שיעור ערב 25.09.19 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "זוהר לעם", כרך א', "הקדמת ספר הזוהר",

עמ' 196, מאמר "מי ברא אלה"

קריין: ספר "זוהר לעם", כרך א', עמ' 196, "הקדמת ספר הזוהר", מאמר "מי ברא אלה", טור ב', דבר המתחיל "ונאמר, מ"ה ידעת".

"ונאמר, מ"ה ידעת, מ"ה הסתכלת, מ"ה חקרת, הלוא הכול סתום כבתחילה. המלכות נקראת מ"ה, כי אע"פ שההמשכה העליונה של חכמה נמשכת דרך המדרגות העליונות, בינה וז"א, אינה מתגלה עד שנשלמת כאן במלכות, מקום הסוף של כל המדרגות, הסוף של המשכת הכול, ועומדת בגלוי, בהארת החכמה. ואע"פ שהתגלתה יותר מכולם, היא עומדת לשאלה: מה ראית, מה ידעת? כמ"ש, כי לא ראיתם כל תמונה.

ואע"פ שכבר נמשכו לה המוחין העליונים, ע"י העלאת מ"ן, וכבר נשלמה בהן, מ"מ נוהגת בה שאלה, כמו שישסו"ת היו מטרם העלאת מ"ן. ע"כ נאמר, מה ידעת, מה הסתכלת, מה חקרת, הלוא הכול סתום כבתחילה. אשר אחַר העלאת המ"ן והמשכת המוחין, עוד הכול סתום בנוקבא, כמו מטרם העלאת מ"ן, שעומדת עוד לשאלה, העלאת מ"ן.

א"כ מה מועילים התחתונים בהעלאת מ"ן? ולמה נמשכו אליה המוחין, כיוון שאינם נגלים כלל? אל תקרא הנוקבא מ"ה, אלא מאה, מאה ברכות, שהנוקבא משפיעה לתחתונים. לפי זה איך עוד עומדת לשאלה, והכול סתום כבתחילה?

כי יש ב' מוחין דגדלות בנוקבא, הנקראים גדלות א' וגדלות ב'. בגדלות א' עולים רק או"א עילאין לראש דא"א, ולא הישסו"ת. ואע"פ שנעשו לפרצוף אחד, מ"מ נשארו ישסו"ת בגוף א"א, אלא שהתעלו למקום או"א שמקודם לכן, שמלבישים מפה עד החזה דא"א.

ולפיכך מצד אחד נעשו הישסו"ת בחינת ראש א"א, שהרי נעשו פרצוף אחד עם או"א עילאין, העומדים עתה בראש א"א. וכן עלו למעלה מפרסא דחזה דא"א, ששם מאיר הראש דא"א, ע"ד שהתבאר באו"א עצמם, שהיו עומדים שם מטרם העלאת מ"ן.

ומשום זה הם משפיעים מוחין שלמים דג"ר אל הז"א, וז"א אל הנוקבא, והנוקבא נעשית מאה ברכות. כי ע"י מוחין אלו מתעלים הזו"ן ועולים למקום הישסו"ת, שמקודם העלאת מ"ן, מחזה עד הטבור דא"א. ונמצאת הנוקבא במקום אמא. וע"כ נעשית הנוקבא מאה, כמו אמא, כי בחינת מאה היא באמא, ואלפים היא באבא, והתחתון העולה לעליון נעשה כמוהו.

אמנם מצד אחר, דומה הנוקבא רק לבחינת מ"י, שעומדת לשאלה, כמו ישסו"ת מטרם העלאת המ"ן והמשכת המוחין. והוא מטעם הלבשתה את מקום הישסו"ת דקטנות, מהחזה עד הטבור דא"א. ונמצאת עומדת למטה מפרסא שבתוך מעֵי א"א, שהארת ראש דא"א נפסק למעלה מפרסא זו. וע"כ מבחינה זו, לא הרוויחה הנוקבא את המוחין וראש א"א, שכל העלאת המ"ן היו לזה, והכול סתום כבתחילה, כמטרם העלאת מ"ן.

אמנם מבחינה אחרת, הרי הרוויחה הנוקבא בחינת אמא, כי עלתה למקום ישסו"ת, שנקרא אמא, שנעשתה מאה ברכות. ומשום זה נבחנים אלו המוחין רק לו"ק דגדלות, כי לא תוכל לקבל בחינת ראש דגדלות, להיותה נמצאת למטה מפרסא דחזה דא"א. אבל מדרגתה עתה שווה כמו הישסו"ת בעת היותו ו"ק, מטרם העלאת מ"ן, שהיה עומד מחזה עד הטבור דא"א, שזה גדלות גדולה בשביל הנוקבא, אלא שהיא ו"ק דגדלות. אבל עוד חסר ג"ר דגדלות. והשגת ג"ר דגדלות נקרא גדלות ב' של הנוקבא.

עתה תבין למה נקראת הנוקבא בשם מ"ה. אשר הטעם הראשון מבאר המוחין העליונים, שהשיגה הנוקבא, הנקראת מאה ברכות. שע"כ נאמר, אל תקרא מ"ה אלא מאה. כלומר, ע"י עלייתה למקום ישסו"ת בכוח אלו המוחין.

וטעם ב', כיוון שעלתה רק למקום הישסו"ת דקטנות, שהיא עומדת לשאלה מהחזה עד הטבור דא"א. הרי גם המוחין דנוקבא דומים לגמרי כמוהו, ונעשית גם הנוקבא עומדת לשאלה, שפירושו ו"ק בלי ג"ר. אלא הרווח אמנם גדול מאוד, מפני שהוא ו"ק דאו"א עילאין, ו"ק דגדלות.

וגם כאן, שנאמר, מה ידעת, הלוא הכול סתום כבתחילה, אין הפירוש של כבתחילה, כמו שהנוקבא הייתה מטרם העלאת מ"ן. אלא כמו שהישסו"ת היו מטרם העלאת מ"ן. אבל הנוקבא הרוויחה הרבה ע"י העלאת מ"ן, שהרי קיבלה עתה בחינת אמא, מאה ברכות, אלא שהן ו"ק דגדלות. ונמצאת עוד עומדת לשאלה, כמו הישסו"ת מטרם העלאת מ"ן.

.9 על העניין הזה כתוב, מה אעידֵךְ, מה אדמֶה לָך הבת ירושלים. כי כשחרב ביהמ"ק, יוצא קול ואומר, מה אעידך, מה אדמה לך. כלומר, במ"ה ההוא אעידך. שבכל יום ויום העידותי בך מימים קדמונים, כמ"ש, העידותי בכם היום את השמיים ואת הארץ.

מה אדמה לך. באותו אופן ממש, העטרתי לך בעטרות קדושות, ועשיתי אותך ממשלה על העולם. כמ"ש, הזאת העיר, שיאמרו כלילת יופי. קראתי לך ירושלים הבנויה, כעיר שחוברה לה יחדיו.

מה אַשְׁווה לך ואֲנַחֲמֵך. כעין שאת יושבת, כך הוא כביכול למעלה, בירושלים של מעלה. כמו שעתה אין נכנסים בך העם הקדוש בסדרים הקדושים, כך אני נשבע לך, שלא אכנס אני למעלה, עד שייכנסו בך צבאותיך למטה. וזוהי הנחמה שלך, מאחר שאני משווה לך מדרגה זו, ירושלים של מעלה, המלכות, בכל. ועתה שאת כאן, גדול כיָם שִׁבְרֵךְ. ואם תאמרי, שאין לך קיום ורפואה, מי יִרְפָּא לך, אותה מדרגה הסתומה העליונה, הנקראת מ"י, שהכול מתקיים על ידיה, שהיא בינה, תרפאך ותקים אותך.

ביאור הדברים. חורבן ביהמ"ק היה מחמת שחטאו ישראל בעבודה זרה ולא רצו להעלות מ"ן לזיווג זו"ן, אלא שרצו להמשיך השפע לס"א, הנקרא אלוהים אחרים, שמסיבה זו נפרד הזיווג דזו"ן, והתבטלו מאה הברכות מהנוקבא, ונחרב ביהמ"ק.

כשחרב ביהמ"ק, יוצא קול ואומר, מה אעידך. שבכל יום ויום העידותי בך מימים קדמונים. אלו ו"ק דגדלות, שהנוקבא מקבלת במ"ה, נקרא ימים קדמונים. כמ"ש, כי שְׁאַל נא לימים ראשונים, ולמִקצה השמיים ועד קצה השמיים.

ונקרא כך, להיותם ו"ק דאו"א, כי הישסו"ת הוא ז"ת דאו"א. ושבעת הימים של או"א הם ראשונים אל שבעת הימים דזו"ן, כמ"ש, העידותי בכם היום את השמיים ואת הארץ. פירושו על זיווג זו"ן, הנקראים שמיים וארץ, שהזהיר הכתוב לשמור ולקיים את הזיווג. ואם לא, מזהיר הכתוב, כי אָבוד תאבֵדון מַהֵר מעל הארץ. וכמ"ש, מ"ה אעידך, על אלו מאה ברכות הזהרתי אותך לשומרם ולעשותם, ואתה עברת עליהם, לכן התקיים בכם, כי אבוד תאבדון מהר מעל הארץ.

וכמ"ש, מ"ה אדמה לך. באותו אופן ממש, העטרתי לך בעטרות קדושות, ועשיתי אותך ממשלה על העולם. קראתי לך ירושלים הבנויה, כעיר שחוברה לה יחדיו.

כי אלו מאה הברכות, שהנוקבא מקבלת מהז"א בזיווג, שמ"ה הן בעלייתם לישסו"ת, ונעשה ז"א לבחינת ישראל סבא, והנוקבא נעשתה לבחינת תבונה. ואז נעשים האורות שלה מאה ברכות, כמו האורות דתבונה. ועל זה כתוב, כעיר שחוברה לה יחדיו.

כי הנוקבא, הנקראת עיר, התחברה עם התבונה יחדיו, ונעשתה הנוקבא לבחינת התבונה. והיא מקבלת משם המוחין דתבונה, הנקרא עטרות קדושות, ואז נקרא כְּלִילת יופי משׂושׂ כל הארץ, ומקבלת ממשלה על העולם.

מ"ה אשווה לך ואנחמך. כעין שאת יושבת, כך הוא כביכול למעלה, בירושלים של מעלה. כלומר, שבסיבת חטאם של ישראל, שנחרב ביהמ"ק ונגלו מעל אדמתם, גרמו בזה גם פירוד לנוקבא, כי ט"ת שלה נפלו לקליפות, והיא חזרה לנקודה תחת היסוד.

וכמ"ש, מ"י ירפא לך. אם ישובו בני ישראל בתשובה, ויתקנו מעשיהם, ויעלו מ"ן לזו"ן, הנה אז שוב יימשכו המוחין עילאין אל הזו"ן, ושוב תעלה הנוקבא לישסו"ת, הנקרא מ"י, ואז תהיה לך רפואה.

.10 מ"י קצה השמיים. מ"י, קצה השמיים למעלה, ישסו"ת. מ"ה, קצה השמיים למטה, המלכות. וזה ירש יעקב, ז"א, המבריח מן הקצה אל הקצה. מן הקצה הראשון, מ"י, עד הקצה האחרון, מ"ה. משום שעומד באמצע בין ישסו"ת למלכות. וע"כ כתוב, מי ברא אלה. ישסו"ת, מ"י, בראו את ז"א ומלכות, אל"ה.

ביאור הדברים. היה לַכָּתוּב לומר, מראש השמיים ועד קצה השמיים. ולמה נאמר, מקצה ועד קצה, מסוף עד סוף? אלא נאמר, מ"י קצה השמיים למעלה, ישסו"ת, שעומד לשאלה, הוא המלביש מהחזה עד הטבור דא"א. מ"ה, הנוקבא, שמטרם העלאת מ"ן היא סוף כל המדרגות מחזה דז"א ולמטה. וביניהם עומד יעקב, ז"א, המתחיל להלביש ממקום הטבור דא"א עד הנוקבא.

ואז הוא מבריח מקצה דמ"י עד הקצה דמ"ה. כי מ"י מסתיים בטבור דא"א, ושם מתחיל יעקב. והנוקבא, מ"ה, עומדת בסיומו.

אמנם הכתוב מדבר כבר אחַר המשכת המוחין אל הזו"ן, כמ"ש, שאַל נא לימים ראשונים, שהוא בעת שהזו"ן עולים ומקבלים המוחין דישסו"ת, הנקרא ימים ראשונים. שאז נמצא, שקצה השמיים שלמטה, מ"ה, הנוקבא, עלתה והלבישה על קצה השמיים למעלה, על מ"י, ישסו"ת. ונמצאים שניהם במקום אחד ממש.

וע"כ כתוב, מקצה עד הקצה, שהרי עתה נעשו שניהם בחינת קצה השמיים אחד. כי הימים הראשונים מקבל הז"א, שהם ו"ק מישראל סבא, חג"ת נה"י. והנוקבא נוטלת התבונה, המלכות דבינה, הנמצאת עתה בקצה דז"א, הנקרא שמיים. אלא בערך הקודם למוחין, נבחנת לראש השמיים.

ויש עוד פירוש, אשר השמיים שלמעלה הוא ישראל סבא, הכולל ששת הימים הראשונים, חג"ת נה"י דבינה. וקצה השמיים שלמעלה הוא התבונה, המלכות דבינה. ויהיה פירוש הכתוב מהקצה של ישראל סבא, עד הקצה דז"א, הנקרא שמיים שלמטה.

ועל אלו המוחין כתוב, מ"י ברא אל"ה. כי מ"י הוא ישסו"ת, העומד במקום בריאה דא"א, מחזה עד הטבור, למטה מפרסא שבתוך מעֵי א"א, ששם אינה מגיעה עוד הארת ראש דא"א. שע"כ נבחן לבריאה, לבַר מראש דא"א. וע"כ הוא עומד לשאלה.

ונמצא אחר שהזו"ן משיגים אלו המוחין, שהם עולים ומלבישים את המ"י הזה, ונוטלים מקומו מהחזה עד הטבור דא"א, הרי גם המוחין שלהם עתה רק בבחינת בריאה דא"א. וכמ"ש, מ"י ברא אלה, הזו"ן, נטלו מוחין דבריאה מהמ"י."

אנחנו למדנו בהרבה מקומות על היחס בין זו"ן לאצילות, לישסו"ת, לאבא ואמא ולאריך אנפין. אלו הדרגות של עולם האצילות, ובכל הדרגות האלה תלויה מערכת התיקון של הנשמה, נשמת אדם הראשון.

מי ברא אלה של אליהו

.11" אמר רבי שמעון, אלעזר בני, עמוֹד מלדבר, ותתגלה סתימת הסוד העליון, שבני העולם אינם יודעים אותו. שתק רבי אלעזר. בכה רבי שמעון ואמר, אלעזר, מהו אל"ה? אם תאמר, שהוא הכוכבים והמזלות, הלוא תמיד הם נראים? ובמ"ה, שהיא מלכות, נבראו? כמ"ש, בדְבר ה' שמיים נעשו. במלכות, הנקראת דְבר ה', נעשו השמיים. ואם אל"ה נאמר על הדברים הסתומים, לא היה צריך שיכתוב אל"ה, שהרי כוכבים ומזלות גלויים הם?

ביאור הדברים. רבי אלעזר גילה כאן המוחין דגדלות א'. ורבי שמעון היה רוצה לגלות המוחין דגדלות ב', מוחין עילאין דחיה. ע"כ ציווה לו להפסיק דבריו, ויגלה לו סתימת הסוד העליון, שבני העולם אינם יודעים אותו, כי עוד לא היו נגלים מוחין אלו בעולם. ורבי שמעון גילה אותם כאן.

רבי שמעון שאל, מהו אל"ה? איזה חידוש משמיענו הכתוב, במ"י ברא אלה, שהם זו"ן? אם תאמר, שהוא הכוכבים והמזלות, המוחין דו"ק דגדלות שהשיגו, שעל זה סובב הכתוב, מ"י ברא אלה, כי מוחין דו"ק נקראים כוכבים ומזלות? על זה שואל, איזה חידוש הוא, הלוא תמיד הם נראים, שהם המוחין הרגילים של הזו"ן, שאפשר להמשיכם תמיד, אפילו בימות החול, ואינם חידוש כל כך, שעליהם יראה הכתוב, מ"י ברא אלה?

ואין לפרש שהמוחין האלו נוהגים בלי הפסק, כי בקביעות אין לז"א אלא ו"ק בלי ראש, ורק ע"י העלאת מ"ן, תפילה, ממשיכים אלו המוחין. אלא הפירוש הוא, שאפשר להמשיכם תדיר, אפילו בימות החול. כי כן הם נמשכים בכל יום בעת תפילת שחרית.

ועוד שואל אותו, ובמ"ה נבראו? כי אלו המוחין אינם מיוחסים לבינה, אלא לזו"ן דאצילות, הנקראים מ"ה, שמהם יצאו, כמ"ש, בדְבר ה', שהוא זו"ן, הז"א הוי"ה, והנוקבא דָבר.

.12 אלא סוד זה התגלה ביום אחד, שהייתי על חוף הים. ובא אליהו ואמר לי, רבי, הידעת מהו, מי ברא אלה? אמרתי לו, אלו הם השמיים וצבָאָם, מעשה הקב"ה, שיש לבני אדם להסתכל בהם ולברך אותו. כמ"ש, כי אראה שמֶיך מעשה אצבעותיך, ה' אדוננו, מה אדיר שמך בכל הארץ.

.13 אמר לי, רבי, דבר סתום היה לפני הקב"ה, וגילה אותו בישיבה של מעלה. בשעה שהסתום מכל סתומים רצה להתגלות, עשה בתחילה נקודה אחת, מלכות. וזו עלתה להיות מחשבה, בינה, כלומר שהמלכות עלתה ונכללה בבינה. צייר בה את כל הציורים, חקק בה כל החקיקות.

ביאור הדברים. עתיק, הראש הראשון של עולם האצילות, נקרא סתום מכל הסתומים. ועליו לומדים, שכל מנהיג העם, שלא מיתקן תחילה, אין העם מיתקנים. מנין לנו זה? מעתיק יומין, שכל עוד שהוא לא מיתקן בתיקוניו, לא ייתקנו כל אלו שצריכים להיתקן, וכל העולמות נחרבו.

בשעה שעתיקא קדישא, הסתום מכל סתומים רצה לתקן, תיקן הכול כעין זכר ונוקבא. שהעלה המלכות לבינה, ונעשתה המלכות לנוקבא בכל הספירות, שכל ספירה נכללה מזכר ומנוקבא. וחכמה זו, שהיא כלל הכול, חכמה דל"ב (32) שבילים, כשיצאה והאירה מעתיקא קדישא, לא האירה אלא בזכר ובנוקבא, שהחכמה התפשטה והוציאה ממנה בינה. ונמצאו, שהם זכר ונוקבא. וזה התיקון דצ"ב.

בשעה שהסתום מכל סתומים רצה להתגלות, עשה בתחילה נקודה אחת. שבעֵת שעתיקא קדישא רצה להתגלות לעולמות, בכוח התיקון שהיתקן בצ"ב, עשה בראש דא"א, בחכמה שלו, נקודה אחת, שהעלה המלכות, נקודה, לראש דא"א. ושם נתקנה הנוקבא, המעלה או"ח, להלביש ע"ס דראש א"א. והסתיים הראש דא"א בספירת חו"ס. ונמצאה החכמה כזכר וכנוקבא. ובינה וזו"ן דראש א"א, יצאו מחוץ לראש, למדרגת הגוף דא"א. וזהו, שהחכמה התפשטה והוציאה ממנה בינה לבחינת גוף.

ונקודת המלכות הזו, אשר עלתה לחכמה, והחכמה נתקנה על ידה כזכר ונוקבא, היא עלתה משום זה, ונעשתה למחשבה, בינה. כי כיוון שעומדת בזיווג עם חכמה, היא מקבלת מחכמה. והמקבל מחכמה נבחן לבינה ולא למלכות. ונמצא, שאע"פ שמשורשה היא מלכות לבחינת נקודה, הרי נעשתה מחמת העלייה לבחינת בינה. וע"כ נאמר, וזו עלתה להיות מחשבה. שזה גרם לנקודה להיות בינה, הנקראת מחשבה.

ודע, כי לפעמים נקרא בזוהר השם מחשבה על החכמה ולפעמים על הבינה. כי מחשבה פירושה נוקבא דחכמה. וע"כ יש לכנותה בשם חכמה, כי היא הנוקבא דחכמה. אמנם מעצם בחינתה, היא בינה ולא חכמה. אכן אין הבינה נקראת בשם מחשבה, אלא רק בהיותה בחינת ראש ביחד עם החכמה.

ונאמר, שצייר בה את כל הציורים, חקק בה כל החקיקות. כי באותה נקודה שעלתה להיות מחשבה, צייר וחקק כל חמשת פרצופי אצילות א"א או"א וזו"ן. וצייר בה וחקק בה, רומז בזה לעניין רב.

כי צייר בה פירושו, שנאצלו על ידה כל הציורים, שהם חמשת פרצופי אצילות. כלומר, ע"י הזיווג, שנעשה על המסך בנקודה שעלתה למחשבה, יצאו קומת ו"ק דאו"ח ואו"י בכלים דכו"ח בכל פרצוף. אבל חקק בה כל החקיקות, חיסרון. שעם עליית הנקודה להיות מחשבה, נעשו חסרונות וחקיקות, שהם הכנות לבית קיבול על האורות בכל פרצופי אצילות. ומתוך שעניין זה הוא יסוד כל המוחין דאצילות, יש לבארו היטב.

כי עליית הנקודה למחשבה, בינה, בזה שנעשה סיום חדש בע"ס של כל מדרגה. כי הנקודה, המלכות עם המסך שבה, שהייתה עומדת לזיווג במקום מלכות של ע"ס דראש, פה, וסיימה שם את הראש, עלתה עתה למקום הבינה של ראש, הנקרא נ"ע, נוקבא דחכמה, שהיא בינה, ונעשה הזיווג על המסך שלה במקום נ"ע, וסיימה שם את הראש. וג"ס, בינה ז"א ומלכות של הראש, הנקראות אוזן חוטם פה (אח"פ), ירדו מתחת מקום הסיום של הראש, למדרגת גוף.

ועד"ז נעשה בהכרח גם בע"ס דגוף. אשר המלכות המסיימת את הגוף של הפרצוף, שהייתה עומדת מקודם לכן במקום הנקודה האמצעית, המלכות דע"ס דגוף, הנקראת סיום רגלין, עלתה עתה למקום בינה של הגוף, ת"ת. כי חג"ת דגוף הם כח"ב, וסיימה את הגוף בת"ת, במקום החזה. ואלו ג"ס, בינה וזו"ן דגוף, הנקראות תנהי"ם, יצאו מבחינת אצילות ונפלו לבחינת בי"ע דפרודא.

הרי שבסיבת עליית הנקודה להיות מחשבה, נבקעה כל מדרגה לשני חצאים, שחציה העליון, כ"ח, נשארו במדרגה, ובינה ז"א ונוקבא של כל מדרגה נאבדו ממנה וירדו למדרגה שמתחתיה.

וזה עניין התחלקות של השם אלקים על אותיות מ"י אל"ה. כי מדרגה שלֵמה בע"ס כח"ב זו"ן נקראת בשם הקדוש, אלקים, שבו חמש אותיות כנגד חמש ספירות כח"ב זו"ן, שאותיות אל"ה הן כח"ב, אותיות י"ם הן זו"ן.

ועתה, אחַר שנחלקה כל מדרגה לשני חצאים, שכו"ח נשארו, ובינה וזו"ן נפלו ממנה, נמצא כי לא נשארו בכל מדרגה זולת ב' האותיות מ"י, וג' אותיות אל"ה נפלו מכל מדרגה למדרגה שמתחתיה.

אבל לפי זה היו צריכות להישאר ב' אותיות א"ל במדרגה, ואותיות הי"מ היו צריכות ליפול ממנה למדרגה התחתונה? העניין הוא, שיש תמיד ערך הפוך בין הכלים לאורות. בכלים באים העליונים מתחילה. תחילה בא הכלי דכתר ואח"כ הכלי דחכמה, עד כלי המלכות לבסוף. והיפוכו הוא באורות, שבהם באים התחתונים תחילה, מתחילה בא אור המלכות, ואח"כ אור הז"א, ואח"כ אור הבינה, עד אור הכתר לבסוף.

ולפיכך, אם יש ב' כלים כו"ח, הרי יש בהם ב' אורות, אור המלכות ואור הז"א, הנקראים ו"ק. ולפיכך אנו מבחינים, שרק ב' האותיות מ"י נשארו במדרגה, אור המלכות ואור הז"א של השם אלקים, אבל ג' אותיות אל"ה נפלו מהם, וע"כ נעשתה כל מדרגה מחוסרת ג"ר שבה.

ונאמר, שצייר בה את כל הציורים, חקק בה כל החקיקות. שרומזים בזה על התחלקות כל מדרגה לשני חצאים, מכוח עליית הנקודה להיות מחשבה.

צייר בה כל הציורים, על ב' האותיות מ"י, שנשארים בכל המדרגה, צייר הציור דאדנ"י.

חקק בה כל החקיקות. ג' האותיות אל"ה, שנפלו מכל מדרגה ונחסרה מהם. כי מסיבת חסרונן, לא נשאר במדרגה, זולת אור המלכות ואור הז"א, וג' האורות של כח"ב חסרים מהן, כי אין אור בלי כלי. באופן שאם שוב ישיגו הכלים דבינה וזו"ן, תכף ישיגו גם ג"ר דאורות. כי זה תלוי בזה.

.14 וחקק בתוך הנר הקדוש הסתום, המלכות שנכללה בבינה, חקיקה של ציור סתום אחד, קודש קודשים, שהוא בניין עמוק היוצא מתוך המחשבה, ג"ר, ונקרא מ"י, התחלה אל הבניין. עומד ואינו עומד, עמוק וסתום בשם אלקים.

ועוד נקרא מ"י דאלקים, שחסרות אותיות אל"ה מהשם אלקים. רצה להתגלות ולהיקרא בשם אלקים, הוא התלבש בלבוש כבוד המאיר, אור החסדים, וברא אל"ה. ועלו אותיות אל"ה בשם אלקים. שהתחברו אותיות אלו באלו, אותיות מ"י באותיות אל"ה, ונשלם השם אלקים. וכל עוד שלא ברא אל"ה, לא עלה בשם אלקים. ואלו שחטאו בעגל, אמרו על זה, אל"ה אלוהיך ישראל.

ביאור הדברים. כי ע"י עליית מ"ן מתחתונים, נמשך אור חדש מע"ב ס"ג דא"ק, שבהיות האור הזה מע"ב ס"ג דא"ק, שלמעלה מצ"ב, הבוקע כל מדרגה לשתיים. ע"כ בעת שנמשך האור הזה לראש א"א, חוזר ומוריד את הנקודה מתוך המחשבה, ממקום הבינה, חזָרָה למקומה, למקום המלכות של הראש, כמו שהיה לפני צ"ב.

וג"ס בינה ז"א ומלכות, שנפלו מהראש, חוזרות לבחינת ראש, שהרי הזיווג נעשה במקום המלכות שלמטה מהן. ונבחן שהשם אלקים חזר והתגלה. כי ג' האותיות אל"ה חזרו והתחברו אל מ"י במדרגה אחת, ונשלם שם אלקים במדרגה.

וכיוון שחזרו בינה וזו"ן דכלים, חזרו גם ג"ר דאורות. והתלבשו כח"ב זו"ן דאורות בחמש אותיות של שם אלקים: אורות כח"ב באל"ה, אורות זו"ן בי"ם. וזכור זאת היטב, שאל"ה הנפולים, הם בחינת כלי בינה וזו"ן, החסרים למדרגה. אבל בעת שאל"ה מתחברות בשם אלקים, הן נעשות אורות כח"ב, מטעם הערך ההפוך שבין הכלים לאורות.

ונאמר, וחקק בתוך הנר הקדוש הסתום, המלכות שנכללה בבינה. כלומר, שנחקק מסך ומקום זיווג מחדש במלכות דראש א"א, הנקרא הנר הקדוש הסתום. והיא חקיקה של ציור סתום אחד, קודש קודשים, אשר החקיקה החדשה הזו ממשיכה ציור אחד, קומה של ע"ס קודש קודשים, קומת ג"ר, הנקרא קודש קודשים.

ומשום שיוצא מתוך מחשבה, משום הנקודה שעלתה להיות מחשבה, הנה עתה חזרה ויצאה מתוך מחשבה, ובאה למקומה האמיתי, למקום המלכות דראש. וע"כ ג' הכלים בינה ז"א ונוקבא, אל"ה, חזרו עתה למדרגה של הראש, ונשלם שם אלקים. ומכנה את הקומה הזו דג"ר בשם ציור סתום.

ונאמר, שנקרא מ"י, התחלה אל הבניין. שאע"פ שכבר התחברו אל"ה במ"י, ונעשה השם אלקים, מ"מ עדיין נקרא רק מ"י, והוא התחלה לבניין השם אלקים, כי הבניין עוד לא נשלם.

והוא עומד ואינו עומד, מצד אחד כבר עומד הבניין בכל השלמות, שהרי מקום הזיווג חזר למקומו בפה דראש, ובינה וזו"ן חזרו למדרגה, וכן ג"ר דאורות, והשם אלקים נשלם.

אמנם מצד שני, לא עומד עוד בניין השם, כי הוא עמוק וסתום בשם אלקים. שהאורות של השם אלקים הם עוד עמוקים וסתומים ואינם מאירים באל"ה, בינה וזו"ן, שעלו למקום הראש. מטעם, כי מחמת עלייתם לראש א"א, ששם מאירה החכמה לבדה, הנה אין בקומה הזו אלא אור החכמה. וכיוון שהם ז"ת, וז"ת שעלו אינן יכולות לקבל החכמה בלי התלבשות בתוך חסדים, וחסדים אין להם שם, ע"כ אינם יכולים לקבל גם החכמה.

ולפיכך נבחן, שהשם עמוק וסתום, ואינו מתפשט עוד בג' אותיות אל"ה. ומטעם זה נבחן עוד בניין קומה זו בבחינת, לא עומד. ועדיין אל"ה אינם מגולים בה. ולכן לפני זה, עוד נקרא מ"י. כי האותיות אל"ה עוד סתומות בשם אלקים, ואין שם אלא רק מ"י.

ורצה להתגלות ולהיקרא בשם אלקים, כיוון שכבר נשלם השם, כי כבר עלו אל"ה לראש, ועכ"ז אינן מאירות כלל. ע"כ רצה להתגלות ולהיקרא בשם אלקים. הוא התלבש בלבוש כבוד המאיר, אור החסדים, וברא אל"ה.

פירוש. כיוון שכל הסיתום של השם, שאינו יכול להאיר באל"ה, הוא מחמת חיסרון של הלבוש דחסדים, שאין ז"ת יכולות לקבל אור חכמה בלי חסדים. ע"כ חזר ועשה הזיווג דקטנות. כבעת היותו בגוף דא"א, והמשיך קומת החסדים, והקומה דחכמה התלבשה באור החסדים שהמשיכה, והאור ההוא נעשה אל הקומה לבוש כבוד המאיר, אשר דרך הלבוש הזה דחסדים, הוא יכול להאיר את אור החכמה בז"ת, שהן אל"ה.

וברא אל"ה, ועלו אותיות אל"ה בשם אלקים. כלומר ע"י לבוש הכבוד, קומת החסדים, שקיבל מזיווג הגוף שלמטה מחזה, הנקרא בריאה, ברא אלה, השפיע האור לאל"ה. וע"י זה עלו אותיות אל"ה בשם אלקים. כי מאחר שכבר יש להם לבוש כבוד מחסדים, הן יכולות לקבל בו גם חכמה.

ואז נגלו אל"ה בשם אלקים. כי עתה מאירים בו הבינה וזו"ן בתכלית השלמות שבהם. ונבחן, כי עתה נשלם והתגלה השם אלקים. והתחברו אותיות אלו באלו, מ"י באל"ה, ונשלם השם אלקים. כי עתה מקבלות אל"ה קומת החכמה, מפאת שהשיגו לבוש דחסדים, וכל חמש אותיות אלקים מאירות בשלמותן.

ועד שלא ברא אל"ה, לא עלה בשם אלקים. כי מטרם שהמ"י השפיע להם אור החסדים ללבוש, לא היו אל"ה יכולות לקבל כלום ממ"י, ולא האיר באלקים אלא מ"י בלבד.

ואלו שחטאו בעגל, אמרו על זה, אל"ה אלוהיך ישראל. כי הם פגמו בלבוש כבוד המאיר. וע"כ מ"י נפרד מאל"ה. ולכן אמרו, אל"ה אלוהיך. ויצא השפע לאלוהים אחרים.

.15 וכמו שהתחברו מ"י באל"ה, והיו לשם אלקים, ע"י לבוש כבוד המאיר, אור החסדים, כך השם מתחבר תמיד ע"י לבוש כבוד המאיר. ובסוד זה מתקיים העולם, כמ"ש, עולם חסד ייבנה. ואליהו פָּרח, ולא ראיתי אותו. וממנו ידעתי הדבר, שעמדתי על הסוד והסתר שלו.

בא רבי אלעזר וכל החברים, והשתטחו לפניו. בכו ואמרו, אם לא היינו באים לעולם, אלא לשמוע את זה, היה די לנו.

פירוש. באותה הדרך שהתבאר, שלא עלה בשם אלקים, עד שקומת החכמה התלבשה בלבוש כבוד המאיר, ואז התחברו מ"י באל"ה, והיו לשם אלקים, כך השם מתחבר תמיד, כך הוא קיים לעד לנצחיות, ולא עולה בשם אלקים בלי לבוש כבוד המאיר.

ובזה מתקיים העולם. גם העולם התחתון, הנוקבא, מ"ה, מקבל המוחין בדרך זה של שיתוף מ"י באל"ה, ונשלם לגמרי כמו העולם העליון, כמו שרבי שמעון הולך ומבאר. וזהו, במחלוקת מרבי אלעזר, שאמר על העולם התחתון, אחַר שהגיע לשם, הוא מ"ה. שפירושו, מ"ה ידעת, הלוא הכול סתום כבתחילה. נמצא לדבריו, שלא מתקיים העולם התחתון כמו העולם העליון.

ונאמר, שבסוד זה מתקיים העולם, באותו אופן של העולם העליון. וע"כ פסק רבי שמעון דבריו לעיל. והנה אליהו לא פירש אלא סדר המוחין, ובניין שם אלקים באו"א לבד. אבל לא ביאר, איך סדר בניין אלקים הוא בנוקבא."

זה אותו סיפור, הכול זה רק איך מתחברים גלגלתא עיניים ואח"פ למדרגה השלמה. בעצם אין לנו יותר מה לעשות.

אמא השאילה בגדיה לבִתה

[אמא אוזיפת לברתא מאנהא]

.16" אמר רבי שמעון, ע"כ השמיים וצבָאם נבראו במ"ה, המלכות. כי כתוב, כי אראה שמֶיך מעשה אצבעותיך. ומקודם לכן כתוב, מ"ה אדיר שמך בכל הארץ, אשר תְנָה הודךָ על השמיים. הרי השמיים נבראו בשם מ"ה, המלכות. ופירוש הכתוב, על השמיים, המורה על הבינה, הנקראת מ"י, שמעל ז"א, הנקרא שמיים, שמלכות עולה בשם אלקים.

פירוש. מ"ה, מלכות, עולה ונכלל בבינה, אלקים, אחַר שברא אור חסדים ללבוש כבוד אל אור החכמה שבשם מ"י, שאז התלבשו זה בזה, והמלכות עלתה בשם העליון אלקים, שהוא שם הבינה, שהמלכות נכללת בה. וע"כ כתוב, בראשית ברא אלקים. האלקים העליון, בינה ולא מלכות. כי מ"ה, מלכות. ולא נבנה במ"י אל"ה.

פירוש. כיוון שהעולם התחתון, מ"ה, ממשיך המוחין בשם אלקים בעולם העליון, ע"כ הייתה היכולת שייבראו שמיים וצבָאם ע"י מ"ה, כי אין תולדות בלי מוחין עילאין, שהם מוחין דחיה.

וזה אמר רבי שמעון, משום שגם העולם התחתון, מ"ה, מתקיים בשם אלקים מהעולם העליון, השמיים וצבאם נבראו במ"ה, במלכות, היה כוח למ"ה להוציא תולדות אלו השמיים וצבאם.

ולכן כתוב, אשר תְנָה הודךָ על השמיים. להשמיענו, שהמוחין נמשכים משֵם אלקים דישסו"ת, ע"י השיתוף של מ"י באל"ה, שמ"י הן ממעל השמיים, ז"א. ע"כ נאמר, על השמיים, שמלכות עולה בשם אלקים. כלומר, שההוד, המוחין, על השמיים, מעל לז"א, הוא ישסו"ת, שבו עולה השם אלקים, והוא מ"י ברא אל"ה. אבל בשמיים עצמו, ז"א, אין שָם מ"י אלא רק מ"ה.

אחר שנמשכה קומת החכמה מחמת הנקודה, שחזרה ויצאה מתוך מחשבה, חזר ועשה זיווג דו"ק להמשכת אור חסדים, והתלבש אור חכמה באור חסדים, ואז מ"י האיר באל"ה. אחר שברא אור חסדים אל אור החכמה, שאז התלבשו זה בזה, והמלכות עלתה בשם העליון אלקים, והתלבש אור החכמה באור החסדים, ע"כ הגיעו המוחין ממ"י לאל"ה, והתחברו אותיות אלו באלו, והמלכות עלתה בשם העליון אלקים. בשם העליון, מעל השמיים, ישסו"ת, שבהם מ"י, אבל לא בשמיים, שהוא מ"ה.

מ"ה, מלכות, ולא נבנה במ"י אל"ה, כי מ"י בינה, אשר מעת צמצום א' (צ"א) לא היה בה שום צמצום כלל, כי הצמצום היה שם על הנקודה האמצעית, המלכות, שהצטמצמה, שלא לקבל בה אור, ונתקנה בזיווג דהכאה, להעלות או"ח. אבל ט' ראשונות (ט"ר) היו נקיות מכל צמצום, והיו ראויות לקבל אור החכמה. אלא רק בצ"ב, כדי להמתיק המלכות במדה"ר, עולה המלכות לאבא, ואבא נתקן בה כעין זכר ונוקבא, וקיבלה המלכות מקום בינה. והנקודה, מלכות, עלתה להיות מחשבה, בינה.

ומאז הצטמצמה גם הבינה, ונתקנה במסך, שלא לקבל אור החכמה בתוכה, כדי לקבל הזיווג דהכאה ולהעלות או"ח. הרי שהבינה ממקורה ראויה לקבל חכמה בלי שום צמצום, ומה שקיבלה בתוכה הצמצום והמסך, לא היה אלא להמתיק המלכות.

ולפיכך ע"י העלאת מ"ן מתחתונים, נמשך אור חדש מע"ב ס"ג דא"ק, המוריד בחזרה את הנקודה ממקום בינה למקומה, למלכות, כמו שהיה בצ"א, ויוצאת הנקודה ממחשבה. שע"י זה נטהרת הבינה מכל צמצום, וחוזרת ומקבלת אור חכמה. ואחר שקומת החכמה מתלבשת בחסדים, מאירה מ"י באל"ה, ומתגלה שֵם אלקים.

והנה כל הבניין הזה של שם אלקים לא ייתכן כלל במ"ה, כי מ"ה היא קצה השמיים למטה, המלכות עצמה, שעליה היה הצמצום ממקורה גם בצ"א, ואינה ראויה לקבל בתוכה שום הארת חכמה. ולכן מ"ה, מלכות, ולא נבנה במ"י אל"ה, כי רק במ"י שייך כל הבניין של שם אלקים, ע"י חזרה ויציאה מתוך מחשבה, ולא במ"ה.

.17 אלא בשעה שאותיות אל"ה נמשכות מלמעלה, מבינה, למטה, למלכות, כי האֵם משאילה בגדיה לבת ומקשטת אותה בקישוטיה, אז נמשך השם אלקים מבינה, האם, למלכות, הבת. ומקשטת אותה בקישוטיה, בשעה שנראה לפניה כל זכר. שאז כתוב עליה, אל פני האדון ה'.

כי אז נקראת המלכות אדון, לשון זכר. כמ"ש, הנה ארון הברית, אדון כל הארץ. הרי הכתוב קורא את המלכות, המכונה ארון הברית, בשם אדון כל הארץ, שם זכר. משום שקיבלה את הכלים המכונים בגדים, והמוחין המכונים קישוטים, מהאם, בינה. כי אז יוצאת אות ה' ממ"ה, ובמקומה נכנסת י', ונקראת המלכות מ"י, כמו בינה. ואז היא מתקשטת בבגדי זכר, בגדים דבינה, כנגד כל ישראל.

ביאור הדברים. לאחר שעשה בראש א"א נקודה אחת, וזו עלתה להיות מחשבה, כי החכמה נתקנה בה כעין זכר ונוקבא, הנה אז צייר בה כל הציורים, שכל הקומות של חמשת פרצופי אצילות הצטיירו בה. באופן, שאין יותר מכ"ח כל קומה, בא"א ואו"א וזו"ן.

וחקק בה כל החקיקות, שבכוחה נפרדו ג"ס בינה וז"א ומלכות, מכל קומה למדרגה שמתחתיה. כי בינה ז"א ומלכות דא"א נפלו לאו"א, ובינה ז"א ומלכות דאו"א נפלו לזו"ן, ובינה ז"א ומלכות דזו"ן נפלו לבי"ע. ואלו ב"ס שנשארו במדרגה, כו"ח, נקראות מ"י. ואלו ג"ס שנפרדו מכל מדרגה, נקראות ג' אותיות אל"ה.

ואותיות אל"ה נמשכות מלמעלה, מבינה, למטה, למלכות, בעת שנקודה עלתה להיות מחשבה, שאז נפרדו ג' האותיות אל"ה מאו"א ונפלו למדרגה שמתחתיהם, זו"ן. כי אז נבחן שאל"ה דאו"א, שהן בזו"ן, נמשכו מלמעלה למטה והתלבשו בתוך הזו"ן. כי אל"ה דאבא, שהוא ישראל סבא, נמשך לז"א, ואל"ה דאמא, שהיא תבונה, נמשכה לנוקבא.

ואמא משאילה בגדיה לבִתה ומקשטת אותה בקישוטיה. בעת ביאת המוחין דגדלות, שנמשך חקיקה של ציור סתום אחד, קודש קודשים, בניין עמוק היוצא מתוך המחשבה. כלומר, שהנקודה חזרה ויצאה מתוך מחשבה למקומה, למלכות, שבזה הוחזרו ג' הכלים בינה וזו"ן למדרגה, ונמשכו ג' האורות דכח"ב, הנקראים קודש קודשים.

ותדע, כי בעת שהוחזרו הכלים בינה וזו"ן מהגוף לראש דא"א, נמשכו עימהם גם או"א, המלבישים עליהם. ועלו גם הם לראש דא"א, וקיבלו שם אותם המוחין של קודש קודשים שבראש א"א. כי זה הכלל, העליון היורד לתחתון נעשה כמוהו, וכן התחתון העולה לעליון נעשה כמוהו.

ולפיכך במצב הקטנות, שבינה וזו"ן נפרדו מהראש דא"א ונפלו לגוף שלו, שהם מלובשים באו"א מפה ולמטה, נעשו הבינה וזו"ן דא"א לבחינת או"א ממש. וע"כ במצב הגדלות, שחזרו הבינה וזו"ן דא"א למדרגת הראש שלו, הנה לוקחים עימהם גם את או"א.

כי כבר נעשו למדרגה אחת בשעת הקטנות, ונמצאים משום זה גם בגדלות, שאו"א עלו עתה עימהם לראש דא"א, שנעשו ג"כ שווים כמוהו, ומקבלים אותם המוחין שבראש דא"א, הנקראים קודש קודשים.

ועד"ז ממש עלו הזו"ן לאו"א. כי אחר שאו"א קיבלו המוחין שבראש א"א, יצאה גם בהם הנקודה מתוך מחשבה למקום המלכות, שבזה הוחזרו הבינה וזו"ן שלהם אל מדרגתם דאו"א. והנה בה בעת שהכלים בינה וזו"ן חזרו ועלו לאו"א, לקחו עימהם גם את זו"ן המלבישים עליהם, ועולים גם זו"ן לאו"א, ומקבלים המוחין של קודש קודשים אשר שם.

ואמא משאילה בגדיה לבִתה ומקשטת אותה בקישוטיה. כלומר, כיוון שג' אותיות אל"ה דאמא נמשכו אל הנוקבא במצב הקטנות, שזה נבחן שאמא משאילה בגדיה לבתה. כי ע"י זה שג' הכלים בינה וזו"ן, שהם אל"ה, נפרדו מאמא ונפלו לנוקבא, הרי הן נעשו לבחינת נוקבא ממש. כי העליון היורד לתחתון נעשה כמוהו.

ונבחן, שאמא השאילה כלים אל"ה שלה לבת, הנוקבא, כי עתה משמשת עימהם הנוקבא. ועם זה נמצא ג"כ שמקשטת אותה בקישוטיה. כלומר, לעת גדלות, שג' הכלים אל"ה, בינה וזו"ן דאמא, חוזרים לאמא, הנה אז עולה עימהם גם הנוקבא לאמא. ואז מקבלת הנוקבא המוחין של קודש קודשים שבאמא, כי התחתון העולה לעליון נעשה כמוהו.

ונמצא עתה, שמתוך שאמא משאילה בגדיה אל"ה לבת בעת הקטנות, ע"כ מקשטת אותה בקישוטיה, במוחין, בעת הגדלות, ונמצאת מתקשטת בקישוטים דאמא. ומתי מקשטת אותה בקישוטיה כראוי? כי יש ב' מיני קישוטים מאמא אל הנוקבא, שהם המוחין דג"ר:

א. מאמא תחתונה, תבונה, העומדת מחזה ולמטה דא"א,

ב. מאמא עילאה, העומדת מחזה ולמעלה דא"א.

וכשהנוקבא עולה לתבונה, והתבונה מקשטת לה בקישוטים שלה, נבחן שעדיין הקישוטים האלו אינם כראוי. משום, שאז עוד נמצאת הנוקבא בבחינת עומדת לשאלה, כמו התבונה, שמטרם עליית מ"ן. וע"כ אינם כראוי. אלא בעת שהנוקבא עולה למקום אמא עילאה, שמחזה ולמעלה דא"א, ואמא עילאה מקשטת לנוקבא בקישוטים שלה, אז נבחן שהקישוטים הם כראוי.

ומקשטת אותה בקישוטיה, בשעה שנראה לפניה כל זכר. שאז כתוב עליה, אל פני האדון ה'. כי אז נקראת המלכות אדון, לשון זכר: בעת שהנוקבא עולה לתבונה ומקבלת המוחין ממנה, עוד הקישוטים אינם כראוי, כי היא עוד עומדת לשאלה, שצריכה עוד להעלאת מ"ן מן התחתונים, כדי להשתלם לגמרי. ואז נבחן, שהזכרים שבישראל מקבלים מז"א, שעלה לישראל סבא.

אבל בעת שנוקבא עולה לאמא עילאה, היא נשלמת לגמרי, ואינה קיימת עוד לשאלה, לקבל מ"ן, ואז נחשבת לדכורא, והזכרים שבישראל מקבלים ממנה.

לכן נאמר, בשעה שנראה לפניה כל זכר, שכל הזכרים בישראל מתראים לפניה ומקבלים ממנה. כי אז נקראת המלכות אדון. שאינה נקראת בשם אדנ"י, נקבה, אלא בשם אדון, זכר, מפני שאינה עומדת לשאלה. כי אין עניין עליית מ"ן נוהג עוד בה, וע"כ נחשבת לזכר.

כמ"ש, הנה ארון הברית, אדון כל הארץ. ארון נקרא הנוקבא. כי היסוד דז"א, הנקרא ברית, נכנס בה. הרי שהכתוב מכנה את הנוקבא בשם אדון כל הארץ, זכר.

כי אז יוצאת האות ה' ממ"ה, ובמקומה נכנסת י', ונקראת המלכות מ"י, כמו הבינה: ה' דמ"ה יוצאת ממנה, כי ה' דמ"ה מורה שעומדת לשאלה: מ"ה ידעת? הרי שה' דמ"ה מורה על שעומדת לשאלה. וה' זו דמ"ה יוצאת ממנה, ונכנסת י' במקום ה', ונקרא מ"י, כמו אמא. ואז נבנית בשם אלקים, כמו אמא.

.18 והאותיות האחרות, אל"ה, ממשיכות להם ישראל מלמעלה, מבינה, אל מקום זה, אל המלכות, הנקראת עתה בשם מ"י, כמו הבינה. כמ"ש, אלה אֶזְכְּרָה ואֶשְׁפְּכָה עליי נפשי, כי אעבור בסָך אֶדַדֵם עד בית אלקים בקול רינה ותודה המון חוגג.

אל"ה אזכרה. פירושו, הנני מזכיר אותיות אל"ה בפי. ואני שופך דמעות ברצון נפשי, כדי להמשיך אותיות אל"ה מבינה. ואז אדַדֵם מלמעלה, מבינה, עד בית אלקים, המלכות, כדי שהמלכות תהיה נקראת אלקים, כעין הבינה, אלקים. ובמה אמשיך אותן? בקול רינה ותודה המון חוגג.

אמר רבי אלעזר, השתיקה שלי בנתה את המקדש של מעלה, בינה, ואת המקדש של מטה, מלכות. ובוודאי, כמו שאומרים, מילה בסלע, והשתיקה בשניים. מילה בסלע, שאמרתי, והערתי עליו. שתיקה בשניים, השתיקה ששתקתי, ששווה פי שניים, כי נבראו ונבנו ב' עולמות ביחד, בינה ומלכות. כי אם לא עמדתי מלדבר, לא השגתי הייחוד של ב' עולמות אלו.

פירוש. אחר שיוצאת אות ה' ממ"ה, ונכנסת י' אל המ', ונקרא מ"י, אז ממשיכים לה ישראל ע"י עליית מ"ן אותיות אחרות, אל"ה, אל מקום זה, מ"י, והנוקבא עולה בשם אלקים. כי אל"ה דעליון נופלות לתחתון בעת קטנות, וע"כ הן נמשכות לתחתון בעת הגדלות.

כי בעת שהבינה ותו"מ דעליון, אותיות אל"ה, חוזרים לראש דעליון, הם לוקחים עימהם גם התחתון. והתחתון קונה את אותיות אל"ה ואת המוחין שבהם, מחמת היותו עימהם יחד בראש דעליון. כי התחתון העולה לעליון נעשה כמוהו.

והאותיות האחרות, אל"ה, ממשיכות להם ישראל מלמעלה, אל מקום זה, כמ"ש, אלֶה אזכרה. להמשיך אותיות אלו, הוא העלאת מ"ן, שישראל מעלים מ"ן, כדי להמשיך המוחין דגדלות, ע"י המשכת אותיות אל"ה דאמא עילאה אל הנוקבא. וכמ"ש, אל"ה אזכרה, להמשיך אותם. לכן הנני מזכיר אותיות אל"ה בפי, ואני שופך דמעות ברצון נפשי. התפילה בשערי דמעות, שאינן חוזרות ריקם.

ואז, אחר שהועלה המ"ן אדַדֵם מלמעלה, אמשיך לאותיות אל"ה מלמעלה, מאו"א, עד בית אלקים, עד הנוקבא, שנקראת בית אלקי"ם. ואחר המשכת האותיות אל"ה, היא נקראת בעצמה אלקים. וע"כ נאמר, שהמלכות תהיה נקראת אלקים כעין הבינה, כמו אמא.

ואמר, מילה בסלע והשתיקה בשניים. כי מאמר דרבי אלעזר העלה את הנוקבא עד התבונה, שלמטה מחזה דא"א, שאז עוד נקרא, עומדת לשאלה, ונקרא סלע. ע"כ אמר, מילה בסלע. אבל במה ששתק רבי אלעזר ונתן מקום לרבי שמעון, שיגלה המוחין דחיה, שהיא ע"י עליית הנוקבא לאמא עילאה, הרי נבנו ב' עולמות ביחד.

כי העולם התחתון, הנוקבא, נעשית אחד עם העולם העליון. שאמר, השתיקה ששתקתי, שווה פי שניים, כי נבראו ונבנו ב' עולמות ביחד. כי הנוקבא עלתה לאמא ונעשית זכר כמו אמא עילאה."

שאלה: האם יש שינוי בכוונה בזוהר במצב חדש שהכלי העולמי כבר אמור להתחבר כולו ביחד?

אותה הכוונה כמו שהייתה קודם. אנחנו מבררים את הרצונות החדשים מהשבירה ומעלים אותם לזיווג אבא ואמא עילאין, שזה אח"פ שמצטרפים לגלגתא ועיניים, גלגלתא עיניים שיורדים לאח"פ. כל השרשרת הזאת כך עובדת, אין כאן שום דבר חדש במה שאנחנו עומדים לבצע.

תלמיד: איך אפשר כרגע לחבר אלינו חברים שלא נמצאים בשיעור הכי טוב?

תחשוב עליהם זה העיקר.

תלמיד: ככה זה עובר?

זה עובד, "הכול במחשבה יתבררו" כן. אם אתה רוצה שהם יהיו איתך עכשיו יחד ויעמדו עכשיו איתך יחד לתיקונים, אז ככה זה יהיה.

קריין: ממשיכים בעמוד 208 פסקה 19.

.19" אמר רבי שמעון, מכאן והלאה שלמות הפסוק, שכתוב, המוציא במספר צבאם. כי שתי מדרגות הן, מ"ה ומ"י, שכל אחת מהן צריכה להיות רשומה, כלומר, מצוינת. מ"י עליונה, ומ"ה תחתונה. המדרגה העליונה רושמת ואומרת, המוציא במספר צבאם. אשר ה' הידיעה של המילה המוציא, רומזת על אותה שנודעת ואין כמוה, מ"י.

כעין זה, המוציא לחם מן הארץ. הנה ה' הידיעה של המוציא, רומזת על אותה שנודעת, שזו המדרגה התחתונה, מ"ה. והכול אחד. ששתיהן במדרגה אחת, מלכות. אלא העליונה היא מ"י דמלכות, והתחתונה היא מ"ה דמלכות. המוציא במספר, כי מספר שישים ריבּוא (600,000) הם הכוכבים העומדים יחד, והם מוציאים צבאות למיניהם, שאין להם מספר.

ביאור הדברים. כי אחר שהכתוב רמז לנו, בשְׂאו מרום עיניכם וראו מ"י ברא אל"ה, להתבונן על בניין הנוקבא בשם אלקים, שהיא ממשיכה מאו"א עילאין, שע"י כך אמא עילאה מקשטת לה בקישוטים שלה, הוא ממלא ומשלים את הביאור הזה בהמשך של הכתוב, המוציא במספר צבאם, לכולם בשם יקרָא, מרוב אונים ואמיץ כוח, איש לא נעדר.

ונאמר, כי שתי מדרגות הן, שכל אחת מהן צריכה להיות רשומה, מצוינת בה' הידיעה. שב' מדרגות מ"י ומ"ה צריכות להיות מצוינות בנוקבא.

א. אשר המוחין דג"ר, שמקבלת ע"י עלייתה והלבשתה לעולם העליון, שאז נעשית הנוקבא כמו העולם העליון עצמה, זוהי הנקראת מ"י. כי יוצאת ה' דמ"ה ונכנסת י' במקומה. ונקראת גם הנוקבא מ"י בעולם העליון, שמתקשטת בכלי זכר.

ב. אמנם יחד עם זה, אין מדרגתה הקודמת, שהיא מ"ה, נחסרת ממנה, אלא גם מ"ה צריך להימצא בה כמקודם לכן, אשר מדרגת מ"י נחוצה, כדי להמשיך השלמות ובחינת קודש קודשים אל התולדות. אבל הולדת הבנים ופרייה ורבייה תלויים רק בשם מ"ה. ולפיכך, אם תחסר מדרגה אחת מהן לנוקבא, אינה ראויה להוליד.

המדרגה העליונה רושמת ואומרת, המוציא במספר צבאם. מדרגת מ"י, שהנוקבא יורשת מהעולם העליון, עליה נאמר, המוציא במספר צבאם. כי ה' הידיעה של המוציא, רומזת על המוחין השלמים, שמקבלת מאו"א עילאין, שהם הקישוטים בכלי זכר, שיוצאת ה' ונכנסת י'.

אשר ה' הידיעה של המוציא, רומזת על אותה שנודעת ואין כמוה, מ"י. כי אלו הם תכלית גובהם של המוחין, הנוהגים בנוקבא במשך 6000 שנה.

כעין זה, המוציא לחם. שזו המדרגה התחתונה, מ"ה. והכול אחד. שגם ה' הידיעה של המוציא לחם, רומזת על מוחין דג"ר הנודע, אלא הם מוחין דישסו"ת, שהנוקבא מקבלת ונודעת בהם, מדרגת מ"ה. כי גם מדרגה זו צריכה להיות רשומה בנוקבא. והכול אחד. שהן שתיהן, מ"י ומ"ה, כלולות יחד בנוקבא לבחינת פרצוף אחד, זו עליונה וזו תחתונה.

ואין לשאול ממה שאומר הזוהר, שבכל מקום שכתוב ה' הידיעה, היא מהעולם התחתון, מלכות, שהתגלה יותר. וכאן אומר, שהיא מהעולם העליון. כי גם כאן הכוונה על העולם המגולה, הנוקבא דז"א.

ומה שקורא לה עילאה, הפירוש על מדרגת מ"י של הנוקבא, שאינה מקבלת אותה, זולת בעת שעולה ומלבישה את העולם העליון, אמא עילאה. וע"ש זה קורא לה עילאה. ולמדרגת מ"ה של העולם המגולה, קורא תתאה.

ונאמר במקום אחר, שכל הדברים שהם מהעולם העליון הנסתר, בינה, מסתתרת האות ה' משם. הכוונה היא, בעת שהעולם המגולה אינו עולה ומלביש לעולם העליון, שאז העולם העליון נסתר, ואיננו מאיר לתחתונים. וע"כ אינו כתוב בה' הידיעה, כי נסתר הוא.

ונאמר, כי במספר שישים ריבוא (600,000) הם הכוכבים העומדים יחד, והם מוציאים צבאות למיניהם, שאין להם מספר. מספר, תכלית השלמות. מספר מורה על הארת השלמות הגמורה. וההארה הבלתי שלמה נבחנת לבלי מספר, או שאין לו מספר, להורות שהם מחוסרי השלמות, הנקרא מספר.

ותדע שאלו המוחין דאו"א עילאין, שהז"א משפיע אותם לנוקבא, הוא כמ"ש, השמיים מסַפרים כבוד אל. כי השמיים, ז"א, כבוד אל, הנוקבא דז"א, מספרים הם שפע המוחין דאו"א עילאין. ומוחין אלו נבחנים לשישים ריבוא. כי מדרגות של נוקבא נבחנות ליחידות, של ז"א לעשרות, של ישסו"ת למאות, של או"א עילאין לאלפים, ושל א"א לרבבות.

ויש לאו"א עילאין ב' הבחנות:

א. מבחינתם עצמם הנבחנים לאלפים,

ב. מבחינת מוחין דחכמה, שמקבלים מראש דא"א, שאז נבחנים גם הם לרבבות כמוהו. אלא רק לו"ק דא"א, להיותם מלבישים מפה ולמטה דא"א. וע"כ הם ביחס הזה רק ו"ק דא"א, שהיא רבבות, וו"ק הם שישים, וע"כ שישים ריבוא.

ולפיכך בעת שהנוקבא עולה ומלבישה לאו"א עילאין, היא מקבלת מספר שלם, שהם שישים ריבוא. שישים, פירושם ו"ק. כי עדיין חסרה גם אז לבחינת הראש דא"א, וריבוא מורה על מדרגות דא"א, המאירות בתוך או"א, בתוך הו"ק שלו, המתלבשים באו"א. וע"כ יש לנוקבא מספר שישים ריבוא.

ובמספר שישים ריבוא הם הכוכבים העומדים יחד, והם מוציאים צבאות למיניהם, שאין להם מספר. כי התבאר, ששתי מדרגות מ"י ומ"ה רשומים בנוקבא:

א. מ"י שבנוקבא. הם או"א עילאין, המתלבשים בנוקבא, ונעשית בזה לבחינת העולם העליון. ואז יש לה מבחינה זו מספר של שישים ריבוא.

ב. מ"ה שבנוקבא. הם ישסו"ת, המתלבשים בנוקבא בבחינת עומדת לשאלה מ"ה. ומבחינה זו הם העולם התחתון.

ואלו ב' מדרגות, מ"י ומ"ה, נעשות בה פרצוף אחד. אשר מחזה ולמעלה שלה היא מלבישה לאו"א עילאין, ומחזה ולמטה שבה היא מלבישה לישסו"ת. והם פרצוף אחד בה. ולפיכך נבחנות גם בתולדות של הנוקבא אלו ב' מדרגות.

כי מצד העולם העליון מ"י שבה, הוא המוציא במספר צבאם, במספר שישים ריבוא. ומצד העולם התחתון מ"ה שבה נבחנות התולדות, שהן מבחינת בלי מספר. שנאמר, והם מוציאים צבאות למיניהם, שאין להם מספר. כלומר, שמוציאה התולדות למיניהן לבלי מספר, שאין בהן אותן המוחין דמספר מאו"א עילאין, אלא מישסו"ת, שהם בלי מספר.

א"כ, נמצאות התולדות שלה מחוסרי השלמות, להיותן בחיסרון של המספר. לזה נאמר, במספר שישים ריבוא הם הכוכבים העומדים יחד, והם מוציאים צבאות. כלומר, שאלו ב' מדרגות שבה, מספר ובלי מספר, נמצאים בה יחד, שמחוברות בה במדרגה אחת ממש, וע"כ נמצאות גם בתולדות שלה. והם שתי מדרגות יחד, שמצד אחד נבחנות התולדות שלה, שהן במספר שישים ריבוא, ומצד שני הן בלי מספר. וכיוון שכן, נבחנת בהן בלי המספר, לתוספות שלמות בלבד, ולא כלום למשהו חיסרון.

וטעם הדבר, כי ברכה ופרייה ורבייה של זרע תלויות לגמרי בעולם התחתון מ"ה, הנבחנת לבלי מספר. שזו ברכת הזרע, המובא בכתוב, הבט נא השמיימה וספור הכוכבים, אם תוכל לספור אותם. ויאמר לו, כה יהיה זרעךָ. הרי שברכת הזרע באה רק בבלי מספר, משֵם מ"ה.

ולפיכך, אחר כל השלמות של המוחין דמספר, שהשיגה מאו"א עילאין מ"י, יש לה תוספת לברכה ממ"ה בלי מספר, שאין להם מספר, ויש לה גם ברכה, ושתיהן נכללות בנשמות ובתולדות."

שאלה: די הופעתי לגלות שעברנו בצורה די קלה בתודעה מעבר מתפיסה של גופים פרצופים, לעולם הרוח. איך זה קרה?

אני לא יודע על מה אתה מדבר. אתה ככה חושב. יש כאלה שחושבים אולי אחרת. למה אתה מדבר עבור כולם? יש לך התפעלות מסוימת מהלימוד, ממה שעובר עליך, בסדר גמור, למה אתה חושב שאותה התפעלות ישנה לכולם ואתה נותן לזה כבר שמות "עולם הרוח", אני לא יודע, למה כך נעשה.

תלמיד: לא, זה מסתובב בקבוצה, במסרונים.

מה מסתובב בקבוצה?

תלמיד: זה מורגש בקבוצה.

מורגש או מסתובב? אנשים כותבים אחד לשני דברים כאלה?

תלמיד: כן, וזה לא במקרה.

מה כתובים?

תלמיד: שממש הפסקנו לעשות בירורים אינסופיים, עוד פעולות פיזיות חוזרות ונשנות, ודי נראה שיצאנו לאיזה טוואי כזה שהעבודה היא כבר פנימית יותר.

נגיד שכן, לא באותן המילים אבל נגיד שכן, אז התקרבנו לעבודה יותר פנימית, נכון.

תלמיד: איך המעבר הזה התקבל די בשלום.

למה זה צריך להיות במלחמה או במהפכה?

תלמיד: פה שיש את האגואיסטים הכי גדולים באנושות.

זה לא חשוב.

תלמיד: לא כל כך מוותרים על עוד בירור ועוד בירור.

אנשים קטנים, אפילו לא קטנים עוד פחות מקטנים ישנם כאן עדיין והם מקבלים מה שמקבלים, כי הם גם מרגישים שזה הדבר הנכון.

תלמיד: אני מאוד שמח על השינוי הזה.

אתה רואה, מאיפה אתה יודע שזה נכון? ככה גם הם. זאת אומרת, ישנה הרגשה כללית שהשינוי הזה מגיע בזמן והוא באמת לטובה, וגם בצורה הגיונית שאולי אנחנו לא כל כך יכולים להסביר לעצמנו, אבל נראה שהגיע זמנו, ואז מתבקש השינוי הזה. בסדר.

תלמיד: אני רוצה לאחל לך שנה טובה ומתוקה, ולכל אותם מאות ועשרות חברים שממש בונים את העשירייה החדשה.

יפה, תודה, אנחנו באמת איתך יחד בזה, לא רק לי אלא לכולם. באמת נשתדל לבנות עשירייה כללית גדולה, ה-ו-י-ה, שהיא תביא לנו דבקות בבורא.

(סוף השיעור)