סדרת שיעורים בנושא: undefined
שיעור בוקר 11.11.18- הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
שיעור בנושא: "ערבות"
מפני שהנושא הזה כל כך מקורי, עקרוני, יסודי, חשוב, מדובר על התיקון של הכלי השבור שבו אנחנו מגלים את מצבינו הרוחניים, מגלים את הבורא, יוצא לנו שממושג הערבות לא יכולים להתרחק, לשכוח ולעזוב אותו. אלא ההיפך, בכל פעם אנחנו צריכים להרגיש את עצמנו יותר ויותר קרובים, תלויים, חשובים כל אחד לאחרים. עד כמה שאנחנו מביאים לעצמנו מצב רוחני, כך אנחנו צריכים לתאר אותו מתקיים, מתגלה רק בתוך הקשר. ולכן, זה כל ההבדל בין להתעסק ברצון לקבל, בכל החומר, מה שנקרא העולם הזה, ובין להתעסק ברוחניות, שזה בין הרצונות לקבל שאנחנו בונים ביחס הפוך, למעלה מהדעת, למעלה מהאגו, מהרצון שלנו, שבונים ביחס אחד לשני.
נמשיך לראות איך לעשות זאת. צריכים יותר ויותר להשתדל להיות במחשבה הזאת, זה תמיד נעלם כדי לחדש כל פעם. וכל פעם שמחדשים את המחשבה על הערבות, על החיבור בינינו, אנחנו בזה יותר ויותר בונים את הקשרים. אמנם הם נעלמים כביכול מאיתנו, ובאות שבירות עוד יותר ויותר גדולות, אבל אנחנו צריכים להבין שזה הכול כדי שנמשיך, עד שמגיעים לבניית הכלי. לכן, לא להתייאש ולא לעזוב, ולא לזלזל במושג הזה, ערבות, או חיבור, או אהבה, או התכללות, כל מה ששייך לאיחוד הכלים השבורים.
קריין: קטע מספר 11, מתוך "שער הגלגלים" הקדמה ל"ח.
"הזהיר מורי ז"ל לי, ולכל החברים שהיינו עמו בחברה ההיא, שקודם תפלת שחרית, נקבל עלינו מצות עשה של "ואהבת לרעך כמוך", ויכוין לאהוב לכל אחד מישראל כנפשו, כי על ידי זה תעלה תפלתו כלולה מכל ישראל, ותוכל לעלות ולעשות תקון למעלה. ובפרט אהבת החברים שלנו, צריך כל אחד ואחד ממנו לכלול עצמו כאלו הוא איבר אחד מן החברים האלו. ולמאד הזהירני מורי ז"ל בענין זה."
(שער הגלגולים. הקדמה ל"ח)
קודם תפילת שחרית. זאת אומרת קודם פנייה לבורא, אני צריך לסדר את היחס שלי לחברים. כי אם אני פונה בעצמי, אדרבא, אני הורס ולא בונה, כמו שהאר"י כותב. לכן לפני פנייה לבורא, וזה מאוד חשוב, כאן כבר מתחיל להיות המקור לטוב או לרע, כי יותר טוב לא לעשות כלום מאשר לפנות לבורא בעצמי ועבור עצמי. ואם אדם לא שוכח את זה, אז הוא רואה שהוא צריך לשתוק הוא המום, אין לו מה לפנות, למי לפנות, איך לפנות. כי אם אתה לא פונה דרך חברים אלא ישירות לבורא, אתה גורם לעצמך נזק. איזה נזק? שאותו חיבור שהיית יכול עכשיו לעורר ולתקן, אם אתה לא עושה אותו, הוא פונה אליך בצורה הפוכה, לא בפנים אלא באחוריים, כדי שאתה תכיר שחסר לך, שהפנייה שלך לא נכונה.
בצורה כזאת הבורא מלמד אותנו שכול הדברים הטובים או הרעים מלמדים זה על זה, דבר והיפוכו. ולכן הוא אומר שצריכים מאוד להיזהר לא לפנות לבורא לפני שאתה מסדר את הדברים עם החברים, שאתה מכוון נכון לקבוצה, לחיבור, לאיחוד, לרצון שלך לראות אותם יחד כמנגנון אחד. ומתוך המנגנון הזה, כשאתה מתאר לעצמך שאתה מחבר את כל הלבבות, אז את כל הלבבות האלה כלב אחד אתה מפנה לבורא. זאת התפילה הנכונה, תפילת השחרית, לא חשוב באיזה חלק של היום, שחרית נקרא שאתה מתחיל כבר את השחר, את הפנייה והתיקון.
לכן התנאי הזה "ואהבת לרעך כמוך" אנחנו חושבים שהוא יהיה בסוף, בגמר התיקון על ידי המאור המחזיר למוטב, מתי שזה יהיה. זה לא נכון. אנחנו צריכים להתחיל מהתנאי הזה, שעליו אנחנו עובדים ורק ממנו והלאה יכולים לבנות את הפעולות הנכונות ולפנות נכון לבורא הנכון, אחרת הכול יהיה מקולקל.
אנחנו צריכים לדאוג לערבות בינינו, זאת אומרת לתגובות הנכונות מכל החברים אחד לשני, שתהיה רשת בעשירייה, רשת הדדית, ושאנחנו נגיע להרגשת הרשת הזאת שתהפוך לעשר ספירות הקשורות זו לזו, לפרצוף אחד. ואז בפרצוף הזה כבר יהיה תנאי לאור פנימי, להופעת הבורא בתוך הנברא שזאת עשירייה, יחידה אחת שלמה.
לכן, בואו נתייעץ, נדבר על איך אנחנו מארגנים תפילה לבורא. שחס ושלום לא כל אחד לחוד חושב על עצמו ומבקש מתוך ליבו. כי אם נשים לב, אנחנו כל הזמן פונים לבורא, האגו שלנו מוכן לזה, אין בעיה לבקש, לדרוש, להתחנן, לבכות, ממש כל פעם, קבוע. אלא הבעיה היא שלצערנו, אם אפשר להגיד לצערנו, זאת תפילה שמביאה אותנו רק בדרך ייסורים. במידה שאנחנו לא יכולים לעורר את הבורא בצורה נכונה, אותה התעוררות שהיינו צריכים להפעיל בצורה הנכונה, מתהפכת לצורה הפוכה ומעוררת אותנו בדרך ייסורים. זאת אומרת, אנחנו בעצמנו או שפונים בדרך התורה, או שאם אנחנו לא משתמשים בה, היא מפעילה עלינו לחץ בדרך ייסורים.
סדנה
איך אנחנו בערבות הדדית, במחשבה על כולם, דואגים כך בשקט כל אחד בליבו שכל חבר וחבר לא ישכח לפנות לבורא בצורה הנכונה, היינו דרך חברים בלבד?
*
קריין: מתוך סידור על נוסח ספרד. "שקודם שמתחיל להתפלל אומר הריני מקבל על עצמי מצוות עשה של ואהבת לרעך כמוך".
כדאי שוב ושוב לקרוא גם את הציטוט מתוך "לא עת האסף המקנה". "וזה סוד תפילה בציבור, שאסור ליחיד לצאת מהכלל, ולבקש על עצמו, אפילו לעשות נחת רוח ליוצרו, זולת על הכלל כולו. כי היוצא מהכלל לבקש על נפשו בפרט, אינו בונה, אלא אדרבה, גורם חורבן לנפשו, כמ''ש, כל המתגאה. כי לא יצוייר לך יוצא מהכלל, בלא לבוש גאות, ואוי לו שגורם חורבן לנפשו. וגם בזמן עבודה כשהאדם מתפלל ביחידות, על כורחו יוצא מהכלל ומחריב לנפשו. וצריך כל אדם להאסף בכל כחו, בכלל ישראל, בכל פניות לה' בתפילה ועבודה. ויכלול את עצמו בשורש כל ישראל,"
לכן לא פלא שכל העולם מתקדם בדרך ייסורים בלבד למטרה.
קריין: קטע מספר 12 מתוך בעל הסולם, ?מתן תורה" אות ט"ז.
"אם שש מאות אלף איש מסתלקים מכל עסקיהם לצרכי עצמם, ואין להם שום עסק בחייהם, רק לעמוד על המשמר תמיד, שלא יחסר שום צורך לחבריהם. ולא עוד, אלא שיעסקו בזה באהבה עצומה, בכל לבבם ונפשם, ככל גדרה של המצוה "ואהבת לרעך כמוך". אז ברור בלי שום ספק, שאפס כל צורך מכל יחיד מחברי האומה, לדאוג מה בשביל קיומו עצמו. ונעשה משום זה, מופנה גמור משמירת קיומו עצמו, ויכול לקיים בנקל את המצוה של "ואהבת לרעך כמוך". כי איך יפול לו איזה פחד כרגע על קיומו עצמו, בה בשעה ששש מאות אלף איש אוהבים נאמנים, עומדים על המשמר הכן, בהשגחה עצומה, שלא יחסר לו כלום מצרכיו. ולפיכך, אחר שכל חברי האומה הסכימו לדבר, תיכף ניתנה להם התורה, כי עתה המה נעשו מוכשרים לקיימה."
(בעל הסולם. "מתן תורה", ט"ז)
אנחנו קיימים במערכת הטבע, בכל החוקים, בכל הכללים שיש בה, ובעצם חוק אחד יש שם, חיבור בין כל החלקים. עד כמה שאנחנו יכולים לקיים את החוק הזה, לפי זה אנחנו נכללים באותה מערכת, מרגישים אותה, נמצאים בה, קיימים. ועד כמה שאנחנו לא מסוגלים, אותה המערכת שאנחנו בכל זאת נמצאים בה, רק כאילו הפוכים ממנה, דוחפת אותנו לקיום הנכון. כמו שכל גוף בריא החי רוצה להוציא מעצמו מזיקים כדי לשמור על עצמו, כך המערכת הזאת פועלת, כוח הגנתי פועל שם, האור הכללי שדואג לכל החלקים שיהיו מחוברים, שיהיו מסודרים נכון.
לכן בעל הסולם אומר, שאם כולם חושבים רק על החיבור הכללי, אין שום בעיה, לאף אחד לא יכול להיות שום דבר רע, אלא להיפך, בכל פעם יש להם הזדמנות יותר ויותר להדק את עצמם, לחזק, לקשור יותר, ובהתאם לזה לגלות את החיים שלהם בצורה יותר ויותר נעלה. לכן קיום התנאי הזה של הערבות ההדדית, דאגה הדדית, הוא בעצם כל התנאי של ההצלחה. וההיפך, כל אחד שחושב על עצמו במקום על החברה, לא שהוא גורם רע לעצמו בלבד, אלא גורם רע לכל החברה.
לכן אסור לחברה להישאר באדישות למקרים כאלו, אלא מצד אחד להודות לבורא שהוא מגלה כאלה מקרים, ומצד שני לבקש כוחות, הבנות מה לעשות. אבל ממש כולם צריכים להשתדל להוציא מהחברה מקרים כאלה. להחזיק את כל החברים שיחשבו כל אחד על הרשת הכללית, על כולם יחד. ולא רק שאני חושב על מישהו מהחברים, גם זה לא בסדר, אני צריך בכל זאת לחשוב על שלום כל החברה, על כולם יחד שיהיו מחוברים. זאת אומרת, כל אחד צריך להיות כמין "עסקן רוחני" בחיבור הכללי וזאת בעצם כל הדאגה. אין עבודה רוחנית אחרת, אלא רק נטייה בלתי פוסקת לקשור את כולם יחד.
והקשרים האלה שבינינו, אם אנחנו נבנה אותם, הם יהיו אותם המקומות שבהם יתגלה הבורא. לא בנו אלא בינינו, זו הרשת הרוחנית. לעומת הרשת שבה אנחנו קשורים בעצמנו זו הרשת הגשמית. זה מה שהאנושות חושבת שהיא בזה בונה את עצמה, אבל בעצם כל פעם שמגיעים לאיזשהו חיבור מתגלה ההרס הפנימי, הכוח ההרסני שנמצא בתוך חיבור כזה אגואיסטי ואז באה מלחמה, באים אסונות. כי בסך הכול כל החיבורים האגואיסטים בין בני אדם הם אך ורק כדי להראות עד כמה החיבור הזה הוא לא נכון.
לכן צריך להיזהר מחיבורים בינינו שהם בין אדם לאדם מבחינת הקשר ללא מערכת הקבוצה, ללא עשירייה. אנחנו צריכים כאן ללמוד שתהיה לכל אחד בפנים איזו תבנית פנימית מה זה נקרא חיבור נכון בינינו. זה לא מאני לחבר, למרות שכך מדברים, אלא מאני לחבר כדי לבנות עשירייה שלמה, עשר ולא תשע ולא אחת עשרה. זה ממש החוק הרוחני, אחרת אנחנו לא מתאימים את עצמנו לרשת הרוחנית, והיא בכל זאת תעבוד עלינו בצורה הפוכה.
אנחנו צריכים להבין, שכל אותן הצורות שרצינו להצליח בהן ולא מצליחים, אז מפני שטעינו, הן בעצמן פונות אלינו ומחייבות אותנו על ידי הייסורים בכל זאת להגיע לתיקון. לכן להיזהר לא לעורר דברים שליליים, לא להשתמש בצורה לא נכונה בקשר בינינו, אלא רק המכוון כלפי החברה בכללות, כלפי העשירייה ואז נצליח.
קריין: שוב. קטע מספר 12 מתוך בעל הסולם, "מתן תורה" אות ט"ז.
"אם שש מאות אלף איש מסתלקים מכל עסקיהם לצרכי עצמם, ואין להם שום עסק בחייהם, רק לעמוד על המשמר תמיד, שלא יחסר שום צורך לחבריהם. ולא עוד, אלא שיעסקו בזה באהבה עצומה, בכל לבבם ונפשם, ככל גדרה של המצוה "ואהבת לרעך כמוך". אז ברור בלי שום ספק, שאפס כל צורך מכל יחיד מחברי האומה, לדאוג מה בשביל קיומו עצמו. ונעשה משום זה, מופנה גמור משמירת קיומו עצמו, ויכול לקיים בנקל את המצוה של "ואהבת לרעך כמוך". כי איך יפול לו איזה פחד כרגע על קיומו עצמו, בה בשעה ששש מאות אלף איש אוהבים נאמנים, עומדים על המשמר הכן, בהשגחה עצומה, שלא יחסר לו כלום מצרכיו. ולפיכך, אחר שכל חברי האומה הסכימו לדבר, תיכף ניתנה להם התורה, כי עתה המה נעשו מוכשרים לקיימה."
(בעל הסולם. "מתן תורה", ט"ז)
נניח יש אדם, אני, שמקבל הזנה מאחרים, וכך כל אחד מהם גם מקבל מכולם (ראו שרטוט מס' 1). אם אני מקבל את ההשפעה מהם, איך יכול להיות שתהיה לי מחשבה זרה, איזה רצון לא טוב, פעולה לא יפה, פחד קיומי? לא יכול להיות, כי אני ניזון מאלו שנמצאים בקשר אלי, נמצאים איתי.
אם הבורא סידר לי עשירייה, מאחד ועד תשעה חברים, איך יכול להיות שיהיה לי משהו שלילי אם הם דואגים. לא יכול להיות, כי אני לא ניזון מאחרים, אני לא מקבל שום דבר מאף מקום חוץ מדרכם, מהם. ולכן כל אחד תלוי בחברים שלו ב-100% אם יש קשר. אם אין קשר אז הוא כבר נמצא במערכת אחרת לגמרי.
זאת אומרת, אז כל החברים הם גם כמוהו ובכל מיני שינויים, פלקטואציות למיניהן, זה כבר חשבון אחר. יש על זה אפילו נוסחאות, אבל עליהן לא נדבר. זאת אומרת, החוק הוא פשוט, אני צריך לדאוג לתשעה, התשעה צריכים לדאוג לי ובזה אנחנו קובעים כל דבר שבחיים. אנחנו יכולים בזה לבנות את גן עדן, ואף אחד בעולם לא יוכל לבוא ולקלקל. אם אנחנו קשורים יחד אף אחד לא יכול לפרוץ פנימה, ככה זה.
לכן כל אחד תלוי בחברים שלו ב-100% וחוץ מהחברים שלו באף אחד, זה החוק במערכת הזאת. עשר ולא תשע, עשר ולא אחד עשרה. העשירייה היא סגורה, אם זו עשירייה נכונה היא סגורה בפנים, אף אחד לא יכול לא להתקרב ולא להזיק ולא לגרום משהו בכלום. כך בנויה המערכת הרוחנית.
שרטוט מס' 1
קריין: קטע מספר 13 מתוך בעל הסולם, "הערבות" אותיות י"ז, י"ח.
"ישראל ערבים זה לזה, הן מצד הקיום, והן מצד השלילה. כי מצד הקיום, דהיינו אם מקיימים הערבות, עד שכל אחד דואג וממלא לכל מחסוריו של חבריו, הנה נמצאים משום זה, שיכולים לקיים התורה והמצות בשלימות, דהיינו לעשות נחת רוח ליוצרו. והן מצד השלילה, דהיינו אם חלק מהאומה, אינם רוצים לקיים הערבות, אלא להיות שקועים באהבה עצמית, הרי הם גורמים לשאר האומה, להשאר שקועים בזוהמתם ובשפלותם, מבלי למצוא שום מוצא, לצאת מעמידתם המזוהם. ולכן הסביר התנא דבר הערבות, בדמיון לשנים, שהיו באים בספינה. והתחיל אחד קודר תחתיו, ולעשות נקב בהספינה. אמר לו חבירו: "למה אתה קודר?" אמר לו: "מאי איכפת לך. הלא תחתי אני קודר ולא תחתיך"? אמר לו: "שוטה, הרי שנינו נאבדים יחד בהספינה!"."
(בעל הסולם. "הערבות", י"ז-י"ח)
את זה צריך כל אחד ואחד להבין, להרגיש, לקבל על עצמו. שהוא לא יכול להגיד, לא בא לי, לא יכול, אני לא חייב לכם וכן הלאה. אלא או שנמצא יחד עם כולם ועובד עבור כולם, כי עבור כולם הוא צריך לספק דרכו את הכוח, הביטחון, הערבות, הכול, או שלא, אבל זה לא כמו שבחברה דמוקרטית או פלורליסטית ועוד ועוד. אלא כאן זה חוק של המערכת הסגורה, שכל החלקים חייבים להרגיש את עצמם אחראיים על שלום כל המערכת.
לכן אין דבר כזה, אני לא יכול. אם אתה לא יכול, לך הצידה, תצא, תעזוב, אתה לא שייך, בסדר. אנחנו רק מבינים שבדרך העבודה ישנה התפתחות, אדם שמגיע לחברה כמונו, הוא לא מבין לאן הוא נופל, הוא לא יודע מה קורה לו, הוא שומע כמה משפטים, נדלק לו משהו כלפיהם, אבל לא יותר. הוא לא מבין מהי העבודה, מה אנחנו צריכים לעשות. במשך שנים רבות אנחנו רק מתחילים להבין על מה מדובר, כי פותחים לנו את זה מהשמיים בצורה מאוד איטית, הדרגתית. ואנחנו צריכים ללמוד מזה שדווקא בצורה כזאת, בסבלנות רבה, אנחנו חייבים גם לעבוד על עצמנו ובחברה שלנו, עד שנבנה אותה ממש לפי כל היסודות הנכונים של המערכת הרוחנית.
לכן לא לקפוץ, להתאזר בסבלנות. יחד עם זה, כמה שיותר לדעת מה היא האמת, ולהתקרב כמה שאפשר. אבל באמת, זה לוקח הרבה שנים עד שאדם מתחיל להסכים, לראות, לקבל למעלה מההסכמה את המערכת הזאת ולהתכלל בה. צריכה להיות בחברה דאגה תמידית, איך אנחנו מסבירים את זה לעצמנו ולמתחילים, זאת אומרת לחדשים. אמנם אלה אנחנו, ואנחנו לא סוגרים את עצמנו, כמו שהיו [עושים] המקובלים בכל הדורות, אלא ההיפך, אנחנו צריכים לפתוח את עצמנו, ולכולם, אבל השאלה איך יקבלו אותנו בצורה נכונה. לא כמוזרים, קבליסטים למיניהם, מה הם עושים, אלא להסביר בכל השפות, בכל האפשרויות, מה זה התנאי הזה "ואהבת לרעך כמוך". נגד המשפט הזה אף אחד לא יכול להגיד כלום. אבל להסביר אותו יותר ויותר כמה שאפשר, זה יגן עלינו.
סדנה
אם כך תנאי הערבות, זה תנאי הקשר בין כל החלקים שבמערכת הנשמות. כתוצאה מזה זה גם התנאי לקיום הנכון של בני האדם שבעולם הזה, ובסופו של דבר זה חייב להגיע עד העולם הזה שבו גם נתנהג כך. בעל הסולם אומר שיש בזה גם מצד החיוב, וגם מצד השלילה.
מה מצד החיוב ומה מצד השלילה, אנחנו חייבים לקבוע בקשר הערבות בינינו? קודם תבררו את השאלה, ואחר כך את התשובה. איך לפי הערבות אנחנו צריכים לקיים גם קשרים בינינו, וגם ניתוקים בינינו? מה מפזרים מאיתנו, דוחים, ומה מקרבים ומחברים, כדי לקיים קשר שנקרא "ערבות"?
כמו במערכת הרגילה, שאני נניח אוסף חלקים ומחבר, זה מתאים לזה, זה מתאים לזה, כך להתחבר, ובסופו של דבר זה הופך להיות מערכת, מנגנון אחד, כך יש כאן כל הזמן בירור, מתאים, לא מתאים, באיזו צורה? באיזו עבודה הדדית שיהיו?
*
קריין: קטע מספר 14 מתוך רב"ש ג' "ברח דודי".
"אין יכולים לקבל שום דבר בלתי השתוות, אלא תמיד צריך להיות בחינת השואה. לכן כשהוא מעורר רחמים על עצמו, נמצא שעוסק אז בחינת קבלה לעצמו. וכל כמה שהוא מרבה בתפילה, לא די שלא מכין כלי דהשואה, אלא אדרבא, שנצוצי קבלה מתרקמים אצלו. נמצא שהוא הולך בדרך הפוך, היינו שהוא צריך להכין כלי דהשפעה, אך הוא הכין כלי דקבלה. ו"הדבק במדותיו" הוא דווקא "מה הוא רחום אף אתה רחום". לכן כשהוא מתפלל עבור הכלל, נמצא שעל ידי התפילה הזו, הוא עוסק בבחינת השפעה. וכל כמה שהוא מתפלל, בשיעור כזה הוא מרקם כלי דהשפעה, שיכול להתגלות על זה אור דהשפעה."
(רב"ש - ג'. מאמר 217 " ברח דודי")
איך אנחנו שומרים על עצמנו להתפלל נכון. כל מה שמשיגים, משיגים רק על ידי התפילה, פנייה לבורא, העלאת מ"ן. איך אנחנו עושים את זה נכון?
*
שאלה: אמרנו בהתחלה שקודם תפילה לבורא אני צריך לסדר את היחס שלי לחברים.
דרכם לפנות לבורא, אחרת התפילה שלך תגרום נזק במקום תועלת.
תלמיד: ומה קורה אם אני לא מצליח לסדר את היחס שלי לחברים קודם התפילה?
אל תתפלל.
תלמיד: אי אפשר לבקש כוח לסדר את היחס?
כן, תפילה לפני תפילה. שאתה רוצה להרגיש את החברים, איך להתכלל איתם, איך להתפלל עבורם וכן הלאה. בבקשה, זה באותו מושג.
שאלה: שאלה קודמת הייתה על הניתוקים, לא רק על החיבורים. וכשדיברנו עם החברים, בעצם אמרנו שכל חבר אחראי גם על הגשמיות של החבר, הגשמיות של החבר זו הרוחניות שלי. מה יוצא אם כך מחוץ לתחום הדאגה שלי? יוצא שאני אחראי על הרוחניות שלו, אני גם אחראי על הגשמיות שלו, מה יש בחבר שאנחנו לא מכסים?
אנחנו נמצאים בעולם שהוא גשמי. מה זאת אומרת? אנחנו נמצאים כאן במערכת כאילו דואלית, שלא מקבלים הכול מהרוח, אלא דרך האספקה החומרית כביכול, בינתיים כך זה אצלנו, אנחנו נמצאים עדיין בפיצול כזה. לכן אנחנו חייבים בתוך החברה בכל זאת לדאוג לזה שכל החברים שמשתתפים בצורה נכונה להתקדמות רוחנית, גם ישתתפו יחד עד כמה שאפשר בסיפוק ההכרחיות הגשמית.
כשהחברה שלנו הייתה קצת יותר קטנה, היינו דואגים לזה. אתה לא תפסת את זה כנראה, אבל היינו ממש דואגים איך החבר מחלק את הפרנסה שלו, כך שיהיה לו מספיק למזון ולכל הדברים ההכרחיים בבית וכן הלאה. הייתה תקופה כזאת, עד שגדלנו והתרחקנו מכל הדברים האלה, כי אנחנו לא מסוגלים. זה שלא מסוגלים זה פְגם בנו, והיום אנחנו רחוקים מאד מזה. אני רואה איך שאתם לא יכולים להסתדר עם הארוחות והתשלומים וכל הדברים האלה, ואני לא רוצה לחשוב על זה, עד כדי כך זה מצער כל העניין הזה.
אבל לפחות נקווה שהרוחניות היא תחייב אותנו גם בגשמיות, שאנחנו נראה שגם זה שייך לרוחניות. אז בואו נדאג למה שיש לנו בתמיכה הרוחנית.
תלמיד: השאלה הייתה, במה כן להתעסק ובמה לא להתעסק, אז במה אני לא צריך להתעסק?
אני צריך להתעסק רק בדברים שנותנים לחבר ביטחון רוחני. כי אם אנחנו קשורים כולנו יחד הרשת שאנחנו בונים תמיד תספק לנו כוח רוחני שיהיה כרשת, כיסוד לגילוי הבורא. חסדים, זה מה שאנחנו צריכים, שבינינו ישרו החסדים.
שאלה: במאמר של בעל הסולם "מתן תורה" רואים שנדרשת מאיתנו רק הסכמה. אם נשאל כל חבר בנפרד, כנראה הוא יאמר שהוא מסכים, ובכל זאת טרם הגענו לנקודה הזאת. מה זה אומר להסכים לקיים את דבר הערבות?
להסכים לדבר הערבות זה נקרא שאני מקבל מראש שקיים הקשר האידיאלי בינינו, שאנחנו כולנו קשורים לקשר הזה, לרשת הזאת. כל אחד בתפקידו משלים את האחרים, והרשת הזאת קיימת, חיה ואין בה שום פגם, ובה אנחנו נמצאים.
יחד עם זה אנחנו נמצאים בהסתרה, והרשת הזאת נסתרת מאיתנו, ומידת הקלקול שאנחנו מרגישים בקשר בינינו זה מצבנו שאותו אנחנו צריכים בעצמנו לתקן ולהביא את עצמנו לקיום הנכון, האידיאלי הזה.
יש שני מצבים. מצב של שכינתא בגלותא, שאותו אנחנו צריכים כך לגלות. אנחנו עוד לא מגלים שהשכינה בגלות, אנחנו לא מרגישים עד כמה אנחנו שבורים, לא מרגישים צורך להיות קשורים זה לזה ולכן לא מרגישים את השבירה בינינו, קודם את זה לגלות. אנחנו עוד לא נכנסנו לגלות, אנחנו לא רוצים, לא דוחפים אותנו כי אנחנו לא רוצים להיכנס לגלות, לא רוצים לשים לב על איכות הקשר בינינו, באיזו צורה נמצאים, זה קודם כל.
שאלה: אמרת שערבות היא מהאדם כלפי כל החברה ולא כלפי אנשים מסוימים.
הערבות מתקיימת בעשירייה ולא בין שניים. זה מאוד קשה, זה יבלבל, זו תהיה איזו מין התגאות, ש"אנחנו מקיימים, אצלנו הכול בסדר, יש לי חבר אחד, אני נועל את עצמי עליו והכול" זה לא טוב. שוב, אנחנו קיימים במצב שנדרש מאיתנו יותר ויותר להיות בהתרחבות, בפתיחה.
תלמיד: לקיום הערבות אני צריך לתת יחס שווה לכל אחד מהחברים?
כן, כי אין כאן חברים, בערבות אין חברים. בערבות יש רשת. אני דואג לרשת בינינו שתהיה כזאת שכל אחד ממש מחובר לכולם (ראו שרטוט מס' 2). זו קומבינטוריקה מכל אחד לכולם, ואז הרשת הזאת הופכת להיות מקום לגילוי הבורא. היא החשובה. אף אחד מאיתנו לא חשוב, זה האגו שלנו שנשאר, הרצון לקבל, אלא מה שבינינו הוא החשוב, זה המקום לגילוי הבורא. זה דווקא נקרא ה"שכינה".
כתוב שזה המקום שכולם מסתכלים בה, שעיני כולם מכוונים אליה. בקיצור, רק על זה צריכים להיות מכוונים. אין לנו דאגה לשום דבר חוץ מזה. מה יש לנו חוץ מזה? חוץ מזה יש לנו את המינימום הזה, האגו, ש"לא יגונה ולא ישובח" שבו אנחנו צריכים להתקיים, הגשמיות, הבהמיות. תן לחמור את מה שמגיע לו, איזו דירה, איזו פרנסה, אישה, ילדים, את כל מה שהוא צריך, אתה חייב את זה, אבל בצורה שאתה מתקיים. כל היתר, רק בין החברים.
שרטוט מס' 2
תלמיד: כשאני הולך לכיוון של קיום ערבות אני בוחר לעצמי את האנשים שאיתם אני מקיים את זה?
לא. הבורא מביא אותך למצב הזה, למקום הנכון והטוב ואומר, "קח לך". לא אתה.
תלמיד: גם כשהוא מביא אותי אני לא יכול להגיד, "עם אלה אני מקיים, עם אלה אני לא מקיים"?
לא, כי אתה לא יודע מה בדיוק צריך.
תלמיד: איך אני יודע מי מקיים ערבות?
מה שנעשה נעשה. אל תתנגד למה שיש. "איתו אני רוצה להיות בעשירייה ואיתו לא, הנשמה שלו יותר מתאימה, ובדיוק מהתשעה האלו אני בונה את הפרצוף של הנשמה שלי". אתה יכול להגיד כך? במה אתה בוחר? אולי דווקא האנשים שחונקים אותך הם הטובים ביותר לבניית הרשת?
תלמיד: קודם ציינת שצריך להגיד למי שלא מקיים ערבות, אז איך אתה יודע אם האדם מקיים או לא מקיים ערבות? כי נראה שקיום הערבות תלוי רק בך.
דאגה לקשר בינינו. שמקום הקשר בינינו, לא כל אחד, אלא שהקשר יהיה תמיד מלא בתשומת לב של כולם, שאנחנו נתחיל לייחס לזה חשיבות כל הזמן. זה צריך להיות כמו בייבי. כמו ילד, כמו תינוק שאנחנו מולידים אותו, הוא נולד וכולנו דואגים לו. אתה ממש מתייחס לזה בעדינות, באהבה, בזהירות רבה, שיחיה, יתקיים ויגדל.
תלמיד: אתה יכול לזהות האם אדם דואג לקשר בינינו או לא? זה משהו שאפשר לראות ולהרגיש?
לפי הפעולות תבדקו את זה, לפי כמה שהאדם משקיע. יש כאלה שיכולים להשקיע יותר, יש כאלה שפחות. יש כאלה שקצת סגורים יותר, יש כאלה שפתוחים, יש כאלה שמדברים הרבה ולא עושים כלום, יש כאלה שעושים קצת או עושים הרבה ולא מדברים, יש ויש. אבל בכל זאת, אתם מתחילים לראות שבסך הכול כולנו מחוברים. הבורא מסדר את זה. זה מצד אחד.
ומצד שני, אתם תתחילו להרגיש שהיחס הזה ביניכם הופך להיות לשכינה, שיש לקשר ביניכם חיים משלו. נניח שאתה עובד במכניקה, יש מנוע, סתם חתיכת ברזל, ויש בו את כל מה שהוא צריך גם שמן, גם דיזל נניח, גם חשמל, וכל מיני דברים אחרים שצריכים והוא מתחיל לעבוד. העבודה הפנימית שהמערכת הזאת עושה, זה מה שאנחנו צריכים שם לגלות, שיש לה חיים משלה.
אנחנו כמו גוף מת, וכשמתחילים להתקשר נכון בינינו פתאום מתחילים לזהות שאנחנו בזה מגלים את החיים שלנו, שהחיים האלו נמצאים בינינו, הם גם היו קודם, רק לא היה לנו מספיק קשר בינינו כדי לגלות אותם. זה נקרא "גילוי השכינה".
תלמיד: איך האדם הופך להיות חלק מועיל כלפי הקשר בינינו?
לדאוג לעורר לקשר הזה את האחרים, קודם כל. ובזה "איש את רעהו יעזורו", בזה גדלות הבורא והמטרה, ובזה לשחק, להראות שאתה דואג שכולם יראו עד כמה זה חשוב לך. ולהדגיש כל הזמן שהמחשבה של האדם על עצמו היא הרסנית. זה רק בחכמת הקבלה, בניגוד לכל העולם ובניגוד לכל הדתות, וזו הבעיה, שאין בזה שום תמיכה מאף מקום, ואנחנו לא רגילים לזה והטבע שלנו מתנגד לזה. אסור לאדם לחשוב על עצמו.
תלמיד: מתוך הערבות בינינו, השכינה, המקום הזה, גלוי לנו או שהוא נשאר בהסתרה תמיד?
אתה מתחיל להרגיש שהוא חי ביניכם, מתפתח ונושם יותר ופחות ויש כל מיני שינויים. זו בעצם ההתפתחות. לזה אתם מתחילים לשייך את עצמכם. זה משהו שמתגלה כחיים רוחניים, בזה אנחנו. כל אחד באגו שלו, בגופו, זה רק לצורך פיתוח השכינה. אז לשים לב, להעביר את תשומת הלב מ"אני" "לבינינו", ל"אנחנו". זה עכשיו מאוד מאוד חשוב, אקטואלי.
שאלה: בשביל לדאוג לחברים אני חייב לדעת מה קורה עם כל אחד, להבין את לבבו?
לא. לא אכפת לי מכל אחד. אני לא צריך קורות חיים מאף אחד. אני לא צריך שום דבר. אני יודע שאם הוא נמצא איתנו, ועובר אותו חומר כמונו, יש לו אותה מטרה, מבין אותה קצת אחרת, ברמה יותר או פחות ממני, אבל נמצא באותה מטרה וזה מספיק לי. וכל היתר, הבורא יביא אותם להיות איתי בדרך, אלא אם בדרך ישנם כאלה שנופלים מהעגלה.
שאלה: אז יוצא שכל "בני ברוך" זו עשירייה אחת?
אין יותר מעשירייה אחת בכלל. כל העולם ככה. אבל זה מתחלק גם למערכות שונות, לעוד ועוד עשיריות, ותת עשיריות.
שאלה: אמרת שאני חייב לעסוק בנתינת ביטחון רוחני לחברים. מהו ביטחון רוחני ואיך להעביר אותו לחברים?
זה שאני דואג לקבוצה זה לא מספיק. אני חייב לעורר את הלב של כל החברים גם לעבודה המשותפת על גילוי השכינה. השכינה היא שדה כוח ההשפעה, אור החסדים שאנחנו צריכים לגלות כדי שיתגלה בתוכו, בתוך האור החסדים הזה אור החכמה, שזה כבר גילוי הבורא לנברא. שכינה או נברא, נברא (ראו שרטוט מס' 3) זה חסדים. כי כל אחד מאיתנו הוא חפץ חסד כאן ואז אנחנו בונים את התכונה הזאת. כל אחד עושה על עצמו "צמצום א'", "מסך", שלא רוצה לעצמו כלום, אלא הכול רק לצורך השכינה, לצורך הקשר בינינו.
ככה אנחנו בונים לאט לאט את הכלי הרוחני עד שהוא הופך להיות ממש כלי. זאת אומרת, מהי העביות שבו? אותו כוח הרצון שאנחנו מתעלים מעליו כדי לקשור את עצמנו לשכינה, לבינינו. אני מתעלה מעל עצמי, זו העביות, וככה העביות של כולם מתאספת יחד לדרגות של עביות והתגברות. ואז אנחנו הופכים להיות לכלי אחד.
ובכלי הזה יש שינויים למיניהם. חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות, ואיך בינינו מתחילות התכונות האלו, אבל התכונות האלה בקשר להתקשרות כלפי השכינה, איך הן יכולות ככה בינינו לשוטט כביכול, להתגלות. אתם תראו את כל הדברים האלה. זה חיים.
שאלה: ב"מתן תורה" כתוב שתחילה הבורא הציע את התורה לעמים אחרים, רק לאחר מכן לישראל. זה אומר שאנחנו צריכים לנסות להתחבר ברצונות אחרים קודם ורק אחרי זה להתמקד בחיבור?
אנחנו גם כך מחוברים לרצונות האחרים. אנחנו כולנו אותן אומות העולם שמקבלים את התורה בכלים של הרצון לקבל. זה נקרא שהבורא מציע את התורה לכל אומות העולם, לכל הרצונות שלנו האגואיסטיים, אבל הרצונות שלנו האגואיסטיים לאט לאט מתחילים להבין שזה לא בשבילם, והם לא רוצים את התורה. הם דוחים אותה, שזה "ואהבת לרעך כמוך". ואז רק עם ישראל, מי שמכוון לבורא, לישר א-ל, לאהבה באמת, אותה תכונה אם היא מתעלה באדם, כי בכל אחד ישנו הניצוץ הזה, אבל אם הוא מתעלה מתוך הרצון, זה נקרא "גוי מקרב גוי". שרצון לקבל אחד יוצא ויכול להיתקן, ניצוץ, מכל הרצונות שרוצים רק לעצמם, זה נקרא שכך נולד או "יהודי", מהמילה ייחוד עם הבורא, שרוצה להתייחד עם הבורא, או "ישראל" לפי הכוונה, ישר א-ל.
זה נקרא שהבורא נותן קודם כל תורה לכל הרצונות, לכל העמים והם לא רוצים אותה. "מה יש לה? לא לגנוב, לא לסחוב, לא למלאות את עצמנו? קח אותה בחזרה. לא בשבילנו". ורק אלו שהם מגלים יכולת, נכונות לרצון להשפיע, מה שלא יהיה, דרך כל החיים, הם הופכים להיות לישראל. ככה זה.
שאלה: איך מקיימים ערבות כאשר העשיריות מתחלפות כל הזמן?
זה לא חשוב לי. האמת, אני אומר לך, לא חשוב. אני ישבתי בקבוצת גרוזיה ולא הרגשתי ששם זה מצב אחר ממה שאני יושב כאן. אנשים שנמצאים איתנו יחד, שומעים, נכללים, אז אין שום בעיה. מה זה חשוב איזו עשירייה. באמת אני אומר את זה. אתם מפרשים אותי כל פעם איך שנוח לכם, "עשירייה קבועה, לא קבועה, מקרית, לא ככה". אני אומר שלי זה לא חשוב, אבל אם זה יגרום לחולשה לבנות מערכת ערבות, שאני צריך חברים קבועים שהם ידאגו לי, אני אדאג להם, אז עשירייה קבועה.
אבל יש כאלה שדווקא הפוך, זה שאני כל הזמן מרגיש חידוש, זה מעורר אותי דווקא לעבודה יותר אינטנסיבית. יש אנשים שהם אוהבים שגרה, עוד יום ועוד יום וככה אני מתקדם ומקיים את זה. ויש אנשים שלא יכולים, בשבילם השגרה חונקת אותם, הם חייבים כל הזמן שינוי. יש ויש. זה כמו במערכת הגופנית, יש לנו כאלו וכאלו אברים.
אז לכן כל אחד שיבחר לאט לאט את עצמו. מה זה לאט לאט? במשך ההתפתחות אתם תראו, אני בעצמי לא יודע איזו צורה אנחנו נקבל אחר כך. לי נראה שלא יהיה לי חשוב העשירייה קבועה או לא. העיקר זה אותו הקהל, שכולם יודעים על ערבות, כולם יודעים למה צריכים לדאוג, אז אני נכלל. הם פחות ממני יותר ממני, לא חשוב, יש מקום עבודה. יותר מעשירייה קשה לי לתפוס, אז אני צריך עשירייה, רצוי שזה יהיה בדיוק עשרה. אנחנו בונים את עצמנו.
היום אתם בקושי שישה, זה כבר הרבה, בדרך כלל זה חצי. אני לא יודע מה יהיה בדרך. יתאספו עוד ועוד אנשים, חלק מהם יבואו פעמיים בשבוע, חלק חמש פעמים בשבוע, אז איזו עשירייה יש כאן? לכן אם תמיד לפחות יהיו לנו חמישה עשר, אז יהיו אולי עשרה. אתם יודעים איך שזה קורה. אבל זה בבנייה.
נקווה שאנחנו עוד מעט נתחיל להיכנס למערכת כמו שציירנו, ואז לפי המערכת, אם אנחנו נעבוד לפי המערכת הזאת, אלה יהיו חיים אחרים, הם יקבעו כבר את הבייבי הזה כך שאנחנו נתחיל להרגיש איך הוא חי, איך שאנחנו מפתחים אותו, מטפחים, הוא יקבע את כל החיים שלנו.
שאלה: אם יש לנו את המערכת הזאת ואנחנו מקיימים אותה, כלומר יש לנו ערבות, שש מאות אלף דואגים לכל אחד מהשש מאות אלף, בשביל מה הם צריכים לקבל את התורה, הם כבר קיבלו אותה?
מה זאת אומרת קיבלו אותה?
תלמיד: אם הם דואגים אחד לשני, זה כמו "ואהבת לרעך כמוך".
תורה זה כל אור האין סוף שמיועד לטפל בכל הכלים, ברצון לקבל, ולהביא אותו להשתוות הצורה השלמה, לדבקות השלמה בבורא, זה נקרא תורה. זה לא סתם להחזיר למוטב, שאנחנו נרגיש את העשירייה.
תלמיד: אני שואל, כי אומרים ש"כלל גדול בתורה" זה בדיוק זה.
מה? "ואהבת לרעך כמוך".
תלמיד: המערכת.
"ואהבת לרעך כמוך, כלל גדול בתורה", זו לא המערכת, אלא האהבה, להגיע לאהבה השלמה.
תלמיד: ומה קורה כשאנחנו מקיימים את המערכת הזאת?
תלוי איך אתה מקיים. יש לפניך עוד הרבה דברים, מה אתה כבר קופץ שאתה יודע את הסוף? בדרך אתה צריך להכיר את הכול ולגלות את הבורא, כוח ההשפעה, [ולהיות] בהזדהות עימו. כאלו פעולות ושינויים. עוד תגיעו לשינוי הראשון.
שאלה: הפעולה הזאת היא כבר יציאה ממצרים או שעדיין בתוך או לפני היציאה?
זה עדיין בתוך מצרים. כשנגלה את המערכת הזאת ונרגיש עד כמה הרצון לקבל לא נותן לנו לקיים אותה, זה נקרא מצרים. אבל אתה תרגיש כבר גם את זה, זאת אומרת, הבורא בנסתר ואתה רוצה לגלות אותו בקשר בינינו. "ויאנחו בני ישראל מהעבודה"1, להתקשר ביניהם במערכת השלמה הזאת. ושאנחנו רוצים להתקשר, רוצים לבנות את זה ולא יכולים. כי האגו שלנו, פרעה לא נותן לנו את זה. (ראו שרטוט 3) הרצון לקבל הזה הגדול שנמצא סביב כל אחד ואחד לא נותן לך לצאת, הוא כאילו מקיף אותך, סוגר אותך בפנים. ואז אתה מרגיש שאתה רוצה לפרוץ לאחרים ואתה לא יכול, ואז הוא מפריד בינך לאחרים. ואז אתה קורא לו "יצר הרע", "פרעה", "מלאך המוות" וכן הלאה. וזה עדיין מצרים.
אבל כבר ברור לפניך מה צריך להיות, אתה כבר נקשר לקשר בין האחרים, אתה כבר נקרא "עם ישראל" בגלות מצרים. עם ישראל זה הקשר הזה, עם ישראל, אבל בגלות. אבל זה כבר משהו, אתה כבר מתחיל להרגיש את המערכת ואתה לא מסוגל לקיים אותה כמו שצריך. יש כבר כלים, מתחיל להיות מאבק ואז אתה מבין שאתה חייב להתעלות מעל הפרעה הזה. זאת אומרת, להשתמש בו בצורה אחרת. אתה לא בורח מפרעה באמת, פרעה, היצר הרע, הוא איתך לכל אורך כל הדרך, אתה לא מוחק אותו, אתה לא מעלים, מאבד אותו מהעולם, לא משחית אותו, אתה לא יכול. אבל נעשה בו שימוש בצורה אחרת.
שאלה: תפילה לערבות, זה הצעקה הזאת שהם צעקו מהעבודה?
תפילה זו תפילה, זו לא צעקה. צריכים לבנות את הדברים האלה בצורה יותר בסיסית, קבועה. שאנחנו נמשכים לקשר הזה, בונים אותו בצורה שזה כל החיים, זה היסוד. זה לא בקפיצה, צריכים כל הזמן להיות בזה. לכן אני שואל, במשך היום איך אנחנו חושבים על זה, איך אנחנו דואגים וכן הלאה. נקווה שזה יעבוד.
שרטוט מס' 3
שאלה: מה זה פעולה של בניית הרשת, החוט שיוצא מנקודה לנקודה?
הקשרים בינינו, שכל אחד דואג על הערבות של השני. עד כמה שהשני יהיה מחוזק על ידי להגיע למטרה. מה זה נקרא שאנחנו שניים בסירה? אני נותן כוחות לסירה לנוע לכיוון המטרה, לכיוון דבקות בבורא, כל פעם בהתאמה יותר. ואם אני קודר חור זה סימן שאני דואג לרצון לקבל שלי, לא אכפת לי מהאחרים. אני רואה שזה טוב לי, אני עושה, בלי שום קשר למטרה ולחברים.
תלמיד: אנחנו אומרים שהמערכת כבר בנויה. האם אנחנו מגלים אותה או שאנחנו בעצמנו בונים אותה?
על ידי זה שאנחנו בונים, אנחנו מגלים.
תלמיד: גם בשרטוט הזה, (ראו שרטוט 3) אבל בשרטוט הקודם זה יותר בולט, (ראו שרטוט 1) שזו ממש מערכת סגורה וכל החלקים נמצאים באיזה מצב מאוזן.
זה איך שכל אחד חייב להרגיש שאחרים ממש סוגרים אותו.
תלמיד: האם זו המערכת במצב הסופי, ולשם אנחנו צריכים להגיע?
זו המערכת במצב שצריכים אליה להגיע. זאת עשירייה.
תלמיד: אפשר לראות מה זה המצב, נניח 1- או 2-, שנעשה בו איזה שלב של תיקון?
אנחנו נמצאים באותה מערכת, רק אנחנו צריכים לגלות אותה. אין כאן משהו שאנחנו בונים מאפס. אם אני בלי משקפיים, אז אתם לא קיימים? אתם קיימים, רק אני לא מגלה. כך אנחנו כאן עושים. אנחנו כל הזמן רק מגלים את גמר התיקון, מתקרבים לזה.
שאלה: מצד אחד אנחנו אומרים שאני צריך את כל התיקון, כל הרע בתוכי, מצד שני אני צריך לעורר את החברים. איך לקשור אחד עם השני?
פשוט מאוד. מה שנראה לך שזה חברים זה אתה גם כן. רק אני רואה את המערכת הזאת שכלולה מהאני ואלו שמחוצה לי, למה אני צריך "ואהבת לרעך כמוך", כי אני צריך לקרב לעצמי את כל "האיברים המדולדלים" כמו שקורא להם בעל הסולם. שהתדלדלו מהנשמה שלי ואם אני מקרב אותם שהם יהיו כמוני, אז אני בעצם מחזיר את החלקים האלה למקומם, לנשמה אחת. ואין יותר מנשמה אחת.
שאלה: מה זה אומר לדאוג לקשר בינינו מבחינה מעשית?
אנחנו, כל אחד מעורר את האחרים להיות בערבות, נותן דוגמה. אני מהבוקר עד הלילה חייב להיות דוגמן, שחקן. אני צריך להיות אפילו במאי. כל הזמן, כל הזמן לביים את המערכת יותר ויותר ויותר, וכך כל אחד.
ופעם זה יותר נכון, פעם פחות נכון כאילו, כי אנחנו בונים את עצמנו מתוך החיפושים, מתוך שאנחנו מנסים, מנסים לעשות.
שאלה: מה זה אומר לסדר את היחס לחברים? איך אתה מעשית, בונה את התפילה הנכונה דרך הקבוצה לכלי העולמי?
אני משחק לפניכם שלוש שעות כל יום? עוד שעה וחצי בלילה. תשחקו כך אתם. לא יותר מזה. אתה חושב שאני תמיד נראה מלא אנרגיה ומלא מטרה ואין לי כלום? אתה תגיע עוד מעט ותראה עד כמה יש כאלו מצבים וחייבים את זה לעשות.
אני שומע לפעמים שאלה, "איך אתה כל הזמן, כל החיים נמצא בקו אחד?" מה זה, אני מברזל? איזה דברים עוברים. רק חייבים כל הזמן לדאוג לכוחות.
שאלה: מה העצה המעשית לבנות את התפילה הנכונה?
אם אדם מכוון את עצמו נכון לשכינה אז תהיה לו תפילה נכונה. תפילה עבור השכינה צריכה להיות. כתוב "עיני הכול מכוונים", כך צריך להיות. "מתחילת השנה עד סוף השנה" גם כן, יש הרבה אמרות.
שאלה: מבחינת העבודה, מה ההבדל בין גילוי שכינה לבין גילוי הבורא?
גילוי השכינה זה אור החסדים שישרה בינינו. גילוי הבורא זה אור החכמה שיתלבש באור החסדים.
תלמיד: על השכינה כתבת "עם ישראל". השכינה זה לא כללות הנשמות?
וזה נקרא עם ישראל.
תלמיד: זה כללות הנשמות.
כן. אני דיברתי על זה בקשר ליצא גוי מקרב גוי ונתן תורה לכל העמים ולא רצו. אז "כל העמים" זה האגו שבכל אחד ואחד כול עוד הוא לא מקבל ואז הוא מכוון את עצמו לתורה ולזה.
שאלה: האם אפשר שוב להסביר על המושג של "עשר ולא תשע, עשר ולא אחד עשרה", האם אני צריך לדאוג לתשעה חלקים של העשירייה. כי אמרת שיש סכנה בבניית קשר עם עוד חבר נוסף, ולהירגע בזה.
אמנם שכתוב שמיעוט הרבים זה שניים, אבל בכל זאת אנחנו צריכים לדאוג ליותר משניים. רצוי שאלה יהיו עשרה. וגם רב"ש כותב על זה במאמרים שלו. אמנם שלמתחילים היו לנו קבוצות של חמשה עשר, אפילו הייתה קבוצה אחת של שבעה עשר אנשים. והם אנשים שהיו באים קבוע, זה לא שאחד בא, ואחד לא ואז יש עשירייה פחות או יותר. לא. ואני הייתי בקבוצה שהיו שם שישה אנשים. ככה, הוא אמר, "מספיק לכם". אז אני לא רוצה בזה לקבוע שום דבר, אלא לפי מה שכתוב, רצוי שתהיה עשירייה קבועה במספר. במספר. לא בפרצופים אלא במספר.
תלמיד: לפני כמה חודשים אמרת שאנחנו צריכים לפעולה אחת משותפת. ואנחנו יודעים שאנחנו נדרשים לזה בהפצה, בדברים שנקראים כולם לעזור במשהו, אבל פנימית יותר בעבודה. לי זה ברור גם בדרגה הקטנה של הסתרה שלנו, אין לנו דיבור עם הבורא. אם במשך היום, אני מדבר עם עצמי, כאילו עם העשירייה, על העניין של לדון את החבר לכף זכות, וככה תוך כדי דיבור אני כאילו שומע אותם מדברים איתי ומתבררים דברים ואני כאילו מתקדם. נבנה יותר יחס של חיבור פנימי. אבל עם הבורא זה קשה. זה לא שאנחנו דתיים, הלכתיים וכל היום מתפלפלים ודנים בדברים שהשור מעד באבן ונגח את השור השני מה קורה, אז הם כאילו מדברים כל הזמן. אנחנו לא כל כך נפגשים, הווטסאפ הוא די יבש. אז נשאר המון מקום לדיבור פנימי.
אני חושב שאתם צריכים להיות מחוברים לעוד קבוצות, ולא לסגור את עצמכם באשקלון. לא לסגור את עצמכם שם ארבעה, חמישה, לפעמים פחות, לפעמים יותר אנשים, זה לא מספיק. אתם צריכים להתקשר לעוד קבוצה. לאו דווקא היא צריכה להיות סמוכה אליכם במרחק, אבל יש עוד כמה קבוצות קטנות שרצוי שיתחברו יחד ויהיו כקבוצה אחת. אני חושב שזה יותר טוב. ואז תחזיקו את עצמכם. אין לי יותר מה לייעץ.
שאלה: אם העבודה היא פנימית, מי הוא החבר?
החבר גם פנימי. שאתה רואה אותו מבחוץ שנמצא משמאלך זה לא חבר, זה נדמה לך שנמצא וכן הלאה. חבר, זה מי שרוצה להתחבר איתי לקראת המטרה, שבקשר בינינו אנחנו מגלים את הכוח העליון. אם כל אחד מאיתנו דואג לשני, אז כל אחד מייצר בזה חסדים ובתוך החסדים האלה אנחנו מתחילים להרגיש את הכוח העליון. זה מה שלומדים מחכמת הקבלה, מ"פתיחה", מכל דבר. אנחנו צריכים לייצר השפעה, להשפיע חסדים.
שאלה: השאלה לגבי השרטוט, שבו יש נקודות שחורות וסביבן עיגולים אדומים.
העיגול האדום זה הפרעה. האגו שיש בתוך העיגול, זה האגו הרגיל. זה האגו הרגיל. והעיגול האדום שסביב האגו (ראו שרטוט מס' 4), זה הפרעה, שהוא סוגר ולא נותן לצאת מהאגו. תנסו להרגיש. זה שאני פשוט אגואיסט זה לא נורא, האגו כרגיל. תסתכלו על החבר הוא בחור יפה, טוב, ואגואיסט נורמלי. תסתכלו על החבר לידו, תראו עד כמה שיש לו שריון, האגו גדול, חזק.
מאיפה זה בא? מזה שהאחד הוא בחור יפה וטוב, והאחר ניסה לצאת מהאגו שלו החוצה ואז הוא על ידי זה שעשה כאלו מאמצים כדי לצאת החוצה, מזה שרוצים לצאת סביב האגו הם מרגישים כמה שהאגו מתחזק, לא נותן. וסביב האגו מתחיל להיות קרום שנקרא פרעה, ככה נכנסים למצרים. רוצים להתחבר, לא רוצים להתחבר, נמצאים במאבק, שדה אשר ברכו ה', מתחילים להיכנס לזה וכך מגלים את הפרעה. אבל מתי? כשלא נשארים יפים כמו החבר האחד אלא אכזרים כמו האחר. זה הכול. כל אחד, כל אחד ככה. אם תנסו אתם תראו עד כמה שיש לכם פרעה, זה ברור לנו כבר איכשהו. על ידי ההתפרצות דרך האגו, שלא מסכימים ולא יכולים, שונאים אותו כבר ולא מסוגלים ורואים עד כמה הוא שולט, כך אנחנו מגלים את עצמנו שנמצאים בגלות. והיציאה מהגלות זה כבר בגילוי הבורא, דרך משה. אבל להמשיך באותו קו.
מי שלא רוצה לצאת מהאגו שלו כלפי החברים לא מגלה, לא מגלה את הפרעה. הוא פרעה הטוב, זאת אומרת בבקשה, תעשה כל מה שיפה, אבל בכל זאת יש סכסוכים. אני נמצא בתוך האגו שלי, אני לא כל כך רוצה לפרוץ. אבל אולי הייתי רוצה, אולי כן, אולי לא. שבע שנות שובע. כי אני בכל זאת מסתפק בזה. הפרעה נותן לי את כול מה שאני רוצה ואני נרגע. אני האמת רוצה לצאת ממנו, אבל הוא קונה אותי. הוא קונה אותי. הוא נותן לי, "אבל יש לך את זה, יש לך את זה, בשביל מה לך את זה. למה, אתה תעשה עכשיו מהפיכות, תעשה בלגן? אז יהיה לך יותר רע. יותר טוב אתה ככה ואני ככה". ויש הסכם עם הפרעה, שבע שנים. עד שמתחילה להיות כבר דרישה, אני חייב לצאת ממנו.
אבל הכול נמצא בפנים בתוך הציור הזה שציירנו (ראו שרטוט מס' 4).
שרטוט מס' 4
שאלה: שאלה על תפילה. אני מבקש שהבורא יתן כוחות לשני החברים להתגבר על המעגל האדום שלהם? זאת התפילה?
כן. אנחנו רוצים שכולם כולם, כל אחד מהחברים ייצא מתוך הקונכייה הזאת, מתוך הסגירות, מתוך האגו שלו ושנוכל להיפגש יחד בהשפעה הדדית בינינו ולבנות את הרשת, את השטח הזה של ההשפעה ההדדית.
שאלה: אני כל הזמן מדבר, עושה כביכול בשביל הקבוצה, בשביל החברים, מדבר על זה אבל הקבוצה שומעת משהו אחר לגמרי. הם אומרים אתה מכניס שבירה, אתה מכניס כאוס. איך לפעול במצב הזה, איך לקנות את החברים בקבוצה?
תנסה לדבר כמו שהם רוצים, ככה, בעיניים עצומות. מה שהם רוצים, ככה אני אעשה, תנסה לעשות כך. אבל תנסה לעשות את זה בבדיקה, בביקורת, בהבנה שאתה עושה את זה לפי רצונם, ונראה הלאה, אחר כך תספר מה קורה. אם כולם חוץ ממך אומרים שאתה לא בסדר, תעשה מה שהם רוצים.
שאלה: אמרת שעוד במצרים הם מתחילים להרגיש את עצמם כעם ישראל. איך אפשר להבין את זה?
דווקא, רק במצרים, כשנמצאים באגו, מבררים עד כמה רוצים לצאת ממנו ולא מסוגלים. אז על ידי דבר והיפוכו, כשאני רוצה לפרוץ והוא לא נותן, רוצה ולא נותן בכל מיני אופנים, בכל מיני צורות, אז אני מגלה עד כמה שהרצון לקבל שלי מכוון לבורא, ישר א-ל. לכן נקרא "ישראל" ובלי זה אין. לכן אומרים על מצרים שזה כור ההיתוך, המקום שבו מתבשלת הפלדה כדי לעשות ממנה שריון. זו בעצם תקופת מצרים, כדי שיהיה באמת כוח חזק מאוד, שיהיה עם כל היכולת לצאת ממצרים ואז מוכנים ויוצאים.
שאלה: אהבה זה דבר הכי טבעי שיש. וכשאנחנו כאן אז הלב שלנו וכל המחשבות שלנו הולכות לפי המשפט, אמונת חכמים. אנחנו מאמינים בך, אנחנו מרגישים שאתה מטפל בנו. למה אנחנו לא מצליחים בכל זאת, אם הכול נמצא ככה בפנימיות וכבר פתחנו את הלב של החבר, אתה נותן לו לראות את הכול, מה מפריע לבורא? מה חסר?
אני לא יודע. תנסה במשך היום לעשות את מה שדיברנו היום בשיעור ואחר כך נדבר. שיהיה לנו נושא מבורר שעליו אנחנו מדברים, אנחנו משתדלים לעבוד כך במשך כל היום, ואחר כך נראה.
למה? אני מקווה שאתה בעצמך תענה למה. כי אתה לא בונה במשך היום תנאים כדי לחזור לאותה מערכת, לאותה כוונה, לאותו חיבור עם החברים. אתה לא בונה את זה. אתם הפכתם להיות קבוצה קטנה מדי, אתם צריכים לדאוג לקשר עם האחרים. זה לא נורא שאתם נמצאים בקצה העולם, היום אין קצה, היום העולם עגול. אז תנסו להיות קשורים עם עוד קבוצות. שמעת שיש לעוד קבוצות כזו בעיה שהם קטנים. תנסו להגיע לעשירייה, אפילו לחמש עשרה, כמה שיותר אנשים ואז יהיה לכם יותר קל לעורר זה את זה.
שאלה: לגבי השרטוט האחרון, (ראו שרטוט מס' 5) האם תוכל להסביר מהיכן צריכה להישמע התפילה, מהנקודה השחורה או מהשדה שבינינו? מאיפה צריכה לנבוע, לצאת תפילה, מהנקודות השחורות או מהשדה באמצע?
אם אתם כבר רוצים כך לדבר. על הנקודה (ראה שרטוט מס' 5 ) צריך להיות מסך, צמצום א' ואור חוזר, זאת התפילה. היא לא יכולה להיות בלי אגו, בלי פרעה, בלי כל הדברים האלה. היא חייבת להיות ממש בצורה כזאת, זאת התפילה. העלאת מ"ן, חיסרון, לקבל כוחות או להשפיע כשכבר קיבלנו כוחות. זה הקשר. אבל עדיין אין לנו, לא צמצום, לא מסך, לא אור חוזר, אבל בעצם זה מה שצריך להיות בעתיד, עכשיו בינתיים זו רק תפילה.
שרטוט מס' 5
שאלה: התבלבלתי. אם מנקודת היציאה ממצרים עד לנקודת מתן התורה זה להשפיע על מנת להשפיע, ורק לאחר קבלת התורה עד גמר התיקון זאת קבלה על מנת להשפיע, אז באלו כוחות אנחנו יוצאים ממצרים ומגיעים להר סיני אם עוד אין לנו את התורה? באמצעות איזה כוחות אנחנו מממשים את זה?
אנחנו בורחים ממצרים, מהמצרים, מפרעה, מהרצון לקבל הגדול שלנו, אנחנו רוצים להיות חופשיים, אנחנו בורחים. אנחנו עוד לא מגיעים לעבוד עם האור, עם תכונת ההשפעה, אבל אנחנו כבר משתדלים להיות למעלה ממצרים. אנחנו עוד לא יכולים להשפיע, עוד לא מקבלים את המאור המחזיר למוטב במלואו, מה שייתן לנו אפשרות לבנות את הכלים, אבל כבר מתעלים מעל שליטת פרעה. הבריחה מפרעה, ממצרים זה הקו של צמצום ומסך (ראו שרטוט 5) מצרים נמצאת בפנים, בתוך האגו, והשטח בינינו זה ארץ ישראל, שליטת הבורא.
שאלה: ביומיים האחרונים נתת המלצות יחסית ברורות לגבי איך צריכות להיות העשיריות, גם בהרכב וגם בכמות. האם אנחנו יכולים כאן ועכשיו בקבוצה שלנו כבר להתחיל לממש את זה או שאנחנו צריכים לחכות בכל זאת לראות איך זה יהיה בפתח תקווה?
לא, מה פתאום. אל תסתכלו על פתח תקווה. אל תסתכלו עליהם, כל אחד ואחד מממש את זה כמה שיותר, ושאתם תהיו דוגמה. אתם, טביליסי, חדרה, ניו יורק, לא חשוב מי. זאת אומרת אנחנו צריכים להשתדל לממש זאת בכל מקום. לא צריכים להסתכל על פתח תקווה, אלא לבנות הכול לבד. כל קבוצה וקבוצה בונה את מערכת הערבות ואחר כך אנחנו כבר נוכל להתחבר במערכות האלה. שיהיה לנו ברור מתוך הקבוצה, שכל קבוצה תבין מתוכה מה זה ערבות. זה מה שחשוב לנו.
(סוף השיעור)
mlt_o_rav_2018-11-11_lesson_arvut_n1_p1_epiasz06
-
"ויאנחו בני-ישראל מן-העבדה, ויזעקו; ותעל שועתם אל-האלהים" (שמות ב', כ"ג)↩