שיעור בוקר 28.11.18 – הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

שיעור הכנה לכנס "קבלה לעם" הווירטואלי 2018 "כאיש אחד בערבות"

שיעור מס' 2 בנושא ערבות

בעצם אם אנחנו מסתכלים על כל הבריאה, אנחנו רואים אותה כמערכת אינטגראלית, חוץ ממערכת האדם, שדווקא היא כמו שכתוב, "ידו בכל ויד כל בו". הוא ממש מפוזר, מנוגד זה לזה, יוצא מכל מערכת הטבע, לא פועל לפי האינסטינקטים שקושרים אותו לכל המערכת, אלא דווקא יש לו נטיות ודחפים הפוכים מזה, עושה נזק לעצמו, לכל הזן שלו.

כשאנחנו מסתכלים לפעמים על כל מיני חיות, למשל חיות ים שזורקות את עצמן על החוף ומתות בצורה כזאת, אנחנו לא יודעים למה, אבל אנחנו בודקים לפי הטבע מה קורה להן שם. אם נסתכל על עצמנו מה שאנחנו עושים, אנחנו עושים דברים הרבה יותר גרועים, אנחנו זורקים את עצמנו בכוונה, במכוון למלחמות, לכל מיני דברים. עבור מה, בשביל מה, מה הסיבה, המטרה?

המין האנושי הוא מאוד מבולבל, נמצא תחת דחפים מאוד מנוגדים, לא מובנים ולא מודע אפילו איך הוא כל הזמן דווקא בזה שמקיים אותם הדחפים המוזרים האלו נמצא בדרגה פחות מדומם, צומח וחי, כי הוא מושפל יותר. נתנו לו אפשרות להתגבר ולאסוף את עצמו כדי לבנות את עצמו בצורה יפה ונכונה והוא עושה ההיפך. זה ממש לא נמצא ברמת הדומם, צומח וחי.

חכמת הקבלה מספרת לנו שזה ניתן לנו בכוונה, "בראתי יצר רע", "יצר האדם רע מנעוריו", כדי שנכיר אותו ונכיר איך לחיות בתיקון ונתקן. התיקון פשוט, כמו שמלמעלה מקבלים את הטבע הרע, "בראתי יצר רע", נתנו לנו בחירה חופשית, אתה רוצה לחיות בטבע טוב, ביצר טוב? בבקשה. יצר, רצון, זה כל האופי שלנו. רצון זה כל הטבע שלנו, ואפשר לשנות אותו.

לכן ניתנה התורה, כוח עליון שאתה יכול להשתמש בו, אבל להשתמש בו אך ורק כשאתה באמת רוצה לעבור מהטבע הרע לזולת ובצורה עקיפה כך לעצמך לטבע הטוב, שהוא טוב לזולת, לכל המערכת, להביא אותה לצורה אחידה מחוברת היטב וטוב כמערכת אחת, "כאיש אחד בלב אחד", "ואהבת לרעך כמוך", כל הכללים האלו של מערכת אחידה.

המערכת האחידה מתקיימת לפי חוק הערבות. במילה אחת מצאו החכמים ביטוי נכון למצב של המערכת שכולה כאחד. היא אפילו לא מערכת, היא עד כדי כך קשורה בכל חלקיה זה לזה שהיא אחת. הקשר בין כל החלקים זו הערבות. למה בכל זאת ערבות? כי אמנם המערכת פועלת כאחת, אבל היא כלולה מהרבה מאוד חלקים מנוגדים, פרודים, ונכללים אחד מהשני, כל אחד מהחסרונות של השני וכולו כדי למלא אותם כך שהיחס הזה נקרא "ערבות". שכל אחד לוקח על עצמו תנאי, חוק החיים שלו, ש"אני דואג לזולת בלבד, וכל החיים שלי למען זה, כולל החיים עצמם".

לכן אם אנחנו מסכימים לערבות, להגיע לזה, לממש אותה, אנחנו זוכים לקבלת התורה. הכול מתקיים בצורה הדרגתית, עד כמה שאנחנו מסכימים לערבות, להתקרבות, להתכללות, במידה הזאת, בצורה כזאת, באופן כזה אנחנו מקבלים את המאור המחזיר למוטב, כך הוא משפיע עלינו. זאת אומרת, לפי החיסרון לערבות אנחנו מקבלים את התורה. "המאור שבה מחזירו למוטב".

מפני שמושג הערבות מנוגד לגמרי לטבע הראשוני שלנו שנולדנו בו, שהוא "יצר האדם רע מנעוריו", "רע" נקרא שאני לא רוצה להיות בשום קשר עם אף אחד חוץ משליטה על כולם, זלזול בכולם, הרגשה ש"אני מלך העולם", לכן אנחנו גם צריכים להבין שלא בצורה מידית מגיעה אלינו ההבנה, ההרגשה הזאת שערבות היא באמת החוק הכללי של הטבע שנמצא בעומקי הטבע בצורה נסתרת, נסתר מאיתנו. אנחנו יכולים לראות, ללמוד אותו רק בתנאי שאנחנו כבר עברנו כמה מכות, בעיות, למדנו כל מיני צורות חיים, ויכולים לזהות עד כמה שריחוק, ניגוד בינינו הוא רע לנו וכדאי לחשוב על חיבורים בינינו.

לכן, דברנו גם אתמול, שבמשך ההתפתחות האנושית אנחנו עוברים מהתפתחות טבעית להתפתחות כביכול יותר מלאכותית. הטבע דוחף אותנו להתחבר לאיגודים יותר ויותר רחבים וגדולים. לא רק משפחה, הורים וילדים, ועוד צאצאים למיניהם, קרובים לפי הדם, אלא לפי מקום המגורים, לפי השתתפות בעסקים, לפי כל מיני צורות קשר, כי אנחנו מתחילים לראות עד כמה בכל זאת אנחנו צריכים זה את זה.

לכן, גבול הערבות, עיגול הערבות שאנחנו צריכים לתת, עובר מעיגול של המשפחה, ששם זה קיים בצורה אינסטינקטיבית, שאני אחראי על בני המשפחה, וכך כל אחד מבני המשפחה על כולם, כי אחרת לא נשרוד, להתפתחות כזאת בבני האדם שהם יכולים להבין שהם צריכים להיות כבר אחראים וקשורים זה לזה כמו בעיר שמוקפת חומה, כמו במדינה שיש לה גבולות, כמו חיבור בין כמה מדינות שיש ביניהן גם איזו ערבות מסוימת. וכך אנחנו מתקדמים.

אבל עד כמה שאנחנו לומדים את זה מכל מיני צורות התפתחות שלנו באבולוציה האנושית, אנחנו גם צריכים להבין שבהחלט העתיד האנושי הוא בזה שנהיה בקשר הדדי, בערבות שלימה, אחרת פשוט נהרוס את עצמנו.

דברים כאילו ברורים לכל בר דעת, אבל זה מנוגד לטבע שלנו. האדם נמצא בשינויי מצבים, פעם הוא נמצא מעלה והוא מוכן לראות את הכול כך למעלה מהטבע שלו ולהסכים שהוא צריך להיות מחובר עם האחרים ולדאוג להם והם לו וכך להתקיים. ופעם אחרת הוא נמצא בתוך האינסטינקטים שלו, ביצר הרע, ולא רוצה לשמוע משום דבר, אלא "רק אני אשלוט" וזהו.

למה אנחנו נמצאים בשני מצבים מנוגדים לסירוגין? כדי להכיר את זה מתוך זה, "זה לעומת זה ברא א-לוהים", כי כך אנחנו יכולים לעמוד למעלה משניהם, גם למעלה מיצר הרע וגם למעלה מהערבות כדי לשלב את שניהם יחד ל"קו האמצעי" מה שנקרא.

אם אנחנו מבינים על ידי מכות, על ידי השכל שלנו שזו בעצם הצורה הנכונה, רוצים או לא, אבל אנחנו נמצאים בתוך מסגרת הטבע, ואנחנו חייבים להגיע לזה שחוק הערבות בינינו הוא שישלוט בחברה, ואנחנו נשלוט על חוק הערבות, אם אנחנו כן מסכימים לזה, אז באה חכמת הקבלה ומלמדת אותנו איך אנחנו יכולים להגיע ליישום הערבות בינינו, בתוכנו.

אנחנו מבינים על עצמנו, מרגישים על עצמנו עד כמה שזה לא פשוט להגיע למושג הזה. אם נתחיל לדבר עליו מיד עם הבן אדם, יהיה לו קשה לעכל את זה, לקבל את זה, הוא צריך לשמוע הרבה מאוד דברים לפני זה כדי להבין שאנחנו לא הזויים, ולא מרכסיסטים, ולא עוד מישהו, משהו, אלא אנחנו מדברים מצד המדעים, מצד המדע, מצד הטבע שכך דורש מאיתנו, א-להים בגימטרייה הטבע, החוק העליון, וכמה שאנחנו מתפתחים אנחנו חייבים לקיים אותו יותר.

לכן צריכים לראות מתי אנחנו גם מתחילים להפיץ, מתי אנחנו יכולים ללמד את חוק הערבות בינינו, מאיתנו כלפי הקהלים שמתקרבים אלינו, כי זה לא צריך להיות מיד מובן לכל אחד, אנחנו יודעים את זה על עצמנו, עד כמה שהדברים האלו לא מתקבלים על הטבע שלנו בצורה ישירה, יפה ומובנת.

לכן למרות שאנחנו נמצאים כבר אחרי הרבה שנים בלימוד חכמת הקבלה, אנחנו שוב ושוב חוזרים למושג הערבות ומשתדלים איכשהו לעכל אותו. מה שאין כן אם אנחנו לומדים את זה מטעם המערכת, שזו מערכת אינטגרלית שכל החלקים שלה קשורים זה לזה, אז מובן לנו שזה חוק הטבע וכמה שיותר ויותר נלמד אותו, נספר עליו כקשר נכון שחייב להתקיים במערכת אחת אחידה, אז אולי יהיה לנו קל יותר בדרך ההתפתחות שלנו, דרך השכל לקבל את הצורה הזאת של התקשרות החלקים למערכת אחת.

כך אנחנו גם נקדם את עצמנו באין ברירה, ודאי [כשנאלץ] את יצר הרע לקיום חוק הערבות, ובמידה שאנחנו מקיימים אותו, במידה הזאת אנחנו מתחילים לגלות אותם הזרמים, הקשרים, האורות, היינו צורות ההתקשרות, הרגשות שלנו שמופיעים במערכת הערבות, שעוברים מאיש לרעהו ובזה אנחנו בונים את הקשר הזה. הקשר הזה מקבל הגברת עוצמה פי תר"ך פעמים ושם אנחנו מרגישים את הכוח העליון שנמצא ביסוד הערבות, ביסוד המערכת שלנו שנקרא "בורא". אז אנחנו מגלים אותו, אנחנו בזה מעוררים אותו, מחיים אותו בתוך המערכת, על ידי זה שמזמינים אותו מתוך הקשר בינינו. לכן הערבות היא אותה מערכת, אותו חוק, אותו סוג קשר שבו מתגלה הבורא.

קריין: אנחנו לומדים את חומר הלימוד של שיעור מספר 2 מתוך כנס קבלה לעם הווירטואלי 2018, שיעור בנושא "ערבות", קטע מספר 1 מתוך "ליקוטי הלכות" חשן משפט, הלכות עָרֵב.

"אי אפשר לקיים התורה והמצוות, כי אם ע"י הערבות, שכל אחד נעשה ערב בעד חברו." זאת אומרת שהערבות עצמה היא מתקיימת, היא מיוצבת, הקשר הזה נבנה מתוך התקשרויות בין החלקים שבמערכת השבורה. ההתקשרות בין החלקים האלה נקראים "מצוות", שאני קושר את זה עם זה וזה עם זה, זה נקרא שאני עושה מצוות. על ידי מה אני עושה את זה? על ידי הכוח שאני מקבל, כי אין בי כוח התקשרות, ההיפך, יש בי כוח שרק מפריד ביני לאחרים, הכוח הזה נקרא "תורה".

מקבלים את התורה כי המאור שבה מחזירו למוטב, לטוב, ועל ידי הכוח הזה אני מזהה את החוטים בינינו שנחתכו מכבר בחטא אדם הראשון, במיוחד כדי שאני עכשיו אמצא אותם, אקשור אותם וכך אקיים את התורה והמצוות לבניית מערכת נשמה אחת. "כי עיקר קיום התורה, שהוא בחינת הרצון, הוא ע"י האחדות. ועל כן, כל מי שרוצה לקבל עליו עול תורה ומצוות, שהעיקר ע"י התגברות הרצון, צריך להיכלל בכלליות ישראל באחדות גדול. נמצא שדווקא ע"י הערבות, שזהו בחינת שכולם נחשבין כאחד, ע"י זה דווקא עיקר קיום התורה. כי עיקר האהבה ואחדות, הוא בבחינת הרצון, שכל אחד מרוצה לחברו, ואין שום שינוי רצון ביניהם, ונכללים כולם ברצון אחד, שעל ידי זה נכללין ברצון העליון, שהוא תכלית האחדות."

(ליקוטי הלכות. חשן משפט, הלכות עָרֵב)

מכאן אנחנו מבינים עד כמה החיבור, האחדות, לא שזה טוב לאיזו מפלגה או לאיזו פילוסופיה, אלא שזה חוק הטבע שמחייב אותנו בעיקר בעם ישראל, שהוא לפי המבנה שלו חייב להפיץ את חוק האחדות לכל מערכת האדם הראשון, אנחנו צריכים להבין עד כמה שזה חסר קודם כל לנו, ליישם את זה בינינו, לעם ישראל. ונקווה שעוד מעט, בבחירות, אנחנו נשמע מכל מיני מפלגות, דתיות במיוחד, שימשכו את כל העם לאחדות, לחיבור, לערבות, כמו שדת ישראל מחייבת אותם.

ומה שכאן, לעצמנו, בואו רק נברר שכל התורה, כל המצוות, כל המאוד המחזיר למוטב וכל מה שנדרש מאיתנו על ידי קיום תורה ומצוות זה סך הכול ערבות. בשום צורה אחרת, אם אנחנו מבינים נכון מה זה "תורה ומצוות", לא דורשים מאיתנו כלום, אלא אנחנו רק צריכים לברר עד כמה כל הפעולות, כל המחשבות והכוונות, הן צריכות בקיום תורה ומצוות, להיות מוכנות לאיחוד.

מה שקראנו עכשיו, זה קטע מליקוטי הלכות, חשן משפט, זהו ספר שמדובר בו על ההלכות, היסוד של כל הסבר על ההלכות, שדווקא עיקר קיום התורה הוא האחדות, והאחדות מתקיימת על הערבות, שזה "בבחינת הרצון, שכל אחד מרוצה לחברו".

סדנה

מה הקשר הזה בינינו, שבזה כל אחד מרוצה לחברו?

*

אנחנו לקראת החיבור, ואומרים שעל ידי החיבור אנחנו נעשים כאחד, מה בינינו אחד? הרצונות נשארים כמו שהם, אני בכלל לא בעל הבית על הרצון שלי, זה הבורא שברא את הרצון. ביחס לשני, לזולת, אני אפילו לא יכול לבדוק איזה יחס יש לי בדיוק, אני מקווה שזה יחס טוב, כך אני רוצה להיות בקשר טוב עם השני, לתת לו, לתמוך בו, לעזור לו וכך כולם לכולם. אבל למה אנחנו ‘קוראים למערכת הזאת שזה אחד, על ידי מה אנחנו נכללים ברצון אחד? איך אנחנו יכולים לראות את הרצון הזה כאחד?

זו כאילו תוצאה, זה כבר פועל יוצא מהמאמצים שלנו, התוצאה. כאן השאלה היא, איך אני יכול לתאר את זה שמהמאמצים השונים שלנו, אפילו שאנחנו לא כל כך יכולים לקשור אותם, למדוד אותם, לשקול אותם, יוצא משהו אחד. איך זה נעשה שכפועל יוצא מזה, כולנו נהיה ברצון אחד, איך זה קורה, איך אנחנו נכללים בדבר כזה? נסו גם להמחיש את זה, להרגיש את זה, גם מצד השכל וגם מצד הרגש.

*

כדי להתקדם לתיקון המערכת השבורה הזאת של אדם הראשון, שהחברה האנושית נמצאת בה, במערכת הזאת השבורה, לאט לאט אנחנו יותר ויותר מעכלים, מרגישים, לומדים באיזו מערכת באמת אנחנו נמצאים. אנחנו רואים עד כמה אנחנו לא מסוגלים לצאת ממנה בשכל שלנו, עד כמה אנחנו כל הזמן רוצים להיטיב לחיים שלנו ולא מסוגלים, אנחנו רואים את זה.

בזמננו רואים את זה בצורה מאוד ברורה, כי המצב משתנה במהירות בכל מיני מדינות בעולם אבל בכלי תקשורת אנחנו רואים, מבינים, מרגישים מה שקורה, עד כמה שכל המדינה וכל המדינות משתדלות להיכנס ליחסים יותר טובים כביכול ביניהן, כביכול, כי הם לא יודעים על טובתם. וכל מדינה בתוך עצמה קובעת איזה חוקים יותר נוחים וטובים וזה לא הולך, לא יוצא, אלא ההיפך, עד כמה שרוצים להיות יותר מוצלחים, אנחנו מגלים עד כמה אנחנו ממש נתקעים בחוסר הצלחה.

אם היינו מסתכלים לא על המדינה, אלא על האדם הפרטי שכך מנסה וכך גומר את כל המאמצים שלו, היינו כבר צוחקים עליו כשרואים עד כמה הוא טיפש, עד כמה הוא פועל ללא שכל, ללא תוכנית. אבל על עצמנו אנחנו לא כל כך מבינים את זה, ובעיקר אפילו כשאנחנו מרגישים שכל המאמצים שלנו לא הביאו אותנו לטוב. אין לנו תוכנה, אין לנו הבנה איך לעשות משהו טוב, כי חכמת הקבלה היא נסתרת, ואם לא, אז היא מנוגדת לטבע שלנו וקשה מאוד לאנושות לקבל אותה.

לכן אנחנו נמצאים במצב מאוד קריטי, כי מצד אחד יש לאנושות את כל הכוח הרע, ועוצמה גדולה להרוס את עצמה ממש, ומצד שני אין לה שום הבנה איך להגיע לטוב, ובאמת אנחנו רואים עד כמה שהיא מחליפה את הצורות שלה ממצב למצב, כשכל פעם היא חושבת שיש לה יכולת להתפתח בצורה חדשה, במשהו חדש, עם מטרות חדשות, וחלקי העם שפתאום עולים ומובילים כביכול.

אנחנו רואים שאף צורה לא יכולה להיות נכונה, ואפילו איכשהו יותר קרובה מאחרת לערבות, לא. אותם הכוחות שכביכול היו צריכים להביא אותנו להתקשרות בינינו, הם לא מממשים את זה, לא. לא הסוציאליסטים, לא הפופוליסטים, לא הליברלים, לא כלום. פעם הייתה איזו תקווה שהחיבור יהיה יפה באירופה, בעוד מדינות איכשהו, אז לא. אנחנו רואים שחוסר החיבור, חוסר היכולת להחזיק חיבור, הוא הגיע עד המשפחה.

מה זו משפחה? זו צורה טבעית שמגיעה לנו מהטבע, היום זו לא צורה טבעית. אנחנו הגענו למצב שאין דבר כזה בטבע, אני לא חייב במשפחה, אני לא חייב לגדל ילדים, אני לא חייב שהם ידאגו לי ואני אדאג להם, אני לא מרגיש מתוך עצמי איזו נטייה לזה, חובה או איזה רצון. אין.

יש לנו גם סימנים בצורה החיצונית של קיום המדינות והאיגודים למיניהם, וגם כן בחברה האנושית, אפילו עד המשפחה, שתמיד הייתה קיימת כתא היסודי. אנחנו רואים שהגענו למצב שאם אנחנו לא נלמד את חוק הערבות, איך אנחנו נקיים את המשפחה בצורה מלאכותית, לא לפי הארצות, אלא ללמוד את החוק ולהבין שזה מה שהטבע דורש מאיתנו. אחרת אנחנו נעלמים מעל פני כדור הארץ. ולכן אנחנו חייבים לקיים אותו.

כאן השאלה היא שאלת הקיום. ולכן אנחנו צריכים בהפצה שלנו, בדיבור בינינו גם כן, לנסות להציב את חוק הערבות כהכרחיות לקיום הגשמי והרוחני כאחד.

סדנה

איך אנחנו משתדלים לקשור את מערכת הקשר בינינו, גם בחברה שלנו, גם בחברה הכללית, גם במשפחה, גם במדינות, כך שחוק הערבות בכל הרמות חייב להתקיים כדי להבטיח לאנושות את הקיום האנושי בדרגת החי שבעולם הזה, ועוד יותר, לקחת אותנו במין מעלית לרמה של החוק הזה בצורה רוחנית. שאנחנו נרגיש בהתקשרות בינינו שאנחנו מעצבים בזה רצון חדש, כלי חדש, עולם חדש. איך אנחנו מעצבים את חוק הערבות שיתקיים בינינו בצורה גשמית ורוחנית ומזה גם יתפשט לכל הכיוונים בעולם, שכל כך זקוק לזה?

*

קריין: קטע מס' 8, מתוך ליקוטי שושנה של נועם אלימלך.

"האדם יש לו להתפלל תמיד בעד חבירו, שלעצמו אין יכול לפעול כל כך, שאין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים. אבל על חבירו הוא נענה מהרה, וכל אחד יש לו להתפלל בעד חבירו, ונמצא זה פועל לזה חפצו וזה לזה, עד שכולם נענים. וזהו שאמרו ישראל ערבים זה לזה פירוש עריבין, לשון מתיקות, מפני שממתיקין זה לזה בתפלתם שמתפללין, כל אחד בעד חבירו, ועל ידי זה הם נענים. ועיקר התפלה היא במחשבה מפני שבמחשבה יכול בנקל להתקבל תפלתו."

(נועם אלימלך. ליקוטי שושנה)

ערבות נקרא שאני נותן לשני, עוזר לשני, משתתף עם השני בכמה שאני מסוגל לתת לו, עד מסירות נפש. אבל כאן אנחנו שומעים שערבות היא הרבה מעל זה. שאף אחד מהחלקים שבכלי השבור, שבמערכת השבורה הזאת לא יכול לתקן את עצמו ולהיטיב לעצמו ולהשפיע על המצב שבו הוא נמצא בשום דבר, אלא רק האחרים. זאת אומרת, אני מוכן, יכול ומסוגל לעצב את כל הכלים האחרים חוץ מהכלי שלי. את עצמי אני לא מסוגל, להשפיע על גורלי אני לא מסוגל במאומה.

מאיפה יוצא לנו הכלל הזה? זה מה שהוא אומר, "האדם יש לו להתפלל תמיד בעד חבירו, שלעצמו אין יכול לפעול". אז מאין ברירה אני צריך להתפלל עבור החברים, כי אז אני מבצע את החוק הזה של ההתקשרות הכללית האידיאלית שנקראת ערבות. מאין ברירה אני משפיע עליהם, ורק דרכם אני מעורר אותם שהם גם יטפלו בי. איך עובד החוק הזה שאני צריך לדאוג רק לאחרים ולעצמי כלום, אפס, צמצום? רק בתנאי הזה שאני בעצמי עושה צמצום, ואני רוצה שכך זה יהיה, מסכים עם זה, מקבל את התנאי הזה בלב ונפש ודואג רק לזולת ולטובת הזולת עם כל הלב והנפש שלי, אז חוק הערבות מתקיים. למה נדרש מאיתנו לקיים התקשרות בינינו בצורה כזאת?

*

יש כאן עוד היבט אחד. שחוץ מזה שאני צריך למסור לאחרים את כל מה שאני מסוגל, לעצמי אני לא יכול לעזור בכלום בצורה ישירה. יש עוד דבר.

תקרא בבקשה 9.

קריין: קטע מס' 9 מתוך "אהבת שלום" של ר' מנדל מקוסוב.

"המתפלל על חברו הוא נענה תחילה. פירוש, כי האדם המתפלל על חברו נעשה צינור ההשפעה, להשפיע לחברו, שעל ידו הולכת השפע ובע"כ הוא נענה תחילה, כיון שעל ידו הוא, עובר ההשפעה."

(ר' מנחם מנדל מקוסוב. אהבת שלום)

איך זה קורה? למדנו קודם שאני צריך את כולי לתת לחבר, לאחרים, לזולת, לעולם. על זה שאני מקבל משהו לא מדובר, כי אז יוצא לי שאני משפיע על מנת לקבל. כאן הוא אומר כאילו שהמתפלל בעד חברו זוכה תחילה, נענה תחילה. זה כאילו כדאי לי, כי זה אמצעי כדי לקבל. כך אנחנו עושים כל החיים שלנו, אני עובד, אני עושה משהו, עושה לאחרים כביכול טובות, אבל אני יודע שזה משתלם לי. מה קורה כאן?

"המתפלל על חברו הוא נענה תחילה. פירוש, כי האדם המתפלל על חברו נעשה צינור ההשפעה, להשפיע לחברו, שעל ידו הולכת השפע ובע"כ הוא נענה תחילה, כיון שעל ידו הוא, עובר ההשפעה." מה זה נקרא, שבעל כורחו הוא נענה תחילה, מה זה נקרא נענה תחילה?

אני מבין שאם אני מתרוקן כשאני משפיע, יש לי איזה חלל בפנים ואז הוא מתמלא, כאילו זה עובר כמו בצינור. אבל מה זה נקרא "תחילה" ו"בעל כורחו"?

"המתפלל על חברו הוא נענה תחילה." למה תחילה? מה זה תחילה? שעוד לפני שאני משפיע לחבר כבר אני מקבל? "פירוש, כי האדם המתפלל על חברו נעשה צינור ההשפעה, להשפיע לחברו, שעל ידו הולכת השפע ובע"כ הוא נענה תחילה, כיון שעל ידו הוא, עובר ההשפעה."

(ר' מנחם מנדל מקוסוב. אהבת שלום)

איך זה עובד?

*

אולי נקרא מהכתוב.

קריין: רב"ש ג', מאמר "המתפלל בעד חברו".

""המתפלל בעד חבירו הוא נענה תחילה" (בבא קמא צ"ב ע"א).

אם כן זהו כמו רמאות. ויש להבין "הוא נענה תחילה", מלשון "טרם יקראו ואני אענה", היינו כדי שתהא יכולת באדם לבקש עבור חבירו, צריכים מקודם סיוע מן השמים, אחרת אין הגוף מסכים וכו'."

טוב, זאת לא תשובה אבל רמז כן.

נמשיך בסדנה.

*

אני רואה שיש כאן עוד קצת בעיה. אנחנו צריכים להבין שאין לנו מה להעביר לחברים, אלא אנחנו רק צריכים לפתוח את עצמנו כצינור, והשפע יבוא מהבורא. רק את זה אנחנו צריכים, רק לפתוח.

"המתפלל על חברו הוא נענה תחילה." למה תחילה? איך יכול להיות שאני עוד מתחיל לצאת לאחרים, לבקש שיהיה לי כוח, שיהיה לי חיסרון להתחבר איתם, להשפיע להם, מה יש לי להשפיע בכלל? אז "המתפלל על חברו הוא נענה תחילה." על מה אני מתפלל? "פירוש, כי האדם המתפלל על חברו", מה זה נקרא המושג הזה "מתפלל על חברו", "נעשה צינור ההשפעה," שהוא רק פותח את עצמו ורוצה להיות המעביר שהבורא דרכו ישפיע. שיש עליון, הבורא, ויש תחתון כביכול החבר, ואני באמצע. רק המעביר, המקשר. המעבר, כמו שאומר בעל הסולם. "שעל ידו הולכת השפע ובע"כ הוא נענה תחילה," כי השפע חייב לעבור דרכו, "כיון שעל ידו הוא, עובר ההשפעה."

עכשיו זה ברור יותר? דברו על זה, איך זה קורה. לפי איך שאנחנו תמיד מציירים, עלי עליון, עליון ותחתון, התחתון זה החבר שלי, והעליון זה אני, והעלי עליון זה הבורא (ראו שרטוט מס' 1). אז אם אני אהיה מוכן, ודאי רק מוכן, אני לא מסוגל, אבל אם אני מאוד רוצה, שזה "המתפלל בעד חברו", אני רוצה להשפיע לו, זו הפעולה שלי (1) אז הבורא פותח לי את היכולת הזאת. הוא מקבל את המ"ן שלי (2), ונותן לי יכולת להיות כצינור (3). ואז אני יודע בזה מה החבר שלי רוצה (4), והבורא נותן לי את ההזדמנות הזאת, וכבר מייצב לי את הפרצוף שלי (5), ואז ממני והלאה, יש כאן עוד הרבה פעולות, אבל נעשה (6). יש הרבה פעולות, באמצע יש פרצוף בתוך הפרצוף, איך שזה נעשה, אבל יש כאן הרבה.

תראו מה שקורה כאן, זה כל הזמן מ"ן ומ"ד, מ"ן ומ"ד, שישנם ביני לחבר וביני לחבר והבורא, וכך עד שהפעולה הקטנה נעשית, יש כאן באמת עשרות פעולות אם לא יותר. אבל הכול מתחיל מזה שאני מוכן לעשות צמצום על עצמי, והכול מתוך הצמצום לחבר. הפעולה הראשונה זה צמצום, הפעולה השנייה היא בעלמא, אין לי בינתיים. זה נקרא "המתפלל בעד חברו", לא יודע על מה ומו, בינתיים אני מחפש חיסרון איך אני יכול להשפיע.

שרטוט מס' 1

שאלה: האדם הוא רק נקודה. איך הוא יכול להיות צינור?

אפילו שאני מרגיש את עצמי רק נקודה, אני יכול להיות צינור. אני רוצה שדרכי יעבור כל השפע לחבר. נניח שאני נקודה (ראו שרטוט מס' 2), מה אני צריך? אני מקבל חיסרון מהחבר, מינוס, זאת אומרת מה שהוא צריך, ומקבל מהבורא פלוס, מילוי, וכך אני עובד. מהחיסרון של החבר זה יהיה צינור, וכך מהבורא יהיה מילוי. ואחר כך אני אגלה שאין לי כאן חבר, זה באמת הבורא עושה לי כך בכוונה, הכול כדי לעשות ממני אדם הראשון.

שרטוט מס' 2

תלמיד: אני לא צריך לקשר את הנקודה שלי לנקודה של החבר?

זאת הנקודה שבלב שלך (ראו שרטוט מס' 2).

תלמיד: ואם אני לא קיים?

מה זה לא קיים? סתם מילים. אם אתה אומר, "אני לא קיים", אז אני כבר קיים.

תלמיד: אין מחשבה.

לא חשוב, מישהו נמצא ואומר שאין לו מחשבה. אל תגיד שלא קיים, אין דבר כזה במציאות "לא קיים". אתה לא קיים במציאות הרוחנית כהמשפיע, אבל אתה קיים כנקודה שרוצה להתפתח לאותה צורת המשפיע.

תלמיד: מה אני מעביר?

מה שהבורא יתן לך. אתה מוכן לתת את עצמך, מוכן כצינור להעברה. מה? זה לא חשוב לך. מה שהחבר רוצה מצד אחד, מה שהבורא רוצה מצד שני, אתה מוכן, אתה פותח את עצמך כלפיהם.

שאלה: אם אני מתפלל עבור החבר, מה זה משנה אם אני אהיה צינור או לא אהיה צינור, הוא צריך לקבל.

אבל אתה רוצה למלאות אותו, אתה רוצה לגלות את הבורא לכל המערכת, במילים אחרות. אנחנו הגענו לחברה, בשביל מה החברה הזאת קיימת? גילוי הבורא לנבראים בעולם הזה. זאת המטרה. אנחנו כולנו כך מתקיימים, אז אני צריך לעזור לחברים שלי בזה.

תלמיד: אני רוצה שהחברים יתמלאו בלי שום דבר לעצמי בתוך זה, נכון?

אני רק צינור, כן.

תלמיד: זה מה שאני שואל, למה אני צריך להיות צינור. אני רוצה שהם יתמלאו, שיתמלאו ממקום אחר, מה אכפת לי איך?

לא יכול להיות, זו המערכת. אני לא יכול סתם להתפלל לבורא שימלא אותם ואני בכלל כלא קיים, לא שייך. אני חייב להיות אקטיבי בזה. אני חייב לעבוד על זה, אני חייב למלאות אותם. אני חייב להיות גבאי ומסדר ושליח ציבור והכול. אני חייב לעשות את הכול, כאילו שחוץ ממני לא קיים כלום, חוץ ממני קיים רק כלי ריק שאני חייב למלאות. כך אני רואה את הקבוצה, שהם לא מסוגלים לעשות שום דבר אלא רק אני, ואני מוכן לעבוד עבורם.

תלמיד: זה ברור בעבודה, אבל אם אני כבר מגיע למצב שמתפלל עבור החבר?

מתפלל זה נקרא שאני לוקח ממנו חסרונות ומעלה אותם לבורא. זאת הפעולה הראשונה, 0, (ראו שרטוט מס' 3). שאני יורד לחבר, מקבל ממנו את החיסרון שלו, מינוס, ואז את החיסרון הזה אני מעלה לבורא, וכבר מתחילה עבודה. איך יכול להיות אחרת? והחיסרון, שאני יורד לחבר, זה הבורא נתן לי. הוא מביא אותי לקבוצה, שם ידי על גורל הטוב ואומר, "קח לך".

שרטוט מס' 3

תלמיד: מאיפה הביטחון שכשתבוא התשובה לחבר, אני לא אגנוב מזה, אני לא אקח מזה לעצמי משהו?

זאת העבודה. זה גם תפילות, הכנות, לא מיד. לכן כשאנחנו מדברים על הערבות, אנחנו לא מדברים על זה בקמפוס הראשון, מיד. אנחנו כבר מבינים שלאט לאט צריך להסביר להם את המערכות שבהן אנחנו קיימים, מה זו חכמת הקבלה, האנושות, כל מיני דברים, לעשות איזה הכנות לזה, ואחר כך אולי להתחיל עם מה שהבן אדם לפי הטבע האגואיסטי שלו לא כל כך רוצה ומוכן לשמוע.

כמה אנחנו עברנו עד שהגענו לזה? יש תלמידים כמוך כבר עשרים שנה, ורק בכמה השנים האחרונות אנחנו בפועל התחלנו לדבר על זה. התחלנו לדבר על זה לפני כן, אבל בצורה נחרצת, שמחייבים את עצמנו יותר ויותר, זה לא מזמן. מה לעשות.

שאלה: איפה העשירייה בשרטוט? כי לפי הנוסחה זה נשמע בן אדם לחברו.

בן אדם פועל כלפי בן אדם אחר וכלפי הבורא.

תלמיד: אז בשביל מה המנגנון של עשירייה?

אני ארשום עשירייה (ראו בשרטוט מס' 4).

תלמיד: החיסרון הוא מחבר, פרטי, מהפרט.

לא, זה לא חשוב. בשבילי אני בכלל לא מבדיל. אתה יכול להגיד חבר, אתה יכול להגיד עשירייה, זה מחוסר העבודה השלמה. כל אחד מהעשירייה או לעשירייה כולה, כך אני מתייחס.

שרטוט מס' 4

שאלה: במידה שאנחנו מתפללים על החבר האם יש בזה תיקון הכלים?

זה תיקון הכלים.

שאלה: בשרטוט, (ראו שרטוט מס' 4) צמצום א' הוא שלב ראשון ואז בשלב השני אני פונה לחבר כדי לקבל חיסרון. כשאני חושב איך אני עכשיו לא אחשוב על עצמי, ואיך אני אעשה צמצום א', זה לא יוצא. אתה עדיין חושב על עצמך.

זה לא חשוב. אבל אם אני רוצה להיכנס למערכת הזאת אז האור העליון כבר מסדר אותי, פועל עלי, מתקן אותי לאט לאט. זה לא חשוב שאני לא מוכן. כמו תינוק, כמו ילד קטן, הוא מוכן למשהו? אבל הוא עושה כאילו שהוא מבין, כאילו שהוא רוצה. צריכים לעשות.

אנחנו אף פעם לא נמצאים בפעולה שאנחנו מבינים, אלא "ממעשיך הכרנוך". אנחנו צריכים לנסות, לנסות, ומתוך זה אנחנו מקבלים הבנה, השגה, ניסיון.

שאלה: מבחינה אפקטיבית נראה עדיף לחשוב על החברים ולהתפלל עליהם ישירות ולא לחשוב שאני לא אחשוב על עצמי, כי אז אתה כביכול מקבל איזה כוחות באמת לא לחשוב על עצמך.

אתה צודק, כן.

שאלה: בהמשך השאלה על צמצום א'. לפני קיום תנאי הערבות, במה בדיוק ההשתתפות שלי בצמצום ובמה ההשתתפות של החברים, של העשירייה, איך אנחנו מממשים את זה? האם זה קורה בבת אחת עם התפילה, או שזה צריך לקרות לפני, מה זה צמצום?

צמצום זה כמו קריעת ים סוף לפני קבלת התורה. אני מוכן להתנתק מעצמי.

שאלה: מה זה "בעל כורחו"? כתוב בקטע שבעל כורחו נענה תחילה.

הוא לא חושב על עצמו. אדם שפועל להיות צינור לאחרים לא חושב על עצמו. ופתאום הוא מתחיל לקבל רגש ושכל, והבנה, והתקשרות לכל המערכת, ומתחיל להיות עשיר בכל הידיעות ובכל האבחנות, וברגשות. הוא לא התכוון לזה, הוא התכוון להיות רק צינור, בצינור לא נשאר כלום, רק העברה. חיסרון מהבורא למלאות את הנבראים וחיסרון מהנבראים להתמלאות מהבורא והוא כולל את שני החסרונות הללו. זה נקרא להיות כצינור.

חסרונות של הבורא וחסרונות של הנבראים הוא מאגר בתוכו ומוכן לקיים רק את זה ולעצמו חוץ מהקיום הזה, כלום. אבל זה מספיק לו כדי להיות בעל הכלי, עצום. ואז הוא "נענה תחילה", מה שנקרא.

תלמיד: "נענה תחילה" זה לשמה?

זה תמיד לשמה, אחרת אין פעולה כזאת.

קריין: רב"ש, "תפלת רבים".

"אמרו חז"ל (ב"ק צ"ב) "כל המבקש רחמים על חבירו, הוא נענה תחילה, כי הוא צריך לאותו דבר", שפירושו כנ"ל, כי הגם שהשפע בא להכלל, אבל חסר כלים להכלל.

זאת אומרת, משמים, השפע שבא זהו מספיק בשביל העם כולו. אבל כשאין כלים, היינו חסרונות, שיכלו למלאות החסרונות, לכן אין הכלל משיג את השפע הבא מלמעלה. אלא הוא, שיש לו חסרונות, לכן הוא נענה תחילה."

(רב"ש א', תפלת רבים).

כן, בדיוק. מפני שהוא סופג את החסרונות גם מהבורא וגם מהחברים, אז הוא נעשה כלי קיבול המתאים לכל השפע.

שאלה: איך להתגבר על ייאוש, אדישות, כל ההכבדות שהבורא שולח?

כבר התחיל? יפה.

תלמיד: כן, ברוך ה'.

איך להתגבר?

תלמיד: כן.

עם תפילה, על ידי חברים. כתוב על זה בכל מקום. זה דבר הכרחי שכולם חייבים לעבור. לעבור, עד גמר התיקון. הייאושים, החולשה, חוסר האונים, וכאילו שאתה חולה, וכאילו שיש לך כל מיני כאלו, תסתכל על האנשים, איך הם מתנהגים? יש כאלה שחיים כמו מתים, יושבים, באים, מה לעשות? יש כאלה שלא באים, זה לא טוב. אתה תבוא לכאן, תשב מת, כל שלוש השעות האלו, תקלל אותי, את הקבוצה, את עצמך, את הבורא, את כולם, לא חשוב, אבל אתה בא ונמצא. כמו שהרופא אומר, אתה חייב לבוא עשרים פעם לאיזה טיפול, ואתה בא. למרות שאתה כבד, תבקש שיביאו לך אלונקה ויסחבו אותך.

תלמיד: ברצינות, פרקטי, מה לעשות? אני מדבר אתך מעשית.

אני אמרתי לך מה לעשות, אתה ממשיך, אתה מבין?

תלמיד: מה זה אלונקה?

רק תראה איך אתה מתנהג. זה נורמלי שאתה לא שומע מה שאני אומר וממשיך עם הטענות שלך. זו בדיוק התנהגות של הרצון לקבל, הוא לא רוצה לשמוע כלום, הוא רוצה שישמעו אותו.

תלמיד: אם אני מדבר שטויות אז תגיד לי אני אשב.

אתה לא מדבר שטויות. אתה מדבר לפי המדרגה, לפי המצב הרוחני שאתה מתקדם, אתה מדבר נכון.

תלמיד: אני לא בשום רוחני, אין כלום, איזה רוחני?

ההתנהגות הזאת היא נכונה, היא חייבת להיות כך לפי המצב.

תלמיד: איזה מצב?

מצב שאתה מרגיש שאתה אפס, שאתה כלום, שאתה לא מבין, לא הולך וכן הלאה. זה המצב. מצב יפה מאוד.

שאלה: יכול להיות קל בשבילי לעשות את הפעולות בעשירייה שיכולות לספק את הרצונות של החברים. נניח להיות אחראי על משהו בעשירייה, או לשרת את החברים. אבל אולי אין לי שום כוונה מאחורי זה. מה קורה אם אין לי שום כוונה מאחורי כאלה פעולות?

מה זה אין לי שום כוונה? נניח אתה בא לקבוצה, או מזמינים אותך מבחוץ ואומרים לך, "אנחנו ניתן לך עשרים אלף דולר בחודש ואתה צריך לנהל את זה ואת זה בקבוצה", אז אתה בא ועושה. זה נקרא שאתה נמצא בקבוצה? איך אתה מקבל בקבוצה איזה נטל, איזה תפקיד? איך אתה מטפל בהם? איך אתה נותן להם? איך אתה משפיע, פותח את עצמך כצינור כלפיהם? יש לך עבור זה משהו או לא? כבוד, שליטה, מה יש לך מזה?

כל אחד רוצה שיהיה לו תפקיד, אבל תמורת התפקיד שתהיה לו שליטה. על זה אני האחראי, אבל אני בעל הבית. זה הבדל בין להיות אחראי לבעל הבית, תסתכל על האנשים. הקבוצה חייבת להיות מצב כזה שאתה רואה שכל החברים הם אפס, מקום ריק. וקל לך להיות לידם, הם לא תופסים מקום, מקסימום כל אחד הוא כמו איזה מקל רזה, לא תופס מקום וקל להיות ליד כל אחד ואחד כי הוא לא בעל נפח.

תלמיד: אני מצפה לסוג של שכר, לפחות בשלב הזה, אולי לקבל איזו הערכה מהחברים, כבוד, אולי אהבה מהחברים שאני ארגיש טוב. אבל אין לי את הכוונה שאנחנו מדברים עליה, הכוונה לקשר נקי, לגילוי הבורא ביננו. זה משהו שאני לא יכול אפילו לתאר לעצמי. אז אם אין לי את הכוונה הנכונה, האם המעשים האלה עדיין אפקטיביים?

כל המעשים אפקטיביים מפני שהם מעשים. כל מעשה זה מעשה, אתה לא יכול להכחיש שהוא נעשה, זה דבר אחד. דבר שני, אני מבקש, אני מבקש לעשות פעולות, "אשר ברא אלוקים לעשות", ואם אפשר שאני אעשה את זה ללא תמורה. ללא תמורה זאת אומרת, שאולי אני אפילו לא יודע שאני עשיתי משהו, אבל זה אולי כבר יותר מידי בשבילנו. אז אני מבקש רק דבר אחד, תן לי כוח לעשות. שאני עושה משהו, שיהיה לי מזה סיפוק. זה בינתיים, אחר כך נעבוד בצורה עוד יותר עליונה.

קריין: קטע מספר 11, מתור מאמר "הערבות" של בעל הסולם, אות י"ז.

"וזהו דבר הערבות, אשר כל ישראל נעשו ערבים זה לזה. כי לא נתנה להם התורה, בטרם שנשאל כל אחד ואחד מישראל, אם מסכים לקבל עליו את המצוה של אהבת זולתו, בשיעור הכתוב "ואהבת לרעך כמוך" בכל שיעורו. דהיינו, שכל אחד מישראל, יקבל על עצמו, לדאוג ולעבוד בעד כל אחד מחברי האומה, למלאות כל צרכיו, לא פחות ממה שהוטבע באדם, לדאוג בעד צרכיו עצמו. ואחר שכל האומה הסכימו פה אחד, ואמרו: "נעשה ונשמע", הרי שכל אחד מישראל, נעשה ערב, שלא יחסר דבר מה לשום חבר מחברי האומה, אשר אז נעשו ראויים לקבלת התורה ולא זולת. משום שבערבות הכללית הזאת, נפטר כל יחיד מהאומה, מכל דאגותיו לצרכי גופו עצמו, ויכול לקיים מצות "ואהבת לרעך כמוך" בכל שיעורו, וליתן כל מה שיש לו לכל המצטרך, היות שאינו מפחד עוד, בעד קיום גופו עצמו, כי יודע ובטוח הוא, ששש מאות אלף אוהבים נאמנים נמצאים בסביבתו, עומדים הכן לדאוג בשבילו."

(בעל הסולם, הערבות, יז).

שאלה: איך להרגיש את החיסרון של החבר?

איך להרגיש חיסרון של החברים? זאת השאלה באמת. אבל למה אני צריך להרגיש את החיסרון שלהם? מה אני צריך לשאול אותו? איך אני מגיע לחיסרון שלו? או שאני צריך מראש לדעת מה החיסרון שלו? הרי אני יושב יחד איתם, אני לא מכיר מה החסרונות שלהם? לפעמים יותר, לפעמים פחות, לפעמים מכוון נכון, לפעמים הוא טועה קצת, אבל סך הכול אני לא מבין את החיסרון שלהם? למה אנחנו נקראים חברים? מפני שיש לנו אותו חיסרון. למה אני צריך לדבר איתו על החיסרון שלו? כשאני בודק את עצמי, זה אותו דבר כמו לשאול אותו.

הוא נמצא איתי בקבוצה, הוא משקיע בזה את כל החיים, וודאי שפחות או יותר הכיוון שלו להגיע למשהו הוא אותו הכיוון. הוא קצת טועה, אני קצת טועה, וודאי שעוד דרך ארוכה לפנינו, ועוד נצטרך לתקן את הכיוון שלנו. זה כמו טיל, שאם הוא יוצא, אז הוא בינתיים הוא נע לאיזה מקום בחלל, אחר כך בתוך החלל הוא מתקרב למטרה, ואחר כך בתוך המטרה הוא קובע איזו נקודה שעליה הוא צריך ליפול וכן הלאה. זה לאט, לאט, ברזולוציה מתגברת.

בינתיים אנחנו נמצאים בתחילת הדרך. אני מבין שלחברים יש את אותה מטרה כמוני, שהם מבינים בזה כמוני, לא לגמרי, אלא איכשהו בצורה מטושטשת אנחנו רואים את המטרה.

תלמיד: בהבנה אני מבין. אבל ברמה הרגשית אם יש לי נחיצות להיכנס, ממש להרגיש את הרצון של החבר כדי לבקש עליו, באמת לספוג אותו אל תוכי רגשית. יש כזאת אפשרות?

אתה יכול לשאול כך, אם אני והחבר נמצאים ברצון אחד, אז מה זה נקרא שאני מתפלל עבור החבר? זה כמו להתפלל עבור עצמי. במידה שאני באמת נכלל עם החבר, יש לי בעיה, כי אני מתפלל עבור הרצון המשותף שלנו או עבור הרצון שלו? אז יש כאן באמת בירור. איך אני מוציא את עצמי מכל הפעולה, ואיך להיות רק ככלי מעביר, רק להיות צינור? תחשבו על זה, תתחילו להתחבר בצורה כזאת אחד לשני. שאתה באמת רואה בחבר את המטרה ואתה כמכוון, כצינור. אתה רוצה שדרכך רק יעבור השפע אליו. תנסה ככה להמחיש את זה ותראה עד כמה שזה אפשרי.

סדנה

כשאני מגיע לקבוצה בבוקר, איך אני מזהה בתוך החברים רצון לחיבור? אמנם יכול להיות שהוא לא מגולה בצורה החיצונה, איך אני צריך להתייחס אליהם? איך אני צריך להעלות אותם בעיני, שאני אראה אותם כקבוצה גדולה, יפה, שהגיעה מתוך הרצון שלה לחיבור,מצד אחד.

ומצד שני, יחד עם זה אני אגלה שאני שונא אותם, לא רוצה אותם, מוכן להרוג אותם, לא טוב לי איתם. ויחד עם זה אני אגלה, אבל אני צריך לאהוב אותם, אני צריך להתחבר איתם.

בינינו יתגלה גם פרעה מצד אחד, השנאה הזאת בינינו, וגם הבורא, שיתגלה בינינו כאהבה. ואנחנו צריכים גם את זה וגם את זה, ביחס בינינו שנהיה כגדולים עם שתי עיניים ושתי ידיים, עם כל התכונות שלנו בעד ונגד. כי כולם גנבים, נחשים ויחד עם זה כולנו צדיקים, ומלאכים. איך כשאני שמגיע לשיעור אני מתחיל כך לראות את המצב? לפתוח את עצמי יותר ויותר עד שיהיה לי כלי משני הצדדים, גם משמאל וגם מימין ואז אני מוכן לייצב אותו על ידי חומר הלימוד.

*

קייב, מה אתם חושבים כשאתם באים לשיעור? חלק ישנים, חלק מדברים ביניהם, אפילו חלק שומעים אותי לפעמים. איך אתם מתגברים בכל זאת כדי לגבש את עצמכם?

*

ומה עוד יש? בכלל, איזה אמצעים יש לנו לצאת מהנפילה, ירידה, חוסר אונים, חוסר התעניינות, הכול בזבל בקיצור? איזה פטנט כזה יש שאתה מיד מתעורר, גדול, חזק, יפה, יש או לא?

תלמיד: אני ישר משחק כלפי החברים.

זה יפה, נכון, לשחק. ואם אתה גם את זה לא יכול? מי יודע מה אז עושים? שיספר לנו, שיתחלק במשהו.

תלמיד: אז אני שולח להם משהו.

מה אתה שולח, קללות?

תלמיד: חס וחלילה, לא. אני שולח להם משהו מדברי מקובלים. זה משהו שמנותק ממני, אבל אני את שלי עושה כלפיהם, אפילו שאני עכשיו לא מרגיש כלום.

הוא אומר נכון. אני בדרך כלל יוצא מכל המצבים האלו על ידי זה שאני מכריח את עצמי לעבוד, לקרוא קטעים. לקרוא קטעים, אין יותר, אתה נכנס לזה, אתה בכוח בכוח קורא כל מילה ומילה, ואחרי כמה קטעים אתה כבר איש אחר. משכת מאור המחזיר למוטב, אין מה לעשות, זה טמון שם בתוך הטקסט.

תלמיד: יש זום עולמי להכנה לשיעור משתיים עד שתיים וחצי, חברים נכנסים וקוראים יחד. זאת הכנה טובה מאוד.

בסדר, טוב, יופי. עוד איזה פטנטים יש לצאת מהמצב העכור?

תלמיד: יש את הכוח המנחם שנקרא "אין עוד מלבדו". אז פשוט מקבלים את מה שאני מרגיש, אני לא מפחד מההרגשה ובטוח שהבורא מנסה לקרב אותי. ואני מחפש את הקרבה הזאת גם דרך ההרגשה הקשה, אבל מחבר את זה ל"אין עוד מלבדו".

זאת אומרת, אתה נמצא במצב נמוך, אבל אתה מוכן אפילו לרדת עוד יותר. קיבלתי אותו מהבורא, בסדר, שיוריד אותי עוד יותר, רק שיש לי עדיין קשר עימו.

תלמיד: אתמול חבר מהעשירייה התקשר אלי ואמר, "אני מה זה בירידה, אז החלטתי להתקשר אליך ולהקריא לך ציטוט". הוא קרא את הציטוט, היה לו מאוד מאוד קשה, דיברנו שתי מילים וישר הוא התרומם. זאת אומרת, הוא ממש אנס את עצמו להתקשר לחבר, להשפיע לו, זה היה גדול.

כן, לעשות ככה זאת באמת גבורה.

תלמיד: אם אני לא מסוגל לעשות כלום, אני לא מתבייש לבקש מהחברים עזרה.

ואם תתבייש, מה תעשה?

תלמיד: אז לא להתבייש, אם אני מתבייש אז בכל זאת לבקש עזרה, אין ברירה.

זה נכון, טוב, עוד נראה. יש מצבים שאני לא אוכל לעשות כלום. גם בטבע, יש כאלה שהם יכולים בקלות לעשות פעולות חיצוניות, יש כאלה שלא, יש כאלה שלאט לאט מגיעים למצב שלא מסוגלים. כולם עוברים, מהר יותר או לא, אבל כולם עוברים את אותם המצבים. ובכל זאת, יש עוד אמצעים?

תלמיד: שיר.

שיר, איזה שיר אתם שרים? נניח אם אתה באאוט יש לך רצון לשיר? אבל לכל אחד צריך להיות משהו שנקרא "פת בסלו". פת זאת חתיכת לחם, בסלו, בסל, שיש לי את זה למקרה חרום. אתה יודע, זה כפתור כמו שיש לנו שם מכשיר לעשות החייאה, משהו למקרה חירום. אז מה יש לכל אחד למקרה חירום? אתם לא חושבים על זה?

תלמיד: שזרתי הקלטות של רב"ש למשך שלוש וחצי שעות. ואם אני נמצא במצב כזה, אני פשוט שם אוזניות ושומע רב"ש.

גם זה עוזר, יפה מאוד, כן, זה באמת [עוזר]. אם שומעים את הקול של רב"ש, הוא קורא, והוא עובר מצבים, אי אפשר לתאר כמה שהם קשים בפנים, אבל מבחוץ הוא עובר בצורה שטחית. אני שהייתי מבין מה עובר עליו גם בצורה הגשמית עם אשתו, עם הילדים, עם הכול, והשיעור זה שיעור. זה פלא, איך אדם בבית בקומה שלו בצורה כזאת מלא דאגות, בעיות, כל מיני לחצים, כל מיני דברים, הוא יורד לשיעור, השיעור בקומת קרקע והוא גר בקומה הראשונה, וכשהוא יורד לשיעור, הוא מתיישב, פותח את הספר, זהו, חדש, אין קשר, את זה צריכים ללמוד.

תלמיד: עוד עצה אחת ששמעתי ממך, אמרת או שתברך או תקלל העיקר שתהייה בקשר, אז לפעמים כשאין לי כוח לברך אז אני מקלל מכל הלב.

כן, ואחרי כמה קללות אתה כבר רואה שזה לא הולך כל כך, [זה] מחזיר למוטב, זה נכון. לי עוזר שאני חייב, אצלי זה או צילומים, או שאני חייב למלאות את הטוויטר, או פייסבוק, או עוד כל מיני דברים, יש ישיבת כתבים, הנהלה, יש כאן עוד משהו וזה מנענע מאוד. אבל אדם שנמצא בעבודה שלו נניח שמונה, עשר שעות, ולא יכול להחליף, הוא לא מחוייב, שום דבר לא מחייב אותו להחליף את העבודה זה לא טוב, חייבים שיהיה לנו מעורר חיצון. זה תלוי בשעון מעורר, כך אני מתרגל, אני יודע שבשעה אחת יש לי ארוחת צהריים, בשעה אחת עשרה יש לי צילום, בשעה שתיים ישיבה וגם בשלוש, בחמש וחצי יש לי [שיעור] זוהר, אני צריך עוד לעשות את זה ואת זה, ואני כל הזמן ככה נמצא באיזה סדר. זה מאוד חשוב, מאוד, הכי גרוע זה שאני חופשי, זה לא טוב.

רב"ש היה מראש צריך לדעת, אז אנחנו עכשיו נוסעים לטבריה, אנחנו נהייה שם בעוד שעתיים וחצי, אנחנו נכנס לשתות קפה, אחר כך נעזוב את הדברים, ניסע לחמי טבריה, יוצאים משם, באים בחזרה, אוכלים, הולכים לישון, קמים, זה כבר אחת או שתיים אפילו בצהריים, ועד שמונה תשע בערב לומדים, וככה זה, זאת חובה.

שאלה: בערבות אני צריך לדאוג מצד אחד שלחברים לא יהיה חסר כלום, אבל יש דברים פיזיים שאני לא יכול לעשות במקומו, נניח אם הוא צריך ללכת לרופא. האם חוק הערבות משפיע על הגורל או היעוד של כל חבר, או שאני משיג את הערבות רק ביחס לחסרונות של החבר?

האמת שאנחנו יכולים לקחת את החבר על הכנפיים שלנו לכל החיים, לכל מקרי החיים שלו, ממש. כי אם אתה נעשה כצינור שכל השפע דרכך עובר אליו, אתה קובע את כל מה שקורה לו, זה באמת כך. כלפיי כל אחד ואחד בעולם אתה קובע את גורלו.

תלמיד: איך זה עובד?

כי אתה צינור. אם אתה פותח לו צינור יש לו, אם אתה לא פותח אין לו. איזה טענות יש כלפי היהודים מאומות העולם? שאנחנו לא פותחים צינור.

תלמיד: איך לפתוח צינור?

להתכלל מהחסרונות שלהם, ולהתכלל מהחיסרון של הבורא שהוא ברא את האנושות כדי להשפיע לה, ובאמצע יש את "העם הנבחר" כפי שנקרא, שהוא צריך להיות כמעבר כלפי אומות העולם, ואנחנו צריכים לדעת את זה ולממש את זה. וכך אנחנו כלפי כל אחד ואחד מאיתנו, שאנחנו לומדים את זה כעבודה קודמת לעבודה שלנו האמיתית.

תלמיד: בוא ניקח את זה למצבים שלנו, יש חבר שעובר עכשיו מצב מאוד קשה עם עבודה או עם בריאות, איך אני עוזר?

לכוון אליו כל הרצונות שלנו ולכוון לבורא את כל התפילות שלנו, אין לנו יותר חוץ מהחסרונות של החבר ואנחנו רק על זה מבקשים את הבורא. תראו את כל הדברים שהוא סידר, הוא סידר כדי שאתם תבקשו, אין בזה שום צורה אחרת. מה אתה חושב באמת חסר, מה הסיבה שהבורא מעורר את כל החסרונות? רק כדי שאנחנו נבקש. וכל החסרונות שמתגלים סימן שאנחנו עליהם יכולים לבקש, הם מתגלים לפי סדר המדרגה. אז זה לא שמישהו חולה במקרה ומישהו עושה שם ככה ומשהו גם למדינות, גם לעמים וגם ליהודים, לאומות העולם, הכול זה לפי סדר המדרגה וכל זה כדי שאנחנו נעשה את הצינור שמעביר לשם שפע למקום הנדרש ואז הכול מסתדר. תנסו לראות את זה בצורה כזאת ולהיות ככה שאנחנו בשמירה, אנחנו כמו מכבי אש כל הזמן, ממש מגיעים עם הצינור עם המים ומתיזים בכל מקום בכל מקום ככה. זו עוד עבודה כזאת לעשות את זה ממצוקה, אבל אחר כך עושים את זה מהרוחב.

והמצב הזה לא נגמר, הוא לא נגמר, אתה מתחיל לראות בו את האתגר, את העונג, את השליחות, אתה מתחיל לראות בו שזה התפקיד. זה התפקיד. זה המעבר האמיתי בין הבורא לאומות העולם, לכולם. אבל אתה צריך בשביל זה לקבל את המחשבה שלו, את המחשבות שלו בכלל, את התוכנית שלו, את סוף העולם ואת תחילת המציאות, הצינור זה הכול, אתה צריך להיות המקשר בין הבורא, מחשבת הבריאה, והמקשר בין החיסרון שלו שהוא ברא ובאמצע זה הצינור.

תלמיד: אבל כל התיאטרון הזה זה רק בשביל שאני אבקש, כי הוא לא ממש צריך אותי, אם רוצה הוא יכול לבחור אחר.

לא, זה לא עניין של לבקש, כל התיאטרון הוא כדי שאנחנו נקשור את שני הקצוות האלה, החיסרון האמיתי שהוא ברא, "בראתי יצר רע", עם הכוונה שלו להטיב לנבראיו ובזה אנחנו נמצאים בתפקיד, בתפקיד מיוחד.

תלמיד: איפה פה נקודת השינוי בין זה שכל אחד מרגיש את התפקיד הזה אישי לבין שזה הופך להיות התפקיד של הקבוצה?

אישי זה לא יכול להיות, אישי יכול להיות שאני מחפש, אבל אני צריך להגיע למצב שאנחנו כולנו יחד, כל אחד זה נקרא "מי לה' אלי", ואז כל אלו שיכולים להתקבץ הם הצינור, הם נקראים עם ישראל.

שאלה: כשהצורך של החברים הוא רצון בצורה של קבלה, אז מה אני צריך לעשות כדי לשנות אותו לרצון של השפעה כדי שאני אקבל את המענה מהבורא? כי אני מרגיש את מה שחסר לחבר שלי. מהי הדרך הנכונה למלא את הצורך או את החיסרון של החבר, האם זה באמצעות בקשה מהבורא לשנות את הרצון של החבר שלי מקבלה להשפעה?

לא. לא. אסור לי לעבוד בזה. אני מתפלל עבור החבר רק לדבר אחד מה שהוא רוצה שיקבל. מה שהוא רוצה שיקבל. אני במקומו עכשיו. אתה שואל שאלה יפה. זאת אומרת האם מותר לי לבקש מהבורא שישנה את רצון החברים שהם ירצו להשפיע, שיעברו מקבלה להשפעה. כאן השאלה, האם אני לא גונב את היגיעה מהחברים או החברים לא מסוגלים על זה לבקש וזה דווקא שאני צריך לבקש במקומם? השאלה היא לא פשוטה. לא פשוטה.

"המתפלל עבור חברו" הכי נקי זה שאני מתפלל כי אני גם נגוע, אני לא מלאך, הכי טוב אם אני מתפלל עבור החבר שהבורא ייתן לו כוח, כוח מחשבה, כוח רצון, כוונה, הכול, שהבורא ייתן לו, שהבורא יטפל בו. אני לא מכתיב לבורא מה לעשות עם החבר, המטרה שלי היא להיות צינור, זאת אומרת מה שטוב לבורא כלפי החבר שיבצע ואני באמצע רוצה רק לסייע לזה.

זאת אומרת הרצון שלי צריך להיות כמה שיותר ללא ציור, ללא צורה, כמו צינור, זה ממש לא סתם נתנו לזה כזה ביטוי, כי לצינור אין שום דבר, פשוט מחבר זה עם זה ובעצמו לא משתתף בכלום, אין שם בפנים איזה אמפליפייר, אין שם בפנים איזה סיבובים כאלו או כאלו שמעביר את זה על תנאי, אלא צינור, זה מה שאני רוצה. תן לחבר שלי מה שאתה רוצה. ואני רק מבקש את זה, הבקשה שלי היא צריכה להיות מאוד פשוטה כמה שיותר ממש כמו צינור, אתם מבינים איך צינור ככה אין לו כלום, זה מה שאני רוצה כך להתייחס ואז זה עובד.

זה עובד עלי, ואני בזה ממש מסדר את עצמי בצורה הכי טובה הרוחנית כלפי המערכת. וכך כל אחד ואחד. כי אנחנו לא צריכים כלום. מבורא זה השפע. ברצון לקבל שברא, "בראתי יצר רע", מקבלי השפע. וכל הנבראים, כל מה שנקרא אדם במערכת הזאת, זה רק צינורות, צינורות קטנים, כאלה ישרים.

שאלה: מה אני מועיל בזה, לחבר או לבורא? אם אני לא אבקש עבורו, הוא לא ייתן לו?

אני לא רוצה עם התכונות שלי, עם הרצון שלי, עם האישיות שלי, אני לא רוצה להיות באמצע. מעבר זה נקרא אם אני יכול להיות מעבר שכאילו אין מעבר. שהבורא כביכול מתחבר ישירות לחבר. אז זה מה שאני רוצה. אז איך לחבר אותם ביניהם בצורה ישירה. אז הם קוראים לזה צינור, כי בכל זאת את הקשר אני עושה.

שאלה: אם אני לא אבקש עבור החבר, הוא לא יקבל? לא יהיה קשר בינו לבין הבורא?

לא יקבל. בלי חיסרון שלי החבר לא יקבל. לא יהיה לי קשר עם הבורא. לאף אחד אין קשר עם הבורא, לאף אחד אין קשר עם הבורא, אלא הקשר הוא נעשה דרך החסרונות של הזולת. אם לא יבקשו עבורך אין סיכוי שאתה תתחבר לבורא. על ידי מה תתחבר?

אני לא מבין את התיאור של המערכת שלך, איך אתה מתאר אותה. אין לי קשר עם הבורא. יכול להיות לי קשר עם הזולת, עם החברים. אבל עם הבורא רק בתנאי שהם ידאגו לעשות לי את הקשר הזה. הם צריכים לשדך לי. איך קוראים לכאלה חברות שהן עושות קשר תיווך?

תיווך. רק כך. לכן אני צריך לשחד אותם, אני צריך לתת להם הכול, אני צריך להביא להם מתנות, ממש ככה. כי בלעדיהם, בלי שהם יבקשו, שהם יהיו טובים אלי ויכול להיות שיבקשו את הבורא איכשהו. אני תלוי בהם. אני תלוי ברצון החופשי והטוב שלהם. יכול להיות שאני אתן להם כסף, מה שהם רוצים בחיים, אבל הם לא ירצו לבקש.

אתה יודע איך שזה קורה. אתה הולך לאיזה משרד, אתה משלם להם והכול, ואו שהם לא יודעים לעשות או שהם לא רוצים לעשות. אני חייב את הלב שלהם, הרצון הטוב שלהם. בלי זה לי ולאף אחד אין מגע עם הבורא, לאף אחד. כאן זה חד וחלק, לכן זו תלות כזאת.

מה זאת אומרת שאני באתי לקבוצה, שאני תלוי בהם? הם עומדים ביני לבין הבורא. אני יכול לראות בהם מחסום או שאני יכול לראות בהם מעבר, אבל בכל זאת הם עומדים בינינו, ביני לבורא. אתם מבינים על מה מדובר? אני לא יכול לעקוף אותם.

תגידו לי בבקשה, אז מה זה נקרא שהבורא שומע רק עשירייה ולא אחד? זה התנאי, פשוט מאד. אולי עכשיו קצת יותר מובן שכל אחד אבוד. אין לו קשר, אין לו אלוקה. רק במידה שמתחבר עם האחרים בצורה הנכונה, היפה, וכאן זו השאלה, במידה שאני אוהב אותם, באותה מידה אני מחייב אותם לאהוב אותי, באותה מידה אני מחייב אותם להתקשר לבורא ובאותה המידה הזאת אני כאילו מחייב את הבורא. אני מעביר לו בזה את האור חוזר, שכבר מתלבש בו אור הישר ומגיע אלי.

יפה, עכשיו גילינו איזו נקודה שהייתה חסרה כנראה.

שאלה: למה אני צריך לחייב אותם לאהוב אותי? הרי "המתפלל עבור חברו נענה תחילה"?

זה לא שייך אחד לשני. אני מדבר מצד זה שאני מחפש את הקשר עם הבורא. מהנקודה הזאת אנחנו מדברים. מנקודת חיפוש הקשר עם הבורא, אני חייב לשדל את החברים, לקנות להם מתנות, להביע להם את האהבה שלי, לעשות כל מה שהם רוצים. בצורה כזאת אני מחייב אותם לדאוג לי, שיהיו כצינור. זה נקרא "העלאת מ"ן".

תלמיד: אני תלוי בתפילות של החברים?

התיקון שלי תלוי ביחס שלי לחברים, שבזה אני מעורר אותם. החברים בעצמם לא יתעוררו אלי.

תלמיד: אבל אם אני כבר מעורר אותם, אז "המתפלל עבור חברו נענה תחילה"

מה זה "נענה תחילה"?

תלמיד: הוא הופך צינור, אז הוא כבר מקבל

זה כלפי החברים, שאני מוכן להיות צינור בשבילם.

תלמיד: כן

כן, אבל שהם יהיו צינור בשבילי שאני אוכל להיות צינור בשבילם, אני דואג לא רק בזה שאני אפס, אני דואג להיות אקטיבי, לקבל מלמעלה כוח השפעה. זה עובד בשתי צורות. מאיפה יהיה לי כוח להיות צינור? סך הכול אנחנו צינור. מה שמתפשט בכל המערכת זה אור החסדים. והבורא שמתגלה שם כבר מעצמו זה אור החכמה. אבל העיקר זה חסדים.

תלמיד: כשאתה נכלל בחבר ועל פי החיסרון שלו אתה מבקש שהחיסרון הזה יתמלא, מה אתה מבקש, רק שיהיה לו כוח? כוח למה?

אני לא הולך לבדוק חסרונות של החברים ולתאר לעצמי שאני מבין ומכיר אותם. מאיפה? אני רוצה שכל הנטיות כלפי הבורא יתממשו. אני מבקש שכל הכיוון שלהם, העיניים שלהם יהיו מכוונות לבורא. הם בעצם שלי. במידה שאני אוהב אותם, זאת אומרת במידה שאני מבין שזו אותה מערכת, שזה אני, אז ככה אני יכול להתפלל. אבל זה קצת מתקדם.

תלמיד: ומה אתה עושה אם חבר אומר בצורה מפורשת "אל תעוררו אותי"? אז איך אתה מגיב לזה? בכל זאת מבקש עליו כוח?

לא לעורר אותו? אני לא שואל. אני לא יכול לקיים מה שהוא מבקש נגד תכנית הבריאה, לא יכול לבקש. כי אפילו לקבור אותו יש עלי חובה, זאת אומרת לעשות תיקונים עם הרצון לקבל. שאם הוא לא יכול לתפקד במצב הנוכחי, שיקום רצון לקבל חדש. אני חייב. אנחנו נמצאים באותה המערכת. אני לא יכול להמית חלק מהמערכת. זה כמו לחתוך יד או רגל.

תלמיד: אז איך אתה מחייה את אותו החלק?

אני מבקש עבור כל המערכת. אני לא מבין אתכם. אולי איבדנו משהו.

לניו יורק יש שאלה.

שאלה: השאלה מה אמורה להיות התפילה שלנו בעת ההכנה לכנס? אפילו שאנחנו קרובים לזה, האם אנחנו אפילו קרובים לתפילה עכשיו שאנחנו שבועיים לפני הכנס? האם אנחנו קרובים לאיזה תפילה כלפי הכנס?

זה תלוי בכם. אתה שואל אותי? לפי מה שאנחנו לומדים, אתם צריכים לברר האם אתם קרובים לתפילה אמיתית או לא. תפילה אמיתית זה נקרא שאני מרגיש את כולם כחלקי המערכת שלי, שרק המערכת הכללית המחוברת היטב, היא יכולה לזכות לזה שהבורא יענה עליה. שכולם מתפללים עבור כולם ולא עבור עצמם. שכל הקבוצות משתדלות להיות מקושרות זו עם זו, ומבינות שרק בקשר ביניהן, שם יופיע הבורא, בינינו.

לא בתוך הקבוצה, אלא בין קבוצה לקבוצה. בין חבר לחבר. ככה זה בלבד. שהבורא לא מתלבש ברצון לקבל, אלא באור חוזר שיוצא מרצון לקבל אחד כלפי רצון לקבל שני. באור חוזר מתלבש אור ישר. והאור החוזר הזה זה שמכל אחד מאתנו יוצא אור חוזר כלפי הקבוצות האחרות. אז בצורה כזאת אנחנו צריכים להיות מקושרים. לבדוק את עצמנו האם זה קיים או לא. זה על קבוצת ניו יורק הפעם. לא רק לסדר את השיעורים ואת הלו"ז, לא. זו העיקר העבודה שכל הקבוצות הן יהיו מקושרות היטב זו עם זו, שהעיקר הם ישימו לב כולם על קשר זה עם זה, וזאת תהיה דאגה של כל קבוצה וקבוצה, ואנחנו בליבנו נהיה בין הקבוצות ולא בכל קבוצה וקבוצה, ממש בין הקבוצות. שם זה המקום, שם זה החיסרון שעליו מתגלה הבורא. אם אנחנו שמים לב על הקבוצה, זו הצורה האגואיסטית שלנו. אם אנחנו שמים לב בין הקבוצות איך להתקשר, זו כבר צורה הרוחנית של הרצון.

שאלה: אם החבר לא יבקש בשבילי, אז אין סיכוי. למה כתוב אצל רב"ש שלא משנה איך החבר מתייחס אלי אלא מה שחשוב זה שאני יאהב את החבר?

כי בזה שאני יאהב את החבר, אני קובע איך שהוא יתייחס אלי. פשוט מאוד. בזה אני קובע את היחס של החבר אלי.

שאלה: שאלה לגבי הכנס, כמה חשוב סיכום השיעור בסוף השיעור לגבי כנס ניו יורק, מה אמור להיות הסיכום השיעור? איך לעשות סיכום שיעור כמו שצריך ברמה האישית ובעשירייה? כיצד לקבוע יעדים ואיך לעשות את זה בצורה נכונה?

רק בקבוצה. אני ממליץ רק בקבוצה לעבוד בכל דבר. אבל אני אגיד לך מה שאני עושה, אני מוכן לשבת לבד ולקרוא כמה פעמים את הפסוקים האלו שחיברו לשיעור כדי להבין אותם. להבין אותם בצורה פשוטה מה כתוב, מה המקובל כותב לנו בצורה שטחית, לא פנימית אפילו. כי אם אני לא בקבוצה זה קצת אחרת.

אני אגיד לכם עוד יותר, קודם כל אני קורא את זה גם לפני השיעור בערך בשעה שתיים בלילה ועד שאני יורד לכאן אני קורא את הפסוקים האלו כדי להיכנס לרוח. וכשאני יורד לכאן הכול מתחלף, אבל זה לא חשוב לי. אני עשיתי את ההכנה שלי. אין לי אפשרות אחרת לעשות אותה. וכאן אני נכנס להכנה של הקבוצה.

והאמת שאני לא כל כך מרוצה מההכנה של הקבוצה. הם יכולים לדבר על הדובים וכאן מדובר על היער. ממש ככה. זה לא כל כך הולך יחד. הכנות אנחנו צריכים עוד לעשות. לכן בדרך כלל בכנס זה הולך ככה, זה יותר נכון, ההכנה צריכה להיות בהתאם לשיעור, בנושא של השיעור, והסיכום צריך להיות בכל הקבוצות אחרי הכנס, אבל בקבוצות.

אני חושב שכך הם מתכוונים לעשות. אני ראיתי לו"ז שאחרי כל שיעור יש סיכום של השיעור. ודאי שאף אחד לא עושה את זה לבד. לבד זה לא אכפת לי. לא חשוב לי איך כל אחד ואחד תפס את השיעור. חשוב לי איך אנחנו, הקבוצה שלנו בסך הכול בקשר בינינו הבננו במה השתנה הקשר בינינו מלפני השיעור לאחרי השיעור.

זאת התוצאה של הסיכום מהשיעור. על זה אנחנו צריכים לדבר. מה אנחנו בינינו השגנו ביחסים בינינו כתוצאה מכל מה שדיברנו. איך האור העליון השפיע עלינו, איך הוא בכל זאת חיבר בינינו, מה עשה, זה הסיכום. ולא שנעשינו חכמים יותר. לא בשכל, אלא לחפש ברגש האם יש בינינו התקשרות אחרת, האם היחסים בינינו השתנו.

אתה יודע כמו במשפחה בין הבעל לאישה, דיברנו ודיברנו, עשינו משהו, במה השתנו היחסים בינינו עכשיו,? כך אנחנו צריכים לבדוק את הקבוצה אחרי השיעור.

שאלה: עדיין לא ברור, מצד אחד אתה עכשיו הסברת כמה פעמים שהכול תלוי באדם, בכמה שהוא אוהב, בזה הוא משפיע ובכלל בתפיסת המציאות רק אני קיים. מצד שני אמרת אם הם לא יבקשו אתה לא תשיג את הבורא. מי זה הם בכלל בתמונה הזו אם הכול תלוי בי, ביחס שלי? הם בכלל קיימים כדי שאני אתייחס אליהם ואברר את היחס, אז מה זה אם הם לא יבקשו אז אין לי סיכוי?

אז מה אני צריך לעשות? מצד אחד להגיד "אם אין אני לי, מי לי"¹ ולהשפיע עליהם?

תלמיד: כן.

מצד שני אם הם לא יבקשו ולא ירצו שאני אשפיע עליהם כך שאני אחייב אותם לחשוב עלי, אז לא יהיה כלום.

תלמיד: אז לכן אני שואל מי זה הם? הרי הכול תלוי בי.

הם חלקי הנשמה שלי אבל הם נמצאים בניתוק ממני.

תלמיד: אז אני באהבה שלי, ביחס שלי מעורר אותם, אני גורם להם שהם יבקשו נגיד.

כן, אבל מאיפה תעשה שהם יבקשו? מיחס שלך?

תלמיד: כן.

איך תשפיע עליהם שהם יבקשו? ודאי שהכול תלוי בך.

תלמיד: כן. זה מה שאני שואל.

לא. העניין הוא כך, אני מחכה עד שהם יבקשו? לא. זה הכול תלוי בי. אז מה אתה שואל? אבל בסופו של דבר זה תלוי עד כמה שהם יבקשו. אני צריך לעשות עבודה עד שהם ירצו לבקש. אבל איזה רצון יש להם? אני קובע את הרצון שלהם. נכון. אז אתה קובע, עד שהם ירצו. אין ברירה. כך אנחנו מדברים.

תלמיד: כן, אבל עדיין הכול תלוי בי.

תלוי בי. רק בי. כן.

שאלה: אוסף הבקשות של החברים עלי, זה בעצם המסך שלי?

לא, אני לא יודע. אתה מתפלפל.

תלמיד: כל השיעור דיברנו על לבקש עבור החברים, וכולי. אתמול דיברנו על זה שהבורא בכלל מתגלה בתוכם.

כן.

תלמיד: איך זה הולך? ממי אני מבקש, אם הוא מתגלה בהם?

אני מאוד שמח היום מהשיעור שהתגלו כל כך הרבה שאלות חדשות. ואתם מבולבלים, מבלבלים כאלה, ומכל מיני כיוונים, ואנחנו כבר לא יודעים איפה נמצאים.

שאלה: מֵמי אני מבקש עבורם, אם הבורא מתגלה בתוכם?

אני רוצה להיות צינור עם כל החברים יחד, אבל צינור גדול לכל הקבוצות. אני רוצה להיות עם כל הקבוצות, צינור עוד יותר גדול לכל האנושות. ואני רוצה מכל האנושות, להיות צינור אינסופי בקוטר כלפי הבורא.

תלמיד: אבל הבורא מתגלה בתוך העשיריה בכלל.

כן.

תלמיד: אז אני צינור מאיפה לאיפה, כי צינור מוביל ממקום למקום, ואני מבקש בשביל העשירייה, אז הבורא בכלל מתגלה בתוכם.

הבורא לא מתגלה בתוכם, הוא מתגלה בינינו אם כבר. אולי זאת לא התשובה על מה שאתה שואל. הבורא מתגלה בינינו, [בין אחד לשני], ולא באף אחד (ראו שרטוט מס' 5). על זה עושים צמצום א'. על ידי מה [נעשה] הצינור? שכל אחד עושה צמצום ומסך ואור חוזר, ואז זה הופך להיות כלי, מאור חוזר לאור ישר. וזה הצינור. אתה שואל מה הוא הצינור? זה מה שאני עושה מהרצון לקבל שלי, שהוא סתום, שהוא סופי, אני עושה ממנו צינור. במה? כמה שאני מסוגל אני מעביר את זה לאחרים. כמו גלגלתא לע"ב, ע"ב לס"ג. זה לא נגמר. ככה זה עובר. העבודה שלי רק להשפיע. כמה שאני בעל מנת להשפיע זה עובר, כמה שלא, לא.

שרטוט מס' 5

שאלה: והמקור איפה נמצא? המקור שממנו אני רוצה להעביר.

זה מ"כבודו מלא עולם", האור אינסוף נמצא בכל מקום, כמה שאני מסוגל אני מעביר. אבל אני מעביר לכלים אחרים. אני לא יכול להעביר לבורא, רק לאחרים. זה רצונו, להיטיב לנבראיו, אז אני מבצע את הפעולה יחד עימו כשותף, כדי להעביר את השפע לזולת, רק לאחרים.

אבל כדי להיות צינור אתה צריך לקבל חסרונות מהם, "תעשה רצונך כרצונו", וכך אתה מעביר. זה רגשי, במילים זה מבלבל.

העיקר, אנחנו עכשיו יוצאים כל אחד לעסקים שלו. אז אנחנו מסכמים, שכל אחד משתדל להחזיק את האחרים בגובה שלא ליפול. חושבים על החבר. איך אני מעביר לכל אחד ואחד מהחברים התעוררות, חשיבות, גדלות הקבוצה, גדלות הבורא. כך כל אחד יכול להחזיק את האחרים.

(סוף השיעור)

---

1. "אם אין אני לי, מי לי" (סדר נזיקין, מסכת אבות, א', י"ג).↩