שיעור הקבלה היומי7 апр 2022(בוקר)
שיעור בוקר 07.04.2022 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן- אחרי עריכה
פסח – קטעים נבחרים מן המקורות
קריין: קטעים נבחרים בנושא פסח, הכותרת : מקוצר רוח ומעבודה קשה, קטע 104.
למה זו עבודה קשה? כי אנחנו צריכים בפעם הראשונה לתאר לעצמנו שאנחנו יוצאים מעצמנו, וזה נקרא שאנחנו דואגים לזולת. אי אפשר שאדם ייצא מעצמו, זאת אומרת מהרצון לקבל שלו, אלא אך ורק אם הוא נכנס לרצון לקבל של החבר ודואג לחבר, בזה הוא יכול להתנתק מעצמו, ואז גם הבורא עוזר לו ודאי במעשה הזה.
זו העבודה שלנו, ולכן מצד אחד אנחנו מגלים כאן קוצר רוח ועבודה קשה. מצד אחר, אם אנחנו באמת מחזיקים יחד, לא שוכחים מזה, תומכים, נותנים דוגמה זה לזה איך עושים זאת, זו לא צריכה להיות דוגמה פיסית, היא לא צריכה להיות מורגשת בחמשת החושים הגופניים שלנו, אלא אם אנחנו מתאמצים בפנימיות, אז בפעם הראשונה אנחנו יכולים להרגיש עד כמה אנחנו נמצאים בכלי אחד ובצורה כזו עוזרים זה לזה להתרומם למעלה מהרצון לקבל.
יוצא שאם אני דואג לחבר כך שהוא לא יצטרך לדאוג לעצמו אלא אני דואג ומבטיח שאעזור לו בכוח הערבות, וכך כל אחד עושה כלפי האחר, אז אנחנו בונים בזה תשתית ליציאה ממצרים. אבל בשביל זה אנחנו צריכים שבאמת כל אחד יחשוב על האחרים בעשירייה, אפשר גם למעלה מהעשירייה אבל בינתיים מספיק בעשירייה, כלומר כל אחד בעשירייה חושב על האחרים עד כמה הוא רוצה לתת להם את כוח הערבות, את כוח הביטחון, שאנחנו יכולים להתרומם למעלה מהרצון לקבל שלנו ואז כל אחד לא חושב על עצמו אלא חושב על האחרים.
לזה בעצם מתכוון רב"ש כשהוא כותב שכל אחד צריך להיות כאפס לעומת האחרים. שהרצון של החבר יהיה בשבילי העיקר ואני לעומתו אהיה כמבוטל, שמוכן לעשות הכול כדי לעזור לו לממש את עצמו. כשאנחנו נמצאים בצורה כזאת זה נקרא שאנחנו נמצאים בערבות הדדית, ואז כולנו מתרוממים מהרצון לקבל האגואיסטי שלנו, גם הפרטי וגם הכללי, וכבר יש בזה יסוד, תשתית, תנאי להתלבשות הבורא בנו.
לכן העבודה העיקרית שלנו כאן, להבין שאני צריך לדאוג לחברים בעשירייה שלי, שהם יתעלו למעלה מהאגו שלהם, מהרצון לקבל שלהם, יתחברו ביניהם, ואני אהיה כלפיהם כמו אבא, כמו אימא, כמו הגדול המארגן, וכך כל אחד כלפי האחרים. הדאגה הזאת תקשור בינינו, כך שבדאגה הכללית הזאת נגיע לערבות הכללית והבורא יוכל אז להתלבש בנו, להאיר בנו, לקשור אותנו יחד.
זה הדבר הראשון שאנחנו צריכים עכשיו לעשות, לנסות, ללמוד, להתקשר זה אל זה בעשירייה כך שאני רוצה לעזור לשני, לזולת, ולוקח על עצמי את העבודה של החבר. וכשאני רוצה לעשות את זה, ואני כאילו מתפלל עבור החבר, עוזר לו, זה נקרא "איש את רעהו יעזורו", אז הבורא מתלבש בנטייה שלי לעזור לחבר ובזה כל אחד ואחד מעלה את האחרים, וכך כולנו עולים.
אפשר לדבר הרבה על הדברים האלה, אבל זה יכול רק לבלבל, להפיג את הטעם מהעניין. נראה לנו שזה דבר קשה, אבל זה לא קשה, מפני שאם אנחנו באמת מקבלים את הפעולה הזו כדבר הכרחי, שניתן לעשות אותה, ניתן לתאר אותה לעצמנו ולחשוב עליה, אנחנו מיד מזמינים בזה עזרה מהבורא שילך יחד איתנו, ויעשה איתנו את הפעולה הזאת.
אם כל אחד מאיתנו ירצה לעזור לחבר להתרומם למעלה מהמצב שלו, אם כל אחד יחשוב כך על החברים, אז נרגיש שהבורא מגיע ומעלה אותנו יחד בצורה הדדית, כך שכולנו נצליח במאמץ הזה. אנחנו כמו ילדים קטנים רוצים לעזור זה לזה להתעלות למעלה מהאגו שלנו, ובא הבורא וכך מלמטה מחזיק אותנו ומעלה. כך נעלה.
זה בעצם המאמץ שכדאי לנו לתאר לעצמנו, ונקווה שנרגיש איך הוא מתממש.
שאלה: יש לנו עכשיו הזדמנות לחבר בין הדעת שלנו והרצונות שלנו, לכוון את עצמנו להיות יחד. איך להביא את עצמנו למקום שהרב מנסה ללמד אותנו להגיע אליו?
זו בעיה. צריכים לחשוב על זה, צריכים כל הזמן להשתדל לחזור לזה ולתאר לעצמנו איך אנחנו עוזרים לחברים, ורוצים להיות במקומם - כי אני אחראי עבור החבר שהוא יצליח. תמיד חשבתי שאני צריך להצליח, ועכשיו אני מפרש את זה אחרת, והפירוש היום אומר, שאני מצליח כשאני עוזר לחבר להצליח, וכך כל אחד עבור השני.
לכן חוק הערבות הוא כל כך חשוב, ומזה בעל הסולם מתחיל בכלל את ההסבר על הרוחניות, כי אף אחד לא עושה פעולה רוחנית לעצמו, אלא רק עבור החבר. וזה נקרא "על מנת להשפיע", זה נקרא "רוחניות". כי אם אני דואג לעצמי, אז כמה שאתאמץ אני אעשה רק פעולות בתוך הרצון לקבל שלי.
ולכן הדאגה העיקרית צריכה להיות מכל אחד, לגרום לעשירייה שלו להיות כמה שיותר אפס כלפי האחרים ולהעלות אותם ולהחזיק אותם, לתמוך בהם, וכך אנחנו מקיימים את חוק הערבות ומקדמים את עצמנו להתעלות ממצרָים שלנו.
שאלה: בדאגה שלנו בערבות יש צד חיצוני, מסגרת וביקור באירועים. ויש צד פנימי, ואם הבנתי אותך נכון, אז לא צריכים לדאוג לחלק הפנימי. מה זה אומר? איך לדאוג נכון לחלק הפנימי?
עלינו להיות מחוברים בתוכנו ובינינו למטרה אחת, לסיבה אחת וכל הזמן נדאג לקשר הפנימי, לנקודת הקשר הפנימי בינינו - זו הבעיה. אנחנו צריכים כל הזמן לשמור על הנקודה הזאת, הקשר בינינו, שאנחנו בינתיים אפילו לא מגלים, אבל בה אנחנו קשורים לבורא. ולמרות כל ההפרעות אנחנו נדאג לקשר הזה בינינו. ויהיו הפרעות ואנחנו שוב נחזק את הקשר בינינו על פני ההפרעות - בזה אנחנו בונים בעצם את התשתית לגילוי הבורא.
תלמיד: איך מזה שאנחנו מתקשרים בינינו, זה משפיע על כך שהבורא קושר אותנו?
המאמץ בו אני רוצה לחזק את כולם ולקשור את כולם ואני דואג להם שהם יממשו את עצמם, וכך כל אחד מהעשירייה כלפי כל יתר החברים. הוא כמו אבא שמחזיק את כולם ולפי זה כל אחד עושה מעצמו משהו דומה לבורא. והמאמץ הזה הוא נראה ממש כמאמץ רוחני, על מנת להשפיע. כאילו האדם מתרומם, כשהוא רוצה לעשות פעולה שדומה להשפעה, דומה לאהבה.
וכך על ידי פעולות כאלו שכולנו עושים, אנחנו מזמינים את המאור המחזיר למוטב, והוא מתלבש בנו ומתקן אותנו וכך גורם לפעולה עצמה, פעולת החיבור.
שאלה: כשאני בפעולה פנימית ומחשבה על החבר שהוא יצליח, אני רוצה לתת לו ערבות, ואז קורה שהוא בצרה והוא צריך את התמיכה הפיסית שלי, אבל לי אין כוח אפילו להזיז ציפורן כלפיו. מה זה אומר לגבי היחס, לגבי הערבות שאני נותן לו?
תשתדל לחשוב על זה יותר בצורה מלאכותית, ואפילו בצורה מלאכותית לבקש מהבורא שייתן לך אפשרות כזאת. כי העבודה הזאת, שאתה דואג לחבר, זו העבודה הרוחנית היחידה שאתה יכול בינתיים לעשות. בעצם כל העבודות שלך יהיו דרך החברים, אחרת זה לא יהיה רוחני.
תבינו את המהות, העומק ועוצמת חוק הערבות. כשנחזור אליו בעוד נגיד חמש עשרה, עשרים שיעורים, אנחנו שוב ושוב נחזור אליו כדי לקיים אותו במצב חדש, במדרגה וברמה חדשה. אבל סך הכול חוק הערבות זה חוק החיבור של כל הנשמות השבורות לנשמה אחת, עד גמר התיקון.
שאלה: איך אני נותן דוגמה לחבר, בלי חמשת החושים?
צריכים גם לתת דוגמה פיזית, שאתה דואג לאחרים ולפרסם שאתה דואג לאחרים, בזה אתה מעורר אותם - "העושה טובה לחברו חייב לפרסמו"1.
שאלה: אם אנחנו יכולים להשפיע על החברים דרך תאווה קנאה וכבוד, אז אפשר גם לעשות את זה בצורה פנימית?
גם וגם. ודאי שפנימית זה תמיד נכון וגם בצורה חיצונית כדאי לעשות את זה, כי זה "מרבה שלום בעולם"2. כתוב גם, שהנותן מתנה לחברו חייב לפרסמו, כי זה מרבה שלום בעולם, מרבה שלמות, חיבור, התקרבות. תיקון.
שאלה: אם חשבתי על טובת החבר, אני צריך לפרסם את זה?
כן. רק לא להגזים, לא לבלבל בזה את האחרים אבל לתת דוגמה קצרה.
שאלה: הערבות היא תנאי ליציאה ממצרים?
הערבות היא תנאי לכל התיקונים, ומזה האדם מתחיל את הדרך, לעשות מהנקודה שלו שתי נקודות, שלוש, ארבע, והכול בערבות. בזה שאנחנו מתקשרים זה לזה וקושרים קשרי ערבות - אחד עבור כולם, ובזה אנחנו מייצבים את הכלי משבירה לכלי שלם.
תלמיד: בעל הסולם מסביר לנו במאמר "הערבות", שבהמשך התהליך היו ערבים זה לזה וקבלו התורה. זו ערבות מתקדמת?
הוא מדבר על זה בכללות אבל בעצם זאת העבודה.
תלמיד: האדם צריך להיות מוכן לוותר על עצמו לגמרי כלפי החברים שלו?
כן, כי הוא חי בזה. מצד אחד הוא מבטל את עצמו, מצד שני הוא אחראי וכולל את כולם. מבחינת הרצון לקבל הוא מקטין את עצמו עד אפס ומבחינת הרצון להשפיע הוא מגדיל את עצמו למעלה מכולם.
תלמיד: האדם צריך להיות מוכן להישאר במצרים, העיקר שהחברים שלו ייצאו?
כן, אבל הוא צריך לקחת אותם, כמו על כנפי נשרים ולהוציא אותם. הוא צריך ללוות אותם, הוא צריך למשוך אותם - הוא צריך להיות לפניהם כמשה רבנו. משה היה העניו הגדול ביותר לכן הנהיג את כולם. שתי ההבחנות הללו נמצאות גם במלכות המתוקנת שעולה לכתר.
כדאי לחשוב על הנקודה הזאת מפני שאנחנו עכשיו מדברים על יציאה ממצרים שתלויה ביישום הפעולה הזאת.
קריין: מקוצר רוח ומעבודה קשה, קטע 104.
מקוצר רוח ומעבודה קשה
""עבודה קשה" בעבודה נקרא, שקשה להתגבר ולצאת מתועלת עצמו, ורוצה לעבוד רק לתועלת עצמו. והוא נקרא רשע כידוע, שהוא שואל, "מה העבודה הזאת" של דלהשפיע "לכם", כלומר מה תרוויחו מזה. וידוע, ש"רשעים בחייהם נקראים מתים". נמצא, שעבודה קשה נקרא "מרור", שהאדם טועם טעם מרירות בזה, שמוכרח לעבוד לתועלת עצמו."
(הרב"ש. 524. "מהו בלע מרור לא יצא, בעבודה")
הוא יודע שהוא חייב לעבוד לתועלת הזולת והוא לא מסוגל ומגלה שבכל זאת הוא עובד לתועלת עצמו. אבל הוא כבר יודע שאת העבודה הזאת הוא עושה בהכרח, כי הרצון לקבל מחייב אותו. זאת אומרת הוא עובד עבודת פרך בעבדות אצל פרעה, ופרעה מחייב אותו לעבוד בכוונה על מנת לקבל, והוא ממש סובל, אבל מחוסר ברירה בכל זאת הוא עובד.
אז כל ההבחנות האלו, ההבדלים הללו שבהם האדם מתחיל לגלות עד כמה הוא בעל מנת לקבל ולא מסוגל אחרת - זו כבר הרגשת העבדות. זו כבר מדרגה, זו כבר רוחניות. הוא עוד לא משיג רוחניות, אבל הוא עושה פעולות לצאת לרוחניות, וזה כבר לקראת היציאה.
שאלה: הכבדות בעבודה הזו, לפעמים קל לחשוב על החברים, להתפלל על החברים, לפעמים קשה מאוד לעשות את זה. וזה לא תלוי בהכנה ולא בשום דבר, באותם התנאים פשוט קשה. האם זו העביות שמתגלה?
כן, ודאי. הבורא מראה לנו כל מיני תנאים, בגודל של האגו שלנו, בתנאים חיצוניים. אנחנו לא כל כך יכולים לקשור את כל הדברים האלה יחד. אנחנו לא יכולים לדעת למה כל המצבים האלו עוברים עלינו, מה פתאום משפיעים עלינו כל מיני אמצעים כאלה. פתאום מתגלה משהו טוב או לא כל כך טוב או רע, מפריע ואנחנו נמצאים במצב שלא מסוגלים כאילו לשלוט על המצבים שלנו. מה לעשות?
וכאן דווקא אנחנו צריכים להבין שאין מקרה, אלא הכול מתוך המערכת השלמה שאנחנו בינתיים לא מבינים, לא מכירים אותה, אבל מקבלים לאט לאט הדרכה איך להתייחס למערכת הקשר בינינו שאם אנחנו מתקנים את הקשר בינינו בעשירייה, אנחנו בעצם מייצבים את המערכת בצורה יותר ויותר נכונה. וזו עבודה שלנו.
קריין: 105.
"ענין עבודה קשה, היה זה שעם ישראל היו רוצים לצאת משליטת המצריים, שנקרא אהבה עצמית, שבזמן שהתגברו לעשות משהו בעל מנת להשפיע, תיכף באו להם מחשבות של המצרים, ששאלו שאלת רשע, מה עבודה הזאת לכם, לעבוד לתועלת ה', וכל פעם שהתגברו, תיכף באו השאלות של המצרים, וזהו נקרא "עבודה קשה", שהיה קשה לצאת משליטתם, כי המצרים היו מררו את חייהם."
(הרב"ש. מאמר 23 "מהו, אם בלעו את המרור לא יצא, בעבודה" 1989)
לפי מה שדיברנו זה פחות או יותר מובן.
שאלה: מתוך הקטעים היום, איך עוברים ממרירות של הרצון לקבל שלא רוצה את תכונת ההשפעה למרירות מזה שלא יכולים להשפיע?
הכול נעשה מלמעלה. אנחנו צריכים לעשות מה שעלינו, וכתוצאה מהמאמצים שלנו אנחנו מזמינים את המאור המחזיר למוטב. המאמצים שלנו הם אולי בכמה אחוזים טובים ובשאר, ברוב לא טובים, לא נכונים. אבל היחס בין מאמץ נכון לבין מאמץ לא נכון - מעורר את האור העליון בצורה מסוימת המתאימה לנו ואז האור העליון שמשפיע - בהתאם לזה הוא מתקן אותנו, כל אחד מבחינה אישית שלו עם כל הבלבולים של המחשבות והרצונות והמאמצים שאני יכול לעשות.
העיקר כאן רק להמשיך וכמה שאפשר יותר ויותר לחזור על אותם התרגילים, אותם הקטעים שאנחנו לומדים, וכך נתקדם.
קריין: 106. כותב רב"ש:
"בזמן שהאדם צריך לקבל על עצמו לעבוד לשם שמים, עבודה זו נחשבת לשפלות, כי אינו מוצא בזה טעם של חשיבות. נמצא, שבזה שהמלכות היא בעפרא, שהוא דבר בלתי חשוב, זה היה הגורם, שתהיה עבודה קשה."
(הרב"ש. מאמר 16 "מהו, מקוצר רוח ומעבודה קשה, בעבודה" 1990)
קריין: 107.
"בזמן שהמלכות היא בגלות תחת שליטת הקליפות, אז המלכות נבחנת אצלם, שהיא בחינת עפר, שהיא דבר בלתי חשוב. וזה נקרא "קוצר רוח", שאין המלכות יכולה לתת מצב רוח מרומם, כמו שצריכים להרגיש, בזמן שיושבים אצל המלך. נמצא, שקוצר רוח ועבודה קשה קשורים זה בזה. כלומר, שאם המלכות היא בעפרא, היינו בלתי חשובה, זה גורם עבודה קשה. כי בדבר, שאין בו טעם, אז כל רגע ורגע, שהאדם מתגבר ועובד, התגברות הזו היא קשה מאוד. ולא תמיד האדם מסוגל להתגבר.
(הרב"ש. מאמר 16 "מהו, מקוצר רוח ומעבודה קשה, בעבודה" 1990)
שאלה: מה צריך להמתיק את העבודה שלו במצרים, או לחכות לערב יציאת מצרים, גם כשאין בו רוח?
אין ערב יציאת מצרים בלוח השנה, אלא כשאתה מוכן ליציאת מצרים זה נקרא "ערב יציאת מצרים", ליל יציאת מצרים. לא לפי הזמנים אלא לפי נכונות הקבוצה לצאת מהגלות. יודעים שחייבים לגלות את הבורא, שיתגלה להם כוח ההשפעה המשותף ביניהם. אם הם מוכנים לזה - נקרא שהם נמצאים כבר בתחילת יציאת מצרים.
שאלה: למרות שאנחנו רצון לקבל איך אנחנו יכולים לקבל את העבודה בלי שכר?
השכר שלנו יהיה - רק לא ברצון לקבל - ברצון להשפיע. השכר שלנו יהיה בזה שאנחנו נגלה את כוח ההשפעה בינינו, וכאן ההיפוך שאנחנו עוברים בדרך.
העניין הוא, כמו שעכשיו אנחנו עובדים בכוח שנקרא "רצון לקבל", והמנגנון שלנו הפנימי סתם כך מתוכנת. בזה שאני מקבל - אני מרגיש תענוג, מילוי, אנרגיה מסוימת, שסובבת אותי ומחייבת אותי לעבוד. וכשאנחנו עוברים ל"עולם הרוחני" מה שנקרא, אז אנחנו כאילו מסובבים את המתג ועוברים לאנרגיה אחרת, לאנרגיה דלהשפיע. ככל שאני יותר משפיע אני יותר נהנה, וזה אפשר, זה מותר, יש לך אפשרות בלתי מוגבלת.
לכן אומנם זה נראה לנו עכשיו דבר מאוד מאוד לא מציאותי אבל הוא לגמרי מציאותי. רק לעשות פעולות נכונות וכך אנחנו מחייבים את הבורא לסובב את המתג כדי שאנחנו נעבוד לא מכוח הקבלה אלא מכוח השפעה ואז לפנינו עולם ומלואו, עולם של הבורא, של כוח אחד שבאמת פועל במציאות, ובאותה המציאות שאנחנו עכשיו נמצאים - אנחנו נראה אותה כמציאות מדומה שמתגלה אך ורק כדי שאנחנו נבדיל בין שחור ולבן, בין המציאות על מנת לקבל לבין המציאות על מנת להשפיע. אנחנו כנבראים לא יכולים להרגיש מציאות אחת, אנחנו חייבים להיות בניגודיות, בהבדל בין זה לזה.
לכן תמיד נשאר לנו הרצון לקבל והוא לא מזדכך, הוא עומד ביסוד של הפרצוף הרוחני, ואנחנו מגלים הכול למעלה ממנו. בלעדיו אי אפשר, בלעדיו כבר הטבע של הבורא. אנחנו נמצאים ברצון לקבל, אומנם שכל ההבנה, השגה, כל החיים שלנו, העבודה שלנו, כולה למעלה מהרצון לקבל, וככל שאנחנו למעלה ממנו כך אנחנו משיגים את הרוחניות.
שאלה: הכבדות והקושי בעבודה, האדם צריך להבין שבגלל זה השכינה סובלת, יש צער לשכינה, ועל זה הוא צריך להתפלל, בגלל שאני לא בערבות כל הכלי לא בשלמות?
כן, כך כתוב. אנחנו עוד לא נכללים עם ההרגשה הזאת שאנחנו צריכים להגיע לצער השכינה, מתוך ההזדהות שלנו עם המציאות. אבל כשאנחנו נכללים עם הקבוצה אנחנו מגלים, משיגים לאט, לאט, ככל שרוצים לעזור לחברים, כמו שדיברנו בתחילת השיעור, אז כאן אנחנו גם מגלים עד כמה ההשתוקקות שלנו, חוסר היכולת וכן ולא, בונה בנו את ההרגשות של החושך, של חוסר היכולת, של המאמץ ולא מצליחים, אנחנו בזה מתחילים להיות עוד יותר קרובים לבורא, דווקא על ידי חוסר הצלחה, שיותר ויותר נזקקים לו.
שאלה: פתחת את השיעור ואמרת שאנחנו צריכים לחשוב על לעזור לחברים ואז הבורא מתקרב אלינו. איך משלבים את זה עם העבודה הקשה? הבורא מבטל את הסבל או שהוא נותן לנו יכולת לקבל את הסבל ולהמשיך בעבודה?
דווקא בסבל הקודם שהרגשנו אנחנו מקבלים את הגילוי ואז הסבל הזה הופך להיות לתענוג ולהשגה. אנחנו לא צריכים להשתוקק לסבול, אנחנו צריכים להשתוקק לפעולות השפעה, לחיבור, אבל כשלא משיגים חיבור והשפעה, אז הסבל הופך להיות לכלי. כל עבדות מצרים היא בעצם בניית הכלי להשגת הרוחניות, רק אל תתחילו לקדש את הסבל.
שאלה: מה לעשות כשמגיע המצרי עם השאלה "מה העבודה הזאת לכם"? האם צריכים להשתדל לענות לו משהו?
לא צריכים להתווכח עימו, אלא רק "הקהה את שיניו" כמו שכתוב, והכי טוב זה להמשיך לקרוא. אם יש לי שאלות ואני לא יכול לענות עליהן מיד, אני לא מתחיל לחשוב ולהסתבך בכל מיני תירוצים, אלא אני הולך לקרוא מקורות, רב"ש, נניח את הפסוקים האלה שאנחנו לומדים עכשיו. ובדרך כלל אני מיד מוצא את התשובה, ואפילו שאני לא מוצא תשובה, על ידי הקריאה אני מעורר את המאור המחזיר למוטב והוא מעלה אותי ונותן לי איזו תשובה.
ואפילו אם אני שוכח מהשאלה, ואני כבר נמצא במה שאני קורא, גם זה טוב. העיקר לא להישאר בחוסר אונים ובמצב רוח נמוך כזה.
שאלה: מה זה אומר ש"המלכות בעפר"? בדרך כלל אנחנו אומרים שהשכינה בעפר, מה ההבדל?
"מלכות בעפר" זה נקרא שמלכות שמים, או שכינה, זה אותו דבר, הם בעפר, כי אנחנו לא מעריכים את גילוי הבורא.
קריין: 108.
"כתוב, "ויאנחו בני ישראל מן העבודה", מאיזה עבודה מדברים, הוי אומר מעבודת ה', שזה נקרא, עבודה קשה, היות שהיה קשה להם לעבוד בעמ"נ להשפיע, מטעם שהמצרים, ופרעה מלך מצרים, השפיעו להם מחשבות ורצונות שלהם. כלומר היות שקליפת מצרים הוא בעיקר אהבה עצמית, לכן המצרים שלטו על עם ישראל, שגם עם ישראל ילכו בדרך שלהם, הנקראת, אהבה עצמית, והיה קשה לישראל להתגבר על מחשבות האלו, וזהו שכתוב, "ויאנחו בני ישראל מן העבודה"."
(הרב"ש. מאמר 14 "הקשר בין פסח, מצה ומרור" 1987)
שוב.
קריין: שוב, 108.
"כתוב, "ויאנחו בני ישראל מן העבודה"," זאת אומרת, רצו לצאת מהמצב שלהם לרוחניות כמונו עכשיו. "מאיזה עבודה מדברים, הוי אומר מעבודת ה', שזה נקרא, עבודה קשה, היות שהיה קשה להם לעבוד בעמ"נ להשפיע, מטעם שהמצרים, ופרעה מלך מצרים, השפיעו להם מחשבות ורצונות שלהם. כלומר היות שקליפת מצרים הוא בעיקר אהבה עצמית, לכן המצרים שלטו על עם ישראל, שגם עם ישראל ילכו בדרך שלהם, הנקראת, אהבה עצמית, והיה קשה לישראל להתגבר על מחשבות האלו, וזהו שכתוב, "ויאנחו בני ישראל מן העבודה"."
(הרב"ש. מאמר 14 "הקשר בין פסח, מצה ומרור" 1987)
שאלה: האם אנחנו צריכים להיות בענווה בעשירייה או אנחנו צריכים להראות את האהבה הבוערת ואת ההשפעה שיש לנו כלפי החברים, כלפי העשירייה?
אנחנו צריכים לגלות זה לזה אהבה, אבל לא כזאת שהיא מתפרצת, לא ללחוץ על כולם, אלא לתת לחברים הרגשה שאתה נמצא כל הזמן בעבודה, בלי קפיצות, במישור אחד.
אתה דואג לערבות בקבוצה, אתה דואג לחיבור בקבוצה, אתה דואג שהכיוון יהיה למטרת הבריאה, אתה רוצה לתמוך בהם וגם אתה נמצא בזה, ואתם מתקדמים יחד. כלומר, לתת להם תמיכה והרגשת הביטחון, ולא להגזים. אלא במידה שאתם נמצאים יחד באיזו רמה ממוצעת כזאת, כך אתה צריך להיות ביניהם, לא יותר ולא פחות. אם יש חס ושלום איזו ירידה, נפילה, כל מיני אכזבות, אז אתה יכול להוסיף, אבל בעצם אתה צריך לחזק אותם כחבר טוב, מועיל.
תלמיד: איך כל אדם יכול לעזור לחברים בעשירייה כך שכל העשירייה תיתן רשות לבורא להתלבש בעשירייה? איך אני יכול להתחבר עם הרצון לקבל של החבר ולגרום לו להכניע את עצמו כלפי הבורא?
אתה מתחבר לרצון לקבל של החבר ואתה עוזר לו כי אתה עם הרצון לקבל שלך יכול לעזור לחבר, והחבר עם הרצון לקבל שלו יכול לעזור לך. כי את ההפרעות שכל אחד מרגיש, הוא מרגיש רק כלפי הרצון לקבל של עצמו, וכלפי הרצון לקבל של החבר הוא לא מרגיש הפרעות ולכן יכול לעזור. כמו חס ושלום שחבר שלי חולה ואני בריא, ואז אני עוזר לו. בצורה כזאת אנחנו עוזרים זה לזה.
תלמיד: האם כדי לשמור על הערבות אנחנו צריכים כלי שנקרא "יראת ה'"?
לשמור על הערבות אנחנו צריכים ככלי אחד. אני תמיד צריך להשתדל למלא אותן העבודות שהחברים שלי לא יכולים לעשות. למשל אם חס ושלום לראשון יש בעיה ברגל, לשני יש בעיה ביד, לשלישי יש כאבי ראש, הוא לא יכול היום לעבוד עם הראש וכן הלאה, אז בכל מקום שאני מסוגל אני רוצה להשלים אותם כך שהעשירייה שלנו תהיה כעשירייה, כקבוצת לוחמים שלמה.
נתתי פעם דוגמה שזה כמו בצבא כשיוצאים להתקפה. מי שהולך קדימה יורה כל הזמן מהתת מקלע שלו, והאחרים אחריו. הוא גומר את המחסנית שלו, הולך אחורה והשני אחריו בא ורץ לפניו ויורה, ואחר כך השלישי, וכך הם מתחלפים. כך אנחנו צריכים.
שאלה: מה חסר לאדם שרוצה לצאת ממצרים אבל עדיין לא מקבל את השאלות האלו, "למה העבודה הזאת לכם"?
בזה שהוא יסתכל על האחרים הוא ילמד מהר. כמו שאנחנו בחיים שלנו כילדים גדלים בין הגדולים. לכן לתת דוגמה לאחרים זה דבר מאוד מאוד חשוב.
שאלה: דיברת על החשיבות והדחיפות של הערבות. מהי דרגת הערבות שאנחנו צריכים להשיג בכל עשירייה לפני ליל יציאת מצרים וגם בעשירייה שלנו? משהו שכולנו יכולים להסכים עליו.
מסכימים על הערבות בצורה שכל אחד מחליף את האחר במה שמסוגל, ובזה הוא מתחיל להיות דומה לבורא. ערבות היא המפתח להידמות לבורא. ערבות היא המפתח או האישור להרגיש את הבורא, להתלבש בו.
כי בערבות אתה מתאחד עם העשירייה, ואתה מגלה שם את הבורא במידת הערבות שלך עם העשירייה. כי ערבות היא הכלי והבורא הוא האור שאתה מקבל כתוצאה מהפעולה הזאת.
קריין: 109.
"הכבדת הלב שנעשה לפרעה, הוא בכדי שיהיה מקום לקבל צורך על האורות העליונים, מה שאין כן אם לא תהיה להם עבודה קשה, לא יהיה להם צורך לאורות הגדולים.
כי מי שהולך להילחם עם השני, עם היד או עם מקל, אין להשני צורך לקבל נגדו טנק או תותח. ומשום זה, בכדי שיהיה לתחתונים צורך לקבל אורות גדולים, מוכרחים לעמוד כנגדם קליפות חזקות, ובכדי לשבור אותם, האדם מחויב להמשיך אורות גדולים, אחרת היה מסתפק במיעוט. נמצא, ששליטת פרעה גורם על ידי הכבדת לבו, שימשיכו אורות גדולים."
(הרב"ש. מאמר 14 "הקשר בין פסח, מצה ומרור" 1987)
תראו מה שעושה פרעה. דווקא על ידי פרעה אנחנו מגיעים לאורות גדולים, לדרגות רוחניות גדולות. ובלי עבודת פרעה לא היינו יכולים לעשות זאת. מי עושה את העבודה הרוחנית? פרעה.
קריין: שוב 109.
"הכבדת הלב שנעשה לפרעה, הוא בכדי שיהיה מקום לקבל צורך על האורות העליונים, מה שאין כן אם לא תהיה להם עבודה קשה, לא יהיה להם צורך לאורות הגדולים.
כי מי שהולך להילחם עם השני, עם היד או עם מקל, אין להשני צורך לקבל נגדו טנק או תותח. ומשום זה, בכדי שיהיה לתחתונים צורך לקבל אורות גדולים, מוכרחים לעמוד כנגדם קליפות חזקות, ובכדי לשבור אותם, האדם מחויב להמשיך אורות גדולים, אחרת היה מסתפק במיעוט. נמצא, ששליטת פרעה גורם על ידי הכבדת לבו, שימשיכו אורות גדולים."
(הרב"ש. מאמר 14 "הקשר בין פסח, מצה ומרור" 1987)
ככל שאנחנו מתקדמים כך יהיו לנו בעיות, הפרעות יותר קשות, ואנחנו נצטרך עזרה יותר גדולה, וכך נרוויח מדרגות עליונות ואורות גדולים שייכנסו ויתקנו אותנו וימלאו אותנו. רק על ידי מאמצים.
שאלה: הרב"ש כותב כאן שאנחנו צריכים למשוך אורות גדולים, אבל אני לא יכול לבחור איזה אורות אני יכול למשוך, גדולים או קטנים.
אתה מתגבר על הרצון לקבל שלך במידה שהוא מפריע לך, דוחף אותך מלהתחבר לחברים, להשתוקק להשפעה, לעשות בפועל איזה פעולות השפעה, פעולות חיבור, ואז בהתאם לזה אתה צריך להתגבר, להשתדל לעשות משהו בעולם הזה בפועל בחיבור בקבוצה, ולפנות לבורא לקבל עזרה. את כל זה ודאי הבורא מסדר לך, ועל ידי זה שאתה צועק, אתה מקבל.
חלק מהעבודה אתה עושה בגשמיות, בהתארגנות בקבוצה, וחלק מהעבודה אתה עושה ברוחניות, בפנייה לבורא.
תלמיד: מה זה אומר שמשכתי אורות? כשהתגברתי על קושי לעשות פעולה בחיבור ועשיתי?
לא נכון, אלה שטויות, אתה כאילו עשית פעולות בחיבור. בגשמיות אתה יכול לעשות את הפעולות האלה, אבל האם בחיבור פנימי עשית פעולה? אחרי שתתחבר עם החברים בפעולה גשמית, תבדוק כמה עשית את הפעולה הזאת ברוחניות, האם התקרבת אליהם באמת או לא, ואז תראה שלא. ודווקא על ידי כך שעשית כל מה שאפשר לחיבור בקבוצה הגשמית, תראה שבפנים, המרחק בלב בינך לבין החברים נשאר אותו דבר. מה עושים? כאן יש מקום לתפילה.
תלמיד: אני מבין שמבחינה חיצונית אנחנו עושים את העבודה ההכרחית. אבל אם פנימית אני מבקש על החברים ולא מצליח להרגיש שהם קרובים, ואחר כך בכל זאת התגברתי והרגשתי במשהו קירבה אליהם. איפה כאן משיכת האור?
את זה לא תדע מיד, פה אתה כבר דורש שכר. עליך רק לבקש שתהיה לך אפשרות כל הזמן לחזור על הבקשה לבורא שיחבר אותך כגוף אחד עם החברים, כי בכך אתה גורם לו נחת רוח. וזה שאתה רוצה ברצון המשותף שלכם לקבל את גילוי הבורא, זה כבר יהיה על מנת לקבל. כשבאמת תהיה מסוגל להתחבר עם החברים בכוח ההשפעה המשותף ביניכם, אז תגלו את זה לפי גילוי הבורא. זה יבוא, רק להמשיך.
תלמיד: יוצא שלפי הקטע אני צריך לבקש עזרה לא על מנת לקבל אור, אלא אני זקוק לעזרה שתאפשר לי לפעול?
ודאי, בשביל מה אתה צריך אור? אתה צריך רק להיות מחובר עם החברים כדי לגרום בזה נחת רוח לבורא. אחר כך תוכל לעשות פעולות לבניית מקום לגילוי הבורא, זה כבר יבוא, לא לבלבל את עצמנו.
שאלה: יוצא שכשאנחנו לא מרגישים חיבור, אז הייסורים הופכים לכלי. אבל מה זה בניית כלי בתפילה?
זה רצון לקבל שגילה עצמו כרצון לקבל המרוחק מהחברים ורוצה להתקרב אליהם ולהתחבר איתם ולא יכול ופונה לבורא ודורש ממנו שיקרב אותו לחברים. ואז כשהם יתחברו ביניהם, הוא ירגיש שהם נעשו ממש כאחד ברצון הזה, והוא מבקש מהבורא שיקבל את הרצון שלהם האחד, כי כולם עשו זאת, כך הוא מרגיש לפחות בכלי שלו, כדי לתת מקום לבורא להתגלות וליהנות מהבנים שלו, מכל הקבוצה הזאת, זו בעצם הנטייה שצריכה להיות לאדם. ואז לפי הכמות שהוא מגיש לבורא, הוא יכול להרגיש אחר כך כמה הבורא נהנה ממנו, מצפה לזה. עוד נפתח ונעבוד על זה.
שאלה: כשאנחנו מבקשים בתפילות שלנו מהבורא לחזק, להעצים את החיסרון של החברים, האם זה אומר לעורר את שליטת פרעה?
לא, אנחנו הרי פונים לבורא.
שאלה: כתוב, "בזמן שהמלכות היא בגלות תחת שליטת הקליפות, אז המלכות נבחנת אצלם, שהיא בחינת עפר, שהיא דבר בלתי חשוב". מי זה הם? מי זה אצלם?
מי שמשתתף.
שאלה: מה זה אומר להכות את המצרי בשיניים?
אנחנו צריכים ללכת נגד כל אותן ההפרעות המפריעות לנו בחיבור, זה נקרא "לשבור את השיניים".
שאלה: מה לעשות במצב שהאדם לא יכול להתגבר על עבודה קשה?
אף אחד לא יכול להתגבר על עבודה קשה וגם לא יכול להתגבר על עבודה קלה. וככול שנתקדם בתיקונים נראה שאנחנו לא יכולים להתגבר על התיקון הקטן ביותר. לא נוכל לעשות משהו מלבד לבקש מהבורא שיסדר לנו את התיקונים ויעלה אותנו לתיקון.
שאלה: למה בלי פרעה ובלי סבל אי אפשר לקבל אורות גדולים?
כי סבל מודד את עומק הכלי, את עוצמת הכלי. ככול שאנחנו רעבים כך נוכל ליהנות מהאוכל.
שאלה: איך עדיף להתפלל, פעם אחת ביחד או מאה פעמים לבד?
גם וגם, אבל יחד זה הרבה יותר מועיל.
שאלה: איך כל אחד מהחברים בעשירייה וכל העשירייה יחד מחליפים את כיוון המתג מקבלה להשפעה?
הם צריכים להיות כל הזמן בהשפעה. לכלים דקבלה עוד לא הגענו.
שאלה: אם פתאום יש לשיעורי הבוקר טעם של עפר והרגשה שכל שיעור חוזר על עצמו וכל התפילות חוזרות על עצמן, איך במצב כזה אפשר למצוא חידושים והתרוממות מחדש?
על ידי תפילות, על ידי חיבור בין החברים, ועל ידי פנייה לבורא.
אני רוצה להגיד לכם שמי שלא עובר על השיעורים האלו עכשיו, לא תהיה לו הזדמנות אחרת, כי אנחנו נלך קדימה והוא לא יהיה בעניינים, הוא לא יוכל אחר כך לקלוט ולהשלים אותם, הוא חייב עכשיו ממש להשתתף איתנו יום יום. ולכן תנסו לדבר עם החברים שלכם שישתתפו בשיעורים. השיעורים האלה הם ממש על היציאה מהרצון לקבל לרוחניות.
קריין: 110.
"בזמן שהאדם מתחיל בעבודה, הוא מתחיל בשלא לשמה, היינו לתועלת עצמו. ואח"כ הוא מתחיל להבין, זה שהוא עוסק בשלא לשמה, זוהי רק סגולה, שע"י זה הוא יגיע לשמה, כמו שאמרו חז"ל, "שמתוך שלא לשמה באים לשמה, מטעם שהמאור שבה מחזירו למוטב". והוא מאמין בזה, שבסופו של דבר הוא יגיע לשמה.
ואח"כ האדם הולך עוד שלב אחד קדימה. ומתחיל להשתדל, ועושה מעשים שיביאו אותו לשמה. כלומר, שמתחיל להבין, שצריכים לעשות מעשים, ולכוון, שהמעשים האלו יביאו אותו לדרגת לשמה. ונותן חשבון לעצמו, עד כמה שהוא כבר זכה בעניין לשמה.
אז הוא מתחיל לראות את האמת, איך שהוא כל כך מרוחק מעבודה דלהשפיע. ורואה, כל פעם יותר, איך שהוא משוקע רק באהבה עצמית. ורואה, שכל יום הוא הולך אחורה. אז מתחילה העבודה שלו, שהוא רוצה לעבוד בעל מנת להשפיע, בשם עבודה קשה."
(הרב"ש. מאמר 16 "מהו, מקוצר רוח ומעבודה קשה, בעבודה" 1990)
רואים שזה לא פשוט ושזו דרך ממושכת, ואנחנו צריכים בכל פעם את החיזוקים כדי להמשיך ולהמשיך. ובכל פעם יהיו לנו ירידות, עליות, ובכל פעם נקבל טעמים חדשים וגם חוסר טעמים, וכך נתקדם.
שאלה: אנחנו קוראים עכשיו את המאמר ואני מגלה את הקבוצה שלנו ואת כל "בני ברוך" במאמר הזה, איך אנחנו סובלים ומתוך הסבל אני מרגיש, שומע את התפילות הגדולות של החברים. מה חסר לנו כדי למשוך עלינו את כוח משה, כדי שהוא יוציא אותנו ממצרים?
חסרות לנו התמדה, סבלנות ועקביות בדרך. אנחנו כל הזמן הולכים קדימה וחוזרים ונופלים וכך הרבה פעמים יום יום ואז אנחנו נצליח. אין כאן שום פלא, כמו שנולדת ואתה חי כך וכך שנים בעולם, כך אתה צריך להבין שקיבלת הזדמנות ואתה חייב לממש אותה עד סוף החיים וגם אחריהם, ואז תראה שזה מתלבש באופן שאין הבדל בין העולם הזה לעולם הבא. רק להמשיך בדרך.
שאלה: אנחנו כל הזמן במלחמה על פסח ואנחנו ניצבים לפני הדלת כדי לעבור. איזה סוג של צעקה אני צריך לתת לבורא לקבל את המפתח הנחוץ כדי לפתוח את הדלת הזו?
אתה תמיד צועק לבורא מתוך הלב הצועק, ולא שאתה בוחר אילו צעקות אתה עכשיו יכול לתת. זה לא שיש לך מחסן של צעקות ואתה פותח אותו ובוחר באיזו צעקה אני עכשיו אצעק. אלא רק להמשיך. ומה שיוצא, כך צריך להיות.
שאלה: אם יש לי דאגות לעצמי ולמעלה מזה אני רוצה לדאוג לחבר. האם זה תיקון?
אם יש לי דאגות לחבר ולמעלה מזה אני צריך לדאוג לעצמי?
תלמיד: בדיוק הפוך. אם יש לי דאגות לעצמי ולמעלה מזה אני רוצה לדאוג לחבר.
זה שאני רוצה לדאוג לחבר האם זה תיקון?
כן. ודאי.
שאלה: כל מה שאנחנו לומדים היום, כל מה שאנחנו מדברים עליו היום ובכלל כל יום, זו העבודה בין החברים או ביחס כלפי החברים. אחד ממושגי היסוד שלנו הוא החבר. מהם הקריטריונים להיקרא חבר?
אלה החברים בדרך. אנחנו רוצים להגיע לאותה מטרה, אנחנו מבררים אותה יחד וכל הזמן מכוונים את עצמנו לאותה המטרה. בהתחלה אנחנו לא כל כך מחוברים, אנחנו מבררים עוד ועוד את המטרה ואז אנחנו רואים שאנחנו צריכים להיות עוד ועוד מחוברים בינינו, ולכוון את עצמנו יותר למטרה, וכך אנחנו בונים את החיבור בינינו, עד שאנחנו מגיעים לצורת החיבור הדומה לבורא, וכך מתקרבים אליו.
שאלה: יש בעשירייה חברים שלא מופיעים ואנחנו לא רואים אותם בשיעורים, אנחנו רוצים להיות יחד איתם ומשתדלים מאוד אבל אין התקדמות. וזה מביא לכאב אמיתי בפנים. איך להתייחס לחברים כאלה לפי מאמרי רב"ש שלא ראינו אף פעם בשיעורים או בשיחות זום, והם נמנים בעשירייה?
אנחנו צריכים להיות פתוחים לכולם, מי שרוצה להתחבר, אם יש לו מחשבות נכונות טובות והוא לא רוצה להזיק לקבוצה, אז שתהיה לו אפשרות להתחבר ולהתקדם איתנו לפחות עוד צעד אחד. אנחנו נוסעים באיזו דרך, וכך הם עוברים מתחנה אחת לתחנה אחרת. זה חלק קטן אבל הם בכל זאת יעשו משהו. תהיה להם התכללות מאיתנו. כך אנחנו צריכים לראות את הדברים. ולא ללכת בכוח אלא לעבוד עם אותם אנשים חברים שנמצאים אתך תמיד פחות או יותר. וכך תצליחו.
תלמיד: אמרת שאלה שלא עוברים איתנו את השיעורים האלה הם יפגרו מאוד מאחור ואנחנו נתקדם קדימה. זה מאוד מפחיד. אז מה?
אתם צריכים להמשיך עם מי שנמצא אתכם ועם כל הקבוצה העולמית, אל תשכחו שאתם נמצאים איתנו יחד, ולכן סך הכול יש בינינו גוף אחד גדול שמתקדם בערבות בינינו, ומי שבא ומי שלא בא מהקבוצה שלך הקטנה, מה לעשות, אז יש לכך סיבות, אחר כך אנחנו נוכל לתקן גם אותם. אל תדאג על כך, תדאג לחיבור בין אלו שנמצאים.
שאלה: כיצד להגיע להבנה שאם אני לא אבקש עבור החבר, שום דבר לא יוכל לעזור לו?
זה כמו שאם החברים לא ידאגו לך אז גם אתה לא תתקדם. ואיך אתה יכול לחייב אותם לעזור לך, לחשוב עליך? זה שאתה נותן להם דוגמה ואתה רוצה לעזור להם. לכן זה נקרא ערבות. שאין כאן אחד יכול לעזור לאחר. אלא בתנאי שהאחר גם משתתף עימו. וכל אחד דואג לאחר.
זו התכללות עד כדי כך שמגיעים למצב שאין הבדל בין אף אחד לאף אחד, כולנו הופכים להיות למערכת אחת בלבד. אמנם יש בפנים מיליארדי חלקים, אבל הם מקורבים ומחוברים באין סוף קשרים, כך שהיא הופכת להיות מערכת אחת בעוצמתה פי כמה וכמה אומרים תר"כ פעמים יותר ממערכת הראשונה של אדם הראשון, שהוא היה רצון אחד.
דווקא על ידי כך שהם נשברו, והתחלקו לשישים ריבוא נשמות, לשש מאות אלף חלקים, ואחר כך הם התחברו ביניהם באין סוף קשרים בין כל חלק לכל החלקים האחרים, דווקא על ידי זה הם חוזרים להיות בעוצמה פי תר"כ פעמים יותר ממה שהיה קודם בלידת אדם הראשון. אז היה לו רק נפש דנפש דנפש. ועכשיו יש לו יחידה דיחידה דיחידה.
שאלה: יש מצבים שהגאווה עולה ואז אתה יכול כבר להרגיש את הצעד הבא של הבורא שהוא כבר יתן לך את המכה?
אנחנו עוברים כל מיני מצבים. אנחנו צריכים לעבור וללמוד מכל מצב.
שאלה: אנחנו לומדים פה על הערבות וכל הדברים האלה. ואמרת לנו שהזמן הוא בעצם לא איזה פקטור בכלל ברוחניות. יש פה אנשים שנמצאים פה, שנמצאים פה חדש יש אנשים שנמצאים פה עשרים או עשרים וחמש שנה. איך עובד עלינו הזמן הזה בעבודה הרוחנית שלנו?
אני לא כל כך שם לב על מי שכמה שנים לומד. זה הכול תלוי בנשמה, בתפקידה, בשורש הנשמה, אני לא רוצה להיכנס לדברים האלה זה לא שייך לי. אני צריך בכל רגע לתת כמה שאני מסוגל לחיבור הכללי.
שאלה: איך להגיע להרגיש מרירות בעבודה למען עצמי?
לעשות מאמצים ואז מרגישים טעם. או טעם מר או טעם מתוק.
שאלה: בקטע 104 כתוב "עבודה קשה נקרא מרור שאדם טועם טעם מרירות בזה שמוכרח לעבוד לתועלת עצמו." הכרת הרע הוא דבר טוב, למה אדם נקרא רשע או מת?
כך רואה הרצון לקבל שלו שהוא מת. והרשע שלו שהוא חי או אמת. האדם כך מגלה.
שאלה: קטע 105. כתוב "שבזמן שהתגברו לעשות משהו בעל מנת להשפיע, תיכף באו להם מחשבות של המצרים." השאלה היא בשביל מה מתעוררות שאלות של מצרים, איך לזהות את השאלות שלהם בתוכי?
המחשבות של המצרים וכל ההפרעות הן מתעוררות כדי שהאדם יזדקק לבורא, לעזרת ה'.
שאלה: האם החברות תלויות במאמצים שהן עושות או בכך שאני אחשוב עליהן וארצה שהן יצליחו?
גם וגם. אנחנו כולנו נמצאים במערכת אחת.
שאלה: מה זה לדאוג שהחברות בעשירייה יתחברו ביניהן?
לתת להן דוגמה ולהתפלל עבורן.
שאלה: האם ביטול הוא סוג של השפעה?
ביטול הוא סוג של השפעה. ודאי.
שאלה: איך לנהל שיחה כנה וישירה עם חברים בתחילת הדרך ולהגיד להם שבשלב מסוים בדרך הרוחנית הם יצטרכו להתערב בטיפול של אחרים תוך שמירה על חוק הערבות?
אני לא חושב שבתחילת הדרך אפשר לדבר על דברים כאלה, ואם אתם כבר מדברים אז כנראה שהם לא מתחילים ממש. עם כל אדם ואדם צריכים לעבוד במידה שהוא יכול לקבל את זה נכון, שזה לא יעצור אותו ולא ישבור אותו ולא יבלבל אותו. אלא שהוא יתקדם יפה ונכון על ידי התמיכה שלך.
שאלה: למה אני לא מרגישה את התענוג שיש לבורא בתכנית שלו עבורי?
תינוק לא יכול להרגיש תענוג שיש לאמא. אלא כשהוא יגדל הוא יגלה את זה.
שאלה: מי הופך להיות דומה לבורא העשירייה כגוף אחד או כל פרט שבה?
גם וגם.
שאלה: למה זה שהמלכות בעפר זה חוסר חשיבות לגילוי הבורא. האם מלכות היא לא רצון לקבל?
מלכות היא תמיד רצון לקבל עם התיקונים עליה עד הכוונה על מנת להשפיע. וכך אנחנו צריכים לראות אותה. העיקר ככל שיש לה כוונה על מנת להשפיע. על מנת להשפיע זה נקרא הכוונה במלכות, שכך היא מתייחסת בחלקים שבה, נגיד עשרה חלקים שבה, שהיא מתייחסת לכל חלק ולכולם יחד. אז זה נקרא כוונת המלכות.
שאלה: כשאני מבטא את עצמי בעשירייה ואני נותן תמיכה לעשירייה, אנחנו עולים ויורדים, אבל אני מרגיש שזה שכר. האם זו הדרך הנכונה הכיוון הנכון?
כן, ודאי שזה הכיוון הנכון, כי כשאני גם עולה וגם יורד אני יכול להרגיש גם בירידות את השכר. הירידות הן דווקא לא פחות חשובות מהעליות.
(סוף השיעור)