סדרת שיעורים בנושא: undefined
שיעור בוקר 14.11.2018 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
שיעור בנושא: "ערבות"
אני רוצה להגיד רק כמה דברים שלא שייכים לשיעור עצמו. אנחנו עכשיו מכינים את "תיקוני הזוהר" ללימוד, אנחנו גומרים עוד מעט לקרוא את ספר "הזוהר" בקריאה ראשונה, שטחית, מתחילתה ועד סופה ואחר כך אנחנו נקרא "תיקוני הזוהר". יש עוד עבודה גדולה להכין אותם כי אלה תרגומים ועל זה בעל הסולם לא כתב את פירוש הסולם אלא כתבו כל מיני מקובלים אחרים ואנחנו צריכים לנקות את הטקסט האורגינאלי של רבי שמעון מהפירושים האחרים שעליו.
פירוש "מראות הסולם" על ספר הזוהר שכתב חבר של הרב"ש, ברנדווין, לא הבן של ברנדווין שהיה אצלנו זכרונו לברכה, שנפטר לפני כמה שנים, הוא היה חבר שלי בגילי בערך, אלא אבא שלו שהיה חבר ולמד יחד עם הרב"ש. אז האבא, ברנדווין כתב פירוש על תיקוני הזוהר וכשהראיתי את זה לרב"ש הוא אמר "אני לא מכיר את הספר הזה", פשוט ככה, אמרתי "למה? תראה". "לא מכיר". מה אני רוצה להגיד? שאנחנו לומדים רק את בעל הסולם ללא שום פירושים.
היה לנו מקרה מיוחד, כשלמדנו פעם בשבת בצהריים, היה מעין זמן חצי חופשי שהיה אפשר ללמוד, אז למדנו "מתן תורה". ישבו עשרה, חמישה עשר אנשים ואני הבאתי [ספר] מהבית כי לא היה במקום הלימוד שלנו. בכלל לא היה הספר הזה "מתן תורה", רק "תלמוד עשר הספירות", [ובזמנו] הפצתי ספרים והיו לי בבית עשרות עותקים של הספר הזה, שהוציא לאור ברנדווין הבן, החבר שלי שגר בירושלים כל החיים.
וכשהתחלנו לקרוא נתקלנו בשינוי בטקסט ובשינויים כאלה שהם לגמרי לא רוחניים, ואז רב"ש שאל "מה קורה כאן?", אז ההוא אמר, הוא לא יכול היה לשקר, "זה אני תיקנתי כי חשבתי שזאת טעות". אתם מבינים? זאת אומרת שזאת טעות בדברי בעל הסולם, ולכן הוא תיקן את זה לפי שכלו. זה היה ידוע, את זה יודעים ואני בטוח שזוכרים כל מי שהיה שם. מאז כל הספרים שיצאו ממנו כולל "אבן ספיר" שזה האורגינל שלי, אני נתתי לו לעשות כי לא היה לי ראש להכין את זה לדפוס וכן הלאה, אבל באמת האורגינל אצלי ואפשר להוציא את האורגינל כמו שהוא, אבל אני לא הייתי בטוח מה ייצא, כי הוא היה יושב ובודק ועושה [תיקונים] והוא לגמרי לא היה בעל השגה וחשב שהוא מבין שאפשר לתקן משהו.
אם ניתן לתקן, אז רק טעויות כתיבה, מה שנקרא "קרוא וכתוב". זאת אומרת שחסרה אות או לא, וגם זו שאלה גדולה, ואם כבר אז יותר טוב להוסיף למטה משהו, אבל חוץ מזה אסור לנגוע אלא רק בשגיאות כאלה. ולכן אני מאוד נזהר להשתמש. אני לא נזהר, אלא לא משתמש בספרים שיצאו בדפוס שלו אחרי העבודה שלו.
אנחנו חושבים גם להכיר את הספר "עץ חיים" עם "פנים מאירות", “פנים מסבירות" של בעל הסולם שזה ספר פירוש שהוא כתב על "עץ חיים" עוד לפני שכתב את "תלמוד עשר הספירות". האמת ש"תלמוד עשר הספירות" זה העיקר בחכמת הקבלה, והעיקר בשבילנו בעבודת ה' אלה האגרות שלו והמאמרים שלו, והמאמרים והאגרות של רב"ש.
בספר הזה יש כל מיני הסברים כאלה יפים, נוחים, מובנים, ציורים יפים ולמדתי את זה במשך הרבה שנים עם רב"ש ולכן כך חשבתי, אבל כשהשגנו היום את הספר הזה ראיתי שזה גם עבר הוצאה לאור של ברנדווין. הוא היה בחור טוב אבל "בחור" מה שנקרא, לא בעל השגה, ואם הייתה לו נטייה לשנות משהו בתום לב, אני כבר לא יכול לסמוך על מה שיש לנו כאן היום.
לכן אני פונה לאחראי שלנו על ההוצאה לאור אצלנו. אנחנו בכל זאת צריכים להשיג את הדפוס הישן שלא עבר תחת ידו. כתוב כאן שזה יצא מברנדווין, אין מה לעשות, גם האבא וגם הבן לא מקובלים עלינו כמקורות לחכמת הקבלה. זה לא אני פוסק אלא זה רב"ש, רק שתדעו. אני ציינתי כאן כמה דברים, אם ניתן להשיג משהו מהדפוס הישן "קלאר", נשמח לקבל, אמנם הם ספרים גדולים, אבל אמת זו אמת וספק זה ספק.
אנחנו לא נוגעים בטקסטים המקוריים בכלום. יש נטייה כזאת לכולם, גם לי יש נטייה כזאת לא לקלקל אלא כביכול לעכל אותו, לעשות אותו יותר קרוב, אני עושה את זה לעצמי כדי שאחר כך אוכל לחפש איך להביע את זה יותר, איך להבין את זה יותר אבל אורגינל זה אורגינל, זה קודש. אז לשמור את עצמינו מלהיכנס עם הידיים שלנו לקודש.
שאלה: כל איש מייצג את אש האהבה אך ורק על ידי השתוות הצורה, משמע, "אין אדם למד אלא במקום שליבו חפץ", איך יכול להיות שכל החברים כאן כאיש אחד בלב אחד חפצים ללמוד אך ורק ממך?
אני לא יודע, כל אחד חושב על מה שיש לו, ממה שהוא חושב שהוא דבוק במורה, ברבו ושהוא לומד ממנו אבל אתה יודע, זאת לא אמת, זה מה שנראה לאדם ברצון המקולקל שלו. יש אחד ששומע ומעביר דרך השכל שלו ועושה ביקורת ובירור ואז דרך המסננת הזאת מה שיצא לך אחרי המסננת זה לא ידוע מה, אז כל אחד ואחד מעביר דרך כל המנגנון שלו ואין אדם שלא מקלקל את זה.
לכן אנחנו רוצים רק את האורגינל, אפילו עם שגיאות ועם טעויות. יש כאלה הרבה כתבי חסידים שהם קיבלו את זה ממוריהם שודאי שהיו בעלי השגה ולא נוגעים בהם, אפילו שכתב איזו מילה לא נכונה שלא כותבים כך בעברית או משהו, זה לא חשוב, בשבילי זה קודש וככה זה צריך להיות.
לכן אנחנו עכשיו בהכנה של תיקוני הזוהר, יש לנו עבודה גדולה כי אנחנו לא יכולים להשתמש בפירוש של "מראות הסולם", כי אני לא יודע אם הוא תירגם נכון או לא נכון ואיך, זה לא ידוע. צריכים פשוט לעשות עבודה מחדש ולהתרחק מזה, אך ורק מפני שלאדם הייתה נטייה להכניס את עצמו לתוך כתבי המקור.
קריין: קטעים נבחרים מהמקורות בנושא "ערבות", אנחנו נמצאים בקטע מספר 27 מתוך כתבי רב"ש כרך ג' מאמר "חורבן דקדושה".
"אין לאדם לבקש מה' שיקרב אותו אליו, כי זו חוצפה מצד האדם, כי במה הוא יותר חשוב מאחרים. מה שאין כן כשהוא מתפלל על הכלל, שהיא המלכות, הנקראת כנסת ישראל, הכלל של הנשמות, ששכינתא בעפרא, ואז מתפלל שהיא תעלה, היינו שה' יאיר בה את חשכתה, ממילא כל ישראל יעלו בדרגה, וגם האדם המבקש, שהוא גם כן בתוך הכלל."
(רב"ש ג', חורבן דקדושה)
זאת אומרת הבקשה צריכה להיות אך ורק עבור הכלל, שיהיה ראוי להתלבשות השכינה, זאת התפילה היחידה. אנחנו מבקשים חיבור כדי שנהיה ראויים, שיתגלה הקשר בינינו שיהיה ראוי לגילוי הבורא כדי לעשות נחת רוח לו, זאת התפילה האמיתית.
שאלה: אז מה זאת אומרת להתפלל למען הכלל? מה אני צריך לעשות?
שהכלל יהפוך להיות לשכינה, שכינה זה הכלי, זה הקשר בינינו והאור שממלא את השכינה זה הבורא, נרנח"י.
תלמיד: אתה יכול להסביר לי מה זאת אומרת להתפלל למען הכלל? כתוב שחוצפה מצד האדם להתפלל עבור עצמו.
ודאי. אם אדם מתפלל על עצמו, איך זה יכול להיות? קודם כל זה מראה על גאווה, זה אומר על האגו, זה אומר שהוא אפילו לא תופס עד כמה שהכיוון שלו בפניה לבורא, הפוך מהאמת, ושהוא עושה חורבן לנפשו, הוא ממש מזיק. לכל אחד ואחד מותר לפתוח את הלב ואת הפה בבקשה, אך ורק אם הוא מועיל בזה לכל הכלים השבורים להתאחד לכלי אחד.
תלמיד: אני יודע שכשבאים לבית כנסת צריך עשרה, מנין, אז אתה יכול לעשות את התפילה, מה שנקרא "למען הכלל", עכשיו כשאני לבד אין לי עשרה, בקושי יש לי אחד.
אתה יכול גם לבד להתפלל עבור העשרה.
תלמיד: מה זאת אומרת? אתה יכול לתת לי דוגמה איך מתפללים למען הכלל?
תנסה את זה במשך שבוע ימים, ואחר כך נדבר.
תלמיד: מה אני צריך לחשוב כשאני מתפלל למען הכלל? מה הכוונה שלי?
יש קבוצה, שמשתדלת להיות מחוברת ואתה מתפלל שהיא תצליח. כן, אתה מתפלל עבורם כמו אבא, כמו חבר, כמו סבא, לא חשוב כמו מי, שדואג לחיבור. שהם סוף סוף יתחברו יחד, וזה מספיק כדי שהם יצליחו. כך אתה צריך להאמין, שהתפילה שלך מספיקה כדי שהם יתחברו, יצליחו וירגישו שהבורא יתלבש בהם.
קודם כל יש בהם נטייה לחיבור, פתאום הם מרגישים שהם לא חושבים כל אחד על עצמו, כי כך מהטבע אנחנו בנויים, אלא יש להם עוד איזו נטייה להרגיש משהו ביניהם. ואחר כך עוד יותר, לא רק להרגיש משהו ביניהם, אלא ששם הם נמצאים יותר, יכולים לתת לזה יותר תשומת לב, וכאילו המקום הזה נעשה יותר חשוב מזה שבתוכם. שהמקום בנינו יותר חשוב מזה שבתוכי ואני חושב יותר עליו. שם נמצא המשקל, שם האוצר, האושר, שם הכל נמצא, ובי זה איננו. אני בעצמי לא מהווה שום נכס, שום כוח, רק כשאני נכלל בהם. וכך מעבירים דגש מ"אני" ל"אנחנו". זה עניין של תרגול.
קריין: קטע מספר 28 מתוך כתבי רב"ש א', מאמר "תפילת רבים".
"העצה היא, לבקש עבור הכלל כולו, היינו שכל מה שהוא מרגיש שחסר לו, ומבקש מילוי, אז אין לו לומר, שהוא יוצא מהכלל. זאת אומרת, שמגיע לו יותר דברים ממה שיש להכלל כולו. אלא "בתוך עמי אנכי יושבת". היינו, אני מבקש עבור הכלל כולו, משום שאני רוצה להגיע לידי מצב, שאני לא אדאג שום דבר בשבילי, אלא בשביל שיהיה נחת רוח להבורא. אם כן מה חשוב לי, אם הקב"ה יש לו הנאה ממני, או שאותה הנאה היא יכולים לקבל מאחרים. זאת אומרת, הוא מבקש מה', שיתן לנו הבנה כזו, שהיא נקראת "כולו לשם שמים", שפירושו, שיהא בטוח בעצמו, שלא מרמה את עצמו, בזה שהוא רוצה להשפיע לה'. שיכול להיות באמת הוא חושב הכל על אהבה עצמית שלו, היינו שהוא ירגיש את הטוב והעונג. אי לזאת, הוא מתפלל לה' עבור הכלל."
(רב"ש א', תפלת רבים).
הבעיה הגדולה היא להיות בביקורת נכונה. מי יודע אם אני נמצא בביקורת או לא? כי השוחד ממש מעוור עיני חכמים ואני לא יודע איפה הוא נמצא בי, כן או לא.
מלכתחילה איך אנחנו מסתכלים על הילדים שלנו לעומת ילדים אחרים, על מה ששייך לנו לעומת מה שלא שייך לנו. הרצון לקבל פועל בכל הדרגות, הרמות, ולכן יש לנו בעיה גדולה להבדיל או לראות בצורה בלתי תלויה ב"אני" שלי. לכן אנחנו צריכים לבקש לראות את האבחנות בצורה כמה שיותר נכונה ולא תלותית, אובייקטיבית. כך שאני רואה, צופה ומבקר את זה לא מתוך עצמי אלא מהגובה של בינה, לא מהגובה של מלכות.
ובהתאם לכמה מנת אור עליון שהאדם מקבל, בהתאם לזה הוא יוכל להתחיל להבדיל בין מה שהוא קובע ומה שהאור העליון קובע. רק אז הוא יכול להיות ממש מומחה, אקספרט לזה. אז העצה היא לבקש עבור הכלל כולו. איך אני אבקש עבור הכלל כולו ולא עבור עצמי? אז שוב, אפילו על פעולות ואבחנות שהן כאילו ברורות, גם כשברור לי עבור מי ומה אני מבקש, צריך כל הזמן להיות בבקשת ביקורת מלמעלה, שה' יאיר דרכי כי אני לא יודע איך אני מסתכל ובטוח שההסתכלות שלי תמיד באה מתוך הרצון לקבל.
אז איך להבדיל בתוך ההסתכלות שלי מה הצורה הנכונה, האמיתית? איך אני מתעלה מעל הרצון לקבל שלי, רואה את הכול מדרגת הבינה, לעומת זה שאני רואה את זה מדרגת המלכות?
אם אני מגלה את הפער בין כל הדרגות האלה, זה בדיוק נקרא הכרת הרע. זאת אומרת, דרגת הבינה, דרגת המלכות, והפער ביניהם, זו הכרת הרע. ואם אין לי את זה, זאת אומרת שאני לא יודע איפה אני נמצא ויכול להיות שאני כמו בהמה תועה בשדה.
שאלה: לפעמים אני שומע שהעצה היא לבקש לא משנה מה, גם עבור עצמו, גם עבור הכלל, העיקר להיות בקשר, לא להפסיק את הקשר עם הבורא ולפעמים אני שומע שמבקש עבור עצמו גורם חורבן לנפשו. אז לפי איזו עצה לפעול?
כל הזמן להיות קשור לבורא, אפילו עבור עצמו. אם אתה נמצא במצב שהוא בעצם ריכוז של כל ההסתכלות שלך על החיים, על העולם, על החברה, על הכול, לא חשוב על מה, אבל אתה קשור לבורא. אז שיהיה לא לשמה, בסדר, אבל אתה קשור אליו ולאט לאט על ידי זה אתה תגיע ללשמה, ואתה תבקש עבור הכלל, מחוצה לך.
זו דרכינו, מה לעשות? ככה כולנו מתחילים את חיים שלנו, מתוך שנמצאים בחיתולים ואחר כך יודעים איך להתנקות, איך להחזיק את עצמנו ומתקדמים.
תלמיד: נניח שהאדם ככה מייצב את עצמו כבר ומתחיל איכשהו לפעול ואז מגיע שיעור עם אותם דברים ידועים מ"לא עת האסף המקנה" וגם הרב מסביר וגם הכתובים מסבירים על כמה זה איום ונורא לפנות לבורא, אפילו לעשות נחת רוח לבורא, אם זה למען עצמו. מה לעשות?
אבל אתה נמצא פחות מזה. אם אתה לא חושב כך אתה אפילו לא חושב על הבורא, אתה לא נמצא בכלל בזה. זה כמו שתינוק לא יודע לטפל בעצמו, מלוכלך, עושה צרכיו בחיתול, לא יודע לאכול, לא יודע כלום, צועק, לא שומר על עצמו, לא יכול להתלבש ולא שום דבר, אבל מצורה כזאת אנחנו גדלים, זה נקרא לא לשמה.
ואני עושה פעולות רוחניות לא נכונות אבל זה לא נחשב שאני מקלקל משהו כי זאת תקופת התינוקות, תקופת השובבות. גם כשאחר כך עוברים מכאן לכאן, זה לא נקרא עבירה. אם תינוק שובר משהו אנחנו צועקים עליו? לא, הוא לא ידע, הוא לא עשה את זה בכוונה אלא כדרכו. כך אנחנו, אם לא תהיה קשור בלא לשמה לבורא, אתה אף פעם לא תגיע ללשמה. אבל כשאתה כבר נמצא במצב שאתה יכול להיות בלשמה אז תעשה את כל המאמצים כדי להיות בזה, ואם אתה נופל ללא לשמה, אז נפלת. "אלף פעם ייפול צדיק וקם".1
תלמיד: אז העצה הזו בעצם לא להתפלל עבור עצמו היא רק למי שכבר נמצא בשלמה?
מלכתחילה, מלכתחילה אנחנו רוצים. אפילו ביום הראשון שאני בא ללמוד את חכמת הקבלה אומרים לי, אנחנו צריכים כך וכך להתפלל, כך וכך לבקש, להשתדל להיות מחוצה לנו בתוך החברה, להתכלל שם. אמרו, ומה אני? וודאי שאני נמצא בתוכי וחושב על עצמי וכן הלאה. אבל אומרים, ואומרים, עד שכעבור כמה שנים אני מתחיל לראות איפה אני נמצא באמת. בהתחלה אני חושב שאני כבר באינסוף, ואני נמצא באמת איפה שאני נמצא וכך אני מתקדם בהכרת הרע. זאת אומרת אני נמצא בעל מנת לקבל אבל יותר ויותר מכיר שאני נמצא בעל מנת לקבל וכך עוברים. אין חכם כבעל ניסיון. מה שאני מספר כמעט ולא מועיל להתקדמות, לא מהחכמה שאתם שומעים ממני מתקדמים, אלא רק מתוך הפעולות בתוך החברה.
תלמיד: ואם בכל זאת אדם שומע שיש עצה "שב ואל תעשה עדיף", אם זה בשביל עצמך אז עדיף לא לפנות.
אז מה? כתוב, אבל אני יכול לקיים את זה?
תלמיד: מה זאת אומרת אני יכול לא לקיים? אם אני לא מבקש עבור אחרים אז אני כאילו מנתק את הקשר עם הבורא.
תבקש עבור האחרים. תבקש. אל תשלה את עצמך. אתה צריך לנסות לבקש עבור האחרים אבל כל פעם אתה תגלה את עצמך שאתה נמצא בתוך עצמך.
שאלה: הכרת הרע, אמרת לראות את המציאות דרך הרגשת המלכות או הרגשת הבינה. לשפוט את המציאות לפי המלכות והבינה והפער ביניהם זה הכרת הרע.
כאילו כך, כן.
תלמיד: אם בתוך העשיריה או בתוך הקבוצה אני עושה את החשבון לטובתי, אז זה בעצם הכרת הרע. ואם זה לטובת לעשות נחת רוח לבורא, אז אולי קצת לצפות לזה מצד הבינה.
אם אתה כך קובע. אם אתה מסכים עם זה אז אתה אומר שזה רע. זה שאני עכשיו חשבתי כל הזמן על עצמי ולא על הקבוצה, אז קודם כל אני טעיתי, אני בכלל לא הייתי מכוון לרוחניות, כי רוחניות היא מתוך עמי אנכי יושבת. גיליתי את זה.
תלמיד: לגבי ה"גיליתי את זה", איך אני מגלה את זה כל פעם, לפי איזה חשבון אני יכול לגלות שאני לא ברוחניות?
כמעט ולא יכול אם אין ערבות. ערבות אפילו קטנה, זאת אומרת שגם אחרים מתעסקים בזה. כי מלמעלה אנחנו מחוברים ואם ישנם חברים שכבר עוסקים בזה, אתה מקבל מהם איזו הקרנה.
תלמיד: ההקרנה הזאת מכניסה לי את החשבון בצורה נכונה, איך פתאום להסתכל מהצד על הדברים?
אתה מתחיל לראות את ההקרנה הזאת מאחרים שעוסקים ודואגים, זה מקרין עליך, אמת. ואז אתה מתחיל להשוות את עצמך עם מה שהם חושבים.
תלמיד: זאת אומרת שמעצמי אני לא יכול לדעת או להבין מה זה להסתכל על המציאות מצד הבינה?
אף פעם אתה לא נמצא לבד, אפילו שאתה לא מזהה שאתה קשור איתם, תמיד כל המחשבות והרצונות שלך באות מהנשמה הכללית. אמנם נראה לך שאתה מנותק ובכלל אתה לא יודע איפה אתה נמצא. אנחנו כל הזמן נמצאים במערכת.
שאלה: אם אנחנו שמענו שמנת האור קובעת לנו בכלל יכולת אנליזה, אז איך אנחנו יכולים להיות בטוחים שמקבלים בצורה נכונה או מקסימלית בכל מנת אור?
זה במידה שאני קשור לחברה. מאיפה אני אקבל את מנת האור הזו? או שזה מגיע מלמעלה דרך האחוריים, מה שנקרא, שזה כבר דרך ייסורים, דרך הרבה יגיעות, או שזה על ידי החיבור עם החברה ואז אני מקבל מאותו שדה אשר ברכו ה'. אחד משניים. אבל בלי שיאיר עלינו האור המסוים שנמצא בתוך החברה, אני לא אדע איפה אני נמצא ברוחניות.
תלמיד: נניח אנחנו נמצאים בקבוצה, וכל אחד מרגיש את עצמו שהוא עושה את המקסימום והוא מחובר. אבל יחד עם זה יש לנו כל מיני תקלים פה שם. מצד אחד אנחנו משקיעים כל אחד כמה שהוא מבין וכמה שהוא יכול, מצד שני יש לו קוצים מכל מיני כיוונים. או שנמצאים באיזה סרט שאנחנו לא מבינים באיזה סרט אנחנו נמצאים?
ברור ובטוח שאנחנו נמצאים בסרט שלא מבינים איפה נמצאים, זה נכון מצד אחד. מצד שני, אנחנו כל הזמן, אפילו שאני לא מכיר את הסרט, התהליך שאני עובר, כמו כל האנשים בעולם הזה וגם כל האנשים בעולם הרוחני שרוצים להגיע להשגה, המקסימום שהם מבינים ומרגישים זה עד הגובה שהם השיגו, וגם בזה יש עוד הרבה תנאים, הגבלות.
אבל העניין הוא פשוט. אני צריך לשים לב על המאמצים שאני עושה יותר מאשר על מה שאני מבין, מרגיש. יש עניין של מאמץ שאני עושה ויש עניין של התוצאה ממאמץ, בהרגשה ובהבנה. העיקר בשבילי זה לעשות מאמצים, וההבנה והרגשה, מה שיהיה יהיה. יותר טוב, פחות טוב, כמה אני מבין בזה, כמה אני יכול לשקול את זה, למיין את זה, זה יבוא.
תלמיד: איך להתייחס לקוצים האלה, לכל מיני מצבים?
אם אני מתאר את עצמי נמצא עם כל החברים יחד ודואג לגדלות הרוחניות, לגדלות הקבוצה ולבורא שיתגלה שם, אז לא אכפת לי איזה מצבים אני עובר. בעיקרון זה כך.
שאלה: אמרת שכל עוד אדם לא נמצא בדרגת הבינה, אסור לו לתת ביקורת, או שהוא לא יכול לתת ביקורת.
מה זה אסור? הוא לא נותן? הוא נותן.
תלמיד: מה זאת אומרת ביקורת?
ביקורת זה שאני יכול בצורה בלתי תלותית בכלום, אובייקטיבית, לשקול מה קורה. מה זה אובייקטיבית? בדרגת הבינה. האם אני יכול לעשות צמצום על המלכות ולהידבק בבינה, ברמת הבינה, במידת ההשפעה הנקייה, ומתוכה לראות את המצב, לשקול את המצב? יש לי יכולת כזאת או לא?
תלמיד: מאיפה אני יודע אם אני יכול לתת ביקורת?
אני לא יודע איך אתה בעבודה שלך, אבל אני בעבודה שלי הייתי כל הזמן צריך לבדוק את עצמי כלפי 0, כלפי כוכב הצפון, כלפי כל מיני דברים שמהם והלאה אני מתחיל "לרקוד", למדוד איפה אני נמצא. באיזה גובה, באיזה כיוון, באיזה אזימוט, הכול. ואז אני יודע שיש לי יסוד. בלי יסוד אין מה לעשות.
היסוד שלנו זה לאפס את הקבוצה, שאנחנו כולנו מגיעים למרכז הקבוצה והופכים להיות עובר, טיפת זרע, נקודה. ממנו והלאה אנחנו כבר יכולים להתחיל לספור את עצמנו, כאילו טיפה, שתי טיפות, שלוש טיפות וכן הלאה, זאת אומרת זה נקרא כבר קווים.
תלמיד: האם מותר להעביר ביקורת על חבר או על הרב?
על איזה בסיס ועל איזה יסוד?
תלמיד: מהבסיס שאני לומד פה, ממה שאני שומע.
מה זה שאתה לומד פה?
תלמיד: אני בעשירייה פה, יש לי רב, האם מותר לי להעביר ביקורת על הרב?
אתה לא בעשירייה ואין לך רב ואין לך כלום, הכול נדמה לך. ככה לא עושים.
תלמיד: אבל אותו רב שמלמד אותי, האם מותר לי להעביר עליו ביקורת? האם מותר או אסור?
מה זה מותר או אסור, אתה נמצא בזה אם אתה רוצה או לא רוצה.
תלמיד: מותר לי להביע בקול רם ביקורת על חבר?
אין עם מי לדבר, זה כמו שאני עכשיו מדבר עם תינוק.
תלמיד: למה תינוק, אני רוצה להבין.
אתה לא יכול להבין.
תלמיד: למה לא?
כי אתה עדיין לא נמצא במצב שאתה עצמאי מעצמך, ויכול באמת לשקול את הדברים בצורה אובייקטיבית, בלתי תלותית באגו שלך, ברצון שלך. עוד לא התנתקת, אין לך צמצום על עצמך. רק אחרי הצמצום אתה יכול להגיד, עכשיו אני יכול לראות במבט בלתי תלותי. במה? באגו שלי. מתי זה? אחרי יציאת מצרים, שהתנתקתי מפרעה, ולפני זה לא, כי לפני זה נקרא שאני נמצא בעבדות ואין לי לא בשכל ולא ברגש משהו משלי. זה האגו שלי, הוא נקרא "שלי" כי הוא שולט בי. אנחנו עוד לא מכירים את המצב שאנחנו מתעלים מעליו ומתחילים להיות לא תלויים, לא תלויים בכל מה שיש לנו היום. ובמה אני אז? באפס, ממש באפס. ואז אני כבר צריך להתחיל לקנות יסוד חדש.
תלמיד: אם כך כשאדם נמצא ברוחניות יש ביקורת? אין לו ביקורת בכלל.
אין ביקורת ואין שום דבר, נכון.
תלמיד: כי אתה אמרת שאסור לגעת בכתוב אם אדם הוא לא בעל השגה. אפשר לקרוא לזה גם סוג של ביקורת.
לא, פשוט הסתכלתי בספר וראיתי שזה יצא מתחת ידו של אדם שפעם הכניס את ידו לתוך כתבי בעל הסולם, ולכן אני לא רוצה ללמוד לפי הספרים האלה. יכול להיות שהוא לא עשה שם כלום, אבל אני לא אבדוק עכשיו ואשווה בין זה לזה. אני רק נתתי לכם דוגמה שאסור כך להתייחס לזה. אסור. אצלנו קודש, זה בעל הסולם ורב"ש, נקודה. אין יותר. אחריהם אין כלום. לפניהם יש לך את החסידים כמו "הבעל שם טוב", האר"י, רבי שמעון. ומכל היתר אנחנו פשוט לא לומדים.
קריין: קטע מס' 29 מתוך כתבי רב"ש כרך ב', אגרת מ'.
"על ידי שחיקת הלבבות, אפילו שיהיו של איתנים, כל אחד מוציא חמימות מקירות לבו, והחמימות גורמת לנצוצי אהבה, עד שמתרקם מזה לבוש של אהבה, ושניהם מתכסים בשמיכה אחת, היינו שאהבה אחת מסבבת ומקפת את שניהם, כי ידוע שדבקות מחברת שני דברים לאחד. ובו בזמן שמתחילים להרגיש את אהבת חברו, תיכף מתעוררת בו בחינת שמחה ותענוג. כי זה שחברו אוהבו זה דבר חדש אצלו, כי תמיד הוא יודע שרק הוא לבדו דואג עבור שלומו וטובתו, אבל ברגע שמגלה שחברו דואג עבורו זה מעורר בו שמחה שאין לשערה, וכבר אינו יכול לדאוג עבור עצמו."
(רב"ש - ב'. אגרת מ')
זה תלוי בגובה, בגודל החברה, בכמה שאנחנו יכולים להראות יחס יפה אחד לשני. כי בדרך כלל המקובלים לא מראים את זה, אלא כל אחד מבין שאם הוא נמצא בחברה כזאת ועובד אז בפנים הוא כן עושה, ומבחוץ להראות אחד לשני איזה יחס של אהבה ושל יופי, אולי בחסידות של היום איכשהו כך עושים. אם אנחנו נקרא על "קוצק", ועוד כל מיני ספרים כאלה על החסידויות הראשונות, זה לא היה מקובל כך. את הכול הם היו רק מרגישים כך בתוך לבם, בלב כן. אדם שנמצא בתהליך הרוחני הוא מרגיש את זה בפנים, הוא מסתיר את זה בפנים. למרות שרב"ש כותב, שיחד עם זה צריכים להראות את זה לחברים ולפרסם את אהבת הזולת, אהבת החברה, כי זה מרבה שלום ונותן דוגמה לגדלות הבורא, וצריכים לדבר על זה. אבל בדרך כלל זה נמצא די באיפוק ובצניעות, בהצנע לכת.
ויחד עם זה כדאי להראות או לדבר על זה בזמנים מיוחדים. זה לפי הדרגה. אם אנחנו כבר נמצאים בדרגות כאלה שאנחנו יכולים להתגבר, אז דווקא כשאני רואה שהחבר מזלזל בחברה, דווקא אז אני מבין שאנחנו נמצאים כבר בדרגה כזאת שהוא עושה את זה בכוונה כדי לתת לי הזדמנות לדון אותו לכף זכות.
אבל אם אנחנו עדיין חלשים, ואצלנו הלב לא בוער לחיבור חברתי, לאהבה, ולהתקרבות, אז אנחנו צריכים להראות את זה אחד לשני בצורה יותר ברורה.
תלמיד: גם בגשמיות כשיש חבורה שיש לה בעיה משותפת, יש להם נטייה להתחבר. אפשר לראות את זה על אנשים שיש להם את אותה מחלה, שהם יכולים להקים איזה קבוצה ולתמוך אחד בשני. לא מצפים שזה ירפא אותם אבל זה נותן להם חיזוק. אצלנו יש פה חבורה שהתאספה, עם נקודה שבלב, עם רצון להשתנות ולהיות דומים לבורא, והם מקימים קבוצה ונותנים תמיכה וחיזוק.
אתם קבוצה מאוד מיוחדת. לא אתם אלא כל החברים שלנו שבכל העולם. אתם לומדים מה זה נקרא עבודת ה', מה זה נקרא עבודה רוחנית. עוד כמה שנים בעזרת ה' אתם תהיו מומחים בזה, יחידים שבעולם שבמקצוע הזה, וזה יהיה מקצוע הכי הכי מבוקש, אתם תהיו באמת מומחים. זה מה שאנחנו מכינים.
תלמיד: איך אנחנו יכולים להשתמש בזה שאנחנו מחזיקים אחד את השני, לאיזה כוח שיעשה לנו את השינוי בטבע שאנחנו רוצים, שנוכל באמת להיות בתודעה מעל הדעת?
עד כמה שאתם מרכזים את העבודה שלכם בקשר ביניכם הנכון. זה הכול. כל העבודה היא צריכה להיות איך אנחנו נבנה רשת קשר בינינו.
תלמיד: תמיד ליד העבודה יש לנו גם בתפילה, אתה יכול להגיד בפה מה שאתה רוצה, אבל אם אתה בודק את הלב אתה מבין שיש פער.
הלב לא תלוי בך.
תלמיד: אני יודע. אני אומר, נולדת הכרת הרע, אתה מבין שיש משהו שצריך להשתנות, שאתה לא בשלמות עדיין, שצריך לתקן.
אתה עושה מאמצים כאילו הלב שלך מתוקן? כאילו. כי "ה' יגמור בעדי". אתה עושה מאמצים להיות כך וכך כמו שצריך, והבורא הוא גומר את זה ואתה מקבל לב תקין.
תלמיד: זו בדיוק הנקודה, מאיפה באה התוספת הזאת שעכשיו הבורא פועל.
אתה תיתן מקום והוא יפעל. זה פשוט, זה לפי החוקים של המדרגות. אתה עושה הכנה בחיסרון הנכון, הוא מבצע. עוד פעם הכנה והחיסרון הנכון, הוא מבצע.
תלמיד: האגו הרבה פעמים נותן הרגשה שאני את שלי כבר עשיתי, אני את המקסימום שלי כבר עשיתי וכאילו הבורא לא פועל.
זה נקרא "עד שהתמלאה הסאה". מה זה מתמלאת הסאה? (ראו שרטוט) שיש לך איזה כלי, אתה צריך למלאות אותו, את הכלי הזה. אתה ממלא אותו והוא מתמלא ומתמלא, עד שהוא עומד להישפך, אז כאן למעלה "הבורא יגמור בעדי". הוא מחליף לך, מביא לך את הידיעה והכול. וכאן למטה זו "היגיעה".
שרטוט
תלמיד: אז אני לא צריך שהלב שלי ישתנה, אני צריך רק שיהיה לי כוח להיות מעל הדעת.
אתה צריך שהלב שלך ישתנה, אבל רק תדע איך הוא משתנה. אתה צריך לבקש את הבורא שהלב ישתנה. אם אתה צועד לבד שאתה רוצה לשנות את הלב, זה עדיין צעקת תינוקות, שלא יוצא להם ולא יודעים איך לעשות. האדם שנקרא "עובד ה'", זה שהוא עובד בשותפות עם הבורא. שהוא עושה את החלק, נגיד מחצית, ומחצית עושה הבורא. הם עובדים בשותפות.
תלמיד: דווקא שהלב מתנגד יש עבודה.
לא חשוב אם הוא מתנגד או בעד, אבל תמיד זה יחד עם הבורא.
שאלה: יום יום חברים שלנו עוברים מצבים בריאותיים, משפחה, כלכלה, ואז הם פונים לחברה ומבקשים מחשבות. רציתי אם תוכל ללמד אותנו איך חושבים על החבר במצב כזה, ואולי יותר חשוב, מה לחשוב עליו.
אם אתם חושבים על החברה, שהיא צריכה להיות מתוקנת, אז כל החברים שלה, שבה, יהיו מתוקנים כל אחד לפי מצבו, לפי תפקידו בחברה, הוא יקבל כל מיני סטיות, כל מיני בעיות, כל מיני תיקונים ועזרות וכן הלאה. אם אתם חושבים על החברה, אתם יכולים גם להתפלל על מישהו שנמצא בתוך החברה, אבל קודם החברה, אחרת אתם לא יכולים לעזור לאף אחד.
אני לא יכול לקחת מישהו ושכולם היום מתפללים עליו. לא, זה לא יעזור, אנחנו רואים גם שזה לא עוזר. למה זה לא עוזר? אנחנו צריכים להתפלל עבור שלום החברה שהיא תהיה איזה כלי, ועל הפרט שבתוך הכלי, ככה זה. כך זה גם בנוסח התפילה, אנחנו מתפללים על הכול על הכול ועלינו.
שאלה: מה צריך להיות היחס הנכון לחברים, בין למעלה מהדעת שאני מסתכל על החברים תמיד במצב השלם שלהם ולפי זה אני פועל כלפיהם, לבין אין לדיין אלא מה שעיניו רואות?
"אין לדיין אלא מה שעיניו" זה מה שיש לנו, ואנחנו צריכים לבדוק ולרשום כאילו זה מה שאני רואה,. זו רמת המלכות. ואז רמת הבינה, מה אני צריך עכשיו בכל זאת לקבל כדבר שהוא נמצא למעלה מדעתי.
תלמיד: אז התחלת העבודה זה אין לדיין אלא מה שעיניו רואות ומפה אני עובר ליחס של למעלה מהדעת?
כן, קודם דעת ואחר כך למעלה מהדעת. אני רוצה או לא רוצה אני תמיד נמצא בדעת. למעלה מהדעת זה כבר מאמץ, זה כבר האיפוס שלי לפי המאמץ, לפי החשבון.
תלמיד: רק עוד על החבר ששאל איך מתפללים על חבר. אמרת שעל החברה מתפללים, לא החבר הספציפי.
אחר כך על החבר הספציפי אפשר להתפלל, אבל הוא אחד מתוך החברה. אחרת איך אתה תומך בו, איך אתה מייצב אותו? כי אין לו צרה פרטית, אלא מתוך שהוא נמצא בחברה ודרך החברה הוא מקבל קלקול.
נניח שלוקחים אותו למשטרה, למה? מפני שהחברה בכללות היא צריכה לקבל תיקון מסוים, אז מגלים את הקלקול כדי שאנחנו נטפל בנו ונטפל בו מתוכנו, שזה הכול יסתדר בצורה של החיבור בינינו. ואז הקלקול יתגלה כתיקון והחברה תעלה על ידי הפעולה הזאת. אסור לנו לראות סתם מישהו שיש לו בעיה, זה לא מישהו שיש לו בעיה, אנחנו נמצאים בערבות מסוימת בינינו, כל אחד מקבל את הדקירה שלו מתוך החברה על ידי המאור שרוצה להחזירנו למוטב, ואין כאן חשבון עם אף פרטי. בכלל אין עם אף אחד בעולם, על אחת וכמה אצלנו.
תלמיד: אז אפשר לסדר את הבקשה, ולהגיד שמבקשים עבור החברה בשביל נגיד אותו חבר חולה? איך בדיוק אני מבקש?
אנחנו צריכים להודות לאותו חבר, שעל ידו אנחנו יכולים עוד יותר להתגבש, להתחבר, להתקרב, כדי להתפלל עבורו מתוך החברה, שיהיה החלק המתוקן בחברה עד כדי כך שיהיה לו כל טוב. כשאנחנו מתפללים עליו ומחזירים אותו לטוב, אנחנו אז גם רואים שהחברה על ידי זה מתעלה.
תלמיד: רוצים את הטוב שלו רק בשביל בריאות החברה.
ודאי. אין לנו חשבון עם אף אחד לחוד. אין בכלל דבר כזה, בטבע זה לא קיים. אין בטבע אף אחד פרטי, זה רק אנחנו בשבירה שלנו לא רואים שכולנו מחוברים ותלויים זה בזה. לכן אסור לנו לראות באף אחד שיש בו פגם משלו, זה פגם שמתגלה בו מכלל המערכת. כגלגלי שיניים. אדם מסוים הוא רק מברר לנו, מדגים לנו איזה קלקול שישנו בחברה בכללות.
עוד קצת ועוד קצת אנחנו נברר את מושג הערבות.
קריין: קטע מספר 30 מתוך רב"ש ג' כללות האדם.
"צריך לדעת, שאהבה נקנית על ידי מעשים. בזה שנותן לחבירו מתנות, אזי כל מתנה ומתנה שנותן לחבירו, הוא כמו חץ וכדור, שעושה חור בלבו של חברו. וגם שלבו של חברו הוא כמו אבן, מכל מקום כל כדור וכדור עושה חור. ומהרבה חורים נעשה מקום חלל. ואז נכנסת האהבה של הנותן מתנות במקום חלל הזה.
וחמימות האהבה מושכת אליו נצוצי האהבה של חברו. ואז משתי אהבות מתרקם לבוש אהבה, שהלבוש הזה מכסה את שניהם. זאת אומרת, שאהבה אחת מסובבת ומקפת את שניהם, וממילא שניהם נעשו אז לאיש אחד, משום שהלבוש ששניהם מתכסים בו, הוא לבוש אחד. לכן שניהם מתבטלים."
(רב"ש ג, ג' כללות האדם)
סדנה
למה המתנה שאני נותן לחבר עושה לו חור בלב? למה כשאני מעביר לחבר מתנה ממני, אני בהכרח עושה לו חור בלב?
*
שאלה: למה הכוונה לעשות חור בלב?
אני לא מתכוון לעשות חור בלב, אני נותן לו מתנה. מתי המתנה שלי נקראת מתנה ומתי היא עושה חור בלב של חברו?
תלמיד: מה ההבדל בין חור בלב לבין ריכוך הלב, כשאנחנו אומרים שלב אבן הופך ללב בשר?
ריכוך זה אותו דבר, כי לב זה האגו שלו. זה כשאני נכנס לתוך האגו שלו עם האהבה שלי, המתנה זאת אהבה, ואני מתחיל ללוש כמו בצק, כך אני עושה את זה. והוא כאן לא שייך בכלל לפעולה הזאת, אני שייך. אני כל הזמן עם מתנות, עם כל היחסים אליו, עם המחשבות שלי עליו, אני כל הזמן כך עושה מהלב שלו בצק רך, מכין אותו למצב החדש.
תלמיד: זה יותר במחשבות או גם במעשים?
זה הכול בערבות, זאת עבודת הערבות. ולכן אף אחד לא אחראי על הלב שלו, רק החברים.
תלמיד: ואיך אנחנו יודעים שאנחנו לא מתערבים במאמץ של החברים?
באהבה, באהבה מותר לך לעשות הכול.
שאלה: פגשתי בחיים שלי אנשים שכל כך אהבו את המתנות שלי, וברגע שהפסקתי הם פשוט בעטו בי.
בטח, כי מה יש להם אם לא לקבל ממך מתנות?
תלמיד: אז מה זה בדיוק המתנות האלה שאני נותן לחבר, שאני שובר אצלו את הלב, את לב האבן הזה?
הכוונות שלך לרכך את ליבו כדי להתחבר בלב עימו, שיהיו שני לבבות כלב אחד.
תלמיד: אז זה תלוי בכוונה שלי כשאני נותן לו את המתנה?
ודאי, רק בכוונה, כן.
שאלה: למה אומרים שלא צריך לקנות מתנות אלא צריך לשלם על הכול, ששום דבר לא צריך להיות בחינם?
לקנות מתנות זה לא שייך, אם אני קונה זה קניין, זאת קנייה. מתנה זה מה שנותנים באהבה. זה לא חשוב מה, תיכנס לחנות מתנות אין שם שום דבר שאדם צריך. זה כך, זה ברור לכולם, אלא מה? זה סימן שאני אוהב, סימן של אהבה וזה מה שצריכים. זאת אומרת יחס, שהיחס שלי נכנס ללב של החבר מלב ללב ועובד שם, ופועל שם.
שאלה: יש לנו שני חברים שרוצים לעשות טוב לחבר אחר, אבל אחד רואה את הפעולות של השני כמשהו רע, כאילו הוא רוצה לפגוע בו.
אנחנו לא דנים בדברים כאלה. אנחנו הולכים לפי הטקסט, לברר את הטקסט. יש אין סוף מצבים סביב זה, אנחנו לא יכולים לברר אותם עכשיו, לא, רק מה שכתוב, חשוב לנו לדעת את המקורות, זהו. אתם יכולים מתוך מה שקורה לכם בקבוצה לעשות מה שאתם רוצים. אני לא נכנס עכשיו לבירורים האלה, אחרת יהיו לי כאן אלף שאלות, לא נצא ממשפט אחד.
קריין: קטע מספר 31, מתוך "כתבי בעל הסולם", מאמר "הערבות", אות כ"ג.
"כתוב "ויחן שם ישראל נגד ההר". ופירשו חז"ל: "כאיש אחד בלב אחד". מפני שכל יחיד ויחיד מהאומה, הסתלק את עצמו לגמרי מאהבה עצמית, וכל מגמתו היה רק להועיל לחבירו. ונמצא, שנתלכדו יחד כל היחידים שבאומה, ונעשו ללב אחד ולאיש אחד, כי רק אז הוכשרו לקבלת התורה."
(בעל הסולם. "הערבות", כ"ג)
זאת אומרת, שוב אנחנו רואים שעד שלא יתחברו ללב אחד, לא יכולים לקבל את התורה, המאור המחזיר מוטב. הוא צריך להיות כלי, בהכרת הרע, בהכרת החולשה, אבל ברצון להתחבר, שכל הרצונות יהיו כרצון אחד, אנחנו חייבים להתחבר. ואז מוכנים לקבלת המאור המחזיר למוטב שנקרא תורה, "תורה תבלין", ואז מתחילים כבר לתקן את הכלי.
שאלה: אני יכול להבין שצריך להתחבר, אני לא מצליח להבין מה זה רצון להתחבר?
אין ברירה, בחכמת הקבלה הכול מאין ברירה. אני לא רוצה כלום, אני רוצה לשכב עם בקבוק בירה ולראות כדורגל כל ימי חיי.
תלמיד: בים.
אחד אומר בים, אשתך בטח רוצה לבלות בחנויות, ילדים בחנות גלידה עם ממתקים, כל אחד רוצה משהו, זה ברור. אז מה השאלה?
תלמיד: זה ברור, אני יכול לתאר לעצמי וגם להרגיש מה זה רצון.
זה בטוח.
תלמיד: מה זה רצון להתחבר, מה אני אמור להרגיש כשיש לי רצון להתחבר?
זה שאנחנו מנסים בכוח יום יום, כמה פעמים ביום, כמה שיותר, מפסוקים, מדיבורים בינינו, להשתדל להרגיש את עצמנו שנהיה יחד, אז השכינה, נוכחות הבורא תתגלה בנו. מה זה בנו? בינינו, בחיבור בינינו. אז כשאנחנו כך כל הזמן חושבים ומשתדלים להגיע לזה בצורה מלאכותית, כאילו שזה טוב, כי אנחנו רוצים שזה יקרה, אמנם אף אחד לא רוצה אבל כאילו שרוצים, זה נקרא "מלא לשמה לשמה".
ואז אנחנו כך מפעילים את המאור המחזיר למוטב והוא פועל, עובד, ואני מתחיל לרצות. זה קודם היה באונס ועכשיו זה ברצון, כך זה קורה. למה? אני לא יודע. אם תשאל אותי אני לא יודע, זאת השפעת האור העליון. איך הוא עושה את זה? לא ידוע, זה מאחורי הקלעים שם. איך שהוא ברא את הרצון לקבל ואיך שהוא מסובב אותו, אני לא יודע, אני אומר לך ברצינות. אני יודע תוצאות, אנחנו נבראים, אנחנו תוצאה מפעולת האור על הרצון. שבסך הכול אור ורצון יש בכל הבריאה.
ואז זה קורה, פתאום הרצון שלי מתחיל לרצות משהו שהפוך ממנו. כי האור משפיע עליו והאור חי בו, והוא מקבל מהאור השפעה ומתחיל לרצות כמו האור, זה נקרא "חשיכה כאורה יאיר"2. אז צריכים לעשות עוד ועוד ועוד ולא להפסיק, העיקר לא להפסיק. חוץ מצא, לא חושב מה שקורה לך רק לא לצאת. יש כאן אנשים שישנים כבר שנים, טוב מאוד שישנו, רק אל תצאו, וזה עובד, זה פועל עליהם. אתה מבין? הוא בכל זאת עושה מאמץ, מגיע.
היה לנו כזה חבר אחד, ממש לדוגמה, היה מגיע לשיעור מתיישב ומתנתק עד סוף השיעור. בסוף השיעור קם הולך לעבודה וכך שנים, ואף אחד לא אמר לו כלום. רב"ש היה אומר לא לנגוע בו, זהו, כך, אבל הוא לא פספס אף שיעור. מה יצא לו מזה? זה שהוא נכלל בצורה כזאת בקבוצה.
תלמיד: מאיפה משיגים כזה כוח התמדה?
מחשיבות המטרה שהחברה מפתחת, מהרגשת הייאוש בחיים שלנו, מאין ברירה, שהחברה כך חושבת. מזה שמבינים שבכל העולם אין לך שום דבר ששווה להשקיע בו משהו. מזה שאתה בכל זאת רואה שהבורא הוא מנהל את החיים. וכל החיים שלך, כל העולם איך שהוא מתפתח, אם אפשר להגיד מתפתח, מראה לך שהכול זה ממש עסק ביש, הולך לאבדון.
לא חשוב, גם מרע וגם מטוב, בסך הכול אתה חייב כל הזמן להגיד לעצמך שאתה ממש קבור כאן. תעשה מה שאתה רוצה, אבל בתוך המסגרת הזאת, ככה זה. את זה צריכים להחליט חזק. להחליט חזק, אחרת יהיו לך הרבה מקורות שיסחבו אותך לכל הכיוונים, להרבה כיוונים.
קריין: קטע מספר 32, מתוך כתבי רב"ש א', "הכנה לקבלת התורה".
"כתוב "ויתייצבו בתחתית ההר". וצריכים להבין מה זה "ההר". הנה הר הוא מלשון הרהורים, שהוא, שכל האדם, ומה שהוא בשכל הנקרא בכח, יכול אח"כ להתפשט בפועל ממש, ולפי זה יכולים לפרש, "וירד ה' על הר סיני אל ראש ההר", שהוא המחשבה והשכל של האדם, כלומר, שה' הודיע לכל העם, שידעו כי יצר לב האדם רע מנעוריו, ולאחר שה' הודיע להם בכח, היינו בראש ההר, אח"כ מה שהיה בכח מתפשט אח"כ בפועל. ומשום זה בא העם לידי הרגשה בפועל, וכולם הרגישו עכשיו את הצורך לתורה, כמ"ש "בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין", ואמרו עכשיו, ע"י הרגשה בפועל שהם נאלצים לקבל את התורה, היינו אין בחירה, כי ראו אם יקבלו את התורה יהיה להם טוב ועונג, "ואם לאו פה תהא קבורתכם"."
(רב"ש א', הכנה לקבלת התורה)
אבל טוב ועונג זה כבר בכלים דהשפעה, מתוך זה שמשפיעים. זאת אומרת שזה באמונה למעלה מהדעת. אני נהנה מזה שאני משפיע, אבל אני לא משפיע כדי ליהנות.
קריין: קטע מספר 33, מתוך רב"ש א', "מהו שהתורה ניתנה מתוך החושך בעבודה".
"התורה נתנה דוקא לאלו, הנמצאים במצב, שמרגישים, שהרצון לקבל שולט עליהם. והם צועקים מתוך החושך, שהם צריכים תורה, בכדי להוציאם מתוך החושך, שהוא שליטת הכלי קבלה, שעליהם היה צמצום והסתר, שלא יזרח במקום הזה שום אור, והמקום הזה הוא הגורם והצורך לקבלת התורה.
לכן, היות שהתורה באה מסיבת החושך, אז התורה עשתה ב' פעולות:
א. "המאור שבה מחזירו למוטב". ואז הצמצום וההסתר מסתלקים מהכלי קבלה שלו, היות שבמקום, שהיה לו כלי קבלה, זכה עכשיו לכלי השפעה. וזה שכתוב "ועליך יזרח ה'", כלומר כמו שהקב"ה רצונו הוא להשפיע, גם האדם יזכה לרצון להשפיע.
ב. כי לאחר שזכה לבחינת כלים דהשפעה, כלומר שהוא כבר זכה, שיכול לעשות מעשים לשמה, וזה נקרא "הלומד תורה לשמה", הוא זוכה אח"כ לבחינת "מגלין לו רזי תורה", כמו שאומר רבי מאיר (במשנה דאבות). וזה שכתוב "וכבודו עליך יראה", שכבודו פירושו "כבוד ה'", שהוא בחינת התגלות אלקות. "עליך יראה", שאז האדם זוכה לבחינת "אורייתא וישראל וקוב"ה חד הוא"."
(רב"ש א', מהו שהתורה נתנה מתוך החושך בעבודה)
שאלה: אם כך, איך עם ישראל הצליח להתאחד עוד לפני קבלת התורה?
מלכתחילה, כמו שאנחנו רואים, יש נטייה לגילוי הבורא, רצון לגלות את מהות החיים. הרצון הזה הוא הראשון. אין עדיין [נטייה] לבורא, לא ידוע מה, אלא לדעת מה מהות החיים, מה מטרת החיים, בשביל מה אני חי. זה הרצון הראשון.
אחר כך מתאספים יותר ויותר רצונות, מתעצבים בתוך האדם, "למה אני חי? בשביל מה אני חי? איך אני מגלה את מהות החיים, מטרת החיים בפועל?", ואז הוא מתחיל להבין שזה קשור לחברה, לקבוצה. מלמעלה מביאים אותו כבר, לא שהוא בעצמו נמצא בנטייה לזה. אף אחד לא צריך את זה.
ואז, הוא מבין שצריכים להתחבר כדי להגיע לגילוי כוח החיים, שזה נקרא "בורא". בוא נגיד כך, הרגשת החיים הכי פנימית שלי זה נקרא "בורא". שאני מרגיש את מהות החיים, את התמצית של החיים שלי, זה נקרא "בורא". שממנו החיים שלי, מזה הם נולדו, מזה הם התפתחו, וזה מה שאני רוצה להשיג.
אומרים, "את זה אתה יכול להשיג. כמו שהכוח הזה בא וברא את המציאות, אתה יכול להשיג אותו אם אתה מקבץ את המציאות הזאת יחד, ברצון אחד שלך". כשאני מתחיל כך להתחבר יחד, כדי למצוא, לחפש, להרגיש את הבורא, אני רואה שאני לא מסוגל. לא רוצה, לא אוהב, זה כאילו לא מתאים לי. האגו מתחיל לעבוד. ממתי האגו מתחיל לעבוד? לפי סיפור התורה, מבני יעקוב, האחים של יוסף, שלא רוצים כלום, לא רוצים לצאת לשדה אשר ברכו ה'.
זאת אומרת החיפוש הוא איך אנחנו מאתרים את כוח החיים. כשהם מגיעים לאתר את כוח החיים, הם מגיעים לפרעה. ופרעה זה כוח החיים. זה האגו, הרצון לקבל הגדול שאנחנו לומדים אותו. איך אנחנו מכירים את הבורא? אנחנו מכירים אותו כפרעה, שהוא נותן לנו חיים, חיות, מסדר לנו את כל המציאות. זה פרעה הגדול, הגיבור, הנורא והכול. זה מה שאנחנו רואים.
אחרי שאנחנו מכירים אותו טוב, טוב, ורוצים להתקדם הלאה, הוא מפריע לנו. הוא מחזיק אותנו ולא נותן לנו יותר להתפתח. בצורה טבעית אנחנו מרגישים שאנחנו צריכים להתפתח יותר. ואז פרעה הופך להיות לכוח הרע, שבע שנות רעב במקום שבע שנות שובע. גמרנו חב"ד חג"ת, או יותר נכון חג"ת נהי"מ דהתפתחות, שבע שנות שובע, ועכשיו נכנסים לחג"ת נהי"מ, שבע שנות רעב. כי זה לא מספיק לנו, מה שאנחנו רוכשים, מה שאנחנו מבינים, מה שאנחנו מרגישים, לא מספיק. אנחנו בזה לא השגנו את מהות החיים, מטרת החיים, שום דבר. זאת אומרת פרעה בעצמו מביא אותנו להכיר את הבורא, דרך האחוריים לפנים. זו אותה המציאות, פרעה והבורא, כוח הרע וכוח הטוב. כי למה "בראתי יצר הרע"? שבריאה, "בר" ממדרגה, מחוצה לי נמצא הרצון לקבל. בי, הרצון להשפיע. כך הבורא אומר.
וכך מגיעים לזה שמרגישים גלות. צריכים להרגיש את הגלות בכל הקומה, שזה שבע שנות רעב. ורוצים לצאת משליטת האגו כבר ולא יכולים. כשגומרים את המאמצים האלה, אז יש את עשר המכות שזה במלכות עצמה. היא לא יכולה להפטר משליטת פרעה, אלא רק על ידי הכרת הרע שזה נקרא מכות.
ואז, כשזה נגמר, אין שום בעיה, פרעה בעצמו פותח את הדלת ואומר, "לכו, לכו, בקשה, אני את שלי עשיתי. שלום". באמת, כך זה נראה. ואז יוצאים הלאה, להמשך החיבור. כל הזמן עבודה על החיבור. בתורה כתוב כל דבר בצורה מאוד מפורטת, מדויקת.
שאלה: איך האדם באמת יכול ליהנות מזה שהוא משפיע, ולא הפוך, משפיע כדי ליהנות?
מתוך גדלות המטרה. אין כאן שום דבר. להשפיע, לקבל, זה לא חשוב. חשובה המטרה, מה אני משיג, ועד כמה היא גדולה בעיניי. זה הכול.
תלמיד: כל הטבע של האדם הוא ליהנות. אפילו שהוא משפיע הוא ניהנה מזה. איך הופכים את זה?
את זה עושה האור. אני, עד כמה שאני מסוגל אני צריך להתקדם. מעבר לזה, "ה' יגמור בעדי".
תלמיד: אז זו המטרה? המטרה של אדם להגיע להשפעה, פשוט נטו?
המטרה שלנו היא כמה שיותר להשתדל לממש את מה שהמקובלים כותבים לנו. זהו, רק זה. ואנחנו חייבים להגיד לעצמנו, כמו שדיברנו היום בקשר לחבר, שהאדם חייב להחליט ש"אני כאן קובר את עצמי, אני לא אצא, אין בעולם שום דבר". והיום זה קל, היום כל העולם לא מציע לך שום דבר מיוחד. "אני נשאר, ואני כאן מממש את החיים שלי, מה שלא יהיה. מה שיקרה, יקרה, זהו". אם האדם לא מחליט כך, אין לו יסוד בריא. הוא חייב. זו החלטה בקבלת התורה.
(סוף השיעור)