שיעור בוקר 16.07.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 10.07.2002

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/BRMa8t4m?activeTab=transcription&mediaType=video

ספר "כתבי רב"ש", כרך ב', עמ' 1386,

"מה על האדם לעשות, אם נברא במידות לא טובות"

קראנו מאמר מ"שלבי סולם", כרך ג', פרשת "נשא", עמוד ע"ג, "מה על האדם לעשות, אם נברא במידות לא טובות". הרב"ש נותן לנו תשובה כבר בסוף המאמר מה לעשות. שרק בזמן שאדם נמצא במצב שהגיע ללימוד של לא לשמה, שזה גם דרגה, אז מתוך שלא לשמה, אם הוא לומד בכוונה להגיע ללשמה, הוא יכול להגיע ללשמה על ידי העזרה מלמעלה שנקראת המאור המחזיר למוטב.

כתוב, "ויש לפרש זה על דרך הנ"ל, כי האדם, הנולד מד' יסודות, אין לו עדיין שייכות לא ליצר הרע ולא ליצר הטוב". את זה הוא כתב בתחילת המאמר. "אלא כנ"ל בדברי הסולם, שאומר שם, שעל ידי זה שהאדם לומד תורה להנאתו עצמו, שזה נקרא "שלא לשמה"", שהוא יודע שלומד להנאתו עצמו. מדברים כלפי האדם שצריך להגיע להכרת הרע הזה, "היינו לתועלת עצמו, מכל מקום ע"י המאור שבה, כנ"ל בהסולם, "ע"י המאור שבה ירגיש הפחיתות, שיש בטבע הקבלה לעצמו, ואז יתן אל לבו לפרוש עצמו מטבע הקבלה, ויתמסר לגמרי לעבוד רק להשפיע", ואז הוא לאט לאט מגיע ללשמה, "ואז יפקח ה' עיניו"". וזה לא חשוב באיזה אופי הוא נולד, רגזן, טיפש, עצלן, תאוותן. דווקא מהניסיון שלי אני לא חושב שחייב להיות אחד מהם, אני הרגשתי שיש לי את כולם. לא שאחד מפריע לשני, עצלנות לא מפריעה לתאוותנות, וגם הרגזנות לא מפריעה לכלום. זאת אומרת, ארבעת היסודות האלו הם יכולים להיות בכל אחד וביחד.

ומה אנחנו אומרים? מי שמתעסק בזה, איך לשבור את הנטיות הללו בתוך האדם, הוא מתעסק בפסיכולוגיה ולא יוצא לו מזה כלום, כי הדברים האלה לא נתונים לשינוי. אתה יכול להיות מקובל גדול מאוד, ודיברנו על זה הרבה פעמים, ולהישאר עם כל התכונות האלו. לא להתייחס אליהן זה לא א'-ב', אלא א'-א' של הגישה שלנו. לא להתייחס לתכונות בהמיות אלא ביחס לבורא, ולא ביחס לבהמה שלי ולנטיות הטבעיות הבהמיות, או אנושיות, גופניות, לא חשוב איך נגיד, כי בהמיות זה צורם לאוזן, זה כאילו לא יפה.

כלפי הבורא מתחיל לגדול מה שנקרא האדם שבנו, ואז כלפי הבורא רק אפשר לשקול יצר טוב, יצר רע, את כל הדברים שאותם אנחנו צריכים לברר ולגדל, או הפוך, לחסל. אבל הכול רק כלפי הבורא, לא כלפי האני שלי, הטבע שלי.

אותו דבר אני צריך להסתכל על החבר. הבעיה היא שאם אני נמצא איתו יחד בעבודה, אז עם הבהמה שלי והבהמה שלו יכול להיות שקשה לנו להיות יחד. אבל זה יהיה שלב ב' בעבודה שלנו. אחרי שנברר טוב טוב את האופי שלנו, רגזן, פזרן, עצלן, שתלטן וכל אלו, נתחיל לראות במה אנחנו יכולים להשתוות אחד עם השני לפי הנטיות כלפי מעלה, לפי האופי של כל אחד כלפי הבורא, ולפי זה אולי יהיה אפשר להתחבר. זה אחרי שנראה שלפי האופי הבהמי שלנו אף אחד לא יכול להתחבר עם השני וכל אחד בודד.

זה באמת ככה, האדם בודד בעולם. אנחנו מרגישים את זה ורואים איך היום כבר אין משפחה, אין ילדים ואין הורים. לאט לאט כשהאנושות גדלה, כשהאגו והרצון לקבל שלה גדלים, לפי זה האדם נעשה יותר מרוחק מהשני, וכל הקשרים שהיו אפילו בלהקה, באיזה שבט, במדינה, באומה, הכול נהרס. האגו הורס את הכול, את כל הגדרות, ועושה את האדם בודד, כל אחד.

אחרי שמבררים את זה, אז מתחילים להכיר שקשר יכול להיות רק דרך הבורא. רק דרך אלוהות, רק דרך קשר עם הבורא יכול להיות קשר בין בני אדם. אם אנחנו רוצים לקיים "ואהבת לרעך כמוך", זה יכול להתקיים לא כמו המשטר ברוסיה, אלא רק דרך זה שהמטרה שלנו בבורא, ודרכו אנחנו הולכים להתקשר עם האחרים, ואז זה ניתן לעשות. אפילו קבוצה קטנה יכולה להתקיים רק בתנאי הזה, כל שכן שכל העולם ייכנס לחוק הזה "ואהבת לרעך כמוך". זה מפני שכל הקשרים יכולים להיות רק בדרגת האדם, זאת אומרת רק ביחס שלו לבורא. חוץ מהיחס שלנו לבורא, כל יתר הדברים שלנו הם דברים בהמיים שלא דורשים שום תיקון ושום תשומת לב מאיתנו, חבל לבזבז עליהם כוח וזמן.

הקשר לבורא נקרא אמונה. עד כמה אני יכול לקשור את עצמי לבורא, הפרמטר הזה נקרא אצלי מידת האמונה שבי. מה זאת אומרת? הקשר שלי עם הבורא יכול להתקיים בתנאי שאני רוצה להשפיע לו, אי אפשר אחרת, אין קשר אחר. קשר חייב להיות באותו נתיב שהוא קשור אליי.

להשפיע לו אני יכול רק בתנאי שאני ארגיש אותו, היינו המאור שבה יבוא אליי ויתקן אותי. זה מה שהוא כותב, שבזמן הלימוד, בזה שהגעתי למסקנה שאני לומד לא לשמה ורוצה להגיע ללשמה, היינו להשפעה, אז יש כוח עליון שמתקן אותי ועושה ממני אדם. מה זה אדם? אותה מידת השפעה שתהיה לי כלפי הבורא, לא כלפי האנושות, זה נקרא אדם. מי זה אדם? אדם זה נברא, הכוח הזה כנגד הבורא שאנחנו גורמים שיהיה בנו. רק מעבר למחסום, מי שעובר מחסום, המדרגה הרוחנית שהוא תופס ונמצא בה, רוכש אותה, היא מידת האדם שיש בו.

ושוב אני חוזר, אש, מים, רוח, עפר, זאת אומרת עצלן, תאוותן, פזרן וגאוותן, לא חשוב איך, כל ארבע תכונות האופי האלו, הנטיות, יישארו בו, לא נורא, הן בכלל לא שייכות לכלום. בפעם הבאה ייוולד עם בהמה אחרת.

למה יש לנו בכל זאת ארבע תכונות אלו? הן נגד ארבע בחינות שיש, קוצו של יוד י-ה-ו-ה, שהן נותנות העתקה בחומר הבהמי, בחומר דעולם הזה, ברצון לקבל. העתקה שלהן בעל מנת לקבל, בדרגה הבהמית בעל מנת לקבל, לא בדרגת הקליפות, אומנם גם בקליפות יש ארבע הבחינות הללו, אבל שם זה בדרגה כנגד הבורא, ואילו כאן זה בינתיים סתם כנגד תאווה עצמית קטנה, איך למלאות את עצמו. למלאות את עצמו, להרגיע את עצמו הוא יכול על ידי ארבע הנטיות האלו. אם הוא פזרן הוא חייב לפזר, ואז הוא מרגיע את עצמו. אם הוא גאוותן הוא חייב לקבל מילוי לגאווה, ואז הוא מרגיע את עצמו וממלא את הרצון לקבל שלו. כל אחד בהתמזגות אחרת בין ארבע התכונות האלה.

אדם הוא אותו כלי חדש שנקרא נשמה שיכול להיווצר בנו על ידי הלימוד. כי בזמן הלימוד המאור שבה מחזירו למוטב, זאת אומרת בונה בנו את החוש השישי הזה, רצון כלפי הבורא עם מסך על מנת להשפיע לו. לא רצון כלפי התאוות הבהמיות, כי עם המסכים אי אפשר לבנות בהם, עם כל מיני חשבונות איך אני משתמש בהם, כי זה לא שייך לעבודת ה'.

לכן יש שתי תורות שהן ממש מנוגדות אחת לשנייה. תורה אחת היא איך להתקיים בעולם הזה למטה מהמחסום הנקראת "תורת הכלל". שאז מלמדים את הכלל איך יותר טוב להתקיים כיהודי טוב, יפה, פשוט, מאמין, מה שנקרא "עמך". ואז מדברים על איך הוא שולט בנטיות שלו שיהיה יהודי טוב, שיהיה אדיב, אוהב בריות, שומר לשון וכולי. אני לא פוסל את זה חס ושלום. אלה שלא עוברים מחסום ואין להם עדיין נטייה לעבור מחסום הם צריכים וחייבים בזה להיות, זו בינתיים תורת הכלל שמכינה אותם מתישהו לבוא לתורת הפרט.

תורת הפרט זה מי שרוצה לגדול בצורה פרטית כאדם, "אתם קרויים אדם", מעל המחסום, שאז כבר יש לו כלי חדש, רצון כלפי הבורא הנקרא "רצון חדש", כלי חדש, עם הכוונה על מנת להשפיע, ומתעוררות בו כל מיני הפרעות כנגד זה שנקראות קליפות כנגד הבורא. ואז כל הקשר שלו, היחס שלו והעבודה שלו, מכוונים כלפי הבורא בלבד, ובמה שמכוון כלפי הבורא זה נקרא "רוחניות", וזה נקרא "אדם". ומה שמכוון כלפי עצמו או הדומים לו, זה נקרא "בהמיות" והוא נמצא בעולם הזה. ההבדל ביניהם זה ההבדל בין אדם לבהמה.

תלמיד: במאמר הזה הוא מביא הכול לנקודה אחת, רק לעסוק בתורה ומצוות, ואז תהיה לו פקיחת עיניים וכל מיני דברים שהוא מתאר פה. מה זה המושג לעסוק בתורה ומצוות?

לעסוק בתורה ומצוות שהמאור שבה יחזירו למוטב. תורה ומצוות נקראים כל האמצעים שכותבים לנו המקובלים שכבר הגיעו ללשמה, והם מייעצים לנו על ידי איזה פעולות אנחנו יכולים להגיע ללשמה. הפעולות הללו בינתיים נקראות אצלנו תורה ומצוות.

אחרי שאנחנו מגיעים ללשמה, אפילו הקטן ביותר, נגיד עובר, שזה להשפיע על ידי עבודת המסכים, כי על מנת להשפיע נקרא "לשמה", "לשמו", אחרי שאני נכנס כבר לעבודת המסכים מעבר למחסום, היינו עברתי, אז אני כבר יודע מה זה תורה ומצוות. אני יודע על ידי איזה פעולות ברצון לקבל שלי אני עושה מעשים שהם מקרבים אותי לבורא, זאת אומרת מגדילים לי כוונה על מנת להשפיע, ואז הם נקראים מצוות. ועל ידי זה שאני מתקן את הרצון לקבל שלי בכוונה על מנת להשפיע, אני ממלא אותו במאור שנקרא תורה.

תלמיד: ומה עכשיו?

עכשיו כל הפעולות שלי הן כשאני נמצא למטה ממחסום. אבל כוונתי, אומנם היא לא ברורה עדיין, אבל זה שאני רוצה להגיע לעבודה האמיתית, ליחס לבורא בצורה אמיתית, על מנת להשפיע, לעבור מחסום, מסך, כל מה שאני יכול להגיד לעצמי שאני עדיין לא יודע בדיוק מה זה, כשאני מתאר את זה איכשהו לעצמי, אז כל פעולה שהם כותבים לי כעצה, אם אני מקיים, זה נקרא תורה ומצוות.

בקבלה תורה ומצוות, לעשות מבהמה אדם, אלו לא המעשים הבהמיים שאני עושה עם הגוף שלי, עם הידיים, הרגליים או חפצים שבעולם הזה. הדברים שאנחנו צריכים לעשות במסגרת העולם הזה לא שייכים לעבודה רוחנית. בגלל זה תמיד אמרתי שזה לא מקדם את האדם לבורא, זה שומר עליו להיות דומם דקדושה. על כל זה דיברנו בצורה אחרת.

תלמיד: אנחנו אומרים על הגאווה ש"אין אני והוא יכולים לדור במקום אחד", ורב"ש גם כותב פה שהמאור שבה מראה לאדם את שפלותו. איך אני בתור מקובל שיודע כמה אני שפל לעומת גדלות הבורא יכול לשמור על תכונה כמו גאווה?

גאווה זו אחת מארבע תכונות בהמיות, ואומרים שבתכונות בהמיות אתה לא צריך להתעסק. זאת אומרת, יש לנו ארבע תכונות בהמיות שהן העתקה של אש, מים, רוח ועפר לחומר שלנו. ויש את ארבע התכונות האלו גם בדרגות רוחניות, גם כלפי הבורא יש לי את מידת העצלנות, מידת התאווה, מידת הגאווה וכן הלאה.

אבל זה כלפי הבורא, שאני משתמש בנטיות האלו כדי לקרב את עצמי אליו, זה משהו אחר לגמרי. שם ארבע התכונות האלו אחר כך הופכות להיות ארבע בחינות, חכמה, בינה, תפארת, מלכות. זה משהו אחר. כשכתוב כלפי גאוותן, "אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד", מדברים על גאווה, שהגאווה היא הצורה הבולטת ביותר של הרצון לקבל.

מה זה גאווה? גאווה זה נקרא שאני מרגיש את עצמיותי, את העצמי שלי, את האני שלי ושזה ממש היסוד שלי שאני לא יכול לוותר עליו. זה נקרא גאווה. האני שלי יותר חשוב מכל דבר אחר. מכל איש אחר, מהבורא, מהכול, זה נקרא פרעה שבאדם. "מי ה' אשר אשמע בקולו", אני שולט ולא הוא ולא אף אחד.

אז אם התכונה הזאת עדיין לא מתוקנת באדם, אם הפרעה שלו עדיין לא חזר בתשובה מה שנקרא, אז האדם הזה לא יכול להיות בקשר עם הבורא, עדיין לא יכול בדביקות עימו. איזו השתוות הצורה יש, איזה על מנת להשפיע יש? אם פרעה ישתמש בכל הרצון לקבל שלו בעל מנת להשפיע הוא יהיה הקדוש ביותר, יהיה גמר תיקון. פרעה זה כל החומר שלנו.

תלמיד: גם אם מדובר בתכונה בהמית, אם עכשיו אני מרגיש על ידי המאור שאני הכי שפל והכי גרוע בעולם יותר מכולם, איך אני יכול שתהיה לי גאווה, גם היא בצורה בהמית הכי פשוטה כלפי אנשים בעולם?

אתה יכול להרגיש יחד עם זה שאתה הגאוותן הגדול ביותר, שאתה האפס הנבזה ביותר, זה לא מבטל אחד את האחר. למה אני יכול לראות את הדברים האלו? כי אם אני מסתכל על הגאווה שלי בלבד ולא בודק אותה על ידי איזה עיקרון שונה ממנה, כל שכן מהעולם העליון, אז אני לא רואה בכלל שהגאווה הזאת זה משהו בולט, משהו שמפריע ומשהו שזה לא אני בכלל, איזו תכונה שמתלבשת עליי.

אלא אם ביחד עם זה מגיע אליי אור עליון ומאיר לי, אז אני מקבל כאן כמה הבחנות. אני מקבל קודם כל הבחנה שאני גאוותן לעומת התכונות שלו, אני מקבל גם הבנה מהן התכונות כנגד הגאווה, התכונות של האור, ואז כבר יש לי שני נתונים, וזה לא מפריע שאני אקבל את כל ההבחנות על יתר הנטיות שלי. אנחנו צריכים להבין, שבסך הכול אלו אופנים של רצון לקבל שנמצא בי. הם לא יכולים להיעלם. אותו שורש נשמה שהיה לי באדם הראשון, אחרי שבירה איבד את המסך, וקיבל את הצורה שלו ללא מסך, שהוא בכל זאת, אפילו ללא מסך, כלול מקוצו של י', י-ה-ו-ה, מארבע בחינות, עם הכתר זה חמש. ארבע הבחינות האלו חייבות להיות בכל נברא, היינו בכל רצון. ואתה לא יכול לשנות אף אחת מהן וגם לא את ההתמזגות שלהן. אתה לא יכול, זה השורש שלך באדם הראשון. זה האני המקורי שלך, המצע. ומי שהולך להילחם בזה, הוא פשוט מדכא.

המקסימום שאתה יכול לעשות, אתה יכול לדכא את התכונות הללו, לא להשתמש בהן. וכל הפילוסופים, וכל הסטואיקנים, וכל מיני שיטות כאלה שהיו בעולם הקדום ועד היום קיימות, הם בסך הכול מלמדים את האדם איך לשלוט בכוח על התכונות הטבעיות, שבזה הוא יראה את עצמו כגיבור, כאדם.

אבל בזה הוא לא אדם, כי הוא מדכא אותן, הוא לא משנה אותן. אי אפשר לשנות את זה, זה נמצא לפנינו בסדר הבריאה. זה כמו שעושים בכלל בחינוך. עכשיו מגיעים למסקנה שחינוך חייב להיות ככל האפשר ללא לחץ. לא יודעים איך להשתמש בזה נכון, אבל מגיעים למסקנה שזה לא עוזר. שאם אחרי עשרים, שלושים שנה, אנחנו רואים באדם כל מיני נטיות לא טובות, וכל מיני ההתפרצויות כאלו נגד החברה, נגד כולם וכן הלאה, זה מפני שבגיל הרך לחצו עליו. וזה נכון. עכשיו הם חכמים ומבינים, אבל בכל זאת אין להם שיטה איך לעשות משהו.

תלמיד: אולי חוסר ההבנה נובע מזה שאנחנו מפרשים את התכונות האלה, גאווה, תאווה וכן הלאה, כמו המושגים הפשוטים שלנו.

אנחנו קודם כל דואגים שהרצון לקבל הכללי שלנו לא ייפגע. ואז אני בודק, כמה אני יכול להשתמש בכל התכונות האלו ולהראות את עצמי כלפי החברה, כדי שאני ארוויח יותר, בהתאם למידה שבה החברה מכבדת איזו תכונה לפי הסטנדרטים שלה. אם החברה שאני נמצא בה מכבדת עצלנות, אז אני אראה את עצמי שאני הכי עצלן. אם היא מכבדת גאווה, אז אני אראה את עצמי כגאוותן וכן הלאה. אני עושה את זה כלפי החברה, משתמש בהם, כדי להרוויח יותר.

ולא שהתכונות הללו בעצמן הן רעות או טובות. אין בהן לא טוב ולא רע, כל שכן כלפי הבורא. אנחנו עוד לא דיברנו על זה, על סדום, על כל ההבחנות האלו. בקיצור, מה שנמצא למטה ממחסום לא צריך להיות העיסוק שלנו. רק כלפי הבורא תתחיל לדאוג, מי אתה, מה אתה וזהו.

תלמיד: אתה מדבר כאן במובן הפשוט של התכונות האלה?

לא. לא במובן הפשוט. במובן הפשוט הוא אומר שאין מה לעשות עם התכונות האלה, אלו תכונות בהמיות וזהו. אלא אחר כך, כשאדם עובר מחסום, אז התכונות הללו, לא הבהמיות, אלא התכונות הרוחניות שלו, כלפי הבורא, מקבלות לגמרי צביון אחר.

תלמיד: איך אדם יכול בזמן הלימוד לרצות ללמוד לשמה?

איך אדם בזמן הלימוד יכול לרצות ללמוד "לשמה"? אתמול נגיד הרגשתי שאני לא שווה כלום, שאני רחוק מהבורא, שהזמן שלי מתבזבז, שאין בחיים שלי שום תועלת, וכמו שנולדתי כך אני אמות, חבל על הזמן. זאת אומרת, הכול בתוך הרצון לקבל בינתיים, אתה מרגיש איך אני מדבר. אין לי שום תכלית מהחיים שלי, ומה יהיה? יהיה לי משהו באמת טוב, אם אני אגיע לזה שאני אהיה מקושר עם הבורא. נזכרתי שיש בורא, שאם אהיה מקושר אליו אז יהיה לי טוב, אז כדאי לי להתקשר אליו.

איך אני יכול להתקשר אליו? אומרים שאי אפשר אחרת, אין שום אמצעי, כלי, איזה פלייר שאני אתפוס אותו, אלא אם אני לומד ובזמן הלימוד אני חושב עליו, אז יש מלמעלה איזה מאור, איזה כוח שמקרב אותי אליו, ואז אני מרוויח משהו. יבוא האור העליון, משהו, אני לא יודע, השמים ייפתחו, יהיה לי משהו טוב.

אני חשבתי על זה הרבה אתמול, ובאמת היתה לי הרגשה שכדאי, כי חוץ מזה באמת מה יהיה לי? אז אני שמרתי את הכוונה הזאת ואת המחשבה הזאת, הגעתי היום לשיעור, ואני יושב כאן וחושב, איך על ידי זה שאני עכשיו ממש משתמש בשיעור כבתרופה, זה יביא לי את מה שאני רוצה, את החיים הרוחניים, את קרבת ה', את כל הדברים הגדולים. אז אני חושב על זה בזמן הלימוד, שאת זה הלימוד מביא לי.

ובשביל מה קודם באתי ולמדתי? חשבתי שאם אני אלמד, אז על ידי סתם ידע אני אדע איך לסובב את השמים, איך לסובב את החיים שלי. עכשיו כבר הבנתי שעל ידי ידע אני לא אוכל לצאת לעולם העליון או להרגיש את העולם העליון. רק על ידי עזרה מלמעלה, על ידי האור שיבוא ויפתח לי עיניים.

אני זקוק לאור הזה, ובגלל זה אני בא ולומד. זה תחילת "לא לשמה". אחר כך יש לא לשמה יותר גדולים. האדם כבר מתחיל להרגיש, זה שאני חושב שיהיה לי רק טוב, מה זה שיהיה לי טוב? שיהיה לי טוב כל הזמן, אני רואה שככל שאני מרגיש טוב לי, טוב לי, טוב לי, שאני מקבל, מקבל, מקבל, בסופו של דבר זה לא מביא לי תענוג.

שתענוג יותר גדול, יותר נצחי, בלי בושה ובלי הרגשה רעה כלשהי, זה תענוג שאני נותן. או לפחות שאני לא מרגיש את האגו שלי, את הרע שלי, שאז אני כמו מרחף. אז רק בשביל זה אני הולך ללמוד. אני רוצה לא לחשוב על עצמי ולא להרגיש את עצמי, ככה להיות מנותק מעצמי.

אז אני בטוח מנותק מכל מיני צרות, מכל מיני מחשבות וטרדות, אז אני עושה בשביל זה. אחר כך אני חושב, בסדר, אבל מה זה סתם להיות מנותק מעצמי? אז מה אני רוצה שיהיה לי? אני רוצה להיות שייך למשהו נצחי ושלם לגמרי. מיהו? הבורא.

או, אז יותר טוב לי אם אני ממש אכנס בו, כמו שנכנסתי לאיזשהו מקום שרק טוב יכול להיות שם בכל מיני מובנים, אז אני כבר רוצה קשר עם הבורא. לשמה או לא לשמה? וודאי שלא לשמה. לעצמי שיהיה לי טוב, בסדר. אבל אני רוצה אותו, כבר מתחיל להיות אותו.

מה זה נקרא שאני אהיה איתו? שאני אהיה בו? שהוא יחשוב עלי טוב ואני אחשוב עליו טוב. זה על בטוח יהיה לנו טוב. אז אני כבר חושב איך להשפיע לו ומזה אני ארגיש שהוא משפיע לי. זה כבר לא לשמה בצורה כזאת שאני חושב על איך תהיה לי הרגשה טובה כלפיו, כי אני מרגיש שאם תהיה לי הרגשה רעה כלפיו, מזה יהיה לי רע. כך לאט לאט אדם מתחיל לגלגל את העניין עד שמגיע למצב שנקרא "לא לשמה הגדול ביותר", באמת עד שלא מניח לי לישון.

אני רוצה לאהוב אותו, אני רוצה להיות קשור אליו, אני רוצה להשפיע לו ולשכוח את עצמי בזה כי אני בטוח שבזה יהיה לי טוב. כמו שיכור נגיד, לא יודע איך לתאר את זה. ואם הוא ממש כך מכור לעניין הזה, זה נקרא שיש לו לא לשמה שמזה הוא כבר יכול לעבור ללשמה.

תלמיד: כל זה עדיין לא לשמה?

כל זה עדיין לא לשמה, אבל האדם כל הזמן רוצה לממש את הרצון שלו, את הציפיות שלו, הוא רוצה שהם יתממשו. אני רוצה לא לשמה כזה, או לא לשמה כזה, או לא לשמה כזה יותר ויותר גדול. איך שאני רוצה להשתמש בקשר שלי עם הבורא, לשם זה אני בא ולומד.

זאת אומרת, כל פעם אני דורש מהלימוד השגת הלא לשמה בצורה אחרת, יותר גבוהה. עד שאני מגיע למצב שמתוך זה אני נכנס ללשמה.

תלמיד: לא לשמה הכי גדול, מתחיל מזה שהוא כבר בהכנה ללשמה, או שזה מגיע מלמעלה?

לא. בלא לשמה הגדול ביותר הוא גם לא רוצה לשמה. הוא לא יודע מה זה, לא מבין מה זה. בלא לשמה הכי גדול אני רוצה להשפיע לבורא ולהיות איתו כמו שאני אוהב אותו עד שאני ממש לא מרגיש את עצמי, עד כדי כך. כמו שבאהבה, שחוק האהבה, הרגשת האהבה כל כך ממלאת את האדם שהיא מכבה כביכול את הרצון לקבל שלו, כביכול. יש שם הרבה אגו, אגו גדול, וכל האכזריות, אבל הכול נחבא במין הרגשת נחיצות בקשר עם הנאהב.

אבל מה הייתה השאלה, איך אני משתמש בלימוד שלי? כל פעם ופעם שאני רוצה משהו, אני כבר מבין שאני יכול לממש את זה על ידי לימוד. על ידי זה שבלימוד אני מקבל כוחות לממש את מה שאני רוצה. אני חייב לבוא ללימוד עם איזה חיסרון - היום אני רוצה שעל ידי הלימוד אני אשנה את זה ואת זה, יקרה לי זה וזה. לימוד זה כמו איזה תשלום בדיוק אתה רוצה, או איזה כוח אתה רוצה כדי שישתנה בך משהו. אם אתה בא ואין לך הגדרה מדויקת מה אתה רוצה שישתנה בך על ידי הלימוד, זה לימוד ללא תועלת.

אז בשביל מה? האור בא, אתה מעורר אותו, החברים מסביבך מעוררים אותו, והוא סתם מסתובב סביבך והולך.

תלמיד: בלימוד אני משלם?

אתה לא משלם. על ידי היגיעה שאתה עכשיו מתייגע בזמן הלימוד, אתה מושך על עצמך את האור הזה שמביא חיים, מביא בריאות, מביא כוח, מביא כל דבר, כל דבר טוב. ואם אתה סתם יושב ולומד ואין לך דרישה לכוח הזה, אז בשביל מה באת ללמוד בכלל? אז אתה בא ואתה יושב ואתה לא יודע. החברים מסביבך, הם גם בצורה כזאת או שהם קצת יותר טובים ממך, מעוררים בשביל מה הכוח הזה, ואז האור הזה בעצמו בונה לך חיסרון. אז לאט לאט אתה מתחיל להרגיש מה בדיוק כדאי לרצות ממנו. אבל יותר בריא ויותר מהיר להשתמש בו, אם אתה מגיע כבר עם חיסרון ברור.

החבר שלנו, שחקן בתיאטרון, הרבה פעמים מתקשר אליי, "אין לי שום הבנה איך לבצע את התפקיד שלי שם בתיאטרון, אני לא מסתדר עם זה, אני מרוגז, אני מתפוצץ, מה לעשות?". אני נותן לו איזו עצה, אבל בעצם מה העצה הנכונה ביותר? יש לך בעיה, בסדר, תבוא לכאן, זה כואב לך, אתה בא לכאן, תלמד, שהמאור שבה ייתן לך תשובה איך לבצע את התפקיד.

תראה איזו דוגמה מגושמת כביכול, מה יש בזה? אבל כבר אתה הולך, כבר אתה מאמין שבלימוד התורה יש לך כוח לשפר משהו, שיש בתורה כוח. שדווקא הכוח היחידי בעולם שלנו, האור המקיף הזה שמאיר מלמעלה מהעולם ההוא, זו ההזדמנות היחידה לשנות משהו במצבי כאן. אין שום אמצעי אחר, מזרק, מזלג, פלייר, לא חשוב מה, שעל ידו אני יכול לשנות בי משהו.

רק על ידי המאור הזה שמאיר, אבל כשהוא מאיר, אומנם יש בו השפעה כללית על הנשמה, ודאי שהוא מקדם את הנשמה, אבל אני צריך לקבוע מה אני רוצה ממנו, אני כאילו תופס את האור המקיף הזה, ועל ידו אני משנה, כמו על ידי מברג, מה עלי לסובב אצלי כדי לשנות. זה חייב להיות פחות או יותר ברור לי, ואת זה צריכים לדעת לפני הלימוד.

אנחנו יודעים את זה, אנחנו מתאספים כקבוצה ומדברים על זה ומבררים בדיוק מה החיסרון שלנו, ואז ניגשים ללימוד בצורה ברורה, מה אנחנו דורשים מהאור המקיף. ואחר כך אם זה לא השתנה אז אנחנו צריכים ממש להיות בתרעומת, מה זה, למה לא שינית בי שום דבר, איפה ההבטחה שלך? תראה לי איפה אני אשם ותגיד לי למה לא עשית לי.

תלמיד: אני דורש תוצאות במקום?

אני דורש תוצאות במקום, מה זאת אומרת. אם אני לא אדרוש תוצאות, אז מתי? אחרי אלף שנה. בסדר, אז שמתי טיימר ואני מחכה עכשיו אלף שנה. באותו רגע אני דורש.

תלמיד: לא ברור הנתק בין התכונות הבהמיות ובין התכונות ביחס לבורא. אם למשל יש לאדם תכונת עצלנות, אז הוא לא רוצה לשנות אותה, הוא לא רוצה שהלימוד ישנה את התכונה הזאת, אלא שתישאר כמו שהיא, רק שהיחס לבורא יהיה בלי עצלנות?

אני לא קושר את התכונות שלי, את ארבע התכונות הבהמיות האלה ללימוד בכלל. אני רגזן, אתה מכיר אותי, או קצר רוח, אני לא מתכוון שהמאור שבה המחזירו למוטב, ישנה בי את התכונות האלה. אני יכול לסבול מהן, נכון, מארבע התכונות האלה, אני מכיר אותן קצת, אבל אני בכלל לא רואה קשר בין התכונות האלו ובין הקשר שלי עם הבורא.

תלמיד: אז תן דוגמה.

אם לא הייתי כזה בוער, אז גם כלפי הבורא אולי לא הייתי בוער. אז יותר טוב שאשאר עם התכונה הזאת. עצלן, אם לא הייתי עצלן, אז הייתי מתעסק עכשיו באלף ואחד דברים שכל העולם מתעסק בהם. ברוך ה' במקום זה אני יושב, אני עצלן, אם אני כבר אלך לעשות משהו, שיהיה משהו שכדאי.

יש כאלה אנשים שאתה בא להציע להם איזה עסק, הם אומרים, אני מתעסק ברווח של שני מיליון דולר בחודש ולא פחות. אם יש לך משהו להציע לי שזה בטוח כך, אז אני שומע אותך, אם לא, אני אפילו לא רוצה לשמוע. זה נקרא מידת העצלנות, יפה מאוד. עד איזה גבול אפשר לבוא אליך ועד איזה גבול לא? אתה לא יודע.

תלמיד: אליי?

כן.

תלמיד: אחרי זה נדבר על זה.

לא אחרי זה. האם זה ברור לך או לא? כי לי ברור שאם תבוא אליי ותציע לי כך וכך, אז לא אסכים, ואם יותר מזה או באופן כזה, אז כן. זה צריך להיות ברור לאדם במה הוא מתעסק ובמה לא. אחרת כמו תינוק הוא ירוץ לכל מקום. זה כמו שתכניס את הילד שלך לחנות משחקים, ואתה תראה איך הוא משתגע.

תלמיד: אם העצלנות הזאת מונעת ממני לקום בבוקר ולבוא לשיעור?

יופי. אם אני לא רוצה לקום בבוקר, אז סימן שהגיע הזמן שאני אחשוב בשביל מה כדאי לי לקום.

תלמיד: אבל עדיין זו מידה בהמית, זו עצלנות, זה לפני שאני קם. אם כבר קמתי ובאתי ללמוד, אז באתי, למדתי.

את התכונות הבהמיות האלו נתנו לנו גם בשביל משהו, לא בשביל שאנחנו סתם נהיה בצורה כזאת, שזה יהיה לאנושיות שלנו, אלא נתנו לנו אותן כדי שמתוכן נלך ונתקדם. אבל שאשתמש בהן כלפי הבורא ולא כלפי אנשים אחרים, ולא על מנת שאני אלך לשפר אותן, אלא שמתוכן אתקשר לבורא.

כשאני שוכב בשלוש בלילה במיטה ומגיע זמן לקום, אז אני עכשיו צריך להפעיל כל מיני חשבונות, אם כדאי לי לקום או לא, בשביל מה. אם אני מכוון אותן להתקדמות הרוחנית, אז אני משתמש בהן בצורה הנכונה. אבל אם אני משתמש בהן כלפי העולם הסובב, אז מה יהיה לי מזה?

נתנו לי את התכונות לא סתם שזה ישכב אצלי במגירה בשולחן. הן שלי, מתוכן אני צריך לקבוע את היחס שלי לבורא. אחר כך, כשהתכונות האלו הופכות להיות לתכונות רוחניות, אז זו כבר עבודה אחרת, אבל בינתיים זה מתוכן. גם הפזרנות שלי, גם הגאוותנות שלי, גם חוסר הסבלנות, אלו כל הדברים שמתוכם אני מתקדם, ואני מכוון אותם לבורא, לא אליהם עצמם ולא כלפי בני אדם מסביבי, עם זה אין לי שום חשבון.

תלמיד: מצד אחד אתה אומר שאין שום חשבון, מצד שני שכן משתמשים בהן, כן נעזרים בהן.

כלפי הבורא, כלפי עבודה רוחנית, ודאי שאני משתמש בהן. הרי הן נמצאות בי, הן פועלות בי, איך אני יכול לא להשתמש בהן? הן זה אני, אני לא יכול לזרוק אותן. גם כלפי הסביבה וגם כלפי הבורא, אני רק יכול לקבוע באיזו צורה, באיזו מידה, לאיזה כיוון אני משתמש.

תלמיד: בדרך העבודה, ההפרעות שאדם מקבל, הוא מקבל דווקא בתכונות האלה.

לא. אדם שמתקדם הרצון לקבל שלו גדל. כשהרצון לקבל שלו גדל, אז כל התכונות של הרצון לקבל הן נשארות. אבל בהתאם לרצון לקבל שלו שגדל, גדל בתוך האדם עוד נתון אחד, הקשר שלו עם הבורא. ואז לתכונות האלו כבר מתחיל להיות יחס כלפי הבורא, ובהתאם לזה הן משתנות. צורת הגאווה, צורת קוצר הרוח, צורת העצלות, היא כבר אחרת.

תלמיד: אבל זה גדל בתור הפרעה כלפי הבורא עד שזה הופך לתכונה רוחנית.

אני לא רואה אותן כהפרעות, למה הן כהפרעות התכונות האלו?

תלמיד: נגיד מידת העצלנות.

זו לא הפרעה, למה עצלנות זו הפרעה? עצלנות זה חשבון בתוך הרצון לקבל, "בשביל מה כדאי לי לזוז".

תלמיד: במה אנחנו שונים אחד מהשני?

בהתמזגות של ארבעת הנתונים הללו.

תלמיד: ארבעה יסודות?

כן. יש אש, מים, רוח, עפר, בכל אחד ואחד.

תלמיד: אין קשר ביניהם לבין עבודה רוחנית.

אתה מדבר במה אנחנו שונים ברוחניות או בגשמיות? גם בגשמיות וגם ברוחניות אנחנו שונים בארבעת היסודות האלו, איך הם מתמזגים בכל אחד ואחד.

תלמיד: זה אומר שהתחלנו בפועל להגיע?

שימוש בהן בצורה נכונה, ברצון לקבל הגדול ביותר, זה נקרא להגיע לגמר התיקון. אבל כשתגיע לגמר התיקון, אני מבטיח לך שכמו שיש לך היום את ארבע תכונות האופי הבהמיות האלו, הן יישארו באותה צורה.

יהיה בכל זאת איזשהו דבר שכלפיו תהיה עצבני ביותר, רגזן ביותר, ומשהו אחר שכלפיו תהיה עצלן ביותר וכן הלאה, בכל זאת יהיה. כל אלו שהיו נגד הבורא, בזה אתה תהיה בשלילה גמורה בארבע התכונות שלך.

תלמיד: אני יכול לבקש למה אני צריך להגיע?

יש לך תמונה סופית באיזו צורה אתה צריך להיראות בגמר התיקון.

(סוף השיעור)