שיעור בוקר 09.09.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 03.11.2003

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/PHJ5ViVK?activeTab=downloads&mediaType=video

ספר "כתבי רב"ש", כרך א', מאמר "לך לך מארצך"

שמענו מאמר מפרשת השבוע "לך לך", "לך לך מארצך", מ"שלבי הסולם", כרך א', שמדבר על כך שאדם צריך לצאת מכל הרצונות, מהארציות שלו, ממולדתך, מבית אביך, מכל התכונות שהוא נמצא בהן, ולקנות מעמד חדש שנקרא "ארץ אשר אראך". האדם לא יודע מראש מהן התכונות האלו שהוא צריך לרכוש, אלא כשהבורא מתגלה ונותן לאדם להבין מה זה, הוא נותן בזה לאדם כוח לקבל את השינוי הזה, וגם את ההבנה איך לעשות, לבצע את זה, וגם התכונות עצמן מתבצעות אז בתוך האדם, ואדם רוכש אותן ונכנס לרצונות, לכוונות חדשות, "ארץ אשר אראך".

לפני שהבורא מתגלה ומראה לאדם גם את השינוי וגם את התכונות החדשות, האדם לא מסוגל אלא רק הבורא בעצמו חייב להראות את השינוי ממצב למצב. וכך זה קורה בכל דרגה ודרגה שאדם משנה את עצמו. במיוחד זה נכון וברור שזה חייב להיות במדרגה הראשונה שהאדם עובר לרצון להשפיע, אבל גם אחר כך כשהוא גדל, הוא גדל כל פעם לפי כל השינויים שהעליון מראה לו, לפי הדוגמאות שנותן העליון, לפי הרצון שהעליון מראה לו, איזו צורה, אילו רצונות וכוונות מיוחדים חייבים להיות באדם כדי לרכוש את המצב הבא.

אף פעם אין לנו יכולת להבין את המדרגה הבאה, אנחנו תמיד חייבים דוגמה וגם כוח לקבל אותה. וזה מה שהבורא אומר לאברהם, שהרצונות החדשים שאתה הולך להשיג, אתה תקבל אותם, אני אראה לך אותם, אני אעביר אותך למצבך הבא. ולמה דווקא כתוב, "מארצך, ממולדתך, מבית אביך"? כי את הרצונות האלו שיש לך עכשיו גם קיבלת ממני, וגם בניתי בך את כל אותן התכונות שהיום, עכשיו, נראות לך כביכול לא טובות, הזויות, כלפי המדרגה הבאה. אבל לא יכולת לחשוב ולהיות מוכן למדרגה הבאה, ל"ארץ אשר אראך" מבלי לצאת "מבית אביך".

השינוי הזה הוא שבונה בך את כל אותם הכלים שבהם אחר כך תקבל התגלות האלוהות. זאת אומרת, צריכים לכבד עד כמה המצבים הנוכחיים, התכונות הרעות שמתגלות בנו, נראים לנו לא טובים, לעומת המדרגות הבאות שנראות לנו נאורות וטובות, ולהבין שאנחנו רק עוברים בין המצבים הללו על ידי שינויים, כוחות, הבנות שהעליון מראה לנו, ובסך הכול אנחנו אוספים מכל השינויים האלו, השכלה עליונה, וידיעת השינויים האלו עוזרת לנו להבין את הבורא ולהידמות לו.

כמו שאנחנו לומדים בחכמת הקבלה, כשהפרצוף מחליף את המצב שלו, נגיד שיש לו התפשטות הטעמים מלמעלה למטה עד שמגיע לשלב הבא, אז יש לו זיווג דהכאה, יש לו התפשטות מלמעלה למטה, ואחר כך החלטות שהוא חייב להסתלק מהמצב הזה, שהוא חייב לעבור ביטוש האורות, ואחר כך יש פרצופי נקודות, שזה הרבה פרצופים, הרבה יציאות וכניסות, ושוב יציאות ושוב כניסות, עד שמזדכך כולו. מכל המצבים האלו יש תהליכים מאוד מאוד משובחים בפנים, הכלים והאורות מעורבבים, הרשימות עולות ויורדות בתוך רמות של הכלים. וכל זה כדי לבחור בפרצוף ולבנות בפרצוף מצבים, כלים חדשים, הבחנות חדשות, הרגשות חדשות, שהם בעצם הכלים האמיתיים שהפרצוף רוכש.

אותו דבר כאן, זה לא חכמה להיות במצב "בית אביך" או להיות סתם ב"ארץ אשר אראך", אלא המעברים האלו, "לך לך", הם שבונים בתוך האדם את הכלים המיוחדים האלו שדווקא בהם, בפגישות בין המצבים המנוגדים, בין השינויים החדים האלו, הוא רוכש הבחנות חדשות, "כיתרון אור מתוך החושך", וזוכה לזה שיהיה לו כלי שלם להרגשת תכלית הבריאה.

תלמיד: רב"ש מסיים את המאמר "שעיקר הגדלות הוא המעשה", ואנחנו לומדים שעיקר הגדלות הוא הכוונה, מה בין המעשה לכוונה?

אתה אומר שבסוף המאמר כתוב "שעיקר הגדלות הוא המעשה", ואנחנו לומדים שעיקר הגדלות הוא הכוונה. השאלה היא מה חושבים שזה המעשה, ומה חושבים שזו הכוונה. ברוחניות כוונה היא המעשה.

תלמיד: במאמר כתוב, שהחורש בשעת חרישה והזורע בשעת זריעה, ואומר שלא צריך לכוון על השכר אלא צריך לכוון על העבודה, ואילו אנחנו לומדים שכן צריך לכוון על השכר, שכר של השפעה, ולא לכוון על המעשה.

אנחנו צריכים לחשוב על הרווח או לא?

תלמיד: כן.

כן, זאת אומרת כל ההבדל הוא במה הרווח. אז מה רע בזה שאני מחפש רווחים, גדולים ככל האפשר, וזה נמצא לפניי כמטרה?

תלמיד: זה לא רע, אבל כתוב שזה דבר גדול לוותר על שכר.

אם לוותר על שכר זה נקרא המטרה, הרווח, אז אם אני מגיע למצב כזה, זה בשבילי נקרא שהרווחתי.

תלמיד: אתה מוותר על השכר?

אתה לא מוותר על השכר, זה תלוי מה השכר שלך. הגדרת השכר משתנה, אבל אתה חייב לעבוד לשם משהו. בעל הסולם אומר, רק תינוק או לא שפוי בדעתו עובדים ללא מטרה. איך אתה יכול לעבוד ללא מטרה? הגוף שלך חייב להשתמש במטרה כחומר דלק. מאיפה הוא מקבל את חומר הדלק שלו? מחשיבות המטרה, שהיא נראית לו חשובה, שהיא מאירה לו כבר מרחוק, לשם זה הוא עובד. הוא לא יכול לעבוד אחרת.

הרצון לקבל לא נעלם, הוא נשאר, והוא עובד רק כדי למלא את עצמו. עכשיו השאלה, מהו המילוי? אז אתה תמיד עובד עם הרצון לקבל, אפילו שזה נקרא רצון להשפיע, ולמען איזה שכר. אתה לא עובד במקום ריק, למען איזה רעיון מופשט וזהו. אתה חייב לעשות ממנו ציור מספיק כדי לתת לך אפשרות לעשות מאמצים מאוד גדולים. עד כדי כך שהרצון עובד, ורצון חזק מאוד, גדול מאוד.

אתה צריך להזיז עגלה גדולה מאוד, זו מערכת שאין כמוה בכבדות ובעביות, ואם אתה לא תגדיל את המטרה, אז לא תוכל להזיז. הכול תלוי בהגדרה, מהי המטרה.

תלמיד: האם ברגע שאני לא חושב על עצמי, עדיין אכפת לי לקבל מילוי?

ברגע שאני לא חושב על עצמי, האם עדיין אכפת לי לקבל מילוי? מה זה נקרא שאתה חושב או לא חושב על עצמך? כשאתה מתאר לעצמך איזשהו מצב אחר, אתה תמיד עובד עם עצמך, עם הכלים שלך. למשל הבורא, אין דבר כזה בורא שנמצא מחוץ לך, אין. כל מה שאתה מתאר, אתה מתאר גם כן בתוך הכלים שלך. גם הקבוצה שאתה מתאר, גם כל הכוחות שאתה מתאר בחיצוניות, אתה מתאר בפנים.

אין חוץ מהכלי שלך, כמו שאנחנו אומרים, אדם שרואה, שמרגיש את העולם, זה סך הכול תגובת החושים שלו על משהו שקורה מבחוץ. יכול להיות שמבחוץ לא קורה כלום, אלא כך אנחנו מרגישים, שכביכול קורה משהו מבחוץ, אבל אלו שינויים פנימיים שלנו. אז מי הם אברהם, הבורא, כל התכונות האלו? כל התכונות האלו הן פנימיות שלי. אז איך זה שאני לא עובד עם הכלי שלי? אני תמיד עם עובד עם הכלי שלי.

אפילו כשאני אומר שאני נמצא בצמצום, לא מקבל. או שאנחנו אומרים אחרת, שאותו כלי אין סוף שמלכתחילה נמצא בגמר התיקון, אחר כך מתאר לעצמו שלא מקבל, אחר כך שמקבל קצת, בונה את העולמות, בונה את הנשמה, אנחנו אומרים שכל הדברים האלה הם בסך הכול תיאורים שאותו כלי אין סוף מדמיין לעצמו שכביכול נמצא בהם, ונמצא בעצם רק במצב הראשון.

אלא כל המצב השני שהכלי עובר בתוכו, הוא איך לקבוע את היחס הנכון למצב הראשון שיקרא המצב השלישי. ואף פעם הוא לא יוצא מסך כל הכלי, אלא בתוך הכלי הוא מתאר לעצמו כל מיני הבחנות שהן יותר פנימיות, חיצוניות, נברא, בורא, הכול בתוך הכלי.

תלמיד: אנחנו יודעים שאת האדם מחזיקים מלמעלה. כשאומרים שאדם מתקדם בעזרת החברה, האם זה אומר שהחברה זה חוק כמו שהבורא זה חוק?

אני לא יודע מה הקשר למה שאמרת קודם, אמרת שני משפטים. שאלת, האם את החברה מחזיקים מלמעלה?

תלמיד: אני שואל האם החברה זה חוק כמו שהבורא זה חוק?

כפי שהאדם מתאר לעצמו מה זו חברה ומה זה בורא, מי זו חברה ומי זה בורא, זה מה שיש לו. הבורא הוא לא משהו מחוצה לנו, זה כפי שאנחנו יכולים לתאר את התכונה הזאת.

תלמיד: הבורא הוא תכונת ההשפעה, מה היא החברה?

הבורא הוא תכונת ההשפעה, החברה היא לא תכונת ההשפעה. החברה אלו אנשים כמוך שאתה מקבל אותם בתור דוגמה, שהם בשבילך דוגמה במשהו בחיים, בקיום שלך.

מפני שהבורא נסתר, וככל שאתה מנסה, אתה לא יכול לתאר אותו, אתה משתדל לבנות איזו מין דמות ולא מסוגל, לכן במקום זה אתה מחליט, אני אעשה כך שהחברה תהיה כלפיי הכוח המחייב, הכוח העליון, שיביא אותי להכרת הבורא שנסתר שאותו אני לא יכול לתאר לעצמי. אם היית מתאר אותו, אז לא היית זקוק לחברה.

תלמיד: אם אנחנו אומרים שהעליון נותן לאדם דוגמה, ואם החברה הם כמוני, אז איך הם יכולים לתת לי דוגמה?

איך החברה יכולה לתת לי דוגמה אם היא בנויה מאנשים כמוני? זה מפני שמלכתחילה אני בנוי בצורה כזאת שאני תלוי בהם. יש לי אגו, יש לי קנאה, יש לי כבוד עצמי, ואני תלוי בהם כדי למלא את הכלים האלו.

תלמיד: למה אני מקנא בהם? במה אני מקנא כשאני מקנא בהם?

אתה מפחד שיהיה להם יותר ממה שיש לך, זה נקרא קנאה.

תלמיד: מה זו הנקודה הזאת שבהם אני מקנא?

אתה כביכול עושה השוואה בין מה שיש לך בתוך הכלים שלך, לעומת מה שיש בכלים שלהם. מפני שאתם נמצאים בתכונות דומות, ואתה נמצא בחסרונות, אז לראות שהשני שרוי בטוב בשבילך זה ייסורים. ואילו "צרת רבים חצי נחמה", אם לכולם רע, אז זה לא כל כך נורא, זה לכולם, אתה לא מגדיל את הכלי שלך על ידי האחרים. אבל אם יש לך קצת פחות מאחרים, אז אתה מרגיש את זה כמצב נוראי. זה מפני שהכלים שלך כוללים את החיסרון שלך ואת החיסרון של האחרים, מלכתחילה משבירת הכלים יש לך את ההכנה הזאת להרגיש את הזולת. ואת זה יש רק לאדם, לדומם, לצומח ולחי אין, אין בהם קנאה, הם פשוט לא מרגישים.

תלמיד: מה אנחנו צריכים לעשות בחברה שלנו כדי שהיא תהיה חברה מתקנת?

אנחנו צריכים להשתמש בכוחות שהם מלכתחילה עושים מאיתנו יצורים חברתיים, בקנאה, בשנאה, בכבוד עצמי, בכל הדברים שבהם יש לי חסרונות לעומת הציבור, לעומת החיצוניים, ועליי להשתמש בהם בצורה נכונה.

אני רוצה או לא רוצה, אני מקנא בשני, אני בודק את עצמי כלפי השני, אני מסתכל כמה יש לי לעומת כמה יש לשני. אני לא יכול לתאר לעצמי יותר רווחים מה שיש לכל העולם. יש לי חלום, אין בעולם יותר אנשים רק אני, אני עובר ברחובות הכול שלי, נכנס לבתים, לחנויות, הכול שלי, חלום כזה הוא ידוע. אני לא יכול לתאר לעצמי משהו שהוא יותר מהכלי הזה, אבל לזה אני נמשך.

בדחפים האלו אנחנו משתמשים כשבונים חברה. התכונות הטבעיות האלו נמצאות בי, עכשיו אני צריך להשתמש בהן למטרה הנכונה. לבנות מערכת שהיא תאמץ את התכונות האלה כמה שיותר.

תלמיד: נגיד, אם באה לאדם איזו קנאה, אז היא באה בשתי צורות.

אם אני מפחד מהחברה כי הם יכולים לבייש אותי, אז ההפך, אני עכשיו עושה תנאי כזה שהחברה תטפל בי ותטפל בתכונות כאלו שלי שאני רוצה לשפר אותן. אז כנגד זה, שהיא תפעיל את הבושה שיכולה להיות בי כלפיהם, את הכבוד העצמי וכולי, כך שלא תהיה לי ברירה, ואז אני אטפל ברצונות שהם באמת צריכים טיפול.

תלמיד: אז אנחנו צריכים להיות כביכול חשופים אחד לפני השני כל הזמן, ואין את זה עוד?

לא, לא צריכים להיות חשופים אחד כלפי השני, זה תלוי איך אדם בפנים מסדר את עצמו כלפי החברה. ובחוץ, החברה צריכה רק לקחת את המידות שאליהן אנחנו רוצים להגיע ולטפח אותן כדברים החשובים ביותר. ואז אדם שלא קונה את הדברים האלו, הוא יתבייש, הוא יפחד שהוא ייפגע מהחברה, הוא יראה שהוא פחות מהחברה, הוא ירצה לקנות אותם.

גדלות הבורא, גדלות המטרה, ההשתוקקות למטרה, ההשקעה בתוך החברה, אהבת הזולת, ההתעניינות באחרים, אם אנחנו נעלה את כל אלה כדבר הגבוה, אז ייצא שאני אפחד שלא יהיו בי דברים כאלה, והחברה תבזה אותי.

תלמיד: וככה האדם צריך כאילו לסדר את עצמו?

תלוי איך החברה מסדרת את עצמה, ואיך האדם יסדר את עצמו כלפי החברה. וזה לא צריך להיות בגלוי מצד האדם, מצד החברה כן, היא צריכה לדבר על זה, כי אצלנו הסטנדרט הוא כזה, "גדלות הבורא", "גדלות החברה", "גדלות ההשפעה", "גדלות האהבה" וכן הלאה. ומצד האדם הוא לא חייב לגלות את זה כלפי החברה, "מי אני? כזה דפוק, לא טוב", את זה אדם חייב להרגיש בתוך עצמו, ועל פני זה להשפיע מיד לחברה את מה שהיא דורשת ממנו, גדלות החברה, גדלות המטרה, וכן הלאה.

תלמיד: האם החברה רשאית לחייב את האדם, זה לא נקרא שהיא לוקחת לו את החופש?

אתה טוען שבזה החברה לוקחת את החופש מהאדם, איזה חופש היא לוקחת? קודם הוא היה שפוט כלפי הטבע הבהמי שלו, לא היה לו שום חופש, וגם עכשיו אין לו שום חופש. קודם הוא היה תחת חברה סתם, ולא הייתה לו בחירה בכלל תחת מי להיות, ועכשיו הוא בחר בחברה כדי להגיע להיות חופשי. אבל עכשיו בינתיים ודאי שלא חופשי, הוא עדיין נמצא במצב שלא רכש תכונה חופשית. התכונה החופשית שלו יכולה להיות רק בתנאי שהוא ירכוש איזו התאמה לבורא.

אין דבר כזה "להיות חופשי", אלא או תחת רצון לקבל או תחת רצון להשפיע. למה שבאמצע אנחנו קוראים "שליש אמצעי דתפארת", שמתוך זה אנחנו צריכים להחליט שאנחנו בונים את השייכות לבורא במקום שייכות לרצון לקבל, בזה אנחנו בונים שליש אמצעי דתפארת, "קו אמצעי". קו אמצעי נבנה מפני שאני בוחר להיות דומה לבורא, להיות בכלים שלו, לקחת על עצמי את הטבע שלו. אבל זה חופשי, כי הוא לא מחייב אותי. באמת להגיע אליו הוא לא מחייב. בסך הכול הוא לוחץ עליי ומחייב אותי להיות בבחירה, וכשאני מגיע לבחירה הוא עוזב אותי, אין לחץ.

תלמיד: אז איך האדם יכול לעשות את הפעולה הזאת של למעלה מהדעת, מאיפה יש לו יכולת לבחור מה נכון אם הוא כאילו תלוי בכוח שווה מול השפעה וקבלה?

איך אדם מגיע למצב שהוא בוחר חופשית להיות דומה לבורא? איך אפשר לתאר את המצב הזה שאני לגמרי חופשי, נמצא בין שני הכוחות, ולא נמצא תחת אף אחד מהם, ובכל זאת בוחר להידמות לאחד מהם, איך לתאר מצב כזה? זאת אומרת, אם כך על סמך מה אני בוחר? יש על זה כמה דוגמאות.

העניין הוא שאני לא בוחר, אני יוצא למישור אחר של בחירה. הבחירה שלי היא לא בין רצון לקבל לרצון להשפיע, הבחירה שלי היא להידמות לבעל הבית - לנותן. זה לא משפיע, זה להיות כנותן, כי הדבר הזה הוא לא שייך לכלים שלי בכלל. ואחרי זה כשאני בוחר להיות כנותן, אני מסתכל בכלי שלי, וכדי להיות כנותן, אני חייב להשתמש בכלי שלי בלקבל על מנת להשפיע, אז אני כבר עושה את זה. ואם הייתי יכול לעשות אחרת, אז הייתי עושה הידמות לבורא בצורה אחרת, המעשה כבר לא חשוב, אז השימוש בכלי שלי הוא לגמרי לגמרי אמצעי.

ההבדל בין המשפיע למעמד המשפיע, ההבדל הוא שאז אני מתחיל להשתמש בכלים כבאמצעים, כמו שהבורא רצה להיטיב לנבראיו, ואז ברא את הרצון לקבל כדבר ההכרחי כדי להיטיב, אבל במחשבת הבריאה הרצון לקבל הזה לא קיים, קיים רק השורש, הרצון להיטיב, ובשורש הזה כבר מתחילה להיות איזו מין נקודה קהה, התחלת הרצון לקבל, אבל היא יצאה כתוצאה ממחשבת הבריאה.

אותו דבר כאן, אתה מגיע להחלטה שאתה רוצה להיות כמו בורא. מה זה כמוהו? המשפיע. מה זה להיות כמשפיע במצבי? ואז אתה משתמש בכלים דקבלה. אז הבחירה החופשית היא למעלה מהרצון לקבל. זה מה שאנחנו לומדים שיש בראש הפרצוף, הוא בסך הכול לא מתעסק שם במחשבה הראשונה, איך אני אפעיל את הגוף שלי, לא. בהתחלה, איך אני אהיה כמוהו, אני רוצה להיות כמוהו.

תלמיד: מדוע כל כך קשה לעבוד על גדלות החבר? מישהו מבחוץ שאני לא מכיר אותו, לא השקעתי בו, אני מעריך אותו, ואילו כאן שנים צריך להשקיע ובכל זאת זה לא קורה.

למה קשה כל כך לעבוד על גדלות החבר, אני אגיד לכם. בכל חברה בחוץ שבה אנחנו נמצאים יש לה דרישות כלפי האנשים, ולפי הדרישות האלו החברה מטפלת בחברים שלה ומחנכת אותם. יש בחברה האנושית המון חברות, אנחנו גם בונים חברות מיוחדות - משרד החינוך, ממשלה, משטרה, כל מיני כוחות עזר, חברות סוציאליות למיניהן, בתי ספר, גני ילדים, כול אלה הם חברה כלפי האדם, סביבה. השאלה כמה הסביבה הזאת דורשת מהאדם.

החברה שלנו לא דורשת, היא לא מספיק דורשת מכל אחד. ואז אדם לא מרגיש שאם הוא לא יקיים, אז הוא יינזק, תהיה לו בושה, תהיה פגיעה באני שלו מהחברה. הוא מוצא לעצמו כל מיני תירוצים כדי לא לבצע את מה שהחברה שמה כמטרה, כסטנדרט שחייבים לקיים אותו. החברה לא מספיק עומדת על זה בדרישותיה כלפי כל אחד ואחד מחבריה.

אתה אומר שהעבודה שלנו בחוץ עם חברה חיצונית היא הרבה יותר מועילה ממה שבחברה שלנו. בחוץ אתה עובד עם הכלים שלך שלא משתנים, כלפי החברה החיצונית שאתה עובד זה לא משתנה. כאן יש לך כל פעם שינויי כלים, אתה כל פעם מגלה עד כמה אתה יותר ויותר מגושם, עד כמה אתה נמצא יותר באגו שלך, כמה לא אכפת לך מהחברה. הכול משתנה בך כדי לקדם אותך. לכן נראה לך שאתה ממש נמצא כל פעם בכישלונות, אלו לא כישלונות, אלא מוסיפים ומוסיפים לך עוד הכבדת הלב מה שנקרא. אין ברירה.

תלמיד: לפי מה קובעים את סדר החשיבות?

לפי מה שנראה לנו שזה חשוב להשגת המטרה העיקרית. אם חשובה לנו אהבת חברים, אז מה שיותר קרוב ומועיל לזה, גם השכר וגם העונש על זה הם יותר.

תלמיד: אם אנחנו לא באמת יודעים מה חשוב?

איך אנחנו יודעים על מה לשים דגש ועל מה לא? צריכים לדון עד כמה הדברים האלה הם חשובים או לא להשגת המטרה.

תלמיד: האם אפשר לעשות תקנון?

תעשה, ואפילו אם תטעה בזה, לא נורא. תחרוש את המאמרים ותלבן את הדברים האלה עם החברים, וכך תראה בעצם מבפנים ממה אתה כלול ועל מה לשים דגש.

כמו השאלה הראשונה שהייתה לנו מי זה הבורא. אז אנחנו מתארים לעצמנו איזו תכונה ונותנים לה שם, בורא. מי זו החברה? בהתאם לזה בונים איזו דמות ואומרים שהחברה צריכה להיות כזאת וכזאת. מצד אחד זו דוגמה בשבילי, מצד שני בשבילי זה כוח המחייב להגיע לאותה דוגמה, כשבעצם במעשה החיצוני שלי כלפי החברה אני בסופו של דבר מדמה את עצמי לבורא. וזה הבדל, אני עובד כלפי החברה אבל בעצם אני נעשה דומה לבורא, יש פה מספריים כאלו במה ההבדל.

אם מדברים על זה בחברה, אם מתחילים להעריך את זה בחברה, אז כבר מזמינים אורות מקיפים כלליים וזה משפיע על כל אחד ומבפנים הוא מתחיל להיות רגיש. לא צריכים להפעיל כוחות מהחברה, כי אם החברה שמה לב להבחנות האלו, אז האדם, מההארה מלמעלה, מהארה כללית שהחברה מטפלת בזה, הוא כבר מקבל רגישות לזה.

נגיד שאנחנו עכשיו נעלה את מידת החשיבות בחברה כלפי משהו. נגיד שחשוב לנו מאוד שכולם יתחתנו, יהיה לנו חשוב מאוד שכולם כולם יתחתנו. אנחנו לא נלחץ על הרווקים, אלא רק נחשוב על זה ונדבר על זה בצורה חיובית, לא שלילית, שזה הסטנדרט שחייב להיות לכולם. אתה לא מדבר אליהם, אתה לא לוחץ עליהם, שום דבר, ואז תראה איך הם לא יוכלו להתקיים כאן, הם יברחו או יתחתנו. זו סתם דוגמה, אני לא אומר שנעשה כך, זו דוגמה ניטראלית כזאת. הם לא יוכלו להתקיים, כי דעת החברה, וחוץ מדעת החברה אנחנו ממש מעוררים עלינו אור מלמעלה כנגד ההבחנה הזאת, כל זה ישפיע עליהם והם מיד יראו.

נגיד שאנחנו מעלים איזו תכונה מיוחדת כלפי החברה או כלפי הבורא לגובה הגדול ביותר שרק יכול להיות אצלנו, אתה תראה כמה הרגישות של כל החברה לזה תעלה. כאן לא צריכים להיות עונשים, אלא האדם מעצמו, מבפנים הוא ירגיש ממש פחד לא להיות בתוך זה. החברה מחייבת.

אנחנו לא מגיעים למצב שאנחנו קובעים ודורשים שכמה הבחנות חשובות ביותר יתקיימו בחברה, כאש ממש שתבער.

תלמיד: כל הדוגמאות שאתה נותן, ואולי זו הבעיה שלנו, כשאנחנו מדברים על משהו קיצוני כמו שהרווקים יתחתנו, או תכונה, אז איפשהו זה ישר פועל. כשאנחנו מתחילים ללכת פנימה, גם אם אנחנו מנסים להעלות משהו כמו שכותבים את הדבר הזה בבוקר, ואפילו יושבים וחושבים, כאילו עדיין חסר בזה משהו, ולא מצליח באמת לפרוץ את הדבר הזה, כאילו אין מספיק כוח.

אתה תמיד תרגיש את עצמך חלש, כלא מסוגל, ואפילו שלוחצים וצועקים, אתה תזלזל, ובמשך חודשים יהיה לפניך איזה מין סטנדרט, איזו מין דרישה, ולא תוכל בכלל לגעת בה, ולשפר את עצמך כלפיה. ככה זה, זו הדרך. עד שההרגשה הזאת לא תתגבר עד כדי כך שתצטרך לשבור אותה מתוך שנאה אליה. כך אנחנו עובדים כנגד כל תכונה ותכונה שלנו, וזה יכול לקחת שנים. זלזול במשהו, או שאתה לא רוצה, לא מסוגל, לא יכול, אתה נמצא בתוך הרע, ולא מסוגל להרוס אותו. וברור שאתה לא עושה, כולם דורשים ממך, ואתה לא יכול לעשות.

תלמיד: איך לעשות שזה לא ייקח כל כך הרבה זמן?

איך לעשות שזה לא ייקח הרבה זמן, שאני אפעיל את עצמי, ולא אשב כל הזמן תחת הרע הזה, ולא אגע בו, איך אפשר את זה לעשות? איך להגיד, רק אם אנחנו נלחץ על ידי החברה, נעלה את הסטנדרט, את היחס מהחברה כלפי אותה תכונה. אני יכול לשבת, יש לי איזשהו דבר רע שאני חייב לבצע, ואני לא מבצע, חודשים. ואני יודע, ואני לא יכול, לא יכול להרים את היד לעשות את זה.

רק אם החברה תעלה את זה כדבר חשוב, אז אני אסבול, ואעשה, אחרת עד שהסבל הזה יצטרף בי לאיזו מידה כדי שאני אבצע, זה ייקח המון זמן. מסכן אדם שנמצא בחברה, והחברה לא מעוררת בו רצון להתגבר על כל מיני תכונות או מעשים שהוא חייב לבצע או תכונות שהוא חייב לתקן. זו חברה שממש לא מועילה, היא חייבת לתת לאדם הרגשת כאב כנגד כל דבר שהוא מזניח אפילו לרגע, ולא מטפל בו. זו בעצם העזרה העיקרית שאנחנו צריכים מהחברה. כאילו מצד השלילה, מצד הביקורת. ומצד החיוב לקיים את האהבה, היינו, השתתפות.

לכל אחד ואחד כאן יש כזאת בעיה, הוא יודע מה הוא צריך לתקן, לשפר, משהו לעשות, אפילו במעשה, לא בכוונה או בעבודה פנימית, אפילו במעשה, והוא לא יכול. וכך יהיה שנים אם החברה לא תעמוד על זה. גם צריך להבדיל, האם זה שייך לאופי של אדם או להתקדמות שלו כלפי המטרה.

תלמיד: איך להבדיל בדבר כזה?

צריכים ללמוד להבדיל, אם זה אופי או גודל הרצון. נדבר על זה פעם.

תלמיד: האם זה חשוב לא להתפזר? נניח, עכשיו קבענו שאנחנו עושים איזו הערכה כלפי כל חבר בקבוצה העולמית. האם חשוב לעבוד רק על זה במשך שנה, שנתיים, מה שלא יהיה?

לא, אנחנו לא יכולים לעבוד רק על ערך אחד, ולעזוב את יתר הדברים, זה לא ילך. אנחנו צריכים לבנות סולם של ערכים שיש בהם כל מיני פעולות שלנו, שבסופו של דבר הן רק דבר אחד, זה מ"אהבת לרעך כמוך" ל"אהבת את ה' אלוהיך".

תלמיד: אתה לא יכול להחזיק את זה בראש כל הזמן.

אתה לא צריך להחזיק רק את הדברים האלה בראש. יש לך את זה כמשימה שאתה חייב לבצע בחברה, "ואהבת לרעך כמוך" כתנאי מההתחלה, ובסוף "ואהבת את ה' אלוהיך", מהתחלה זה כמטרה, ובסוף כהשגתה. ובאמצע יש ואהבת לרעך כמוך כאמצעי. אז בהתחלה האם החברה מסכימה לזה? זאת אומרת, חשיבות השגת המטרה, דבקות בבורא, זה הדבר הגדול, הנעלה, שחייב להיות לאורך כל הדרך חרוט במוחנו, ובליבנו.

עכשיו לבצע, להגיע לתכונה הזאת, אני לא מסוגל, אין לי שום נגיעה לזה אלא זה יכול להתבצע רק בתנאי שאני בונה את הכלי עם החברים, עם נשמות אדם הראשון. אז אני חייב באותה הכוונה עכשיו להתייחס לקבוצת אנשים שבמידה שהם מקבלים את המשימה הזאת, הם נקראים חברת מקובלים. ובהתאם לזה אני קובע עכשיו איתם את אופי הקיום שלנו, את החיים שלנו, מה המניע, מה האמצעי, ומה המטרה.

לאיזה חלקים מתחלק האמצעי, ולאיזה פעולות כדי שאני מההתחלה באמת אגיע ל"ואהבת את ה' אלוהיך"? אז איך אני בונה את החברה ממה שאני עכשיו מסוגל להוציא ממנה? ואיך אני צריך להפעיל בה את התהליך שייקח אותי בתוכו, בתוך החברה, כך שהחברה תתקדם, ותקדם גם אותי בפנים, בתוכה מעכשיו שיש לי רק כביכול כוונה להגיע לאהבת ה' אלוהיך, ותביא אותי למימוש של הכוונה הזאת, של התוכנית שלי.

איך החברה לוקחת אותי מהמצב שבו אני נמצא עכשיו, אגואיסט כך וכך, שרק אני חושב שאני מסכים במשהו להגיע לאהבת ה' אלוהיך, ועד שהיא משכנעת אותי, מטפלת בי, משנה אותי, על ידי שהיא משתנה בדרישותיה, בהכרת המטרה בעצמה, וכן הלאה, וכך סוחבת את עצמה, ויחד איתה אני נסחב קדימה? זה יתגלה.

כמה שאני עצבני, וכמה שאני צועק, אני די מרוצה ממה שקורה, השלבים הם שלבים מאוד טובים, באמת. צריכים ודאי עוד ועוד ככה להשקיע, אבל בסך הכול יש לנו בזה התקדמות די טובה. כשהתחלנו לעסוק עם הקבוצה הגדולה, העולמית, אז באמת השינוי הוא מאוד מהותי. ודווקא כשהשינויים האלה באים, אני מרגיש כאילו כל דבר כיותר חד, כי הוא באמת יותר נוגע, ומתחיל להיות דיוק ייתר, כן נכון, לא נכון. אז הוא מתחיל להיות מורגש יותר חד, הטולרנס נעשה מאוד עדין, ההפרש הזה. אבל הוא בסדר.

תלמיד: אם יש משהו המפריע לכל אחד ואולי הוא לא רואה, מתעלם, מייפה את זה, אז החברה רואה, למה לא לעזור לו לראות ואז כולנו נעלה מדרגה?

זה לא יעזור. אם מדובר בדבר טכני אתה יכול לצעוק עליו, לחייב אותו, אבל אם זה שייך לתיקון רוחני אסור לנגוע. אסור לך להגיד לו, "חסרה לך אהבת חברים", "למה אתה לא מתעסק באהבת הזולת?". אתה יכול להגיד, "למה לא באת בשלוש בבוקר?", "למה לא עשית מה שהוטל עליך בתורנות?". מי שקיבל משימה חייב לבצע אותה, כי מדובר בפעולות לקיום החברה ואנחנו כחיילים החייבים לקיים. אבל דרישות פנימיות? קודם כול זה לא יעזור, כי הכול נובע רק מתוך הכרת האדם, איך הוא מגלה בתוכו את החסרונות. אם הוא לא גילה חסרונות ואתה אומר לו, הוא לא יודע מה אתה רוצה ממנו, כמו שלהבדיל תגיד לחתול, אם חתול לא הגיע לדרגה שהוא שומע, מבחין, אז מה אתה רוצה ממנו? אותו דבר אדם. גם אם חסר לו מילימטר אחד להתפתחות פנימית ואז ירגיש, המילימטר הזה יקבע והוא לא ישמע. ואם ישלים את המילימטר הזה, אז ישמע מתוך עצמו. לכן אסור שתראו זה לזה דברים שנראים לך.

אני רואה פגמים בתפקוד החיצוני וזה בולט לי מאוד, אבל בתפקוד הפנימי אין לי שום דרישה. יש דרישה לחברה, כי כמה שהחברה יותר תפתח את המשיכה הכללית שלה, אז כל אחד יתקדם. אבל לא כלפי כל אחד ואחד, האם שמעת שאני מבזה מישהו על העצלות הפנימית, הרוחנית שלו? אולי כך נראה לפעמים, אבל אני בכלל לא רואה את זה. באמת לא. אני יכול לצעוק על כך שהסאונד לא תקין, על כל מיני דברים, אבל גם על עובד בשכר חודשי הייתי מגיב אותו דבר, בשבילי זה לא חשוב. אבל על מאמצים פנימיים שתלמיד משקיע ורוצה במאה אחוז לטובת החברה והמטרה ומחזיק הכול, בזה אני לא נוגע. כאן מבחינתי הוא צדיק, ובנושאים טכניים נניח, רשע. מלבד דוגמה אנחנו לא יכולים להתייחס בשום צורה אחרת לרוחניות של החבר, דוגמה חיצונית שמתוכה יבין שהוא חייב לבדוק את עצמו. אנחנו אפילו לא בודקים אותו רק נותנים דוגמה לכולם, ככה אנחנו, ומי אתם? אתם תבדקו.

תלמיד: לא לגעת לו בפנימיות, אבל אם רואים שאדם קצת מזניח את הצד החברתי, אולי כדאי להמליץ לו לקחת תפקיד חברתי?

אז אתה מדבר על דברים חיצוניים.

תלמיד: חיצוני שייצור לו אווירה.

זה משהו אחר. ודאי שעלינו לדאוג לתפקיד לכל אחד ואחד, ושעל ידיו הוא ירגיש האם הוא רוצה או לא, הוא שייך לחברה או לא. זה ודאי. אבל לא להתחיל להטיף לו מוסר על מאמציו הפנימיים, הרוחניים. שוב, דרך חיצוניות, כן.

תלמיד: דרך חיצוניות, כאילו יותר נקודתית.

אסור לך, ולא חשוב באיזו צורה, להגיד לחבר "אין לך אהבת חברים", אפילו שכך אתה רואה. אסור. והאמת, אפילו אסור לראות שזה כך. לא שאסור, אבל רק אם אדם באמת מגלה בפרהסיה שהוא מזלזל בכולם, שונא את כולם, מוציאים אותו החוצה. אבל לא איש רגיל.

תלמיד: אם החברה לא תעורר אותנו, אתה יכול לפרט קצת יותר בנוגע לזה?

חינוך היחיד על ידי חברה מתבצע בשני מישורים. האחד הוא המישור החושי כאילו, אני מרגיש שאני לא נמצא ברמה שהחברה נמצאת. אני מגלה בחושים שלי שהם גבוהים ממני. הם לא אומרים לי זאת אלא אני במו עיניי רואה כמה הם מחזיקים במשהו שהוא יותר גבוה, יותר טוב, יותר רוחני, ואני לא. וכאן אין צורך להטיף מוסר לאדם. נניח, כולנו מסכימים לא לזרוק משהו על הרצפה, אז אנחנו מבצעים זאת בקפדנות ומי שלא מבצע, הוא מיד מגלה. וככול שנחזיק בתנאי הזה הוא יראה את עצמו נבזה, נמוך, פגוע מאיתנו. זאת אומרת, הוא יראה זאת במישור פשוט, רגיל, בחושים שלו, כמה הוא לא נמצא בגובה החברה.

המישור השני, הוא חינוך נוסף שהחברה נותנת לכל אחד ואחד ברמה הרוחנית, כי בזה שהחברה באמת מחזיקה בתכונה רוחנית כלשהי כחשובה, אפילו שבחברה אין אותה, אבל היא משתוקקת לה, מכבדת אותה, בכך היא מעוררת ברצון שלה אור מקיף. והאור המקיף הזה פועל בחברה בכללות לקדם אותה בפנים, ואם מישהו בחברה לא כל כך מצטרף לאותה משיכה, פחות ממנה, אז הוא מרגיש הבדל בינו לבין כלל החברה, כלפי אותו כלל, כלפי אותה התכונה שרוצים להשיג, שמכבדים במיוחד. הוא לא רואה דוגמאות בחושים, אלא מרגיש זאת מבפנים. וזה תלוי בהסכמה חברתית בלבד. נניח שאנחנו מסכימים עכשיו, שמשהו בשבילנו קדוש, אז אתה תראה כמה אנשים שלא יכולים להסכים, לא נמצאים בזה, ירגישו רע. אנחנו לא נגיד להם אף מילה.

תלמיד: אם זה יעבור לחיצוניות והם יחליטו להתנגד להסכמה הכללית הקיימת בחברה, אם אדם יאמר, "אני לא מסכים לזה"?

אם זו לא הסכמה כללית של החברה, שאנחנו מכבדים איזו תכונה מיוחדת שרוצים להחזיק בה, אם זו לא הסכמה חברתית, אז אנחנו לא עשינו כלום. חייבת להיות הסכמה חברתית גם של אותם אנשים שלא כל כך נמצאים בזה, או שלא יודעים שהם לא נמצאים בזה. נראה לי שאני גם בזה, אבל פתאום כשהחברה מתחילה להחזיק בזה ולעורר כנגד אור מקיף, ולהתהפך לאיזו תכונה, לאיזו מידה שאומרת שזה חשוב מאוד בשבילנו, אז אצלי זה היה כאילו שאני גם איתם, ופתאום אני מרגיש עד כמה אני לא.

מי שלא מסכים עם זה, אין לו מקום בחברה. אבל לא יכול להיות שלא יסכים, הוא ירגיש גיהינום. הוא ירצה לעשות כל דבר שרק יהיה כדי להרוס בתוכו את ההתנגדות ולהתקשר לחברה. זה נקרא חינוך, שהחברה מחנכת אותו. הוא ירגיש שנאה לתכונתו, לזה שמתנגד, עד כדי כך שהשנאה הזאת תקרע אותו משם ותעביר אותו למצב אחר.

תלמיד: אולי הקושי הוא שבחברה שלנו יש מיזוג של הרבה דפוסים חברתיים. למשל אנשים יציעו, "בואו ננהיג כללים קשים", ובעיני האחרים זה בכלל נשמע הפוך לגמרי. זה משקף קצת את הדפוסים החברתיים והמנטאליים שלדעתי בהם יש את הקושי לעבודה ולהתקדמות. כי אתה אומר שאם אלה תכונות אישיות, רוחניות, אז אין לנו ממילא מה לגעת בהן.

החברה שלנו מאוד מאוד מגוונת. אני חושב שהיא עוד לא מספיק כוללת את כל החלקים אפילו המנוגדים, השונים, הזרים אחד לאחר. בעל הסולם כותב שזו חייבת להיות חברה קטנה אפילו שכוללת בתוכה את כל סוגי האופי שיש בעולם, הכול נמצא בה, ואז היא מתקדמת.

אני לא מדבר על קבוצה ממש, אלא על חברה. כי הקבוצה היום מתחילה להיות חלק שעוד מעט ייעלם. אנחנו נרגיש שאנחנו לא יכולים לעשות כאן משהו בלי לקחת בחשבון את כל יתר הקבוצות. כך זה יהיה עוד מעט. גם בפנים כבר נרגיש שלא מסוגלים אחרת, מטעם בושה, חוסר התחשבות, פחד מתגובה, יהיו כל מיני לחצים, אבל ככה זה יהיה.

זה שאנחנו צריכים להיות כלולים מכל מיני סוגי אופי, מנטאליות, דרישות, רמות של נכונות להתקדם, כנראה אין ברירה. אנחנו ניסינו לעשות קבוצות קטנות, אפילו של חמישה אנשים. חמישה, מה יכול להיות לעומת היום? איזה מספר זה? נדמה היה שבחמישה, בעשרה, אפשר הכול לקיים, אבל בסופו של דבר זה לא הלך. אנחנו כבר בנויים בצורה כזאת ונמצאים במצב כזה, בזמן כזה, שחייבים לבצע את זה דווקא בגוש גדול ומאוד עשיר מכל הסוגים והדחפים.

רק כשיש נכונות למטרה אחת, או נכונות לבנות מטרה אחת, לבנות קבוצה אחת, רק כשיש נכונות מלכתחילה, יותר מזה אין מה לדרוש, היתר זו כבר העבודה שלנו. גם אם נעים או לא נעים, אסור לנו לזלזל באף פלח מכל המערכת הזאת, באיזו קבוצה, לא לזלזל, אנחנו לא יודעים למה הם דווקא מצטרפים אלינו. אתה תראה איזה אנשים כביכול מוזרים יצטרפו אלינו, אומנם ברצון נורמאלי, אבל שונים מאיתנו. כי בבהמיות ההבדל הוא עצום. בפנים הנקודה שבלב היא אותה השתוקקות, ישראל, אבל בחיצוניות זה משהו שקשה להעריך אותו.

אני אפילו מתבייש שאני לא אוכל לעמוד מול הפרעה כזאת. כי זה מיד קוטע, כאילו יש ריכוז באיזו נקודה ופתאום אתה נופל ממנה לגמרי. אולי עליי זה ככה משפיע. גם אצל הרב'ה זה היה כך. אצלו הרשרוש הקטן ביותר, כבר היה מיד יוצא מהריכוז. אולי אתם, בהתאם להתקדמות, גם תרגישו את זה כך.

(סוף השיעור)