שיעור בוקר 22.03.20 – הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

ספר פסח עמ' 110, ספר "כתבי הרב"ש", כרך א', עמ' 257,

מאמר "מהו הצורך לשאילת כלים מהמצרים"

הנושא מאוד חשוב, כי אנחנו כל הזמן נמצאים בכל מיני שינויי מצבים, עליות, ירידות, כול מיני בעיות. ונראה לנו שכאילו אנחנו נמצאים בכל מיני מצבים סתמיים, פתאום כך, ואחר כך, כך, שאף אחד לא מנהל את המצב הפנימי שלי. וזה לא טוב, זה לא נכון, הגישה הזאת לא נכונה, אני כל הזמן נמצא ממש בהשגחה, בהנהגה ובשליטה של הכוח העליון, ואין אף רגע בחיי שאני נמצא בכוחותיי או במה שאני מחליט, או במה שאני רוצה. יש לחוד מה אני כביכול רוצה ומחליט, אבל במה שאני מתקדם בחיים ובמה שאני עושה, "אין עוד מלבדו" ו"לא ידח ממנו נידח", הכול מתקדם לשורשו והכול בא לתיקון.

בזה אסור שיהיה לנו איזה ספק, אנחנו נמצאים בכוח העליון בכל רגע ורגע. ולא שבאי העולם יכולים להשפיע על משהו בהחלטות של הבורא או שהם בעצמם יכולים להחליט על משהו ולעשות, אלא הכול נמצא בהשגחה. ואפילו אם נדמה לנו שישנה בחירה חופשית ואנחנו נמצאים באיזה פעולות חופשיות, זה הכול בדיעבד. אחר כך אנחנו מגלים שגם עם בחירה חופשית ועם כל הדברים האלה אנחנו בכול זאת נמצאים בשליטה שלמה של הכוח העליון.

וכאן השאלה, איך אנחנו מתקדמים? על ידי זה שהכוח העליון מגלה קצת רע וקצת טוב. זאת אומרת, את הרצון לקבל שעדיין לא תוקן לעל מנת להשפיע, אותו אנחנו צריכים לתקן אותו לעל מנת להשפיע. ושוב, במנות קטנות כאלה מגלים בנו את הרצון לקבל בעל מנת לקבל כדי שאנחנו נרצה לתקן אותו לעל מנת להשפיע, נבקש את הכוח העליון שיעזור לנו, וכך אנחנו מתקדמים. הלוך חזור, הלוך חזור, כך אנחנו עושים.

אם אנחנו מתחילים להבין ולראות את זה מיום ליום, אז יהיה לנו ברור יותר. דווקא המצב הזה שאנחנו נמצאים בו עכשיו, כרגע, אותו ווירוס שמרתק אותנו, מחבר אותנו למקום קבוע, לבית, פחות לזוז, פחות להשתולל בואו נגיד, אותו הווירוס עוזר, אני מרוכז יותר, אני יותר מיושב, אני יותר מבין את הסיבה ואת המסובב, את מה שקורה, שדה הראיה שלי מצטמצם, אני לא מבולבל בין אלפי המקרים שצריכים להיות לידי.

כך אנחנו בעזרת הווירוס הזה מתחילים להיות מיושבים יותר. ודאי שקשה לנו להתרגל למצב הזה, אבל בכל זאת, אנחנו צריכים גם להודות למצבים האלה שעוזרים לנו איכשהו לרכז ולכוון את עצמנו נכון יותר למטרה הרצינית, למטרת החיים.

מהו הצורך "לשאילת כלים מהמצרים?", זו באמת שאלה, אם כי אנחנו כבר יודעים עליה את התשובה. כי מה שהבורא עשה, "בראתי יצר הרע", הוא בעצמו ממלא את הכול, הכוח העליון הזה, כוח ההשפעה, כוח האהבה, והוא ברא בתוכו רצון לקבל, יצר הרע. כוונתו שכול היצר הרע הזה יעבוד כמו הבורא, כמו היצר הטוב, במקום שיהיה כוח קבלה יהיה כוח השפעה, במקום כוח שנאה, דחייה יהיה כוח חיבור משיכה. ואנחנו מאד מקווים שכך יקרה.

לכן כל העבודה שלנו היא להעביר מהכוח הרע חלקים קטנים של רצון מקולקל לתיקון ואחר כך לכוח הטוב, וכך לצרף אותו לבורא, זו העבודה שלנו. מי שעושה את העבודה הזאת, לוקח קצת מהרע ומעביר אותו לטוב, מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע נקרא "עובד ה'" או "ישראל" ישר א-ל, מכוון לבורא, להעביר את הכול לצד הבורא, לדבקות בבורא.

בואו נראה איך רב"ש כותב לנו על זה.

מהו הצורך לשאילת כלים מהמצרים

"הכתוב אומר "דבר נא באוזני העם, וישאלו איש מאת רעהו ואישה מאת רעותה, כלי כסף וכלי זהב, ויתן ה' את חן העם בעיני מצרים" (שמות י"א).

הנה דרשת חז"ל (ברכות ט' ע"ב) "אמרי דבי רבי ינאי, אין "נא" אלא לשון בקשה. אמר לו הקב"ה למשה, בבקשה ממך, לך אמור להם לישראל, בבקשה מכם, שאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב, כדי שלא יאמר אותו צדיק, ועבדום וענו אותם קיים בהם, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם".

העולם מקשים, וכי אם הקב"ה רצה לקיים הבטחתו לאברהם, כמו שכתוב "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול", לא היה בידו להעשיר את עם ישראל בלי שאילת כלים ממצרים, שנראה שהוא דרך רמאות, שלכאורה נראה, ששאלו תחילה בשקר, היינו על הכוונה שלא להחזיר.

עוד יש להבין, בזה שהקב"ה אמר למשה, להפציר בישראל לשאול כלים אצל המצרים, כנ"ל, שאין "נא" אלא לשון בקשה. ומה היא ההפצרה הזאת, שמשמע, שהקב"ה היה יודע, שהם יתנגדו לזה. לכן בקש ממשה, שידבר עם ישראל. אם כן יש להבין, מהי סיבת התנגדותם של ישראל לדבר זה.

עוד יש להבין מה שכתוב "ויתן ה' את חן העם בעיני המצרים". איך יכולים להבין דבר זה, שהוא מקצה אל הקצה, הגם שמצד ה' הכל יכול להיות, אבל במובן הפשוט קשה להבין את זה, במה שכתוב (שמות א' י"ב) "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ, ויקוצו מפני בני ישראל". ודרשו חז"ל, "מלמד שהיו בעיניהם כקוצים" (סוטה י"א).

נמצא, שנהפכו מ"קוצים", היינו במקום שלא היו יכולים לסבול את עם ישראל, והיו בעיניהם כקוצים, נהפך עכשיו מקצה אל הקצה, שכן מצא עם ישראל חן בעיני המצרים.

והנה בהבטחת הקב"ה לאברהם "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול", גם כן יש להבין את כל הענין שמובא שם (בראשית ט"ו, ו') "ויאמר אליו, אני ה', אשר הוצאתיך מאור כשדים, לתת לך את הארץ הזאת לרשתה. ויאמר, ה' אלקים, במה אדע כי אירשנה. ויאמר לאברם, ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול".

וגם כאן יש להבין, איזו תשובה קבל אברהם על השאלה "במה אדע כי אירשנה". כי תשובת הקב"ה היתה על שאלה זו, כמו שכתוב "ויאמר לאברם, ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול". אם כן השאלה היתה על בטיחות הירושה. והתשובה על הבטיחות היתה, שעם ישראל יהיו בגלות. וכי הגלות היא הבטיחות על ירושת הארץ.

ותירץ אאמו"ר זצ"ל, שהפירוש של השאלה היה, כי ידוע שאין אור בלי כלי, היינו שאי אפשר לקבל מילוי אם אין חסרון. וחסרון נקרא כלי. וכשראה, מה שהקב"ה רוצה לתת לבניו, אז אמר אברהם, הלא אני לא רואה, שבני, יהיה להם צורך לאותה ירושת הארץ הרוחנית. כי אמר, אם הם יקבלו איזו הארה קטנה, כבר יהיה להם סיפוק, כי מדרגה הכי קטנה ברוחניות, מביאה לאדם יותר תענוג מכל תענוגי הגשמיים, שישנם בעולם. ולפי זה, מתי שיקבלו איזו הארה קטנה, כבר יהיה להם מקום לחשוב, שאין מדרגות יותר גדולות, מזה שהשיגו. אם כן לא יהיה להם צורך לבקש עוד משהו.

ומשום זה היתה שאלת אברם להקב"ה, "במה אדע", שיהיה להם צורך לאותה ירושת ארץ הרוחנית. אם כן הוא ביקש מה', שיגיד לו, באיזה אופן יכולה להיות מציאות זו, שיהיה להם אור בלי כלי. ואברם הבין, שאור נותן הקב"ה, אבל כלים, היינו רצון לאורות יותר גדולים מכפי שכבר קיבלו, מי יתן להם להבין, שהם עוד צריכים להגיע להתעלות יותר גדולה, מכפי שהם מרגישים עכשיו.

היות שיש כלל ברוחניות, שכל דבר רוחני שבא לאדם, הוא מרגיש בו שלימות, שאין למעלה ממנו. כי כל דבר רוחני, הוא הרגשה שלימה, בלי שום חסרון, אחרת הוא לא נקרא רוחני. כי רק בדבר גשמי יכול להיות תענוג, ומכל מקום מרגישים, שיש תענוג יותר גדול, מה שאין כן ברוחניות.

אם כן היה אברהם תמה על עצמו, איך ובמה יהיה להם צורך, לבקש מה', שיתן להם מדרגות יותר גדולות, הנקראות "ירושת הארץ". ואמר, שמה שהשיב לו הקב"ה "ידע תדע, כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם", זוהי תשובת הקב"ה לאברם, מכאן, היינו מגלות מצרים, יהיה להם צורך לבקש מה', שיתן להם כל פעם כוחות יותר גדולים.

והטעם הוא, כי בזמן שהאדם מתחיל ללכת בעבודת ה', והוא רוצה שכל עשיותיו יהיו בעמ"נ להשפיע, והוא רואה שאין בידו להתגבר, אז האדם מבקש עזרה מה', שיעזור לו, כמו שאמרו חז"ל "הבא לטהר מסייעין אותו". ושואל הזה"ק, "במה מסייעין אותו, בנשמתא קדישא".

אי משום זה, כיון שכל מה שהיו מתגברים בעבודה, היה הכל נשקע בארץ, כמו שאומר בענין שבנו את פיתום ורעמסס, היינו כל יום היו צריכים להתחיל עבודתם מחדש, כי כל מה שבנו, הכל נכנס לתהום, ותמיד הם היו רואים את עצמם, כמי שאף פעם לא התחיל בעבודה, כי כאן שאין הם זוכרים שום דבר תורה, מה שנוגע לעניני עבודה, ותמיד כשעושים חשבון לעצמם, איפה עבודה שלנו, מה שאנחנו הכנסנו כוחות בעבודה, ולאן הם הלכו.

ועוד יותר מזה היה קשה להבין, איך היתה היכולת לקליפת פרעה לבלוע את כל עבודתם, אשר עבדו. עד כדי כך, שהם לא מרגישים, שהיתה פעם, שעסקו בעבודת ה', ושהיתה להם מטרה להגיע לשלימותם, וידעו מה שהם רוצים. פתאום באו לידי מצב, ששכחו הכל, ולא נשארו בהם שום רשימות מעבודתם.

וזה היה הכל בכוונה תחילה, שהקב"ה הכין קליפה לצורך זה, בכדי שכל פעם יהיו במצב של התחלה. וכידוע, כל התחלות קשות. אז יהיו מוכרחים לבקש מה', שיעזור להם כנ"ל "הבא לטהר מסייעין אותו". וכדברי הזה"ק, שכל פעם הם מקבלים בחינת "נשמתא קדישא", שזה נבחן כח מלמעלה, שזה אחר זה בכל פעם מקבלים תוספות נשמה. וזה מתקבץ אחר כך לחשבון גדול, כידוע ש"גמירי משמיא מיהב יהבינין משקל לא שקל" (חולין ס').

אלא כל הארה, שמקבלים מלמעלה, אף על פי שנסתלקת לפי שעה, אבל לבסוף, היינו כשגומר סכום יגיעה, מה שמוטל על האדם לגלות בבחינת "כל מה שבידך ובכוחך עשה", אז הוא מקבל בפעם אחת את כל מה שקיבל בזה אחר זה. והוא חשב, שהכל נכנס להקליפות. אז הוא מקבל הכל חזרה.

נמצא לפי הנ"ל, שכל ענין גלות מצרים היה בכדי לקבל כלים וצורך לאורות הגדולים, הנקראים "ירושת הארץ", שעל זה היה אברהם תמה ואמר, שהוא לא רואה שיהיה להבנים שלו צורך לאורות הגדולים האלו. והיות שאין אור בלי כלי, נמצא, אפילו שרוצים לתת להם, אבל אין להם כלים לקבל.

ומשום זה הוכנה להם גלות מצרים, שעל ידי השאלות והטענות של המצרים, שע"י זה יתרוקנו כל פעם ממה שכבר רכשו לעצמם קצת קדושה, והם היו יונקים מהם, ומשום זה יהיה להם תמיד צורך לבקש מה', שיאיר להם הדרך, שיוכלו ללכת קדימה. והם ראו, שכל פעם הלכו אחור. וזה שכתב האר"י הקדוש, שבזמן יציאת מצרים, היו עם ישראל במ"ט שערי טומאה, עד שנגלה אליהם מלך מלכי המלכים וגאלם.

ולכאורה זה נגד השכל. הלא ידוע, שמשה ואהרן באו למצרים ודברו עם בני ישראל, שהקב"ה רוצה להוציא אותם ממצרים. ועשו במצרים את כל המופתים, ומזה שראו את עשר המכות שקבלו המצרים, בטח שזה היה צריך לקרב את הכלל ישראל לקדושה, ולא לעשות פעולה הפוכה, שנפלו כל פעם לשער של טומאה יותר עמוקה, עד שהגיעו בזמן, שהיו צריכים לצאת ממצרים, היינו שהיתה צריכה להיות הכנה גדולה לקבל אור הגאולה, ולבסוף מה אנו רואים, באיזה מצב הם היו, בזמן קבלת אור הגאולה, במ"ט שערי טומאה, היתכן דבר כזה.

וכפי שהסביר אאמו"ר זצ"ל, שענין גלות מצרים היה, בכדי להשיג כלים של המצרים. אבל רק בהשאלה. ואח"כ להחזיר להם בחזרה. כי הוא זצ"ל פירש, שענין זה, שהקב"ה אמר לאברהם, "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם", זו היתה הבטחה על הירושה. זאת אומרת, שיהיה להם צורך לקבלת השפע מהקב"ה. כי זה שרוצים לצאת מהשעבוד של המצרים, הוא יכול להיות רק על ידי עזרה עם נשמתא קדישא, כנ"ל. אז ממילא כל פעם הם יהיו זקוקים לעזרת ה'. ומזה יהיה להם צורך כל פעם להמשיך מדרגות יותר גדולות."

שאלה: האם תוכל להסביר מהי המשמעות הרוחנית של ארבע מאות שנות גלות במצרים?

ארבע דרגות של רצון לקבל.

שאלה: מה הקשר בין גילוי הרע לבין כלי קבלה לקבלת השפע? איך איכות הופכת לכמות?

גילוי הרע זה נקרא גילוי של הכלים שכולם הם בכוונה על מנת לקבל. השפע או גילוי האור או נוכחות הבורא, כוח השפעה, אהבה וכן הלאה, אפשר לקבל אותם רק בכלי שנמצא בהשוואת הצורה עם התכונה הזאת של אהבה, השפעה, חיבור שזה בעל מנת להשפיע.

לכן הכלים שמתגלים מתגלים בצורה הפוכה "כיתרון אור מתוך חושך", שכדי להגיע להבנה, להרגשה, לגילוי הבורא אנחנו צריכים לגלות קודם כל דברים ההפוכים. לכן כל הכלים של המצרים מה שנקרא, כל הכלים של פרעה הם כולם הפוכים. פרעה זה כמו הבורא רק בצורה הפוכה, אבל יש לו הכול כמו לבורא, זה ממש אותו דבר רק הפוך, על מנת לקבל, והבורא זה אותו דבר, על מנת להשפיע, ככה זה כלפינו. לכן, דרך אגב, כשיעקב יורד למצרים הוא מברך את פרעה. זאת אומרת פרעה זה כוח הרע שמתפקד ככוח הרע, כדי על פניו, כנגדו לגלות את הבורא ככוח הטוב.

תלמיד: יש עניין של כמות אור?

לא, כמות אין ברוחניות בכלל, ברוחניות זה רק איכות. אבל איכות אנחנו מודדים כאילו בכמות, דרגות א' ב' ג' ד', כל מיני דרגות, כל מיני מידות. אבל כל מידה ומידה, אמנם אנחנו אומרים אותה לפי אחת, שתיים, שלוש, א' ב' ג', אבל העניין כשהוא מתגלה, הוא עניין איכותי לא כמותי.

שאלה: רב"ש כותב, "כיון שכל מה שהיו מתגברים בעבודה, היה הכל נשקע בארץ,". למה צריך את העבודה שתהיה מסודרת כך שכל פעם כשאתה עובד הכול כאילו נעלם ואתה צריך להתחיל מאפס, אין אוריינטציה להתקדמות?

אתה לא צריך להתחיל מאפס, אתה צריך להתחיל ממצב עוד יותר גרוע ממה שהיה לך קודם. זה מפני שבכלים אתה יורד מינוס אחד עולה פלוס אחד, יורד מינוס שתיים עולה פלוס שתיים, אתה מעביר את הכלים האלה מלמטה למעלה, מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע. לכן כל פעם זו עבודה יותר קשה אבל אתה יותר מנוסה, אתה יותר מחובר עם הקבוצה, אתה יותר לומד וכן הלאה. לפי זה נותנים לך הכבדת הלב.

תלמיד: אפילו אם הייתה הרגשה של נניח מינוס שתיים ואז מינוס שלוש שלב אחרי זה, זו הייתה הרגשה שלפחות יש התקדמות. אבל לפי מה שאנחנו קוראים זה הכול תמיד אפס.

לא, לכן זה מינוס יותר, שאין לך התקדמות. אפילו כשאתה נמצא במצב שאתה ממש לפני גמר התיקון, המצב הזה הוא הגרוע ביותר שיכול להיות, הגרוע ביותר, אלו מלחמות המשיח, הייסורים הגדולים ביותר. ואז אתה עולה לדרגה של גמר התיקון, התיקון השלם, ככה זה.

לכן רק להתרגל, רק להיות קשור לקבוצה, להפצה לכל הדברים, זאת אומרת "כשור לעול וכחמור למשא". צריכים להתרגל לזה שאנחנו פשוט חייבים ללכת. אתה לא רואה את המטרה? תתקדם ללא מטרה. יש לך קבוצה תקבע את המטרות שלך איפה שאתה רואה. "לא, אני רוצה לראות מטרה, רחוק" איפה רחוק? אתה כאן עכשיו נמצא בדרך אז תבצע מה ש[לפניך], תסתפק במועט.

הדרך היא בנויה מלסדר אותנו, מלתקן אותנו, כל הזמן לשפר אותנו. ואנחנו לא יכולים להישאר כמו שהיינו, כל פעם אנחנו צריכים להשתנות, זה נקרא שאנחנו מתקדמים בדרך. לכן, לא לדרוש "אני כמו שהייתי, ואני רוצה להבין עכשיו דבר חדש", אם אתה תשתנה, אתה תראה דבר חדש, ככה זה עובד. זה לוקח המון זמן עד שאדם מתחיל לעכל את זה, הוא שומע אבל לא שומע.

שאלה: מה זה אברהם או מי זה אברהם בעבודה הפנימית של האדם?

זה לא כל כך שייך למה שאנחנו עכשיו מדברים כי אברהם זה כוח. קודם כל כשמדובר על חכמת הקבלה מדובר על כוחות, כוחות. גם בעולם שלנו מה שאנחנו רואים, בני אדם, נגיד אני עכשיו רואה אתכם על המסך, עכשיו חבר על המסך כאן, אז אני לא רואה את החבר, אני רואה כוח. גם עכשיו על המסך, אנחנו יודעים שעל המסך זה כוחות, רק אני מקבל אותם כאיזו דמות.

אבל כשמדובר בחכמת הקבלה אין דמות, אין בני אדם, אין העולם הזה, אין שום דבר שאנחנו מגלים בחושים שלנו הגשמיים. אלא מדובר רק על תכונות, הבחנות. ולכן אברהם, יצחק, יעקב, כל הדמויות האלה, הגיבורים האלה בתורה, זה הכול מה שהאור העליון, הבורא, מברר לנו חלקים מיוחדים מסך כול הנשמה הכללית כדי להראות לנו דוגמאות, כדי לקשור אותנו לתהליך, אבל זה לא בני אדם בעולם שלנו.

לכן אין בחכמת הקבלה עניין של לגשת לבתי קברות, להתפלל לבני אדם, למשהו, אין, רק כוח עליון שאתה צריך לדרוש ממנו תיקון או להודות לו על התיקון וזהו. מערכת מאוד פשוטה. קשה לממש אותה אבל ככה היא.

שאלה: מהי נפש קדושה, ואם לא הייתה להם מאז שאברהם אסף אותם לעם אחד?

סך כל הכלים יחד שהבורא ברא, כולל דומם, צומח, חי, מדבר, כולל הכול, כל הכלי, כל הרצון לקבל שהבורא ברא, נקרא "כלי של נשמה". למה זה נקרא "כלי של נשמה"? מפני שעד גמר התיקון אנחנו יכולים לתקן את הכלי הזה בחלקים קטנים, גדולים, לא חשוב, אבל יכולים לתקן אותם רק עד הגובה של הנשמה, האור של הנשמה, גובה הבינה. ואחר כך כבר מתקנים אותם בלקבל על מנת להשפיע בצורה השלמה ומגיעים לאור של יחידה.

לכן כל מה שאנחנו רואים גם בעולם הזה וגם בעולם הרוחני, זה הכול כלים שנמצאים באיזו הזדהות, השתוות הצורה עם הבורא, עם האור העליון. אבל האור העליון, הבורא, את זה אנחנו לא מגלים, הנבראים. אנחנו מגלים אותו רק לפי הכלים, עד כמה הכלים שלנו מותאמים לאותו האור העליון ולא אותו עצמו. אותו עצמו אי אפשר לגלות, אותו עצמו זה "הוא". אלא במידה שאני מתאים, דומה לו, זאת אומרת לפי הכוונה על מנת להשפיע, אז אני דומה לבורא לכן אני נקרא "הדומה, אדם".

בתיקון שלנו אנחנו עוברים כל מיני מצבים, ממצב שאנחנו מתחילים לקבל את הרצונות שלנו, גרם אחד, שניים, שלושה, ארבעה, וכך עד כמה שכל אחד ואחד לפי הנשמה שלו. נניח יש לי נשמה שהיא עשרה קילו רצון לקבל, אז אני מקבל אותו בחלקים חלקים עד כמה שאני מסוגל לתקן, כך שאני אשתמש ברצון לקבל לא לעצמי אלא לזולת, שזה נקרא "על מנת להשפיע", ובזה אני אהיה דומה לבורא. אז נותנים לי אפשרות לראות עד כמה אני נמצא ברצון לקבל האגואיסטי, ונותנים לי הזדמנות על ידי קבוצה, לימוד, הפצה, כל מיני הדברים האלה, לתקן, שתהיה לי כוונה על מנת להשפיע, וזה מה שאנחנו עושים.

במידה שאני מצליח כמו בכל עבודה ועבודה, אז נותנים לי עוד תוספת ועוד תוספת מהרצון לקבל שלי כדי שאני אהפוך אותו שיהיה בעל מנת להשפיע, וכך אני מגיע לגמר התיקון הפרטי שלי. כשכולם יגיעו לכאלו מצבים, לגמר התיקון הפרטי שלהם, יהיה גמר התיקון הכללי. זו כל העבודה שלנו.

אבל איך אנחנו עושים את זה? כל פעם מגלים לנו רצון לקבל שעוד לא תיקנו אותו, נניח מעשרה קילו של הרצון לקבל שלי מגלים לי גרם אחד, ותיקנתי. אחר כך מגלים לי שני גרמים, תיקנתי. שלושה גרם, תיקנתי, וכך כל פעם. אז כל פעם כשאני מרגיש את הרצון לקבל המקולקל החדש שמגלים לי מסך כל המחסן המקולקל שלי, אני מרגיש ירידה. כשאני מתקן אותו על מנת להשפיע ומצרף אותו בלהדמות לבורא, זה נקרא אצלי "עליה". וכך אני מירידה לעליה מירידה לעליה, קודם ירידה אחר כך עליה.

לכן אנחנו צריכים להחזיק את עצמנו ולחזק את עצמנו ולחזק את החברים, שכל פעם כשנמצאים בירידה כמה שיותר מהר נגיע לעליה. כי בירידה שנותנים לנו, נותנים לנו את הירידה בלחשב שהבורא ברא את כל האמצעים לתיקון, ותיקן אותנו בקבוצה, הוא אסף אותנו בארגון גדול, שבארגון הזה אנחנו יכולים כל הזמן להחזיק את עצמנו, לחזק את עצמנו.

תתארו לעצמכם שעכשיו במקום כל החברים שלנו שבכל העולם הייתי מרגיש רק חלק קטן מהם, נניח את אירופה, שיושבים שם עשרה אנשים. אם הייתי רואה רק אותם, הייתי נחלש, כי זה רק כמה מכל העולם הכול כך גדול. אבל הבורא סידר לנו גם כמות וגם איכות, הוא סידר לנו את כל התנאים האלה. בהתאם לכמה שמסדר לנו קבוצה גדולה, הוא גם מסדר לנו ירידה גדולה. "שיעזרו לך", הוא כאילו אומר. "אני מוריד אותך היום לדרגת מינוס כזאת, למה? כי יש לך חברים שיעזרו לך. מה קרה? תצעק אליהם, תסביר להם שהם צריכים לעזור כל אחד לשני, גם לך, ויעזרו".

אז הוא בהתאם לגודל שלנו, לעוצמה שלנו, כמה שאנחנו לומדים, כמה שאנחנו כבר מסוגלים, הוא נותן לכל אחד ואחד ירידה, ואנחנו צריכים להיות מוכנים לקבל את מה שהוא עושה לנו ולעבוד עם זה.

שאלה: לא ברור המכניזם עצמו של היציאה ממצרים. אם הישראלים רוצים להתקרב לבורא, למה הם רוצים להתחזק, לקבל שפע מהבורא, למה הם מרגישים שם מרור בעבודה? זה נשמע כאילו הם מפונקים, כאילו הם רוצים מותרות.

אתה חושב שיש לך כוחות לעלות לבד מהירידה שהבורא נותן לך? לא. אז איך לעלות אם לא על ידי זה שאני מתחבר לכל החברים שלי ואנחנו יחד צועקים לבורא מהמניין שלנו, מהעשירייה שלנו, כולנו, שכולנו נקראים "עשירייה", מהכלי הזה שאנחנו צועקים אליו? איך אפשר עוד לעלות?

תלמיד: זה מה שאני שואל. אם הם ביחד, למה הם לא מרגישים מתיקות בעבודה בחושך?

כי בחושך אתה לא מרגיש שאתה נמצא יחד. כי החושך מפריד ביניכם. אתה נופל לרצון לקבל שלך, אתה מתנתק מכולם. איך יכול להיות שאתה נמצא בחושך ואתה נמצא בקשר עם כולם?

תלמיד: בכל זאת, חושך זה מצב שנתן הבורא. למה לא להתבטל ופשוט להמשיך בחושך?

כי גם את זה שהחושך בא מהבורא אתה לא מרגיש, כי אחרת זה לא חושך. "חושך" זה נקרא שאתה מנותק מהקבוצה, מנותק מהבורא, שאתה מנותק מכולם, חוץ מהאגו שלך, הרצון לקבל שלך שאתה נמצא בו ונמצא בטענה שרע לך. זה נקרא ה"חושך".

אתה עוד תרגיש את זה, ואני מאחל לך מכל הלב שתרגיש מה זה חושך, בצורה חזקה וטובה. למה לא? אני לא מאחל לך רע, להרגיש חושך זה דבר הכרחי. אתה רואה, כל המאמר מדבר על זה. איך נקרא המאמר? "מהו הצורך לשאילת כלי מהמצרים". מה זה כלי של המצרים? כלי שאין בו שום חיבור, שאין בו הרגשת הבורא. שיש שם הרגשת השליטה שלי בלבד ואני מנותק מכל הרוחניות. זה נקרא "כלי של המצרים", של הרצון לקבל. אתה עוד תתקדם ותסכים.

שאלה: לגבי השאלה "במה אדע כי ארשנה"? איך זה מבטיח את זה? איך אנחנו יודעים ש"גר יהיה זרעך" מבטיח את זה?

אתה לא יודע ולא תדע בשביל מה ולמה ואיך, אחרת זה לא חושך מצרים. אלא אברהם יודע כי הוא שאל, אבל אברהם לא נמצא במצרים. הבורא מסביר לאברהם ש"גר יהיה זרעך בארץ לא לכם, ויעבדו ויענו אותם ארבע מאות שנה, ויצאו ברכוש גדול" וכולי וכולי. את זה הבורא מסביר לאברהם כשאברהם נמצא עוד בבבל, עוד לפני שיורד למצרים, לפני שהצאצאים שלו, הקבוצה שלו יורדים למצרים, ולכן לו אפשר להסביר. אבל אם היה במצרים, לא היה מבין, היה נעלם ממנו הכול.

תלמיד: אנחנו לא יכולים לראות למשל את המצב הקיים ולהגיד, זו הבטחה שאנחנו באמת נשתנה?

אתם יכולים לראות בתנאי שאתם מחוברים ומחזיקים זה את זה. אז אחד יורד, אבל השני עולה, וכך כל אחד. אם אתם לא מחוברים, אתם תהיו במצב כמו שאתם ואין לכם שום סיכוי לצאת. על זה אנחנו מדברים.

שאלה: מה ההבדל בין בעיתה לאחשינה?

ההבדל בין בעיתו ואחישנה הוא ש"בעיתו" זה נקרא בזמן. שלכל התהליך שלנו יש זמן, ואנחנו נתקרב לפי הזמן הזה, רוצים או לא רוצים, אבל זה יהיה על ידי המכות, כי הבורא יחייב אותנו על ידי ווירוסים, על ידי כל מיני דברים כאלה להתקדם, ולהתקדם, ולהתקדם. או אחישנה, שאנחנו הולכים יותר קדימה, יותר מהר ממה שמגיעות אלינו כל מיני בעיות, צרות.

זאת אומרת, כל הזמן אחרינו יש איזו מכה, מקל, מישהו, מלאך שרוצה לתת לנו מכות, מכות, מכות. אבל אנחנו משתדלים לברוח לפני זה לאותה מטרה שהוא רוצה לכוון אותנו אליה, יותר מהר, יותר מהר, יותר מהר. זה נקרא שאנחנו משתדלים ללכת ב"אחישנה", שזה מקדים את בעיתו.

תלמיד: אמרת ש"חושך" זה נקרא שאתה מנותק מהכול, חוץ מהאגו שלך, ושאנחנו נרגיש את זה עוד בצורה חזקה וטובה שזה דבר הכרחי וחשוב. ואני רוצה לשאול על זה, שאנחנו תמיד מדברים מצד המקבל. זאת אומרת, אנחנו תמיד מדברים על איך שזה מורגש אצלי. אבל יש פה איזה מצב שקצת קשה להבין, כי אצלי לא מורגש חושך, זה שאני נמצא במצב הכי גרוע של החושך, אז האם פה מתואר משהו שהוא אמת אבסולוטית וזה לא מה שמורגש אצלי?

אתה צריך קודם כל להתקשר לקבוצה, להיות קשור לקבוצה. ממש להיטמע שם ואחר כך לדבר על המצב שלך. כל היתר זה מצב בהמי שעליו אנחנו לא מדברים.

שאלה: האם אפשר לראות בווירוס סוג של חושך שמביא אותנו לכלי שלם?

לא. אי אפשר, ולא ניתן, ואני לא אסביר לכם שום קשר בין הווירוס לבין מה שאנחנו נמצאים. זה יתגלה.

שאלה: המחסן הזה, איפה שאדם כל הזמן מוצא חלקים של הרצון לתקן, לקבל, וצריך לתקן אותם, המחסן הזה אף פעם לא נגמר? תמיד עד גמר התיקון יהיו כל פעם חלקים לתקן?

כן. את הכול מוציאים מאותו מחסן, זה נקרא "שורש נשמה", מבחינת הכלי, ואתה צריך לתקן אותו על ידי האור העליון שמאיר על הכלי המקולקל הזה ומתקן אותו. כשאתה גומר לתקן את הכלי שלך, נקרא שגמרת ואתה הגעת לגמר התיקון שלך.

שאלה: בנוגע לחושך, אני מבין שהוא מגדיל את החיסרון אבל לא הבנתי למה הוא מגדיל את העביות של הרצון לקבל?

החושך לא מגדיל את העביות, העביות גם כך נמצאת. חושך זה רק [מצב שבו] הבורא נעלם מתפיסת המציאות שלך, כשאתה רואה רק את הרצון לקבל שלך, זה נקרא שאתה נמצא "בחושך".

שאלה: כל מצב רוחני מורגש כמושלם, יחד עם זה התענוג קיים רק בצורתו הגשמית, אז איך אפשר לשלב בין שתי התפיסות האלה?

כשאתה מכוון את הרצון לקבל שלך לזולת כדי לתת לו תענוג ולא לעצמך, בזה אתה מתקן את הרצון לקבל שלך, ואז כל התיקונים, כל המילויים עוברים דרכך אליו וכך אתה משיג את הכול אבל באור ההשפעה. זה כמו עליון, עלי עליון ותחתון ואתה נמצא באמצע, בין העליון שלך שזה הבורא לבין התחתון שלך שזה החבר או כל האנושות. ורק בצורה כזאת אתה יכול להתמלא, ואתה לא מתמלא, אתה מתקן את התחתון ועל ידי זה אתה מתמלא.

כך מתקנים את כולם ועל ידי זה רוכשים כלי של כל העולם, כי אתה הולך למלא אותו, אז אתה לוקח את כל החסרונות האלה, מעלה אותם לבורא, מקבל מהבורא את כל המילוי וממלא את החסרונות האלו. ואז ממטה למעלה אתה מעלה את המ"ן וזה הופך להיות הכלי שלך, וממעלה למטה אתה מקבל אור גדול, את המ"ד כדי לתקן את הכלי הזה ולמלא אותו, ובזה אתה נמצא דבוק בבורא, אתה כמו הבורא. ובזה אתה נקרא "ישראל", ישר א-ל.

קריין: אנחנו בעמוד 113. בספר "פסח". בטור א' באמצע. שורה "ובהאמור". עמוד 113. טור א'. שורה "ובאהמור".

"ובהאמור נבאר את הענין של "גלות מצרים", ואת ענין "השאלת כלים אצל המצרים". הנה אנו רואים, בזמן שמשה ואהרן באו לבני ישראל, כמו שכתוב (שמות ד' כ"ט) "וילך משה ואהרן ויאספו את כל זקני בני ישראל, וידבר אהרן את כל הדברים, אשר דבר ה', אל משה ויעש האתות לעיני העם, ויאמין העם וישמעו"." אנחנו צריכים לתאר לעצמנו שכל אחד ואחד מאיתנו מחולק לשני חלקים, יש בו חלק שנקרא "מצרים" ויש בו חלק שנקרא "ישראל". והוא צריך להעביר את כל הרצונות שלו שנמצאים במצרים לחלק השני שבו שנקרא "ישראל", כאילו ממחסן למחסן. אבל המחסן שנקרא "מצרים" מלא, יש שם מלא רצונות עם תענוגים, עם כל הדברים האלה, אבל המחסן שנקרא "ישראל" ריק והעבודה שלנו היא להעביר מכאן לשם.

"מכאן אנו רואים, שתיכף, שבאו משה ואהרן לבני ישראל, קיבלו עליהם את כל הדברים אשר דבר ה' אל משה באמונה למעלה מהדעת. וכל, מה שהמצרים היו נותנים להם להבין עם כל השאלות וקשיות על אמונת ישראל, לא עלה בשם, כי הם הלכו למעלה מהדעת. ומשום זה, זה שהיו בגלות כל הזמן, לא היה יכול עכשיו לפעול בהם כלום.

היינו לאחר שבאו משה ואהרן לבני ישראל, שהקב"ה רוצה להוציא אותם מהגלות, תיכף קיבלו עליהם שלא לשמוע מכאן ולהבא את טענותיהם של המצרים, שבאו בשם פרעה מלך מצרים, שיותר כדאי להם שישארו תחת שליטתם, ורצו לתת להם להבין את אמיתיות הדרך של המצרים, ואל להם לשמוע במה שמשה ואהרן אומרים להם. שאנו רואים, שאתם צועקים לאמר "נלכה נזבחה לאלקינו". שזה נתן לכם להבין, שאתם צריכים לעזוב את מצרים וללכת אחריהם. ומה שהם אומרים לכם, מובן לנו, שאתם רוצים לשמוע את כל דבריהם בעיניים עצומות. היתכן לעשות כדבר הזה, בו בזמן שאנחנו מדברים אליכם דברים של טעם. ואין לכם שום דבר להשיב לנו, ומכל מקום אתם מתעקשים, שאתם מוכנים ללכת עד הסוף, כדברי משה ואהרן.

מזה אנו רואים, שלאחר ביאת משה ואהרן עם בשורת הגאולה, שהם יוצאים עכשיו מהשעבוד, שלא היו יכולים לעבוד עבודת הקודש, שמחו עכשיו עם הבשורה הזו, ולא צריכים לשום הפלגות של טעמי תורה וטעמי מצות. אלא הם היו שמחים בזה לבד, היינו ממה שיכולים עכשיו לקיים בבחינת מעשה לבד, מזה היה להם סיפוק גמור, והיו ששים ושמחים לעשות רצון קונם, כמו שכתוב "הם צועקים לאמר, נלכה נזבחה לאלוקינו" (שמות ה', ח').

נמצא עכשיו, כשהם יוצאים מגלות מצרים עם כלים, שלא צריכים כלום, אלא כמו שכתוב "ויאמן העם וישמעו", ואין להם שום צורך לירושת הארץ, שהקב"ה הבטיח לאברהם, כמו שכתוב "כי ידוע תדע, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול", כנ"ל שענין הגלות היה בטיחות, שיהיה להם צורך לקבל את הטוב והעונג, שהיא בחינת ירושת הארץ, שהקב"ה אמר לתת לזרעיו, ועדיין אין להם כלים לזה, אלא שהם מסתפקים במיעוט."

כאן יש איזו נקודה מאוד חשובה, איך יוצא מעם ישראל גם חלק כזה שלא מעוניין בכוונה על מנת להשפיע אלא רק לבצע פעולות במעשה.

נקרא שוב את הקטע, כי זה מאוד חשוב, זו חלוקת עם ישראל לשניים, מחלק אחד יוצא אחר כך ערב רב ומהחצי השני יהיו בני תורה.

"ובהאמור נבאר את הענין של "גלות מצרים", ואת ענין "השאלת כלים אצל המצרים". הנה אנו רואים, בזמן שמשה ואהרן באו לבני ישראל, כמו שכתוב (שמות ד' כ"ט) "וילך משה ואהרן ויאספו את כל זקני בני ישראל, וידבר אהרן את כל הדברים, אשר דבר ה', אל משה ויעש האתות לעיני העם, ויאמין העם וישמעו".

מכאן אנו רואים, שתיכף, שבאו משה ואהרן לבני ישראל, קיבלו עליהם את כל הדברים אשר דבר ה' אל משה באמונה למעלה מהדעת. וכל, מה שהמצרים היו נותנים להם להבין עם כל השאלות וקשיות על אמונת ישראל, לא עלה בשם, כי הם הלכו למעלה מהדעת. ומשום זה, זה שהיו בגלות כל הזמן, לא היה יכול עכשיו לפעול בהם כלום.

היינו לאחר שבאו משה ואהרן לבני ישראל, שהקב"ה רוצה להוציא אותם מהגלות, תיכף קיבלו עליהם שלא לשמוע מכאן ולהבא את טענותיהם של המצרים, שבאו בשם פרעה מלך מצרים, שיותר כדאי להם שישארו תחת שליטתם, ורצו לתת להם להבין את אמיתיות הדרך של המצרים, ואל להם לשמוע במה שמשה ואהרן אומרים להם. שאנו רואים, שאתם צועקים לאמר "נלכה נזבחה לאלקינו". שזה נתן לכם להבין, שאתם צריכים לעזוב את מצרים וללכת אחריהם. ומה שהם אומרים לכם, מובן לנו, שאתם רוצים לשמוע את כל דבריהם בעיניים עצומות. היתכן לעשות כדבר הזה, בו בזמן שאנחנו מדברים אליכם דברים של טעם. ואין לכם שום דבר להשיב לנו, ומכל מקום אתם מתעקשים, שאתם מוכנים ללכת עד הסוף, כדברי משה ואהרן.

מזה אנו רואים, שלאחר ביאת משה ואהרן עם בשורת הגאולה, שהם יוצאים עכשיו מהשעבוד, שלא היו יכולים לעבוד עבודת הקודש, שמחו עכשיו עם הבשורה הזו, ולא צריכים לשום הפלגות של טעמי תורה וטעמי מצות. אלא הם היו שמחים בזה לבד, היינו ממה שיכולים עכשיו לקיים בבחינת מעשה לבד, מזה היה להם סיפוק גמור, והיו ששים ושמחים לעשות רצון קונם, כמו שכתוב "הם צועקים לאמר, נלכה נזבחה לאלוקינו" (שמות ה', ח').

נמצא עכשיו, כשהם יוצאים מגלות מצרים עם כלים, שלא צריכים כלום, אלא כמו שכתוב "ויאמן העם וישמעו", ואין להם שום צורך לירושת הארץ, שהקב"ה הבטיח לאברהם, כמו שכתוב "כי ידוע תדע, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול", כנ"ל שענין הגלות היה בטיחות, שיהיה להם צורך לקבל את הטוב והעונג, שהיא בחינת ירושת הארץ, שהקב"ה אמר לתת לזרעיו, ועדיין אין להם כלים לזה, אלא שהם מסתפקים במיעוט."

שאלה: עולה פה שאלה איך פתאום מספיק להם רק המעשים? הם מחליפים מלעבוד את פרעה ללעבוד את ה'?

מספיק להם המעשה.

שאלה: מה זאת אומרת שהם מסתפקים במיעוט? איך הם יכולים לרצות לצאת ממצרים ולא לרצות להשתחרר מהמקום שבו הם נמצאים?

יש כמה פירושים, או שלא דורשים שום דבר אלא רק לקיים, ויכול להיות שהם מסתפקים במיעוט ולא צריכים שום דבר לעצמם אבל מוכנים להכול ועוד כאלה.

שאלה: כתוב שהם רצו רק לממש את רצון קונם ולא שום דבר לעצמם. השאלה היא מה ההבדל בינם לבין מרדכי שיושב בשערי המלך, או שבמצב של קטנות האדם לא רוצה שום דבר לעצמו?

אבל הוא לא מסוגל לעשות שום דבר. אין לו כלים. וכאן הם נמצאים במצרים והם כן רוצים כלים. זה נקרא "צורך לירידה למצרים". זה מה שהבורא הבטיח לאברהם.

"ומשום זה "ויאמר ה' אל משה, דבר נא באוזני העם, וישאלו איש מאת רעהו, ואשה מאת רעותה, כלי כסף וכלי זהב". ולפי מה שפירש אאמו"ר זצ"ל, צריכים לפרש, שהכוונה היא, שיקחו את הכלי כסף וכלי זהב, מה שיש להמצרים. זאת אומרת, שיקחו את הרצונות והכסופים, שיש להם, היינו כל הקושיות, שהיו להם על דרך של עם ישראל.

ותמיד המצרים היו דורשים מכם, שבכל דבר שאתם עושים, צריך להיות עם דעת והבנה, ומה שאתם עוסקים בהתגברות, בכדי לצאת מאהבה עצמית, אלא לעשות הכל בעמ"נ להשפיע, זוהי דרך לא נכונה, כי הבורא הוא טוב ומטיב, וכשברא העולם, בטח שהוא להטיב לנבראיו, היינו שאנו הנבראים נהנו מהטוב ועונג. ואתם עוזבים את הדרך הנכונה ולוקחים לעצמכם דרך אשר היא ממש נגד מטרת הבריאה. ואתם אומרים לנו, שזו היא דרך אמת, שלא צריכים שום דבר בשביל אהבה עצמית, אלא לעשות הכל בעל מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו."

רב"ש רוצה להסביר לנו מה זו באמת יציאת מצרים, כי אם אתה לא עושה את זה בכוונה על מנת להשפיע האמיתית והנכונה שהיא למעלה מטבע האדם, ואתה [לא] משקיע את עצמך דרך הקבוצה ברעיון המופשט, אז אתה נשאר במצרים. אתה נשאר במצרים ולא יהיה לך שום סיכוי לצאת ממנה, להיכנס לרוחניות, להרגיש ולגלות מה זה נקרא בכלל העולם הרוחני, המציאות האמיתית. זה מה שהוא רוצה להסביר לנו כאן. ועד כמה כל העולם וכל הדתות והאמונות ולא חשוב מה, חוץ מאותם יחידי סגולה, נמצאים במצרים, זאת אומרת בשליטת האגו שלהם.

ההבדל רק הוא בזה שישנם כאלה המגלים שהם נמצאים בתוך האגו שלהם ואז יש להם אולי סיכוי לצאת ממנו. ויש כאלה שמסכימים או אפילו לא יודעים ולא מודעים לכך שהם נמצאים בתוך האגו שלהם, אלה בכלל לא נמצאים במצרים, הם ככה חיים ונקראים "אומות העולם". זאת אומרת, "מצרים" היא מקום, לא גיאוגרפי ולא פיזי, ברור, אלא מצב שאדם נמצא שם ואיכשהו מברר עם עצמו איפה הוא נמצא. אז ישנם כאלה שמזה מתחזקים במעשה ואז הם נגד חכמת הקבלה, כי חכמת הקבלה דוחפת את האדם לצאת ממצרים והם אומרים, "לא, אנחנו נישאר ונהיה ממש קשורים לפרעה" והם נשארים. אחר כך פרעה משחרר אותם ושולח אותם לרוץ אחרי בני ישראל שיוצאים ממצרים כדי להחזיר אותם בחזרה. מה שנקרא "יראי ה' עובדי פרעה". "יראי ה'" מתוך זה שהם מוכנים לעשות את כל הפעולות אבל עובדי פרעה, שעושים את זה ברצון לקבל.

קריין: 114. טור א'. שורה "ותמיד".

"ותמיד, כשעם ישראל היו שומעים את הלשון הרע של המצרים, שדברו סרה על דרך של השפעה, היו בורחים מהם, היינו שהיו בורחים מהמחשבות האלו, בזמן שהיו באים לבלבל את המחשבות של בני ישראל, ולהשפיע דעותיהם ללבות בני ישראל.

ומשום זה שהקב"ה היה יודע, שהם לא ירצו לשמוע את השאלות והקושיות של המצרים, שהיו שואלים את הקושיות מי ומה, אבל אין להם כלים, לתת להם את הרכוש הגדול, כי אין אור בלי כלי, היינו שלא יכולים לתת לאדם דבר, שאין לו רצון לזה, לכן אם ישאל את בני ישראל, מה אתם רוצים, שאני אתן לכם, בטח הם יגידו, אין אנו רוצים ממך שום דבר, אלא להיפך, אנחנו, כל שאיפתנו היא לתת לך, ולא שאתה תיתן לנו. אם כן איך הם יכולים לקבל את הטוב והעונג, הנקרא רכוש גדול, שזה נקרא, שהוא רוצה לתת להם בחינת נפש, רוח נשמה, חיה, יחידה. הלא אין להם צורך בזה.

לכן רצה הקב"ה, שהם יקחו את הכלים של המצרים, היינו השאלות והקושיות וכל רצונותיהם, שזה כלים של המצרים. אבל לא שבאמת הם יקחו את הכלים האלו, אלא שזה יהיה רק בתור שאלה. זאת אומרת, שהם יקחו הכלים של המצרים רק בכדי שיהיה להם צורך למלאות את החסרונות האלו, אבל לא שבאמת ישארו הכלים אצלם, כי הכלים, היינו המחשבות והרצונות האלו, לא שייכים לעם ישראל, אלא זהו רק שאלה לפי שעה.

ואח"כ להחזיר להם. שהמשמעות היא, שאח"כ, היינו לאחר שקבלו המילוי, מה ששייך להשאלות האלו, שדוקא על ידם יש יכולת להשפיע להם המילוי. וזה דומה, כאילו הם קיבלו האורות השייכים לכלים שלהם, שנקרא "כלי קבלה בעמ"נ לקבל". אבל תיכף זרקו את הכלים שלהם, אלא שהשתמשו עם האורות, השייכות להכלים שלהם, אבל קיבלו הכל בעמ"נ להשפיע נחת רוח ליוצרו.

וזהו דומה כמו שפירש אאמו"ר בענין המן ומרדכי. הוא שאל, אנו רואים, בשעה שאחשורוש רצה לעשות איזה יקר למרדכי, כמו שכתוב (מגילת אסתר ו', ג') "ויאמר המלך מה נעשה יקר וגדולה למרדכי על זה. ויאמר לו המלך, מה לעשות באיש, אשר המלך חפץ ביקרו. ויאמר המן אל המלך, יביאו לבוש מלכות".

ולפי זה שאל, איך יכול להיות דבר כזה, אם המלך רוצה לעשות "יקר" למרדכי, אז הוא שואל את המן, "מה לעשות באיש, אשר המלך חפץ ביקרו". ותירץ, שכאן הוא רמז לסדר השפעת השפע לתחתונים. כי בטח הקב"ה רוצה לתת יקר וגדולה לצדיק, וזה ענין מרדכי הצדיק. אבל אם הוא ישאל את הצדיק, מה אתה רוצה, שאני אתן לך, הצדיק יגיד, שהוא לא רוצה לקבל שום דבר, אלא להיפך, הוא רוצה רק להשפיע להמלך.

לכן היה צריך לשאול את בחינת המן שבו, מה שהוא מבין שכדאי לקבל. ואח"כ אמר, "ועשה כן למרדכי היהודי", היינו שיקבל את היקר וגדולה לא בכלים של המן, שנקרא "מקבל בעמ"נ לקבל", אלא ב"מקבל בעמ"נ להשפיע".

ובאותו אופן יש להסביר כאן, בענין שאילת כלים אצל המצרים, שה' אמר למשה, שיבקש מישראל, שישאלו כלים אצל המצרים. ושאלנו, מדוע היה ה' צריך לבקש מישראל דבר זה. ומדוע לא ירצו עם ישראל ללוות הכלים האלו. והתשובה היא, היות שעם ישראל, בזמן שמשה ואהרן באו בשליחות ה', שיוציאו אותם מהגלות, כתוב "ויאמן העם וישמעו", היינו באמונה למעלה מהדעת, ולא צריכים לשום דבר, ואין להם שום צורך למדרגות גבוהות, אלא מספיק להם בזה שיוכלו לעסוק בתורה ומצות בלי שום הפרעה מצד המצרים.

וזה דומה למה שאמרנו לעיל, שאמר, שאם המלך ישאל את מרדכי הצדיק, מה אתה רוצה, שאני רוצה לעשות לך איזה יקר וגדולה, אז בטח ישיב, שהוא לא רוצה שום דבר לקבל מהמלך, אלא להיפך, הוא רוצה לתת להמלך. ומשום זה המלך שאל את המן, מה לעשות באיש, אשר המלך חפץ ביקרו. והמן כן יודע מה לבקש. ומה המן אמר, "יביאו לבוש מלכות, אשר לבש בו המלך, וסוס, אשר רכב עליו המלך, ואשר נתן כתר מלכות בראשו". ומשום זה היה המלך צריך לכלים דהמן, היינו מה שהמן מבין שצריכים לקבל מאת המלך.

ומשום זה היה ה' צריך לבקש ממשה, שיבקש טובה מישראל, שהם יקחו הכלים דמצרים בהשאלה, היינו לפי שעה, שיהיה להם רצון וחשק למלאות את כל החסרונות, מה שהמצרים דורשים למלאותם. והיה מוכרח לבקש, משום שלעם ישראל היו מסתפקים במה שיש להם, ותמיד היו בורחים ממחשבותיהם ומרצונותיהם. ועכשיו אומרים, לשמוע את שאלותיהם וקושיותיהם של המצרים.

והיות שהבטיח לאברהם, שאחרי כן יצאו ברכוש גדול, לכן היה לו צורך, שיקחו את הכלים של מצרים רק בהשאלה. ואח"כ לתת להם בחזרה, היינו, שאין להם שום עסק בהשאלות שלהם, ומה שלקחו, הוא רק לפי שעה, היינו בכדי שיוכלו לקבל האורות, הנקרא "ירושת הארץ", מה שהבטיח הקב"ה לאברהם.

ובהאמור יובן לנו מה ששאלנו, איך נתהפך הענין מקצה אל הקצה, כי הכתוב אומר "ויקוצו מפני בני ישראל", שהיו כקוצים, ואח"כ "ויתן ה' חן העם בעיני המצרים". אלא בזה שראו, שרוצים לשמוע את שאלותיהם, זה נתן "חן", שחשבו, שהולכים ללכת בדרכם. "ויתן ה' חן" בזה שאמר להם, לשאול מהם הכלים, כי זה רצו המצרים."

החצי השני של המאמר מאוד רציני ומאד עמוק כמו כל המאמרים, אבל כאן זה קצת יותר בולט.

תלמיד: יש לנו הודעה משמחת. יש לנו 850 חברים המחוברים כרגע לגלקסי, במאה ושבע עשרה עשיריות.

חברים אתם גדולים. זה לא פשוט. זה כוח גדול שרוצה מטרה אחת להיות עם כוח עליון אחד. אנחנו צריכים להודות להשגחה הזאת שמחברת אותנו. הבורא גדול. ועוד נצליח גם לשמח אותו.

(סוף השיעור)