ובכולם יחד ובו ודאי איתם יחד, רק מאירה הנשמה האחת. "ואז הוא תמים בלי מום, ושופע עליו באמת הנשמה בכל כחה, כמו שהופיעה באדה"ר, בסוד, "מָאן דְּנָפַח מִתּוֹכוֹ נָפַח" [מי שנפח, מתוכו נפח]". שאין הבדל, פרט וכלל שווים, שכמו שהנשמה הזאת, האור הזה מאיר בכל אחד, הוא מאיר גם בכולם. שלגמרי לגמרי לא בא בחילוקים, בחתיכות, מתחלק או ההיפך, מתחבר, אלא זה פשוט אחד.
אנחנו לא יכולים להבין את זה, בתפיסה שלנו זה איננו, כי התפיסה שלנו היא כולה בנויה מחתיכות, ריבועים שמתחברים ביניהם ומתפרדים ביניהם, וכך אנחנו כל הזמן נמצאים בתפיסה כזאת דיפרנציאלית ואינטגראלית, בחיבור וחילוק.
מה שאין כן מי שמתקרב לרוחניות, הוא מתחיל להבין שזה פועל לא בצורה כזאת כמו בעולם שלנו, בצורה בדידה, אלא ששם זה גם אחד וגם כולם, הם נמצאים בשווה. אנחנו נתקרב לתפיסה הזאת, נבין אותה, נרגיש אותה וכמה שהיא שונה, בכל זאת נבין איך זה יכול להיות שכל אלפי, מיליארדי הנשמות הפרטיות יכולות להיות גם כאחד, "פרט וכלל שווים". בינתיים נשמע ונשתדל איכשהו להבין.
ודאי שכדאי לנו ללמוד עכשיו, כי אנחנו גם רוצים לעבוד על כולנו ככלי אחד ואז יהיה לנו מעניין איך זה יכול להיות שאדם אחד או מאות או אלפים חברים שלנו נמצאים יחד, האם מה שאנחנו נרגיש בכל האלפים, יכול להיות מורגש בכל אחד, האם כל אחד יכול להשפיע על האלפים, ואלפים יכולים להתקבץ בכל אחד? הדברים האלה הם לא כמו בעולם שלנו, בתפיסה שלנו שנמצאים באיזה סוג של דיפרנציאציה, שאו שהם הרבה או שהם יחד, אלא יש כאן תפיסה אחרת, "פרט וכלל שווים" זה לא בתפיסתנו בינתיים אלא זה באמת שווים. שאין יותר מאחד למרות שבינתיים, לפי התפיסה המקולקלת שלנו הם רבים.
"וז"ע ג' זמנים לאדם. א. בחינת ניצוץ מנשמה, סוד הפעולה בדרך התנוצצות, בסוד שָׁרֵי וַאֲסַר [התיר ואסר]." זאת אומרת, זו תחילת הנשמה, היסוד שלו. נשמה נקראת תפיסת הבורא בתוך האדם. הופעת הבורא שבתוך האדם נקראת "נשמה". זה מתחיל להיות מאיזה ניצוץ אחד קטן בודד שהוא מרגיש שנמשך לגילוי.
"ב. בחינת נשמה פרטית, חלק אחד מששים רבוא, ונשלם בסוד הקביעות, אבל פגמו עמו." הוא כבר מרגיש שיש הרבה חלקים והוא צריך להשיג אותם, להתחבר איתם והם נמצאים מחוצה לו, רחוקים ממנו. הרצון לקבל שלו מפריד אותם ממנו והוא תמיד מרגיש את עצמו יותר או פחות, אבל מרוחק מהם, נמצא מנוגד מהם. "דהיינו, שגופו אינו יכול לקבל בחינת כללות הנשמה, ומרגיש את עצמו לפרטיות, שזה עדיין מסבב לו הרבה יסורים של אהבה ".
זה מה שאנחנו היום מדברים, עד כמה אנחנו כולנו צריכים להתחבר כולנו לעשירייה אחת, או כל העשיריות לשבט אחד נניח ולא מסוגלים, יש לנו עדיין חילוק, פירוד מאוד ברור בין כל אחד לאחרים. אפילו אם נשתדל, איכשהו נתאמץ להתקרב זה לזה, בכל זאת החלוקה הזאת עדיין נשמרת. זה שלב ב'. אבל כבר רוצים להגיע לזה, למשהו שמאחד.
"ואח"כ מתקרב לשלימות, סוד הנשמה כלליות כנ"ל, כי כבר נזדכך הגוף וכולו קדש להוי' ואינו עושה שום שיעורים ומסכים ונכלל כולו בכלל ישראל.. ... .... ... ..."
ברור לנו שא', זה שבכל אחד מתעוררת נקודה שבלב והוא משתוקק ועדיין לא יודע למה, משתוקק להשגת הבורא. אין לו עניין באחרים, הוא לא מרגיש את עצמו נפרד, אלא רק הניצוץ עובד בו והוא לא רוצה בכלל לחשוב על חיבורים, על הבדלים ועל חתכים. כך אנחנו מגיעים גם לחכמת הקבלה, מתחילים ללמוד, מתחילים למשוך עלינו איזה מאור המחזיר למוטב, אומרים לנו להתחבר, אנחנו כביכול מתחברים פורמלית וכך עושים.
חלק ב' הוא העיקר, זה בחינת נשמה פרטית. כל אחד מרגיש שהוא חייב להתחבר עם האחרים, מסוגל או לא מסוגל, יש לו כאן עבודה, תפילה, מאמצים. הוא מבין שיש כאן כללות הנשמה שמאירה לכולם בשווה ולכל אחד בשווה, ויש כאן תפיסת מציאות שהוא צריך עדיין להשיג. בתפיסת המציאות הזו משהו קורה כאן, כי היא אחרת לגמרי ממה שהוא מרגיש מתוך הכלי השבור שלו. הוא מרגיש שכל אחד מרוחק מהשני, שהעולם כולל הרבה מאוד חלקים שנמצאים באיזו התקשרות ביניהם, אבל יחד עם זה הוא מתחיל לשמוע, ללמוד שהכול צריך להיות כלי אינטגרלי, ללא שום קשר דרך צינורות נניח, אלא ממש כאחד.
אמנם הם אפילו קשורים זה עם זה על ידי הרצון לקבל, צמצום, מסך, אור חוזר, זאת אומרת, יש כאן איזה צינורות ביניהם שכך הם מקושרים. אבל בסופו של דבר הקשר צריך להיות שכביכול אין הגבלות בהתקשרויות ביניהם דרך הצינור, כי הצינור מוגבל, הוא קו, יש בו הגבלה. הם צריכים להתקשר ביניהם עד כדי כך בהתקשרויות כאלו, שהצינורות האלה ימלאו את כל החלל שביניהם, שכביכול אלה לא צינורות, אלא פשוט הים נכנס ביניהם ומחבר אותם ללא שום הגבלות. זו בעצם העבודה בשלב ב'.
בג' הוא אומר "ואח"כ מתקרב לשלימות, סוד הנשמה כלליות כנ"ל, כי כבר נזדכך הגוף וכולו קדש להוי' ואינו עושה שום שיעורים ומסכים ונכלל כולו בכלל ישראל.. ... .... ... ..." זה כבר לגמרי, כמו שהיה כלי אחד במבנה הזה לפני השבירה, לפני חטא עץ הדעת, עכשיו גם חוזרים לאותו המצב, אמנם על ידי אין סוף מסכים. בסך הכול ההתקשרויות על ידי ההתגברויות מעל הרצון לקבל הם עד כדי כך מתוקנים, שכביכול אין כאן רצון לקבל נבדל מהשני ועליו צמצום, מסך, אור חוזר, חשבונות, זיווגי דהכאה למיניהם, מדרגות, אלא כל מיני פעולות, אין סוף הפעולות הבדידות הללו מביאות למצב אינטגרלי.
שאלה: במה שונה הרגשת הפרט מהרגשת העשירייה, מהרגשת השבט?
זו תפיסת מציאות שונה. זה כמו שהבורא רואה את המציאות וכמו שאתה רואה את המציאות, אי אפשר לתאר. אתה רואה אותה בצורה של "פיקסלים", שחור לבן, שחור לבן. כמה שיותר פיקסלים וכמה שהם יותר מבוררים על ידך בכל מיני צורות, צבעים ואופנים למיניהם, כך אתה נמצא בתפיסה יותר ברורה, יותר עמוקה, בכל הצירים של עבר, הווה, עתיד, אתה, הבורא, כלי כללי וכן הלאה, זו עדיין הצורה של אור וחושך.
מה שאין כן, מתקרבים למצב של "חשיכה כאורה יאיר", את זה אי אפשר להסביר, כי פשוט אנחנו תופסים את הכול בכלי ההרגשה שלנו, אנחנו כלי הרגשה. אם בשבילי אור וחושך הופכים להיות כמהות אחת, אז אני כביכול מאבד את היכולת לראות, אם אנחנו מדברים על תפיסתנו, שהכול לפי ההבדלים, לפי הקונטרסט שיש בין שחור לבין לבן. מה שאין כן אם אנחנו מדברים על תפיסת מציאות רוחנית, אז דווקא עד כמה שאני מבטל את עצמי מלהבדיל בין אור וחושך ורוצה שחשיכה כאורה יאיר, מקבל בחושים שלי מה שנגד הרצון לקבל שלי, אני רוצה להתעלות מעליו ולקבל שזה בעד הרצון החדש, עם צמצום, מסך, אור חוזר וכן הלאה, יוצא שאני מגיע לתפיסת הא-לוהים, אני רואה את המציאות כמו הבורא.
את זה אי אפשר לתאר. אז נראה.
תלמיד: אתה מרגיש בו זמנית את ההרגשה הפרטית וגם את ההרגשה הכללית?
אני לא רוצה על זה לדבר. אתם תתחילו לתאר את הדברים האלה וזה צריך לבוא מלמעלה. אני רק נותן איזה קווים שיש כאן תפיסה חדשה לגמרי, וכשנגיע, נגיע. זה אות ב', ואות ג' זה אחרי שכבר נכללים בשלמות, כשמשיגים את תפיסת הבורא.
הכול צולע, אי אפשר לדבר על זה בצורה ברורה. כי תפיסת המציאות היא דבר שמי שתופס, כן, מי שלא, לא. אם אני בלי משקפיים אני לא אראה מה יש כאן לפניי, לא רואה, אני יודע שישנם אנשים ואני שומע אותם, אבל אני לא רואה. ככה זה, מה לעשות אם אין משקפיים. וכאן המשקפיים הם כאלו שבדיוק רואים את הנשמה שנמצאת בכל אחד ובכולם יחד וזה כאחד. איך יכול להיות? כי התפיסה הזאת של סכום הבדידים, האחדים, כבר עוברת לתפיסה אינטגרלית. ככה זה.
האמת, רוב המאמר במהותו כבר בזה מסתיים. עכשיו בעל הסולם רק הולך להוסיף כל מיני דברים מאוד חשובים. אבל העיקר בשבילנו זה שאנחנו נמצאים עכשיו בגילוי, רוצים לגלות את הנשמה הכללית, שנבין עד כמה זה חשוב. כי על ידי זה שאנחנו רוצים לתאר את כל הקבוצות שלנו כעשירייה אחת ולדאוג לכולם בשווה, ולהתעלות למעלה מהדאגה הפרטית שלי לדאגה פרטית לעשירייה שלי, לדאגה פרטית של המדינה או השפה שלי נניח, אני צריך לעלות לכלל הכלי של האדם שהוא כל האנושות, כל בבל. הכול כדי לטפל בתפיסה שלי שתהייה נכונה, שאראה את המציאות בעיני הא-לוהים, בצורה אינטגרלית כללית.
לכן אנחנו עכשיו מקבלים דחף לחשוב על כללות הנשמה, לפחות על כל הקבוצות שלנו שבכל העולם. להשתדל כבר לראות אותם, איך אנחנו מדלגים על כל ההבדלים ביניהם, שבזה אנחנו, כל אחד ואחד יתקן את השבירה שלו, ואז תהיה לנו תפיסת מציאות כבר יותר אינטגרלית. זה התהליך שלזה מכניסים אותנו, בסך הכול לתקן את תפיסת המציאות. לכן זה דבר מאוד חשוב, חבל על מישהו שלא ישתתף בזה, במאמצים משלו כמה שאפשר.
שאלה: בסעיף ב' הוא אומר "בחינת נשמה פרטית", יש נשמה פרטית?
כך אנחנו מקבלים את זה, כן. אחרי שבירת אדם הראשון כל אחד ואחד מרגיש את עצמו כחלק נבדל. מה קורה בגמר התיקון אני לא יכול להגיד, כי שוב, הכול עניין של הרגשה, אני עוד לא מרגיש את זה, אבל בדרך אנחנו ודאי נתחיל להרגיש את האחרים כמו את עצמו.
תלמיד: אמרת שאנשים יושבים מעבר למסכים בכל מיני מדינות. איך אני יכול לעשות תיקון שהוא נמצא שם ואני נמצא פה?
אם היה הבן הקטן שלך נמצא באיזה מקום אחר לא היית מרגיש?
תלמיד: כן, אבל איך אני עושה איתו אינטגרציה עם אותו אחד שיושב מאחורי המסך?
תשתדל בכל הלב שלך לעשות עימו קשר, כי זה חלק מהנשמה שלך. והבורא לא עשה את זה בצורה מלאכותית, אלא מתוך הטבע שברא בבני האדם, בנו, הכול נעשה משלמות. הבורא ברא נשמה אחת שלמה ואחר כך החדיר לתוכה כוח שמפוצץ את הנשמה לחלקים שונים, שעל ידי הכוח הזה שנקרא "אגו", כל החלקים האלה מרגישים את עצמם מרוחקים זה מזה. הריחוק שביניהם מתבטא בשנאה, בריחוק פיזי, במרחק זה מזה, בכל מיני רגשות, בכל מיני תפיסות שונות, אפילו מנוגדות למיניהן וכן הלאה. כל השינויים הללו שמרחיקים אותנו זה מזה, הבורא דווקא קבע מפני שרצה שבלדלג מעליהם, למרות שיהיו קיימים, אנחנו רק עושים מעליהם קשרים, צמצום, מסך, אור חוזר וכן הלאה, על ידי זה נגביר את ההתקשרות בינינו פי תר"ך פעמים ונגלה אותו.
הוא נותן לנו ניצוץ קטן מעצמו ואנחנו על ידי דילוג, או מאמץ לדלג על המרחקים שבינינו נגלה אותו פי תר"ך פעמים, נגלה אותו בעצמו והוא יחיה בנו, בינינו. אנחנו כביכול תופסים אותו ומחזיקים בינינו. בזה שהאור העליון נמצא מחוצה לנו, מחוץ לכל האגואיסטים, אנחנו בלדלג, בלעבוד נכון עם האגו שלנו מושכים אותו פנימה.
תלמיד: למה אני אומר לך את זה, כי משפט אחרי זה הוא אומר "שגופו אינו יכול לקבל בחינת כללות הנשמה, ומרגיש את עצמו לפרטיות, שזה עדיין מסבב לו הרבה ייסורים של אהבה".
כן, זה התחלה.
שאלה: כן. ואיך אתה מתגבר על זה? איך אתה עושה סדנאות, אני לא מבין עדיין. יש לי את החברים בקייב, אני נמצא בישראל, איך אני מתחבר איתם? האם בזה שאני מסתכל עליהם והם מסתכלים עליי? איך עושים את סדנאות משותפות?
רק על ידי זה שאנחנו עובדים על הרגש שלנו עם השכל שלנו, שמבינים שיש כאן עניין של חיבור חלקי הנשמה השבורה, ומבקשים. איך אתה עושה? אתה עושה כל מה שבידך ובכוחך לעשות תעשה, כדי להגיע לתפילה. וזה שתבקש, יציל אותך. סך הכול. רק הבעיה היא להגיע לתפילה, לזה צריכים הרבה מאמצים. מזה שאתה לא מסוגל, ואתה מאוד רוצה, ואת מי לבקש, ויש לו, והאם הוא רוצה לעזור לך, וכן הלאה. כל נושאי התפילה. אבל וודאי שלא אנחנו מתקנים את זה, ולא שאנחנו מתקשרים למישהו, אלא אם אנחנו מעל הדחייה בכל זאת עושים מאמצים, אז אנחנו פונים לבורא. ולא לשכוח על זה, כי בדרך כלל שוכחים. כדוגמתך. וה' יגמור בעדי.
וכך אנחנו צריכים גם להתקרב לכנס שלנו בבולגריה, שאנחנו רוצים לעשות כל מה שאפשר. אבל חלק מהכנס הוא צריך להיות תפילה, כי כאן אנחנו כבר מדברים לא על משהו בתוך עשירייה שאני לא רוצה, כן רוצה, אבל זה משהו אנושי, זה משהו שנמצא בשדה ראייה שלי, בשדה הרגשה שלי. אלא כאן אנחנו לא מרגישים, אנחנו לא יודעים מי, מה, מו, אין בי בפנים את התבנית הזאת שאני מחובר עם כל הקבוצות האלה שאנחנו כאחד וכן הלאה, אז נשאר לי רק להתפלל, לבקש. ומצד שני זה טוב מאוד, כי אני מרגיש עד כמה שזה רחוק, לא בא לי, לא יכול להתקיים בי, אין בי הרגשה, אין בי תפיסה בהבנה אפילו, וכך יש לזה מקום, יש לזה מקום לתפילה, כי בסך הכול רק על ידה אנחנו מגיעים למצב הנכון.
שאלה: אנחנו דיברנו כל הזמן על כך שבבקשה הזאת ביני לבין בוראי יש תשע ראשונות, זו העשירייה שלי. ועכשיו איפה למקם את כל הכלי העולמי, בתוך הבקשה הזאת?
אני לא יכול. אני מבין שאתה ארכיטקט, אתה רוצה לבנות את הצורה הברורה שתהיה לפנייך. או שאנחנו בונים את זה בצורה של מאה קבוצות נגיד בעולם וזה בני ברוך, כלי אדם הראשון שהולך להיתקן, חלק מהשבירה שכבר נמצא בנטייה לחיבור. אני לא יודע איך לתאר את זה. צריכים להשתדל לתאר את זה בצורה רגשית. ציורים אפשר לעשות, אבל בזה לא נגמר העניין. זה לא כמו במקצוע שלך שאתה מתאר את הדברים, אלא זה צריך להיות יותר רגשית. אומנם שאנחנו לא מרגישים, אבל צריכים, חייבים להרגיש את עצמנו שתלויים זה בזה, ששייכים זה לזה, ואין לנו ברירה אנחנו צריכים להקים מערכת אחת. אין לי יותר מה להגיד.
בסופו של דבר אתה מקבל את כולם כעשירייה. כמו שאתה מתאר את העשירייה שלך שאומנם יש שם הרבה הבחנות, ויחד עם זה איזו התקשרות ביניכם גם נמצאת. לפעמים פחות, לפעמים יותר, בכל מיני אופנים, אבל יש משהו. יש מערכת. עכשיו אתה צריך להשתדל להרגיש את כל בני ברוך העולמי גם כמערכת. היא קיימת או לא? היא קיימת, רק אנחנו צריכים להשתדל להביא אותה המערכת להרגשה שלנו. היא צריכה להתייצב בתוך ההרגשה שלי. ככה. אני לא יודע איך להגיד. נגיד שלא שמעת איזה מלודיה, מנגינה, עכשיו אתה שומע איזו מנגינה והיא נקלטת בך, אתה קולט אותה, אתה זוכר אותה, אתה מרגיש אותה, היא עשתה בך איזה רגשות, אז לזה אנחנו רוצים להגיע. שמה שאתה לא מרגיש ינגן בך, שתרגיש את זה בצורה רגשית קודם כל. העיקר זה רגש. נגיע לזה.
שאלה: מה שאתה מתאר עכשיו דווקא מרגיש שזה בדיוק התחיל להיוולד בתוך העבודה בעשיריות. אחרי שנים שאנחנו עובדים בעשיריות פתאום התחילה להיוולד איזה עבודה כזאת של רגש, כאילו מן תפסיה כזו, ועכשיו אני מרגיש שאני לא יודע איך לעשות את המעבר, כאילו לזרוק את כל העבודה ולהתחיל לנסות לצייר את הכלי העולמי בצורה כזאת של יחס פנימי?
מה אתה זורק תגיד לי? תספור לי כל מיני דברים שאתה צריך לזרוק.
שאלה: לא, ברמת הריכוז הפנימי. אני בדיוק מרגיש שהתחלנו להיכנס לתוך עבודה בתוך עשירייה, שקשה לבטא את זה במילים. אבל כל מה שאתה אומר, אני יכול לצייר בתוך העבודה ביחס כלפי העשירייה, עד כמה פתאום הרגשת התלות, היחס בינינו מקבל כאילו נפח כזה יותר גדול בתוך החיים.
כן? ואז נדרש ממך עכשיו להיות עוד יותר מחובר בעשירייה, כדי מתוך העשירייה להתחבר יחד עם עשירייה מתוך עשירייה, לעוד עשיריות. על ידי זה הקשר שלך בעשירייה עוד יגדל. ואני לא אשם על זה שאנחנו צריכים כבר עכשיו להתקדם לשלב הב' הזה, אני לא אשם, ככה מפילים עלינו. אני רק צריך לקבל את זה, ולהגיד "הכול לטובה".
אתה רואה שמיום ליום התנאים נעשים הרבה יותר לא קשים הייתי אומר, קשים גם כן, אבל ברורים יותר. זה מתגלה כשלב בעבודה שאתה חייב לבצע. אתה מבין? זה לא תלוי בי, ההיפך, אני רוצה להגיד שזה בגלל שאתם מצליחים יחסית, לכן מושכים אותנו קדימה. לא דוחפים אותנו לשלבים מתקדמים, אם אנחנו לא מסוגלים. אלא במשהו עוד מסוגלים, כבר דוחפים אותנו קדימה. אני לא ציפיתי לשלבים האלו עד כדי כך, לא.
תלמיד: אני בטוח שכולנו שמחים ומודים על השלב הזה. בהתחלה כשהתחלנו לעבוד בעשיריות כשהסברת, הייתי כותב על היד "עכשיו לחשוב על העשירייה". פתאום נולדו מפגשי זום, פתאום נולדו כל מיני, כאילו קיבלנו כל מיני אפשרויות להתחיל לפתח יותר ויותר יחס. עכשיו אני מוצא את עצמי במהלך החיים ביחס לכלי העולמי.
גם כאיזה דבר שלא ידוע איך לאכול אותו, כמו שפעם היה לך עם העשירייה. היה דבר כזה. אחר כך נעשה יותר ברור, קיבלת בפנים רגשות את זה להרגיש, ואת זה להרגיש, וזה כך וזה כך. העשירייה כבר מתחילה להתייצב בפנים בלב ממש, שיש לך איזה מן מקום לכל אחד ולכולם יחד באיזו צורה. כי באמת אין בחוץ שום דבר, אלא רק בפנים. הם קיימים רק בפנים. הדמויות האלה זה העולם המדומה.
אז כמו שאתה כבר בעל ניסיון במשהו, שכך גרמת להתייצבות עשירייה ברגשות שלך, ששם עומדים החברים בתוך ליבך באיזו צורה יחסית, אבל בכל זאת כנראה שכבר מספיק. כדי לייצב את זה בצורה יותר נכונה, אנחנו צריכים לעלות דרגה. מה ההבדל בין הדרגות ברוחניות? ש-פי עשר. שכל דבר הוא בחזקת עשר, פי עשר מכפיל את עצמו. אז עכשיו אנחנו בצורה כזאת צריכים לעלות כנראה.
אז קודם כל מה שבא, לא לקבל את זה בדחייה. קשה? כן. לא מובן? כן. עוד ועוד כמו שהיה עם עשירייה. אבל כמה דיברנו, כמה שמענו על עשירייה קודם? שנים. כמה נכנסנו לכל הדבר הזה, גם שנים, חודשים, ומה? והיום אומרים לך אתה חייב. כמה שבועות, ואתה כבר צריך להרגיש את הכלי העולמי הזה שקיים בך.
אני אדוני לא יכול לעשות כאן כלום, חייבים וזהו. אבל יש לך כנראה כבר ניסיון ונכונות פנימית לכל אחד ואחד במידה מסוימת, שהוא יכול להתחיל לעכל את זה. הסברים תקבלו כמה שאפשר. אבל הכול אתה יודע, זה הכול בא מבפנים מתוך העבודה, יש כבר הרגשה בזה.
שאלה: בעבר היה קל יותר, כי למדנו לעבוד בחיבור בעשירייה מכיוון שאפשר היה. החברים יושבים לפניי, אז אפשר להתכלל בכלי שלהם, בכאב שלהם מחוסר יכולת להתחבר. איך עכשיו כעשיריות נוכל להיכלל למשל בכאב של החברים באירופה, על זה שהם רוצים להתחבר ולא יכולים? כדי שהתפילה לא תהיה מזויפת, אלא תהיה רגשית כמו שדיברת עכשיו.
תפילה תהיה בדיוק כמו שהיא צריכה להיות, אל תדאג. "כל הפוסל במומו פוסל". זאת אומרת על מה אתה מתלונן? אתה מתלונן בזה שאתה לא מרגיש. יפה מאוד. אז יש לך הרגשה ברורה שאתה לא מרגיש, שאתה נמצא ממש באפלה, בערפל, בחושך. זה נקרא שאתה יוצא ל"שדה אשר ברכו ה'1", ו"את אחיי אני מבקש2", ואני לא יודע, ולא רואה איפה הם רועים, מה קורה איתם, לא יודע שום דבר. אבל אני מחפש אותם. תחפש, ואז אתה תראה איך מוצאים אותם, ואיך מתחברים, ואיך על ידי חיבור נכנסים ממש למצרים, לגילוי הרע בצורה יותר ממה שהיה קודם בעשירייה. כי בעשירייה איכשהו האמת סגרתם את העשיריות, אתם סגרתם. מה, אתם רציתם לגלות בתוך עשירייה רוחניות? לא. אתם צריכים לעבור כמה מדרגות, עד שבעשירייה העיקרית הזאת ביניכם יתגלה.
אז דווקא המדרגה הזאת השנייה היא מאוד חשובה, היא נותנת הרגשה חדשה, מהותית למעלה מזמן, תנועה, מקום, למעלה מהגשמיות אפשר להגיד. כי בכל זאת היא נמצאת כבר ללא התפיסה הגופנית. מצד אחד זה קושי, מצד שני אתה כאילו כבר פורץ לאיזה מרחב הרוחני שבינינו.
קריין: "[למדנו, ואפילו איש אחד, אם יתקרב לפני אדונו בתשובה שלמה, מיד יבוא מלך המשיח]". זאת אומרת שבאמת יש לנו עסק עם נשמה אחת וגם אדם אחד, ולא הרבה כפי שנראה לנו בתפיסת המציאות. מצבים, אין מצבים, אלא הכול אחד, זאת אומרת כמה שאנחנו מקבצים הכול לאחד, למושג אחד, לפי זמן, תנועה, מקום, אז על ידי זה אנחנו מתקרבים לגילוי האמת. "ונראה פירושו, דהנה אמרו, (שהש"ר פ"א, ועוד) "שקול משה כנגד ששים ריבוא". וצריך להבין, כי לפי זה נמצא ב' פעמים ששים ריבוא נשמות, נשמת משה, ונשמות ישראל." אתם רואים הוא רוצה להסביר לנו כמה שיותר קרוב לנו את עניין התפיסה האינטגרלית. "והאמת נראה כנ"ל, שלא נמצא יותר מנשמה אחת, שנודע לפי שערים של כל נפש ונפש שמזדככת ומטהרת א"ע מזוהמתה.
לכן בהתקן כל הנפשות, ימשיכו אליהם כל בחינת הנשמה העליונה של אצילות לכל נפש ונפש, כי הרוחני אינו מתחלק, ואז, (זכריה יד, ט) "והיה ה' למלך על כל הארץ". לכן בעוד שחסר נפש אחת משלימות הטהרה, תחסר המשכת קדושה זו בכל נפש ונפש מישראל." אז בכל זאת כאילו הוא מדבר בחלקים, בתפיסות שמתחברות ומתחלקות.
"וגם בהיטהר נפש אחת מישראל עצמה מכל זוהמתה, אז תמשיך אליה כל בחינת הנשמה דאצילות, וְאָגָבָה יתוקנו כל נפשות דורה, וז"ע שתלוי זה בזה הרבה כמ"ש, (סנהדרין יא.) "ראוי היה שתשרה שכינה עליו, אלא שאין דורו ראוי לכך".
ותוכן הדברים מפלאי תמים דעים, שאותה הנשמה שזכתה להיטהר, מיד היא מתאמצת לעלות חן הדור ולבקש עליהם, עד שמעלה כל הדור שלה למעלתה." כי נכללת מכולם ובאמת האם הם קיימים מחוצה לה, כולם נמצאות בה, באותה נשמה שמעלה אותם.
"זו"ס, "שקול משה כנגד ששים רבוא". כי כיון שהיה רועה נאמן שלהם, על-כן היה לו אותה הקדושה שראויה לכל הדור, והבן.
ובאמת, בכל פרט ופרט נמצא כל הכלל, מפני שבאחרית, סוף כל סוף, יתאחדו כל הנפשות לבחינה אחת," זה לפי התיקון, זה לא שהם מתאחדים ומתחברים ויש ביניהם איזה תנועות אלא הכול זה בתפיסה של כל אחד ואחד, אם אפשר להגיד של כל אחד ואחד שיש האחדים "בסוד, תשובתם לשורשם הרוחניים," שהוא אחד "לכן כל מה מהנסים והנפלאות וכל בחינות המסעות שעברו על כל העולם בשית אלפי שני [בששת אלפי השנים], צריכים לעבור על כל נפש פרטית, והנפש הטובה, שואבת אליה מכל בחינות הקדושה שלפניה ולאחריה, והנפש הרעה להפך."
אני לא יכול להסביר את זה, זה אולי מוקדם, נעזוב את זה לעוד שבוע שבועיים או שתשאלו ואז אולי יהיו לי מילים.
שאלה: אולי ברמה הפרקטית, לפני שמפתחים רגש כמה חשוב שאני אדע שיש קבוצות במדינה מסוימת, שקיימות עשיריות מסוימות שאני לא יודע על כולם?
ודאי שבפרטי פרטים אנחנו לא יכולים לדעת ואם אנחנו נתחיל לברר, לחקור, לסדר את זה, למיין את זה, אנחנו לא נצא מזה אלא אני צריך לתאר לעצמי ששם יש חלקים של הנשמה הכללית ששם אני חייב לחבר אותם, לספח אותם אלי, לגלות אותם שהם שייכים לי, אני צריך לעשות איזה מאמצים לקשור אותם אלי ועד כמה שאני עובד עלי אני על ידי זה מחבר אותם לכלי אחד.
והתוצאה היא לא תלויה בהם כמו שהיא תלויה בי. זאת אומרת אם אני רוצה באמת לחבר אותם אלי אז החיבור הזה יתקיים לפי המאמץ שלי בלבד, אני לא יוצא אליהם ודורש מהם איזה מאמץ. אם בסך הכול אני מזהה אותם כחלקים מהכלי שלנו הכללי אז אני רק בי תולה את מידת ההצלחה, "את אחי אני מבקש".
וודאי כאן אנחנו נגלה גם את הכוחות שמנוגדים לזה, אנחנו נגלה בזה שוב את העניין של המצריים, של פרעה, זה בכלל מתגלה בכל מדרגה ומדרגה וכך נתקדם.
תלמיד: אבל בעשירייה שמתי לב, אני יודע שיש לי חבר שמגיע כל יום מרמלה, לא ידעתי את זה לפני ואני יודע שהוא בא מרמלה ויש לי אליו יותר רגש.
כן.
תלמיד: וככה אני ראיתי, נכספתי לאיזו פעולה שהכלי הגרמני והאוסטרי עושים, עשירייה מציגה עשירייה, אנחנו כבר 15 שנה והתחלנו במקום כזה ועברנו במקום כזה ועכשיו שאמרת שהחבר הוא אדריכל פתאום יש לי אליו קצת יותר רגש.
אז בסדר, תכירו בצורה כזאת גם זה את זה, אין לי שום בעיה.
תלמיד: בהתחלה.
בסדר, אתם כבר למדתם מניסיון שלכם בעשיריות שהדברים האלה הם חשובים, הם יכולים לסייע וכן הלאה, יכול להיות גם כאן. אנחנו יחד בסופו של דבר נמצאים בעולם הגשמי ואנחנו נכיר גם זה את זה בכמה שאתם נמצאים יחד בכל מיני פעולות שיהיו, אבל זה הכול רק כדי לסייע לנו בהתקשרות הפנימית. אני צריך לבנות בי תבנית שלהם כי גם עכשיו סך הכול אני עוד לא מודע לזה אבל סך הכול אני פועל עם העולם הפנימי שלי. אתם כולכם נמצאים בי, אני עובד איתכם ולא שאתם נמצאים מחוצה לי, אנחנו כבר יודעים זאת.
תלמיד: התפיסה הזאת מאוד ברורה, זה כמו איזו אקסיומה שאתה יודע איך לעבוד שכל מה שאני רואה מחוצה לי זה מה שנמצא בי אבל עדיין יש איזה מצב כזה שזה זורק אותי החוצה לחיים הגשמיים ומה שאני רואה בחוץ אני מבין שזה כל הפוסל במומו פוסל.
למה לחיים הגשמיים? חיים גשמיים זה משהו אחר, כאן זה חיים רוחניים שאתה עדיין לא מגלה קשרים בין כולם אבל ברור לך שהקשרים בינינו הם כולם רוחניים, שהבורא נמצא בינך לבין העשיריות האלה הרחוקות ממך אבל שם נמצא הבורא בינך לבינם, אז איפה כאן הגשמיות? אני הייתי אומר ההיפך, עם החיים בעשירייה שלך יש לך גשמיות, עם החיים עם עשיריות של אירופה אין לך שום גשמיות.
תלמיד: התבנית הזאת היא ברורה, אני שוב אומר שזה זורק אותי אפילו יותר מזה, החוצה מהעבודה בחברה לחיים הגשמיים שאני רואה צורות גשמיות, אנשים אחרים, זה סוג של שנאה ודחייה שאני לא רוצה להתקרב אליהם אפילו ואני מבין שכל העבודה שלנו זה להתחיל לקרב את כל היחס ממש מתוך הפוסל במומו פוסל, אני מבין את כל העבודה הזאת ולא מצליח לשייך את זה.
בסדר, זו העבודה, זה נקרא בדיוק העבודה, שאתה חייב להתחיל לקרב את החלקים האלה אליך, הם נמצאים באותה נטייה כמוך להשגת אותו בורא, להשגת אותו המצב של החיבור מעל כל ההבדלים וכן הלאה. אז מה הבעיה, למה אתה מתאר את הדברים כאילו שזה זורק אותך למשהו? אני לא מבין, אנשים שנמצאים עכשיו על המסכים, בארץ ובחוץ לארץ, תראה כמה שהם, למה זה נראה לך שהם זרים ואין לך אליהם שום יחס? אתה צריך באמת לדאוג שאתה עד כדי כך מרגיש אותם הפוכים, זרים, למה?
תלמיד: אני לא מדבר על החברים שבבני ברוך שאנחנו עושים איתם עבודה רוחנית.
אלא מה?
תלמיד: החיצוניים.
על החיצוניים אנחנו לא מדברים עליהם אף פעם, מתי דיברתי על חיצוניים?
תלמיד: לא דיברת על זה אבל אני אומר שהמצב שנוצר עכשיו שאני מרגיש שזה כאילו זורק אותי החוצה אפילו מהעבודה הרוחנית, אני לא מדבר על החברים בבני ברוך.
אני לא מבין על מה אתה מדבר בכלל, כאילו נפלת עכשיו מהשמיים, למה אתה מדבר על עולם החיצון, אנחנו מדברים רק על בני ברוך העולמי, איפה הראש שלך אני לא יודע, לא דיברנו על זה, מתחילת השיעור ועד הרגע הזה לא דיברנו אף מילה על אנשים שלא נמצאים במסגרת שלנו, מה פתאום אתה מושך אותם אלינו פנימה?
תלמיד: אני מצטער שזה ככה אבל פשוט זה המצב שנוצר שזרק אותי החוצה.
אז יש לך איזה מצב פנימי שאתה דואג למשהו חיצוני, שיש לך בעיות חיצוניות כאלו שהן לא נותנות לך להתרכז בקשר בינינו. זה המצב הפרטי שלך אבל אנחנו לא מדברים על זה לכן כשאתה מדבר אני לא מבין איפה אתה נמצא.
שאלה: האם הרגשת העשירייה הפנימית היא כמו זכוכית מגדלת על רשת הקשר הכללית?
גם נכון, אם אתה יכול לראות את זה דרך זה, זה טוב מאוד. שאלה לעניין.
שאלה: הוא כותב כאן "צריכים לעבור על כל נפש פרטית, והנפש הטובה, שואבת אליה מכל בחינות הקדושה שלפניה ולאחריה, והנפש הרעה להפך." מה כוונתו על נפש טובה?
שבכל אחד ואחד מאיתנו יש לסירוגין גם את זה וגם את זה.
שאלה: אתה יכול לתת הגדרה מה זה נקרא כלי עולמי?
כל האנשים בעולם שא' נמצאים איתנו באיזה מין קשר, מתעניינים באותה המטרה, משתדלים איכשהו להתקרב לתהליך להשגת אותה המטרה, רואים בעל הסולם ורב"ש כמורים שלהם, אלו הם האנשים ששייכים לבני ברוך העולמי. ישנם הרבה אנשים שלומדים בעל הסולם ורב"ש ולא שייכים לנו, אני מדבר בכל זאת שבתוך המסגרת שלנו נמצאים. אומנם אני מכבד את כולם, כל אחד שלומד חכמת הקבלה לא חשוב באיזו צורה ולא חשוב איך שמתייחס אלינו, אם הוא לומד על השגת הבורא כדי לגרום לו נחת רוח לא חשוב לי איפה הוא ומהו.
תלמיד: אני רואה שבעבודה בעשירייה, עם הזמן היחס שלך הופך להיות לאיזה דבר אחד, זאת אומרת, לא נפרדים לך סוגי החברים, יש לך יחס לעשירייה שלך. האם גם היחס, הרגש, כלפי הכלי העולמי צריך להיות לדמות אחת?
כן. אנחנו צריכים להגיע להתפעלות רגשית כזאת שנמצאים יחד ברצון אחד. מורכב, אבל אחד. שכולו מכוון להשגת הבורא, רק הוא מורכב מכל מיני רצונות פרטיים. אבל כולם בסך הכול בתרכובת שלהם, הם כולם מכוונים למקור אחד.
תלמיד: מה תפקיד הפרט בכלי העולמי? מה התפקיד של כל אחד בכלי העולמי?
שמרגיש את עצמו כנציג במשהו של כולם כלפי הבורא.
תלמיד: וכל מה שקשור להשגת הבורא, זה רק דרך הכלי הזה שנקרא "כלי עולמי"? כי עד היום זה היה דרך העשירייה.
גם כך זה נשאר עשירייה, רק אתה מרחיב את העשירייה. עד כמה שתעלה יותר, אתה תצטרך לקבל מעגל יותר חיצון, ולצמצם אותו לעשירייה.
תלמיד: מה זאת אומרת? מה זה להרחיב את העשירייה?
שעכשיו נראה לך שאתה יוצא מהעשירייה והולך להתבטל לאלף עשיריות, נגיד. אז אתה צריך לעבוד עכשיו כדי לראות את כל אלף העשיריות האלה כעשירייה אחת. שכך זה אצלך בפנים בהרגשה שלך יצטמצם לעשירייה אחת. ויהיו לזה כל מיני צורות, או כמדרגות, או כפנימי חיצון, תראה.
תלמיד: יש עבודה שאתה עושה בחזרה לתוך העשירייה שלך?
ודאי, כן.
תלמיד: שהיא? מה זאת העבודה הזאת?
שהיא כמו עכשיו, אתה ועשירייה, אז תהיה לך העשירייה שלך עם העשיריות החיצוניות. פי עשר, פי מאה, זה כמו שמשה חלק את העם לעשיריות, מאות, אלפים.
תלמיד: זה נכון לתאר את זה כמו עבודת הפצה, כשאתה יוצא להפצה, אתה נכלל ואז אתה חוזר עם חיסרון כזה לתוך העשירייה, או לא להתייחס לזה כך?
יכול להיות שכן, בינתיים, אבל בסופו של דבר אתה תראה את זה כמערכת קבועה שלך. שכל הזמן מתרחבת, נושמת, אבל זאת מערכת. שלא שאתה יוצא, קבלת מהם משהו ושכחת. לא, הם יותר ויותר מתייצבים יותר ויותר ברור במערכת שלך. על ידי זה אתה נעשה זכאי לקליטת המציאות החדשה.
אני לא יודע איך להגיד לכם, אבל אתם מבינים כמה תאים במוח יש לנו? בשביל מה כל כך הרבה? מה אני תופס שם? אבל יש מיליארדי תאים, ועד כמה שאנחנו לא מבינים מה קורה. דווקא תפיסת המציאות אנחנו צריכים להבין, שהיא בצורה כזאת הולכת. אנחנו בסך הכול מתקדמים בדרך הטבעית ביותר.
אז אני מבין שזה מביא בלבול, שזה מרחיק אתכם מהעשירייה אולי נראה לכם, אבל בסופו של דבר זה לא יהיה כך, אלא ההפך. כל העשירייה שלך היא טיפת זרע, עשר ולא תשע ולא אחד עשרה, אין פחות מעשרה, זאת בסך הכול נקודה אחת. כדי להרחיב את התפיסה, ובאמת לקרב אותנו להבדיל בין כל האורות האלו, אור, חושך, כל מיני מעברים ביניהם, גוונים. אתה חייב עוד ועוד הבחנות, תאים, אין לך אותם.
לכן אתם לא רוצים לצאת מהעריסה שלכם, "זהו, טוב לנו כאן, מספיק, די", כך תמיד הרצון לקבל בכוח ההגנתי שלו לא רוצה. כי עכשיו אתם צריכים להרחיב את הכלים שלכם, לחשוב על זרים, רחוקים, מנוגדים, לא באותה שפה, לא באותן שעות, ובכלל מה קורה כאן? אבל הם אותם החיתוכים שאנחנו צריכים לקחת בחשבון, ולמרות זאת, מעליהם לעשות קשרים, אין ברירה.
תלמיד: אז בשביל מה צריך עשירייה, אם אתה עובד עכשיו כלפי הכלי הכללי?
אתה צריך לעבוד מתוך העשירייה, מתוך העשירייה שלך.
תלמיד: מה זאת אומרת מתוך העשירייה שלי?
בלי עשירייה אין אני. עכשיו הנקודה שממנה אני מתחיל זאת עשירייה. אין פחות, פחות מעשירייה אני לא קיים. אם אני קיים בתוך העשירייה אז יש לי נקודה. עכשיו אני צריך להתחיל להתחבר עם כל יתר העשיריות.
תלמיד: אני רואה שעם הזמן בעשירייה קרה שינוי, שאתה מגיע לשיעור מתוך העשירייה, אתה מגיע עבורם. אז מה צריך להיות השדרוג עכשיו, להגיע בשביל הכלי העולמי?
עד שתגיע בשביל הבורא.
תלמיד: לאן אני צריך לשאוף? מה לצייר לעצמי?
כמו שעכשיו קראנו במאמר "ששים ריבוא נשמות", שהנשמה הכללית הזאת האחת היא מורגשת בך בכלי שלך אחד.
תלמיד: אתה יכול לתאר את זה יותר קרוב?
לא, אני לא חושב שזה רחוק. זה רחוק במעשה, ממש שזה יקרה, אבל בתפיסות חלקיות כשמתקרבים לזה כבר אפשר להתקרב. תתרגלו, אתם שומעים פעם ראשונה, פעם שנייה, אז סבלנות. אתם כבר יודעים שבדרך זה קורה כך, דוחה, לא רוצה, לא מבין. תראה איך שהאגו שלנו רוצה ככה לקבע אותנו.
שאלה: למה אתה אומר שלא ציפית שנתקרב לזה עכשיו?
ישנם הרבה שלבים שאני יודע שהם צריכים להיות, אבל שזה יקרה עכשיו, תוך שבוע הקרוב או משהו? בדרך כלל, דברים כאלה אני יודע שצריך להיות, אנחנו לומדים מהשיעורים שלנו בחכמת הקבלה, שכל ההבדל במדרגות זה פי עשר, אז צריכים לקפוץ למדרגה הבאה. אבל שזה עכשיו? מיד אחרי שגמרנו את הכנס ההוא ומתגלה לגמרי הכרחיות אחרת?
חשבתי לפני חודשיים, שלושה, שהכנס הזה באירופה הוא יהיה כמו שהיה הכנס הראשי הזה, אז יהיה כנס אירופאי. הפצה, חכמת הקבלה, יותר חיבור, ככה. אבל הוא נעשה ממש כינוס במבנה שכולנו חייבים להתחבר כעשירייה,. בצורה כזאת נוקשה לא ציפיתי שיתגלה לנו כחובתנו.
תלמיד: זאת אומרת, לא דלגנו לשום מקום, זה חלק מהתהליך
אני לא קובע כאן כלום. אתם חושבים שאני חכם, שאני קובע? מה פתאום? אני יודע שזה צריך להיות, אבל באיזה קצב, ובדיוק באיזה אופן, אף פעם לא. בשבילי כל הדברים האלה הם בהתגלותם יחסית חדשים, כי מה שאני עברתי ועובר זה משהו שונה קצת, ואתכם אני עובר את זה יחד אתכם בצורה אחרת. זה נקרא "מכל תלמידי השכלתי". אם הייתי לבד לא הייתי עובר כך, אני יודע.
שאלה: מה נוכל לעשות יותר ממה שאנחנו עושים היום, אם אנחנו נקבל את ההרגשה הזאת של כלי עולמי שלם?
צריכים להתחיל לבנות בורד. עוד יום יומיים אנחנו נתפנה לעבודה הזאת, ואנחנו נתחיל לעבוד על זה בצורה פרקטית ממש. שכל הערבים שלנו נקווה, וגם בבוקר איזשהי שעה, שעתיים וחצי מהשיעור, אנחנו נקדיש לזה, וגם בערב עבודות פרקטיות. כל מיני ישיבות, כל מיני בירורים. מי שמסוגל לבוא, מי שלא, אז הוא ישמע את זה באיזה צורה, אבל נעשה את זה. זאת אומרת, לראות בזה שיש לפנינו את הכנס הזה כדבר שמחייב אותנו להשתנות.
תלמיד: כל אחד היה נותן יגיעה גם כשעבדנו רק בעשירייה, וזה לא היה איזשהו חוסר. יכולנו תמיד לתת עוד עבודה. מה הבורא רוצה לתת לנו בזה שהוא גם נותן לנו לראות את כל הכלי כמחובר? מה מצופה מאתנו לעשות כתוצאה מזה? למה אנחנו מקבלים כזאת יכולת?
אתה יכול לשבת בתוך עשירייה כל החיים ויהיה לך תמיד כאילו מה להוסיף. רק ההוספה הזאת, התוספות האלה הן לא יהיו תוספות רוחניות. גשמיות, ענייניות למיניהן. אתה תלמד כל מיני דברים, זו כבר תהיה פסיכולוגיה ולא קבלה. קבלה זה מה שמתגלה תמיד פי עשר, פי עשר, פי עשר, ממצב למצב, ממדרגה למדרגה, מרמה לרמה. אלו ההכנות להיכנס לסולם המדרגות.
תלמיד: ושם מהי העבודה בסולם המדרגות?
כמו שעכשיו אנחנו מתחילים להבין, שזה להתחיל להרחיב את הכלי לעוד מעגל יותר ויותר חיצון. זה נקרא "עיבור, יניקה, מוחין". שהיית במצב הקודם, ועכשיו אתה מתחיל ממנו לטפל במצב יותר חיצון, אז המצב החיצון יותר ייקרא "עיבור" והמצב הפנימי יותר ייקרא כבר "יניקה".
תלמיד: אז ההרגשה הזאת של כל הכלי זו תוצאה רצויה או שזה אמצעי לתוצאה אחרת?
גם וגם. זה יבוא. לא חשוב כמה שנשאל או לא נשאל. זה יתגלה לאט לאט.
תלמיד: בתבנית של העשירייה אני רואה עשיריות שהן יותר מתמידות ואם אני נמצא בעשירייה שאנחנו נפגשים בעיקר יום אחד בשבוע. בשיעורים ישנם לפעמים יש שישה, שבעה, עשרה. האם גם באופן פרטי כשאני תופס את העשירייה בתבנית הפנימית, אני יכול להיכנס דרכה אל שאר הכלי העולמי?
כן. רק תלוי באיזה משרה אתם תהיו בכל הכלי העולמי הזה.
תלמיד: כלומר, עדייו אנחנו נתפסים כעשירייה
עדיין אתם נתפסים כעשירייה. "מלמעלה", זה נקרא, אתם נתפסים כעשירייה. מלמטה, ככה ככה. אבל גם זה לא מבוטל. זה מה שאני רוצה להגיד. בעבודות האלה האינטגראליות שום דבר לא מבוטל.
שאלה: אני שואל על הפי עשר, פי עשר חושך, פי עשר דאגה. פעם נתנו דימוי שכל החברים שלי בצוללת. הצוללת טובעת ואני בוחר להיות עם החברים שלי יותר מאשר להציל את עצמי. יש את האמרה שאומרת "לא אותי קראת יעקוב כי יגעת בי ישראל.".3 ויש את האמרה שאומרת "כי דבר קל הוא.". איך להוסיף דאגה וחושך ולבחור בחברים נעשה כדבר קל?
איך לעשות את זה קל?
תלמיד: כן.
אני לא יודע. אל תשאל אותי, איך לעשות עבודה קלה? זאת אומרת, מהמזוודה הכבדה לעשות מזוודה קלה?
תלמיד: כן.
אנחנו יודעים שזה תלוי בגדלות המעביד.
שאלה: מה זאת אומרת?
עד כמה שהבורא גדול בעיניך.
שאלה: נניח שעכשיו הצוללת טובעת הרבה יותר, ולי הרבה יותר קשה לבחור בחברים שלי. איך גדלות המעביד גורמת לי לבחור בחברים ביתר קלות?
כי הם האמצעי כדי להיות קרוב למעביד, כדי להקל על העבודה, כדי לזרז אותה, כדי להתקרב לבורא. הכול עבודה אחת. אתה מבדיל בין זה לזה. לא. אין הבדל. ומה זה נקרא "ישראל אורייתא קודשא בריך הוא חד הוא". שגם העבודה וגם תשלום, הפרס, מה שעושים ומה שמשיגים, מי שנותן ומי שמקבל, הכול הופך להיות כאחד.
(סוף השיעור)