שיעור ערב 29.05.2021 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

להשפיע נחת רוח לבורא - קטעים נבחרים מהמקורות

אנחנו ממשיכים אותו נושא, זה באמת הנושא הכי חשוב, כי רק על ידי המימוש שלו אנחנו פותחים לעצמנו את כל השערים הרוחניים.

קריין: קטע מספר 8.

"מוטל על האדם כל יום להתפלל, שה' יאיר עיניו, ויכיר את גדלות וחשיבות ה', בכדי שיהיה לו חומרי דלק לתת יגיעה על הכוונה דלהשפיע. ויש בזה להבחין ב' בחינות:

א. שיהיה לו רצון להשפיע נחת רוח ליוצרו, שזו יהיו כל שאיפותיו.

ב. שיעשה מעשים על הכוונה, שהמעשים יביאו לו רצון, שירצה לעשות מעשים בכדי שיהיה נחת רוח להבורא. כלומר שהוא צריך לעשות מעשים ויגיעות גדולות בכדי שישיג אור וכלי. אור נקרא, היינו שקבל מה' רצון שהוא משתוקק כל היום לעשות נחת רוח להבורא. וכלי נקרא, רצון, כלומר שיהיה לו רצון שירצה להשפיע לה'. וב' אלה הוא צריך לקבל מהבורא."

(הרב"ש. מאמר 18 "מהו, שהברכה אינה שורה בדבר שנמנה, בעבודה" 1989)

כך אנחנו צריכים לכוון את עצמנו. לעשות נחת רוח לבורא גם בכל מיני מעשים שיכולים להביא לנו מחשבות נכונות, ולהשתדל לכוון את עצמנו דרך הקבוצה, דרך העשירייה, דרך כל מיני מקרים בחיים שלנו, שרק זאת תהיה המטרה. שום דבר אחר לא יכול להיות יותר גדול, יותר חזק מזה שהבורא עומד ממש בפסגת החשיבות שלי ורק אליו אני משתוקק ומכוון את עצמי.

שאלה: לפי הקטע אור זה רצון וגם כלי זה רצון, אז מה ההבדל בין אור לכלי?

אני לא מבין את השאלה הזאת, "אור זה רצון וכלי זה רצון", לא מדברים כך, איפה ראית דבר כזה?

כלי זה רצון להשפיע לבורא, ואור זה רצון הבורא להשפיע לכלי, לאדם, שני הרצונות האלה. על זה כתוב "תעשה רצונך כרצונו, כדי שיעשה רצונו כרצונך". זאת אומרת אנחנו צריכים להשוות, להגיע להשתוות הצורה עם הבורא בהשפעה הדדית, ובזה אנחנו מתחילים לגלות זה את זה. אולי זו הייתה כוונת השאלה. ודאי שאין בעולם יותר מהרצון להשפיע של הבורא, מהרצון לקבל של הנברא, ובמידה של השתוות הצורה בין שני הרצונות האלו, הנברא מגלה את הבורא כרצון להשפיע וזה ממלא אותו.

שאלה: אפשר להסביר את השאלה?

כן.

תלמיד: כתוב פה "אור נקרא, היינו שקבל מה' רצון שהוא משתוקק כל היום לעשות נחת רוח להבורא."

זה האור שלו, רצון שהוא רוצה להשפיע לבורא.

תלמיד: אחרי זה הוא אומר "וכלי נקרא, רצון, כלומר שיהיה לו רצון שירצה להשפיע לה'.", אז בעצם השאלה היא מה ההבדל בין זה לבין זה?

זה מקבל מהבורא וזה מפתח בעצמו. שום דבר חוץ מרצון להשפיע לא קיים בבריאה, אלא תלוי מי מעורר את זה. אני מבין שיש כאן שאלה, ובאמת כתוב רצון מצד אחד, רצון מהצד השני, וכאילו זה רצון אחד. לא. זה שהבורא רוצה להשפיע לנברא, אנחנו מבקשים מהבורא שאנחנו כן רוצים לקבל ממך את האור, שהאור שנקבל הוא יהיה הרצון שלנו להשפיע לך.

שאלה: אנחנו יחד עם החברים מתכללים, מתחברים בעשירייה. מה זה אומר שאנחנו בונים בינינו מהחיבור את הרצון הזה להשפיע לבורא?

אם אתם רוצים להשפיע זה לזה, להעלות זה את זה, להעריך זה את זה, לגדל, לכבד זה את זה, לאט לאט מתוך זה אתם מתחילים להבין מה זה נקרא מידת ההשפעה. ואז יש לכם חיסרון לרכוש את תכונת ההשפעה הזאת, שתהיה לכם. אנחנו פונים לבורא שייתן לנו את זה, אני רוצה לקבל מהבורא בחינת השפעה, רצון להשפיע, שאיתו אני יכול לפנות לחברים ואליו בחזרה, ובכלל לכוון את כל הבריאה אליו. כך אנחנו משתדלים לבצע.

במידה שאני רוצה שבכל העולם ישלוט רק רצון להשפיע בין כל חלקי הבריאה, במידה הזאת אני יכול לפנות לבורא ולהשתדל לבקש ממנו, אפילו לדרוש ממנו שכך זה יהיה בכל הבריאה, ובזה אני מגיע לתיקון העולם.

שאלה: מה זה אומר לבקש? מה זה הכוח הזה שפועל בכל העולם, הכוח הזה להשפיע ואני מבקש ממנו?

קשר בין כל הבריות בצורה הנכונה, בדרגה הרוחנית שקיימת כך ברצון להשפיע הדדי בין כל הבריות, על הדרגה הזאת, על המצב הזה אני מבקש. אבל אני צריך לבקש את זה בצורה כזאת שבאמת חוץ מזה אני לא רוצה כלום, רק להיות בתכונת ההשפעה, רק לעורר את תכונת ההשפעה בין כולם.

תלמיד: מה זה אומר שהרצון שלנו להשפיע פוגש את הרצון שלו להשפיע לנו?

לבורא יש רצון להשפיע כללי לכולם, אבל הרצון להשפיע הכללי הזה לא יכול להתממש בלי שאנחנו נדרוש את הרצון הזה. לפי הרצון שלנו למטה, כך יורד ומתפשט כוח ההשפעה מלמעלה שנקרא האור העליון, וכך אנחנו מגיעים לתיקונים.

שאלה: מה זה אומר להשוות את הרצון שלי לרצון שלו? הרי האגו שלנו נשאר איתנו תמיד.

אנחנו מבקשים שיהיה לנו כוח על פני האגו שלנו להיות בתכונת ההשפעה. זה מה שאנחנו מבקשים.

שאלה: כשאנחנו אומרים לעשות נחת רוח לבורא, הרי הוא לא באמת זקוק למשהו כמשפיע.

הבורא זקוק לזה שאנחנו נבקש ממנו את תכונת ההשפעה והוא יוכל להשפיע. הוא סובל, "יותר משהעגל רוצה לינוק הפרה רוצה להניק".

תלמיד: אז למי אנחנו עושים את נחת הרוח, זו פעולה כאילו שנועדה בשבילנו?

בזה שמבקשים ממנו, שפונים אליו, אנחנו בזה עושים לו נחת רוח. זו בדיוק ההנאה שאנחנו יכולים להביא לו. למלאות את הבורא זה נקרא לבקש ממנו, לדרוש ממנו שיעשה לנו, שיתקן וכן הלאה. זה כל החיסרון שלו, הוא כולו שלם, חסר לו רק דבר אחד למלא את כל הנבראים.

קריין: קטע מספר 9.

"ידוע, שע"י השבירה נפלו נצוצין דקדושה לבי"ע. ושם בבי"ע אין הם יכולים להתתקן. לכן צריכין להעלותם לאצילות. ועל ידי זה שעושים מצות ומעשים טובים בכוונה עמ"נ להשפיע נחת רוח ליוצרו ולא לעצמו, מתעלים הנצוצין הללו לאצילות." מבי"ע. "ואז הם נכללים במסך דעליון, שבראש המדריגה, ששם נשאר המסך בנצחיותו. ואז יש זווג על המסך בהתכללות הנצוצין. ונמשך אור העליון בכל העולמות, כפי שיעור הנצוצין שהעלו."

(בעל הסולם. "שמעתי". פ"א. "ענין העלאת מ"ן")

בעולם האצילות ישנו מסך שעומד שם קבוע. במידה שאנחנו יכולים להעלות ניצוצין מעולמות בי"ע מתחת לפרסא לעולם האצילות, הניצוצין האלה נכללים במסך שבאצילות, ואז נעשה זיווג דהכאה על הניצוצין האלו, והאור מזיווג דהכאה יורד למטה מפרסא ומתקן, מקדש את הכלים האלה שהעלו את הניצוצין וכך הם מתקדשים, עולים ונכללים באצילות.

אנחנו גם נלמד את זה, אבל בעצם זאת הפעולה שאנחנו צריכים לעשות. ודאי שכאן לא כתוב שאנחנו צריכים להתחבר בינינו, ואיך אנחנו מעלים בדיוק את הרשימות לאצילות, אז על ידי מה שאנחנו לומדים ככה זה נעשה. אפילו עכשיו שאנחנו לא יודעים איפה הרשימות האלה, איך אנחנו בדיוק נעשה את העלאתן לאצילות, זה לא חשוב, זה בכל זאת נעשה כך. זאת אומרת, יודעים או לא יודעים זה קורה, ועל זה אנחנו מתקדמים.

שאלה: מה זה אומר שגם אם אנחנו לא יודעים, לא מכירים, הניצוץ בכל זאת עולה לאצילות, זה תהליך שמחוצה לנו?

אנחנו לא צריכים לדעת מה בדיוק אנחנו עושים. זה לא לפי הידע שלנו, אלא לפי קצת הרצון שאנחנו יכולים להפעיל, זה מה שקורה. אנחנו נמצאים במערכת, או כמו תינוקות שבוכים והעליון כבר מבין למה אנחנו בוכים, ונותן לנו, או שאנחנו גדלים קצת. אבל בכל זאת העיקר בשבילנו זה להעלות חסרונות, שאנחנו רוצים להיות קצת יותר קרובים לעליון, להשפעה, ואז זה קורה. העליון תמיד מבין מה החסרונות שלנו, מה לתת לנו, וכך אנחנו מתקדמים.

תלמיד: אבל הניצוצות האלה שהוא כותב עליהם, אלה החסרונות שלנו?

כן, אלה חסרונות שאנחנו מעלים מבי"ע לאצילות.

שאלה: המסך מוקם בעולם האצילות. אמרת שכדי לתקן את הניצוצות, המסך יורד למטה לעולמות בי"ע כדי לתקן.

לא, הניצוצין צריכים לעלות מבי"ע לאצילות, ככה זה עובד. אבל זה לא חשוב, רק שיהיה לנו ברור שיש קשר, שכשאנחנו מעלים חסרונות, הם עולים לאצילות ושם מיתקנים. את הטכנולוגיה הזאת, את כל המעשה הזה עוד נלמד הרבה פעמים בתע"ס.

שאלה: האם הגברת הרצון לרוחניות תלוי בפעולות הרוחניות שאנחנו מבצעים? ואיך אנחנו יכולים להעלות את החשיבות לפני הכנס?

רוחניות זה נקרא להשפיע לבורא כדי שיתקן אותנו, ויעלה אותנו לדרגת עולם האצילות, וקבלת רצון לרוחניות, תלויה בזה שאנחנו מעוררים את האורות עליונים שמאירים אלינו מבחינת האור המקיף שמקיף אותנו, מאיר עלינו מכל הצדדים, מנענע אותנו, ואז אנחנו מקבלים איזה רצון לעלות, רצון להתחדש, רצון להיות יותר למעלה מהאגו שלנו, להבין את מהות החיים, מטרת החיים. זו בעצם העבודה שאנחנו צריכים לעשות, ואת זה אפשר לבצע רק בעשירייה.

וגם הכנס שאנחנו עושים, גם בו העיקר יהיה איך אנחנו יותר מתחברים לעשיריות, ואיך העשיריות יכולות לעזור זו לזו על ידי קנאה, תאווה, כבוד, עזרה הדדית, וכל מיני דברים שאפשר לתאר לעצמנו. אנחנו צריכים להשתדל לגרום לכולם רצון להתקרב לבורא, ובעיקר מה שעוזר, זו הקנאה. כי אני מקנא באחרים, הם עושים את הדברים האלו ומצליחים, ואני לא כל כך. ואז נראה לי שאני מפגר בכל התהליך הזה, אבל דווקא ההרגשה הזאת הכי עוזרת להתקדמות. היא מחייבת את האדם לצעוק, להתפלל, לבכות לבורא שיעזור לו, שלא ישאיר אותו ככה בעולם הזה ללא שום תיקון. אמנם זו צורה אגואיסטית, אבל היא עוזרת.

שאלה: פניה לבורא גורמת לו נחת רוח?

כן.

תלמיד: מה הפניה שהכי גורמת לו נחת רוח מכל סוגי הפניות?

שאנחנו מבקשים ממנו לתת לנו את כוח האהבה בינינו, ומאיתנו אליו. כוח האהבה זה הכוח הגדול ביותר שיש במציאות, וזה מה שאנחנו מבקשים ממנו. שיהיה בינינו קשר כזה חזק, ומאיתנו אליו.

שאלה: למה אנחנו לא מצליחים להעלות חסרונות כעשירייה?

אין מה לעשות, אתם חייבים. כל עשירייה ועשירייה חייבת לראות את הפעולה הזאת של העלאת החיסרון, המ"ן לבורא, כפעולה החשובה ביותר.

תלמיד: אבל מה מונע מאיתנו להעלות את החיסרון שקיים בינינו באיזו צורה?

כנראה שזה לא מספיק, כנראה שאתם לא בדיוק מתאמצים.

תלמיד: לא מתאמצים במה, בגילוי החיסרון?

גם בגילוי החיסרון, בצורה שאתם לא יכולים לסבול את החיסרון, וחייבים לממש אותו. וגם באיזו פניה אתם צריכים להיות לבורא, ומה בדיוק אתם צריכים לקבל בחזרה מהבורא. כל הנושא הכללי הזה של עליית התפילה, עניית התפילה, ומימוש החיסרון, בשביל מה, למה? את זה כולכם צריכים לברר. זה דורש זמן, אבל צריכים להשתדל.

שאלה: המ"ן, החסרונות שעולים מלמטה הם על כל מיני חלקים של שבירה שמתגלים בינינו, וכשהם עולים למעלה הם גורמים לתוספת בכל העולמות. למה זה?

לא, כל הכלים שלנו ירדו מאין סוף עד העולם הזה, וכשאנחנו מעלים מ"ן, אנחנו מעלים אותו ממש עד אין סוף. ולכן כל החסרונות שלנו נכללים בכל הכלים שירדו, ואחר כך בעניית התשובה מאין סוף, ותמיד התשובה מגיעה מאין סוף, אנחנו מזמינים בזה אור בכל העולמות. שם נשארים הכלים שלנו, וגם החסרונות שלנו.

תלמיד: אז זה לא קשור ספציפית לדבר שקרה, שהתגלה בעשירייה, אלא קשור למערכת כולה?

וגם למה שקרה בעשירייה, כי אתם מעלים מ"ן על חיסרון מסוים.

שאלה: מה זה אומר זיווג דהכאה? למה אנחנו צריכים להגיע בעבודה בינינו?

זיווג זה נקרא חיבור, והכאה זה נקרא דחייה. אלו כאילו שני דברים שסותרים זה את זה, אבל זה לא בדיוק כך. כי אנחנו דוחים את השימוש ברצון לקבל על מנת לקבל, ורוצים להתקשר בינינו ברצון להשפיע הדדי, וזה גורם לחיבור בינינו. במידה שאנחנו יכולים כך לעשות ולבקש, לבקש על זה כוחות, אנחנו מקבלים אותם, והכוחות האלה ממלאים אותנו, ובזה כבר יש לנו גילוי הבורא.

שאלה: יש לי בעשירייה שנים עשר חברים, שנים עשר חסרונות, איך אני מאחד אותם לחיסרון אחד?

כי יש לכם מטרה אחת, אתם מכוונים אליה, ואתם צריכים לחבר את כולכם לאותה מטרה. במטרה הזאת אתם נכללים זה בזה, מתחברים זה לזה וכך אתם מצליחים. זה לא חשוב, יכולים להיות גם מיליוני אנשים, אבל אם יש להם מטרה אחת, הם יכולים להיות "כאיש אחד בלב אחד". וכך יהיה.

שאלה: זאת אומרת, המטרה מחברת אותנו ביחד ולא שום דבר אחר?

ודאי.

תלמיד: לא היחס טוב אחד לשני, לא הקשרים בינינו, לא הפעולות אחד לשני, רק המטרה מחייבת אותנו לעשות פעולות בינינו.

רק היא מחברת אותכם, כן.

קריין: קטע מספר 10.

"אם כוונתם היא לעשות נחת להבורא, הרי זה גורם, שאם הם רוצים להוסיף עבודה, הם נצרכים להוסיף בגדלות הבורא, כי כפי שיעור גדלותו יתברך, בשיעור זה הם יכולים להיבטל אליו ולעשות את כל מעשיהם רק לשם שמים. וזה כמו שאומר בזה"ק על פסוק "נודע בשערים בעלה", שכל אחד ואחד "לפום מה דמשער בלביה".

אי לזאת, אלו אנשים שרוצים לעבוד לשם שמים, בכדי שיהיה להם חומרי דלק לעבודה, הם צריכים כל יום להשתדל להשיג בחינת אמונה בגדלות ה', היות שגדלות ה' זו שמחייבת אותם לעבוד בשבילו. וזהו כל התענוג שיש להם בעבודתם."

(הרב"ש. מאמר 15 "מהו, שהצדיקים ניכרים ע"י הרשעים, בעבודה" 1989)

בקיצור, רק להשתדל לעשות נחת רוח לבורא, ולקבל מזה תענוג. עד כמה נותנים לו, עד כמה רוצים לתת לו, אפילו שלא נותנים. אנחנו לא יודעים, כן נותנים, לא נותנים, אבל כמה שמתעוררים להשפיע לו, זה צריך להיות כתענוג שלנו. כך אנחנו צריכים לסדר את עצמנו, שרק מזה אני מקבל תענוג. זאת אומרת שיש בורא, ואני מכוון את עצמי כדי להשפיע לו בכל מה שרק אפשר, במיוחד דרך העשירייה, ומזה אני מרגיל את עצמי ליהנות.

שאלה: האם ישנו גבול לעשיית נחת רוח?

אינסוף.

שאלה: כשאנחנו כותבים בינינו תפילה משותפת, וכאשר אחד החברים מתעכב, איך כדאי לפנות אליו באישי או ברחבי הקבוצה?

אתם צריכים לראות עד כמה שאתם יותר יכולים להצליח. לפעמים מצליחים בזה שמדברים ביחידות עם החבר שצריכים איכשהו לתקן בו משהו, ולפעמים בקבוצה. ולפעמים אפילו לא מדברים על זה אלא לוקחים אותו לאיזה פעולות כאלה שמתוכן הוא איכשהו מבין שכך צריכים לעשות.

תלמיד: כתוב בתורה "לא תלבין את פני חברך ברבים", אז לא עדיף קודם כל להתחיל לפעול על בסיס של פנייה אישית?

יש בזה המון דברים, אני לא נכנס לזה. אנחנו עכשיו מדברים על איך להשפיע נחת רוח לבורא. ואיך לעשות את זה, אתם צריכים להיות כבר מלומדים בעצמכם.

שאלה: יוצא שהכי חשוב זה ליהנות ולכן אנחנו רוצים להנות אותו?

המטרה היא ליהנות מזה שאני מהנה לבורא. שאני נהנה מזה שאני עושה לו נחת רוח. כן.

תלמיד: אני מתכוון שאם אני משתתף בקבוצה אז אני צריך למצוא בזה תענוג, הנאה.

זה לא מיד, אבל בעצם בסופו של דבר כן, אנחנו צריכים להשיג תענוג, מטרת הבריאה להיטיב לנבראיו. זאת אומרת הנבראים צריכים ליהנות.

שאלה: איך תלמיד שלומד קבלה צריך לפרש את הבעיות בחיים הגשמים גם בצורה רוחנית? כי אנחנו חיים בשני העולמות, אז אני מאוד מבולבל איך לזוז בגשמיות ואיך לזוז ברוחניות.

אנחנו צריכים לעשות כול מה שנדרש בגשמיות כדי לקיים את המשפחות, ולהשתדל להשאיר זמן וכוח לעסוק בחכמת הקבלה ברוחניות, ולשלב אלו עם אלו. בצורה שאנחנו משלימים את הדברים האלו יחד, אנחנו עושים תיקון גם בגשמיות וגם ברוחניות. ואז אפילו העבודה שלנו בגשמיות נכנסת לתיקון הרוחני. השילוב הנכון בין העולם הזה והעולם הרוחני מתקן גם את העולם הרוחני על ידי העולם הזה.

שאלה: כתוב פה "אלו אנשים שרוצים לעבוד לשם שמים, בכדי שיהיה להם חומרי דלק לעבודה, הם צריכים כל יום להשתדל להשיג בחינת אמונה בגדלות ה',". מה הפעולה "להשתדל להשיג בחינת אמונה בגדלות ה'"?

הם עושים כול מה שאפשר כדי לעשות נחת רוח דרך החברים לבורא. השפעה.

שאלה: הכוונה היא כל היום לעשות נחת רוח לבורא. כשיש לנו במשך היום ניתוקים, לחלק יש הפרעות, אז איפה אנחנו נאחזים, במה אני יכול להחזיק את עצמי בתוך העשירייה בשביל להישאר בלעשות לו נחת רוח?

תשתדל כמה שיותר להיות מחובר עם החברים, רק זה מה שאני יכול להגיד לך בכללות. אל תעשה שום פעולה שאתה לא מחובר איתם. יותר טוב להיות מחובר איתם וכאילו לא לעשות כלום, מאשר לעשות פעולות גדולות לבד.

שאלה: אם בניית התפילה זה הדבר הכי חשוב בעשירייה אז אולי יעזור לנו לשמוע מהניסיון של עשיריות אחרות?

אני חושב שלא. אני מפחד בינתיים שאתם תבלבלו זה את זה.

שאלה: מדברים על תענוג שעובדים עם החברים ומקבלים מהבורא. האם על זה גם צריך לשים מסך ואור חוזר? בגלל שכל הזמן אם אני מקבל תענוג, אז נכנס בי פחד שזה ישלח אותי אחורה.

כל הפעולות שלנו צריכות להיות בעל מנת להשפיע. ולכן אני חייב להיות ער, מודע מה אני עכשיו מרגיש, מה אני עכשיו מקבל, ושכל התענוגים האלה יהיו אך ורק כדי שמזה אני רוצה להנות לבורא.

שאלה: האם אנחנו מקבלים תענוג מזה שאנחנו משפיעים לו נחת רוח או מזה שאנחנו מגלים את היחס שלו כלפינו?

זה אותו דבר. זה שאני מגלה שהיחס שלו אלינו הוא טוב ומיטיב ובזה אנחנו מגלים בו נחת רוח. זה הכול כלפי הנבראים הרי.

שאלה: מה יותר חשוב, אם אני מתאמץ להשפיע לבורא נחת רוח בזה שאני בונה יחס כלפי החברים או שהחברים משפיעים לו נחת רוח ואני רק תומך?

העיקר כמה שיותר רחוק מהרצון לקבל שלך, לפי זה תבדוק. אם אתה יכול לגרום לחברים שהם יתחברו ויעשו נחת רוח לבורא ואתה תהיה רק הגורם לזה, זה הכי בטוח, הכי טוב.

שאלה: אם אנחנו לא יודעים מה זו אהבה אמיתית איך אנחנו יכולים לבקש על זה כך שתהיה תפילה מדויקת, נקייה מתוך חיסרון אמיתי?

אנחנו משחקים עד שזה יתברר יותר ויותר. זה כל העניין, ממש לשחק. במה שהמקובלים אומרים אנחנו רוצים להיות ככה, לשחק בזה, ואז מתוך זה אנחנו נגלה את הכול.

קריין: קטע מספר 11.

"הגם שהרצון לקבל הוא דבר הכרחי, מסיבת "כי זהו כל האדם", כי מה שיש באדם חוץ מהרצון לקבל אינו שייך להנברא, אלא אנו מיחסים להבורא. אבל הרצון לקבל הנאה צריך להיות מתוקן בעמ"נ להשפיע. כלומר, שהתענוג והשמחה שהרצון לקבל לוקח, צריך להיות על הכוונה משום שיש נחת רוח למעלה מזה שיש להנבראים תענוגים. כי זה היתה מטרת הבריאה להטיב לנבראיו. וזה נקרא "שמחת השכינה למעלה".

ומשום זה מחויב האדם לחשוב עצות, איך הוא יכול לעשות נחת רוח למעלה. ובטח שעל ידי זה שיהיה לו תענוג, יהיה נחת רוח למעלה. לכן הוא משתוקק להיות תמיד בהיכל המלך, ויהיה לו היכולת להשתעשע בגנזי המלך. ומזה בודאי יהיה נחת רוח למעלה. נמצא, שכל ההשתוקקות צריך להיות רק לשם שמים."

(בעל הסולם. "שמעתי". א'. "אין עוד מלבדו")

שאלה: נחת רוח למעלה זה משהו נסתר, זה לא ברגש ולא בשום דבר. איך אפשר באמת לרצות את זה ולהתרגש מזה?

אם אנחנו עושים פעולות השפעה זה אל זה מעל האגו של כל אחד, כמה שאפשר ויותר, אנחנו כבר בזה עושים נחת רוח לבורא. אם אנחנו פונים לבורא שיעזור לנו להיות בעל מנת להשפיע, גם כל אחד וגם כולם בעשירייה יחד, גם בזה עושים נחת רוח לבורא. יש לנו הרבה אפשרויות לפנות לבורא ולבצע את הפעולה הזאת של בקשה לעזרה, הוא מאוד נהנה שאנחנו מבקשים.

תלמיד: אם אני נותן לחבר סוכרייה, אני רואה שהוא מחייך והוא שמח, ומהבורא אני לא רואה תגובה שהוא באמת קיבל נחת רוח.

אם היית רואה תגובה, היית כל הזמן נותן כדי לקבל תגובה והיית אז בעל מנת לקבל.

תלמיד: אבל איך לשמוח מזה באמת? אנחנו צריכים להיות בשמחה עם רגש.

זה הכול על ידי שאתה עובד עם החברים ועושה פעולות הדדיות ביניכם, ומגיע למצב שאתה מתחיל להבין שהבורא נהנה מזה. אין לך שום עצה אחרת, כי אחרת אתה תיכנס לעל מנת לקבל.

תלמיד: זאת אומרת, השמחה שלמעלה חייבת להישאר בהסתרה מבחינתי?

בינתיים. או שהבורא מסתיר את עצמו, או שאתה מסתיר אותו, אחד משניים. אבל חייב להיות ביניכם הפסק, כי לא יכול להיות על מנת לקבל שיגלה את הבורא, ולכן כך אנחנו צריכים לעבוד.

שאלה: למה כשאנחנו קוראים את הקטעים האלה זה מורגש כאילו הם נותנים לנו הדרכות איך למקד את הראייה שלנו, לקחת בחשבון את כל החישובים שאנחנו צריכים לקחת, את המרחק, את המהירות וכולי?

כדי שאתה תעבוד ללא שכר.

שאלה: איך לא להפוך את התפילה לסוג של מנטרה?

אם תלמד אצלנו, זה לא יקרה לך. בכל מקום אחר יכול להיות שכן.

שאלה: מה זה המצב הזה של "שמחת השכינה למעלה"?

שאנחנו רוצים שהבורא יתגלה בכל העולמות למעלה מאיתנו, שישָמחַ בזה את כל הבריות ואנחנו רק רוצים לגרום לזה. "למעלה" זה נקרא מחוצה לי.

שאלה: זה שאנחנו מרגישים תענוג בחיבור בינינו, האם זה כבר אומר שאנחנו מכוונים בעל מנת להשפיע?

מה פתאום. זה שאני מרגיש תענוג זה נקרא על מנת להשפיע?

תלמיד: בחיבור.

אפילו בחיבור. אנחנו מתחברים, הולכים לאיזה פאב, שותים, שמחים, שרים, וממש מגלים תענוג גדול, זה כבר על מנת להשפיע? זו כבר רוחניות?

שאלה: מה זה "להשתעשע בגנזי המלך"?

אני עוד לא יכול להסביר. אבל הבורא פותח כל מיני מערכות שהוא מתייחס לבריות, ואנחנו רואים עד כמה גם השכל והרגש מחוברים יחד ועובדים כולם לתועלת הנברא, זה נקרא שאנחנו משתעשעים בזה בגנזי המלך. מערכת הבריאה כשהיא נפעלת בעל מנת להשפיע מפני שהנבראים זקוקים לזה, זה נקרא "גילוי גנזי המלך".

שאלה: איך אנחנו מאבחנים שביצענו את השלב הראשון של הצמצום ויכולים לפעול בעל מנת להשפיע?

אנחנו צריכים לעשות פעולת צמצום כל פעם כשמתגלה הזדמנות על כל רצון חדש. איך אנחנו יודעים על זה? כי אנחנו מבצעים את פעולת הצמצום כך שהיא מעלה אותנו לאמונה למעלה מהדעת, מדרגת "מלכות" לדרגת "בינה".

שאלה: האם הזעקה שלנו צריכה להיות משותפת או שאפשר גם לזעוק בצורה פרטית?

רצוי יחד, אבל גם פרטית מתקבלת, רק בצורה מאוד מאוד קלושה.

שאלה: לגבי מנטרה ותפילה, מה ההבדל בין "הרגל שהופך לטבע שני" לבין מנטרה, מהו ההרגל, איך הוא נראה?

זה שאתה מדבר לבורא ואתה לא שומע מה שאתה מדבר, זה הרגל. אתה קורא בספר מה שכתוב אבל אתה בעצם לא נמצא בזה, זה הרגל, שרק השפתיים שלך מדברות. ואני חושב שאותו דבר זה מנטרה, אומנם אני לא מתעסק במנטרות.

תלמיד: אנחנו רוצים להגיע להרגל, אנחנו רוצים להגיע למצב שבו ההרגל הופך לטבע שני, אז למה הם מתכוונים כשהם אומרים "הרגל הופך לטבע שני"?

זה כבר משהו אחר, שאנחנו מרגילים, לא מתרגלים, אלא מרגילים את עצמנו לעשות את כל הפעולות שלנו בעל מנת להשפיע.

שאלה: האם התפילה היא האחריות הכי גדולה של העשירייה אחרי שהיא עשתה את כל המאמצים, את כל היגיעה, ואם כן, איך אפשר לאסוף את התפילה מכל החברים?

תפילה היא הדבר הכי גדול שאנחנו יכולים לעשות בחיבור בינינו ובפנייה לבורא. איך אנחנו בודקים, עושים ומבצעים את זה בצורה הכי טובה? שאנחנו חושבים על זה בצורה מכוונת, שזו בעצם צריכה להיות הפעולה שלנו העליונה. זה נקרא העלאת מ"ן, שאנחנו מעלים את החיסרון הנכון לבורא. ואז בטוח שהוא עונה לנו, בתוך אותו החיסרון הוא עונה לנו. אתה מתקשר אליו והוא בחזרה מתקשר אליך, ואז יש ביניכם קו.

שאלה: אמרת לחבר שהתענוג הוא לא קריטריון לחיבור, אז מהו הקריטריון לחיבור, איך נוכל לקבוע שמתקדמים לשם או לא?

כמה שאני יכול לבטל את עצמי, לוותר על עצמי ולהתכלל בחברים, זה בעצם הקריטריון של החיבור שלנו והיכולת להגיע לבורא.

שאלה: איך אני יכול לעזור לעשירייה כשאני מרגיש שאנחנו יכולים לתת הרבה יותר בעבודה כדי להשפיע נחת רוח לבורא, ואנחנו עדיין לא מסוגלים להתכלל כל כך כדי להשפיע לו נחת רוח?

אתם כבר עושים הרבה מאוד. אתם לא יודעים האמת, כי זה נסתר מכם, כמה שאתם עושים נחת רוח גדולה לבורא. זה כמו תינוק, הוא לא יודע מה שהוא עושה להורים, אבל בעצם זה שהוא כבר קיים ונמצא באיזשהו קיום לידם, זה כבר עושה להם נחת רוח. כך גם אנחנו. אז נמשיך ואתם תראו עד כמה זה יתגלה ואנחנו נראה את העבודה שלנו הגדולה, באמת הגדולה, רק עכשיו אסור לנו לראות את זה, כי אנחנו בצורה אגואיסטית, וזה יסתום אותנו, ולכן לא מראים לנו את זה.

שאלה: לגבי עניין המנטרות. אם אנחנו חוזרים על אותה התפילה, עושים את אותה העבודה, זה הופך לאיזושהי רוטינה, שגרה, האם הבורא מקבל מזה נחת רוח, ואם לא אז איך אפשר ללכת לצד ולמצוא צבע חדש, טעם חדש?

אם אנחנו רוצים להתחבר בינינו, אז העבודה שלנו כל פעם מתחדשת. כי כל פעם יש לנו רצון לקבל חדש אגואיסטי שלא נותן לנו סתם ככה לעבור מרגע לרגע, אלא פעם עליות, פעם ירידות, פעם אני רוצה, פעם אני לא רוצה, מכבד את החברים או הפוך, מזלזל בהם, וכן הלאה.

אם אנחנו עושים עבודה דרך החיבור להגיע לבורא, תמיד יש לנו בקשה לבורא, או שייתן לנו כוחות לחיבור כדי שנוכל להתקרב אליו, או שאנחנו יכולים להודות לו על זה שהגיע אלינו איזשהו כוח חיבור ואנחנו נמצאים בזה, אבל תמיד אנחנו נהיה בשינוי, בשינוי הרצונות, הכוונות, בשינוי המצבים. לכן זו בעצם העבודה שלנו, כל פעם להשתוקק לחיבור יותר גדול בינינו ובינינו לבורא, זהו, אין יותר. תשתדלו להיות בזה.

שאלה: עד כמה האדם צריך להתעמק ב"אין עוד מלבדו", ועד כמה להתעמק באמצעי להשפיע לו, באהבת חברים? איך המחשבות האלה עובדות בהדדיות נכונה?

המחשבות האלה הן צריכות להיות מחוברות. "אין עוד מלבדו", שהכול אני מקבל מהבורא קודם כל. "אין עוד מלבדו" שרק אליו אני צריך לחזור עם העבודה שלי. ומה שאני עושה בחיבורים שלי עם הסביבה זה רק כדי לגרום נחת רוח ל"אין עוד מלבדו".

שאלה: אמרת, או שאני מסתיר את הבורא מעצמי או בעשירייה או שהבורא מסתיר את עצמו. איך נכון להסתיר את הבורא שהוא לא יסתיר את עצמו?

אני רוצה לגרום לו נחת רוח, ולא שאני דורש את הגילוי שלו, ולא שאני רוצה להרגיש אותו ולגלות אותו. אני רוצה להרגיש בי את תכונת ההשפעה, בי את תכונת האהבה, אני רוצה להיות מחובר עם כולם, אני רוצה להשפיע לכולם, לאהוב את כולם. אני רוצה שבי תהיה אותה התכונה כמו הבורא, לכן אני מבקש ממנו "תתלבש בי, אני רוצה להיות כמוך". זהו, מה יש עוד? תחשבו על זה מהבוקר עד הלילה, אבל תחשבו כך, באילו תנאים מצידנו זה יכול להתממש, צריכה להיות עשירייה והתמדה. בבקשה, קדימה.

יש לפנינו עכשיו כנס, נשתדל להביא את עצמנו בצורה כזאת שבאותם הימים של הכנס כל הזמן נעבוד סביב השעון על החיבור, על ההתקשרות בינינו, התכנסות בינינו, התחברות, התקרבות, כך שבאמת נרגיש שהבורא מתקרב אלינו. בהצלחה לכם, כל טוב.

אתם עכשיו עושים עוד פעולות ביניכם, תצליחו, ואני הולך, ממשיך בעבודה. כל טוב.

(סוף השיעור)