שיעור ערב 15.10.2019 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
חגי סוכות - קטעים נבחרים מהמקורות
Mlt_o_rav_2019-10-15_lesson_holidays-sukkot_n2_p1_eby8ZiCK
קריין: לרגל חג הסוכות נקרא מקורות של המקובלים.
אנחנו נמצאים בחג מאוד מיוחד, אין לנו חג שיותר מתאים למי שמתחיל להתקרב לרוחניות, כי באמת זה החג הראשון ביציאה מהמצרים, לאנשים שרוצים להרגיש את העולם העליון, העולם הרוחני, עולם שמנהל אותנו, ששולט עלינו. כי רוצים או לא רוצים אנחנו בכל זאת בלא ידיעה או בידיעה מקיימים את הפקודות שלו. יוצא, שסוכות זה כניסה להרגשת העולם העליון, להרגשת הפקודות. מה זאת אומרת? שעל ידי זה שאנחנו נקיים את מנהגי הסוכות, אנחנו יכולים להתקרב להרגשת המערכת שמנהלת אותנו בכל רגע יום יום.
אולי אנחנו נקרא ואז מתוך זה נדבר, וגם לפי השאלות. תכינו שאלות ונענה עליהן, כי בכל זאת יש כאן הרבה אנשים שבדרך כלל לא נמצאים איתנו, אז בטח יהיו להם שאלות ונשמח לענות.
קריין: אנחנו קוראים מקורות לרגל חג הסוכות, נפתח בציטוט הראשון מתוך "שמעתי" של בעל הסולם, מאמר רמ"ב "מהו הענין לשמח העניים ביום טוב, בעבודה".
"בזמן שבאה לאדם הארה מלמעלה, אפילו בזמן שהאדם עדיין לא בא לבחינת טהרה - ומכל מקום אם האדם לוקח את ההארה הזו בכדי להגביה את עצמו משפלותו, ולהתקרב על ידי זה לבחינת השפעה, אזי נקרא שהשלא לשמה מביא לו לשמה. היינו שהולך על דרך התורה. וזה נקרא "מי ששמח במועדים"- שענין מועד היינו יום טוב, ובטח שאין לך יום טוב יותר גדול, מבזמן שמאירה לאדם איזו הארה מלמעלה, שמקרבתו לה' יתברך."
(בעל הסולם. שמעתי. רמ"ב. "מהו הענין לשמח העניים ביום טוב, בעבודה")
אנחנו חיים בעולם הגשמי. יש לנו בעולם הזה הרבה ערכים גשמיים שקרובים לנו ויקרים לנו, והכניסה לעולם הרוחני בנויה על כך שאנחנו הופכים את החשיבות, גשמיות על פני רוחניות, ואז בצורה כזאת אנחנו יכולים להתקרב להרגשת העולם העליון. הסמל לזה, הרמז לזה הוא הסוכה שאנחנו בונים אותה ובמיוחד את הסכך מפסולת, מפסולת גורן ויקב. גורן נקרא המקום מאיפה שאנחנו מקבלים לחם, קמח - לחם, ויקב זה מאיפה שבא לנו יין. גורן, לחם, חיטה, זה סימן לאור החסדים. יין, יקב, זה מקום שמשם בא אור החכמה. כך זה מסמל לנו, בעצם שניהם הם אבות המזון גורן ויקב, אור חכמה ואור החסדים.
ולכן אם אנחנו, לא שמשתמשים ביין ובקמח זה ברור, אלא שאנחנו מחליפים את החשיבות ורוצים להעלות את החשיבות של מה שלא חשוב לנו בדרך כלל למעלה מהראש שלנו, זה נקרא שהולכים למעלה מהדעת, שלא משייכים את עצמנו לעולם הזה אלא רוצים להיות למעלה מזה, זה נקרא שאנחנו בונים סכך דווקא מתוך פסולת, מהעודפים שאנחנו לא צריכים גם מגורן וגם מיקב. זה הסימן שאם אנחנו מעלים את הדברים האלה מעל ראשנו, בונים מזה סכך, נמצאים תחת הסכך, שזה גם סימן שאנחנו רוצים להיות בזה בצורת ארעי, שכך אנחנו רואים את החיים שלנו בעולם הזה, אז יוצא שאנחנו מקיימים מצוות סוכה.
מה זאת אומרת? שאנחנו מוכנים במשהו בחיים שלנו לכבד, להעריך דברים שהם לא שייכים לגשמיות בלבד אלא דווקא למעלה מגשמיות. ולכן "סוכות" הוא לא חג, זה סימן שצריכה להיות לנו בחיים שלנו הערכה כזאת לְמה שנמצא למעלה מהגשמיות, וכך אנחנו מתקדמים. גם ארבעת המינים עליהם אנחנו מברכים בסוכות, לולב, אתרוג, הדסים וערבות, מסמלים לנו את הקשר שיש בין י-ה-ו-ה, זאת אומרת שם ה'. זאת אומרת כל הרצונות שלנו שיהיו יחד קשורים כאחד, מסמל לנו איחוד, חיבור.
זה חג שאומר לנו כך, תתחברו יחד, תשבו יחד תחת דברים שאתם מעלים אותם למעלה מראשכם שהם בדרך כלל לא חשובים לכם, שיהיו כן חשובים, תעלו אותם פעם למעלה מהדעת, למעלה מהשכל, למעלה מההיגיון מהרציונאליות ואז אתם יכולים לזכות למצב שתראו מה זה נקרא באמת האור שמאיר דרך הסכך הזה. זה אור מיוחד שנקרא "אור מקיף", שהוא מחבר אתכם ונותן לכם בחיבור שלכם הרגשה שאתם נמצאים למעלה מהחומר, למעלה מהחיים האלו.
וזה באמת סימן ליציאה מהאגו, סימן ליציאה מהמצרים. אם אנחנו עושים את זה משך שבעה ימים, זאת אומרת חבילה כזאת שלמה שיש לה שבעה סימנים, אנחנו בזה מתקנים את הנשמה שלנו אם אנחנו מקיימים את הרמזים האלה בשורשים. וכך אנחנו כבר מתקרבים לתיקון.
לכן החג הזה הוא כל כך חשוב, אנחנו מאוד אוהבים אותו. לבעל הסולם היו סימנים מיוחדים בסוכות, הוא דאג לסוכה, לסכך, ולדקדק בבניית הסוכה. משך כל השנים שהייתי אצל רב"ש הייתי בונה סוכה חדשה, גדולה לכל החברים, נכנסו בה שבעים, שמונים אנשים בערך. אז זו הייתה סוכה די גדולה.
בנינו לפי כל הדרישות של הרב"ש שהיה בא כל הזמן. הוא היה יורד אלינו למטה מהקומה השנייה איפה שהייתה הדירה שלו לאיפה שהייתי בונה. היו לנו עוד כמה אנשים ביניהם נגר אחד וכך היינו בונים את הסוכה. כל הזמן הוא היה בא בודק ומייעץ כך לעשות או אחרת, וכך היו בונים.
חוץ מסוכות אנחנו יודעים שבעל הסולם היה מאוד מדייק בחוקי הפסח כי גם פסח וגם סוכות הם חגים שמסמלים לנו יציאה מהאגו שלנו, התעלות למעלה ממנו, ולכן אנחנו כל כך דאגנו לעשות את זה אצל רב"ש וגם כאן אנחנו משתדלים מאוד לשמור על זה. אתם יכולים אחר כך לעלות ולראות את הסוכה שלנו, לצערנו אי אפשר להשתמש בה, כי היה גשם חזק ומי יודע אם יהיה או לא, אבל המכשור שלנו שם ואי אפשר להשתמש בו עד שהוא יתייבש, וכך גם שמענו שברוב הסוכות שבישראל היום אין ממש שימוש. נלמד עוד קצת מה שיש לנו על סוכות ותוכלו לשאול שאלות.
קריין: ציטוט מספר 2 "שמעתי"מאמר צ"ז, "ענין פסולת גורן ויקב".
"סוכות הוא בחינת שמחה, שהוא בחינת גבורות המשמחות, שהוא סוד תשובה מאהבה, שזדונות נעשו לו כזכיות."
(בעל הסולם. שמעתי. צ"ז. "ענין פסולת גורן ויקב")
זאת אומרת, שיש לנו רצון לקבל ואת הרצון לקבל הזה אנחנו צריכים לתקן כדי שנוכל לראות את העולם העליון. ברצון לקבל, אם הוא רצון לקבל בלבד, לעצמו, אנחנו יכולים לראות בו רק מה שלטובתנו, כי כך הוא לעצמו, אז אין כאן שום דבר חוץ מלראות את המציאות המוגבלת שלנו.
יש אור חסדים ואור חכמה. אור חסדים מתקבל בכלי שלא רוצה לקבל כלום, רק עושה צמצום על עצמו. ואור חכמה מתקבל בכלי שתיקן את עצמו באור החסדים, בלהשפיע על מנת להשפיע, ואפילו מסוגל ומוכן לקבל בעל מנת להשפיע.
כותב בעל הסולם, "סוכות הוא בחינת שמחה, שהוא בחינת גבורות המשמחות," מה זאת אומרת גבורות משמחות? שיש רצון לקבל שכבר תיקנו אותו בלקבל בעל מנת להשפיע. ואז יש מסך שלא נותן לאור העליון להיכנס, אלא רק מה שאפשר דרך הסכך. ולכן אנחנו מגיעים בזה לתשובה מאהבה. יש שתי צורות לחזור לבורא, החצי הראשון שאנחנו מתקרבים אליו בכלים דהשפעה.
(ראו שרטוט מס' 1) יש לנו כלי, הרצון לקבל שלנו הכללי, בכלי הזה יש שני חלקים, הכלי הזה זה נשמה. נשמה זה רצון לקבל. ברצון לקבל יש לנו עביות שורש, א', ו-ב'. הרצונות האלה נקראים גלגלתא ועיניים, בחינות גלגלתא ועיניים והם חלשים.
אם אנחנו מתקנים אותם שיהיו בעל מנת להשפיע, אז יוצא שכאן אנחנו מקבלים אורות נפש ורוח, ונגיד נשמה, שהם נקראים נר"ן, נפש רוח נשמה. אם אנחנו מתקנים כלים יותר גדולים, כלים של עביות ג' ו-ד' שנקראים אח"פ, אז אנחנו מקבלים גם אורות חיה ויחידה. יחד האורות האלה נקראים נרנח"י, אלה כל האורות שיכולים להיכנס לתוך הנשמה.
כך אנחנו מתקנים. יש תיקון של כלים דגלגלתא עיניים, ויש תיקון של כלים דאח"פ. כלים שמתקנים בהם רק גלגלתא עיניים זה נקרא תשובה מיראה, מספר 1. ותיקון כלים דאח"פ זה נקרא תשובה מאהבה, מספר 2. שאפילו הכלים הגדולים מאוד כמו ג' או ד', אנחנו יכולים לתקן אותם בעל מנת להשפיע.
אז הוא אומר לנו כך "סוכות הוא בחינת שמחה, שהוא בחינת גבורות המשמחות," זאת אומרת תיקנו גם את הגבורות, זאת אומרת כלים גדולים, כבדים, אגואיסטים, עד השמחה, זאת אומרת על מנת להשפיע. "שהוא סוד תשובה מאהבה, שזדונות נעשו לו כזכיות."
(בעל הסולם. שמעתי. צ"ז. "ענין פסולת גורן ויקב")
זאת אומרת שהכלים האלה, חיה ויחידה, הם זדונות והם נעשים כזכויות. אנחנו מתקנים אותם והם נעשים לזכויות. בעצם סוכות עונה לנו על כל התיקונים שאדם צריך לעבור בנשמה שלו. (ראו שרטוט מס' 1)
שרטוט מס' 1
קריין: ציטוט מספר 3 מתוך רב"ש ב', אגרת ל"ו,
"ענין סכך הוא בחינת צילא דמהימנותא, הנקרא בחינת אמונה למעלה מהדעת, שהוא בהפכיות להדעת. שהדעת מביאתו לידי פסולת ולידי גורן ולידי יקב. היינו מצד הדעת, כפי שהעינים הגשמיים רואים יש מקום לפסולת גורן ויקב. ומזה בעצמה הוא עושה צל, ויושב תחתיה. היינו שעושה לעצמו ישיבה מכל אלו הדברים הנמוכים והגרועים ביותר, ומקיים על ידי הפסולת מצות סוכה. ועיקר שיש לו שמחה ממצוה זה, כי אמונה למעלה מהדעת נקראת "שמחה של מצוה". נמצא שכל הקושיות והשאלות שישנם במציאות בעולם הם מתתקנים בסוכה, היינו כי בלעדיהם אי אפשר לעשות בחינת סכך."
(רב"ש - ב'. אגרת ל"ו)
את זה קל לדבר אבל קשה לקיים. זאת אומרת שהוא אומר שכל המצוות הן מיתקנות בסוכה, זה באמת כך, כי סך כל המכלול של הפעולות שאנחנו צריכים לעשות ברוחניות כדי לבצע סוכה רוחנית, זה באמת בניית הנשמה.
אנחנו נעשה איתכם כך, אל תשימו לב למה שאנחנו דיברנו עכשיו, אלה דברים גבוהים, רחוקים. תשאלו מה שאתם רוצים, אחרת אני אדבר על מה שכתוב כאן, ועל מה שאולי חלק קטן מהאנשים מבין, ואחרים יחכו עד שזה יגמר.
תלמידה: כל התרשימים פה והעבודות של התיקון שאנחנו עושים לנשמה, זה לא איזה בולדוזר שמגיע והופך לנו את כל תפיסת העולם שלנו.
נכון.
תלמידה: מדובר בשברירי שנייה, השגות שאנחנו משיגים ממש בשברירי שנייה שהם עושים בנו את התיקון. ואנחנו חיים בעולם שכולנו מחכים לדברים גדולים שיקרו לנו כדי שאנחנו נרגיש שהם קיימים. איך אנחנו מסתפקים בהשגות הקטנות האלה בשברירי שנייה, להבין שבעצם זאת העבודה, זה הקצב, וככה אני צריך לתקן את עצמי?
אני לא מבין מה זה שברירי שנייה, שאת מתכוונת. כשאנחנו מגיעים להשגה רוחנית היא בעצם עולה על כל ההשגות הקודמות ואנחנו נמצאים בה ומתמלאים בהשגה הרוחנית הזאת בהרגשת כל הרצון לקבל שלנו, בכל המודעות שלנו. נפתח העולם העליון, העולם הרוחני, שאני לא יודע איך להגיד, פי אין סוף יותר גדול מהעולם שלנו. לאיזה שברירי שנייה את מתכוונת? אני לא מבין.
תלמידה: אני מתכוונת בתחילת הדרך שלנו.
גם בתחילת הדרך זה לא שברירי שנייה, זה גם לא השגה רוחנית עדיין, יש לך איזה שהן הברקות קטנות, נכון, אז מה?
שאלה: אז איך אני מבינה כביכול שבעצם זאת העבודה שלי, ואני לא יכולה לצפות לדברים גדולים שיקרו לי כרגע אלא פשוט כל פעם עוד קצת ועוד קצת ועוד קצת?
כן, כל העבודה שלנו היא בזה שאנחנו מושכים את המאור המחזיר למוטב במנות קטנות והוא משפיע עלינו עוד קצת ועוד קצת כמו שאת אומרת נכון. ואני שוב ממשיך את העבודה שלי עם החברה, עם הלימוד, אפילו בהפצה, כל מיני דברים שאנחנו צריכים כדי לתקן את הכלי הכללי, ומתוך זה אני מגיע להרגשה יותר ויותר, וכך מתקדם.
שברירי השנייה האלו בונים בי כלים חדשים, והם כאלה שבריריים מפני שאני לא מסוגל יותר להחזיק את המגע שלי עם האור העליון, עם העולם הרוחני. לאט לאט אני יכול לסבול יותר. יש כאן בעיה באמת לסבול, כי כלי רוחני הוא כלי שכולו להשפיע, זה כלי שמתגלה באהבת הזולת, ועד כמה שאדם מסוגל לחשוב שכאן מדובר על זה שהכל צריך להיות אצלו מחובר וכלול מכולם, מכל האנושות, זו בעיה, הוא לא יכול לחשוב על זה הרבה, הוא לא יכול לסבול את זה, ולכן אנחנו כל כך רחוקים מהשגת העולם העליון.
שאלה: בקרוב יהיה כנס, ובכנסים אנחנו רוקדים המון. פעם קראתי בבלוג שכתבת שרב"ש אמר שהעבודה הרוחנית הכי גבוהה היא בזמן הריקוד. אתה מוכן להסביר לנו את זה, כדי שאנחנו נוכל לנצל טוב יותר את זמן הריקודים בכנסים?
הוא מתכוון לזה שאדם לא סתם רוקד, שאצלו הריקוד גם במוח, גם בלב וגם ברגליים, ואז כך הוא מבצע את הריקוד. וזה באמת דבר גדול, זה כמו שכתוב "כל עצמותי תאמרנה", זאת אומרת עד העצמות, כי הפרצוף הרוחני שלנו הוא כולל מוח, עצמות, גידין, בשר ועור. מוח עצמות, גידין, יש כלים פנימיים, כלים חיצוניים, ולכן "כל עצמותי תאמרנה", זאת אומרת ש"עד מח העצמות" אנחנו מגיעים למצב שהאור העליון מתלבש בנו ברצונות שלנו המתוקנים שנקראים "עצמות", וודאי שאלה לא עצמות בגוף שלי, בשלד שלי. ואז כשאנחנו מגיעים לתיקון בצורה כזאת אז זה נקרא שאדם רוקד גם בלב וגם במוח וגם ברגליים.
עבודה כזאת היא העבודה הכי גדולה, כי היא מגיעה עד לפרטי פרטים של הרצון לקבל שמגיע לתיקון בעל מנת להשפיע. לכן הרב"ש אמר אז שהעבודה הכי גדולה שאדם יכול לעשות זה בזמן הריקוד. יש עניין של הריקוד של חתן וכלה, יש עניין של ריקוד שאנחנו קוראים בזמן שאנחנו מקדשים את הלבנה, ב"קידוש לבנה" וכן הלאה. יש הרבה צורות ריקוד, אבל סך הכל ריקוד, כמו שאמרתי, זה דבר מאוד מאוד גבוה, נגיע.
נגיע, לא נורא. אנחנו עכשיו נכנסנו כבר לתהליך שמי שהולך אתנו הוא באמת נכנס כבר לפעולות רוחניות, עדיין לא מרגיש את זה, אבל כבר נמצא בזה ולאט לאט יתחיל להרגיש שזה פועל בו. יש הרבה תהליכים כאלה שאנחנו עוברים בחיים, שאנחנו עוברים אבל עוד לא מרגישים, אמנם שכבר נמצאים בהם. אז התיקון הוא כבר ממש נמצא בנו ומתקדם ולכן אני בטוח שאתם תתחילו להרגיש אותו בפועל ממש בזמן הקרוב, רק צריכים יחד, להיות יחד ולהשתתף יחד.
שאלה: כמו שפרעה מלווה אותנו כל השנה לא רק בפסח, האם סוכות והשינויים שלו מלווים אותנו כל השנה? האם צריך להיות ראש השנה, כיפור, סוכות, שמחת תורה כל השנה?
ודאי, הם לא קשורים לזמנים הללו. כתוב "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים"1. זאת אומרת, התיקון של הרצון לקבל שזה נקרא "מצווה", זה קיים בכל הזמנים, בכל המצבים ובכולם. לכן אין לנו שום בעיה, גם רב"ש כותב ובכלל הרבה מקובלים כותבים, שאתה יכול להיות בתשעה באב בשמחה הכי גדולה כמו בפסח נגיד או בפורים. זה לא שייך למה שכתוב בלוח השנה ומה שאדם מרגיש ועובר בצורה פרטית.
שאלה: האם כשהתחלת בדרך היו לך סימנים שאתה בכיוון, שאתה הולך נכון? או שפתאום המדרגה הייתה כהרף עין ונתקלת בה?
כשאני הגעתי לרב"ש הייתי אפילו כבר בערך ארבע שנים, כלומד קבלה, אבל בכל מיני צורות, מכל מיני ספרים, לא מבעל הסולם. מרמח"ל, הגר"א רמב"ם, ועוד, לא הרבה הבנתי, הייתי עם בלבולים גדולים מאוד. אבל כשהגעתי לרב"ש, אחרי כמה זמן שאלתי אותו איך אני יכול להיות בטוח שאני לומד במקום נכון, אצל האדם הנכון. לא התביישתי. הייתי בן שלושים ומשהו, ורציתי לדעת האם אני באמת הולך בדרך נכונה. היה לי הכל בחיים, אני הצלחתי להקים עסק, ובכלל לא היה חסר לי כלום. את זה מאוד רציתי.
ולכן הייתי קונה המון ספרים ונוסע לכל מיני צדיקים, ואז היו קצת יותר אמתיים מהיום. ולבבא סאלי, היה לי חבר שהוא היה קרוב של בבא סאלי, היה איש גדול כזה בנתיבות. גם ברמלה, בלוד, היו אנשים שלמדו את חכמת הקבלה והייתי מגיע אליהם. זה היה בשנת 1975-1977, והם היו מדברים מאוד לעניין. גם כשגרתי ברחובות, היה לידי אחד שהיום אני אפילו יכול להגיד שכן, הוא היה מקובל, זכרונו לברכה.
אז שאלתי את הרב"ש האם אני לומד במקום הנכון. הוא אמר, אתה צריך לחפש, ואם לא מוצאת חן בעיניך הצורה, ואופן הלימוד, אז כתוב "אין אדם לומד תורה, אלא ממקום שליבו חפץ"2. לכן לכל אחד יש מורה משלו, מקום משלו, סגנון משלו וכן הלאה. את זה קבע עוד אברהם אבינו כשחילק כל מיני שיטות חיבור, גם לתלמידים שהתקרבו אליו מאוד, והוא קרא להם "ישראל", "ישר א-ל", אנחנו מהקבוצה הקטנה הזאת. והיו כל מיני קבוצות אחרות שהוא חילק אותן לפי האופי של כל קבוצה וקבוצה ושלח אותן לכל מיני כיוונים. מזה התחילו אז דתות המזרח, נגיד.
אז צריכים לבדוק האם לומדים במקום הנכון, זה דבר ראשון. דבר שני, שיכול להיות פשוט שצריכים ללמוד, צריכים להשתדל להיכנס לחכמה הזאת ואז לראות מהי בכלל, למה אני מצפה ומה היא צריכה לתת לי החכמה הזאת. את זה אנחנו צריכים לברר.
שאלה: בנושא סוכות, דיברנו על זה שצריך שני מסלולים, מסלול האחד שאדם צריך לעשות עם עצמו בכל הדרך הזאת וההשגה העצמית, אבל יש גם את הנושא של העשירייה. הסכך אם הבנתי נכון מסמל משהו שהאדם לוקח את כל החלקים הפחות נחמדים שלו ומבין שהם מעליו, אבל הם חלק ממנו והוא צריך להבין אותם. מלבד הישיבה ביחד בסוכה, האם יש איזה חלק שמדמה את העשירייה בכל הסימנים של החג?
כן, אנחנו מדברים על האדם, אדם הכוונה מניין, עשירייה, אם פחות ממניין, בחכמת הקבלה לא מתחשבים, זה לא קיים. אדם שרוצה בעצמו להגיע לרוחניות יכול לעבוד בזה 30, 40, 50 שנה, ויכול להיות שיהיו לו איזה ניחושים, איזה הרגשות כאלה מעורפלות, אבל כדי להשיג רוחניות הוא צריך שיהיה לו כלי. וכלי זה עשרה חלקים שצריכים להיות קשורים ביניהם בסגנון קשר מסוים, ואז באותו סגנון דרך הקשר בין החלקים האלה הוא מקבל את ההתרשמות מהאור העליון ומתחיל ללמוד אותו, להבין אותו, לגלות אותו. רק בצורה כזאת. לכן זה לא חשוב אם גברים או נשים, אבל הגישה הזאת שאנחנו חייבים לגלות אור עליון בעשירייה, זה חוק. אנחנו לומדים את זה מד' בחינות דאור ישר.
מזה אנחנו לומדים שהכלי הרוחני כולל עשרה חלקים, לא יכול להיות יותר ולא פחות, עשרה שקשורים ביניהם בצורה מיוחדת, ולכן אנחנו כך צריכים לבנות את עצמנו. כל אחד מאיתנו כשהוא מגיע ללמוד חכמת הקבלה לא יודע, אבל הוא לא מגיע בעצמו אלא מהשמיים מביאים אותו לאיזה מקום ולאיזו קבוצה והוא כבר נכנס לאיזה מנגנון, ולכן אנחנו צריכים למצוא את הקשר הזה בינינו כך כמו שחכמת הקבלה אומרת.
חייבת להיות עשירייה. גברים חייבים להיות קשורים הרבה יותר חזק מנשים, לנשים זה גם הרבה יותר קשה מאשר לגברים להתקשר עם נשים אחרות. אבל זו חובה, אחרת אנחנו לא נגלה כלי להשגת האור העליון. זה חייב להיות כלי שבו הרצונות קשורים ביניהם על ידי מאור המחזיר למוטב. שהוא קושר את הרצונות שלנו מכל מיני הכיוונים, זוויות, הבחנות, בחינות, ושבהם אנחנו אחר כך בסך הכול מגלים את התמונה הזאת שנקראת "בורא". זה עניין של עשירייה, חובה.
אבל שוב, זה לא שאנחנו צריכים לעשות את זה, ברוחניות אנחנו לא צריכים לעשות כלום. אם זה נראה לכם קשה, זה סימן כמו שכתוב "לא אותי קראת יעקב"3. זאת אומרת איפה שקשה סימן שזו לא רוחניות, אלא זו גישה לא נכונה לרוחניות. "קשה" זה נקרא שבמקום שאני מבקש את הבורא שהוא יעשה את זה, אני בעצמי הולך לעשות כאילו שאני מסוגל. זאת טיפשות. לכן מה שאנחנו צריכים, זה בסך הכול לבקש.
לכן כל העבודה שלנו בסך הכול מתכווצת לתפילה משותפת, שאנחנו כולנו מבקשים, "בבקשה תעשה, תחבר אותנו כך שאנחנו נהיה הכלי, הרצון המשותף כדי שנוכל לקבל את הגילוי שלך, את האור שלך". פנייה כזאת לבורא היא בעצם התפילה ואז זה קורה. אנחנו בגלל האגו שלנו, הגאווה המסריחה שלנו, לא פונים לבורא וזאת הבעיה. עוברות שנים רבות ואני לא פונה. אם הייתי פונה הייתי כבר מתקן את עצמי על ידי אותו האור שהיה מגיע, והייתי מקבל את גילוי הבורא באותו הכלי שייתקן.
הבעיה היא לבקש, וכאן "איש את רעהו יעזורו", אנחנו יכולים לתת דוגמה אחד לשני, יכולים לעורר גירוי אחד בשני, קנאה, כל דבר ודבר, העיקר שאנחנו נעורר כל אחד את האחרים לבקש, לפנות. הכול מושג אך ורק בכוח התפילה.
לכן בעניין הזה זה הפוך, עד כמה שקשה לנשים, כאן זה יותר קל, כי לאישה לבקש ולהתפלל יותר קל מאשר שלגבר. בקיצור, יוצא בסופו של דבר שבזה אנחנו ממש שווים. אם אנחנו מגיעים לעבודה הרוחנית, גם גברים, גם נשים נמצאים במצב זהה.
שאלה: איך אני עושה את הביטול כלפי משהו שלא נראה לאגו שלי?
אתה מפחד שהאגו יתנגד?
תלמיד: לא, אני לא מפחד.
אלא מה?
תלמיד: איך אני דורך עליו באותו רגע שנפגשתי אתו. עם מחשבה זו לא בעיה, אבל אם אני עם חבר בקבוצה או משהו כזה, ואני מבין בצורה מסוימת ואני רוצה להעביר את מה שאני מבין וזה לא קורה.
יש לך קבוצה?
תלמיד: יש לי קבוצה טובה.
ובעיה לעבוד יחד?
תלמיד: לא.
אם לא, אני לא רואה שום מניעה.
תלמיד: הבעיה היא אצלי, שאני צריך לשתוק.
לשתוק, למה? בתפילה לא צריכים לשתוק.
תלמיד: נכון. בתפילה כלפי הבורא, אבל מה כלפי החבר?
מה יש לך לדבר עם החבר? על מה יש לך לדבר עם בני אדם?
תלמיד: כלום.
אז יופי. דבר, יש לך עם מי. יש לך מישהו שכל הזמן שומע, כל הזמן רוצה אותך, תדבר אליו.
תלמיד: נפגשנו בפלורידה ואני מכיר את הרב דרורי זכרונו לברכה מטבריה בזמנו.
הוא היה עם לב מאוד מיוחד.
תלמיד: גם ברחובות למדתי, אתה אולי מכיר את הרב מחפוד משעריים.
שכן שלי, גם זכרו לברכה. אז יש לנו רקע.
שאלה: האם כל התורה נכתבה בשביל ללמד אותנו "ואהבת לרעך כמוך"
כך כתוב.
תלמידה: למה זה כל כך מוצפן, ניסיתי למצוא פסוק שמדבר על זה ישירות, בספר ויקרא יש חצי פסוק, אחר כך רבי עקיבא, אחר כך הילל ואחר כך רב"ש. הוא בעצם, כפי שאני מבינה, היה הראשון שדיבר על אהבת חברים באופן גלוי, למה הצפינו את זה בעלילות כל כך מסובכות שלא רואים בהן שום אהבת חברים, לא קין והבל, לא דוד ושאול. יכול להיות שזה היה יכול לחסוך המון מלחמות שנלחמו בשביל א-לוהים והורגים אחד את השני.
אני אגיד לך, נראה לי שההיפך, שהם דווקא הסתירו את הכול העניין וטשטשו אותו מפני שבני האדם היו קוברים את כל התורה, עם כל ספרי התורה, ועם כל חכמת הקבלה עמוק, עמוק. זה כל כך מנוגד לטבע שלנו שאף אחד לא היה מתקרב, אף אחד לא היה נוגע. יש לנו מקרים בהיסטוריה, פעם נלמד את זה, עד כמה שהיו מלחמות ובעיות בבית המקדש הראשון. כי חלק מהאנשים, בעצם רובם השיגו את התיקונים באור החכמה, בלקבל על מנת להשפיע, ואז הרצון לקבל גדל עוד, התפרץ, התגלה, ואיזה מלחמות היו, הם הרגו אחד את השני, לא יכלו להסכים זה עם זה. אנחנו לא מבינים את זה, כשנתקדם ונתחיל להרגיש קצת הבחנה מעל מנת לקבל, לעל מנת להשפיע, צמצום, מסך, אור חוזר, ועוד כל מיני הבחנות אנחנו נראה עד כמה שזה בלתי נסבל.
להגיד היום ואהבת לרעך כמוך ושזו בלבד כל התורה, וכל הדתות וכל האמונות וחוץ מזה אין כלום, זה כאילו שאת מוחקת את כל הבניין הדתי, בארץ ישראל ובכלל בכל העולם. לא, אנשים עוזבים, יוצאים, מתרחקים לא רוצים לשמוע והופכים להיות בהמות. זהו, הם לא יוכלו להחזיק את זה, לא יכולים, את יכולה לראות את זה גם היום, מה קורה היום, איפה את רואה ואהבת לרעך כמוך, שזה ממש כחוק קיים ורוצים לקבוע אותו ביהדות?
תלמידה: בדיוק זה העניין, שאם היה כתוב אז אולי זה היה.
זה כתוב, אז אל תסובבו כאילו זה לא כתוב, כתוב ואהבת לרעך כמוך, כלל גדול בתורה, כך אומר רבי עקיבא, ורבי עקיבא בעצם היה הכי גדול אצלנו בעניין ההלכות, כל ההלכות הן מרבי עקיבא. אז הוא אומר, אז מה, מה מזה שהוא אומר? אם זה נגד הרצון שלנו, אם אין בזה קצת תחרות, קצת משהו לכיס, קצת משהו לקנאה, למשהו, אדם לא יכול לקבל את זה. אנחנו לא מסוגלים. לכן צריכים להבין, למה שונאים את חכמת הקבלה? כי מה שהיא דורשת האנשים לא יכולים לקיים. לא יכולים, הם יכולים להגיד כן, זה נכון, אבל אי אפשר, כך זה קורה.
תלמידה: אז בעצם עשרת הדיברות מתקבלות על אנשים כתורת המוסר שלא קשורה בכלל לאהבת הזולת.
נכון, לכן כל התורה שלנו, כל מה שאנחנו רואים ברחוב זה תורת מוסר. היא מלמדת אותנו איך להיות קצת יותר יפים בחיים שלנו זה עם זה, למה? תקבל שכר בעולם הבא. אם לא השכר בעולם הבא, כולם היו הורגים זה את זה. ובגלל השכר איכשהו כל אחד רוצה להרוויח קצת, זאת אומרת שומרים על האגו שלהם, משתמשים באגו שלהם, מפרגנים לו ובצורה כזאת מתקיימים.
תלמידה: אפילו "כבד את אביך ואת אימך" תמיד התפלאתי למה כותבים למען יאריכון ימייך, היה צריך להגיד למען יאריכון ימיהם, אפילו פה מחפשים את האגו.
את זה עוד צריכים לפרש, נגיע לזה.רק תבינו שאני לא יכול לדבר בפה מלא, בפה גלוי. אבל יש לכם כבר משהו ביד ואתם יכולים להבין מה ההבדל בין מה שהתורה דורשת לבין מה שאנחנו מקבלים ומקיימים בעולם הזה.
שאלה: הקבלה מדברת על התיקון של הנשמה, האם היא מדברת גם על תיקון הגוף שלנו? על הכלי שהנשמה נמצאת בו, איך לשמור עליו שיהיה בריא כדי שהנשמה תוכל לעשות את העבודה שלה?
כותב על כך הרמב"ם, אבל לא כתבי הקבלה. כתבי קבלה מדברים רק על תיקון הנשמה.
תלמיד: עוד מעט כולנו נלך לאכול וזה הזמן להודות גם לכל מי שטרח ועשה למעננו, אבל אנחנו הולכים להשתמש בכלי פלסטיק ודי ברור שזה פוגע בסביבה ובטבע.
אז איך במקום הזה אנחנו מהווים אור לגויים ומשתמשים במשהו שהוא פחות פוגע? או אם אנחנו יכולים להשתמש במשהו שהוא פחות מזיק כדי שנוכל לעשות את העבודה שלנו כאן.
הקבלה לא מתייחסת לזה. הגישה היא פשוטה, אם אנחנו מתקנים את הרצון שלנו, בזה אנחנו מתקנים את הכוח הרע היחידי שיש בטבע, הופכים אותו לכוח טוב וכתוצאה מזה הטבע מסתדר ואפילו מתקן את כל הזוועות שבני האדם פגעו בו, ועשו בו.
לכן בואו נתקן את עצמנו, את הפלסטיק בנפש שלנו, ובזה הכול יסתדר, אני מבטיח לך.
שאלה: איך אני יכולה להשתמש בחג הזה כדי לתקן את האגו שלי? ואיך אני יכולה לדעת שהרצונות שלי מכוונים בהשתוות לבורא?
רק על ידי היחס שלך לחברים ועד כמה שאת מתחילה להרגיש תופעות שלא הרגשת קודם, תופעות רוחניות של נטייה לחברים ונטייה לבורא. כשאת מתחילה להרגיש עד כמה את מתעלה בזה מעל הרצון לקבל שלך ומתחילה לחיות בכולם. כך אפשר לראות, אין יותר.
תלמידה: בזמן האחרון אני נורא מפחדת לבקש בשביל החברות שלי. כי אני מבקשת ואני יודעת שכשהבורא אוהב, הוא מביא דברים שאלוהים ישמור ואני לא תמיד בטוחה שהן מוכנות כל כך לקבל את כל האהבה הזאת. אז אני באמת לפעמים מפחדת לבקש.
זו שאלה מאוד קשה. כתוב, "כל אשר יאהב ה' יוכיח", באמת כשהבורא מתקן לפעמים התיקונים נראים לנו בצורה מאוד קשה, כי בינתיים אנחנו עוד לא מתוקנים ולכן כך אנחנו רואים את זה.
מה לעשות? לבקש עבור החברים או לא? תבקשי לא עבור החברים, תבקשי עבור החיבור בעשירייה. זה מה שאנחנו צריכים עכשיו, אך ורק. אנחנו לא צריכים שום דבר חוץ מזה.
ברגע שאנחנו נהיה מחוברים בעשיריות, אתם תרגישו עד כמה שבתוך העשירייה פתאום ישנן תופעות שנקראות הכוח העליון. זה עניין של מניין, לא פחות ולא יותר, אלא עשרה שקשורים יחד, ולפי עוצמת הקשר, מתגלה בהם כוח שמארגן את הקשר, מחזיק אותו ומתגלה בו. על זה תבקשו.
שאלה: יש רמזים שיורדים בחג הזה. מה הרמזים האלה ואיך הם יורדים?
דברנו על זה, לולב, אתרוג, ערבות, סכך, סוכה, הדסים, כל הדברים האלה הם סימנים. סימנים של הכלי שלנו, ובסך הכול אנחנו צריכים לחבר אותו ואז בצורה כזאת יכולים להמשיך עליו את האור העליון.
כל העבודה שלנו היא גילוי הבורא, זה מה שאנחנו צריכים לעשות. לסדר את עצמנו בצורה כזאת שהבורא יתגלה בינינו. זה מה שכל האנושות צריכה לעשות, אין לנו יותר בעיות, רק זה. למצוא כזה חיבור, התכללות, התקשרות, נגיעה זה בזה בכל מיני צורות, בכל מיני שטחים, שהבורא יתגלה במלואו בינינו.
שהכלי שלנו, צורת החיבור, היחסים, בסך הכול יתנו לנו אופי שנקרא בורא, כי בורא לא קיים, אלא צורת הקשר בין הכלים המנוגדים. כשאנחנו מחברים אותם נכון, צורת הקשר הזאת תיקרא "בורא", בוא וראה.
ואם לא יהיה קשר, אין בורא, מה יש? יש אור עליון מופשט, ורק אם אנחנו מביאים את הכלי לגילוי שלו, אז האור העליון המופשט שמתלבש ומתגלה בכלי הזה נקרא "בוא וראה".
תלמידה: אני חושבת שהבעיה היא הפירוש הגשמי של החג, וכשאני מנסה להבין את המשמעות הרוחנית שלו, זה מה שגורם לי לבלבול וקושי להבין.
אני מבין אותך, זה נכון, כך זה למתחילים, כי הם עדיין לא יכולים להתנתק מהצורה הגשמית מהמילים שמזכירות להם משהו שהם מכירים מהחיים שלנו. אבל לאט, לאט, כשאדם יותר ויותר נכלל מהתופעות הפנימיות, הוא כבר יכול לתאר את הדברים האלה בצורה פנימית. אמנם זה לוקח כמה שנים, אבל זאת צורת התיקון של הכלי שלנו.
אנחנו רק צריכים להבין, אנחנו לא מן הסתם נמצאים בעולם הגשמי, הכי נמוך מכל העולמות, הכי גרוע, אנחנו לא מן הסתם מתקדמים כמה שנים טובות עד שאנחנו מתחילים להבין בכלל, לשמוע, אחר כך להרגיש משהו מחכמת הקבלה. זה יכול לקחת חמש שנים, זה יכול לקחת עשר שנים וזה יכול לקחת חמש עשרה שנה. זה מפני שאנחנו בפנים כך צריכים לייצב את הכלים שלנו ואין ברירה. לכן תתבלבלו יותר ויותר.
אבל כשאת התחלת ללמוד את חכמת הקבלה, את כבר לא צריכה ללמוד על העולם הזה, את יכולה לקחת את ההבחנות של החכמה, הספירות, הפרצופים, הדרגות, האור המקיף, האור הפנימי וכן הלאה, זאת אומרת הבחנות כמו במדע, בפיזיקה ולהשתמש בהן, לי למשל זה עזר מאוד, אבל זה תלוי בטבע האדם.
תלמידה: בזמן החגים מתעוררות בי הרבה שאלות ובימי חול בדרך כלל מישהו קם ושואל את השאלות במקומי.
בסדר גמור. את נוסעת אחריי לכל מקום, נכון?
תלמידה: לכל מקום.
אז עוד שנה, שנתיים הכול יסתדר.
שאלה: אחד הדברים שמעסיקים אותי הרבה זה שאין לי חיסרון לבורא.
אתה יודע מה זה?
תלמיד: כן אני יודע מה זה מהשיעורים האחרונים ממש.
מה מהשיעורים? איך אתה יכול שיהיה לך חיסרון למשהו שלא טעמת?
תלמיד: כאן באה השאלה בעצם, מה הדבר הכי נכון להגיע לחיסרון ממש?
לפי מה שכתוב, "טעמו וראו כי טוב ה'". אבל טעמו, "עכשיו אני רוצה". טעמים, רשימות צריכים להיות, ואז לפי הרשימות האלה אני משתוקק.
תלמיד: ומה בקשר לאמונה?
אני לא יודע מה זה אמונה. אמונה זה אור. זה לא מה שאתה חושב. זו טעות נפוצה מאוד. חושבים שאמונה זה משהו שאני לא יודע, לא מבין כלום, אבל אני מאמין. אז לא שאני מאמין, אני נמצא פשוט בחוסר ידיעה, בחוסר הרגשה ובחוסר התמצאות. זו לא אמונה. אמונה זה אור שמתלבש בנו ונותן לנו יכולת להשפיע. אור החסדים הוא נקרא "אמונה", תכונת הבינה. זה מאוד גבוה.
שאלה: לגבי הטעמים, האם הטעם והריח שאנחנו לומדים על ארבעת המינים, זה הכול כלפי העבודה שלנו? יש טעם ויש ריח ואין טעם ואין ריח. אתה יכול להבחין בין הטעם והריח ולהסביר איך זה קשור לעבודה שלנו?
אני לא יכול. זה סיפור שלם. אבל על זה כתוב.
תלמידה: אם אני מרגישה שאני לא יודעת מה זה טעם וריח, אבל אין לי טעם וריח.
במה?
תלמידה: בעבודה, בעשירייה, בקבוצה, בחיבור.
זה כבר משהו אחר. חשבתי שאת שואלת על סוכות.
תלמידה: חשבתי שזה מצב שנכלל בסוכות.
אין לך טעם להיות בעשירייה, בלימוד ובקבוצה, בכלום.
תלמידה: יכול להיות שיש מצב שבו אני מרגישה שאין לי טעם.
כן. ומה את עושה אז?
תלמידה: מתחברת לחברות בעשירייה.
אז את רואה שאם את מתחברת אליהן או שהן מתחברות אליך, את מוציאה את הטעם. על הטעמים האלה אנחנו מדברים.
תלמידה: אז אני נתלית עליהן והן סוחבות אותי.
מה רע אם אני תלוי במישהו?
תלמידה: כי אני לא יכולה להיות בהשפעה, אני בתוך עצמי, שיסחבו אותי.
בתוך זה שאת מקבלת מהם, אחר כך תוכלי לתת להם. אל תפחדי, זה הכול יחזור. אם אנחנו נמצאים במערכת אינטגרלית, לא לפחד שאני לוקח מכולם. זה שאני לוקח מכולם, אני כבר נותן להם אפשרות להשפיע, לתת, לסובב את הגלגל הכללי. אם לא הייתי, מי היה לוקח אם לא אני? זאת אומרת, כל אחד מאיתנו חייב גם לקבל וגם לתת. אנחנו נמצאים במערכת כללית אינטגרלית, כמו גלגלי שיניים, אז חייבים גם לקבל וגם לתת. בינתיים אני מקבלת, לא נורא.
תלמידה: ואם אני מרגישה במקום איזו בושה או איזו מידה של גילוי רע שניתן לי מתוך העבודה?
יופי, את כבר מתחילה להרגיש משהו.
תלמידה: אני מרגישה שזה ניתן ואני מבינה שאני רק הורסת להם, אבל עדיין אני במצב. מה לעשות?
בינתיים את לוקחת ומסמיקה אבל לוקחת ולא נותנת. תמשיכי. זה ייתקן.
שאלה: אמרת לבקש מהבורא, ואמרת שלא יודעים לבקש. אני מודה שאני אגואיסטית ואני מבקשת ומבקשת, ויש דברים שאני לא מפסיקה לבקש אותם שנים. אז מה אתה אומר, אם הוא רוצה שאני אבקש ואני מבקשת, בסוף הכול מתגשם? אני שואלת גם כדי שזה יעודד אחרים לבקש. והאם זה בסדר שאני מבקשת הרבה? ואני אשתדל לבקש יותר גם לאחרים.
כתוב, "הלוואי שיתפלל כל היום". כל הזמן תפני אליו ותבקשי. זה ממש תענוג, זה מה שהוא ירגיש ממך. אבל את עוד לא עוזבת, את מנדנדת, מבקשת ודורשת כל הזמן. זה מצוין. כמו קרצייה, עד הסוף.
אני אומר ברצינות. כי אין לאף אחד שום דבר, אלא רק לבורא. וזה שמבקשים ממנו, נותנים לו בזה אפשרות להשפיע, זו כל העבודה שלנו. כל העבודה שלנו היא לפתח חיסרון שהוא יוכל למלא. אנחנו המקבלים, הוא הנותן. ומה ההבדל במצב של היום, זה שאנחנו מבקשים, סך הכול. אז אנחנו נעשים יותר אגואיסטים? כן, אנחנו עובדים עם הרצון לקבל, אבל משייכים אותו אליו, וזה כבר מתוקן.
אני מאחל לך לבקש הרבה ולקבל הרבה.
שאלה: קודם כל אני מאוד אוהב את הבורא, כבר משהייתי ילד קטן, אבל מאז שהתחלתי ללמוד קבלה קורה לי משהו נורא מוזר.
האהבה נעלמה.
תלמיד: האהבה ישנה, היא גודלת דווקא. נעלם משהו אחר. קורה לי דבר הפוך, כל גיבורי הילדות שלי כמו משה, הקבלה מסבירה את המסרים הפנימיים ואומרת שמשה זה כוח שנועד למשוך אותנו.
כוח הבורא.
תלמיד: כן, הוא מושה אותנו מהצרות.
נגיד.
תלמיד: לכל דבר יש איזה הסבר רוחני.
משמעות.
תלמיד: כן, ופתאום כל הגיבורים האלה נעלמים לי.
למה נעלמים? נעלמים גיבורים על הסוס, עם כידון, עם משהו.
תלמיד: היה אצל אבא שלי בבית פסל של משה רבנו עם שיער גדול ושתי קרניים ועיניים כחולות. בשבילי זה היה משהו, ופתאום אין. כל המשמעות נשמטה מתחת לרגליי, ואני לא יודע איפה אני קיים, אם אני קיים פה או בקבלה. הכול אוויר, צמיג.
מה אתה רוצה לשמוע ממני?
תלמיד: לא יודע, זאת השאלה.
התורה אמנם מדברת בשפת האנשים כמו שאנחנו רגילים מהעולם הזה, אבל היא מדברת רק על כוחות רוחניים, על כוחות הטבע. כוחות. כי באמת מה שנראה לנו שאנחנו חיים בעולם גשמי וכאן ישנן תופעות גשמיות, זה הכול רק נראה לנו, נדמה לנו.
אתם למדתם קצת תפיסת המציאות? למדתם, אז אתם כבר יודעים שכל התמונה הזאת שאנחנו מרגישים היא דמיון, שכך זה רק מתבהר בחושים שלנו בלבד. ובאמת מחוצה לאדם יש רק כוח עליון בלבד. והכוח העליון הזה בלבד מצייר בתוך האדם כל מיני צורות, והאדם קורא לצורות האלו "העולם שלי", או "העולם הזה". או יכול להיות "העולם העליון" אם הוא משיג משהו מעבר לצורה הזאת הנמוכה ביותר מה שיש לנו.
אתה התחלת כבר להתקרב לצורות אמיתיות. אז כבר אין לך איזשהו פסל מעץ עם קרניים וכן הלאה, אין, בסדר, יש כבר יותר אמיתי שזה כוח ולא פלסטלינה או גבס או שיש. תשמח מזה. באמת אין צורה יותר גרועה, נבזית מלתאר כך את כוחות הטבע או את הבורא, כמו שציירו אותו ועשו כך.
חוץ מזה זה מפריע. זה מפריע לנו מאוד לתאר לנו משהו נכון. לפני שהלכתי למכון ברג, מכון לחקר הקבלה, שאלתי את רב"ש האם מותר לי ללכת ללמד אותם משהו. הוא אומר כן, רק שאל "מה הם לומדים, איזו קבלה? תביא משהו". אז הבאתי לו פרוספקט מהמכון ועל הפרוספקט היה ציור כמו שליאונרדו דה וינצ'י צייר את האדם בתוך עיגול, אבל חוץ מזה הם כתבו כתר, חכמה, בינה, חסד, גבורה, תפארת על כל השלד הזה, על כל הגוף שלו. רב"ש (כיסה את העיניים ואמר) "אסור להסתכל על זה", הוא ממש פחד להסתכל על זה, "אסור שהצורה הזאת תתקרב בכלל לתפיסה", ממש ככה. וזה היה בן אדם כבר בגיל 75. זאת אומרת, את הדברים האלה צריכים לסלק מכל וכל.
התורה מדברת רק על הכוחות, כי חוץ מכוחות באמת אין שום דבר. וגם אנחנו כוח, אנחנו רצון, כוח הרצון. וברצונות השונים שלנו יש השפעת הכוח החיצון שהוא מצייר בכל רצון ורצון את עצמו. בסך הכול כוח על גבי כוח זה מה שאנחנו. אין יותר בטבע, רק כוחות.
שאלה: רציתי לשמוע ממך את ההבחנות בין עצמותו לבורא.
עצמותו זה כמו המילה עצמותו, הוא בפני עצמו ולא לאף אחד, זה נקרא עצמותו. עליו אנחנו לא יכולים לדבר כלום חוץ מדבר אחד, שהשורש הקדום הזה קיים ולא יותר מזה. זה נקרא עצמותו. אם אנחנו מדברים כבר על בורא זה כלפינו "בוא וראה", אנחנו יכולים להשיג "בוא וראה". וגם הוא ברא אותנו. א-לוקים בצורה מסוימת מתייחס אלינו, "מי, אלה", גלגלתא עיניים, אח"פ וכל מיני דברים. זה מוסבר, כל הדברים האלה מוסברים. העיקר זה עצמותו ואז כל יתר השמות. כי עצמותו אנחנו לא יכולים לציין בשום שם, כי שֵם זה נקרא שאנחנו תופסים אותו בכלים שלנו, וזה למעלה מהכלים. וכל יתר השמות הם מתוך ההשגה שלנו, זה נקרא "טעמו וראו כי טוב ה'"4 מתוך טעמים.
שאלה: מהו אותו הקשר שאני צריכה לחפש? מהו אותו החיבור? איך אני מסתכלת על כל העצמים שיש פה בכלל? מה אני מחפשת? הרי לא את ההתנהגות, לא את הפעולה. מה התפילה שלי? מה המחשבה שלי כשאני רואה את כולם פה?
מה את רוצה?
תלמידה: בסופו של דבר לגלות את הכוח שמפעיל את כל זה.
זאת אומרת הכוח שמפעיל אותך, מה הוא רוצה ממך? מה את יכולה לדרוש ממנו? איך לגלות את החיים שלי, טעם החיים, מהות החיים, מאיפה הם ולמה הם, כן?
תלמידה: כן.
זה בסופו של דבר. אז את נמצאת במקום הנכון. מה הלאה?
תלמידה: אני נמצאת פה, מה אני צריכה לחשוב?
את צריכה לשאול איך אני משיגה את זה. אז התשובה היא, את משיגה את זה בעשירייה. תקראי על זה חומר ותראי.
תלמידה: יש לי עשירייה, חלקה נמצאת פה, אבל עדיין אני פה ואני לבד. נכון שיש פה גם עוד הרבה עשיריות, איך אני לוקחת את כל זה ועושה משהו עם זה?
זה מה שאנחנו לומדים. איך אנחנו יכולים להשתמש בחיבור בינינו כדי לגלות את הבורא. חוץ מזה אין מה לגלות, וחוץ מזה לא צריכים שום דבר. אם אנחנו מגלים אותו, זה נותן לנו תשובות על כול המציאות, על כל העולמות, על הכול, הכול מיד יהיה ברור.
תלמידה: אז המחשבה על זה, זו בעצם התפילה שלי?
לא. תפילה זו תפילה, מחשבה זו מחשבה.
תלמידה: לא יחד.
תפילה זה חיסרון, מה את רוצה ממנו. אבל את צריכה לחשוב מה את רוצה. לרשום כל פעם יותר ויותר ועל ידי זה יהיה לך ברור מה את דורשת ממנו. ואז תדברי עם החברות שלך מה כדאי לדרוש יחד, איך לעשות את התפילה הזאת לתפילת רבים שיהיה מניין, עשירייה. תדברו על מה כדאי לבקש. גילוי החיסרון הנכון הוא נקרא מ"ן. שמעת על זה?
תלמידה: כן.
וכן הלאה. כך מתקדמים.
תלמידה: וזה גם בשינוי כל הזמן.
בסדר גמור. יופי. זה טוב. לא לפחד שזה משתנה.
שאלה: רב"ש מדבר הרבה על להרבות שמחה בחג הזה ולארח את שבעת האורחים, איך עוברים מהאחדות התיאורטית הזאת לאחדות המעשית ולא רק בחג סוכות אלא בכל יום?
על ידי שכנוע. שכנוע עצמנו בעשירייה. שעל ידי זה, כותב רב"ש, קנאה תאווה וכבוד הם מוציאים את האדם מהעולם. זאת אומרת, כשאת מתחילה לראות שהחברות חוץ ממך כולן מחוברות ויש להן על מה לדבר ביניהן ולפנות לבורא, והן כל כך פעילות ובאמת הן מתקדמות ואת לא, אז יש לך כבר קנאה. אחר כך תאווה, שהן משיגות את הבורא, יש להן כבר טעמים ברוחניות וכן הלאה. כבוד, שמי אני? מה אני? למה לא? למה כן? בקיצור לגלות את הטענות האגואיסטיות שלך, תנועות, נטיות אגואיסטיות. את זה יש לכל אחד, זה לא שאת צריכה לקבל אותן מהשמיים, רק לסדר אותן בצורה נכונה, יפה, בדרישה לבורא, ואת מצליחה. בהשגה רוחנית אין שום דבר שלא נמצא בידינו, רק לסדר את הדברים נכון.
תלמיד: לסדר זה אומר לרשום אותם? מה זה אומר לסדר?
לרשום, שיהיה רשום. לרשום העיקר בלב ולסדר ולייצב אותם.
תלמיד: אני מעט מבולבל, אני אגיד לך את האמת.
מעט.
תלמיד: היום עשו פה סוכה למעלה. מצד אחד אומרים "לא, סוכה ולולב אנחנו משתמשים בזה רק כדוגמאות". מצד שני אני לא שומע שצריך לרכוש את זה, לעשות את זה. איפה אנחנו עומדים פה? איפה התפר? האם לעשות סוכה לפי הקבלה או לא לעשות? לקנות לולב ואתרוג שלמדנו עליהם או לא לקנות? איפה הגבול פה? עד כמה צריך לקיים תרי"ג מצוות או לא לקיים לפי הקבלה?
קשה. קשה לי לענות לכם. אנחנו נמצאים כאן בבעיה. כי כל עוד אתה לא מקיים פעולות ברצון להשפיע שזה נקרא רמ"ח, או פעולות לקבל על מנת להשפיע שזה נקרא שס"ה, רמ"ח איברים ושס"ה גידים מה שנקרא, כל עוד לא תקיים, אתה לא מתקן את הנשמה. ולכן מי שיודע לקיים את זה בלקבל על מנת להשפיע או בלהשפיע על מנת להשפיע בצורה החלטית ברורה בעשירייה, אז הוא מקיים תורה ומצוות.
תורה זה נקרא "בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין"5 כי "המאור שבה מחזירו למוטב"6. זאת אומרת תורה זה האור, כוח עליון שמתקן את הרצונות שלנו, שעל ידי תיקון הרצונות האלו אנחנו מתקרבים. נגיד יש לי כאן רמ"ח איברים ושס"ה גידים, סך הכול תרי"ג (ראו שרטוט מס' 2).
זה נקרא תיקון הנשמה. זה הכול נשמה, אז הנשמה כוללת רמ"ח חלקים ושס"ה חלקים. רמ"ח חלקים זה להשפיע על מנת להשפיע, חפץ חסד, ושס"ה חלקים זה לקבל על מנת להשפיע. רמ"ח זה כלים דהשפעה, ושס"ה זה כלים דקבלה. אז הנשמה זה תרי"ג רצונות וכדי לתקן את תרי"ג הרצונות האלה אנחנו צריכים להביא אלינו מבחוץ, אור מיוחד שנקרא תורה.
תורה זה אור, האור הכללי שמתקן את הרצונות שלנו. כמו שכתוב "בראתי יצר הרע", זאת אומרת כל הכלים המקולקלים שלי שהבורא שבר אותם, את האדם הראשון מה שנקרא, שבר את הנשמה, "בראתי יצר הרע", הכלים כולם שבורים על מנת לקבל, ו"בראתי תורה תבלין", תורה, האור, כי "המאור שבה מחזירו למוטב". ואז האור הזה מתקן רמ"ח איברים ושס"ה גידים ואז אנחנו מגיעים סך הכול לתרי"ג רצונות מתוקנים.
זה קשור לסוכה שאני בונה מהעצים? לא. זה קשור לכשרות, לפסח, לכל מיני מצוות ומנהגים? לא. זה קשור רק למאור המחזיר למוטב. אבל אנחנו נמצאים גם בעולם הזה, ולכן אנחנו רוצים לקבוע לעצמנו כאלה זיכרונות, מנהגים שיעזרו לנו. אנחנו רוצים קצת ליפות את החיים שלנו במשהו, בסדר, כך אנחנו עושים. אבל לא שבפעולות הגשמיות האלה נמצאים התיקונים.
אלא הם עוזרים לנו בכל זאת. עוזרים, כי זה מזכיר לי משהו. ולכן המקובלים ממליצים לנו גם במשהו לקיים. אבל יחד עם זה אנחנו צריכים להבין שהתיקון הוא רק תיקון הרצון. ועל הרצון, זה שאתה יושב בסוכה, לא יושב בסוכה, זה לא משפיע, אלא רק הנכונות שלך.
שרטוט מס' 2
תלמיד: אם אנחנו לא נבנה או לא נבקר בסוכה איך אנחנו נרגיש את הרצונות, את הדוגמאות של הסוכה, כדי להשליך את זה על עצמינו?
אני אגיד לך. יכול להיות שאתה צודק רק אני רואה אחרת, שאלפי אלפי אנשים אפילו מיליוני אנשים נכנסים לסוכה ולא מרגישים שהם צריכים לתקן רצונות. אחד לא שייך לשני. לא שאני חס ושלום פוסל את זה, אני רק אומר שזה טפל לעומת התיקון הרצונות.
תלמיד: תיקון רצונות זה בכל שלב, בכל מקום. בכל מחשבה, בכל אזור שאתה נמצא אתה עושה תיקון רצונות עם עצמך.
מי עושה?
תלמיד: האדם מול בורא עולם.
כן?
תלמיד: מול החברים, מול העשירייה.
אם אתה חושב כך אז אתה עוד תצטרך לגלות שזה לא מדויק.
תלמיד: אבל אני רוצה שזה יהיה מדויק אז איפה פה הנוסחה?
מדויק, אז אתה צריך להסביר שתיקון, עשיית המצוות זה נקרא שאני מתקן את הרצונות שלי בעל מנת להשפיע. שכלל כל הרצונות האלו שאני מתקן אותם זה "ואהבת לרעך כמוך", שאני מתעלה על האגו שלי, ואני שונא את הטבע שלי ואוהב את השני. זה כלל כל התורה.
עכשיו חברות וחברים, אמרו לי שבעצם הסעודה מוכנה. אני חייב לדאוג שאתם תקבלו סעודה יפה, טובה. חוץ מזה, אני מבין שהגיעו לכאן מכפר בלום ונהרייה ועוד כל מיני מקומות רחוקים, אבל אנחנו נמצאים כאן כל בוקר וכל ערב, בבקשה תבואו. גם נשים, הכניסה לנשים מכל הקבוצות שלנו בארץ היא חופשית. בבקשה, אתן יכולות כך לשבת בכל שיעור גם בבוקר גם בערב.
(סוף השיעור)
-
"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" (פסחים י', דף קט"ז)↩
-
"אין אדם לומד תורה, אלא ממקום שלבו חפץ" (עבודה זרה י"ט, ע"א)↩
-
"ולא-אותי קראת, יעקב: כי-יגעת בי, ישראל" (ישעיהו מ"ג, כ"ב)↩
-
"טעמו וראו כי טוב ה'" (תהילים ל"ד, ט').↩
-
"בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין" (קידושין ל', ע"ב(.↩
-
"המאור שבה מחזירו למוטב" (מדרש ספרי פרשת יעקוב, הגר"א(.↩