שיעור בוקר 01.06.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 03.01.2002

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/dmCSnjZh?activeTab=downloads&mediaType=audio

ספר "כתבי רב"ש", חלק "שלבי הסולם" כרך א', עמ' 31

מאמר "אלה תולדות נח"

אלה תולדות נח

תשמ"ה - מאמר ד'

1984/85 - מאמר 4

""אלה תולדות נח, נח איש צדיק, תמים היה בדורותיו, את האלקים התהלך נח".

ופירש רש"י, ללמדך, שעיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים. רש"י מתרץ, מדוע הוא אומר, "אלה תולדות נח". היה צריך לומר שמות של הבנים שלו, דהיינו שם, חם ויפת. ולמה אומר, "אלה תולדות נח, נח איש צדיק". על זה הוא מתרץ, משום שעיקר תולדותיהם של צדיקים, מעשים טובים.

"בדורותיו", יש מרבותינו דורשים אותו לשבח, כל שכן שאילו היה בדור של צדיקים, היה צדיק יותר. ויש שדורשים אותו לגנאי, ואילו היה בדורו של אברהם, לא היה נחשב לכלום.

"את האלקים התהלך נח". פירש רש"י, ובאברהם, הוא אומר, "אשר התהלכתי לפניו". נח היה צריך סעד לתומכו, אבל אברהם היה מתחזק ומהלך בצדקו מאליו.

הנה לבאר כל הנ"ל על דרך העבודה, צריכים לדעת, ש"אב" ו"בן", "אבות" ו"תולדות", הוא ענין סיבה ומסובב. כי דרך העולם הוא, כשהאדם עושה איזה מעשה, הוא בטח שמהמעשה הזה יוולד איזה דבר. למשל שהאדם הולך לעבוד באיזה בית חרושת, אז הוא רוצה, שעל ידי המעשים שלו, תיוולד לו משכורת, שיוכל לפרנס את עצמו מזה. נמצא, שהאב הוא היגיעה, והתולדה הוא הפרנסה. או כשאדם לומד איזו חכמה, הוא רוצה להשיג ע"י זה תואר חכם, וכדומה, שכל מה שהאדם עושה, הוא רק לראות תולדות מהמעשים שלו.

אי לזאת כשהאדם עוסק בתורה ומצות, בטח שהוא רוצה שיוולדו לו איזה תולדות מהמעשים שלו.

ולפי מה שכתוב בזהר הקדוש (הקדמת ספר הזהר דף קפ"ד אות קפ"ט ובהסולם) וזה לשונו (בהסולם אות ק"צ), "היראה מפורשת לשלוש בחינות. שתים מהן, אין בהן שורש כראוי. ואחת היא שורש היראה. יש אדם, שירא מהקב"ה בשביל שיחיו בניו ולא ימותו, או מעונש כספו. ועל כן הוא ירא אותו תמיד. נמצא, שהיראה, שהוא ירא מהקב"ה, לא שם אותה לשורש, כי תועלת עצמו היא השורש, והיראה היא תולדה ממנה. ויש אדם הירא מהקב"ה, משום שהוא ירא מעונש העולם ההוא ומעונש של הגיהנום. שתי מיני יראות אלו, דהיינו היראה מעונש עולם הזה, והיראה מעונש עולם הבא, אינן עיקר היראה ושורשה". (ובאות קצ"א), "יראה שהיא עיקר, היא שהאדם יירא מפני אדונו, משום שהוא רב ושליט, העיקר והשורש של כל העולמות, והכל נחשב כאין לפניו".

נמצא לפי הנ"ל, שמהעבודה, שהאדם מתייגע את עצמו, שנקרא בחינת אב, הוא רוצה לראות תולדות מעבודתו, שהוא נקרא פרי מעשיו.

יש לראות כאן ג' מיני תולדות:

א. שכר בעולם הזה, היינו שיחיו בניו ויצליח בפרנסה וכדומה,

ב. שכר בעולם הבא,

ג. "בגין דאיהו רב ושליט". שפירושו הוא, שכל התולדות שהוא מקוה, הוא שיוכל להשפיע נחת רוח להקב"ה.

היוצא מהנ"ל, שיש ענין תולדות, הנקראים מעשים טובים. שענין, טוב, נקרא להשפיע לה', כמו שכתוב (תהילים מ"ה) "רחש לבי דבר טוב, אומר אני מעשי למלך", שפירושו, שהוא רוצה, שכל מעשים שהוא עושה, שיהיו להקב"ה. וזה נקרא, מעשים טובים. ולתועלת עצמו אינו רוצה שום שכר, וכל השכר שהוא מקוה, הוא רק שיהיה לו היכולת לעשות מעשים לעשות נחת רוח להקב"ה, בלי שום תמורה עבור יגיעתו. זאת אומרת, שהשכר שלו הוא בזה, שיתנו לו את המתנה הזאת, שתהיה לו היכולת לעשות מעשים רק לתועלת הבורא, ולא תהיה שם מעורבת שום כוונה לתועלת עצמו. זהו השכר שלו, שבשביל זה הוא עוסק בתורה ומצות. ועל המעשים טובים כאלה, הוא מצפה שישיג את זה על ידי יגיעתו, שעל זה אמרו (קידושין ל') "בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין".

לפי זה יוצא, שאצל הצדיקים, מהן התולדות שלהם, רק מעשים טובים. זאת אומרת, המסובב שיוצא מהסיבה. שהסיבה היא היגיעה בתורה ומצות, שאצל שאר אנשים, התוצאות של הסיבה הוא שכר עולם הזה או שכר עולם הבא. מה שאין כן צדיקים, המסובב שלהם מהסיבה, שהוא האב שלהם שמוליד תולדות, הוא רק מעשים טובים, שזהו הוא כל השכר המקווה להם, הוא שיוכלו לעשות נחת רוח להקב"ה.

וזה שמפרש רש"י, "שעיקר תולדותיהם של צדיקים, הוא מעשים טובים". המכונה, שכל מעשים שלהם יהיו בעל מנת להשפיע נחת רוח להקב"ה. אבל יש להבין במה שרש"י מפרש, עיקר תולדותיהם של צדיקים. ומה הוא הטפל אצלם, שזה לא נקרא עיקר אצלם.

הנה ידוע, שיש מעשים, ויש הבנה וידיעה. היינו מה שהוא בתוך הדעת, נקרא הבנה וידיעה, שפירושו שגם הגוף מסכים שצריכים לעסוק בתורה ומצות, משום שלאחר שהאדם בא למדרגת לשמה, אז הוא זוכה לאור החיים, הנמצא בתורה ומצות. וכמו שכתוב (תהילים י"ט) "הנחמדים מזהב ומפז רב, ומתוקים מדבש ונופת צופים". וזה נקרא בחינת הבנה, שגם הגוף מבין שכדאי להיות עובד ה'.

וכמו שאומר רבי מאיר (אבות פרק שישי), "כל העוסק בתורה לשמה, זוכה לדברים הרבה, ולא עוד אלא שכל העולם כלו כדאי הוא לו, ומגלין לו רזי תורה".

את כל אלו הדברים, שמשיגים ע"י התעסקותו בלשמה, כל זה נחשב אצל הצדיקים לא לעיקר, היינו לא זו היתה כוונתם בעבודה שבתורה ומצות. אלא העיקר שלהם הוא מעשים טובים. היינו, להשפיע נחת רוח להבורא. על זה הם היו מצפים להגיע לדרגה של מעשים, בלמעלה מהדעת. ולא היה כוונתם, שיהיה להם תולדות של הבנה וידיעה, אלא למעשים בלבד היתה כוונתם. וזהו שפירש רש"י "ללמדך שעיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים".

ולפי הנ"ל יכולים לפרש, מה שרש"י מפרש על "בדורותיו". יש מרבותינו דורשים אותו לשבח, כל שכן שאילו היה בדור של צדיקים, היה צדיק יותר. ויש שדורשים אותו לגנאי, ואילו היה בדורו של אברהם, לא היה נחשב לכלום.

"בדורותיו", משמע שני דורותיו, כי מיעוט רבים שניים. אבל בענין עבודה, כל מצב ומצב נקרא דור. וזה ענין "דור לדור ישבח מעשיך", שפירושו, בין שהאדם נמצא בדור של רשעים, זאת אומרת, שאם האדם נמצא במצב שיש לו מחשבות ורצונות של רשעים, שאז יש להאדם יגיעה גדולה, בכדי שיוכל להתגבר על טענת הרשעים, שמנקרת את מוחו ומחשבתו עם השאלות של מי ומה, כידוע. ואז אין לו עצה להתגבר עליהם, אלא עם כח האמונה למעלה מהדעת, שזה נקרא, שהוא מכריע את טענת הרשעים לא עם תשובות בתוך הדעת, אלא רק עם כח האמונה שלמעלה מהדעת הוא יכול לנצח אותם.

וזה נקרא בחינת מעשה, היינו בלי שכל. וזה נקרא בחינת "עשה מצוה אחת, אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם כלו לכף זכות", שרק עם בחינת מעשה יכולים לנצח את טענת הרשע ולא עם שכל וסברה.

ולפי זה יש לומר, שדורו של נח, כוונתו לדור של רשעים, יש לדרוש לשבח, מטעם שאז יש לו עיקר עבודה קשה. ויש לדרוש לגנאי, שסוף כל סוף הוא נמצא בדור של רשעים, היינו שיש לו מחשבות זרות, שהן לא מתאימות לעובד ה', שיהיה לו במוחו ולבו רשעים כאלו.

וכן יש לומר, בדור של אברהם, היינו בדור שישנם צדיקים, היינו כשיש לו מחשבות טובות של צדיקים, זה שיש במוחו ולבו רק רצון אחד, שהוא לעשות נחת רוח להבורא, ומחשבה ורצון של רשעים לא עלה אף פעם לא במוחו ולא בלבו, אדם זה נמצא בדור של צדיקים.

ויש דורשים לשבח, שבמצב הזה של צדיקים, אם היה נמצא נח, היינו אם היה משוה הכוחות של התגברות, שהיו לו בדור של רשעים, ומה היתה ההרגשה שלו אז, בערך הרגשה שיש לו עכשיו, שהוא בחינת נעימות ומתיקות התורה, בטח שזמן דורו של נח, הנקרא דור של רשעים, הזמן של אז לא נחשב לכלום, כי שם עוד לא היה מרגיש את הטוב והעונג, מה שמרגיש בדור של צדיקים.

אבל מבחינת עבודה, הזמן שהיה נמצא בדור של רשעים, היה מקום עבודה. נמצא, שדורו של נח הוא יותר חשוב, בשביל שיש לו מה לעשות, משום שעיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים.

"את האלקים התהלך נח". ופירש רש"י, ובאברהם הוא אומר, "אשר התהלכתי לפניו". נח היה צריך סעד לתומכו, אבל אברהם היה מתחזק ומתהלך בצדקו. היות שיש ב' מיני כוחות באדם, הנקראים כלים דקבלה וכלים דהשפעה. כלים דהשפעה מתייחסים להבורא, שהבורא הוא המשפיע. וכלים דקבלה מתייחסים להנברא, שהוא, המקבל.

והכלים דקבלה, שמתייחסים להמקבל, הם עומדים לפני הכלים דהשפעה. ובלשון הקבלה, הכלים דהשפעה מכונים כתר, חכמה, וג"ר דבינה. ולמטה מהם עומדים הכלי דקבלה, שהם ז"ת דבינה, ז"א, ומלכות.

ולפי זה נמצא, כלים דהשפעה נקרא, "את האלקים התהלך נח", שפירושו, במקום של כלים דהשפעה היה ביכולת ללכת בקדושה, היינו כלים דהשפעה שמיחסים אותם להבורא, שהם כלים דהשפעה. וזה נקרא, "נח היה צריך סעד לתומכו", כי הכלים דהשפעה, העליון נותן אותם, שזה נקרא, ש"נח צריך סעד לתומכו".

זאת אומרת, שהעליון מעורר אותו לעבודה, המכונה אתערותא דלעילא, על דרך שכתוב בתע"ס (חלק ט' דף תשל"ה אות ו' ובאו"פ), "אמנם בתחילה בפעם הראשונה, עלו המ"ן, שלא על ידי זו"ן באו"א, ואז מאותם המ"ן נעשה בחינת זו"ן. ואחר שנתקן זו"ן, אז בפעם שנית הם העלו מ"ן". ולאחר שיש לו הכלים דהשפעה, שקנו אותם על ידי אתערותא דלעילא, שזה נקרא, ש"נח צריך סעד לתומכו", שהוא בא מצד העליון, וזה היה מדרגת נח.

מה שאין כן אברהם לא היה צריך סעד לתומכו. ורש"י מדייק זה מלשון, "אשר התהלכתי לפניו", שפירושו, שהוא הלך בכלים דקבלה, שהם עומדים לפני כלים דהשפעה. דכלים דהשפעה עומדים למעלה, שהם כתר, חכמה, וג"ר דבינה. ולמטה מהם עומדים כלים דקבלה, שהם ז"ת דבינה, וזו"ן.

והיות שאברהם הלך בכלים אשר הם לפניו, לפני כלים דהשפעה, שמיחסים אותם להבורא, וכלים דקבלה אנו מיחסים להמקבלים, לכן נקרא השימוש בכלים דקבלה, אתערותא דלתתא, שמיחסים אותם להתחתון.

וזה פירוש, שאברהם אינו צריך סעד לתומכו, כי הוא הלך בכלים דקבלה. ועם אלו הכלים היה משמש לה'. מה שאין כן כתוב, "את האלקים התהלך נח", היינו בכלים שמיחסים אותם לאלקים, שהם כלים דהשפעה, שהם כלים של הבורא. וכלים אלו הבורא נותן, כנ"ל."

קראנו מאמר מ"שלבי הסולם, "אלה תולדות נח", מה זה נקרא תולדות? שהוא קודם כל היה "איש צדיק, תמים בדורותיו", זאת אומרת בדרגה שלו, ו"את האלקים התהלך נח", זאת אומרת הלך בתכונות של אלוהים, בינה. צדיק זה נקרא בינה, תמים זה נקרא בינה, ואלוהים זה בינה. נח זה כלים דהשפעה, הכנה. מה שאין כן, אברהם זה כבר מי שעוסק בכלים דקבלה, ונקרא כבר שהולך בדרך של אברהם.

קודם רוכשים כלים דהשפעה, תכונות הבורא, ולאחר מכן, עם תכונות הבורא מתקנים את תכונות הנברא. זה בעצם התהליך.

כדי להבין את התהליך הזה הייתה צריכה להיות ערבוביה בין כלים דהשפעה לכלים דקבלה. הבורא היה צריך להיכנס, להתיישב בתוך הנברא ולשבור אותו. הנברא היה צריך להגיע למצב שמתוך זה שהוא מרגיש את עצמו שלם, בכוח, בהבנה, בשכל, ביכולת להשיג משהו, להרגיש משהו, לשלוט בחיים, צריך להגיע למצב שהוא מרגיש, מגלה בתוכו שהוא כלי שבור, שהכול אצלו מעורבב, שהוא ממש מתחלק בכל מחשבה, בכל פעולה, בכל דעה שלו לשני חלקים סותרים זה את זה, מתרוצצים במוחו פעם ככה, פעם ככה.

כשמגיע למצב כזה, אז כבר מגיע למצב שכבר לא מרגיש את עצמו בכוח וצדיק, אלא ההפך, שיכול להתחיל לעשות תיקונים מתוך ערבוביה של כלים דהשפעה עם כלים דקבלה. והלאה הולך ומלקט את הניסיון אז רואה שהוא כולו מכלים דקבלה ואין לו שום כוחות מעצמו. והכלים דהשפעה, אם הם יבואו מלמעלה, יכול להיות שכן רק בתנאי הזה הוא יקבל עזרה ותמיכה, משהו לעשות עם הטבע שלו. ורואה שממש יש נתק מוחלט בינו לבין כלים דהשפעה, בין רצונות דלהשפיע, בין הבורא, כוחות האלוהים.

ובמצב הזה הוא מגיע למצב שהוא מתחיל חוץ מזה לשנוא את הכלים של עצמו, ולאהוב מה שנמצא למעלה ממנו, למעלה מהמחסום. עד שמתחילה להיות אצלו ההרגשה הזאת, להתייצב עד המידה שבאמת לא יכול להתקיים אחרת, אלא אם הוא יקבל תכונות דהשפעה במקום התכונות שלו. אז מקבל מלמעלה כוח לעשות צמצום על התכונות שלו ולהתחיל לרכוש תכונות דהשפעה.

זאת אומרת, האדם עובר בדרך שלבים בזה שחושב על עצמו צדיק, עד שרואה שהוא לא כל כך צדיק. כשהוא רואה את עצמו צדיק אז בכלל הוא לא מרגיש שמעורבים בו כלים דקבלה, כלים דהשפעה, ומתחיל לעבוד על עצמו מהנקודה שבלב, אז הכלים דהשפעה מתחילים יותר ויותר לפעול בו. ואז מתחיל לראות שהוא כלול משני דברים מנוגדים, והם כל הזמן מתרוצצים בו והוא לא יודע מנוחה מהי, ואיך לעשות ולחשוב. עד שמתחיל לראות שמתרבים בו הלאה כלים דהשפעה בערבוביה עם כלים דקבלה, אז רואה שהטבע של לקבל הוא יותר גרוע מלהשפיע.

והוא רואה שאת הטבע דלהשפיע בכלל אין לו, רק לקבל, ואחר כך מתחיל לשנוא את הטבע של לקבל ולאהוב טבע של להשפיע, ולראות שכל הדברים הטובים הם מעבר למחסום והוא למטה ממנו. עד שכל כך נמשך למשהו מעבר למחסום, שמוכן לוותר על כל מה שיש לו ובשמחה. ואז כשבא הכוח מלמעלה הוא מקבל אותו ממש בברכה.

אז כל השלבים האלה שאדם עובר כל פעם ופעם לא מתגלים בצורה ברורה בבת אחת ואדם יודע מה הוא עובר. ככה זה הולך ומצטבר. אז פעם חלק מהדרך הוא הולך, כמו שכתוב "את האלקים התהליך נח" ופעם הוא כבר הולך בכלים כמו שהולך בהם אברהם, כי גם לאברהם שונה השם מאברם לאברהם - נעשה בו שינוי השם, שינוי המקום, זה בכך שעובר את המחסום, ונקרא "העברי" מפני שהוא עבר את הגבול בין שני עולמות.

שאלה: מה ההבדל בין שבירה לבין מצב שאדם עובר ממצב למצב?

אף פעם לא קורית לנו שבירה, אנחנו תוצאות משבירת אדם הראשון, תוצאות מפני שלפני זה גם הייתה שבירה בהכנת העולמות. העולמות לא שייכים לנו, העולמות זה מנגנון חיצון ושם הייתה שבירה, כדי שבעולמות יהיו כל היחסים, כל היכולות איך לטפל אחר כך בנשמה, באדם. אחרי שהייתה שבירה בעולם הנקודים ואחר כך תיקון בעולם האצילות של עולם הנקודים, ולא נשאר שום דבר לתקן חוץ מ"לב האבן", חוץ מגמר התיקון, עד גמר התיקון העולמות תוקנו. אחר כך נולד אדם הראשון וגם נשבר. וכל החלקים שלו שעברו עוד ועוד שבירות ונפלו עד המקום הנמוך ביותר שכבר אין במקום הזה אפילו נחיצות של תיקון, עד כדי כך הם נופלים למטה. זה נקרא העולם הזה שלא צריכים כאן לתקן שום דבר, אלא רק אם נקודה מתגלה בתוך האדם - הנקודה שבלב, אז כבר יש לו מה לעשות, יש לו במה לעסוק. ואנחנו כבר עוסקים ממטה למעלה בעבודה כדי לפתח את הנקודה שבלב.

אז מה השאלה? מזה שאנחנו מתחילים לעבוד ממטה למעלה אנחנו לא צריכים לעבור שבירות? אין שבירות. ממטה למעלה מעלים בקודש ולא מורידים בקודש, אנחנו רק רוכשים כל פעם מדרגה יותר ויותר גבוהה. אפילו אם נראה לנו לפעמים שאנחנו נכנסים למדרגות יותר גרועות בהרגשה שלנו, מפני שההרגשה שלנו היא בתוך רצון לקבל, בתוך האגו שלנו, אז אנחנו קובעים או מודדים, שוקלים מה שיש לנו באגואיזם, ברצון לקבל.

ולכן זה דבר שהוא לא הולך יחד עם מטרת הבריאה. יכול להיות שכלפי מטרת הבריאה אני יותר למעלה, ומרגיש בכלים דקבלה האגואיסטיים שלי שאין לי כלום. ואם אין לי כלום, אז נראה לי שאני יותר רחוק מהמטרה, כי המטרה צריכה להיות שיש לי הכול. אבל יש לי הכול בכלים דהשפעה, ובכלים דהקבלה לא יהיה לי כלום. אז אם אדם מבקר את המצב שלו בשכל, אז כן, הוא יכול להצדיק את הבורא. אבל אם לא מסוגל להצדיק בשכל, לעשות ביקורת על עצמו, אז לפי ההרגשה לפעמים הוא במצב רוח טוב, ולפעמים הוא במצב רוח רע.

אם הוא שוקל לפי מצב הרוח מה המצב שלו, אז בכלל אי אפשר להתייחס אליו כמו לצדיק או רשע, צריך להתייחס אליו כמו לבהמה, כי בהמה רק פועלת מתוך ההרגשה, ואדם פועל מתוך השכל. מה זאת אומרת מתוך השכל? שעם השכל מבקר את ההרגשה. חס ושלום האדם הוא לא מכונה, אלא יש לו מוחא ויש לו ליבא והתיקון שלו בזה שאמת ושקר אצלו יותר חשוב ממר ומתוק. זה הכול.

תלמיד: בעמוד 94 כתוב "היות שיש ב' מיני כוחות באדם, הנקראים כלים דקבלה וכלים דהשפעה." איך בכלים דהשפעה יש כלים דקבלה?

כתוב כאן "שיש ב' מיני כוחות באדם, הנקראים כלים דקבלה וכלים דהשפעה", והאמת שגם כלים דקבלה אין לנו. מלכתחילה כבר אלפי שנים אנחנו מתגלגלים בעולם הזה בהמון גלגולים. הנשמה שלנו עטופה ברצון לקבל הבהמי, זאת אומרת בתשוקות לתאוות בהמיות, לכבוד, כסף, מושכלות. וככה אנחנו מתגלגלים כל פעם עד שהקליפה הזאת החיצונה של העולם הזה, של הרצון הזה, שמתחיל להיות כל כך זך ודק על ידי הייסורים שאדם סובל מדור לדור על ידי ההתפתחות שבה מתפתחת כל האנושות, והרצון הזה גדל ומגיע לרצון גדול גם לכבוד, גם לכסף, גם לתאוות בהמיות, וגם לידע.

תראה כמה דברים יש בעולם שלנו. אם נניח והיית מחפש לפני חמשת אלפים, ארבעת אלפים, שלושת אלפים שנים לא היית מוצא כל כך הרבה אנשים שרוצים כבוד, אלא היו מסכימים להיות עבדים רק תן להם אוכל. גם היום יש הרבה כאלה, אבל בכל זאת. כמה אנשים רוצים כסף? תן לי חיות, עזוב אותי מכל הדברים, אני יושב תחת עץ הבננה, מספיק לי. מושכלות, כמה אנשים היו בכלל בדורות ההם שהיו צמאים למדע, לחוכמה? מדור לדור הדברים האלה משתפרים. ואי אפשר להגיד שבדור שלנו כבר עוברות התשוקות הבהמיות, למין לאוכל ולכל מיני דברים. לא, גם הן מתגברות.

גם הן מתגברות ביחד עם התגברות רצונות לשליטה ולמדע. זאת אומרת, הכול גדל, ולא שבתקופה ההיא היו רק רצונות כאלו ובתקופה אחרת רצונות אחרים, שקודם היו רק רצונות בהמיים והיום הן בהמיות רק למדע, לא. זאת אומרת, האנושות הגיעה למצב שהיא רוצה הכול, ויחד עם זה שהיא מגיעה באמת למצב שהיא רוצה הכול, אז מגלים ליד זה נקודה שבלב, והאדם המסכן מתחיל לראות שהיה לו רצון כל כך גדול לכל התענוגים, ופתאום הוא לא יכול למלא אותו בגלל שהנקודה שבלב מבטלת לו את כל המילוי שיקבל.

זאת אומרת, אני יכול להיות בעל התאווה הגדול ביותר עם כל האפשרויות, עשיר כמו רוטשילד, עם שליטה כמו לנשיא ארצות הברית, וכמו איינשטיין במדע. אבל אם יש ליד זה נקודה שבלב, אז לא משנה כמה אני אמלא את כל הרצונות האלו שבעולם הזה, אני ארגיש שאני ריק בהם כי הנקודה שבלב מביאה אותי להרגשה שאין לי כלום מרוחניות. אני לא יודע מה זה רוחניות, אבל פתאום אני מרגיש שאין לי כלום. אתה רואה, אז אני נשאר קירח מכאן ומכאן, וזו התוצאה שאליה מגיעים האנשים לאט לאט.

אין יותר מיואשים ממה שבדור שלנו, כמה בעיות פסיכולוגיות ופסיכוסומאטיות ויש חולי נפש ובדיכאון, בכל העולם. לפני מאה שנה היו אנשים שבכל זאת הסתפקו בכל מיני הדברים שהיו להם, והיום זה בעיה. בעיה. לא היו סמים לפני אלף שנה? אף אחד לא היה צריך את זה. אפילו לפני מאה או חמישים שנה, זה היה נדיר שהשתמשו בזה, רק התחילו אז, משנות החמישים, שישים, במאה העשרים. לפני זה סתם השתמשו בזה, אף אחד נמשך לזה.

זה קורה ממש מתוך זה שמתגלה הנקודה שבלב ליד כל יתר הרצונות, והרצונות יכולים גם להיות מלאים. בכלל כל הדברים האלה באו דווקא מארצות מתורבתות. איפה יש שימוש בסמים? באירופה, אמריקה, רוסיה, ששם יכולים למלא את עצמם פחות או יותר במשהו, אבל לא יכולים. "תלמד, תעשה, תעשה מה שאתה רוצה", אבל הוא לא רוצה כלום, הוא לא מרגיש שהוא מלא.

הארצות הנכשלות שנמצאות עדיין בהתפתחות קודמת, שאצלם הנקודה שבלב עוד לא כל כך מאירה להראות להם את הריקנות, אז הם יוצרים בעצמם את הסמים האלה ומוכרים. וממלאים את עצמם על ידי כסף, באוכל, בטלוויזיה, בכל מיני דברים שעדיין קודמים להתפתחות האירופאית, נגיד. בעצמם הם לא צריכים את זה, הם מוכרים סמים ורוצים אוכל, ובאירופה לא רוצים אוכל, הם רוצים סמים. וזה לא טבעי, אלא מפני שנקודה שבלב מתגלה ומראה ריקנות בכל יתר הרצונות. ויתר הרצונות הם חזקים, רק הם ריקניים, לא מורגש בהם מילוי. למרות שיכול להיות שאני מלך עם כל האפשרויות.

תלמיד: ומה קורה לאדם עם ה"נקודה שבלב"?

כאשר אצל האדם מתחילים להופיע שני הכוחות האלה שהם רצון להשפיע שמגיע מ"נקודה שבלב" שבהתחלה זה עוד לא רצון להשפיע, והרצון לקבל, והם ממש גורמים כמו פיצוץ לאדם. בזה מדובר על המצב שלנו. בכלל בדרגות רוחניות, אין דבר כזה רצון להשפיע. לרצון לקבל, המתוקן, אנחנו קוראים רצון להשפיע, או אור שמגיע ובתכונתו היא רצון להשפיע. אור אלוהי. רצון להשפיע זה בורא.

אם אנחנו אומרים רצון להשפיע בנברא, אנחנו מתכוונים לכך שאו שזה רצון לקבל שקיבל תיקון להשפיע על מנת להשפיע, או אפילו לקבל על מנת להשפיע, או שאור שמופיע בכלי ומביא לכלי את התיקון הזה, אז האור הזה, הכוח הזה שהכלי מקבל, זה נקרא רצון להשפיע. השפה 'קצרה' לכן אנחנו מתבלבלים. הוא אומר שיש שני כוחות באדם הנקראים כלים דקבלה וכלים דהשפעה, אז אין כלים דהשפעה. בכלל, כלי דהשפעה זה מושג מאוד מוזר. חיסרון, כלי זה חיסרון, חיסרון להשפיע.

מה זה חיסרון להשפיע? זאת אומרת, אני ממלא אותו אם אני משפיע, אז אני עובד כדי למלא אותו? מה זה רצון להשפיע? רצון זה נקרא מקום. אז אנחנו כבר מבינים שכלים דהשפעה מדובר על הכלים האגואיסטיים שקיבלו תיקון דהשפעה, שהם ממלאים את עצמם רק על ידי זה שהם משפיעים.

ואיך הם משפיעים? בזה שממלאים את עצמם. כי אם הם לא ימלאו את עצמם, הם לא יכולים להשפיע. אז כדי להשפיע זה מחייב אותם למלא את עצמם. שימוש בכלי כדי להשפיע, זה נקרא "כלים דהשפעה". אז אנחנו כבר מדברים על נברא.

תלמיד: למה הם לא מגיעים לקבלה?

למה הנקודה שבלב בעמים תרבותיים, כמו שדיברנו, מראה להם בינתיים ריקנות דרך חמישה חושים? כדי למלא את החיים שלהם, והם ממלאים את עצמם בסמים רק כדי לברוח והם מיואשים ולא יודעים שנמצאים במבוי סתום?

אתה תראה איך כל אירופה, לאט לאט תשקע. גם לא תהיה התפתחות. אין אומץ לזה. אין דחף. כך בכל הארצות. בגלל זה קיימים כל הדברים האלה. עליה ירידה, עליה ירידה. אתה תראה גם את כל האמריקאים שצועקים, "אנחנו, פרוגרס", כלומר קידמה, ועבודה, וכסף והכול. לאט לאט אתה תראה שכל העם לא רוצה לעשות כלום. זה לפי ההתפתחות.

אז מה אתה שואל, למה הם לא מגיעים לקבלה? עוד לא הגיע הזמן. עדיין הם מגלים את האפסיות במילויים של העולם הזה. עוד לא מגלים, זו רק התחלה. אבל רואים לפי כל הסימנים. התרבות כבר לא חשובה, הספרות כבר לא חשובה, ההתפתחות - אפילו היא כבר לא חשובה. אפילו ביפן, אנחנו נראה את הדברים האלה.

כל העולם ייכנס לאיזו אפסיות כזאת. אם לא היצרים מפחד, לא מלרכוש משהו, מפחד על הקיום עצמו, אז העולם היה מזמן מתנוון. זו הדרך. כך, כמו האדם, גם העולם. אדם שמתחיל להרגיש שהוא לא יכול למלא את עצמו ונמצא במבוך כזה, אתה רואה אותו? ראית את עצמך גם קצת? תסתכל על אחרים. אין להם כוח, לא רוצים לעשות כלום, לא רוצים לעבוד, בשביל מה? אדם מבולבל, כמו משוגע, לא מוצא דרך בשביל מה להתאמץ.

מחפש משהו, עוזב את הכול, לא רוצה לעבוד. ודאי. וככה לאט לאט בכל העולם. עד שיגלה בשביל מה בכלל כל ההתפתחות.

היום אנחנו יותר מאושרים מאלו שחיו במערות? במה? שיש לך מאה ערוצים בטלוויזיה? מי מסתכל בזה? לאט לאט אדם מרגיש שכל דבר לא ממלא. וזה לפני התגלות הנקודה שבלב ממש בצורה ברורה, אבל זה כבר שלבים טובים, שלבים של התקדמות, שלבים מאוד ברורים. תראה תוך מאה שנה, איך וכמה האנושות קפצה, בהכרה של המציאות שבה היא חיה.

תלמיד: איך מרגיש אדם שמפתחים אותו?

אדם שמפתחים אותו לאט לאט מתחיל להרגיש ריקנות בכלים בהמיים בגלל שהנקודה שבלב מראה לו שהוא ריק. הוא יכול למלא את עצמו עם אוכל, עם תענוגים בהמיים, עם כבוד, עם כסף, עם מושכלות, אבל יש ליד זה כלי יותר גבוה שמראה לו שהוא ריק. ואדם מרגיש שכול מה שהוא מילא את עצמו - לא מספיק לו. זה לפני שהוא מתחיל לטפל בעצמו על ידי הקבלה. כשמתחיל לטפל בעצמו על ידי הקבלה אז כבר מתחיל להיות שיבוש אחר, אז כבר מתחילים לסדר לו בפנים תנאים אחרים.

אז הוא מתחיל לקבל שוב תענוג לאוכל ולנשים ואולי למשרה שלו וכן הלאה, זה כבר בא כעזר כנגדו. אבל לפני שמתחיל ללמוד קבלה, לפני שבא איזה תהליך טבעי שנותנים לו מלמעלה, אבל כשכבר מתחיל ללמוד, בהתאם לכמה שהוא לומד, משקיע כוחות, כך כבר מתחילים לעורר בו כל פעם חוסר איזון בצורה אחרת בפנים. ופתאום מתחיל במקום לקבל תשוקה לרוחניות, לקבל שוב תשוקה לגשמיות.

בדרך כלל זה למין, כתוב שזה היסוד של כל התאוות שלנו לפי השורש הרוחני. אז מתחיל לקבל במיוחד הפרעה לזה. או לפעמים גם בעבודה או בכסף או בכבוד או במושכלות, אבל זה כמעט ולא, כי יתר התאוות חוץ מתאוות מין הן תאוות שתלויות בחברה. אולי פעם נסביר את זה.

כשאדם מתקדם, מוציאים אותו מהקשר לחברה, וכביכול הוא עסוק עם עצמו כל הזמן. ולכן אין לו בעיות של כסף, כבוד, מושכלות, אלא רק תאוות גופניות, הן במיוחד אלה שמתעוררות בו. אבל בכל זאת זה כבר תהליך שונה, מלמעלה כבר מעוררים בו בהתאם למידת השקעתו בלימוד.

תלמיד: איך מתגברים על ההפרעות האלה?

ההתגברות נעשית בשכל, שאדם בשכל מחליט שהוא חייב למחוק את השכל שלו ולעשות כמו "שור לעול וחמור למסע", "מה שאומרים לי אני אעשה", למה "מה שאומרים"? כנראה שהם יודעים, אני מבולבל, אני לא יודע, או שאסור לי לשמוע מה שאני חושב.

אם הייתי שומע א מה שהרב'ה היה אומר לי, אני עכשיו יכול לעשות חשבון כמה חודשים ושנים הייתי חוסך. אבל אי אפשר. טוב להגיד "איך הייתי", לא יכולתי לשמוע. אבל באמת לכאורה אם לראות, זה כנגד זה.

תלמיד: האם תוספת בהפרעות מביאה תוספת עביות?

תוספת בהפרעות מביאה תוספת בעביות אם אתה קולט את ההפרעות האלו ואם אתה באמת עובד איתן. אבל אם ההפרעות האלו באות כהפרעות שאתה לא קולט אותן, לא מממש אותן, לא משתמש בהן, אז אם אתה מממש אותן, אתה עולה בעביות, עולה דרגה בסופו של דבר, ואז נופל יותר עמוק ואחר כך עולה יותר גבוה. אבל אם אתה לא רוצה את ההפרעות האלה, ומלכתחילה מגביל את עצמך בהן, אתה יורד במדרגה, נעשה יותר זך. עוזבים אותך מה שנקרא, ויכולים להתעורר אליך מלמעלה בעוד כמה זמן. כלומר במצבים שבאים לאדם כקשים, רצוי איכשהו להשתמש במצבים האלה.

תלמיד: אמרת עכשיו שאדם צריך בשכל לבטל את השכל שלו לעשות מה שאומרים לו אבל כלפי מה או מי כדאי לבטל את השכל וכלפי מה צריך ללכת בדעת? האם ניתן לעשות בירור?

אולי תיתן לי דוגמא במקום שאלה.

תלמיד: לבטל, איך עושים?

אני נמצא באיזה מצב, פתאום בא משהו חדש. משהו חדש זה רע או טוב? לפי ההרגשה שלי? תגיד על מה אתה שואל.

תלמיד: בחברה, כלפי מה אני צריך להתבטל?

יש לנו חברה, בחברה הזאת יש כל מיני חוקים, הסכמות, כלפי איזה מהם אני חייב להתבטל, או חייב לרצות להתבטל, וכלפי איזה מהם אולי אני בכל זאת צריך ללכת בביקורת, להתנגד, לדרוש ולעמוד לשנות אותם? כי אם אני לא אתייחס בצורה כזאת, אז איפה אני ואיפה החברה, היא לא תשפיע עליי. אם אני נכלל בחברה בלי שום מאבק איתה, אז אני כמו עובר, והם לא ישפיעו עליי, אני לא ארגיש מהם שום השפעה עליי.

השפעה מרגישים כשהיא נכנסת בכוח וממש משנה. כל התוצרת הטובה באה משימוש בכוח אחד כלפי השני. ככל שהכוחות האלה מנוגדים וחזקים יותר יש מזה יותר תועלת, יותר פירות. אז איך אני צריך להתייחס עכשיו לחברה? קודם כל ודאי שעם השכל שלי ועם הלב שלי במלואם. וכאן יש גישה מאוד מאוד ברורה וחדה, שבשום פנים ואופן אסור לי לשנות משהו ממה שמוסכם בחברה בלי שמסכימים על זה כולם.

זאת אומרת, אני חייב להשתתף בכל דבר שדורשת החברה ממני, על אף שאני לא מסוגל, בגרשיים "לא מסוגל" להשתתף בזה נפשית, ואני לא מסכים, אני חייב להשתתף איתם, אחרת זה לא נקרא שאני בכלל בחברה. יחד עם זאת אני חייב לבדוק בביקורת תבונתית ולרכז עצות, סיכומים, ולהביא אותם לחברה, לעמוד על זה, אם זה באמת, ולשכנע אותם ככל האפשר.

כך מקובל גם בחברה שבחוץ. תראה בכנסת, בפרלמנט, אלו בעצם חוקים ברורים, אין פה משהו שצריכים ללכת למעלה מהשכל ומשהו לעשות. למעלה מהשכל צריכים לקבל רק דבר אחד, את העיקרון שהולכים להתאים את עצמנו לכוח העליון, זה הכול, ומזה לא סוטים. דביקות בה' זה המשפט הראשון שאליו תוסיף את כל המשפטים האחרים, ונבדוק אם זה שייך לזה או לא, ובהתאם לזה אנחנו נחליט זה טוב לנו או רע לנו.

אז אם אתה רואה בחברה איזה דברים לא טובים כביכול, שלא תואמים או לא תומכים בדביקות בה', אז אתה צריך טוב טוב לסדר את זה, אחת, שתים, שלוש, ארבע, להביא פסוקים, לדבר עם אנשים, להביא את זה לחברה, ואם החברה באמת הולכת לקראת זה אז כנראה שהיא תראה שיש מקום לשיפור. אבל את המשפט הראשון אתה צריך להתחיל, לא בתור סיסמה, "צריכים להידבק בה', לכן צריכים להרביץ לו", אלא אתה צריך בצורה הגיונית מאוד, ברורה מאוד, להראות לכולם שיש פה מקום לשיפור. רק בצורה כזאת שאתה קושר את זה עם המטרה, אבל בצורה מאוד מאוד ברורה ופרקטית, לא להתחיל בפילוסופיה.

מה זאת אומרת פרקטית? כי הוא אומר שבצורה מופשטת מחומר יכולים להרוס את כל העולם. "צריכים להיות על מנת להשפיע, מי שלא על מנת להשפיע זורקים אותו מהחברה", או משהו כזה, לא יודע בדיוק. "מי שכאן האגואיסט הכי גדול אין לו כאן מקום". כי אגואיסט וכל מיני דברים כאלה זה ההפך. זאת אומרת, צריכים ללכת רק בצורה מלובשת בחומר, זאת אומרת רק במציאות ממשית שעכשיו יכולה להתממש והיא קובעת לנו מה לעשות.

תלמיד: מה זה הפרעות ומה זה להתגבר על הפרעות?

אתה רואה, חשבתי שיהיו שאלות אחריך, בעקבותיך, ולא אכפת להם.

תלמיד: אם סוגרים לחמור עיניים אז הוא מתחיל לעבוד, אבל אם זה כל הזמן זה מאוד קשה.

כמו שלחמור סוגרים עיניים והוא הולך, אתה צריך לסגור עיניים וללכת, כך אומרים. איך לסגור עיניים וללכת? רק אם החברה תסחוב אותך. זה שאתה לא יכול בעצמך אני מאמין לך, ובצורה אמיתית אין לי שום טענות אליך, חוץ מדבר אחד, כשבאים כבר אליך הביתה ורוצים להוציא אותך מהבית, אתה אומר, "אני אקרא למשטרה, לכו מפה".

עד כאן הבעיה של החברה שלא מוציאה אותך מהבית, כי אנחנו צריכים באמת לחשוב על אדם שאיבד את כל הכוחות. אבל אתם צריכים לקחת חוזה ולחתום, והוא יחתום, שאתם יכולים לבוא אליו הביתה ולהוציא אותו על אלונקה. היית בבית קברות, ראית איך לוקחים את הגופה על אלונקה עד הקבר? אז לבוא ככה לחבר הביתה, לעטוף אותו, ולהביא אותו ככה דרך כל בני ברק וז'בוטינסקי לכאן. להעמיד אותו כאן בצד, ואנחנו נלמד לעילוי נשמתו, עד שהנשמה תתעלה קצת והוא יישב לידינו. אני אומר לך ברצינות. תצייר לעצמך שזה באמת ככה.

אבל באמת אם לא החברה, יש מצבים שמה שלא עושה השכל עושה הזמן. אני יודע על עצמי שככה זה. היו לי מקרים שפגעתי וישבתי בבית, והרב'ה מתקשר אלי הביתה, וצועק, "תבוא", ואני יושב ובוכה בטלפון שאני לא מסוגל לבוא. אני מרגיש כוח שעוצר אותי ואני לא מסוגל ללכת. והוא בטלפון אומר לי, "מיכאל, מיד תבוא". ואני עונה לו, "אני לא יכול לבוא". אתה עוד לא יודע איזה כוחות רוחניים פועלים, חכה. לכן צריכים מראש לקבוע צעדים שאפשר לנקוט.

תלמיד: כשחתמתי על החוזה הזה מול החברה, קראתי את החוזה, והיה נראה לי שהחוזה הזה הוא חוזה שבאמת יקדם אותי בדרך, אבל אחר כך החברה מתחילה להמציא כל מיני חוקים שנראה לי שהם מרחיקים אותי מהדרך. האם אחד מהסעיפים שאני חותם עליהם בחוזה הוא שכל דבר שהחברה מחליטה אני צריך לקיים או שאני יכול להעביר ביקורת?

אתה נכנס לחברה לא בתנאי שאתה מקיים את הסעיפים האלו והאלו ואת אלו ואלו לא, ועל זה אתה חותם. אתה נכנס לחברה כשאתה חותם על כל הסעיפים, ובין כל הסעיפים רשום שאתה רשאי לפעול לפי החוקים המקובלים ולשנות את כל הסעיפים. פשוט מאוד, בבקשה, תיכנס ותשנה. ולא שאתה נכנס לחברה ואתה רואה את הסעיפים איזה טוב ואיזה רע, ואם למחרת אתה תראה שזה טוב וזה רע, אז "אוי, כבר חתמתי". לא, לקבל אתה חייב את הכול, לשנות אתה יכול גם את הכול. רק לא לבוא לכאן עם רובה כדי לשנות. אני אומר את זה ברצינות, כי בדרך כלל רוצים לעשות את זה בכוח.

תלמיד: אבל אם החוקים של החברה משתנים, איך אני צריך להגיב לזה, זאת אומרת אני צריך לקבל את זה בתור מה?

החוקים של חברה משתנים האמת בהתאם להתפתחות החברה. אם חברה קובעת לעצמה חוקים לא טבעיים, או שהיא מעכבת את התפתחות שלה לזמן מה, או שהיא רואה במוקדם או במאוחר שמה שהיא קבעה הוא פשוט לא בר קיימא, לא יכול להתקיים. ואז אולי חוק הזה נשאר רשום באיזה מקום, אבל מי מקיים אותו? אתה יודע, זה כמו באמריקה, אסור לפיל לצעוק ברחוב. נניח, יש להם חוקים כאלה, איפה באמריקה יש פילים, ואיפה הם צועקים ברחוב.

אותו דבר כאן אצלנו, שקובעים איזה חוק, כי כך כתוב, זה יפה מאוד, אבל בחברה זה לא מתקיים. אבל בהחלט, ואני כל הזמן אומר שהדאגה לבדיקת החוקים הפנימיים שלנו היא בעצם הדבר החשוב ביותר, כי בזה אדם בודק את עצמו. אבל הוא צריך להתייחס לחוקי החברה כמו לחוקים הפנימיים שלו, לפי זה הוא צריך בפנים להסתדר עם עצמו, ולהתקיים עם עצמו. זה לא מה שקובע את היחס שלי לאנשים בחברה, זה קובע את היחס בתוכי, בין כל הכוחות, הרצונות והתשוקות שלי.

אז אני צריך קודם כל להסתכל על זה כמו על מודל, איך אני רוצה לראות את עצמי פנימית. ולא שבחיצוניות שלי אני ועוד חבר'ה. אני ועוד חבר'ה איכשהו מסתדרים, הם, אני, כל אחד קופץ למעלה, למטה, ככה, וככה. התקנון צריך להיות קודם כל פנימי שלי, ולא צריך להיות הבדל בין תקנון חוץ, ותקנון פנים.

תלמיד: ואם פתאום אין לי חשיבות, אבל בגלל החוק אני יושב בשיעור?

מפני מה?

תלמיד: מכל מיני סיבות, בושה, קנאה, הבן אדם יושב שם, ולא כל כך רוצה.

זאת אומרת, אתם הפעלתם איזה אמצעים, והאדם על ידי זה כן מקיים את החוק שקבעתם מראש, אבל קודם הוא לא היה יכול לקיים, אז זה טוב מאוד. מה אתה שואל על זה?

תלמיד: האם אפשר להשתמש בדברים כאלה?

ודאי, מה זאת אומרת, יש חוק שהמדינה מחוקקת, ואחר כך היא אומרת אם לא יהיה לפי החוק הזה כך וכך, זה יהיה עונש מוות. אם פחות מזה יפרו את החוק, יהיה קנס של מאה אלף שקל, ואם עוד פחות זה יהיה על תנאי, וכן הלאה.

זאת אומרת בשביל מה כל העונשים האלה? בהתאם, וכדי להכניס את האדם לאט, לאט, לתוך החוק.

תלמיד: בתקנון, על כל חוק שקיבלנו עלינו, צריך ממש לכתוב מה יהיה לאדם אם הוא לא יקיים אותו?

לא מה יהיה לאדם אם הוא לא יקיים, מה יהיה לאדם אם הוא לא יקיים זה החשבון הפרטי שלו עם הבורא. כי החוק שאתם קובעים בחברה, בעצם אתם עוד לא יודעים עד כמה הוא מקובל למעלה, על זה עוד לא דיברנו.

בעל הסולם כותב על זה ב"מתן תורה", שההנהגה שבאה על ידי העם, והנהגת הבורא, הם אותו דבר, באופן טבעי כך זה נעשה. בואו נגיד כך, מה שקובעים בקבוצה או קהל גדול של אנשים מתחיל להיות כחוק, כהנהגה עליהם מלמעלה. אנחנו נדבר על זה, אל תקבלו את זה סתם ככה, נדבר.

אבל מה אני רוצה להגיד? בזה שתנסו לקיים את הדבר שנראה לכם הכי שטותי, או לא כל כך חשוב מהתקנון שלכם, כך אתם יותר מהר תבררו את התקנון. ותראו עד כמה הדברים האלו לא שייכים לנו, או כן שייכים. זה יותר חשוב, וזה פחות חשוב. אבל בסופו של דבר כשאתם עובדים על התקנון הפנימי שלכם, או על החיצון לא חשוב, אתם עובדים על זה כדי לברר אותו, ועל ידי הבירור שלו להתקדם.

איך אדם מתקדם? הוא מברר את המדרגה שבה הוא נמצא, אם המדרגה הזאת טובה או רעה, עד כמה היא מועילה או לא, היא למען עצמי, למען החברה, למען המטרה? וכן הלאה, ומתוך זה כשהוא גומר את הבירור, הוא מתקדם למדרגה הבאה. לכן העבודה בתקנון היא דבר מאוד מועיל, אבל שכל אחד יבדוק את עצמו.

אצלכם יש בעיה אחרת, אם אני אגיד חבר'ה צריכים לדון על תקנון, אתם תעשו ישיבות מעכשיו ועד אני לא יודע מתי. כל הזמן תהיו בישיבות, בדיונים. זו צריכה להיות עבודה פנימית באדם, ולא בלה, בלה, בדיבורים, ולא עושים שום דבר. שום דבר לא נעשה בדיבורים, כלום.

תלמיד: כמו שאמרת, יש חוקים ותקנון.

כן.

תלמיד: אם אדם עכשיו חשוב לי אני מקיים, עכשיו לא חשוב לי, לא בורא, לא קבוצה.

בזמן שאני נופל ודאי שלא אכפת לי כל החוקים שבתקנון, ואני בכלל לא רוצה להתייחס אליהם, ואז רק החברה צריכה להחזיק אותי, החברה צריכה לחייב אותי אפילו שאני לא רוצה לקיים את החוקים האלה בדרגה שאני נמצא בה.

במצב שאני נמצא ברוחניות אני רוצה גם לתמוך בחברה מבחינה רוחנית, אבל במצב שאני נמצא רק בבהמיות, אני חייב לתמוך מבחינה בהמית. הבהמיות אסור שהיא תרד או תעלה, אני חייב להשתתף בחברה בצורה בהמית כמה שיותר. ולא מן הסתם אני מספר לכם על כל החולשות שלי, והיו כאלה זמנים, ואפילו פעם אחת לא יכולתי לבוא לרב, זה לא סתם היה מקרה, אבל זה יתברר.

תלמיד: לפני מספר שנים בתקנון היה אסור לאחר לשיעור וגם עכשיו אסור לאחר לשיעור אז מה לכתוב בתקנון, איזה שינוי עכשיו נעשה?

אסור לאחר לשיעור, אתם רואים את זה כמכשול גדול מאוד. אני מציע לכם בואו תעשו תרגיל, שבו במשך היום אתם מתקשרים אחד לשני, אבל לא כך שכל הזמן יהיו טלפונים ובלבול, גם את זה צריכים להוריד קצת ונראה לי שיש הרבה מידי דיבורים לא לפי הצורך אלא סתם מתקשרים. איזושהי מחשבה עוברת בראש, ולפני שהיא עברה את מהירות האור כבר מתקשרים, צריכים קצת גם בזה איפוק. אני שומע שהנושא לדיבור בדרך כלל הוא כזה שכדאי שתירגע רגע אחד ואתה תראה עד כמה שזה נכון.

אבל תתקשרו אחד לשני או בטלפון או בדיבורים על נושא חשיבות ההגעה בזמן לשיעור ולהכין את עצמנו להיות כאן נוכחים בשעה חמש דקות לשלוש. כל אחד שישמיע לאחרים שאסור לנו לבוא מאוחר. אם תשטוף את השכל שלך עם הידיעה הזאת, אתה תראה עד כמה שתקיים אותה בלי שום בעיה, בלי מאמץ, לא תוכל לא לקיים אותה. תתכנן עצמך במוח לזה, תנסו ותראו שתוך שבוע זה נכון.

אני אגיד לך דבר אחד, יכול להיות שקרו לי אולי מחמישה עד עשרה מקרים, וגם אני לא חושב שאיחרתי לשיעור אי פעם, אם כן הייתה לזה סיבה מוצדקת. אני לא זוכר את זה, אני אומר לך ברצינות. לא אכפת לי לא אישה, לא ילדים, לא כלום, ואיך שהרבי סיפר את זה בפעם הראשונה ששמעתי ממנו, הוא אמר, "כבר מאוחר, כבר חושך ברחוב בחוץ אני הולך לישון", זה כל כך הרשים אותי, ואני הייתי רגיל ללכת לישון בשתים עשרה, אחת וזה כל כך ניער אותי טוב מבפנים, זאת אומרת שש שעות לפני שאני חושב שצריכים ללכת לישון הוא כבר חשב ללכת לישון, בשבע בערב.

אם היית שלושה ימים במקום להתפלפל כאן, לפחות שלושה ערבים בשבוע בבית, ומתוכם פעמיים הולך לישון בשבע בערב, היה יותר טוב גם לבית וגם לך וגם לחברים, היית פחות מעסיק את כולם עם השטויות שלך, את עצמך, את האישה ואת כולם, אתה יודע ש"שינת רשעים טוב להם וטוב לעולם". אני אומר ברצינות, אתם לא שומעים מה שאני אומר לכם, תעשו עבודת ה' בשינה.

תלמיד: הוא כותב במאמר שיש יראה מהעולם הזה ומהעולם הבא, ויש יראה שזה יראת שמיים, עכשיו אנחנו רואים שיש דברים שמבינים מתוך פחד, היכולת לקדם את האדם בזה שאני עושה דבר מפני פחד. זה יכול לספק לו התעוררות או שזה סתם דבר שאין צורך בו בכלל?

האדם צריך להשתמש בכל הכוחות שיש בו, ובמיוחד בפחד, כדי להגיע למצב הרצוי, אין לנו שום נטייה ולו הגרועה ביותר שלא נבראה לצורך להגיע למטרה. הגרועה ביותר שאתה יכול לחשוב, שאתה אפילו מתבייש מעצמך להגיד שיש לך את זה. אין שום דבר שנברא סתם, השימוש בנטייה הזאת יכול להיות לא נכון, אבל שום דבר לא נברא סתם.

אנחנו חושבים שיש איזה בעיות אצל הבורא שלא ברא הכול בצורה מתוקנת, יש משוגעים, יש דיסלקטים, אוטיסטים, הומואים, יש אנשים עם כל מיני מחלות ואני לא סתם מדבר, אני מדבר כבר על בעיות שאנחנו חושבים שיש בזה איזשהו עיוות. אז תדעו שזה לא עיוות זה הנהגה שהיא עושה את הפעולות האלו בצורה עקבית ומאוד חכמה, ואחר כך זה יתגלה למה דווקא על ידי זה שיש לך נזלת, או מישהו נולד עם סטייה רוחנית, זאת אומרת פסיכוסומטית כלשהי, איזה תיקונים זה עושה.

לכן לא להסתכל על האדם שהוא מתאים או לא מתאים באיזושהי צורה, אלא רק להסתכל לפי דרגת בישולו להיות איתנו. וודאי שצריכים להשתמש בכל האמצעים העומדים לרשותנו, אם הוא לא מפעיל את הפחד על עצמו שאם הוא לא יבוא ללמוד אז לאט לאט הוא ינשור מהחברה, ייצא, ואם הוא לא מודה בזה אז אתם צריכים לבוא אליו ולהגיד, "חביבי עוד שלוש פעמים אתה מאחר אנחנו פשוט זורקים אותך מהקבוצה, תבוא ללמוד מתי שאתה רוצה אבל היחס אליך יהיה כמו למישהו שסתם בא היום ולא יודעים בכלל מיהו, אם הוא איתנו או לא", ואתם צריכים כך להתייחס אליו, להתחיל להתייחס כך בזלזול.

ואני מראה לכם את זה, וכמה פעמים אמרתי על חברים לפני כולם איך אני מתייחס אליהם. אתה חושב שזה יפה מה שאני עושה? אבל אין ברירה. אבל אתם לא לוקחים דוגמה ממני, אתם דווקא אומרים, "אתה בסדר, לא חשוב, זה יעבור" מה זה יעבור? תנו לו עוד יותר מכות ממני, מה שמותר לכם, לי לא כל כך. אתם מלטפים אותו, וזה כמו שאבא נותן מכה ואימא עושה את ההיפך, מקלקלת את כל המאמץ של האבא, אז הילד סובל יותר בסופו של דבר, אני לא סתם עושה את זה, תתחילו להתייחס אליו כך.

תראה איך הוא יושב ומסתכל עלי.

תלמיד: אבל אני חולה.

אתה חולה, אני יודע שאתה חולה, זהו אתה דוגמה, טוב מאוד יש לך שכר, לפחות זה שאתה דוגמה. תתייחסו אליו בבוז ממש, אתם תראו איך שזה עובר, איך שזה עוזר, הוא לא יבוא מחר? הוא בשתיים יישב כאן, עוד לפניי, אתם לא משתתפים, לא משתמשים במה שיש לכם, בחברה כזאת איך אפשר לגדול? אני אומר ברצינות, אני לא יודע איך גדלים כאן, היחס הוא של כל אחד כיסוי תחת, זהו גמרנו, לא צריך יותר.

יש רק כמה אנשים שדואגים איכשהו אולי להתייחס אחד לשני לפי השתתפות בחברה, רק כמה, היתר זה בשיעור כמו בשיעור, אחרי השיעור כולם חברים אותו דבר. למה כולם חברים אותו דבר? למה אני צריך להיות מחובר אליו יותר ממה שלמישהו אחר, כמו נגיד לחבר שהוא משתתף כל פעם ועושה בכל הזמנים וכל הדברים ומשקיע כל כך בחברה, אני רוצה להיות דבוק לאיש כזה יותר מאשר לאיש הזה ואצלכם אין את השינוי ביחס. למה אין שוני? מצד אחד צריכים לעזור, מצד שני צריך להראות שבשביל מה להיות בקשר עם כאלו.

זאת אומרת, לא לעזוב אותו אבל לא להיות בקשר נפשי איתו אלא להראות לו הפוך שאתה מתייחס אליו כמו לרחוק. איפה החברה עושה את זה? רק אני קם לפני כולם עושה הצגות בחרתי שני אנשים ועליהם אני כל הזמן עושה את זה, מצידכם אני לא רואה שום דבר וזה לא טוב. באיזה כוח אתם משתמשים? תשתמשו בזה, זה הכוח הכי גדול, בושה, קנאה, תשתמשו בזה, זה משפיע הכי טוב.

אתם יודעים מה זה נידוי בחברה, חרם? בסופו של דבר אם שום דבר לא משפיע עליו, אז תגידו, גם אנחנו לא רוצים שאתה תבוא לכאן, עזוב אותנו, שב בבית יש לך כאן איזה חובות, בוא נגמור חשבון, חופשי וזהו.

שאף אחד לא ידבר, אף אחד לא יפנה, אף אחד לא יענה לפניות שלו, שום דבר. תיראו מה שקורה עם האדם הוא יתלה את עצמו, יהרוג את עצמו, הוא ירגיש מה זה חברה ומה הוא מאבד. תשתמשו בזה אבל בעדינות וודאי, אבל תתחילו ממשהו לפחות.

אתם צריכים לצאת מנקודת הנחה שאף אחד לא רוצה לציית לחוקי החברה, שלאף אחד לא אכפת כלום, שכל אחד חלש ולא רוצה שום דבר לעשות ואיך דווקא מכאן להפעיל את העזרה לאדם. ואילו אתם מתייחסים לכולם, שכולם משתתפים, כולם עושים.

(סוף השיעור)