שיעור בוקר 30.11.2024 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", "מאמר לסיום הזוהר", עמ' 473

קריין: "כתבי בעל הסולם", עמ' 473, "מאמר לסיום הזוהר", טור ב', דבר המתחיל: "זה שאמר ר' מאיר".

"וזה שאמר ר' מאיר: "כל הלומד תורה לשמה, זוכה לדברים הרבה, ומגלים לו רזי וטעמי התורה, ונעשה כמעיין המתגבר". דהיינו, כמו שאמרנו, שע"י העסק בתורה לשמה, שפירושו, שמכוון לעשות נ"ר ליוצרו, בעסקו בתורה, ולא לתועלתו כלל, אז מובטח לו להדבק בהשי"ת, שפירושו, שיבוא להשואת הצורה, שכל מעשיו יהיו לתועלת זולתו, ולא לתועלת עצמו כלל, דהיינו ממש כמו הקב"ה, שכל מעשיו הם, רק להשפיע ולהיטיב לזולתו, שבזה חוזר האדם להדבק בהשי"ת, כמו שהיתה הנשמה מטרם שנבראה.

ולפיכך זוכה לדברים הרבה, וזוכה לרזי וטעמי התורה. כי כיון שחזר ונתחבר עם השי"ת, הוא חוזר ויודע מחשבותיו של הקב"ה, כמשל האבר, שחזר ונדבק בגוף. ומחשבותיו של הקב"ה, נקראות רזי וטעמי התורה. הרי, שהלומד תורה לשמה, זוכה שמתגלים לו רזי וטעמי התורה. ונעשה כמעיין המתגבר, מחמת ביטול המחיצות, שהפרידוהו מהשי"ת, שחזר להיות אחד עמו יתברך, כמטרם שנברא.

ובאמת, כל התורה כולה, בין הנגלה ובין הנסתר, הם מחשבותיו של הקב"ה, בלי הפרש כל שהוא. אלא הדבר דומה לאדם, טובע בנהר, שחברו זורק לו חבל, כדי להצילו. שאם הטובע תופס את החבל, בחלקו הסמוך אליו, יכול חבירו להצילו, ולהוציאו מן הנהר.

אף התורה כן, שהיא כולה מחשבותיו של הקב"ה, היא בדומה לחבל, שזרקו הקב"ה אל בני האדם, להצילם ולהוציאם מן הקליפות. וקצהו של החבל סמוך לכל בני האדם, שהוא סוד התורה הנגלית, שאינה צריכה שום כוונה ומחשבה. ולא עוד, אלא אפילו, שיש במעשה המצוות מחשבה פסולה, הוא ג"כ מקובל להקב"ה, כמ"ש: "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה".

ולפיכך, תורה ומצוות - קצהו של החבל, שאין אדם בעולם, שלא יוכל להחזיק בו. ואם תופס בו בחזקה, דהיינו שזוכה לעסוק בתורה ומצוות לשמה, דהיינו לעשות נ"ר ליוצרו, ולא לתועלת עצמו, אז התורה והמצוות מביאים אותו להשואת הצורה עם הקב"ה, שהוא סוד ולדבקה בו כנ"ל, שאז זוכה להשיג כל מחשבותיו של הקב"ה, הנקראות "רזי תורה" ו"טעמי תורה", שהם כל שאר החבל, שאין זוכה בו, אלא אחר שבא לדביקות השלימה, כנ"ל.

ומה שאנו מדמים, מחשבותיו של הקב"ה, דהיינו רזי התורה וטעמי התורה, לחבל, הוא משום, שיש הרבה מדריגות, בהשואת הצורה עם השי"ת. ע"כ יש הרבה מדריגות, בחלק החבל שבו, דהיינו בהשגת רזי התורה. שלפי מדתה של מדריגת השואת הצורה להשי"ת, כן מדת השגתו ברזי התורה, דהיינו בידיעת מחשבותיו יתברך."

תלמיד: בשיעור הקודם למדנו, ש"השי"ת אינו חושב בעצמו, אם הוא נמצא, או אם הוא משגיח על בריותיו, וכדומה מהספיקות, אף הרוצה לזכות להשואת הצורה, אסור לו לחשוב בדברים האלו,". ואחר כך הוא אומר, "אבל לפיכך, נתן לנו השי"ת, תורה ומצוות, שנצטוינו לעשותן רק על מנת להשפיע נ"ר להקב"ה. ואם לא, אז לא". וגם עכשיו התחלנו לקרוא, כמו שאמרנו, שע"י העסק בתורה לשמה, שפירושו, שמכוון לעשות נ"ר ליוצרו, בעסקו בתורה, ולא לתועלתו כלל, אז מובטח לו..".

אז נראה שהמפתח הזה, הוא ה"מכוון" הזה, שבזמן העסק תורה ומצוות הוא "מכוון לעשות נחת רוח לבורא". מה זה "מכוון"? אם עדיין הוא לא נמצא בלשמה, אין לו כוונה אמיתית, אז מה זה "מכוון"?

"מכוון", שהוא יוצא ללשמה ואז כל המעשים שלו יהיו לשם ה'.

תלמיד: אז עכשיו יש לפניו תורה ומצוות, איזשהן פעולות שהוא מבין, נגיד, שהוא צריך לעשות ויש תנאי, שעכשיו אני צריך לכוון. מה זה אומר שאני מכוון לפני הפעולה?

אתה מכוון שהפעולה שאתה הולך לבצע תעשה נחת רוח לבורא.

תלמיד: זאת אומרת, אני צריך לפני הפעולה לשים מטרה כזאת.

כן.

תלמיד: אבל עדיין אין לאדם כזאת מטרה אמיתית. אז מה זה עושה?

אז הוא מתכוון שתהיה.

תלמיד: אפשר על ידי השכל ללחוץ על הלב?

כביכול כך.

תלמיד: אם זאת הפעולה, זה אומר שהוא צריך לפתח חיסרון לכיוון הזה?

כן.

תלמיד: על ידי אותם הניסיונות שלו?

על ידי זה שכך כתוב, שצריכים לעשות כל מה שהתורה דורשת על מנת לעשות נחת רוח לבורא.

תלמיד: ואיפה החברים כאן?

בדרך גם החברים, ודאי.

תלמיד: איך אנחנו יכולים בתוך העשירייה לחזק את הכיוון הזה, שכל אחד יעשה את המאמץ הזה?

זו כבר שאלה אחרת. אז אנחנו רוצים להתחבר בינינו כדי שבכוח הכללי שלנו בעשירייה נוכל באמת לכוון את עצמנו נכון, חזק לתועלת הבורא.

תלמיד: אז עכשיו אני יודע שהחברים בעשירייה שלי גם עושים כזה מאמץ.

כן.

תלמיד: שזה גם חשוב להם, אבל לא חשוב עד כדי כך שהוא דורש.

טוב. זו כל הדרך.

תלמיד: אמרת, "להתחבר", שבנטיות האלה אנחנו צריכים להתחבר. איך?

כן. בכל פעולה שאנחנו מתכוונים לעשות, אנחנו מכוונים ככל האפשר, יותר ויותר לבורא.

תלמיד: אז כל אחד יכול לחשוב בצורה אישית, זה דבר אחד, ויכולים לעשות את זה ביחד.

כן.

תלמיד: מה ההבדל?

שזה ביחד.

תלמיד: מה זה ביחד? מה ההבדל הזה?

שכולם חושבים.

תלמיד: אז כל אחד חושב בעצמו על זה ש"אני אהיה עכשיו בכזו נטייה". אז זה עדיין לא חיבור.

לא. אבל קודם כל, אתם רוצים להיות יחד בעשירייה, שיהיו לכם מחשבה אחת, רצון אחד, כוונה אחת, ומטרה אחת. ומתוך זה אתם באים לפעולה אחת, ובאמת, מגיעים לעשיית נחת רוח לבורא.

תלמיד: פה זה עניין הערבות?

גם כן.

תלמיד: כתוב, "שהלומד תורה לשמה, זוכה שמתגלים לו רזי וטעמי התורה. ונעשה כמעיין המתגבר, מחמת ביטול המחיצות, שהפרידוהו מהשי"ת, שחזר להיות אחד עמו יתברך, כמטרם שנברא." איך הוא היה איתו אחד מטרם שהוא נברא?

"נברא" זה לא שהאדם נברא, אלא נברא הרצון לקבל שמפריד את האדם מהבורא, דווקא.

תלמיד: אז מה היה לפני כן?

לפני כן אנחנו לא יודעים, אבל לא היה פירוד. לא היה האדם שנחתך מהבורא לבד.

תלמיד: אז מה אפשר ללמוד מזה?

אנחנו צריכים להתחבר בחזרה.

תלמיד: בעל סולם כותב פה, "ומה שאנו מדמים, מחשבותיו של הקב"ה, דהיינו רזי התורה וטעמי התורה, לחבל, הוא משום, שיש הרבה מדריגות,", מה זה לדעת מחשבותיו של הקדוש ברוך הוא?

כמו שאתה יודע מהן המחשבות של החבר, אז חלק יודע, חלק לא יודע, אבל במה שאתה יודע, אתם נמצאים יחד עימו.

תלמיד: ומה זה לדעת מחשבות של החבר?

מה הוא רוצה, למה דואג, איך הוא חי.

תלמיד: אדם, בדרך כלל, יודע מחשבות של עצמו, לא? גם כשהוא רואה את החבר, נדמה לו שהוא יודע את מחשבות החבר. זה מתוך עצמו.

נגיד מתוך עצמו.

תלמיד: אז יש בזה מדרגות? מההתחלה זו מגמה כזאת כללית, ואז יש יותר ויותר רזולוציה בלדעת את מחשבות החבר והבורא?

כן.

תלמיד: וזאת בעצם המטרה, זה החבל שאנחנו צריכים לתפוס בו?

נכון.

תלמיד: ואיך תופסים את החבל הזה ולא עוזבים?

על ידי זה שכל הזמן חושבים ומנסים להתקרב יותר ויותר.

תלמיד: כשאנחנו אומרים, "לדעת את מרכז העשירייה, את מחשבת העשירייה, הרגשת העשירייה". זה גם קצה החבל?

כן.

תלמיד: זאת אומרת, כל מה שמוציא אדם מעצמו.

נכון.

תלמיד: כשהאדם חוזר לאותו מקום, האם יש בו תוספת, או שהמקום נשאר אותו מקום ופשוט האדם מתקרב לשם?

האדם משיג כל פעם יותר ויותר קירבה לבורא, וזה פועל עליו, על מעשיו.

תלמיד: אז המקום נשאר אותו מקום, רק האדם מגיע אליו?

כן.

תלמיד: למה על ידי לימוד בתורה דווקא מתעוררות הכוונות של האדם לעצמו יותר מאשר אם לא היה עוסק בתורה?

כי התורה מדברת על הבורא, והאדם שלומד תורה, התורה מעוררת בו מחשבות ורצונות שהוא רואה שהם שלו ומחוץ לתורה. אז האדם מגלה עד כמה הוא נמצא רחוק מהבורא, וכאן דווקא יש לו מקום לתפילה שעל ידה הוא יכול לחזור לבורא ולהידבק בו, מה שלא היה קודם.

תלמיד: ומהן המחיצות בעבודה, שמפרידות אותו מלהידבק בבורא?

כל מיני מחשבות, הרגלים, רצונות למיניהם שלא מכוונים להתקרבות לבורא.

תלמיד: אז יש לו את המחשבות ואת כל הרצונות החיצוניים שהוא מגלה, אבל הוא יודע שכאן בעשירייה, הוא יכול לתפוס אותם ולהגיע ללשמה יחד עם העשירייה.

כן.

תלמיד: איך אנחנו תופסים במצב הזה את העשירייה בחוזקה? איך תופסים את עניין לשמה בחוזקה?

אנחנו צריכים לתאר לעצמנו שלכל הכוונות, המחשבות, הציפיות שלנו, יש איזה מרכז כללי שלנו במרכז העשירייה, ואנחנו רוצים להתקרב אליו ולתפוס אותו כולנו יחד, כל העשירייה, ושזו תהיה המטרה שלנו בינתיים. ואחר כך, בהתחזקות בנקודה האמצעית, במרכז שלנו, נתקרב גם לבורא.

תלמיד: לדעת מחשבות של הבורא זה להשיג את מחשבת הבריאה?

כן.

תלמיד: כתוב "כל הלומד תורה לשמה, זוכה לדברים הרבה". למה כתוב "הרבה" ולא "הכול"?

אני לא יודע מה זה "הכול", אבל כמו שכותבים החכמים זה מה שאנחנו משיגים.

תלמיד: מה ההבדל בין סתרי תורה לבין טעמי תורה?

"טעמי תורה" הם אלה שאנחנו יכולים לגלות אפילו במצבנו, ו"סתרי תורה" זה כבר אחרי שהבורא יפתח את עיניו וליבו של כל אחד.

תלמיד: איזה תפקיד ממלאות הקליפות ברוחניות לפי הכתוב, וכיצד זה קשור לתכלית התורה?

"קליפות" הן רצונות שמכוונים לעצמם, כמו שעכשיו אנחנו רואים יותר ויותר. אנחנו צריכים לקחת מהקליפות את הרצונות לקבל הגדולים, לתקן אותם בעל מנת להשפיע ולמלא אותם.

תלמיד: בעל הסולם כותב שהבורא זורק חבל לאדם "וקצהו של החבל סמוך לכל בני האדם, שהוא סוד התורה הנגלית, שאינה צריכה שום כוונה ומחשבה." ואחרי זה הוא כותב, "קצהו של החבל, שאין אדם בעולם, שלא יוכל להחזיק בו." מהו החבל?

קשר.

תלמיד: קשר בין מי למי?

קשר בין האדם לבורא.

תלמיד: הוא כותב "שהוא סוד התורה הנגלית, שאינה צריכה שום כוונה ומחשבה." מהי התורה הנגלית?

מה שאנחנו מבינים בשכל שלנו.

תלמיד: זאת אומרת, אם אני נמצא בעשירייה ועושה כל מה שאני מבין בשכל שלי כדי להגיע למטרה, אז אני אוחז בחבל?

אוחז.

תלמיד: וזה מבטיח לי, הוא כותב, שאגיע בסופו של דבר לשמה?

אם אתה רוצה להתקדם, כן.

קריין: עמוד 474, דבר המתחיל "שבדרך כלל".

"שבדרך כלל הן ה' מדרגות: נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה. שכל אחת כלולה מכלן. ויש בכל אחת ה' מדרגות ונפרטות, שבכל אחת מהן יש לכל הפחות כ"ה מדרגות.

ומכונים ג"כ "עולמות", כמ"ש חז"ל: "עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק ש"י עולמות. והטעם, שהמדריגות בהשגתו ית' נקראות עולמות, הוא משום, ששתי משמעויות יש בשם עולם:

א. שכל באי העולם ההוא, מושפע להם חוש והרגש שוה. וכל, מה שהאחד רואה ושומע ומרגיש, רואים ושומעים ומרגישים כל באי אותו העולם.

ב. שכל באי אותו העולם ה"נעלם", לא יכולים לדעת ולהשיג משהו בעולם אחר.

וכן נמצאות אלו ב' הגדרות גם בהשגה:

א. שכל מי שזכה באיזו מדריגה, הוא יודע ומשיג בה, כל מה שהשיגו באי אותה המדריגה, בכל הדורות, שהיו ושיהיו, ונמצא עמהם בהשגה משותפת, כמו שנמצאים בעולם אחד.

ב. שכל באי אותה המדריגה, לא יוכלו לדעת ולהשיג מה שהוא, ממה שיש במדריגה אחרת, כמו באי העולם הזה, שלא יוכלו לדעת משהו, במה שיש בנמצאים בעולם האמת. לפיכך נקראות המדריגות בשם "עולמות".

ולפיכך, יכולים בעלי ההשגה, לחבר ספרים, ולרשום השגותיהם, ברמזים ומשלים ומובנים, לכל מי שזכה לאותן המדריגות, שבהם מדברים הספרים, ויש להם עמהם השגה משותפת.

אבל, מי שלא זכה בכל כמות המדריגה, כאותם המחברים, לא יכול להבין רמזיהם. ואין צריך לומר אותם, שלא זכו להשגה, שלא יבינו בהם כלום, משום שאין בהם השגות משותפות.

וכבר אמרנו, שהדביקות השלימה וההשגה השלימה, מתחלקת לקכ"ה מדריגות כוללות. ולפי זה, מטרם ימות המשיח, אי אפשר לזכות בכל קכ"ה המדריגות."

תלמיד: כתוב "שכל מי שזכה באיזו מדרגה, הוא יודע ומשיג בה, כל מה שהשיגו באי אותה המדריגה, בכל הדורות, שהיו ושיהיו". אם זה כך, למה צריך לכתוב ספרים, ולספר על מה שהשיגו באותו עולם?

על מנת לעזור למי שעוד לא משיג, שזה יעזור לו.

תלמיד: לעזור לאותו בעל מדרגה נוסף?

כן.

תלמיד: במה זה עוזר, אם הוא משיג את אותו הדבר?

לא, הוא לא משיג, אבל כדי לעזור לו שישיג יותר.

תלמיד: כלומר, זה למי שלא נמצא עדיין במדרגה, כדי לפתח בו רצון להשיג את זה?

נכון.

תלמיד: ואם אדם מגיע לאותה מדרגה, אין לו כבר צורך באותו הכתוב, הוא כבר חי את זה, השיג את זה?

כן.

תלמיד: אז הוא ממש מגיע להשגה שלימה, לכל מה שכתוב באותו ספר באותה המדרגה?

כן.

תלמיד: מה היא השגה משותפת?

השגה משותפת היא כמו בעולם שלנו, כשיש לנו השגה משותפת במה שאנחנו רואים, משיגים.

תלמיד: אתה יכול קצת להסביר מה יכול להיות הביטוי של השגה משותפת בינינו, החברים?

תספרו להם משהו שכולם רואים, שכולם מבינים, כולם יודעים, זה ייקרא השגה משותפת.

תלמיד: למשל אתמול היה לנו מפגש חברים, קראנו מאמר של רב"ש, כולם התפעלו ממנו, הרגשנו את הקשר לזה, שזה מדבר אלינו ולא החוצה. האם זה סוג של השגה משותפת?

כן.

תלמיד: בקטע שקראנו עכשיו, בעל הסולם חוזר פעמיים או שלוש על זה שמשיגים באותו עולם, אבל רק באותו עולם. מה הוא רוצה להגיד בזה?

שבעולם שבו הם משיגים, הם משיגים, ולא מחוץ לזה.

תלמיד: אם מקובל נמצא נניח בעולם היצירה, אז האם הוא כבר השיג את מה שיש שבעולם העשייה?

כן.

תלמיד: אז למה רק באותו מקום שהוא נמצא שם ההשגה תופסת?

לא. כאן מדובר על השגה משותפת בינו לבין האחרים.

תלמיד: השגה משותפת, האם זה דבר שאנחנו כבר יכולים לחשוב, לעבוד אתו?

כן.

תלמיד: בעולם שלנו אין דבר כזה באמת משותף, לכל אחד יש את תפיסת העולם שלו. נכון?

אל תגיד כך, בכל זאת כשלמדנו בבית ספר, סיפרו לנו על כל מיני תופעות, וכולנו שמענו וכולנו כך ציירנו את זה לעצמנו.

תלמיד: כן, אבל עדיין כל אחד עם הזווית שלו, ורואה את זה סובייקטיבית לחלוטין, לא?

את זה אנחנו לא יכולים להשוות, בוא נאמר.

תלמיד: לא יכולים להשוות, אבל ברור לי שאני רואה משהו והחבר רואה משהו, ואנחנו כנראה לא רואים אותו דבר.

כן ולא.

תלמיד: מה ברוחניות הופך את זה באמת למשותף, שאתה בוודאות אומר ששלי ושלו משותף באמת?

זה כשאנחנו משלבים את הכלים שלנו. שהכלים שבהם אני תופס את המציאות והכלים שלו, נעשים כלים משותפים.

תלמיד: האם זאת אותה התכללות שאנחנו מדברים עליה, שבונה את הכלי המשותף?

גם.

תלמיד: אז אני מתחבר לכלי המשותף הזה, והחבר מתחבר לכלי המשותף הזה, ובכל זאת אנחנו יודעים בוודאות שזה משותף לנו?

כן.

תלמיד: אז זה הופך להיות ממש הדעה המשותפת שלנו. ויש דוגמה לזה בעולם שלנו, או שאין?

יש גם בעולם שלנו.

תלמיד: שמסכימים על דעה?

כן. כשאני מבין ומשיג משהו וכך גם אתה, אז אנחנו מדברים ומוציאים בזה ממש שטח משותף.

תלמיד: כן, אבל בעולם שלנו אין בורא בתוך הדבר הזה.

מה זה חשוב?

תלמיד: אז אני שואל, מה התוספת הרוחנית שהופכת את זה באמת למשותף?

ברוחני אנחנו משיגים את הבורא. אנחנו משיגים את העולם שבו נמצא הבורא, מחזיק אותו, משנה אותו.

תלמיד: כתוב פה ו"לפיכך, יכולים בעלי השגה, לחבר ספרים, ולרשום השגותיהם." וכתוב שאלה רמזים שמבינים רק אלו שזכו לאותה מדרגה. ואלו שלא באותה מדרגה, הם לא יכולים להבין כלום.

ודאי שלא.

תלמיד: למה הם כותבים רמזים לאלו שכבר זכו לאותה מדרגה? הרי הם כבר גם כך מבינים.

כנראה שהם כותבים דברים כאלה שהיתר לא משיגים, אבל כדי לעזור להם להשיג אותם, אז כך הם כותבים.

תלמיד: אני בטח לא יודע למדוד, אבל נראה לי שיש בחברה חברים שמאוד מתקדמים בהשגה שלהם. האם זה נכון?

נכון.

תלמיד: האם זה נכון לי ולכל אחד מאיתנו לראות, לחשוב, שיש בינינו חברים שכבר מאוד מתקדמים, ואני במקום שלי לא רואה את זה?

רצוי שכך יחשוב כל אחד.

תלמיד: איך מגבירים את ההתכללות שלנו בהשגה המשותפת?

בכך שכל אחד רוצה להתחבר לאחר, ולחבר את מה שיש לו עם מה שיש באחר, וכך כולם בכולם.

תלמיד: איך קורה המהלך הזה, שאני מקבל מכל חבר ממש את ההשגות שלו, ואני מוסר את שלי, ואנחנו מתערבבים ממש למשהו אחד משותף? איך אנחנו מגבירים, מאיצים את זה?

אפילו בעולם שלנו יש לנו כזה דבר.

תלמיד: שמחליפים רשמים וידיעות אחד עם האחר?

כן, ומתחברים בדעה משותפת.

תלמיד: אבל בעולם שלנו אני צריך ממש לקרוא, לשמוע מישהו, כדי שאני אקבל את הדעה שלו.

גם ברוחניות זה משהו מעין זה.

תלמיד: אני לא יכול לשמוע את כולם, לדבר עם כולם. איך עכשיו במהלך השיעור אני יכול ממש לספוג את כל ההתרשמויות של כל הכלי העולמי לתוכי, למסור הלאה, וכך להגביר יותר את ההתכללות בינינו?

תשתדל להתכלל עם כולם.

תלמיד: מה עליי לעשות?

להתכלל עם כולם, ואתה תראה עד כמה המחשבות, הכוונות, הרצונות, התפיסה, יעברו אליך מהם.

תלמיד: אבל מה הדבר המשמעותי בהתכללות? פשוט להקשיב למה שקורה כאן?

כן, אתה רוצה להתכלל עם החברים שלך ולהיות איתם ממש ברצון, בכוונה אחת.

תלמיד: ומה זה להיות כלול מכולם?

אתה פותח את הלב שלך לכולם, מרגיש שהם נמצאים איתך יחד, וכך אתה נכלל מהם והם ממך.

תלמיד: מה אנחנו עושים עם ההשגה המשותפת שיש לכולנו ככלי? לשם מה היא נועדה?

היא נועדה כדי שכולנו נתקרב לבורא, לשורש שלנו, האחד יחיד ומיוחד.

תלמיד: יש משהו שמישהו משיג ואחר לא משיג?

כן, ודאי.

תלמיד: מה?

אני לא יודע מה, יש הרבה דברים. יש דברים שאי אפשר להסביר אותם. אני שותה עכשיו קפה שחור, כל אחד שיטעם אותו יטעם משהו אחר.

תלמיד: אנחנו צריכים להתכלל בטעמים הרוחניים של כל חבר?

כן.

תלמיד: זאת אומרת, אין משהו שבסוף נשאר רק בהשגת האדם הפרטי, משהו מיוחד משלו?

אין אדם פרטי, אנחנו מוותרים על הפרטיות שלנו ורוצים להיות בהשגה משותפת.

תלמיד: רק כדי להבין את המערכת, כל המקובלים נמצאים בהשגה משותפת ביניהם?

לא, לא כולם ולא לגמרי, אבל לפחות חלקית.

תלמיד: זאת אומרת, אין השגה של בעל הסולם, של רב"ש, של רשב"י, יש השגה של כולם כמערכת?

לא. יש גם השגה פרטית של כל אחד מהם, ויש השגה במה שהם נכללים זה מזה להשגה משותפת, יש השגה כזו והשגה כזו.

תלמיד: מה יש בהשגה הפרטית שאין בהשגה המשותפת?

בהשגה הפרטית האדם משתמש בכלים הפרטיים שלו במידה שתופס, במידה שמגלה. ובהשגה משותפת הוא כבר נכלל באחרים ומשיגים כולם בשותפות.

תלמיד: למה יש השגה פרטית? אם יש פה מערכת, למה יש פרט שמשיג משהו בכלים שלו? למה ההשגה לא הופכת להיות נחלת הכלל?

היא הופכת להיות נחלת הכלל למי שמגיע לזה.

תלמיד: כתוב שרק בדורו של משיח אפשר להשיג כל 125 המדרגות ולא בשאר הדורות. האם אותו אחד שנמצא בדור מסוים מגיע להשגה המלאה של 125 המדרגות? האם בדור המשיח כולם יגיעו להשגה הזאת?

כן.

תלמיד: ולא יהיה הבדל בין אחד לאחר בהשגה שלו?

לא.

תלמיד: אם אדם הגיע לגמר התיקון, תיקן 125 מדרגות, אז מבחינתו המציאות שהוא מגלה היא מתוקנת והוא מגלה את הבורא, ואז הוא רואה שכולם כבר דבוקים ומשיגים?

יכול להיות שלא, אני לא יודע. כל אחד משיג במידה שהוא מגיע.

תלמיד: קראנו קודם פיסקה שמתחילה במילים "ולפיכך זוכה לדברים הרבה.." ובהמשך "..ונעשה כמעיין המתגבר, מחמת ביטול המחיצות, שהפרידוהו מהשי"ת". מהן המחיצות שמפרידות אותנו מהשי"ת?

יש הרבה מחיצות, הכוונה מחיצות הסתרה. הבורא נסתר אחרי המחיצות האלו, ולאט לאט על ידי עבודתנו, בעיקר בינינו, אנחנו מבטלים את המחיצות האלו מבינינו לבורא.

תלמיד: ממה עשויות המחיצות?

אלו כוחות שאנחנו עדיין לא יכולים לעבוד בהם על מנת להשפיע, זאת אומרת לבטל אותם.

תלמיד: כשאדם מצליח להתגבר על המחיצות האלה אז הוא נדבק בהשי"ת ואז הוא נעשה כמעין המתגבר.

כן.

תלמיד: מה זה להיות כמעין המתגבר?

זאת אומרת שכל מה שיוצא מהבורא כאור העליון האין סופי, עובר דרך האדם אל כל הנבראים.

תלמיד: בעניין ההשגה המשותפת, ברמה הפרקטית יש עניין שלא לגלות מצפוני ליבו. במהלך היום ובחיים בכלל, נוצרות בנו הרבה הבחנות של קשר עם העשירייה, קשר עם הבורא, שהן פרטיות, מאוד אינטימיות. האם אנחנו נמצאים בשלב כזה שצריכים לשתף את החברים בהבחנות פרטיות של הקשר שלנו עם הבורא?

תלוי מה.

תלמיד: איך נבחין, איך נייצר התכללות כזו של השגה משותפת, איך נדע מה כן ומה לא, בכלל עד כמה אפשר?

באופן כללי, אם יש משהו שיכול לעזור לכולם לעשות עוד כמה צעדים קדימה, אז אסור לך להחזיק את זה, אלא לעזור להם, לגלות להם, ושהם יוכלו לבצע וגם להתקדם.

תלמיד: נניח שאני קיבלתי, זכיתי באיזו התפעלות מיוחדת מהאופן שבו הבורא פועל במציאות על העשירייה, על החברים, או על החיים שלי, ואני ממש בהתפעלות מזה, אני יכול לבורא ולספר את זה כדי שהם יקבלו גם איזו התרשמות והתפעלות, או שזה דווקא עלול לייצר התנגדות?

לא, יכול להיות שכדאי לך לספר להם אם אתם נמצאים פחות או יותר יחד.

תלמיד: אמרת שהמחיצות נמצאות מאחורי החברים והבורא מסתתר מאחורי החברים. בעל הסולם גם אומר פה שאנחנו צריכים לעשות מאמץ ולהחזיק בחבל הזה.

כן.

תלמיד: לגבי המחיצות האלו שאנחנו כביכול רוצים לגלות אחרי כל חבר, עד כמה חשובה ההתכללות, הבירורים שאנחנו עושים בינינו בשיעור בוקר, עד כמה חשוב באמת להתכלל ולהרגיש את כל החסרונות שאנחנו מעלים פה? האם זה נקרא להחזיק את החבל בחוזקה פה בשיעור?

כן. במיוחד כל יום בשיעור בוקר אנחנו מחזיקים ומחזקים את החבל.

תלמיד: בעל הסולם אומר שאין אדם שלא יכול להחזיק בחבל הזה. אני מדמיין שהוא מדבר על החברים שלומדים ביחד. איך אנחנו כל שיעור באים להחזיק את החבל הזה, לא לשחרר אותו בשיעור?

לשם כך אתם באים.

תלמיד: אבל איך אנחנו דואגים שכל החברים בעשירייה, שכולנו נדאג שאף אחד לא ישחרר את החבל הזה?

בזה שאתם מרגישים זה את זה, בזה שאתם מדברים. יכול להיות שיומיום אתם צריכים לחדש את הכוונה, לתפוס את החבל ולבדוק עד כמה הוא חזק ואתם נמצאים בקצה אחד והבורא בקצה האחר.

תלמיד: איך אנחנו מחברים את הכוונות כך שאנחנו לא משחררים את החבל אחד לחברו, מושכים "איש את רעהו יעזורו", זה את זה בחבל הזה. איך אנחנו מחברים את הכוונות בפעולה הזאת?

כשברור לכם באיזה מצב אתם נמצאים כרגע, ולאיזה מצב אתם רוצים להגיע בשלב הבא, וזה מחבר אתכם כבר מהנקודה הנכונה הנוכחית לנקודה הבאה.

תלמיד: אנחנו צריכים להסכים איפה אנחנו נמצאים כרגע כולנו, ואנחנו צריכים בכל יום לומר לאן אנחנו רוצים מחר להגיע ביחד?

כביכול, כן.

תלמיד: אני לא רוצה לשמוע "כביכול", אני רוצה לדעת מה זה.

אתה לא יכול לדבר על מחר.

תלמיד: למה אי אפשר לכוון למחר?

כדי לא פנטז כל מיני דברים.

תלמיד: לכוון יותר גבוה למחר, זה לפנטז?

אני לא יודע איך אתם מדברים על מחר.

תלמיד: אז איך אנחנו מחזקים את הרצון יותר ויותר גבוה בקשר בינינו?

מבקשים שהקשר בינינו יהיה יותר גדול, יותר חזק, יותר גבוה, את זה אנחנו יכולים לבקש. לא לברוח מהמציאות הנוכחית.

תלמיד: איך לא לברוח מהמציאות, לא לפנטז דברים שלא קיימים?

במציאות הזו אנחנו נמצאים ברצון שלנו, רוצים לחבר את הרצונות שלנו בין כולנו ובאותו רצון משותף להחזיק בבורא המשותף.

תלמיד: כשאתה אומר להחזיק בבורא, זה בתפילה משותפת כל יום יחד?

גם כן.

תלמיד: מה עוד אפשר לעשות כדי להחזיק בזה?

תחשבו.

תלמיד: ההשגה המשותפת תלויה בריכוז של כולנו לתפוס בחבל?

כן, בעיקר.

תלמיד: עכשיו בשיעור, יכול להיות שיש חברים ישנים וחברים מאוד ערניים ודלוקים, אז כולם בהשגה משותפת עכשיו, לא באופן כללי?

לא, אלו שרדומים, רדומים. אלו שערים, ערים. יש הבדל.

תלמיד: ההשגה הכללית של כולנו יחד, תלויה בזה שיותר חברים יהיו מרוכזים בפעולה?

כן. ובכל זאת יהיו כאלה שישנים.

תלמיד: אני לא שופט אותם, אבל מי שכן ערני, יש לו אחריות בעצם על כולם, כי אחרת לא תהיה השגה משותפת לאף אחד?

כן.

תלמיד: הוא כותב ש"כל התורה כולה, בין הנגלה ובין הנסתר, הם מחשבותיו של הקב"ה, בלי הפרש כל שהוא." המצב שאנחנו מגלים, שאנחנו נמצאים בו, אפילו כוח החיבור שאנחנו נמצאים בו והמצב שאנחנו שואפים להגיע אליו, מה זה בלי הפרש כל שהוא, האם זה משהו שנסתר ממני?

אז זה מתגלה בכלי ההשפעה שלך וכך אתה מתקדם.

תלמיד: וכלי ההשפעה שלי קשור בכוח החיבור שנמצא בינינו?

כן.

תלמיד: ומה זה בלי הפרש, שממש זה כנגד זה, כך אנחנו מרגישים את זה?

זה בדיוק, מרגישים זה את זה.

תלמיד: אמרת שכל מי שיותר חד בשיעור, אחראי על כולם. במה הוא אחראי, מה הוא צריך לעשות?

הוא חייב לדאוג להם להשלמת הכלים.

תלמיד: איך הוא יכול? בשיעור עצמו, עכשיו במחשבה?

ברצון הפנימי שלו אפילו.

תלמיד: אז הוא צריך פשוט לבקש מהבורא שגם הם יהיו ערניים?

כן.

תלמיד: איך התורה משפיעה על האדם ומשנה לו את המצבים הפנימיים שהוא מרגיש?

התורה מסבירה לנו את הקשרים בין הכלים הרוחניים, מסבירה לנו איך הכלים האלה מחוברים, ומעוררת בנו על ידי המאור, זה העיקר, את אור התורה שמעורר אותנו וכך מקדם אותנו זה אל זה ולבורא.

תלמיד: מהי ההשגה המשותפת של מחשבות הבורא בעשירייה?

השגה משותפת של מחשבות הבורא בעשירייה, זה כיוון משותף של מחשבות כל המשתתפים בעשירייה חבר כלפי חברו ומהמרכז שלהם אל הבורא.

תלמיד: קראנו שכולם יכולים להצביע על הבורא במרכז העשירייה. כשאנחנו מתאספים, איך אנחנו עושים את זה כך שמכל ההרגשות המשותפות שלנו, כולם יוכלו להצביע באצבע על אותו הכוח שבינינו?

זה טוב שמופיעה בכם שאלה כזו, תנסו. אולי לא תצליחו בפעם אחת, אבל בהדרגתיות, תצליחו לכוון את הלב שלכם, או את האצבע המורה שלכם, על הבורא.

תלמיד: מה זה? זה כוח מעורר?

זה מרכז הקבוצה שלכם, לא פחות ולא יותר.

תלמיד: מה ההבדל בין כך שאני משיג משהו דרך החבר, לבין שאני והחבר משיגים יחד במודעות משותפת?

זה הבדל בכלים. או שאתה משיג לבד והחבר שלך משיג לחוד, או שאתם מחברים את הכלים ומשיגים ביחד.

תלמיד: כלפי נחת רוח לבורא זה, כשמשיגים יחד זה מגביר את הנחת רוח?

כן, ודאי.

תלמיד: האם אפשר להגיד שהעולם הוא כמו תפיסה משותפת שלנו של איך היום אני מרגיש את הבורא?

כן, בתוכך.

תלמיד: האם אני צריך לשאוף יחד עם החברים להיות בעולם אחד, בתפיסה אחת?

כמובן.

תלמיד: קראנו על האיבר שנחתך מהגוף, והרופא חוזר ומדביק את האיבר לגוף, והגוף מרגיש את כללותו מחדש.

כן.

תלמיד: ביחס למשל הזה מה הן המידות, אם בכל מידה האיבר מתחיל להרגיש יתר התכללות של הגוף הכללי? כך אפשר להבין?

נגיד כן.

תלמיד: אז כאילו, זו מידת ההשגה, היכולת של האיבר להרגיש את כללות הגוף?

כן.

תלמיד: יש השגה משותפת או שיש מאמץ משותף להחזיק בחבל, ומתוכו יש השגות פרטיות?

כן.

תלמיד: שמי שמשיג, אז שם יש משהו משותף?

כן.

תלמיד: אבל עד אז אין?

חייבים להשיג קודם חיבור, ומתוך החיבור כבר אפשר להמשיך הלאה.

תלמיד: דווקא העבודה שלנו בתוך העשירייה עם הכתבים היא יותר פנימית, וזה מורגש מאוד. איך מקובל שומר על המתח הפנימי הזה?

אני לא יכול להגיד לך על סתם מקובל או על איזה מקובל במיוחד. עד כמה שאני מבין, קודם כל, מקובל מרגיש את עצמו באיזה כלי, ויכול להגיד עד כמה הכלי הזה קשור לבורא, או לא, קשור לחברה, למרכז החברה או לא. זה הכול יחסי.

תלמיד: איך אנחנו כתלמידים יכולים לשמור על מתח פנימי כזה, גם בשיעור, וגם מחוצה לו?

העיקר זה להגיע למצב שאנחנו נרגיש שההשגה שלנו תלויה בחיבור שלנו. ואם אני עוזב את החיבור, ההשגה נעלמת ומי יודע אם אני יכול לחזור אליה שוב. זה מה שמחזיק את האדם מאוד בקשר חברתי.

תלמיד: כשמגיעים להשגה משותפת, אנחנו חולקים את אותה תפיסת מציאות או שגם ההשגה המשותפת היא מתוך התכללות?

יש ויש.

תלמיד: זאת אומרת, יש מצבים שאנחנו חולקים את אותה תפיסת מציאות, למרות שהכלים שלנו שונים?

אנחנו נלמד את זה.

תלמיד: מהי השגת הבורא?

השגת הבורא זו השגת הכוח העליון שבטבע.

תלמידה: נניח שחלק מהחברות פתאום מקבלות הרגשה משותפת, וחלק חברות מקבלות הרגשה משותפת הפוכה ממנה. האם פשוט לעזוב את ההרגשה שממש קיבלנו עכשיו מהבורא ופשוט להתקדם הלאה?

להתקדם הלאה.

תלמיד: מאחר והתורה מדברת באדם אחד, והאדם הזה זה אני, אז אין לי בעיה לקבוע מה נכון ומה לא נכון. האם זה נכון?

לא.

תלמיד: אם יש שלוש חברות בעשירייה שמקבלות הרגשה משותפת, ושתיים אחרות מרגישות הרגשה משותפת אחרת בקשר להכוונה של הרב, איך להתקדם משם?

שיתקדמו בינתיים, ונראה אחר כך מה קורה.

תלמיד: איך עלינו להכין את עצמנו נכון לשיעור כדי שבשיעור נרגיש את מרכז העשירייה?

אנחנו צריכים מהערב, אפילו מלפני כן, להכין את עצמנו לחיבור, בצורה שאנחנו מאוד רוצים להיות מחוברים.

תלמיד: מה זה השגה? נגיד עכשיו אנחנו בשיעור.

השגה, זה מה שהרצון הפנימי של האדם מגלה שנמצא במציאות הבורא.

תלמיד: אמרת שצריך להגיע גם לחיבור בשביל להשיג את זה.

כן.

תלמיד: והאדם שרוצה עכשיו בשיעור להגיע לחיבור ולהשיג את ההשגה.

זה אפשר, אבל זה לא הולך ככה באמצע השיעור, שאני עכשיו קופץ למדרגות כאלו וכאלו, לא.

תלמיד: ומה העבודה של האדם עכשיו בשיעור?

שירצה. שירצה, וכל הזמן יחשוב איך אני מגיע להשגה.

תלמיד: הוא דיבר במאמר על טעמים, מה הם אותם טעמים?

טעמים, נקודות, תגין, אותיות, אלה הבחנות של הכלי הרוחני.

תלמיד: אמרת שצריך להגיע לחיבור בעשירייה. האם עשירייה הנמצאת בחיבור כבר יודעת בידיעה שהיא נמצאת בחיבור. איך לדעת שזה לא דמיון?

לא, מי שנמצא בחיבור נמצא בחיבור ומשיג משהו שמשיגים בכלי המחובר.

תלמיד: מה יותר מועיל, לחשוב איך אני אגיע להשגה או איך חברים יגיעו להשגה?

לחשוב על החברים.

תלמיד: אני שומע את השיעור וקולט יותר ויותר כמה אחריות יש לכל מי שיושב בשיעור ומקשיב כלפי ההשגה המשותפת של כולנו ובכלל. רגע אחד שאני עוזב את החיבור אני כבר בחוץ.

זה לא טוב, אתה צריך לסכם עם החברים שלך שאתם תחשבו כל היום כל אחד על כל אחד.

תלמיד: אני רואה פער בין מה שאני שומע, מבין, מרגיש שעליי לעשות, האחריות המוטלת עליי, לבין פעולות בפועל, לבצע רגשית כרגע את הפעולות עליהם מדברים.

זה מה שאומרים לך עכשיו.

תלמיד: נכון, אבל יש פער בהוצאה מהכוח אל הפועל. זה שהבנתי מה עליי לעשות עדיין לא מניע אותי לפעולה רגשית.

רגשית אתה לא יכול, אין לך רגש בזה. אבל אתה כן חייב לעזוב את עצמך, להרגיש ריק, כך שאין שם שום דבר, ולחפש חיבור עם הכלי של החברים.

תלמיד: עוד לא הבנתי איך להוציא לפועל את המצבים האלה.

אם תתכלל בהם, תבין את כול סודות הבריאה, כל מה שיש בעולם, הכול.

תלמיד: אז הפעולה שלי היא יותר לקבל מהם או כל הזמן לחפש לתת להם?

מה אתה יכול לתת להם?

תלמיד: איך אני בכלל יכול לקבל מהם?

יכול להיות שכן, לקבל אתה יכול.

תלמיד: אז מה אני צריך לעשות כדי להתכלל בחברים?

לתת ולקבל כדי להיות שותף איתם בהשגת הבורא.

תלמיד: אני שומע ממך שאני צריך לדאוג להשלמת הכלים של החברים, להיות אחראי, להתפלל עליהם. כל הזמן לתת מעצמי פעולות. אני מבין את זה, אבל יש נתק בין ההבנה לעשייה, עכשיו לא מחר.

כן, עכשיו, כל הזמן.

תלמיד: איך להגביר את המוטיבציה להתחיל לפעול עכשיו, לא רק לעשות כן עם הראש. איך הלב יתחיל לפעול בכיוון?

אני חושב שאתה צריך לחשוב איך יחד עם החברים שלך כל הזמן תהיו בחיבור ותהיו מוכנים שהבורא ימלא אתכם.

תלמיד: מה צריך לסכם עם החברים, איך להיעזר בהם כדי להגביר את התפילה בינינו?

שכל אחד ירצה לעזור לחברו להתכלל עם כולם.

תלמיד: הוא אומר שיש קכ"ה מדרגות כוללות. אני שואל על הכולל שבמדרגה, כל הפריטים שבמדרגה, הנשמות הן כמו אברי גופו, הוא יודע את כל היוצרות שלהם?

כן.

תלמיד: כתוב על דוד המלך שהוא כללות נשמת ישראל, גם על משה כתוב. אם מגיעים להשתוות הצורה עם הכולל, מרגישים את כל ההשגות שבעם?

לא יודע, לא הגעתי.

תלמיד: המילה "מלך", זה אומר שזה כולל את כל העם?

לא יודע.

תלמיד: אם עולות בי פתאום מחשבות על החברים, האם ליחס אותן לבורא שעכשיו עורר אותי או לחברים שחשבו ולכן אני חייב להם עכשיו, מפני שטבעית הן לא היו עולות בי?

מה אכפת לך האם זה מהבורא או מהחברים שפנו לבורא והבורא עורר אותך?

תלמיד: כי אני רוצה לחדד את האחריות שלי עליהם.

תחדד.

תלמיד: איך?

במחשבה, איך אתה עוד יכול לעשות?

תלמיד: אבל כשאני חייב למישהו זה עניין אחד, ולחשוב עליהם או לא זה ענין אחר. אני רוצה להרגיש חייב להם, לכן אני שואל האם נכון לחשוב שהמחשבות האלה הן לא בגללי אלא בגלל החברים שחשבו עליי, ועכשיו עליי לחשוב עליהם כי אני חייב להם, הם כאילו נתנו לי הלוואה.

תחשוב כך.

תלמיד: זה כיוון נכון?

כן.

תלמיד: דיברת עם אחד התלמידים והצגת לו שכר מול העיניים, סודות, למה עשית את זה?

שיידע בדיוק איך לגשת לזה, איך לממש.

תלמיד: אבל המטרה היא לשמה.

גם כשזה לשמה צריך לדעת לאן אתה הולך ואיך אתה מגיע.

תלמיד: אם תגיד לו שהוא יגלה סודות כל היום, אז ברור שהוא יעשה זאת ויתחיל לשאול אותך איך לעשות.

מה אוכל להגיד לו? זה כמו לדבר עם ילד על מתמטיקה גבוהה. הוא לא יוכל.

תלמיד: ברגע שאתה רוכש תכונה של הבורא אותם כלים מתבהרים לך, אתה כבר יודע איך לעבוד איתם.

אני לא יכול להיות במקום הבורא. לא.

תלמיד: אתה לא צריך להיות במקום הבורא, אתה צריך לעזור לו ולהוביל אותו לשם.

כן.

תלמיד: מורה בקבלה זה מורה דרך.

כן.

תלמיד: אתה אומר לו לשים רגל כאן, אבל הוא זה שצריך לשים בסוף.

כן, בזה אתה צודק.

תלמיד: אז כשאתה שם שכר כזה מול העיניים, האם זה לא מגביל אותו באיזה מקום?

לא. הוא עכשיו יודע בדיוק בשביל מה הוא עובד.

תלמיד: אבל שכר ברוחניות זה עוד עבודה, עוד השפעה, כלי חדש.

בכל אתה צודק. אבל בכל זאת כשמגיעים, מקבלים, משלמים, כשכבר מרגישים את זה ביד, אז זה נעשה מובן באמת. עוד מעט נגיע.

תלמיד: בהמשך לריכוז בזמן שיעור בוקר, כשאנחנו משלימים כלים, מה הכוונה להשלים כלים, האם למלא את החיסרון של החברים?

לצרף כלים זה אל זה, שכל אחד יעזור לאחר להשלים משהו, וגם לצרף. צורף פירושו לעשות אותם יותר עדינים, יותר מתאימים לפעולה.

תלמיד: האם בצורה כזאת מרחיבים את הכלי שלנו?

מרחיבים, כן.

תלמיד: בסוף השיעור, ברגע שאני עושה סיכום, האם אני אמור להגיע למסקנה שהצלחנו להרחיב את הכלי, למלא חסרונות של חברים?

כן.

תלמיד: ואם אני ארגיש שכר בזה?

לא נורא, היום שכר, מחר לא, אלו דברים שחייבים לעבור.

תלמיד: בעצם זה ייתן חיות וחומר דלק להמשיך הלאה.

כן.

תלמיד: יש רצון לקבל שהוא בגשמיות ויש רצון לקבל רוחניות. האם הרצון לקבל רוחניות זה נקרא לא לשמה, שאני רוצה לקבל רוחניות לעצמי?

רצון לקבל לעצמו, על מנת לקבל, זה נקרא "לא לשמה".

תלמיד: כשאני מגלה שאני נמצא במצב הזה, לאן אני צריך לכוון?

אתה צריך לבקש תיקון, שיהיה לך רצון לקבל על מנת להשפיע.

תלמיד: אני מתמקד בתיקון שלי.

כן.

תלמיד: לא של החברים.

כן, ודאי.

(סוף השיעור)