שיעור בוקר 18.07.2018 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
שיעור בנושא: "מתחתית הסולם לדבקות תמידית"
אנחנו נמצאים בשליטת הכוח העליון שעליו כתוב, "אני הראשון ואני אחרון". זאת אומרת, כל מה שאני מרגיש בי ובעולמי, בכל החושים שלי, כל מה שאני חושב במוחי, הכול מגיע לי מלמעלה, ולפי איך שאני בנוי, נוצר, נבנה, נברא, אני מגיב. לכן גם התגובה שלי כולה באה מלמעלה, ואלו הנתונים שאני צריך לקבל אותם כשהם מגיעים מתוך שורש נשמתי.
סדנה
השאלה היא רק איך אני מגיב על מה שאני מרגיש ואיך אני מגיב, איך אני שופט את זה. מה יש לי כאן כתוספת שאני יכול להגיד ש"זה אני". זו הבעיה. על מה אנחנו יכולים להגיד שזה "אני", בסדר, לא בסדר, ומה אני יכול עם זה לעשות לצד הזה או לצד אחר. מה ניתן לי, מה נמצא ברשותי ואיך אני מממש את זה. זאת השאלה.
זאת אומרת, ברור שאת הכול אני מקבל מלמעלה, ברור שהתגובה שלי הטבעית על מה שאני מרגיש את עצמי בכל רגע ורגע, גם כן היא מלמעלה לפי איך שאני מיוצב, ואחרי זה מגיע משהו שאני יכול להגיד אולי, איך אני בניתי את התגובה שלי. איך אני עושה את זה?
*
זאת אומרת, אם אני נשאר מי שמקבל מהבורא השפעה, שמקבל ממנו את כל התנאים שלי, התכונות שלי לתגובה, אין בזה בכלל "אני". אם אני מודע לזה אז אני רק מרגיש איך אני לפי מה שבנוי, מקבל השפעות ושופט אותן. אם אני רוצה להגיב בהתאם ליגיעה שלי, אז יש לי רק אפשרות אחת, דרך הקבוצה, ואז איך משתנה התגובה שלי דרך הקבוצה? איך שאני בנוי ומה שאני מקבל מהבורא. איך על ידי הקבוצה אני מגיב על השניים האלו? איך שאני בנוי ואיך שהוא משפיע עלי, זאת אומרת, מעורר בי תגובה אישית. איך אני דרך הקבוצה מתייחס לזה?
*
מה אני לומד מזה שיש לי נתון איך שאני מתפקד כחלקיק מהנשמה הכללית, אגואיסטי, מנותק מכולם, כמו שאני, ובין זה שאני הולך להתחבר איתם, עם כל החלקים שלי בנשמה הכללית, ואז אני מרגיש פער בין מה שאני לבד, אישית, שגם זה משתנה כל פעם יותר ויותר, וגם משתנה ודאי כל פעם הקליטה שלי, החיבור שלי עם האחרים.
אז איך אני לומד מזה, מה הפער הזה נותן לי, בין אני כמנותק מכולם, לבד, ואני שמחובר באיזו צורה, במידת מה עם האחרים?
אצלנו זה כעליות וירידות. אז מה הפער הזה בין הירידות והעליות, בין הרגשה שאני לעצמי ושאני פועל מתוך חיבור עם אחרים, מה הפער הזה מלמד אותי?
*
מתי אני מרגיש את עצמי כרע, כרע לי, ומתי אני מרגיש את עצמי לעומת הקבוצה שאני רע?
*
איך אני יכול להבדיל בין מה שאני ואיך שאני מגיב, או שכל הלימוד של עצמי הוא רק מהתגובות שלי? וללא התגובות לא הייתי מרגיש את עצמי.
*
יוצא שהתגובה הטבעית שלנו זה מה שהבורא עיצב אותנו, והתגובה שלנו אחרי שנכללים עם החברה זה שרואים את החברה, איך שהיא נמצאת בתוך האדם, והפער בין זה לזה מדבר על עבודת האדם, על המאמץ שלו, שנכלל מהסביבה. אז אנחנו יכולים לפי זה למדוד את כמות ואיכות העבודה שלו בלהתכלל בסביבה.
קריין: קטע מס' 20 מ"כתבי רב"ש" כרך ב', "מהו, אין לנו מלך אלא אתה, בעבודה".
"כתוב (תהילים, פ"ט) "חסדי ה' עולם, אשירה לדור ודור, אודיע אמונתך בפי". ויש להבין, מה זה "לעולם אשירה". ואיך אפשר לשיר לה', בזמן שהאדם רואה, שהוא מלא חסרונות. ואין לבו שלם עם ה'. והוא מרגיש, שהוא מרוחק מה'. ולפעמים הוא רוצה אפילו לברוח מהמערכה. איך הוא יכול לומר, שזהו חסדי ה', והוא נותן שיר על זה לה'. ובהאמור, שהאדם צריך לומר, זה שהוא נמצא בשפל המצב, אין זה מטעם, שעתה הוא נעשה יותר גרוע. אלא עתה, היות שהוא רוצה לתקן עצמו, שכל מעשיו יהיו לשם שמים, אז מלמעלה מגלים לו את מצבו האמיתי, מה שנמצא בתוך גופו. שעד עתה הם היו נעלמים, ולא היו נראין לחוץ. ועתה הבורא גילה אותם. ועל זה האדם אומר, שזהו חסד, מה שהבורא גילה לו את הרע שבו, בכדי שידע את האמת, ויהיה בידו לבקש מה' תפלה אמיתית. נמצא, שמצד אחד האדם רואה עתה, שהוא מרוחק מה'. ומצד השני, האדם צריך לומר, שה' קרוב אצלו, וה' מטפל עמו, ומראה לו את החסרונות. לכן הוא צריך לומר, שהם חסדים. וזה שכתוב "חסדי ה' לעולם אשירה". כלומר, שיש לו מצד אחד שמחה, ונותן שירה על זה. ומצד השני הוא רואה, שהוא צריך לעשות תשובה. היינו, שהוא צריך לבקש מה', שיקרב אותו, ושיתן לו את הרצון להשפיע, שהוא טבע שני."
(רב"ש - ב'. מאמר 1 "מהו, אין לנו מלך אלא אתה, בעבודה" 1991)
סדנה
איך אנחנו על ידי התשובה רואים את העולם המתוקן במקום שראינו אותו לפני זה כולו שבור?
*
איך לשמוח בזה שאני כל פעם מגלה את עצמי יותר גרוע ממקודם? כלפי מה אני בודק את עצמי שאני כל פעם נעשה יותר גרוע? אם הבדיקה שלי נכונה אני צריך לקבל מזה שמחה שנעשיתי יותר גרוע, או שגיליתי שאני עוד יותר גרוע.
*
איך אני קודם הולך להידבק בקבוצה ואחר כך לראות מי אני לעומתה, להקדים תרופה למכה? איך אני קודם מראש הולך להיות דבוק בקבוצה כדי לראות את עצמי כמה שאני רחוק ממנה?
*
איך אנחנו לפי הרע שמתגלה רואים עד כמה שאנחנו מתקרבים? איך מדידת עומק הנפילה יכולה להראות לנו עד כמה שאנחנו בעצם עולים, שבעצם עלינו?
*
איך רבי שמעון ראה לפי הנפילה ל"שמעון מן השוק", שעכשיו יש לפניו ממש את המדרגה הגבוהה ביותר לעלייה?
*
קריין: קטע מס' 21, מתוך בעל הסולם, "שמעתי", מאמר מ"ב, "מהו, שראשי תיבות אלול "אני לדודי ודודי לי" מרמזת בעבודה".
"בהיכל המלך נותנים לכנס לאלו אנשים, שרוצים לעבוד בעמ"נ להשפיע. ובזמן שהאדם עובד בעמ"נ להשפיע, לא חשוב לו מה שהוא מרגיש בעצמו בעת עבודה. אלא אפילו במצב, שהוא רואה צורה של שחור, אין הוא מתפעל מזה, אלא רק הוא רוצה, שה' יתן לו כח, שיוכל להתגבר על כל המכשולים. זאת אומרת, אין הוא מבקש, שה' יתן לו צורה של לבן, אלא שיתן לו כח, שיוכל להתגבר על כל ההסתרים. לכן, אלו אנשים, שרוצים לעבוד בעמ"נ להשפיע, ואם יהיה תמיד במצב של לבנונית, הלבנונית נותן להאדם להמשיך בעבודה. כי בזמן שמאיר, האדם יכול לעבוד אפילו בבחינת קבלה לעצמו. לכן אף פעם לא יהיה להאדם מקום לדעת, אם עבודתו הוא בטהרה או לא. וזה גורם, שאף פעם לא יכול לבוא לזכות לדביקות ה'. לכן נותנים לו מלמעלה צורה של שחרית. ואז הוא רואה, אם עבודתו הוא בטהרה. זאת אומרת, אם גם במצב של שחרית הוא יכול להיות בשמחה - זהו סימן שעבודתו היא בטהרה. כי האדם צריך להיות שמח, ולהאמין שמלמעלה נתנו לו הזדמנות, שיהיה בידו לעבוד בעמ"נ להשפיע. היות זה כמו שאמרו חז"ל "כל הגרגרן כועס". שפירושו, מי שמשוקע בקבלה עצמית, הוא כועס, שהוא תמיד בחסרון, שחסר לו למלאות את הכלי קבלה שלו. מה שאין כן מי שרוצה ללכת בבחינת השפעה, הוא צריך להיות תמיד בשמחה, היינו בכל הצורות הבאות עליו, הוא צריך להיות בשמחה, מטעם שאין לו שום כוונה לקבלה עצמית. לכן הוא אומר, ממה נפשך, אם הוא באמת עובד בעל מנת להשפיע, בטח שהוא צריך להיות בשמחה, בזה שהוא זכה להיות משפיע נחת רוח ליוצרו. ואם הוא מרגיש, שעדיין אין עבודתו להשפיע, הוא גם כן צריך להיות בשמחה, משום מצד עצמו האדם אומר, שהוא לא רוצה שום דבר לעצמו, הוא שמח בזה, שאין הרצון לקבל יכול להנות מעבודה זו. מזה הוא צריך לקבל שמחה."
(בעל הסולם. שמעתי. מ"ב. "מהו, שראשי תיבות אלול "אני לדודי ודודי לי" מרמזת בעבודה")
*
למה לשמח לה' אנחנו לא יכולים בעבודה אישית שלנו? צדיק, בכוונה, עושה איזה ייחודים, לא יודע מה זה, ועושה נחת רוח. דבר כזה אפשר או אי אפשר לעשות? האם אדם לבד לא יכול אף פעם לעשות נחת רוח לבורא? בבקשה.
*
קריין: קטע מס' 22, מתוך "כתבי רב"ש" כרך ב', "מהו מבול מים בעבודה".
"צריכים לדעת, לזכות לבחינת בינה, הוא עבודה גדולה עד שמשיגים בחינה זו. כלומר, שיהא מסתפק במועט, בהרגשה שיש לו, ובשכל שיש לו, אלא הוא שמח בחלקו, במה שיש לו. ואדם הזה יכול להיות תמיד בשלימות, מטעם שהוא שמח בחלקו. אולם מה יש לאדם לעשות, שעדיין לא הגיע לבחינה זו, והוא רואה שאינו יכול להתגבר על הרצון לקבל. אז הוא צריך להתפלל לה', שה' יעזור לו, שיהיה ביכולתו ללכת בעבודה בעינים עצומות, ולא יהיה נצרך לשום דבר, אלא שיהיה בידו לעשות הכל לשם שמים, אף על פי שהגוף מתנגד לזה. כלומר, שאין לו לתת עצות להבורא, איך שיעזור לו. אלא הוא צריך להכניע עצמו, ולהתבטל לה' בלי שום תנאים. אלא, היות שהוא לא יכול להתגבר על הגוף שלו, לכן הוא מבקש מה', שיתן עזרה לנצח את מלחמות היצר, היות שהוא מבין את שפלותו. לכן הוא מבקש מה', שירחם עליו, היות שהוא יותר גרוע משאר אנשים, שהם כן יכולים להיות עובדי ה'. מה שאין כן הוא יותר גרוע מהם, שהוא רואה, שיש לו רצון לקבל באהבה עצמית יותר מכולם. לכן הוא מתבייש כלפי עצמו, איך שהוא נמצא בשפלות כל כך. ולכן הוא מבקש מה', שירחם עליו, שיוציא אותו משליטת היצר הרע, ולא משום שהוא יותר חשוב משאר אנשים, לכן הוא מבקש, שיתן לו עזרה, אלא, שהוא יותר גרוע משאר אנשים, מטעם שהרצון לקבל שלו יותר מפותח, במרץ יותר גדול הוא עובד אצלו. אולם אינו מבקש, שיתן לו יותר שכל ודעת בגדלות ה', אז תהיה לו היכולת לצאת משליטת הרע. הגם שזה אמת, אבל הוא לא רוצה להגיד להבורא, שהוא רוצה להציג להבורא תנאים, שרק אז הוא יתבטל לה'. אלא הוא מסכים להישאר במיעוט שכל ובמיעוט הרגשה, לא יותר מכפי שיש לו עכשיו. אלא, היות שאין לו כח התגברות, לכן הוא מבקש מה', שיתן לו כח התגברות, ולא מוח, שכל והרגשה. כי כל מה שהאדם נותן להקב"ה עצות, נראה כאילו שהוא מציג תנאים לה', כאדם בעל עמדה, וכאדם בעל שכל. וזה הוא חוצפה להאדם, שיציג תנאים לה', ולומר, אם תיתן לי למשל טעם בעבודה, אני יכול לעבוד בשבילך, אחרת אני לא מסוגל. אלא האדם צריך לומר, אני רוצה להתבטל ולהיכנע ללא תנאים. אלא תן לי כח, שבאמת אני אוכל לצאת מאהבה עצמית, ולאהוב את ה' "בכל לבבך"."
(רב"ש - ב'. מאמר 4 "מהו מבול מים, בעבודה" 1989)
שאלה: מה ההבדל בין להרגיש רע לבין גילוי הרע?
לפעמים אדם רוצה לעשות ביקורת על מצבו, צריך לעשות ביקורת על מצבו, לפעמים לא. ללא שעושה ביקורת ומרגיש, מגלה את עצמו ברע. תלוי מה הוא קובע כרע. זאת השאלה, מה האדם קובע כרע? כשמרגיש רע, למה זה רע? מרגיש רע, הגוף מרגיש רע, בסדר. הוא יכול להיות לגמרי מנותק מהגוף שלו ולא קובע את מצבו לפי מה שגופו מרגיש.
שאלה: לפי הדוגמה של רבי שמעון, האם אדם יכול לראות את עצמו בעומק הנפילה?
אנחנו רואים מהדוגמה שכן. לפי עומק הנפילה הוא כבר מזהה את גובה העלייה שעומדת לפניו.
שאלה: איך אני משכנע את עצמי שהמצב הנוכחי הוא האידיאלי להתקדמות?
אני לא יודע, אתה צריך לשכנע. אבל כל פעם מה שאתה מקבל, אתה מקבל מהבורא ולכן המצבים שאתה מקבל הם באמת הכי נכונים להתקדמות. לא הכי טובים, לא טובים, אלא הם הכרחיים לפי ההתקדמות שלך למטרת הבריאה. כך כל אחד ואחד בכל מצב ומצב, כל אדם ואדם, עובד ה', לא עובד ה', הוא תמיד מקבל את המצבים שמובילים אותו למטרת הבריאה או באחישנה או בעיתו, זה תלוי כבר ביגיעה שלו.
שאלה: יוצא שאני יכול לא להזדהות עם האגו שלי ולהיות שקוע בו או לשים את עצמי בקשר בקבוצה, להזדהות איתם.
ודאי. זאת אומרת לא שאתה לא שקוע באגו, אלא אם אתה מזדהה איתו, אם אתה רוצה להיות אתה ואגו כאחד. או אתה רוצה להגיד "לא, אני רוצה להתעלות מעליו, להיות מעליו".
תלמיד: מי זה "האני" שרוצה להתעלות מעליו?
"אני" זו נקודת מומחה כזאת שנמצאת בין הטוב לבין הרע. הבורא אומר, "בראתי יצר הרע", והוא בעצמו כביכול הטוב. ואנחנו צריכים להיות באמצע בין טוב לבין רע, בין ימין לבין שמאל, לבנות מאיתנו קו אמצעי.
שאלה: בשפה של חכמת הקבלה, זה המלכות?
קו האמצעי? נלמד אחר כך, זה נקרא דת"י, דעת, תפארת, יסוד.
שאלה: הוא כותב, "אלא אפילו במצב, שהוא רואה צורה של שחור, אין הוא מתפעל מזה, אלא רק הוא רוצה, שה' יתן לו כח, שיוכל להתגבר על כל המכשולים. זאת אומרת, אין הוא מבקש, שה' יתן לו צורה של לבן, אלא שיתן לו כח, שיוכל להתגבר על כל ההסתרים. לכן, אלו אנשים, שרוצים לעבוד בעמ"נ להשפיע, ואם יהיה תמיד במצב של לבנונית, הלבנונית לא נותן להאדם להמשיך בעבודה."1 מה ההבדל בין לבקש להתגבר על ההפרעה לבין לבקש לראות את המצב כלבנונית?
אני צריך להביא את עצמי למצב שבשבילי שחור ולבן זה אותו דבר. העיקר שאני ביניהם אקבע את היחס שלי להמאציל, לבורא ששולח לי גם שחור וגם לבן, ואני מההבדלים ביניהם רק קובע עד כמה אני יכול יותר לעלות. גם מינוס וגם פלוס מצטרפים אצלי לפי ערך מוחלט, ככה אני עולה. לכן אין לי שום הבדל לקבל שחור או לקבל לבן, העיקר שביניהם אני יכול לפתח את היחס שלי למקור שממנו זה מגיע.
תלמיד: אם אני מבקש לראות מצב לבן, למה זה לא טוב?
אתה קובע לבורא מה טוב לך? אתה קובע לבורא מה יותר נכון להתקדמות שלך, אתה יודע את זה? זאת אומרת אתה קשור לבטן שלך, לרצון לקבל ולא למטרה.
תלמיד: אבל אני מרגיש שזה אותו דבר.
אתה יכול להרגיש מה שאתה רוצה. אתה לא יכול להכתיב לבורא איזה מצבים ייתן לך. זה לא על מנת להשפיע, זה לא רוחניות.
תלמיד: אבל אם אני מבקש להתגבר על הפרעה, זה לא אותו דבר?
התגברות על הפרעה היא בזה שאתה מתייחס אליה כמו לדבר טוב. אתה מסתכל על שני אלו, גם על העליון, גם על הירידות, גם על המכות, גם על המתנות, אתה מסתכל עליהם כמו על אמצעי לקשור את עצמך להמטרה. כי באמת למטרה אין הבדל ביניהם. ואפילו הייתי אומר, וודאי, אנחנו רואים את זה על עצמנו, שההשפעות השליליות שאנחנו מרגישים שליליות, הן יותר עוזרות לנו להתקדם למטרה מהרגשה טובה, החיובית.
תלמיד: מה זה אומר שאני שמח במה שאני?
אני שמח מזה שהבורא מעורר אותי למטרה. ועל ידי מה מעורר אותי זה באמת לא חשוב לי, העיקר שיהיה מקסימום אפקטיבי, מועיל.
תלמיד: אבל איך אתה יודע שאתה ממש שמח, אולי זה רק מילים?
באותו רגע שאני קשור למטרה, לא אכפת לי מהאמצעי. כמו שאני רצתי לניתוח, לא היה אכפת לי שעכשיו יפתחו לי את החזה ויתחילו לנקות משהו שהיה לי שם בריאות, אני הסתכלתי על המטרה ולא התחשבתי באמצעי. זה יבוא.
שאלה: לפי הדוגמה של רבי שמעון כשהוא עולה עד למעלה ונופל. אנחנו לומדים שהאדם מקבל מתנה קודם כל בזה שהוא יושב כאן, ורק אחרי זה הוא מקבל את הבחירה חופשית. האם כשאני אעלה למדרגה רוחנית ואני אפול ממנה, אני אפול לבחירה חופשית ישר או שקודם כל אני אצטרך לעבוד עד שתהייה לי עוד פעם יכולת לבחור?
במדרגות רוחניות יש לך תמיד אפשרות לבחור. במצב שלך יש לך גם אפשרות לבחור, זה הכול תלוי איך אתה מתייחס למצב שלך, אם אתה אומר שכל מה שאני מקבל אני מקבל מלמעלה כדי להחליט שזה בא מהבורא, ואם כך להחליט על המצב שזה המצב הטוב ביותר להתקדמות שלי, אתה כבר נמצא דבוק במשהו במאציל, במה שהוא עושה לך.
עכשיו השאלה, אז איך אני מגיב חוץ מזה שאני קבעתי את המצב? אני עכשיו קבעתי את המצב, אני מצדיק אותו, כי קיבלתי מהבורא השפעה הכי נכונה עלי, מה עושים הלאה? הלאה אתה צריך להתחבר עם הקבוצה כמו שדיברנו, שהתגובה חייבת להיות רק בהתקדמות יתר בחיבור עם הקבוצה. כי ההתקדמות שלנו ממדרגה למדרגה רוחנית היא שאני עוד יותר ועוד יותר נתפס בקבוצה, אין התקדמות אחרת, ובקבוצה אני מקבל כלי עוד יותר גדול, עוד יותר מיוחד. זו בעצם העבודה שלנו.
לכן זה לא מספיק להגיד, "אין עוד מלבדו, טוב ומיטיב, מה שעשה לי, רע לי, טוב לי", לא חשוב מה, אלא איך אני מממש אחרי שאני קובע מה קורה לי. אני חייב להתקשר אליהם יותר מקודם, אני צריך לבדוק היום האם אני מתקשר היום יותר לקבוצה בהבנה, בהכרה, בשמחה או מאין ברירה, אבל הכול נמדד כלפי הקשר עם הקבוצה.
שאלה: איזה מצב יותר טוב, שאני רואה את החברים שלי כגדולים ואני לא יכול להדביק את עצמי אליהם, לחבר את עצמי אליהם או שאני מרגיש מלא כוח ורואה אותם כרעים?
ודאי שהכי חשוב זה לראות אותם גדולים וטובים, זה אחרי המאמץ והתיקון, ואם אני רואה אותם רעים ואת עצמי בכוח, זה המצב שלי לפני התיקון. אבל התיקונים נמדדים עד כמה שהחברים נמצאים בעיניי בצורה המושלמת.
שאלה: הקטעים מאוד חזקים וגם הסדנה והעבודה בעשירייה, וגם הסדנאות שעשינו היום ובכלל בימים האחרונים בשעה הראשונה של השיעור, איך נכנסים עוד יותר לעבודה בסדנה הזאת? מה בדיוק העבודה שאנחנו עושים בסדנה?
הכול תלוי בכם, אני משתדל למשוך אתכם כמה שאפשר. אתם לפעמים יותר מוכנים, לפעמים פחות, לפעמים מוכנים להישמע לזה שאני מושך אתכם ככה כמו אמא שמושכת את הילד שלה שלא רוצה ללכת, לפעמים נשמעים, לפעמים פחות, אבל אני חייב לעשות את העבודה, מה אני יכול עוד לעשות?
אתם צריכים להכין את עצמכם גם במשך היום לשיעור של מחר, בפרט שאנחנו עובדים על נושא אחד במשך אולי שבוע ימים, אנחנו צריכים בהתאם לזה להיות בתוך הנושא הזה גם במשך היום.
שאלה: מה אנחנו צריכים לעשות במהלך היום, שכשאתה מושך אותנו, אנחנו נרוץ אחריך?
בשיעור בוקר אני נותן לכם "פוש" שבטוח יספיק לכם עד מחר בבוקר. אם אתם דנים במשך היום לא במשהו מעורפל או סתם פסוקים שנמצאים לכם בכיס, ככה מוכנים לשלוף ולדבר, אלא על הנושאים שאנחנו למדנו בבוקר ורוצים הלאה להמשיך אותם, כי הם הנושאים הכי בוערים, כמה פעמים אני צריך להגיד שזו תחתית הסולם, זו נקודת האחיזה ברחם דעליון ועוד ועוד, אז אדרבה, בבקשה, תעבדו בזה, תנסו לטעום את זה, לתפוס את זה בידיים, בשיניים.
תלמיד: בתוך העשירייה איפה נמצא הכוח שיגרום לנו לרוץ?
בתוך העשירייה. אתם צריכים לחבר אל תוך עשירייה את ההתפעלויות השליליות והחיוביות. העשירייה צריכה לעבוד כמו מנוע בין פלוס למינוס שמחברים למנוע הזה חשמל. לכן לא סתם "זה גדול", "זה משהו", לא. גם אל המצבים שלנו שהבורא מעורר בנו, אתם כבר צריכים להתייחס בצורה הכרתית, בהבנה, בהכרה. כמו מדען שלומד מכל הטעויות, השגיאות, חוסר הבנה, כמו רופא שרואה שיש לפניו מחלה, כמו כל אדם גדול שמבין שבלי ללמוד מטעויות הוא לא יכול להתקדם. כי דווקא ההתקדמות היא רק על פניהן.
אז אתם צריכים לדבר גם בקבוצה, אבל במידה מסוימת, שלא להפיל את הקבוצה. יכול להיות שיש קבוצות חלשות עדיין, אבל צריכים לדבר גם על איך אנחנו נמצאים בשפל המצב, ודווקא בגללו אנחנו לוקחים את כל השפלות הזאת, וכמה שנתעלה השפלות כל פעם תיראה עוד יותר עמוקה. כך אנחנו מתקדמים. שיהיה לנו כוח גם בשמאל וגם בימין.
יש לנו דינים דחורא, דינים דנוקבא. חייבים את זה. אי אפשר להתקדם בימין בלבד. דווקא מימין לא מתקדמים. שמאל זה הייסורים, וכשהם שמתגלים הם נותנים לנו כוח, רק לא כוח עצירה ולא כוח נפילה, אלא כוח שאני מושך עליו אור והוא הופך להיות כוח ההתגברות.
יש אפשרות למשוך את עצמנו על החוט שנמצא קדימה למטרה, ויש יכולת לעשות דחייה ממה שיש מאחור ולהתקדם לקראת המטרה. צריכים גם את זה וגם את זה. אבל קדימה, מי יודע איך אני אוחז בזה, ומה אני עושה שם? זה די מעורפל. זו גדלות הבורא שאני צריך כל הזמן לברר. מה שאין כן, להשתמש נכון בירידה צריכים להתחיל ללמוד.
שאלה: איך לעשות שהתפילה תהיה מהקבוצה ולא אישית שלי?
אישית, אני לא רוצה להגיד שתפילת יחיד בכלל לא קיימת. תפילת היחיד זה כשאני מתפלל עבור הקבוצה. תפילה בציבור, זה כשאנחנו מתפללים כולם ביחד, ומסכימים על התפילה הזאת, על החיסרון הזה שהוא נמצא כמשותף לנו. אבל התפילה שאתם מדברים עליה, תפילת היחיד שסתם אדם לבד מעלה, בזה הוא לא יכול להעלות מ"ן. אין בזה שום השפעה לעליון.
שאלה: כשאני מרגיש מצב של שפלות, האם בזה מראים לי את המצב האמיתי מלמעלה?
אמיתי או לא אמיתי אני לא יכול להגיד. כי יכולים להיות תרגילים, אבל תרגילים כאלה שבכל זאת מתאימים למצבי. לדוגמה אני תלמיד, המורה נותן לי איזו בעיה לפתור, איזו נוסחה במתמטיקה. אני רואה שאני לא מסוגל, שזה קשה. אז זה מצבי האמיתי? לא. זה המצב שהוא הציב לפני כדי שממנו אני אתקדם. לא [צריך] להיות כל כך פשוטים.
(סוף השיעור)
במקור , "הלבנונית נותן להאדם להמשיך בעבודה". התלמיד מתקן ומקריא כך: "הלבנונית לא נותן להאדם להמשיך בעבודה".↩