שיעור ערב 13.06.19- הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

בעל הסולם, תע"ס, כרך א', חלק א', דף י"ח, הסתכלות פנימית, אות ט"ו

פרק ג'

אות ט"ו

ביאור מחצבת הנשמה

"ועתה יתבאר ענין מחצבת הנשמה, שאמרו שהיא חלק אלקי ממעל וכו', שהקשינו לעיל, איך ובמה תשתנה צורת הנשמה מאורו הפשוט, עד שתהיה נבדלת בזה מן הכל, ית', עתה מובן, כי נעשה בה באמת, שינוי צורה גדול, כי הגם שהוא ית' כולל כל הצורות שאפשר לחשוב ולהרהר, אמנם אחר האמור לעיל, אתה מוצא, צורה אחת, שאינה כלולה בו ית', והיינו הצורה של הרצון לקבל, שח"ו ממי יקבל. אמנם הנשמות, שכל בריאתן היא, משום שרצה ית', להנות להן, שזו היא מחשבת הבריאה כנ"ל, א"כ בהכרח שנטבע בנשמות החוק הזה, לרצות ולחשוק לקבל שפעו. ובזה נמצאות נבדלות הימנו ית', משום שנשתנתה צורתן הימנו ית' , שכבר נתבאר שמהות גשמי נחלקת ונבדלת ע"י כח התנועה וריחוק המקום, והמהות הרוחנית, נחלקת ונבדלת ע"י שינוי צורה, ולפי השיעור שבהשתנות הצורה זה מזה, כן ישוער המרחק בין זה לזה, ובאם שינוי הצורה יגיע להפכיות ממש מן הקצה אל הקצה, אז נעשה חיתוך והבדל גמור, עד שלא יוכלו לינק זה מזה, כי זרים נחשבים זה לזה."

מכאן אנחנו רואים מאיפה באה הנשמה, מהי הנשמה, "חלק א-לוה ממעל". זה האור העליון שנמצא בתוך הרצון לקבל שמפריד את האור העליון מהבורא, וכך נעשה בעצם איזה מין כדור כזה, שמבחוץ כולו רצון לקבל שמחזיק את האור העליון בתוכו. ואלו הנשמות, זאת אומרת חלקים מהנשמה האחת של אדם הראשון שהייתה כך כאחת לפני החטא, לכן זה נקרא "מחצבת הנשמה".

פרק ד'

אות ט"ז

"אחר הצמצום והמסך שנעשה על הרצון לקבל,

הוא נפסל מלהיות כלי קבלה, ויצא מהמערכת

הקדושה, ובמקומו משמש האו"ח לכלי קבלה,

והכלי של הרצון לקבל ניתן למערכת הטומאה."

רצון לקבל ללא מסך נמצא במערכת הטומאה, רצון לקבל עם מסך נמצא במערכת הקדושה.

"אחר הצמצום והמסך שנעשה על כלי הזה שנקרא רצון לקבל, הוא נתבטל ונפרד ויצא מכל המערכת הקדושה, ובמקומו נתתקן אור חוזר להיות כלי קבלה. (כמ"ש בחלק ג'). ותדע, שזה כל ההפרש בין אבי"ע דקדושה, לבין אבי"ע דטומאה, כי כלי הקבלה דאבי"ע דקדושה הם מאו"ח, המתוקן בהשואת הצורה לא"ס. ואבי"ע דטומאה, משמשים עם הרצון לקבל שנצטמצם שהוא צורה הפוכה מא"ס. ועי"ז הם נחתכים ונבדלים מחי החיים שהוא א"ס."

יש לנו רצון לקבל שהבורא ברא. רצון לקבל ללא מסך משתמשים בו בבי"ע דטומאה, רצון לקבל עם מסך משמשים בבי"ע דקדושה. זה כל ההבדל בין קליפה לבין קדושה.

שאלה: מערכת קדושה ומערכת טומאה הן אותו הדבר?

במקביל. מה זה אותו הדבר?

תלמיד: שני מקומות?

זה רצון לקבל שאם הוא עם המסך זה קדושה, ובלי מסך זה טומאה.

תלמיד: אז זה דבר אחד בשינוי יחס, אלה לא שני דברים?

לא מבין. אתה רוצה להגיד ששניהם ממש אותו הדבר?

תלמיד: מה זו מערכת, מערכת כזאת ומערכת כזאת? במקום שיש קדושה יש גם טומאה, או שיש או טומאה או קדושה ואז איפה הקדושה?

מה זה "במקום" אני לא יודע, כי מקום זה כבר רצון לקבל.

תלמיד: אם יש טומאה, יש קדושה?

שמציאות הטומאה מחייבת קדושה?

תלמיד: האם יש שתי מציאויות של קדושה וטומאה ואתה יכול להיות או בזו או בזו, או שיש מציאות אחת ואתה או בטומאה או בקדושה?

לא, יש "זה לעומת זה ברא א-לוהים", אתה יכול להיות או בקדושה או בטומאה.

תלמיד: אז יש שתי מערכות?

מערכות יש שתיים, אבל איפה נמצא הרצון לקבל, איפה נמצאת הנשמה, האדם קובע.

תלמיד: אז יש שתי מערכות.

כן, מקבילות. יש שתי מערכות מקבילות, מערכת טומאה ומערכת קדושה. המקום של הנשמה נקבע על ידי פעולות האדם.

תלמיד: וכשהאדם במערכת הקדושה איפה מערכת הטומאה, מה קורה איתה?

המערכת קיימת, המערכת לא שייכת לנשמות, ישנה מערכת, הנשמה יכולה להיות במערכת אחת או במערכת השנייה.

אות י"ז

האדם ניזון משמרי הקליפות, וע"כ משתמש

עם הרצון לקבל כמוהם.

"ובזה תבין שורש הקלקולים, שנכלל תיכף במחשבת הבריאה, שהיא כדי להנות לנבראיו. אשר אחר כל ההשתלשלות ה' עולמות הכוללים, שהם: אדם קדמון, ואבי"ע, ונתגלו הקליפות ג"כ בד' עולמות אבי"ע, דטומאה, בסוד זה לעומת זה עשה אלקים, אז נמצא לפנינו, הגוף העכור הגשמי שנאמר עליו, כי יצר לב האדם רע מנעוריו, משום שכל יניקתו מנעוריו הוא משמרי הקליפות, שכל עניני הקליפות והטומאה, הוא ענין צורת "הרצון אך לקבל" שיש בהם, ואין בהם מהרצון להשפיע ולא כלום. ובזה נמצאים הפוכים הימנו ית', שהוא ית' אין לו רצון לקבל ח"ו כלל וכלל, וכל רצונו הוא, רק להנות ולהשפיע. וע"כ נקראות הקליפות מתים, כי בהפוך צורתם מחי החיים, נמצאים נחתכים ממנו, ואין בהם משפעו ית' כלום. וע"כ, גם הגוף הניזון ע"י שמרי הקלי', נמצא ג"כ נחתך מחיים, והוא מלא זוהמא. וכ"ז הוא משום "הרצון אך לקבל" ולא להשפיע, הנטבע בו. כי רצונו תמיד פתוח, לקבל העולם ומלואו לתוך בטנו. וע"כ רשעים בחייהם נק' מתים, כי מתוך שינוי צורתם עד לקצה משורשם, שאין להם מבחי' ההשפעה כלום, נחתכים הימנו ית', והמה מתים ממש. ואע"ג שמדומה, שגם הרשעים יש להם מבחי' ההשפעה, שנותנים צדקה וכדומה, אמנם כבר אמרו עליהם בזוהר, דכל חסד דעבדין לגרמייהו הוא דעבדין, שעיקר כוונתם הוא לעצמם ולכבודם, ע"ש. אמנם, הצדיקים העוסקים בתורה ובמצוות ע"מ שלא לקבל פרס, אלא להשפיע נ"ר ליוצרם, מזככים את גופם בזה, ומהפכים את כלי הקבלה שבהם, על בחי' ההשפעה. ע"ד שאמר רבינו הקדוש גלוי וידוע וכו' ולא נהניתי אפי' באצבע קטנה (כתובות ק"ד). ובזה נמצאים דבקים בו ית' ממש, להיות שצורתם שוה לגמרי ליוצרם, בלי שום שינוי צורה כלל. וזה שדרשו ז"ל על הפסוק, ולאמר לציון עמי אתה ודרשו בהקסה"ז אות ס"ז, עמי אתם בשותפות, אשר הצדיקים המה שותפים עם הבורא ית', בהיות שהוא ית' התחיל הבריאה, והצדיקים גומרים אותה, להיותם מהפכים כלי הקבלה, על כלי ההשפעה."

מה בעל הסולם רוצה להגיד, שכל אחד ואחד משתמש עם הרצון לקבל שלו. שאנחנו לא נתבלבל, אם אדם נותן צדקה ומקיים איזה שהן פעולות, זה לא שייך מה הוא מקיים, אלא הכול הולך לפי הכוונה שלו, או על מנת לקבל או על מנת להשפיע. את זה אפשר להשיג רק על ידי האור העליון בתנאים מיוחדים, זה כבר כמו שאנחנו לומדים בעבודה הרוחנית שלנו. אבל בלי זה ודאי שכולם מלכתחילה נמצאים ברצון לקבל אך לקבל ומשתמשים בכלים שלהם ודאי רק לקבלה. לכן כולם בחזקת רשעים.

שאלה: עבודה בדעת ולמעלה מהדעת היא מתחת לצמצום ואחרי הצמצום, או שהיא לפני המסך ואחרי המסך?

אתה מתכוון לצמצום א' שהיה באין סוף?

תלמיד: כשאנחנו לומדים שאנחנו צריכים לעשות צמצום, מסך ואור חוזר, אז כשאני עובד ומנסה להגיע למעל הדעת, האם זה אומר שעכשיו אני עושה צמצום או שאני כבר מייצר מסך?

אני לא יודע מאיזו נקודה אתה מחליט. אם אתה מחליט שאתה רוצה להיות בעבודה רוחנית, אתה צריך להגיע לצמצום. לצמצום אתה מגיע רק בתנאי שאתה מזמין את המאור המחזיר למוטב, הוא עושה את הצמצום. בשביל זה אתה צריך להתכלל בעשירייה ולהזמין את המאור. האור שמגיע הוא מזמין בך צמצום, אחרי הצמצום אתה כבר מתחיל לשקול נכון מה בכוחך לעשות, עד כמה אתה יכול להיות בלהשפיע על מנת להשפיע, ובלקבל על מנת להשפיע וכולי.

תלמיד: אז המסך הוא בעצם המאמץ לעלות למעל הדעת?

לא, המסך הוא גם תוצאה מהאור העליון כמו הצמצום. האור העליון מביא את הכלי לצמצום שיכול להיות בכוונה לא לעצמו, ואחר כך עד כמה לא לעצמו להיות בהשפעה. עד כמה שמתעלה מעל הרצון לקבל שלו ויוכל להשתמש ברצון לקבל הזה אך ורק בעל מנת להשפיע, או להשפיע על מנת להשפיע או אפילו לקבל על מנת להשפיע, כל הפעולות נעשות רק על ידי המאור המחזיר למוטב.

תלמיד: אז מה שנשאר ברצון שאני לא מסוגל להשפיע בו זה נקרא קליפות?

לא. צמצום אתה צריך לעשות על כל הרצון לקבל שלך, לא יכול להיות שעל חלק מהרצון לקבל אתה עושה צמצום ועל חלק לא, זה לא יתכן. צמצום נעשה על כל הרצון שלך שמתגלה, האור העליון עושה את זה, ואז אחרי הצמצום אתה רואה חוץ מהצמצום במה אתה יכול להשתמש בעל מנת להשפיע. לא נשאר לך בכלי חלק שיהיה בעל מנת לקבל.

תלמיד: אם כל העבודה הרוחנית היא מעל הצמצום, איפה ישנן פה קליפות אם אני סגרתי לגמרי?

אין קליפות, לא יכולות להיות קליפות.

תלמיד: אז איפה הקליפות, איפה המערכת הזאת נמצאת, מתחת לצמצום?

אלה מערכות, על זה נלמד אחר כך. רצון לקבל שהולך לעבוד, מזמין את המאור המחזיר למוטב שעושה בו צמצום, ואחר כך נותן עוד כוח לעבוד למעלה מהצמצום בעל מנת להשפיע, זהו. אין לו קליפה.

תלמיד: אז קליפות הן פשוט במקום אחר, לא בחלק הזה.

הקליפות מתהוות רק על ידי השבירה הן לא שייכות לכלי. לא יכול להיות בכלי שהולך לקדושה גם חלק מהקליפה, אף פעם. זה מעניין.

איך יכול להיות בנושא אחד גם קליפה וגם קדושה?

תלמיד: אנחנו יודעים שקליפות הן כן עניין שברוחניות, קליפה זה עניין רוחני.

רוחני, שהוא רוצה להשתמש ברצון לקבל שלו עם הבורא רק על מנת לקבל. יש לו קשר עם הבורא, הוא רוצה אותו.

תלמיד: לכן לא היה ברור, ועדיין לא ברור איפה נמצא המקום הזה שנקרא "קליפה". אם אחרי הצמצום אני נמצא ברוחניות, כבר אין קליפות, הכול באמת הולך לקדושה.

אנחנו נלמד את זה, זה במקביל, זה עולמות.

שאלה: הזכרת קודם שעולם הטומאה ועולם הקדושה לא שייכים לנברא.

עולמות זה לא שייך לנברא, זה מערכות והנשמה נמצאת במערכות האלו, או בקדושה, או בטומאה, בהתאם לעבודה שלנו.

תלמיד: האם אנחנו צריכים לצפות לתכונות נוספות, כשאנחנו עולים במעלה הסולם מעבר לרצון לקבל?

רצון לקבל זה חומר הבריאה. כל היתר זה צורות הרצון להשפיע, שרצון לקבל מקבל על ידי השפעת האור העליון עליו.

קריין: אנחנו בדף י"ט, טור ב', אות י"ח. כותרת,

אות י"ח

כל המציאות כלולה בא"ס ב"ה, ונמשכת יש

מיש, ורק הרצון לקבל בלבד הוא מחודש,

ונמשך יש מאין.

"ודע, דכל ענין החידוש, שהמציא הבורא ית' בזו הבריאה שאמרו ז"ל, שהוציא אותה יש מאין, אין זה החידוש נופל, זולת על הצורה של הרצון להנות, המוטבע בכל נברא. שיותר מזה, לא נתחדש כלום בסוד הבריאה. שז"ס יוצר אור ובורא חושך, ופי' הרמב"ן, דמלת בורא, מורה על חידוש, דהיינו מה שלא היה מקודם זה. והנך רואה שלא נאמר ובורא אור, והיינו משום שאין בו חידוש, על דרך המצאת יש מאין, כי האור וכל הכלול באור, שהוא כל המוחשות והמושכלות הנעימות שבעולם, כל זה נמשך, יש מן יש, כלומר שכבר כלולים הם בו ית', וא"כ אין בהם בחי' חידוש, וע"כ נאמר יוצר אור, להורות שאין בו בחי' חידוש ובריאה, אבל על החושך, שהוא כולל כל המוחשות והמושכלות הבלתי נעימים, עליהם נאמר, ובורא חושך, כי המציא אותם יש מאין ממש. כלומר, שאין זה ח"ו במציאותו ית' כלל וכלל, אלא שנתחדש עכשיו, אשר השורש לכולם, הוא הצורה של "הרצון להנות", הכלול באורותיו המתפשטים הימנו ית'. אשר מתחילה היא רק כהה מן האור העליון, וע"כ נקראת חושך בערך האור, אבל לבסוף, משתלשלים ויוצאים מחמתה הקליפות, ס"א, והרשעים, שהם נחתכים לגמרי על ידה משורש החיים. שז"ס הכתוב ורגליה יורדת מות, פי', רגליה, מורה על לשון סוף דבר, ואומר שרגליה של המלכות, שהיא בחי' הרצון להנות, שישנו בהתפשטות אורו ית', בסוף משתלשלת הימנה בחי' המות לס"א, ולהניזונים ונמשכים אחרי הס"א."

שאלה: אני לא מבין מה זו המציאות שהוא מתאר אותה בכלל, איפה, באיזה שלב, איפה אנחנו ממוקמים פה?

אתה צודק, הוא לא אומר איפה. מה השאלה, איפה?

תלמיד: הוא מתאר משהו שהוא עקרונות כאלה בדרך.

הוא אומר שיש תכונה שהיא השפעה ותכונה שהיא קבלה. תכונה שהיא השפעה, היא שייכת לבורא וכל מי שנמצא בתכונה הזאת נקרא, "צדיק", "עובד ה'", נשמות מתוקנות, וכנגד זה ישנה מערכת ששם הרצון לקבל לא מתוקן בלהשפיע, אלה מערכות דטומאה. אז יכולים להיות גם בעל מנת להשפיע וגם בעל מנת לקבל. המערכות האלה נקראות, "עולמות" והנשמות נמצאות בתוך העולמות, עולות ויורדות לפי מעשיהן בעולמות.

גם במערכות דטומאה ישנן עליות וירידות, ממש כמו במערכות דקדושה. אל תסתכל על המילה "דטומאה", זה פשוט, שעובדות בעל מנת לקבל.

למשל הכהן הגדול ששמעת [עליו], לפני שחטא, לפני חורבן הבית, כשהיו מוכרים כהונה, קונים כהונה, היו מוציאים אותו ביום כיפור מת מקודש קודשים, נשמתו הייתה שייכת למערכת הטומאה למקומות הגדולים. יש לנו הרבה בתורה כאלה סיפורים בלעם, בלק, עמלק, המן, זה השורש לזה, ועוד ועוד.

תלמיד: למה הוא אומר, האדם ניזון משברי הקליפות ועל כן משתמש עם הרצון לקבל כמוהם? אם הוא אדם אז איך הוא ניזון משברי הקליפות?

לא, אל תתחיל לשייך למילה פירושים משלך. זו חכמת הקבלה, אנחנו צריכים להבין על איזה מקום הוא מדבר בדיוק. האדם זאת אומרת, שהוא אדם פשוט, אדם בעולם הזה שאומר, יכול להיות אדם ממש הדומה לבורא, אז הוא ניזון משברי הקליפות. זאת אומרת, הוא ניזון מרצון לקבל ומשתמש ברצון לקבל הזה להנאת עצמו. זה כוח החיות שבו, בלי זה לא היה יכול להתקיים ולהגיע אף פעם להשפעה. אז ממה הוא ניזון? קצת מעל מנת לקבל, זה מה שיש לו וזה נקרא "שברי קליפות", לא קדושה, ברור שזו קליפה, אבל קצת, מה שיש לו הארה קטנה.

זה טוב, רק תבין זה שאדם שבעולם הזה נמצא בניתוק מהרוחניות, אבל בכל זאת שייך למערכת דטומאה, שהיא רוחנית, היא עובדת בעל מנת לקבל מהבורא, ואדם בזכותה יכול לגדול, אז הוא גדל, גדל, עד שהוא מגיע למצב שדרכה הוא נכנס לקדושה.

תלמיד: לא הבנתי. עכשיו דיברת על איזה אדם? מה זה העולם הזה שאמרת?

נגיד שאתה.

תלמיד: באיזה עולמות הקליפה אני נמצא?

מאיפה אתה לוקח את כוח החיות שלך?

תלמיד: אנחנו אומרים, העולם הזה הוא עולם מדומה, כוח החיות הוא כוח גופני, לא?

זה מדומה בשבילך, כי אתה נמצא בכל מיני צורות כאלה, דמויות, אבל הרצון לקבל שלך, הוא לא מדומה. הצורות שהרצון לקבל שלך מביא לך לראות, הן מדומות, הן לא מגיעות לך מהשתוות הצורה עם הבורא ונכון, זה מדומה, אבל אתה ניזון ממערכת על מנת לקבל, מערכת הקליפה, שהיא מגדלת אותך ובצורה כזאת אתה דווקא אחר כך עומד להיכנס לקדושה, ככה זה.

תלמיד: אז פה, פה ממש מדובר על אדם בעולם שלנו?

כן. איך לקרוא ליצור הזה? בשם שלך?

תלמיד: לא יודע. חשבתי שבכלל תע"ס לא מדבר על העולם שלנו, אפילו לא מילה אחת.

אם הוא מדבר על פעולות רוחניות, זה נכון שאין שם אף מילה ששייכת לעולם שלנו, כי העולם שלנו הוא גשמי, אבל אם הוא רוצה להגיד לך איך האדם עולה ונכנס לסולם, אז ודאי שהוא צריך לדבר על האדם מהעולם הזה.

תלמיד: לגבי ההגדרות, אנחנו אומרים שאין חכמה שהיא מדויקת יותר מחכמת הקבלה מבחינת ההגדרות שלה ולכן הם גם לא יכלו לבחור מילים אחרות.

בתנאי שאתה קורא אותן נכון, רק תוסיף את זה. כי אחרת, אתה יכול לקחת כל מילה ולסובב אותה איך שבא לך, כי אין לך על מה לסמוך ואין גם למי שאתה אומר ומסביר, אין לו שום אחיזה באמת, הוא לא מגלה את המילה, המהות, שם, מצב ולכן אתם כאילו באוויר. אבל החכמה עצמה מדברת בצורה מאוד ברורה. מי שמבין על מה מדובר, אצלו אין ספק.

שאלה: אני שואל על זה שהם משתמשים באותם שמות למצבים שונים, שכל שם צריך להילקח בהתאם למצב שעליו הם מדברים, למרות שזה אותם שמות. אז איך אפשר לדייק במצב כזה? אם הם מכנים אור חוזר תלוי באיזה ספירה וכולי.

אם אתה נמצא בעניין, אז אתה מבין, אם לא בעניין, אז אתה מתבלבל. אתה צודק, הטענות הן נכונות, אבל מה אפשר לעשות? אין מה לעשות, מצד אחד לאדם שעדיין לא נמצא באותו מצב שעליו מדובר, אתה לא יכול להביא אחיזה, איזו בהירות, רק מתוך זה שייכנס פנימה. אבל מצד שני זה לא נורא, מהו העוול כל כך הגדול שאתה מתבלבל? אתה בזה לא עושה שום דבר, לא שובר כלום, לא עוצר את עצמך מהתקדמות, שום דבר.

לבריאות, תתבלבל. תאמין לי, זה לא משפיע בכלל על ההתקדמות שלך. כמות הידע, האם הידע הוא נכון, זה רק טיפשון יכול לחשוב ש"אוי ואבוי התבלבלתי מה יהיה לי, איך אני אתקדם". אתה לא לומד כאן חכמות דעולם הזה, שאתה צריך לעבור מבחן ואז להתקדם. אין, זה תלוי רק בהשקעה נטו. אתה משקיע, נגיד אתה השקעת מאה שעות, אחרי מאה השעות האלה, יכול להיות שאתה מבולבל לגמרי ולא הבנת כלום או הפוך, הבנת הכול לא נכון. ומישהו לידך הבין, הרגיש, עשה הכול, הכול אצלו ברור, הוא עשה את הדברים ממש כל כך טוב, שניכם שקולים רק בדבר אחד, כמה כל אחד התאמץ למעלה מהכוח שלו, מהאגו שלו, בלבד, ללא שום הבחנות אחרות. ואז יכול להיות שאתה מבולבל ומתוסכל ורוצה להתקדם, והשני שמח בהשכלה, בהבנה, ואז מפסיד. "לא החכם למד". לכן הגישה צריכה להיות בהתאם לחכמה.

תלמיד: מה אפשר ללמוד מהתוצאות ממה שעובר עלינו?

כלום.

תלמיד: אין קשר בין סיבה לתוצאה?

כלום, כלום.

תלמיד: אז אסור לי בכלל להתייחס לכל מה שעובר עלי. טוב לי, רע לי, חכם לי, טיפש לי, לא משנה?

אתה עוד תלמד עד כמה אתה תהיה מבולבל וזרוק, אחרי זה מגיע דווקא ההיפך, בהירות ופתיחה. זה לא אומר שום דבר. אתה לא יודע איזה מצבים אתה צריך לעבור כדי להגיע לפקיחת עיניים כל פעם.

תלמיד: אני מודד תמיד רק את השקעה שלי?

כן.

תלמיד: בכל דבר, התוצאה לא מעניינת אותי?

אפילו שמעניינת, אבל לפי צורת ההשקעה אתה לא יכול להגיד שום דבר. יכול להיות שאתה מרגיש "לא עשיתי כלום, ועברו כמה חודשים ואיך אני מתקדם ואיך אני משפיע ואיפה קבוצה ואיפה, שום דבר ". ומתבהר שזו השקעה.

תלמיד: גם את צורת ההשקעה אני לא יכול למדוד?

לא.

תלמיד: אז מה נותן לך איזה כיוון?

שום דבר, זה כל העניין להיות בהשפעה טהורה.

תלמיד: אולי אני לא בהשפעה טהורה?

זה תשאיר לבורא הוא כבר ישקול. העיקר שאתה רוצה להיות בזה ובצורה כזאת משתדל.

תלמיד: אז ה"רוצה להיות בזה" רק בזה אני יכול להיאחז?

כן.

תלמיד: זה הכי יציב בכל הבלבול?

יציב לך רק העשירייה שאתה נטבע שם.

שאלה: על מושג "בורא" הוא אומר כאן שזה בחינת חידוש, שזה חושך.

ודאי, "בראתי יצר רע" זה העיקר.

תלמיד: מאימתי אנחנו אומרים על המושג "בוא וראה" או שזה אותו דבר שזה שהוא ברא חושך זה גם בוא וראה?

בורא "בוא וראה" זה מבחינת ההשגה שלנו. כשאני יכול להתקדם, "בוא" כדי לראות, לגלות אותו בכלים שלי.

תלמיד: מתוך החושך?

כן.

שאלה: האם המציאות היא פעולת האור בכלים?

המציאות זו פעולת האור בכלים.

שאלה: אפשר להרחיב על זה?

על איזו מציאות עוד אנחנו מדברים? מציאות זה שהאור מצייר בכלים שלנו. יש מציאות דעולם הזה שזה מציאות מדומה. מדומה נקראת לא שהיא לא קיימת, אלא היא קיימת בכלים דקבלה שהם עומדים להתבטל ולכן אנחנו לא מתייחסים לזה ואומרים שזו מציאות מדומה, לא אמיתית כי היא לא נמצאת בשום השתוות עם הבורא. וישנה מציאות נצחית ושלמה שזו מציאות ההשפעה, עולמות עליונים ונצחיים. מה זה נצחיים? אפילו שהם אחר כך כולם מתקפלים ונכללים באין סוף, אבל בצורה שלהם הם בכל זאת נמצאים שם. זאת אומרת מתחברים כולם, הצורה הזאת לא נעלמת.

שאלה: המציאות של המערכת של טומאה וקדושה קיימת ברוחניות או בשלב של המציאות המדומה כאן בעולם הזה?

איפה אתה רואה מציאות דעולם הזה? לא. גם מערכת הטומאה זה לא בעולם הזה. מערכת הטומאה זו מערכת שרוצה להשתמש, להשתמש ממש בכוח העליון בעל מנת לקבל. זה לא ניתן לאדם שמנותק מזה. ויש הרבה מאוד הבחנות במערכות דטומאה, אפשר לקרוא על זה, אמנם שמקובלים לא כל כך ממליצים ולא כל כך טורחים בזה. אבל נגיד ב"עץ חיים" של האר"י, הוא כותב על מערכות דטומאה. אצל רמח"ל יש עוד, האמת שלא הרבה. בזוהר.

קריין: אנחנו נמצאים בדף כ"א, אות י"ט.

אות י"ט

בהיותנו ענפים נמשכים מא"ס, לכן הדברים

הנמצאים בשורשנו, הם לנו לתענוג, ושאינם

בשורשנו, יהיו לנו לטורח וליסורין.

"אמנם אפשר להקשות, כיון ששינוי, הצורה הזה של הרצון לקבל מחויב להמצא בבריות בהכרח, דאם לא כן, איך תהיינה נמשכות הימנו ית' ותצאנה מכלל בורא לכלל נברא, שלא יצוייר זה, אלא על ידי שינוי הצורה כנזכר לעיל. ועוד, הרי שצורה זו של הרצון להנות, היא עיקר טיב כל הבריאה, אשר מחשבת הבריאה סובבת עליה, והיא ג"כ מדת כמות הטוב והעונג, כמו שהארכנו לעיל, שע"כ נקראת מקום, ואיך נאמר עליה, שנקראת חושך, והיא נמשכת עד לבחי' מות, כי עושה במקבלים התחתונים, בחי' הפסק ופירוד מחי החיים ח"ו. ועוד צריכים להבין, מה ענין החרדה הגדולה הזאת המגיע למקבלים מחמת שינוי הצורה מעצמותו ית', ולמה חרי בה, האף הגדול הזה.

וכדי להסביר לך די באר את הענין הדק הזה, צריך לבאר מקודם, מוצא כללות התענוגים והיסורים, המורגשים בעולמנו. ותשכיל זאת, בידוע, אשר כל ענף יהיה טבעו שוה לשורשו, ולכן כל הענינים הנהוגים בשורש, יתרצה בו גם הענף ויאהב אותם ויחמדם, וכל הענינים שאינם נהוגים בשורשו, גם הענף מתרחק מהם, לא יסבול אותם, וישנא אותם, והנה חוק זה, נוהג בכל שורש עם הענף שלו, ולא יעבור. ומשום שהוא ית' וית', הוא שורש לכל בריותיו אשר ברא, וע"כ כל הענינים הכלולים בו ית', ונמשכים לנו הימנו בהמשכה ישרה, יבושם לנו, ויונעם לנו, משום שטבענו קרוב לשורשנו. וכל הענינים שאינם מצויים בו ית', ואינם נמשכים לנו הימנו בהמשכה ישרה, זולת על פי קוטבה של הבריאה עצמה," שהיא הרצון לקבל, "יהיו אלו נגד הטבע שלנו, ויהיה קשה לנו לסבלם. דהיינו, אנו אוהבים את המנוחה, ואנו שונאים מאד את ענין התנועה, עד שאין אנו עושים שום תנועה, זולת בשביל השגת המנוחה. והיה זה, בשביל שהשורש שלנו אינו בעל תנועה, אלא בעל מנוחה, שאין התנועה נוהגת בו כלל," אבל בבורא אין תנועה בגלל השלמות, ואצלנו אנחנו לא רוצים תנועה בגלל העצלות. "וע"כ הוא ג"כ נגד טבענו והיא שנואה, עלינו, ועד"ז, אנו אוהבים את החכמה והגבורה והעושר וכל המעלות הטובות, היינו משום שהמה כלולים בו ית', שהוא שורשנו, ושונאים אנו מאוד את הפוכם, כמו הסכלות, החולשה, העניות, והבזיונות, וכדומה, היינו בשביל שאינם מצויים כלל ועיקר בשורש שלנו, וע"כ הם מאוסים ושנואים עלינו עד אין לסבול.

אמנם צריך לחקור, איך אפשר שתמשך לנו איזו המשכה, ולא תהיה ישר ממנו ית', כי אם מקוטבה של הבריאה עצמה. אלא למה דבר זה דומה, לעשיר אחד שקורא לאדם מן השוק, ומאכילו ומשקהו ומעניק לו מכסף וזהב בכל יום ויום, וכל יום מרובה משל חברו, ותבחין שהאדם הזה טועם במתנותיו העצומים של העשיר, ב' טעמים, משונים זה מזה, בבת אחת. כי מצד אחד טועם תענוג גדול לאין קץ מכח ריבוי מתנותיו, ומהצד השני קשה לו לסבול ריבוי ההטבה, ומתבייש בעת קבלתו, שהדבר מביא לו אי סבלנות, מחמת ריבוי המתנות שמרבה עליו בכל פעם. וזה ודאי שהתענוג שיש לו מן המתנות, נמשך לו ישר מן העשיר הנותן, אמנם קושי הסבלנות, שהוא טועם במתנות, אינו נמשך לו מן העשיר הנותן, אלא מתוך מהותו עצמו של המקבל, שמתעוררת בו בושה, מחמת הקבלה, ומתנת החנם, ובאמת שגם זה מסבב לו העשיר כמובן, אבל באפן בלתי ישר."

ברור?

שאלה: לא.

מה לא? אתה צריך להגדיר.

תלמיד: מה זה "באפן בלתי ישר", איך יכול להיות שהבורא מסבב את הרצון לקבל?

הבורא נותן ונותן לך כל טוב, אתה מקבל ומקבל, ופתאום אתה מתחיל להרגיש אוי ואבוי הוא כולו נותן ואני כולי מקבל. מאיפה זה מגיע? מתוך זה שהוא נותן, אז בצורה ישירה נותן לך, כן?

תלמיד: כן.

כן. אז למה אתה מרגיש בושה?

תלמיד: אנחנו אומרים שזו בריה חדשה בפני עצמה.

מגיעה מהבורא, מאיפה עוד? זו בריה חדשה שהבורא ברא את הבושה, צירף אותה ללקבל על מנת לקבל כדי לעזור לנברא להתעורר מהמעשה דעל מנת לקבל ושיוכל להגיע לעל מנת להשפיע. אז בצורה ישירה הוא משפיע לך תענוגים, בצורה בלתי ישירה, במקביל, הוא מעורר בך בושה, עד כדי שנאה לתענוגים, שנאה ללקבל.

שאלה: ואז יש בעצם נתק בין הנברא לבורא?

לא, זה הכול תלוי בנברא. הנברא מקבל את ההשפעה מהבורא ישירה ובלתי ישירה ואז הוא נמצא בין שניהם, ואז בנברא זה מעורר יחס ישר והפוך.

תלמיד: השאלה היא, איך הבורא כביכול מייצר קשר עם הנברא אם הוא בהופכיות הצורה ממנו? מה זה באפן בלתי ישר, דרך איזו מערכת?

זה בכלל לא בעיה.

תלמיד: למה?

"אני ה' אשר נמצא בם בתוך טומאתם", מצד הבורא אין קדושה ואין קליפה, הכול אותו דבר, זה רק כלפייך. מצד הבורא אין בעיה בעל מנת לקבל, הוא לא מתלכלך מזה כמוך.

תלמיד: לפי איזה חוק?

הוא כולו משפיע והוא ברא רצון לקבל, וזה לא מוריד ממנו.

תלמיד: לפי איזה חוק הבורא יכול להימצא בקשר עם הרצון לקבל שהוא בהופכיות הצורה איתו? למה חוק הופכיות הצורה, השתוות הצורה חלה רק על הנברא?

כי הוא הראשון, הוא למעלה מזה, וגם, הוא לא קובע שהרצון לקבל על מנת לקבל הוא רע. זה הנברא, כביכול, קובע בצורה לגמרי עצמאית, בלתי תלותית, שעל מנת לקבל זה רע מפני שזה מפריד אותו מהבורא. זה הנברא קובע, ולכן הנברא בצורה עצמאית, לא מחויבת עושה צמצום א'.

מצד הבורא אין חיוב לעשות צמצום א' אל תעשה, הוא לא מחייב אותך, אתה בחרת. כמו אותו אורח שיושב מול בעל הבית, הוא יכול להתגבר על הבושה או על התענוג שהוא מקבל מהאוכל, הוא בוחר על מה להתגבר. ודאי שהבורא מחליט אחרי הקלעים, אבל מצד הנברא זה לא נקרא "עבירה". עד שהוא יחליט בדרגה עליונה שהוא עושה צמצום ואף פעם לא ילך לקבל על מנת לקבל, זה לא אסור, זה לא איסור. רק אחרי שהוא החליט בדרגה עליונה, במלכות דאין סוף, אז אחרי זה על מנת לקבל אסור.

מה זאת אומרת אסור? שמלווה בחושך בכל מיני כאלה אירועים שמלווים בחושך, עד המוות, עד הסבל וכן הלאה. אבל, בעצם, זה לא קורה. כמו האדם הראשון, כמו בחטא האדם הראשון, כמו בתיקונים. הבורא, כביכול, לא לוחץ עליך, אבל אם אתה לוקח על עצמך את העניין ש"אני רוצה להיות בעל מנת להשפיע", אז הבורא גם מקבל את ההחלטה שלך והולך איתה. אין כאן כביכול לחץ מצד הבורא בצורה ישירה שאתה תקבל להיות על מנת להשפיע, דבקות וכן הלאה. לא. יוצא לנו שהנברא בוחר בזה בעצמו.

אני ממליץ לך ללכת הביתה, לחיות עם משפחה, לשכוח את כל העניין הזה ולעשות חיים. למה אתה בוחר לשבת כאן? אתה מבין שזאת בחירה? זהו. אתה יכול להגיד, "לא, איפה אם הייתי יכול, אבל אני לא יכול, הבורא מסובב אותי". זה נכון, אבל בעצם זה בצורה כזאת, שלהאשים אותו אתה לא יכול.

תלמיד: וזה בגלל שהוא העליון, הוא הראשון?

הוא מסובב את זה ככה, כן. אחר כך הוא גם יגיד לך, "אני משכתי אותך? לא. אני הזמנתי אותך? לא. אז מה אתה בא לדרוש ממני? אלא אם באת לדרוש עבודה בעל מנת להשפיע, יש לך, מה אתה רוצה"? עם מה אתה יכול לפנות אליו? אתה רוצה מן הסתם לעשות צמצום, ולעבוד, ולהשקיע, ולהזיע? בבקשה, עניינך. כמו שאתה הולך לספורט, אתה מבין? העסק הוא אכזרי.

שאלה: עניין הבושה היא, יש מאין, כאילו, בריאת יש מאין לא ברור, האם אפשר להסביר.

רצון לקבל שלא היה קודם ברצון של הבורא והתהווה מתוך זה שהוא רצה לברוא רצון לקבל כדי למלאות אותו, להשפיע לו, להביא אותו לאיזה הזדהות עם עצמו. לכן הרצון לקבל הזה נקרא "יש מאין", שקודם הוא לא היה, "אין", ואחר כך הוא התהווה לפי החלטת הבורא, שהוא רוצה שיהיה דבר כזה.

היה רק אור עליון, רק רצון הבורא, ואז, בצורה פשוטה ככה אני אומר בכוונה, הבורא החליט שהוא רוצה רצון לקבל בתוך האור העליון, בתוך הרצון להשפיע, ואז הם ההתחילו להתקיים שניהם. והאור העליון, שהוא העליון והקודם לרצון, מנהל את הרצון ומשנה אותו בסופו של דבר כל פעם בהתאמה לאור.

תלמיד: אני שואל על הבושה, שזה בריאה יש מאין.

זו בריאה בפני עצמה.

תלמיד: זו גם התערבות יש מאין של הבורא?

כן. זו התערבות הבורא, זה הבורא ברא. הרצון לקבל שהיה מקבל במלכות דאין סוף על מנת לקבל והיה נהנה, היה עושה תענוג לבורא בזה שהוא נהנה ולא הייתה לו שום בעיה. הוא גם היה מרגיש את בעל הבית שמהנה לו, וכך הם היו מתקיימים. כמו אדם וכלב, הכלב נהנה מזה שהאדם מאכיל אותו, והאדם נהנה שהכלב שלו אוכל ונהנה. ואין בעיה, לא חסר כלום, הם יכולים להישאר ככה, מלכות דאין סוף מלאה, שלמה, והכול היה מצוין.

מה ההבדל? הבורא רוצה שהנברא שיהיה כמלכות דאין סוף, לא יהיה נברא על ידו, אלא שהנברא הזה יגיע למעמד מעצמו. שהוא ייצב את עצמו ברצון לקבל מיוחד כך שהוא יוכל להגיד, "זה אני נבדל ממך קודם כל, ואחרי שאני נבדל ממך אני עכשיו חוזר ונעשה כמוך", פשוט הבורא נותן כזאת אפשרות לנברא. ולכן, הבושה יכולה להיות או יכולה לא להיות, היא בריאה נוספת במלכות דאין סוף.

תלמיד: יש כאילו פעמיים יש מאין, פעם אחת זה הרצון לקבל ופעם שנייה זו הבושה?

נגיד ככה.

תלמיד: ההתחלה של המדרגה היא גילוי הקליפה?

לא, אין דבר כזה גילוי הקליפה.

תלמיד: איך עובד העיקרון של זה לעומת זה? אדם שמתקדם ברוחניות, איך מתחילה המדרגה?

אדם שנכנס לרוחניות אין לפניו קליפה. הוא עדיין לא קליפה. קליפה זה כבר כנגד מערכות אבי"ע, איפה שמתגלים כלים משבירת האדם הראשון. אנחנו עוד לפני זה. שנתחיל להיכנס לקדושה, אז אנחנו נתחיל לגלות שזה יכול להיות בעל מנת לקבל וזה נקרא "קליפה".

תלמיד: ממה מתחילה המדרגה?

מזה שיש לנו ה-ו-י-ה הראשונה בנקודה אחת, אבל על מנת להשפיע, טיפת זרע, ג' ימי קליטה. ישנן שם פעולות של בירור, פסולת, אבל זה עוד לא קליפות. אנחנו נגיע לזה. אני לא רוצה להיכנס לזה מדי. גם המילים לא ברורות וגם עוד מוקדם. עוד אין אפשרות לייצב את זה נכון.

(סוף השיעור)