שיעור בוקר 14.03.2003 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך א', עמ' 21,

"איזה קיום תורה ומצות מזכך את הלב"

שמענו מאמר קצר מ"שלבי הסולם" כרך ה' "איזה קיום תורה ומצות מזכך את הלב". מה זה בכלל נקרא "קיום תורה ומצוות"? זה דבר שכולם מדברים עליו. מישהו יודע? אנחנו מדברים מתוך זה שהבורא ברא רצון לקבל, וחוץ מרצון לקבל אין לנו שום חומר בבריאה, ומזה אנחנו צריכים תמיד להתחיל בחקירות שלנו. הרצון לקבל הוא לא טוב ולא רע, זה החומר של הבריאה, ומטרת הבריאה להביא את הרצון לקבל להתאמה לבורא.

איזו התאמה יכולה להיות אם רצון לקבל זה יש מאין והוא לא יכול להיות דומה לשורש, הוא בכלל משהו לא מאותו מין? אז על ידי הכוונה בשימוש של הרצון לקבל אנחנו יכולים לעשות לו שתי צורות, או צורה הפוכה מהבורא, אם זה על מנת לקבל, או צורה הדומה לבורא, אם זה על מנת להשפיע. ואם הוא לא זה ולא זה, אין על מי לדבר, זה פשוט חומר גלם, אז אנחנו מדברים רק לדבר אחד, איך לעשות לרצון לקבל צורה הדומה לבורא.

ברצון לקבל יש לנו תרי"ג רצונות פרטיים. תיקון של כל רצון ורצון מתרי"ג הרצונות הפרטיים, בלהתקין עליו כוונה על מנת להשפיע נקרא "עשיית מצווה". למה מצווה? כי זה ציווי, זה חוק שאדם, רוצה או לא רוצה, הוא יצטרך לקיים אותו, הוא יצטרך לתקן, לעדכן את הכוונה על מנת להשפיע על כל רצון ורצון מתרי"ג הרצונות.

יש רצון לקבל כללי שנקרא "נשמה", "נשמת אדם הראשון" או "אדם הראשון", ואדם הראשון הזה, כדי לתקן את הנשמה הכללית התחלק, אנחנו אומרים שהתחלק לשש מאות אלף חלקים, אבל באמת זה מיליארדים של חלקים שכל חלק וחלק גם כלול מאותם תרי"ג חלקים, רק כל אחד במידה משלו, ובסך הכול, כל החלקים בהתחברות זה אותו אדם הראשון, אותה הנשמה הכללית. בשביל מה התחלק? כדי שיהיה יותר קל לתקן. כל חלק וחלק קל יותר לתקן ואחר כך להתחבר, וכך כל החלקים מגיעים לאותה התוצאה.

בעל הסולם נתן על זה כל מיני דוגמאות, למשל שהמלך רצה להעביר את האוצר שלו ממקום למקום, אבל כל בני המלוכה שלו היו גנבים. אז חילק את כל האוצר שלו לפרוטות ונתן לכל אחד להעביר ממקום למקום נגיד מאה שקל. ולא כדאי לאדם לגנוב מאה שקל כי בכל זאת יש לו איזו מין גאווה, יש לו איזה מין מסך קטן ואת זה הוא כן מסוגל לעשות.

אז כך מתקנים את הרצון לקבל, המון רצונות פרטיים במשך הרבה מאוד גלגולים, וכך כל אחד מגיע ממקום אחד למקום שני, מעביר את החלק מאוצר המלך המוטל עליו וזהו, כך מתקנים. זה נקרא שעושים מצוות. מתי באמת עושים מצוות? תמיד. יש קטע מהדרך שאנחנו מתגלגלים במשך אלפי גלגולים, אלפי שנים, לא במודע וכל אחד מאיתנו חי ולא יודע בשביל מה חי. נולד אז חי. עושה אילו פעולות כאן בחיים האלו, בעולם הזה שזה נקרא "לכו ותתפרנסו זה מזה", ואנחנו לא יודעים בכלל בשביל מה חיים, מה עושים.

אבל יש תוכנית כללית שעל ידה אפילו בפעולות כאלה של הלא במודע, תת הכרתיות, כמו שנמצאים בחוסר הכרה, אנחנו בכל זאת עושים משהו, מתקנים. זה כמו ילדים קטנים שעושים כל מיני דברים והם בעצמם לא יודעים, אבל הפעולות האלו איכשהו פועלות עליהם ועל ידן הם גדלים, עד שמגיעים למצב שכבר דורשים מהילדים פעולות בהכרה, בהבנה, בכוונה "בשביל מה אתה עושה", "מה אתה עושה", "למה אתה עושה", כך מאיתנו.

וכתוב בהרבה מקורות הקבלה שמסוף המאה ה-20, ומהמאה ה-21 והלאה האנושות תכנס למצב שהיא תהיה חייבת כבר להמשיך את התיקון של הרצונות, שזה האוצר של המלך, את זה הוא ברא, ואז האנושות תעשה תיקון על הרצונות האלה כבר בצורה הכרתית. נגמר שלב הילדות, צריכים להתחיל להתייחס לחיים שלנו בהכרה.

זאת אומרת, עם השאלה "מה טעם בחיינו", "בשביל מה חיים", "מה עושים", אנחנו חייבים לגשת לכל פעולה ופעולה. וככל שמתייחסים ליכולת שלנו לבצע, לעשות משהו ברצינות, החיים שלנו מועילים יותר. מקובלים כותבים שכמו שהייתה התקופה הקודמת במשך אלפי שנים, גם לפני אברהם וגם אחרי אברהם, וגם עד היום, כל התקופה הזאת הייתה בהכרח נסתרת מהאנושות, ועכשיו נגלית רק ליחידי סגולה כי היו צריכים למסור, להכין את שיטת הקבלה, אז עכשיו רוצים או לא רוצים, כל האנושות בהכרח נכנסת למצב שהיא צריכה להכיר בשביל מה היא מתקיימת ומה מטרת הקיום.

או דרך "בעיתו", שהיא בהכרח על ידי הייסורים עד שיראו שבאמת אין ברירה, חייבים לצאת מחיים כאלה ילדותיים, לחיים יותר רציניים. אנחנו רואים מה עושים עם ילד שלא רוצה לגדול ונשאר ילד. צריכים לתת לו ייסורים, מכות כדי שיבין שהחיים דורשים יחס רציני. זאת דרך הייסורים, דרך בעיתו. או "דרך אחישנה", שהיא כדי שנתחיל להתחכם קודם שהצרות מגיעות ומכריחות אותנו, ונתייחס לחיים בצורה רצינית, שנחפש בעצמנו מה הטעם בחיים, בשביל מה, מה הסיבה ומה מטרת החיים.

לכן כשרב"ש כותב "איזה קיום תורה ומצות מזכך את הלב", ודאי ש"מזכך את הלב" מדבר כבר לאנשים שצריכים להתחיל להתייחס לזה בצורה הכרתית אחרת הוא לא היה כותב. באלפי השנים הקודמות לא כתבו לנו שום דבר, עכשיו כשכותבים זה מיועד לאנשים הצריכים בעצמם להתחיל להתייחס לחיים שלהם. לכן, איזה קיום תורה ומצוות, זאת אומרת, איזו עבודה על רצונות האדם מזכה את הלב, מתקנת את כל הרצונות, לב הוא כלל כל הרצונות, בכוונה על מנת להשפיע? על ידי איזה פעולות שלי והיחס אליהן אני מתקין על כל רצון ורצון מסך? והוא עונה, שככל שאדם מתייחס לכל הפעולות שלו בצורה הכרתית, תבונתית ויודע למה ובשביל מה הוא עושה, ככל שהוא מכניס יותר יגיעה, יותר את עצמו, בהתאם לכך הפעולות שלו יותר מועילות.

כדי שנכיר מהר את הטבע שלנו, הוכן לנו יצר הרע, כלומר מראש ניתנו לנו כוונות בעל מנת לקבל. אנחנו לא באים מהרצון לקבל הניטראלי כפי שהוא נמצא בעולם אין סוף לפני צמצום א' או בעולמות, שהוא לגמרי ללא קשר לכוונה. אלא הרצון לקבל כבר מקושר עם תכונות הבורא, ומכאן נולד יחס מיוחד בין הרצון לקבל לתכונת הבורא, והיחס הזה נקרא "יצר הרע" או "יצר הטוב".

לפי השתלשלות העולמות אנחנו לומדים שהבורא ברא רצון לקבל דרך ארבע בחינות דאור ישר, הרצון לקבל מתפתח על ידן ומגיע למלכות דאין סוף. למדנו בחלק א' של תע"ס שאפילו שמלכות דאין סוף נמצאת בדביקות גמורה ואין שום הבדל בינה לבין האור הממלא אותה, בכל זאת היא מרגישה שהיא נמצאת בשוני כלשהו מהאור שנקרא הרגשת הבושה. אומנם הרגשת הבושה לא מפריעה לאיחוד, ועוד נברר בנושא הזה, אבל איך שלא יהיה זה עדיין לא הרצון לקבל המוכן לשימוש. הרצון לקבל המוכן לשימוש צריך להיות רק כזה שנולד מתוך השוואתו עם תכונת הבורא, ולכן כל ההכנות באין סוף אינן מספיקות כדי להתחיל לברר את התכונות של הרצון לקבל והרצון להשפיע ותכונת הבורא, ויש גם עניין שבירת הכלים ונפילתם, כלומר התרחקות מוחלטת מהבורא.

מה זה נותן? זה נותן שבמבנה הזה הנקרא נשמה או אדם, נשמה נקראת אדם, אדם הוא חלק מאדם הראשון וזה המבנה הנקרא אדם ולא הגוף הביולוגי שלנו, יש כבר שני כוחות, גם רצון שהבורא ברא וגם תכונת הבורא עצמה. ובהשוואה בין שתי התכונות האלו יש לנו תוצאה, ההכרה שלנו בתכונה אחת כנגד האחרת, ואז אנחנו יכולים לקבוע האם התכונה הזאת שלנו היא יצר רע או יצר טוב ואיך להפוך אותה, זו כנגד זו.

לכן אי אפשר לדבר על בירור קיום תורה ומצוות, זאת אומרת על איזה תיקון צריך להיות, לפני שאנחנו מרגישים שיש בנו את שני החלקים האלו, חלק הבורא וחלק הנברא בנושא אחד, ושהאור יבוא ויברר לנו מהו כל חלק וחלק ומה עדיף. כלומר, העבודה שלנו היא לא סתם להתייחס למה שיש בנו, העבודה שלנו היא להכין את תנאי הביקורת כדי שנראה זאת בצורה הנכונה. העבודה מתחילה הרבה לפני שאנחנו מתחילים לראות את מה שיש בנו. שנראה באור ה' שתכונת הבורא תהיה ראויה, שהיא תהיה מועדפת על פני תכונת הנברא.

והכנת עצמנו לכך שתהיה לנו הסתכלות כזאת, זו בעצם כל עבודתנו. ותמיד נתחיל את העבודה מלא לשמה, וזה לא ישתנה. תמיד אדם ייוולד ויתחיל בכל גלגול וגלגול, ולא חשוב מה התוצאות מגלגוליו הקודמים, את העבודה מלא לשמה. ומתוך שלא לשמה, מהכרת היצר הרע שבו, מהפכיות הצורה מהבורא, להגיע לתיקון, להתאמה.

תלמיד: האם לאדם יש מטרה אחת שהיא נכונה בכל שלבי העבודה, שתמיד אמורה להיות בראשו בכל השלבים?

האם יש איזו מטרה שאדם צריך לשים כמין שלד לפניו שלשם כך הוא עובד? אני חושב שמי שלומד את חכמת הקבלה כבר מבין שאם יש רצון לקבל שצורתו היא "על מנת לקבל", ומטרת הבריאה, זאת אומרת החוק הכללי היא להביא את הרצון לקבל לצורה שהיא "על מנת להשפיע", ומצטרף לתהליך הזה, הוא מזרז אותו וגם מרגיש טוב משך כל ההליכה הזאת. כי סך כול מה שמתבצע קורה גם לפי רצון האדם, זה נקרא "דרך התורה", וחוץ מזה אין גם מה לעשות במציאות. ואז אתה גם מגלה שכל המציאות ב"דומם", "צומח", "חי", "מדבר", הכול בעצם ממש נמצא בצעדה לקראת התהליך.

אבל במידה שאדם לא רוצה להסכים עם זה, שרוצה לסגור עיניים, ורוצה לברוח כביכול מהמערכה, אז החוק הכללי הזה של הבאת כל הטבע וכל הבריאה לעל מנת להשפיע, להשתוות לבורא, החוק הזה פועל עליו ככוח המחייב, ואדם מרגיש בזה ייסורים בכל רגע כשהכוח הזה מחייב אותו להתפתח, מחייב אותו לעשות משהו. ואז הוא עושה את אותו הדבר, אבל באופן שבכל שלב ובכל רגע הוא נמצא בייסורים עד שיסכים לעשות את זה, הוא יהיה מחויב לעשות את זה.

לכן מי ששומע את זה ורוצה לבדוק האם זה נכון, נכנס פשוט ללימוד שיטת הקבלה ומתחיל לקבל, לעכל, ליישם את חוק ההתפתחות הזה על עצמו. אין לנו יותר מה לעשות. ואז אנחנו מגלים שכל יתר הדברים, חוץ מכך שניקח את החוק הזה ונעשה אותו כרצונו, כל יתר הפעולות שאנחנו עושים בחיים שלנו הן לגמרי פעולות בהמיות, מחויבות, שמגיעות אלינו ואנחנו מקיימים אותן ללא שום בחירה חופשית. והבחירה החופשית היא דווקא רק בנקודה הזאת, לקחת חוק ההתפתחות הזה לפי הרצון שלי, זאת אומרת לעשות כך שגם אני ארצה להתפתח לפי החוק הזה או לעזוב אותו.

בחירה חופשית היא רק כלפי חוק ההתפתחות, את כל יתר הדברים אנחנו עושים לגמרי בצורה מחויבת כמו שהוא אומר, כמו כל דבר שאנחנו רואים בדומם, צומח וחי. על עצמנו אנחנו לא רואים את זה כי אנחנו "מדבר", אז רואים את זה על דרגות יותר נמוכות עד כמה בהן לא קיימת בחירה חופשית. אם נעלה את עצמנו למדרגה גבוהה יותר נראה גם את עצמנו, שבאמת חוץ מהמדרגה הרוחנית שאליה נעלה כל היתר שהן מתחת למדרגה הזאת, זאת אומרת שהן לפני רכישת המסך וקיום בכוונה על מנת להשפיע, כל יתר הדברים אצלנו הם גם כמו אצל חיות ובהמות וצמחים, הכול בצורה המחויבת.

אנחנו גם לומדים את זה מד' בחינות דאור ישר, אנחנו רואים שכל עוד בחינה ד' לא מתפתחת עד ד' שבד', בחינה ד' לא נחשבת נברא וכל מה שקורה בה קורה בהכרח על ידי חוק הטבע שפועל עליה ממש במחויב. אז מה יש לנו לחפש? אלא רק לברר בדיוק איפה טווח הבחירה החופשית שלי ושם להתערב, וביתר הדברים זה כמו שאתה נלחם בטבע, שמתוך הטבע אתה נלחם נגד הטבע, זה פשוט לא מועיל לשום דבר.

כמו תינוקות, או כמו ילדים שבכל זאת מתעקשים על משהו, אתה רואה שזה לא יעזור, זה לא יכול להתקיים, אבל הילד מתעקש. ככה זה.

תלמיד: אם הכול בצעדה לקראת המטרה, והרצון לקבל מחויב לתיקון, אז למה יש צורך לזרז את התהליך?

אנחנו לא מזרזים את תהליך התיקון, אין זמן ברוחניות, אז אי אפשר להגיד שמזרזים את התהליך. אפשר להסביר את זה בכמה מישורים, בכמה רמות. רמה אחת של הסבר היא שאתה חוסך מכות, ודרך שלא רצית ללכת בה אבל היית מחויב ללכת בה, הופכת להיות בשבילך דרך נוחה וטובה ואתה מסכים עם ההליכה הזאת. זה כאילו עניין פסיכולוגי, שתחליף סוף סוף את היחס שלך לעניין ויהיה לך טוב, בשביל מה לסבול.

אבל יש בזה דברים שהם לגמרי ברמה אחרת. ברגע שאדם רוצה להיות דומה לבורא, זאת אומרת שהוא יוצא באמת לכוונה של השפעה ולא מאיזה שהם חשבונות משלו שכדאי לו לעשות את זה, אלא בלי שכדאי לי אלא שכדאי לו, לבורא, כשאני מתחיל לצאת מהטבע שלי והחשבונות האלה, אדם מתחיל להרגיש את המציאות נצחית ומושלמת ללא שום הגבלות עליה, שבכלל אי אפשר לדעת מה זה, אי אפשר להסביר מה זה. זאת אומרת, אדם עובר לקיום בממד שונה ואחר לגמרי.

ולזה הייתה הכוונה באמת, לקבל על עצמו את ההתאמה לבורא, מעל ההסכמה, ללא שום תנאים. יש פה עניין של רמה שונה לגמרי של ההשתתפות, שהיא כבר לא מתוך חשבונות כמו שאנחנו מסבירים לעמך, שכדאי, וכתשובה ל"מה הטעם בחיינו?" שיהיה לך טוב, "טעמו וראו כי טוב ה'", זה רק בינתיים. אלא האדם יוצא לקיום ללא שום חשבונות לעצמו, ואז נפתח לו משהו מעל הטבע.

תלמיד: כל פעם מדברים על הרצון לקבל ועל הרצון להשפיע, ולפי מה שהבנתי, לפני שעוברים את המחסום, כל מה שאנחנו יכולים לעשות זה רק כוונה של להשפיע. ואני מרגיש עם זה קצת רע, כי כל הזמן אני עושה כוונה להשפיע אבל בכל זאת באיזשהו מקום יש את הרצון לקבל וזה גורם לי להרגיש לא ראוי ויותר מרוחק ממנו, ובתחושה של "באיזו זכות אני עושה, האם אני מנסה לעבוד עליו?" וזה גורם לי להרגיש לא טוב, אז איך אני יכול בכל זאת להפוך את הרצון לקבל שיהיה יותר טהור ויותר נקי, ושלא יסתתר בי איזשהו רצון לקבל?

אתה אומר כך, בכל פעם כשאני מגלה על עצמי שאולי הייתי רוצה לעשות משהו על מנת להשפיע, מתגלה לי שעל מנת להשפיע הזה הוא בכל זאת רק אותה כוונה על מנת לקבל, רק יותר סמויה, יותר צבועה, ומזה יש לי רק הרגשה עוד יותר רעה, לא נעימה, של "אז מי אני, מה אני" וכן הלאה. עד מתי זה יכול להימשך? אני אגלה עוד ועוד שהכוונות שלי יותר עמוקות וגם הן בכל זאת לעצמי, ונכון, זה הטבע שלי מה אני יכול לעשות, אני לא יכול לצאת מזה. מה הלאה? האם יש איזה מין סוף של החקירה, שגמרנו, שזה אני כולי.

אדם צריך להבין שכל הרגשות האלה מכל החקירות שלנו צריכים להביא אותנו לאיזה חשבון, לאיזו החלטה ולאיזה שינוי, אבל לא להתייחס לזה בצורה כמותית, נניח "נו, אז עוד כמה חודשים ועוד כמה חודשים אני אוכל את עצמי, אני אבדוק את עצמי, אני בכל זאת אראה עד כמה אני אגואיסט, ובכל זאת באיזו מידה אני לא יכול לעשות חשבון לאף אחד, וגם לעצמי אני לא אעשה חשבון בעוד רגע, אלא רק ברגע הזה בלבד" עד כדי כך הרצון לקבל הוא קצר וכן הלאה. ו"אחר כך משהו ישתנה, אני אתפוצץ, אני אגמור את כל הבירורים האלה, הבורא יראה את זה וישנה לי את התנאים, יביא אותי לאיזו מציאות אחרת או מצב אחר, שונה".

לא לחשוב כך. לא להתייחס לשינויים שבנו בצורה כמותית, שבעוד חודשיים ובעוד שנתיים משהו יקרה. לא. אדם חייב להתייחס לדברים האלה בצורה איכותית בלבד. בכלל הרוחניות זה איכויות ולא כמויות. זאת אומרת, אם עכשיו אני נמצא במצב שאני מרגיש שכולי על מנת לקבל וכל החשבונות היפים ביותר שאני עושה כלפי משפחה, ילדים, לא חשוב למי ומה, שהם כביכול אולי על מנת להשפיע ואולי יש שם גם על מנת לקבל, אלא אני חייב בתוך הבירור שלי העכשווי רק לראות את הבירור הזה לעמקות המקסימאלית כדי לצאת כבר עכשיו למצב חדש.

זאת אומרת, הבעיה שלי היא עומק התפיסה, עומק ההרגשה שלי בהכרת הרע, ולא שעשרים או עשרים אלף פעם הרגשתי את הרע שבי. זה לא חשוב. ואיך אז אנחנו מגיעים לאיכות הבירור ולא לכמות הבירור? זה רק על ידי המתח שאני מרגיש מהחברה סביבי, באיזו מידה כל החברה לוהטת בזה. זה גם נמסר לי ואז גם אני מתחיל להתייחס לזה בצורה חדה מאוד.

לא זאת הייתה השאלה?

תלמיד: לא התכוונתי באופן כמותי, התכוונתי באותו רגע כשאני מרגיש תנועה ואני רוצה שבאותו רגע זה יהיה טהור, נקי.

אנחנו רואים מסיפור יציאת מצרים שנאמר "ויאנחו בני ישראל מהעבודה" או מהמכות ש"פרעה" עבר, ש"פרעה" זה יצר הרע שלנו, שאומנם צריכים לעבור כמות מסוימת של מכות, כי זה בא בכל זאת בצורה הדרגתית, אבל בסופו של דבר חייבת להיות כזאת שנאה לטבע שלי שאני נפרד ממנו לגמרי. כי פירוד ברוחניות נגרם על ידי שנאה, ודבקות היא על ידי אהבה, אין מרחקים. אז אני צריך לשנוא עד כדי כך את הטבע שלי שאני פשוט כביכול חותך את עצמי ממנו ואין לי איתו כבר יותר שום מגע. שוב, עניין של איכות.

(סוף השיעור)