תשעה באב

שיעור בוקר 27.07.2023 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש" כרך ב', עמ' 1150, מאמר:

"מהו "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה" בעבודה"

קריין: ספר "כתבי רב"ש", כרך ב', עמוד 1150, מאמר "מהו "כל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בשמחתה" בעבודה".

"כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה", זאת אומרת ככל שאנחנו מבינים ומכירים את גודל החורבן שעבר עלינו, מה המקור והסיבה לחורבן, וכמה זה נוגע לליבנו, לכל העם, לכל העולם, לתוכנית של הבורא בבריאה, כך אנחנו יכולים להבין, להכיר, להרגיש את כל האבל הזה, להבין מהי הסיבה לחורבן, מהי צריכה להיות הסיבה ליציאה מהחורבן, איך מגיעים לבניית ירושלים, לירושלים הבנויה - "ירושלים" זה סימן של היראה השלמה שאנחנו משיגים, ובצורה כזאת עולים מהאבל לשמחה.

אין יום יותר שחור, יום שיותר נחשב ליום האבלות הכללית כמו תשעה באב, זה המקור של הדינים, של כל הצרות, נקווה שנלמד את זה מהמאמר של רב"ש, מהו "כל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בשמחתה".

מהו "כל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בשמחתה" בעבודה

תש"ן - מאמר ל"ט
1989/90 - מאמר 39

"חז"ל (תענית דף ל', ע"ב) אמרו "כל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בשמחתה". הנה בפשטות קשה להבין, בטח שהיה הרבה צדיקים, שהיו מתאבלים על ירושלים, והלא ירושלים עדיין לא נבנה, ואיך הם זכו לראות ירושלים בשמחתה. בטח על דרך הפשט יש על זה תירוצים. ויש לפרש זה על דרך עבודה.

ידוע, שמלכות נקראת "ירושלים". לכן כשאנו אומרים "חורבן ירושלים", הפירוש יהיה על בית המקדש, שנחרבה. היינו, שזה נקרא "שכינתא בעפרא" או "שכינתא בגלותא". כלומר, זה שהאדם צריך לקבל על עצמו עול מלכות שמים, ולהאמין שהקב"ה הוא מנהיג את העולם בהשגחה של בחינת טוב ומטיב. היות שזה נסתר מהאדם.

מלכות, היא המשפעת לנשמות ולבי"ע. שכל השפעות שבאות מלמעלה להנבראים, הן בחינת מלכות. נמצא לפי זה, שהמלכות אינה מכובדת אצל הנבראים, בגלל שלא רואים את חשיבותה, מה שהיא משפעת אלינו. וזה נקרא "ירושלים בחורבנה". היינו כלומר, במקום שהיא היתה צריכה להשפיע טוב ועונג להנבראים, שכולם יראו את מעלתה, רואים שהכל אצלה חרב ואין לה מה לתת. כמו שנאמר (בתפלת "נחם" של תשעה באב) וזה לשונו "ואת אבלי ירושלים, ואת העיר האבלה, והחרבה, והבזויה, והשוממה". היינו, שהכל חרב ונחרב, שזה נקרא "שכינתא בעפרא". לכן בזמן שהאדם צריך לקבל עול מלכות שמים, יש התנגדות גדולה מצד הגוף.

לכן אם האדם מתגבר, ומקבל על עצמו עול מלכות, אף על פי שלא רואה שום חשיבות, והוא מתאבל על זה, מדוע הוא כך, היינו למה כל כך נסתר מאתנו את חשיבותה של ירושלים, ומתפלל על זה, מדוע אין חשיבות למלכות, ומבקש מה', שיקים את ירושלים מעפר הזה, שהיא נמצאת בה, ובשיעור שהאדם מצטער על חורבנה, הוא זוכה, שהקב"ה ישמע את תפלתו.

והאדם זוכה לראות אותה בשמחתה, היינו שהיא כן משפיע לו טוב ועונג. נמצא, שהפירוש יהיה, אותו אדם המצטער ומתאבל על ירושלים, מדוע היא שכינתא בעפרא, האדם הזה הוא הזוכה לראות בשמחתה. "כי אין אור בלי כלי" והיות שיש לו הכלי, היינו החסרון, מדוע ששכינתא היא בעפרא, ומצטער על זה, לכן הוא זוכה ורואה בנחמת ירושלים.

ובהאמור יש לפרש מה שכתוב (ישעיה א') "ידע שור קנהו, וחמור אבוס בעליו, ישראל לא ידע, עמי לא התבונן". ויש להבין, מהו ההבדל בין שור לחמור בעבודה. וכמו כן מהו ההבדל בין ישראל לעמי, בעבודה. אאמו"ר זצ"ל אמר, ההבדל בין שור לחמור הוא, ש"שור" נקרא בחינת מוחא, שהיא בחינת אמונה למעלה מהדעת. וזהו "ידע שור קנהו". ו"חמור" הוא בחינת ליבא, היינו הרצון לקבל, שזהו "וחמור אבוס בעליו". ולפי זה יש כאן להבחין ב' בחינות:

א. אלו שעובדים בשביל שכר, היינו שמקיימים תו"מ הוא בכדי לקבל שכר. נמצא, עיקר שאלתם היא, כמה שכר אני אקבל, ומה יהיה השכר, אם הוא כדאיות לתת עבור השכר הזה את היגיעה בתו"מ.

ב. אלו שרוצים לעבוד בעל מנת להשפיע, מטעם כמו שכתוב בזה"ק "בגין דאיהו רב ושליט". זאת אומרת, שעובד רק מטעם גדלות ה'. היינו שיש לו זכיה גדולה, שהוא משמש מלך גדול. נמצא, באלו שעובדים בעל מנת להשפיע, הם כבר צריכים לדעת את מי הם עובדים, היינו אם הוא באמת מלך גדול וחשוב, שכדאי לעבוד בשבילו.

אולם בזמן שמתחילים לעבוד בעל מנת להשפיע, וכל הסיבה שיש להם כח לעבודה, היא מטעם חשיבות הבורא, אז מתחילה העבודה להיות בבחינת "שכינתא בעפרא". כלומר, במקום שהרוחניות, היינו לעבוד לתועלת ה', היה צריך להיות כל פעם יותר חשוב, באות לאדם מחשבות כאלו, שמראות להיפך. והאדם, במקום שהוא היה צריך ללכת כל פעם קדימה, ולעבוד ביותר שמחה, היות שהוא משמש מלך גדול וחשוב, בא לו ציורים בלתי חשובים. היינו, שהוא לא מרגיש את גדלותו יתברך. וזה גורם לו ירידות כל פעם.

זאת אומרת, אפילו שהוא מתגבר על הירידות, מכל מקום לא תמיד הוא יכול להחזיק מעמד ולהילחם עם המחשבות האלו. ומה המחשבות מראים לו, בחינת "שכינתא בעפרא". זה שהוא רוצה לעבוד בשמחה, בזה שהוא משמש מלך גדול וחשוב, שזה צריך להביא לו שמחה, הוא מרגיש ממש להיפך, היינו בחינת דחיה. כלומר, כאילו דוחים אותו מעבודה.

וזה נקרא "שכינתא בעפרא". זה שהוא מרגיש עתה, כאילו דוחים אותו החוצה. כלומר, שהוא מרגיש, בעת שהוא רוצה לקבל על עצמו עול מלכות שמים, באות לו אז "השאלות של פרעה", ששאל "מי ה', אשר אשמע בקולו". וזה נקרא שהמלכות, היינו השכינה, היא בגלות אצל פרעה מלך מצרים, שהם מראים את שפלות של המלכות שמים.

ואז אין להאדם רק לבקש שיבנה את המלכות, היינו שהמלכות לא תשאר בהצורה של שפלות. שמהשפלות הזו אין האדם יכול לקבל שמחה, בזמן שהוא רואה, שאין לה שום חשיבות. וזה נקרא, שהאדם צריך להתפלל על "חורבן בית המקדש". כלומר, מדוע כל העולם לא יכולים לראות את קבלת מלכות שמים לדבר טוב. היינו, לעבוד לתועלת ה', שתהיה בכבוד. היינו, שתהיה עבודה מכובדת.

ולכן כשהאדם מתפלל על גלות השכינה, אל יתפלל על מה שרק שאצלו היא בעפרא. אלא האדם צריך להתפלל, מדוע היא כל כך בשפלות אצל כל העולם, בשיעור שכל העולם לא חושבים בכלל על רוחניות. והוא מתפלל עבור כל העולם, כמו שאנו מתפללים "ובנה ירושלים במהרה בימינו". שזה יהיה לכבוד לכל העולם, כמו שנאמר בתפלת ראש השנה "מלוך על כל העולם כולו בכבודך". והיות שאין הכלל מרגיש את החסרון, איך הם יכולים להתפלל.

אלא האדם הזה, שהוא זכה להשיג על כל פנים בחינת חסרון, היינו שהוא השיג את הגלות, לכן הוא יכול לבקש על גאולה. מה שאין כן אלו אנשים, שהם לא מרגישים שיש גלות, איך הם יכולים לבקש שיוציאם מהגלות. נמצא, זה שהאדם מרגיש שהוא נמצא בגלות, כבר נקרא "עליה בדרגה". ועליו מוטל לבקש מילוי עבור הכלל כולו.

וזהו כנ"ל "כל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בשמחתה". כלומר זה שהוא מרגיש את גלות השכינה, ומתאבל, הוא זוכה ורואה בשמחתה. היות שמבחינת הכלים רק לו יש הכלים המוכשרים לגאולה. כי ענין כלים פירושו חסרון למילוי.

לכן כשהוא מתאבל, בזה שהוא מרגיש, איך שהשכינה הוא בגלות, שלא רואים את גדלותה, אלא מי שרוצה לקבל עליו מלכות שמים, מטעם "בגין דאיהו רב ושליט", בא לו מחשבות וציורים, שהמחשבות האלו דוחים אותו לחוץ מקדושה, ורק על ידי התגברות וכפיה למעלה מהדעת, הוא יכול להחזיק מעמד, וכל פעם כשהוא רוצה להאמין, שהשגחתו יתברך היא בבחינת טוב ומטיב, באות לו מחשבות, שמדברות לשון הרע על ה', וכואב לו, מדוע הוא מוכרח לשמוע לשון הרע, והוא מאמין שזהו רק מטעם, שהאומות העולם שולטים על הקדושה, היינו שיש הסתרה, שמי שרוצה להכנס לעבוד עבודת הקודש, אז הסטרא אחרא מסתירה את החשיבות של הקדושה. נמצא, שדוקא האדם המתאבל, הוא זקוק לרחמי שמים, שתהיה יכולת בידו להתגבר על הרע שבו, והוא מתאבל ובוכה שה' יעזור לו.

אבל בטח הוא צריך להתפלל עבור כל הכלל. אחרת נקרא זה, שהוא מתפלל רק לתועלת עצמו. כלומר, שרק הוא יצא מהגלות. ואם באמת האדם מבקש לתועלת ה', שיהיה כבוד שמים מגולה בעולם, איך הוא מבקש רק עבור עצמו. לכן האדם צריך לבקש, שיתגלה כבוד שמים על כל העולם. וזה כמו שאמרו חז"ל (בבא קמא צ"ב) "כל המבקש רחמים על חבירו, והוא צריך לאותו דבר, הוא נענה תחילה".

ובבחינת עבודה יש להבין, אם האדם מבקש רחמים על חבירו, הוא נענה תחילה, נראה זה, כאילו מה שהוא מבקש רחמים, אין זה מטעם, שיש לו ענין לעורר רחמים על חבירו, אלא זהו כמו רמאות. היות שחז"ל אמרו, שהוא נענה תחילה, לכן הוא מבקש רחמים על חבירו. ועוד יותר מזה יש להבין, מדוע הוא נענה תחילה. האם משמים לא יכולים לתת להם, שיקבלו את עניית התפלה שניהם ביחד, אלא מוכרח להיות כאילו זה אחר זה, ולא שניהם ביחד. ויש להבין, מה יש בזה שהוא נענה תחילה.

אלא כנ"ל, זה שהאדם מבקש רחמים על חבירו בענין עבודה, יש לפרש, כשהאדם מתחיל ללכת על דרך, שיגיע על ידי הקיום בתו"מ לדביקות ה', הנקרא "שכל מעשיו יהיו לשם שמים ולא לתועלת עצמו". אז הזמן שהגוף מתחיל להתנגד לעבודה זו, ומביא לו מחשבות, איך שהעבודה זו אינה בשבילו. מטעם, שהיות שטבע הגוף הוא לתועלת עצמו, והוא רוצה לעבוד עתה לתועלת ה', לכן הגוף, הנקרא "רצון לקבל", מראה לו תמיד שאינו כדאי לעבוד לתועלת ה'. והיות בלי תענוג אין האדם יכול לעשות שום תנועה, שכך הוא הטבע של הבריאה, וזה נובע מטעם, שרצונו להטיב לנבראיו, שזהו סיבת הבריאה, לכן אם אין להאדם תענוג מהעבודה, הוא לא יכול לעבוד.

לכן כל מה שהאדם עושה, הוא רק בכדי להנות, היינו שהוא מקבל תמורה עבור היגיעה שהוא נותן. לכן בשלא לשמה, היינו כשהאדם מאמין בשכר ועונש, יש חומרי דלק להאדם בזמן עבודה, היות שהוא מסתכל על השכר, מה שהוא יקבל אחר כך. מה שאין כן כשהאדם עובד בכדי להשפיע, היינו שלא רוצה לקבל שום תמורה עבור היגיעה, איך הוא יכול לעבוד בלי הנאה.

ועל זה אומר הזה"ק, שצריכים לעבוד מסיבת שהבורא הוא רב ושליט, שפירושו, מטעם גדלות ה'. היות שאנו רואים מה שנמצא בהטבע, שיש הנאה להקטן בזמן שהוא משמש להגדול. כי מדרך העולם הוא, שיש באדם כח לשמש אדם חשוב. ובפרט לשמש מלך גדול יש להאדם תענוג גדול. ועל זה אין האדם צריך לעבודה, אלא זה נמצא בטבע הבריאה. אלא על מה יש להאדם לעבוד, שיהיה הידיעה והרגשה שהוא אדם חשוב, אז כבר האדם מסוגל לשמש אותו.

לכן, דוקא בזמן שהאדם רוצה לעבוד מטעם גדלות ה', אז באות לו מחשבות רעות, שלא נותנים לו להרגיש את גדלות ה', אלא ממש מראים לו להיפך. ובאמת הסתרה זו שולטת על הכלל כולו. אלא, אצל אלו אנשים, שלא עובדים מטעם גדלות ה', אין להגוף צורך להסתיר ממנו את גדלות ה'. וזהו מטעם, שכל עוד שלא נותנים הסיבה להעבודה "מטעם גדלות ה'", הגוף לא עובד בחינם, היות שהוא מסתכל על השכר, ולא על הנותן השכר.

נמצא לפי זה, דוקא אצל אנשים שרוצים לעבוד רק מטעם גדלות ה', אז יש התנגדות, ומכסים, ומסתירים אומות העולם על בחינת ישראל שבאדם. וממילא אצל מי נמצא עיקר לשון הרע על גדלות ה', דוקא באלו אנשים שהם רוצים להגיע לדביקות ה'. ואלו אנשים, שמרגישים את בחינה זו, הנקראת "שכינתא בעפרא", להם יש צורך לבקש מה', שיוציא אותה מהגלות, שהיא נמצאת בין העמים. היינו, שהעמים שולטים עליה, שמסתירים את גדלותה וחשיבותה של השכינה הקדושה.

לכן אלו אנשים שמרגישים ששכינתא בעפרא, צריכים להתפלל על כבוד שמים, שיתגלה לכל העולם. אלא שלא כל העולם צריכים לזה, היינו לאקמא שכינתא מעפרא. לכן הוא "נענה תחילה", מטעם שהוא צריך לאותו דבר. אולם אח"כ מביא זה גם הגילוי לכל הדור. אולם כל זמן שאין להם הכלים המוכשרים לזה, לא יכול להיות אצלם כל כך בגלוי. וזהו על דרך שאמרו חז"ל "עשה מצוה אחת, אשריו שהכריע את עצמו ואת העולם כולו לכף זכות".

לכן רק האדם הזה, שהוא מרגיש את ההסתרה על הרוחניות, היינו על הרצון להשפיע מטעם גדלות ה', לכן מוטל עליו לבקש רחמים על הדור כולו, כנ"ל. והיות שהוא צריך לאותו דבר, לכן הוא נענה תחילה. לכן עליו נאמר "כל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בשמחתה". והטעם הוא כנ"ל, מפני שהוא צריך לאותו דבר, ולא הכלל. לכן המבקש רחמים על חבירו, לא יכולים לקבל שניהם בבת אחת את העניית התפלה, מטעם שרק הוא צריך לאותו דבר, היינו להישועה הזו, שהוא להרגיש את גדלותה של הקדושה, הנקראת "לאקמא שכינתא מעפרא".

מה שאין כן אלו העובדים, שבבחינה הא' הנ"ל, היינו שעובדים בשביל שכר, לכן הם מסתכלים על השכר. ויש כלל, מי שנותן הוא חשוב. נמצא, שזה שמאמינים שהם יקבלו שכר, שה' ישלם שכרם, כבר הוא חשוב אצלם. מה שאין כן אלו, שלא עובדים בשביל שכר, אז הם צריכים להרגיש עתה את גדלותו יתברך. ועל זה בא ההסתר, מה שמונח על הקדושה, שלא רואים את גדלותה. ועל זה ניתן לנו לבקש מה', שהוא יסיר את ההסתר, כמו שכתוב "אל תסתר פניך ממנו".

ובהאמור נבין מה ששאלנו, מהו "ישראל לא ידע", ומהו "עמי לא התבונן". כי הנה "ישראל" הוא אלו אנשים שעובדים על הכוונה להגיע לדביקות ה', שיזכו להגיע לדרגת ישר-אל ולא לתועלת עצמו. והם שייכים לבחינת כוונה, הנקראת "ידיעה", שהם צריכים להגיע לידי ידיעה ברורה, שצריכים להגיע להשיג את גדלות ה'. וידיעה זו באה דוקא על ידי אמונה למעלה מהדעת. כי על הדעת יש שליטת אומות העולם, שמסתירים את גדלותה של הקדושה, ומשפילים את מלכות שמים עד העפר.

ודוקא על ידי התגברות באמונה למעלה מהדעת, והאדם עושה מעשיו בכפיה, בזמן שבאות לו מחשבות רעות של הס"א, שמדברים לשון הרע ואומרים, שלא כדאי לעבוד לתועלת ה', שסיבת רצון עבודה זו, תהיה רק מטעם גדלות ה', אז אין להאדם לעשות שום דבר, רק להאמין באמונת חכמים, מה שהם אומרים לנו, שדוקא מעבודה זו, שהאדם עובד למעלה מהדעת, יש הנאה להבורא, כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, כי עיקר עבודה הוא, מה שהאדם נותן משהו להבורא, וזהו דוקא בזמן שהוא הולך למעלה מהדעת.

פירוש, שהדעת אומר לו, שלא כדאי לך לעשות מעשים בעל מנת להשפיע, והאדם מתגבר, ועושה למעלה מהדעת. זה נבחן שהאדם נותן משהו להבורא. מה שאין כן בזמן שהבורא נותן לו התעוררות מלמעלה, אז אין להאדם לעשות שום מעשה, שתהא אפשר לומר, שהוא נותן משהו להבורא. משום שהאדם מתבטל אז כלפי הבורא "כנר בפני אבוקה", בלי שום בחירה. אם כן במצב הזה, אין האדם נותן שום דבר, מטעם שאין לו בחירה. אלא דוקא בזמן שהוא צריך ללכת למעלה מהדעת, היות שהדעת אומר אחרת, אז שייך לומר, שנותן משהו להבורא. ואמר, שצריכים להאמין, שעבודה זו חשובה לפני הקב"ה יותר משאר עבודות.

ואמר הנביא "ידע שור קנהו", שזה שייך לבחינת ישראל, שהם בחינת ראשי העם. כי ישראל מראה לי-ראש. להם שייך ידיעה, כנ"ל. לכן אמר "ישראל לא ידע". הם לא עסקו לתת עבודה בכדי להגיע לידיעת ה', כמו שכתוב "וידעת היום והשבות אל לבבך, כי ה' הוא אלקים".

ואמר הנביא, שהם לא עסקו בזה. וגם הנביא דיבר להכלל, היינו עמך, שעבודתם הוא רק בכדי לקבל שכר, שבגלל זה הם עוסקים בתו"מ, שהם לא התבוננו בענין "חמור אבוס בעליו". שענין "חמור", דיברנו לעיל, שהיא בחינת רצון לקבל, הנקרא "רק אהבה עצמית". אז הנביא אמר להם, החמור, היינו זה שמסתכל על "אבוס בעליו", היינו על השכר, לא התבונן שהבורא נותן להם את השכר, היינו שעל ידי התבוננות הם יקבלו אהבת ה', כדרך שיש אהבה למי שהוא נותן מתנות לאנשים. והם לא שמו לב להנותן, רק חשבו שיהיה להם שכר.

נמצא, שהמעשים, מה שהם עשו בגלל שכר, היו בלי אהבה ויראה. כלומר, שלא חשבו כלל על "אבוס בעליו", היינו לחשוב על בעל הבית, שהבורא הוא הנותן. והם חתכו הן המצות מן הנותן את התורה ומצות, שלא חשבו בעת העבודה על נותן עבודה. וגם מתי שחשבו על השכר, גם כן לא חשבו, מי הוא הנותן את השכר.

זאת אומרת, שהנביא עומד ומזהיר, הן לבחינת ישראל, שעובדין על הכוונה, לא עושים תשומת לב כמו שצריכים, להגיע לדבקות בהבורא. והן לאלו שעובדים רק בבחינת המעשה, והכוונה שלהם היא רק בכדי לקבל שכר, לא שמים לב לחשוב מי הוא הנותן את השכר. לכן "עמי לא התבונן". וממילא חסר להם אהבת ה'.

ובהאמור יוצא, שהאדם צריך לתת חשבון לעצמו טרם שהוא הולך להתפלל, על מה להתפלל. לכן אמר אאמו"ר זצ"ל, שיש להאדם להתפלל דבר אחד, וזה כולל הרבה דברים. והיא, שהוא מבקש מה', שיתן לו רצון לעבוד בעל מנת להשפיע, ולא לתועלת עצמו. היות בכדי שיהיה לו רצון להשפיע, מוכרח הוא שתהיה לו אמונה בה', ושיאמין בגדלות ה'. אולם תפלתו, מה שהוא רוצה שה' יתן לו את הרצון להשפיע, שפירושו הוא, שהאדם אומר להבורא, אני רוצה, בזמן שאני עוסק בתו"מ, שתהיה הכוונה, שיאמין, שיש הנאה להבורא מהמעשים שלי.

כלומר, אף על פי שהאדם לא מרגיש שום טעם והרגשה בעת היגיעה שלו, שיהיה כח בידו לומר להגוף שלו, בזמן שהגוף טוען, הלא אתה רואה, שאין לך שום טעם בלימוד התורה, וכמו כן בתפלה, אז האדם רוצה, שיהיה לו הכח לומר להגוף, היות שאני עובד רק שה' יהנה, מה חשוב אם אני מרגיש טעם בזה או לא. אם אני הייתי עובד לתועלת עצמי, אתה צודק במה שאתה אומר לי, שאין אתה מרגיש שום טעם, מדוע אתה עובד, כדוגמת מאכל שאין האדם נהנה ממנו, אינו אוכל. אבל אני עובד לתועלת ה'. אם כן מה חשוב איזה טעם אני טועם. את זה הוא מבקש מה'. וזה נקרא "כניעה ללא תנאי"."

שאלה: למה האדם שמרגיש הסתרה על הרוחניות צריך לבקש רחמים על הדור כולו?

כי אם היו רחמים של הבורא על כולם אז הוא היה מרגיש את זה עם כולם, לכן על עצמו הוא לא יכול לבקש כל כך, ועל הדור כולו הוא כן יכול.

תלמיד: למה שלא יתפלל על החלק שלו? ממילא הוא חלק מהמערכת, שיבקש לתקן את החלק שלו.

אבל כחלק מהמערכת הוא צריך להבין שאם הוא לא מתקן את המערכת אז הוא גם לא ירגיש חלק ממנה. בסך הכול כשאנחנו מקבלים מלמעלה איזו צורת השפעה אנחנו מקבלים את הצורה הזאת מפני שאנחנו מוכנים לזה, ראויים לזה.

תלמיד: לא הבנתי עדיין מה זה "המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בשמחתה"?

כנראה שלהתאבל על ירושלים זה דבר קשה מאוד, כי האדם מפתח בזה כלים חדשים, ובכלים האלה הוא רואה את שמחת ירושלים, שהיא גם קיימת ברוחניות. רק לעלות מדרגת החורבן לדרגת השמחה, התיקון, האדם יכול בתנאי שהוא נכלל משני המצבים הללו, גם ממצב החורבן וגם ממצב השמחה.

תלמיד: אם לקרב את זה לעבודה שלנו בעשירייה, מהו אותו האבל על ירושלים, ומהי אותה השמחה?

אם אנחנו יכולים להתקשר זה עם זה ולהבין שכל תיקון העולם הוא בחיבור בינינו, ואנחנו כן רוצים להיות קשורים, אז אדרבה, אנחנו צריכים להגיע לזה.

תלמיד: למה? מה זה "להתאבל על ירושלים" ביחסים בינינו, מה זה אומר?

"ירושלים" זה תמונת תיקון הנשמה, או השבורה או הבנויה, ואנחנו צריכים להגיע למצב שאנחנו נכללים בירושלים הבנויה.

שאלה: הרב"ש ממליץ לנו פה לעשות כפייה על עצמנו כדי להתעלות למעלה מהדעת. איך עושים את הפעולה הזאת?

אנחנו רוצים להתקרב לחברים, לאיחוד בינינו על אף כל הקשיים שיהיו לנו בדרך, ובצורה כזאת אנחנו יכולים להגיע לכלי אחד ובו יתגלה כוח אחד, וכך נגיע לתיקון. השיטה היא מאוד פשוטה ובריאה, אלא התיקון למעשה הוא קשה.

שאלה: רב"ש כותב בסוף שאם אין טעם בעבודה, בלימוד תורה בעבודה, איך אפשר להשפיע לבורא?

רק על ידי תפילה שייתן לי טעם.

תלמיד: מותר לבקש?

מותר לבקש הכול.

תלמיד: אני הבנתי שצריך לבקש כוח להמשיך לעבוד.

לא, כל מה שאתה רוצה, אתה יכול לבקש. אתה רק תלמד מזה, אם יצא לך משהו או לא יצא לך משהו.

תלמיד: זה אגואיסטי לבקש, "תיתן לי טעם בעבודה", ברור שאם הוא ייתן לי טעם אני אעבוד.

אם אני יודע שבלי זה אני לא יכול לזוז אז אין לי ברירה, אני אבקש. שמים לפניך איזה מאכל ודורשים ממך לאכול ואתה לא יכול. זה כל כך דוחה אותך שאי אפשר להתקרב למאכל הזה. מה תעשה? ככל שתתחנן, זה לא יעזור, בפרט שדורשים ממך שתאכל את זה באהבה, מתוך משיכה, בתנאים מיוחדים, שתרגיש במאכל טעם גן עדן וכן הלאה, ואתה מרגיש לגמרי ההיפך, אז איך אתה יכול לעשות את זה? זה מה שהיחס שלנו לרצון לקבל אומר לנו.

תלמיד: אז לפעמים צריך לתת לרצון לקבל טעם כדי שיעזוב אותי בשקט, ואני אמשיך לעבוד.

איך אתה תמשיך לעבוד בלי רצון לקבל?

תלמיד: למעלה ממנו, זה מה שאנחנו לומדים, זאת השיטה. לבקש כוח למעלה מהרצון, כי אם בתוך הרצון לקבל יהיה טעם אז אין שום בעיה לעבוד.

נגיד.

שאלה: רציתי לשאול על ההבחנה הזאת - לבקש עבור הכלל. כשאדם מבקש עבור הכלל, הכלל עצמו לא נמצא בייסורים שהאדם מבקש עבורם.

נכון, אחרת הוא היה מבקש.

תלמיד: אז למה זה נקרא לבקש עבור הכלל? למה הוא מבקש את זה עבורם אם הם בכלל לא נמצאים בייסורים האלה?

אתה אומר כך, אם אני לא מעורר חיסרון מתוך הרגשה רעה אז זה לא חיסרון, אני יכול להתפלל עבורו ושום דבר לא יקרה.

תלמיד: כשאתה מבקש, אתה מבקש מתוך משהו שכואב לך. במאמר רב"ש חוזר על זה שהוא מבקש עבור הכלל, אבל הכלל בכלל לא נמצא בייסורים שהוא מבקש עבורם. אז למה מלכתחילה הוא מבקש עבורם את הדברים האלה?

כי הוא יודע שזה טוב בשבילם.

תלמיד: אבל איך הם יקבלו אם אין להם חוסר בזה?

זה מה שאנחנו צריכים לחפש, את הדרך, את הכיוון איך אנחנו מגיעים לכלל ואיך משכנעים אותו לקבל את השיטה, שיטה לגלות את הכלי, לייצב את עצמם לקבלת המילוי.

תלמיד: פשוט יוצא מזה שכל פעם שהוא מבקש עבור הכלל, הוא מבקש עבור עצמו, בסוף הגילויים הם בו כי להם אין כלים בכלל.

הוא צריך להתכלל איתם כנראה, לקבל מהם את החיסרון, לבדוק את החיסרון הזה, עד כמה החיסרון שלהם תואם לחיסרון שלו, יש שלבים.

תלמיד: אז למה התפילה עבור הכלל נקראת "שכינתא בעפרא"? למה השכינה היא בעפר אם אין להם את החיסרון בכלל, אם הם בכלל לא בהכרה שהשכינה בעפר?

השכינה בעפר מפני שהיא לא יכולה להציל את באי העולם, לכן היא בעפר. מה לעשות? על ידי עבודה כזאת דווקא, כמו שרב"ש כותב לנו, אנחנו יכולים לעורר את השכינה, שהיא תעורר את הרצונות הפרטיים שלה, שיוכלו להתעורר.

תלמיד: אז אם אתה מבקש עבור הכלל ולכלל אין את הייסורים שאתה מבקש, בכלל יש ציפייה שיקרה בהם משהו או שאין לך בכלל חשבון אם זה יקרה בהם או לא?

זו כבר שאלה אחרת.

קריין: אנחנו קוראים שוב את המאמר "מהו כל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בשמחתה בעבודה."

מהו "כל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בשמחתה" בעבודה

תש"ן - מאמר ל"ט
1989/90 - מאמר 39

"חז"ל (תענית דף ל', ע"ב) אמרו "כל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בשמחתה". הנה בפשטות קשה להבין, בטח שהיה הרבה צדיקים, שהיו מתאבלים על ירושלים, והלא ירושלים עדיין לא נבנה, ואיך הם זכו לראות ירושלים בשמחתה. בטח על דרך הפשט יש על זה תירוצים. ויש לפרש זה על דרך עבודה.

ידוע, שמלכות נקראת "ירושלים". לכן כשאנו אומרים "חורבן ירושלים", הפירוש יהיה על בית המקדש, שנחרבה. היינו, שזה נקרא "שכינתא בעפרא" או "שכינתא בגלותא". כלומר, זה שהאדם צריך לקבל על עצמו עול מלכות שמים, ולהאמין שהקב"ה הוא מנהיג את העולם בהשגחה של בחינת טוב ומטיב. היות שזה נסתר מהאדם.

מלכות, היא המשפעת לנשמות ולבי"ע. שכל השפעות שבאות מלמעלה להנבראים, הן בחינת מלכות. נמצא לפי זה, שהמלכות אינה מכובדת אצל הנבראים, בגלל שלא רואים את חשיבותה, מה שהיא משפעת אלינו. וזה נקרא "ירושלים בחורבנה". היינו כלומר, במקום שהיא היתה צריכה להשפיע טוב ועונג להנבראים, שכולם יראו את מעלתה, רואים שהכל אצלה חרב ואין לה מה לתת. כמו שנאמר (בתפלת "נחם" של תשעה באב) וזה לשונו "ואת אבלי ירושלים, ואת העיר האבלה, והחרבה, והבזויה, והשוממה". היינו, שהכל חרב ונחרב, שזה נקרא "שכינתא בעפרא". לכן בזמן שהאדם צריך לקבל עול מלכות שמים, יש התנגדות גדולה מצד הגוף.

לכן אם האדם מתגבר, ומקבל על עצמו עול מלכות, אף על פי שלא רואה שום חשיבות, והוא מתאבל על זה, מדוע הוא כך, היינו למה כל כך נסתר מאתנו את חשיבותה של ירושלים, ומתפלל על זה, מדוע אין חשיבות למלכות, ומבקש מה', שיקים את ירושלים מעפר הזה, שהיא נמצאת בה, ובשיעור שהאדם מצטער על חורבנה, הוא זוכה, שהקב"ה ישמע את תפלתו.

והאדם זוכה לראות אותה בשמחתה, היינו שהיא כן משפיע לו טוב ועונג. נמצא, שהפירוש יהיה, אותו אדם המצטער ומתאבל על ירושלים, מדוע היא שכינתא בעפרא, האדם הזה הוא הזוכה לראות בשמחתה. "כי אין אור בלי כלי" והיות שיש לו הכלי, היינו החסרון, מדוע ששכינתא היא בעפרא, ומצטער על זה, לכן הוא זוכה ורואה בנחמת ירושלים.

ובהאמור יש לפרש מה שכתוב (ישעיה א') "ידע שור קנהו, וחמור אבוס בעליו, ישראל לא ידע, עמי לא התבונן". ויש להבין, מהו ההבדל בין שור לחמור בעבודה. וכמו כן מהו ההבדל בין ישראל לעמי, בעבודה. אאמו"ר זצ"ל אמר, ההבדל בין שור לחמור הוא, ש"שור" נקרא בחינת מוחא, שהיא בחינת אמונה למעלה מהדעת. וזהו "ידע שור קנהו". ו"חמור" הוא בחינת ליבא, היינו הרצון לקבל, שזהו "וחמור אבוס בעליו". ולפי זה יש כאן להבחין ב' בחינות:

א. אלו שעובדים בשביל שכר, היינו שמקיימים תו"מ הוא בכדי לקבל שכר. נמצא, עיקר שאלתם היא, כמה שכר אני אקבל, ומה יהיה השכר, אם הוא כדאיות לתת עבור השכר הזה את היגיעה בתו"מ.

ב. אלו שרוצים לעבוד בעל מנת להשפיע, מטעם כמו שכתוב בזה"ק "בגין דאיהו רב ושליט". זאת אומרת, שעובד רק מטעם גדלות ה'. היינו שיש לו זכיה גדולה, שהוא משמש מלך גדול. נמצא, באלו שעובדים בעל מנת להשפיע, הם כבר צריכים לדעת את מי הם עובדים, היינו אם הוא באמת מלך גדול וחשוב, שכדאי לעבוד בשבילו.

אולם בזמן שמתחילים לעבוד בעל מנת להשפיע, וכל הסיבה שיש להם כח לעבודה, היא מטעם חשיבות הבורא, אז מתחילה העבודה להיות בבחינת "שכינתא בעפרא". כלומר, במקום שהרוחניות, היינו לעבוד לתועלת ה', היה צריך להיות כל פעם יותר חשוב, באות לאדם מחשבות כאלו, שמראות להיפך. והאדם, במקום שהוא היה צריך ללכת כל פעם קדימה, ולעבוד ביותר שמחה, היות שהוא משמש מלך גדול וחשוב, בא לו ציורים בלתי חשובים. היינו, שהוא לא מרגיש את גדלותו יתברך. וזה גורם לו ירידות כל פעם.

זאת אומרת, אפילו שהוא מתגבר על הירידות, מכל מקום לא תמיד הוא יכול להחזיק מעמד ולהילחם עם המחשבות האלו. ומה המחשבות מראים לו, בחינת "שכינתא בעפרא". זה שהוא רוצה לעבוד בשמחה, בזה שהוא משמש מלך גדול וחשוב, שזה צריך להביא לו שמחה, הוא מרגיש ממש להיפך, היינו בחינת דחיה. כלומר, כאילו דוחים אותו מעבודה.

וזה נקרא "שכינתא בעפרא". זה שהוא מרגיש עתה, כאילו דוחים אותו החוצה. כלומר, שהוא מרגיש, בעת שהוא רוצה לקבל על עצמו עול מלכות שמים, באות לו אז "השאלות של פרעה", ששאל "מי ה', אשר אשמע בקולו". וזה נקרא שהמלכות, היינו השכינה, היא בגלות אצל פרעה מלך מצרים, שהם מראים את שפלות של המלכות שמים.

ואז אין להאדם רק לבקש שיבנה את המלכות, היינו שהמלכות לא תשאר בהצורה של שפלות. שמהשפלות הזו אין האדם יכול לקבל שמחה, בזמן שהוא רואה, שאין לה שום חשיבות. וזה נקרא, שהאדם צריך להתפלל על "חורבן בית המקדש". כלומר, מדוע כל העולם לא יכולים לראות את קבלת מלכות שמים לדבר טוב. היינו, לעבוד לתועלת ה', שתהיה בכבוד. היינו, שתהיה עבודה מכובדת.

ולכן כשהאדם מתפלל על גלות השכינה, אל יתפלל על מה שרק שאצלו היא בעפרא. אלא האדם צריך להתפלל, מדוע היא כל כך בשפלות אצל כל העולם, בשיעור שכל העולם לא חושבים בכלל על רוחניות. והוא מתפלל עבור כל העולם, כמו שאנו מתפללים "ובנה ירושלים במהרה בימינו". שזה יהיה לכבוד לכל העולם, כמו שנאמר בתפלת ראש השנה "מלוך על כל העולם כולו בכבודך". והיות שאין הכלל מרגיש את החסרון, איך הם יכולים להתפלל.

אלא האדם הזה, שהוא זכה להשיג על כל פנים בחינת חסרון, היינו שהוא השיג את הגלות, לכן הוא יכול לבקש על גאולה. מה שאין כן אלו אנשים, שהם לא מרגישים שיש גלות, איך הם יכולים לבקש שיוציאם מהגלות. נמצא, זה שהאדם מרגיש שהוא נמצא בגלות, כבר נקרא "עליה בדרגה". ועליו מוטל לבקש מילוי עבור הכלל כולו.

וזהו כנ"ל "כל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בשמחתה". כלומר זה שהוא מרגיש את גלות השכינה, ומתאבל, הוא זוכה ורואה בשמחתה. היות שמבחינת הכלים רק לו יש הכלים המוכשרים לגאולה. כי ענין כלים פירושו חסרון למילוי.

לכן כשהוא מתאבל, בזה שהוא מרגיש, איך שהשכינה הוא בגלות, שלא רואים את גדלותה, אלא מי שרוצה לקבל עליו מלכות שמים, מטעם "בגין דאיהו רב ושליט", בא לו מחשבות וציורים, שהמחשבות האלו דוחים אותו לחוץ מקדושה, ורק על ידי התגברות וכפיה למעלה מהדעת, הוא יכול להחזיק מעמד, וכל פעם כשהוא רוצה להאמין, שהשגחתו יתברך היא בבחינת טוב ומטיב, באות לו מחשבות, שמדברות לשון הרע על ה', וכואב לו, מדוע הוא מוכרח לשמוע לשון הרע, והוא מאמין שזהו רק מטעם, שהאומות העולם שולטים על הקדושה, היינו שיש הסתרה, שמי שרוצה להכנס לעבוד עבודת הקודש, אז הסטרא אחרא מסתירה את החשיבות של הקדושה. נמצא, שדוקא האדם המתאבל, הוא זקוק לרחמי שמים, שתהיה יכולת בידו להתגבר על הרע שבו, והוא מתאבל ובוכה שה' יעזור לו.

אבל בטח הוא צריך להתפלל עבור כל הכלל. אחרת נקרא זה, שהוא מתפלל רק לתועלת עצמו. כלומר, שרק הוא יצא מהגלות. ואם באמת האדם מבקש לתועלת ה', שיהיה כבוד שמים מגולה בעולם, איך הוא מבקש רק עבור עצמו. לכן האדם צריך לבקש, שיתגלה כבוד שמים על כל העולם. וזה כמו שאמרו חז"ל (בבא קמא צ"ב) "כל המבקש רחמים על חבירו, והוא צריך לאותו דבר, הוא נענה תחילה".

ובבחינת עבודה יש להבין, אם האדם מבקש רחמים על חבירו, הוא נענה תחילה, נראה זה, כאילו מה שהוא מבקש רחמים, אין זה מטעם, שיש לו ענין לעורר רחמים על חבירו, אלא זהו כמו רמאות. היות שחז"ל אמרו, שהוא נענה תחילה, לכן הוא מבקש רחמים על חבירו. ועוד יותר מזה יש להבין, מדוע הוא נענה תחילה. האם משמים לא יכולים לתת להם, שיקבלו את עניית התפלה שניהם ביחד, אלא מוכרח להיות כאילו זה אחר זה, ולא שניהם ביחד. ויש להבין, מה יש בזה שהוא נענה תחילה.

אלא כנ"ל, זה שהאדם מבקש רחמים על חבירו בענין עבודה, יש לפרש, כשהאדם מתחיל ללכת על דרך, שיגיע על ידי הקיום בתו"מ לדביקות ה', הנקרא "שכל מעשיו יהיו לשם שמים ולא לתועלת עצמו". אז הזמן שהגוף מתחיל להתנגד לעבודה זו, ומביא לו מחשבות, איך שהעבודה זו אינה בשבילו. מטעם, שהיות שטבע הגוף הוא לתועלת עצמו, והוא רוצה לעבוד עתה לתועלת ה', לכן הגוף, הנקרא "רצון לקבל", מראה לו תמיד שאינו כדאי לעבוד לתועלת ה'. והיות בלי תענוג אין האדם יכול לעשות שום תנועה, שכך הוא הטבע של הבריאה, וזה נובע מטעם, שרצונו להטיב לנבראיו, שזהו סיבת הבריאה, לכן אם אין להאדם תענוג מהעבודה, הוא לא יכול לעבוד.

לכן כל מה שהאדם עושה, הוא רק בכדי להנות, היינו שהוא מקבל תמורה עבור היגיעה שהוא נותן. לכן בשלא לשמה, היינו כשהאדם מאמין בשכר ועונש, יש חומרי דלק להאדם בזמן עבודה, היות שהוא מסתכל על השכר, מה שהוא יקבל אחר כך. מה שאין כן כשהאדם עובד בכדי להשפיע, היינו שלא רוצה לקבל שום תמורה עבור היגיעה, איך הוא יכול לעבוד בלי הנאה.

ועל זה אומר הזה"ק, שצריכים לעבוד מסיבת שהבורא הוא רב ושליט, שפירושו, מטעם גדלות ה'. היות שאנו רואים מה שנמצא בהטבע, שיש הנאה להקטן בזמן שהוא משמש להגדול. כי מדרך העולם הוא, שיש באדם כח לשמש אדם חשוב. ובפרט לשמש מלך גדול יש להאדם תענוג גדול. ועל זה אין האדם צריך לעבודה, אלא זה נמצא בטבע הבריאה. אלא על מה יש להאדם לעבוד, שיהיה הידיעה והרגשה שהוא אדם חשוב, אז כבר האדם מסוגל לשמש אותו.

לכן, דוקא בזמן שהאדם רוצה לעבוד מטעם גדלות ה', אז באות לו מחשבות רעות, שלא נותנים לו להרגיש את גדלות ה', אלא ממש מראים לו להיפך. ובאמת הסתרה זו שולטת על הכלל כולו. אלא, אצל אלו אנשים, שלא עובדים מטעם גדלות ה', אין להגוף צורך להסתיר ממנו את גדלות ה'. וזהו מטעם, שכל עוד שלא נותנים הסיבה להעבודה "מטעם גדלות ה'", הגוף לא עובד בחינם, היות שהוא מסתכל על השכר, ולא על הנותן השכר.

נמצא לפי זה, דוקא אצל אנשים שרוצים לעבוד רק מטעם גדלות ה', אז יש התנגדות, ומכסים, ומסתירים אומות העולם על בחינת ישראל שבאדם. וממילא אצל מי נמצא עיקר לשון הרע על גדלות ה', דוקא באלו אנשים שהם רוצים להגיע לדביקות ה'. ואלו אנשים, שמרגישים את בחינה זו, הנקראת "שכינתא בעפרא", להם יש צורך לבקש מה', שיוציא אותה מהגלות, שהיא נמצאת בין העמים. היינו, שהעמים שולטים עליה, שמסתירים את גדלותה וחשיבותה של השכינה הקדושה.

לכן אלו אנשים שמרגישים ששכינתא בעפרא, צריכים להתפלל על כבוד שמים, שיתגלה לכל העולם. אלא שלא כל העולם צריכים לזה, היינו לאקמא שכינתא מעפרא. לכן הוא "נענה תחילה", מטעם שהוא צריך לאותו דבר. אולם אח"כ מביא זה גם הגילוי לכל הדור. אולם כל זמן שאין להם הכלים המוכשרים לזה, לא יכול להיות אצלם כל כך בגלוי. וזהו על דרך שאמרו חז"ל "עשה מצוה אחת, אשריו שהכריע את עצמו ואת העולם כולו לכף זכות".

לכן רק האדם הזה, שהוא מרגיש את ההסתרה על הרוחניות, היינו על הרצון להשפיע מטעם גדלות ה', לכן מוטל עליו לבקש רחמים על הדור כולו, כנ"ל. והיות שהוא צריך לאותו דבר, לכן הוא נענה תחילה. לכן עליו נאמר "כל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בשמחתה". והטעם הוא כנ"ל, מפני שהוא צריך לאותו דבר, ולא הכלל. לכן המבקש רחמים על חבירו, לא יכולים לקבל שניהם בבת אחת את העניית התפלה, מטעם שרק הוא צריך לאותו דבר, היינו להישועה הזו, שהוא להרגיש את גדלותה של הקדושה, הנקראת "לאקמא שכינתא מעפרא".

מה שאין כן אלו העובדים, שבבחינה הא' הנ"ל, היינו שעובדים בשביל שכר, לכן הם מסתכלים על השכר. ויש כלל, מי שנותן הוא חשוב. נמצא, שזה שמאמינים שהם יקבלו שכר, שה' ישלם שכרם, כבר הוא חשוב אצלם. מה שאין כן אלו, שלא עובדים בשביל שכר, אז הם צריכים להרגיש עתה את גדלותו יתברך. ועל זה בא ההסתר, מה שמונח על הקדושה, שלא רואים את גדלותה. ועל זה ניתן לנו לבקש מה', שהוא יסיר את ההסתר, כמו שכתוב "אל תסתר פניך ממנו".

ובהאמור נבין מה ששאלנו, מהו "ישראל לא ידע", ומהו "עמי לא התבונן". כי הנה "ישראל" הוא אלו אנשים שעובדים על הכוונה להגיע לדביקות ה', שיזכו להגיע לדרגת ישר-אל ולא לתועלת עצמו. והם שייכים לבחינת כוונה, הנקראת "ידיעה", שהם צריכים להגיע לידי ידיעה ברורה, שצריכים להגיע להשיג את גדלות ה'. וידיעה זו באה דוקא על ידי אמונה למעלה מהדעת. כי על הדעת יש שליטת אומות העולם, שמסתירים את גדלותה של הקדושה, ומשפילים את מלכות שמים עד העפר.

ודוקא על ידי התגברות באמונה למעלה מהדעת, והאדם עושה מעשיו בכפיה, בזמן שבאות לו מחשבות רעות של הס"א, שמדברים לשון הרע ואומרים, שלא כדאי לעבוד לתועלת ה', שסיבת רצון עבודה זו, תהיה רק מטעם גדלות ה', אז אין להאדם לעשות שום דבר, רק להאמין באמונת חכמים, מה שהם אומרים לנו, שדוקא מעבודה זו, שהאדם עובד למעלה מהדעת, יש הנאה להבורא, כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, כי עיקר עבודה הוא, מה שהאדם נותן משהו להבורא, וזהו דוקא בזמן שהוא הולך למעלה מהדעת.

פירוש, שהדעת אומר לו, שלא כדאי לך לעשות מעשים בעל מנת להשפיע, והאדם מתגבר, ועושה למעלה מהדעת. זה נבחן שהאדם נותן משהו להבורא. מה שאין כן בזמן שהבורא נותן לו התעוררות מלמעלה, אז אין להאדם לעשות שום מעשה, שתהא אפשר לומר, שהוא נותן משהו להבורא. משום שהאדם מתבטל אז כלפי הבורא "כנר בפני אבוקה", בלי שום בחירה. אם כן במצב הזה, אין האדם נותן שום דבר, מטעם שאין לו בחירה. אלא דוקא בזמן שהוא צריך ללכת למעלה מהדעת, היות שהדעת אומר אחרת, אז שייך לומר, שנותן משהו להבורא. ואמר, שצריכים להאמין, שעבודה זו חשובה לפני הקב"ה יותר משאר עבודות.

ואמר הנביא "ידע שור קנהו", שזה שייך לבחינת ישראל, שהם בחינת ראשי העם. כי ישראל מראה לי-ראש. להם שייך ידיעה, כנ"ל. לכן אמר "ישראל לא ידע". הם לא עסקו לתת עבודה בכדי להגיע לידיעת ה', כמו שכתוב "וידעת היום והשבות אל לבבך, כי ה' הוא אלקים".

ואמר הנביא, שהם לא עסקו בזה. וגם הנביא דיבר להכלל, היינו עמך, שעבודתם הוא רק בכדי לקבל שכר, שבגלל זה הם עוסקים בתו"מ, שהם לא התבוננו בענין "חמור אבוס בעליו". שענין "חמור", דיברנו לעיל, שהיא בחינת רצון לקבל, הנקרא "רק אהבה עצמית". אז הנביא אמר להם, החמור, היינו זה שמסתכל על "אבוס בעליו", היינו על השכר, לא התבונן שהבורא נותן להם את השכר, היינו שעל ידי התבוננות הם יקבלו אהבת ה', כדרך שיש אהבה למי שהוא נותן מתנות לאנשים. והם לא שמו לב להנותן, רק חשבו שיהיה להם שכר.

נמצא, שהמעשים, מה שהם עשו בגלל שכר, היו בלי אהבה ויראה. כלומר, שלא חשבו כלל על "אבוס בעליו", היינו לחשוב על בעל הבית, שהבורא הוא הנותן. והם חתכו הן המצות מן הנותן את התורה ומצות, שלא חשבו בעת העבודה על נותן עבודה. וגם מתי שחשבו על השכר, גם כן לא חשבו, מי הוא הנותן את השכר.

זאת אומרת, שהנביא עומד ומזהיר, הן לבחינת ישראל, שעובדין על הכוונה, לא עושים תשומת לב כמו שצריכים, להגיע לדבקות בהבורא. והן לאלו שעובדים רק בבחינת המעשה, והכוונה שלהם היא רק בכדי לקבל שכר, לא שמים לב לחשוב מי הוא הנותן את השכר. לכן "עמי לא התבונן". וממילא חסר להם אהבת ה'.

ובהאמור יוצא, שהאדם צריך לתת חשבון לעצמו טרם שהוא הולך להתפלל, על מה להתפלל. לכן אמר אאמו"ר זצ"ל, שיש להאדם להתפלל דבר אחד, וזה כולל הרבה דברים. והיא, שהוא מבקש מה', שיתן לו רצון לעבוד בעל מנת להשפיע, ולא לתועלת עצמו. היות בכדי שיהיה לו רצון להשפיע, מוכרח הוא שתהיה לו אמונה בה', ושיאמין בגדלות ה'. אולם תפלתו, מה שהוא רוצה שה' יתן לו את הרצון להשפיע, שפירושו הוא, שהאדם אומר להבורא, אני רוצה, בזמן שאני עוסק בתו"מ, שתהיה הכוונה, שיאמין, שיש הנאה להבורא מהמעשים שלי.

כלומר, אף על פי שהאדם לא מרגיש שום טעם והרגשה בעת היגיעה שלו, שיהיה כח בידו לומר להגוף שלו, בזמן שהגוף טוען, הלא אתה רואה, שאין לך שום טעם בלימוד התורה, וכמו כן בתפלה, אז האדם רוצה, שיהיה לו הכח לומר להגוף, היות שאני עובד רק שה' יהנה, מה חשוב אם אני מרגיש טעם בזה או לא. אם אני הייתי עובד לתועלת עצמי, אתה צודק במה שאתה אומר לי, שאין אתה מרגיש שום טעם, מדוע אתה עובד, כדוגמת מאכל שאין האדם נהנה ממנו, אינו אוכל. אבל אני עובד לתועלת ה'. אם כן מה חשוב איזה טעם אני טועם. את זה הוא מבקש מה'. וזה נקרא "כניעה ללא תנאי"."

אני שמח שהמאמר עבר בצורה גלויה על כולם.

שאלה: כתוב במאמר, "היות שאני עובד רק שה' יהנה, מה חשוב אם אני מרגיש טעם בזה או לא". אם עובדים כך, אז האם לא מבטלים את ההזדמנות של האגו לפנות לבורא מתוך ייסורים?

כן, ודאי שזה לא מספיק. אם אני לא מצרף לזה את ההרגשה שלי, אז זה לגמרי לא בסדר.

שאלה: מה זה חורבנה של ירושלים בצורה פרקטית בעשירייה?

זה כאשר מרגישים חוסר יכולת להיות כאיש אחד בלב אחד. "ירושלים" זו ההרגשה, כוח שמקשר אותנו יחד, ו"חורבנה" היא ההיפך.

שאלה: נכנסתי כאן להרגשה של מצב פנימי חדש, כמו איזו טרנספורמציה שעברתי, ואני רוצה לשאול על זה. אני רואה שיש חורבן, הרס של המצב הקודם ובנייה של כלי חדש. מה צריך להיות הצעד הראשון באותו כלי חדש שנבנה?

שאני נמצא בכלי חדש בכך שאני מתייצב עם כל הכוחות שלי יחד כלפי הבחנה חדשה.

שאלה: מדובר על שלושה מצבים, "חמור", "שור" ו"אדם". מה ההבדל ביניהם?

חמור ושור הם שני קווים, ימין ושמאל, והאדם הוא הקו האמצעי.

שאלה: הרחמים ניתנים למישהו שחוזר בתשובה, אז איך אומות העולם יכולות לצפות לאותם רחמים או חסדים ללא חזרה בתשובה?

ללא חזרה בתשובה הן לא יכולות. "אומות העולם" הן כל אחד שאין לו עדיין קשר עם הבורא של ישראל, הוא עדיין נחשב בחזקת אומות העולם ואין לו מה לעשות.

תלמיד: כתוב במאמר שצריך להתפלל על האומות גם אם אין להן חשיבות של הבורא.

יש בכל אחד ואחד כאלו הבחנות שאדם לא מרגיש בהן את חשיבות הבורא. ההבחנות הללו נקראות "אומות העולם", ואותן צריכים באיזושהי צורה לצרף לתיקון וכך לעבד את כולן. בסופו של דבר עלינו להביא את כל הרצונות, המחשבות, התכונות שלנו, לגילוי הבורא, לדבקות, לחיבור, לכן כך הם נמצאים. יש בכלי המלכות שלנו שבעים אומות עולם, יש יכולת להיות למעלה מזה שזה נקרא "ישראל", וכך אנחנו צריכים להתקדם.

שאלה: מהי "כניעה ללא תנאי", ומה המשמעות להגיע למצב כזה?

כניעה ללא תנאי היא כשאני רוצה לקנות בלי שום תנאים את השיטה, את המידה, את הצורה שתיתן לי קשר עם החברים, ובצורה כזאת אני לא אזדקק להתנתק מהם. תנסו לדבר פשוט ככל האפשר, להוסיף פלפולים תמיד אפשר.

שאלה: איך אנחנו יכולים להעריך את נותן המתנה בעבודה כדי לא לשכוח מאיפה מגיע השכר?

כן, גם חשוב לנו מאיפה מגיע השכר. אנחנו לא יכולים כל הזמן לראות רק את נותן המתנה, זה לא בדיוק נכון, אנחנו צריכים גם את זה וגם את זה ולהיות בין שניהם.

שאלה: כתוב שאדם שרוצה לעבוד למען גדלות ה' ירגיש מחשבות רעות, והדרך להתגבר עליהן היא להתפלל על הכלל כולו. מה המשמעות של להתפלל על הכלל כולו ואיך זה משנה את המצב?

על הכלל כולו הכוונה שאנחנו צריכים להתפלל על כל המלכות דאין סוף, מפני שאנחנו אותו החלק ממלכות דאין סוף שמסוגל לדרוש תיקון עבורה, לכן אנחנו חייבים.

תלמידה: כתוב גם שכשאנחנו מגיעים לאמונה מעל הדעת אנחנו משפיעים לבורא. האם תפילה על הכלל היא חלק מאמונה?

כן, אפשר להגיד.

שאלה: בקטע נאמר שהוא מבקש רחמים על חברו כדי שהוא ירגיש את גודל הקדושה, שהוא "לאקמא שכינתא מעפרא". מהי המהות של לבקש רחמים על חברו? מה אנחנו מבקשים עבור החבר?

שהוא יהיה מחובר עם האחרים בכזאת עשירייה שבה הבורא יוכל להתגלות באופן מלא.

תלמידה: אלו החסד והרחמים.

כמובן.

שאלה: בשני מקומות במאמר הרב"ש עובר באופן חד מבקשה על הכלל לבקשה על החבר. מה הקשר בין הדברים, שהוא צריך לבקש על הכלל ואז לבקש חסדים על החבר? האם זה אותו דבר, או אלו שלבים שונים?

אדם יוצא מעצמו ואין בשבילו הבדל, הוא פשוט מבקש על כך שהכלי יהיה מתוקן בחלקו החיצוני.

תלמיד: איך לבקש על החבר או על החברה אם אין חשיבות הבורא?

איך אתה יכול לבקש? אתה צריך קודם כל לרומם את חשיבות הבורא.

תלמיד: אבל כתוב כאן שבמצב שהבורא לא חשוב צריך לבקש. איך לבקש אם הוא לא חשוב?

לבקש.

שאלה: כשאדם מתפלל עם חיסרון כזה בעבור כל הדור, כל הכלל, מה זה נקרא שהוא מקבל מענה לתפילתו ורואה בבניינה של ירושלים ובשמחתה, הרי זה קורה בתוך האדם קודם, לא בתוך החברה?

מה ההבדל, מה זה משנה?

תלמיד: הרי האדם לא מתחיל לראות שכל הדור שלו רוצה ללכת בדרך של תורה ומצוות, אלא בתוך האדם עצמו צריך לחול פה איזה שינוי, כי בגלל התפילה שלו לא מתחילים כולם להתפלל.

כן.

תלמיד: אז לראות בשמחת ירושלים או להעלות את השכינה מעפר, פירושו שהאדם מתחיל לראות שבאמת הכול בחברה הולך לפי הקצב שלו, ושהבורא הוא טוב ומיטיב, אבל זה לא שמתגלה לו שכל החברה או כל הכלל מתפלל?

כן.

שאלה: מה זה אומר להתפלל על מלכות דאין סוף?

על המלכות הכללית, שכוללת בתוכה את הכול.

תלמיד: ואיפה הקשר שבו אני מבקש על העשירייה, מתקשר איתה, איפה המלכות הכללית פה?

זה שונה רק בהיקף, בגודל, אי אפשר לחלק את זה לחלקים, רוחניות לא מתחלקת לחלקים.

תלמיד: איך לעבור מקשר עם העשירייה למלכות הכללית?

זה תלוי רק בכמה אתה מגדיל או מקטין את האינטגרציה בין החלקים.

תלמיד: אז איך להגדיל את האינטגרציה בין החלקים כשאני מרגיש את הקשר עם החברים בעשירייה?

להגדיל את ההתכללות והאהבה.

תלמיד: בתוך העשירייה, או צריך להוסיף עוד משהו לזה?

בתוך העשירייה.

שאלה: יש לנו עוד חברים, כלי עולמי. לזה הכוונה, או רק בעשירייה?

לא, זה לא משנה כמה תוסיף או כמה תחסיר לכמות החברים.

שאלה: כשלפחות שני חברים בקבוצה בונים ביניהם קשר בתפילה לחיסרון משותף, החיסרון הזה יכול להיות מורגש בכל הקבוצה. האם אנחנו יכולים לבנות חיסרון בקבוצה, שמשקף את החיסרון של הכלל כולו, ונהיה מחוברים אליו?

כן.

שאלה: מה צריכה להיות העבודה שלנו ביום צום, יום אבל כמו היום?

העבודה שלנו צריכה להיות שאנחנו חושבים על התיקונים שבכל אחד ועד כמה אנחנו קרובים או רחוקים מתיקון הכלי הכללי, עד כמה אנחנו יכולים לעזור, "איש את רעהו יעזורו", בתיקון הכללי שלנו. זה באמת צריך לעורר את כולנו, כי בלי ההרגשה הכללית, המשותפת בינינו, שנחשוב על התיקון הכללי, לא נגיע להתקדמות לקראת גמר התיקון.

שאלה: לפעמים יש רגעים שהבורא נותן לנו מפתח, בתוך המאמר, שפותח בלב איזה רגש. איך לא לאבד את זה, איך לעבוד מתוך הרגש החדש?

לא לפחד לאבד אותו. וכשיהיה צריך תמצאו שוב את המפתח הזה.

תלמיד: האם הבורא לוקח מאיתנו את הרגש הזה, או האדם מאבד אותו?

זאת הרגשה בתוך האדם והוא לא צריך לפחד לאבד אותה, העיקר זה להתקרב. המפתח הזה נמצא בינינו, וכשאנחנו מחפשים את הבורא ביחד - מוצאים אותו.

שאלה: כשאנחנו מדברים על אומות העולם יש שני מישורים. אומות העולם שאני רואה במצב שלי, ברצונות שלי, בינתיים לא מתוקנים. אמרת לא פעם שאומות העולם, במישור של העולם הזה לא צריכים לעשות עבודה כמו שישראל עושה. הם פתאום ירגישו שזה ככה ויצטרפו אלינו אחרי שאנחנו נעשה את העבודה. אבל הרצונות הגדולים, כל רצון ורצון צריך לעורר ולתקן. איך לחבר את זה יחד?

אנחנו צריכים כל הזמן לחשוב איך אנחנו מתקרבים למבנה אחד. איך אנחנו מגיעים למקום אחד, איך אנחנו מגלים אחד. במידה שאנחנו מתחברים בינינו, הבורא כאילו מתחבר ומכין את עצמו להרגשתנו. לכן גילוי הבורא כולו, כולו תלוי בחיבור בינינו, כולו.

תלמיד: אז כשאני מתפלל עבור הכלל, מה אני צריך לדמיין?

אתה צריך לדמיין שיש לפניך כלל ואתה סובל מזה שאין להם גילוי הבורא, והם לא יכולים להגיע לגילוי הבורא באיחוד ביניהם בלי התפילה שלך.

שאלה: בטקסט הוזכרו כמה פעמים מושגים כמו "התגברות" "הכנעה" או "הכרח". מתי אנחנו מתגברים על הרצון לקבל ומתי אנחנו מכניעים אותו?

אני חושב שאין הבדל משמעותי בין שני המושגים האלו.

שאלה: איך להגיע, להגדיל הרגשה משותפת של כל הכלי העולמי בזמן השיעור כדי שתעלה מאיתנו תפילת רבים?

להשתדל יחד לאחד את הלבבות, אתם צריכים להרגיש שהיום אתם מוכנים לזה יותר מאשר לפני שבועיים, שלושה, ארבעה, ממש כך. יש יותר נכונות בתוך לבה של כל חברה וחברה או בתוך לבו של כל חבר וחבר, וכך להתקרב.

שאלה: איך אפשר להרגיש את כל הכלי בתוך הלב?

כל הכלי, אני לא יודע מה זה כל הכלי. מספיק לי העשירייה שלי. אם אני מסוגל להרגיש בתוכי את כל הרצונות, המחשבות, המטרות של החברים, אז לפי זה אני יכול ללכת הלאה ולהרגיש את הצער של כולם.

שאלה: אתמול למדנו שהבורא משנה את הכוונה שלנו ומחריב את הבית. והיום אנחנו לומדים מהרב"ש, שהבורא נותן לנו גם את הכוונה להשפיע. כאילו אנחנו נמצאים בין שתי הכוונות האלה. מצד אחד, אנחנו נגלה את השבירה. ומצד אחר, אנחנו בהתאם לחיבור בינינו נבקש מהבורא את הכוונה להשפיע.

האם אנחנו צריכים לצאת מההרגשה שאנחנו רק מקבלים ולהיכנס להרגשה שאנחנו גם שותפים של הבורא?

מתי אנחנו יכולים להיות שותפים של הבורא? כשיש לנו כוח השפעה וכוח קבלה זה כנגד זה ואנחנו יכולים להשתמש בשנייהם שווה. אז אנחנו יכולים להרגיש שאנחנו שותפים. אם הוא נותן, אני נותן. הוא מקבל, אני מקבל. זה כנגד זה.

שאלה: האם אנחנו יכולים לעזור אחד לשני להגיע לאותה זעקה הגבוהה ביותר מתוך חוסר היכולת להשפיע או שאם זו תוצאה על כך שאנחנו משתדלים כל הזמן להשפיע וממשיכים להיכשל כל הזמן?

אנחנו צריכים יותר ויותר להתקרב לבקשה האמיתית.

(סוף השיעור)